היהודים הכשרים בדורות הראשונים לא היו כלל מלאכי השרת, אלא מתוך שלבם היה טהור ופיהם היה קדוש, היו כל דבריהם קדושים וטהורים. ואז אירעו כמה וכמה מאורעות, שבימינו הם נראים כמעשי־נסים, כאילו נשתנו סדרי בראשית.
על צד האמת, משתנים רק בני האדם…
אותו המאורע, שאני אומר לספר לכם, סח לי זקני ז"ל, שהיה באותו מעמד ושמע את הדברים באזניו.
גם בימים ההם היה העולם כמנהגו נוהג. משבאו ימות החמה התחילו ה“שרפות” בערים הקטנות, שהיו משמידות את בתי־העץ עם גגות־התבן שעליהם.
ופעם אחת נפלה דליקה בעירנו, וכמה וכמה בתים עלו על המוקד. כנהוג, יצאו “משולחים” לכל תפוצות ישראל לקבץ נדבות, ובינתים התאזר כל נשרף ונשרף בפני עצמו לבקש עצות ותחבולות, זה בכה וזה בכה, כדי לקומם הריסותיו ולבנות בית חדש.
ואז באו ימי הריבות והקטטות בין איש לשכנו. על יד תלי החרבות נשמעו קולות וגדופים, נראו פני להבים, התחיל השטן מרקד.
מנהג העולם הוא, שכל “נשרף” הבא לבנות בנין חדש, יצר־הרע תוקפו להסיג גבול רעהו… אפילו יהודים כשרים, הזהירים בפרוטה של אחרים, כיון שבאים אצל קרקע, הרי הם חשודים על גזל, והדברים ידועים.
על פי רוב, כמובן, נכשלים בעון של הסגת־גבול העשירים והתקיפים, שרוצים לגזול נחלת שכניהם העניים.
נס גדול הוא שיש רב בישראל, ויש “חושן משפט”, ויש דין־תורה, ואין העולם הפקר.
באותם הימים של זמן ספורנו ישב על כסא הרבנות בעירנו הרב הזקן רבי הלל, מחבר ספר “דרכי טוב”, גאון מפורסם בדורותיו, צדיק תמים, שרק בדורות ההם נמצאו כמותו.
ויהי היום, לאחר השרפה שהזכרנו, ואשה אלמנה התפרצה אל בית הרב בקול בכי ויללה:
– רבי, הושיעני!
הרים הרב ראשו מן הספר שהיה שקוע בו, נתן עיניו בזו הבוכיה ושאל בחרדה:
– מה לך?
– הוא שוחט אותי…
– מי? מי?
– יודל החנוני מניח יסוד לביתו וגוזל כחצי אמה מקרקע שלי.
כנהוג, שלח הרב תיכף את השמש לקרוא את הנתבע לדין־תורה.
חזר השמש ובפיו מענה:
– יודל אומר שאין לו פנאי היום.
חזר הרב וצוה:
– לך ואמור לו, כי אני קורא לו.
ואף־על־פי שאותו יודל היה אדם עשיר, והעשירים היו תקיפים וחצופים בכל הזמנים, ונם אמרו עליו שנחמץ קצת ואינו זהיר במצוות, אבל לסרב למארי־דאתריה לא העז פנים, ולפיכך בא אל בית הרב.
התחילו טענות ומענות משני הצדדים. יודל מחדף ומגדף, כמנהג עשירים, והאלמנה מיללת ומקללת, כמנהג נשים, והקולות עולים עד לב השמים.
הבית מלא אנשים ונשים. מלבד בעלי־הדין עם קרוביהם וקרובי־קרוביהם נאספו ובאו הרבה אנשים, שאוהבים לשמוע דברי ריבות.
הרב יושב על כסאו. לימינו הדיין. על גבי השלחן תלי־תלים של ספרים. תחלה משתדל הרב לפשר בין בעלי־הדין – ואינו יכול. ולאחר שקלא־וטריא יוצא פסק־הדין, שיודל מחויב להעתיק בנינו כדי חצי אמה מגבולה של האלמנה.
יודל יוצא מבית הרב אבל וחפוי־דאש, אך לא דבֵּר דבר. ממחרת היום רעשה כל העיר. בפקודת יודל באו הבנאים הנכרים ועמדו לעסוק בבנין.
הדבר הגיע לאוזן הרב, והוא שלח את השמש לאמר ליודל, שיקיים את פסק־הדין.
חזר השמש וענה:
– יודל אינו רוצה לשמוע.
שלח הרב שנית את השמש:
– לך ואמור לו, כי אם בקולי אינו רוצה לשמוע – בקול התורה מחויב הוא לשמוע.
ושוב חזר השמש והביא מענה:
– יודל אמר, שיעסוק לו הרב בתורה ולא יטריד אותו בדברים בטלים.
פני הרב רעמו. השפיל גבותיו הארוכות, החליק זקנו הארוך, הרהר שעה קלה, ואחר כך הוציא מפיו, כאילו דבר אל עצמו:
— מילא, אם בית חדש חביב עליו כל כך, ישב בבית חדש כל ימי חייו…
השמש וכל אלה שהיו באותו מעמד לא הבינו בתחלה פירושם של דברים אלו, ורק לאחר זמן התבררו הדברים.
יודל גמר את בנינו ודעתו זחה עליו, שידו היתה על העליונה. בשלהי הקיץ עשה לו “חנוכת הבית” כמנהג עשירים והתפאר בפני הבריות בביתו החדש והגדול… אך הוא דר בו זמן מועט. באמצע החורף, בשעה שאין השרפות מצויות כלל, נפלה דליקה בביתו ועלה כלו באש, בקיץ השני חזר ובנה בית חדש, וגם זה לא זכה להתישן. האש אכלה אותו קודם שעברו עליו שתי שנים, והפלא הוא, כי אותה דליקה נפלה בקצה העיר, והאש פסחה על כמה וכמה רחובות והגיעה אל ביתו של יודל ואחזה בו… רק אז ראו כי אצבע אלהים היא זו!
למה לי להאריך כדברים? אותו יודל לא זכה בימי חייו לדור בבית ישן… כל בית שבנה עמד זמן מועט – ונשרף. צער גדול היה לראות את האיש הזה בימי זקנתו עוסק בבנין בית… למה הדבר דומה? להולך במדבר ואינו מגיע לישוב, לזורע שדה ואינו אוסף תבואתו, למוליד בן ואינו זוכה לגדלו…
עבשיו הבינו הכל, מה פירושם של אותם הדברים, שיצאו מפי הרב בשעת רגזו. אכן קללה גדולה היא זו…
מכל ה“חברות” שבעיר, ששמשו לה נוי לבריות, היתה מפוארה ביותר ה“חברה ש”ס". כל מי שרצה לשכוח את דאגותיו וטרדותיו, היה בא ויושב לפני השלחן שבכותל הדרומי בבית־המדרש הישן. סגולה מיוחדה היתה לו למקום ההוא להשכיח מלבו של אדם חיי־שעה ולפתוח לו חיי עולם…
רבים מבני הדור החדש לא ראו מימיהם כנופיה של יהודים יושבים ולומדים גמרא. אומר אני לכם: אין לך בעולם תענוג גדול מזה אשרי עין ראתה אלה!
בראש השלחן היה יושב הזקן שבחבורה, שדומה היה לקברניטה של ספינה, ושאר החברים, זקנים ובאים בימים, ושנים שלשה אברכים, היו בבחינת מלחים וחובלים…
היו מפליגים בים… תחלה הכל הולך כשורה. אין סערה ואין צוחה. יושבים להם המלחים וקברניטם בראשם, מתנועעים אט אט ועושים דרכם מתוך נגון נעים. הרי אתם יודעים את הנגון של גמרא?… ופתאום – דממה, ואחרי הדממה רעש. מה זאת? מה אירע? נתקלה הספינה בסלע… קושיא חמורה עמדה על הדרך… הקברניט מבקש עצות, החובלים קוראים בקול זה אל זה, המלחים פורשים ידיהם… סוף סוף יצאו הנוסעים בשלום, ושוב מפליגה הספינה בנחת מתוך הנגון המחיה נפשות.
בפנקסה של ה“חברה ש”ס" ראיתי הרבה שמות של “קברניטים”. אמרו עליהם, שהיו גאוני הדור. באותם הימים היו בערי ליטא הגאונים פי שבעה במספרם מן העשירים… אבל בימי ישב בראש “חברה ש”ס" רבי נחמיה.
רבי נחמיה זה זכה לשני שלחנות, הוא היה גדול בתורה ואחד מעשירי העיר, בעל חנות של ברזל. מי שראה אותו ביום השוק עומד בחנותו ונושא ונותן עם הערלים, לא היה מאמין, שאדם זה בקי בש"ס בבלי וירושלמי, והוא הדין מי שראה אותו בבוקר יושב בבית־המדרש עטוף בטלית ותפילין לפני הגמרא הפתוחה, לא היה עולה על דעתו שצורבא מרבנן זה מכיר בצורת מטבע…
ואח צעיר היה לו לאותו רבי נחמיה, עקיבא שמו. והאח הזה אף הוא גדול בתורה היה – ויש אומרים שעלה בתורתו על אחיו הבכור – אלא שהיה עני. נס אירע לו, שנפלה בגורלו אשת חיל, מאותן שהיו בימים ההם, והיא היתה מפרנסת את הבית, קונה ומוכרת בשוק, אופה לחם, מוזגת כוס לאכרים – ומכל הפרנסות האלה היה אוכל לחם צר. אבל הוא הסתפק במועט והיה שמח בחלקו, ולא עוד אלא שהיה אומר: ברוך השם, יהודי אמיד אנכי…
שני האחים הללו, בני אב אחד ואם אחת, היו שני הפכים. רבי נחמיה היה בעל פנים זועפות, כאילו היה כועס על העולם כולו, קפדן ומטיל מרה בכל אדם, תקיף בדעתו ומתרחק מן הבריות. לא כן היה רבי עקיבא. זה היה מזג טוב. העניים שבעיר היו באים אליו לשאול עצה על עסקי משפחה, והוא היה רגיל לשמוע דברי כל אדם במנוחה, לנחם את זה שזקוק לנחמה, לפשר במקום שצריכה פשרה, להשיא עצה הגונה. והכל בסבר פנים יפות, מתוך חבה ורחמים.
ולפיכך היו קוראים בעיר לרבי נחמיה שמאי, ורבי עקיבא נקרא בשם הלל.
מובן הדבר, שרבי עקיבא אף הוא היה בין בני “חברה ש”ס", כלומר, הוא היה יושב כמעט כל היום בבית־המדרש ולומד תורה (וכי מה יעשה יהודי, שאשתו היא המפרנסת את ביתו?), אלא שלאחר תפלת שחרית היה משנה מקומו בכותל המזרח ויושב ללמוד לפני השלחן בכותל הדרומי בצותא עם שאר בעלי הבתים.
פעמים שהיה רבי עקיבא מלגלג קצת, דרך חבה, על אחיו רבי נחמיה, הזהיר כל כך בכבודו ואינו רוצה בשום אופן לבוא במגע ומשא עם כל מי שאינו בן “חברה ש”ס".
ורבי נחמיה היה גוער כמה וכמה פעמים באחיו הצעיר, שאינו חס על כבוד התורה ומתחבר אל כל אותם החייטים והסנדלרים…
וצריך להוסיף, שבימי רבי נחמיה הלך וירד כבודה של ה“חברה ש”ס", ולפיכך היה חרד כל כך על קיומה ודואג על שמתמעטים בעיר תלמידי חכמים ומתרבים עמי הארץ… הזקנים התחילו הולכים לעולמם זה אחר זה, ומבין הצעירים היו הולכים ופוחתים בעלי גמרא…
ובאותו הזמן נמנו וגמרו בני ה“מנין” של בעלי־מלאכות ליסד חברה “חיי אדם”, ונתנו עיניהם ברבי עקיבא למנותו ל“רבי” עליהם, משום שהוא היה המעורר לכך.
כשהגיעה השמועה לרבי נחמיה, פגש את אחיו בבית־המדרש ושאלו:
– כלום לפי כבודך הוא?
והלה השיב לו בחיוך:
– הלא התורה ניתנה לכל ישראל…
רבי נחמיה נתן בו עיניו ואמר:
– עקיבא, עתיד אתה ליתן את הדין! ה“חיי אדם”, כבודו במקומו מונח, הרים קרנם של עמי הארצות… לשעבר היה יהודי יודע, שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה… ומי שלא זכה להיות בן־תורה, היה מכבד, לפחות, את זה שקנה לו תורה בחלבו ודמו… עכשו בא כל חייט וכל סנדלר ונעשה “פוסק” על פי ה“חיי אדם”… העבודה, שלמוד זה יצא שכרו בהפסדו…
רבי עקיבא שמע את דברי אחיו, החליק זקנו וענה:
– ואף־על־פי־כן…
אך רבי נחמיה הפסיקו מתוך כעס:
– אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר: אף־על־פי־כן…
שעה רבה נחלקו שני האחים. שמאי היה מרוגז והוציא מפיו דברים כאש, והלל היה עונה בנחת ומשתדל לשכך חמת אחיו. וכשראה רבי נחמיה, שטענותיו מסתתמות, נתן עיניו באחיו ואמר בכעס:
– עקיבא, הריני גוזר עליך בגזרת “ואת”1, שתחזור מדעתך…
– בא “את”2 ומבטל “ואת” – ענה רבי עקיבא בנחת.
ידעו שני האחים זה רמזו של זה… ורבי נחמיה נתמלא חימה וקרא:
– אם כן, איני רוצה לעמוד בד' אמות שלך…
אמר – והלך. ומן היום ההוא היו האחים שרויים ברוגז. הגיעו הדברים לידי כך, עד שאפילו כשהשיא רבי עקיבא את בתו הבכירה, שלח אחיו מתנת־דרשה ביד אשתו, והוא עצמו לא בא אל החתונה… אפשר משום שידע, שכל בני החברה “חיי אדם” היו בין הקרואים…
ורבי עקיבא עשה את שלו. הוא השקיע כל נפשו בחברה “חיי אדם”, שהלכה וגדלה משבוע לשבוע, עד שהיו יושבים צפופים, ורבים היו עומדים על רגליהם מאפס מקום לשבת… באמת, זה היה פה מפיק מרגליות… הרבה יותר ממה שכתוב בספר היה משמיע בעל פה… וכשהגיעו ימי אלול, היה רבי עקיבא מסלק את ה“חיי אדם” לצד ופותח בדברי התעוררות… מי שלא שמע דרשות אלו, לא שמע דברים נאים מימיו; ומי שלא ראה את השומעים בשעות אלו, כשעיניהם זולגות דמעות ופניהם מדוכאים, לא ראה הרהורי תשובה מימיו… הוא היה מוכיח אותם כאב את בניו, מורה להם את הדרך הישרה, מזהירם מפני אימת הדין ושומר עליהם…
ואמנם, ידעו התלמידים הללו לחבב חבה רבה את ה“רבי” שלהם. כשהיה מגיע ליל שמחת־תורה, היו מתכנסים כל בני החברה “חיי אדם” לביתו של רבי עקיבא, נוטלים אותו על זרועותיהם ונושאים אותו בשירים וזמירות לבית־הכנסת. שם היו מרקדים עמו, נושקים אח שולי בגדיו ומקלסין לפניו בכל מיני קלוסין.
פעם אחת ראה רבי נחמיה “מזמוטין” אלו, רקק, ומפיו נזרק דבור:
– “עבודה זרה!”
כך עברו עשר שנים או יותר. בינתים הלכה החברה ש"ס והתמעטה, עד שנשארו ממנה רק מתי מספר… ופעמים שהיה רבי נחמיה יושב יחידי לפני השלחן בכותל הדרומי ופניו היו כפני איש שמתו עליו בניו בחייו…
ובאחד הימים נתפשטה השמועה בעיר, כי רבי עקיבא חלה, זה שלשה ימים שלא בא לבית־המדרש גם להתפלל… הרופא שנקרא אליו אמר, שחולה מסוכן הוא… מיד התחילו להרעיש שערי שמים… שלש פעמים ביום, לאחר התפלה, היו אומרים “תהלים” בצבור, מלבד שכל יחיד היה אומר בשמונה־עשרה “יהי רצון”… אחר כך שינו את שמו של החולה… ואחר כך הלכו להתפלל על קברי אבות… אך ננעלו כל השערים… רבי עקיבא הולך למות…
יום או יומים קודם פטירתו נכנס אצלו אחיו רבי נחמיה לבקרו. מצא את החולה מוטל במטה ופניו חורים, ידיו צנומות ועיניו סגורות – נתמלא לבו רחמים והתחיל בוכה… אפשר שאותה שעה התחרט על שהיה מרוחק מאחיו עשר שנים…
כשפקח החולה עיניו והרגיש באחיו, התאמץ להרים ראשו קצת – ולא יכול. נגש אליו רבי נחמיה, גחן עליו ושאל:
– מה שלומך?
החולה נתן עיניו באחיו, כאומר: “הרי אתה רואה”, שתק שעה קלה, אחר כך אמר בקול חלש:
– נחמיה…
הלה הטה אזנו אליו.
– הרי אני מת…
– “אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל יתיאש מן הרחמים…”
– הגיעה שעתי… – הוסיף החולה לדבר – יתומים… מי ידאג להם…
רבי נחמיה התאפק שלא להוריד דמעות בפני החולה, וזה נעץ בו עיניו ואמר:
– נחמיה… בקשה לי אליך…
– כל מה שבידי אעשה.
ושוב נתן בו החולה עיניו ואמר:
– רוצה אני… תן לי ידך… תקיעת כף…
בשעה זו שמלאך המות עומד בבית, לבו של כל אדם מתרכך ונעשה נוח… אף רבי נחמיה הקפדן לא סרב ועשה את רצון השכיב־מרע.
רבי עקיבא אחז בידו הצנומה והרועדת את ידו של אחיו ואמר בתחנונים:
– נחמיה… בבקשה ממך… לאחר פטירתי… תבוא במקומי… ללמוד עם… החברה… חיי־אדם…
רגע אחד שתק רבי נחמיה. הוא לא פלל לשמוע מפיו של החולה בקשה מעין זו. אך לאחר שנשא אליו אחיו את עיניו ושאל:
– נו
נענע רבי נחמיה בראשו וענה:
– מ – נו!
*
וביום השני לאחר “שבעה” בא רבי נחמיה אל ה“מנין” של החברה “חיי אדם”, לא דבר עם איש דבר, ישב על מקומו של אחיו ונטל את ה“חיי אדם”… אותה שעה לבש רבי נחמיה צורה אחרת, צורתו של אחיו הנפטר… אף קולו נשתנה ודומה היה לקולו של רבי עקיבא ז"ל… אך כיון שנגמר הלמוד, פשט רבי נחמיה צורתו החדשה…
כך נמשך הדבר שנה או שנתים. רבי נחמיה לא האריך ימים… בעיר אמרו דדך הלצה, שה“חיי אדם” נטל ממנו את חייו… מי יודע?… אולי…
הצעירים שבימינו חושבים, שרק הם המציאו את ה“רומנים” ובדורות הראשונים לא ידעו כלל דברים אלה. שטות היא! מי לנו גדול מן התנא רבי עקיבא? והרי הכל יודעים את ה“רומן” שלו עם בתו של כלבא־שבוע…
אבל מי זה יאמין, כי הפרוש הזקן שבעיר א., זה שאינו מסתכל בנשים, גם הוא בעל “רומן”?…
איני בודה דבר זה מלבי, אלא הריני מספר לכם מעשה שהיה.
הזקנים המופלגים שבעיר ש. עדיין זוכרים, איך שבא למקומם בחור אחד, שוליא דנגרא, ונעשה פועל אצל הנגר שבעיר, שהיה בעל־מלאכה מפורסם בכל הסביבה.
מתחלה לא שמו אליו לב ביותר: בחור ככל הבחורים. בעל־מלאכה לא היה בימים ההם מן היחסנים.
אך לאחר שדר אותו בחור בעיר זמן מה, התחילו הכל מכירים בו, שאין הוא כשאר חבריו. היה משכים ומעריב לבית־הכנסת, היה מתפלל בדבקות רבה, היה רגיל לשבת ליד ה“פרושים” ולשמוע נגון הגמרא, ובכלל היה מתנהג ביראת־שמים, שלא כדרך הבחורים, אפילו בימים ההם.
וכיון שכן, נמצאו נשים צדקניות ששדכו לו אשה, יתומה עניה, בת טובים, שראויה היתה להנשא לתלמיד־חכם, אלא שבני העיר, הדואגים לעניים שלא יתרבו, בקשו לה בעל מפרנס.
שתים־שלש שנים חי הזוג במנוחה, הוא היה עוסק במלאכתו, והיא במלאכתה – תופרת כלי־לבן היתה. היו מתפרנסים שלא בצער. והבריות היו אומרים: זווּג יפה זִוֵג הקב"ה.
אך פעם אחת נודע בעיר, כי הנגר – שמו היה עזריאל – עזב את אשתו ואת ילדיו ונעלם.
באו שכנים ושכנות לחקור ולדרוש ולשאול את האשה, איך ובשל מה היה הדבר. מתחלה סרבה ולא רצתה לספר כלל, אלא שענתה בנחת: אל תדאגו, לא אשאר עגונה, אך כשהעתירו עליה ספרה, שזה כמה פעמים נראה אל אישה אביו בחלום ואמר לו: “עזוב את כלי־מלאכתך ולך ללמוד תורה”. ועל־פי הסכמתה עזב את ביתו והלך למקום תורה.
הרבה לגלגו עליה ואמרו, שמעשה־רמאות עשה בעלה, שרצה לעגן אותה. אחרים נדו לה והוכיחוה, שלא שאלה בעצתם. אבל הכל הודו, שהדבר אינו פשוט. הרי ידעו שעזריאל היה מחבב מאד את אשתו.
אין רצוננו להאריך בדברים. כך עברו כעשר שנים, וכבר התחילו הכל מאמינים, שעזריאל עזב את אשתו ולא ישוב עוד אליה, ועגונה תשב כל ימיה.
אבל מקץ עשר שנים שב עזריאל אל ביתו, איש לא הכירו, הוא לבש ממש צורה אחרת. פניו ודבורו והנהגתו – של תלמיד־חכם. ובו ביום ידעו בעיר, כי הביא עזריאל בידו סמיכה להוראה. וממחרת עברה השמועה, כי כבר מצא לו עזריאל כסא־רבנות ועתיד הוא בקרוב לעזוב את העיר עם אשתו.
כל זה עשה רושם בעיר עד אין לשער. רב העיר חלק כבוד לעזריאל ונכנס לביתו. אחרי כן באו גם בעלי־בתים חשובים לברך אותו בברכת מזל־טוב.
אך לא היו ימים מועטים – ותהום כל העיר לשמועה חדשה. אשת עזריאל חלתה והיא נוטה למות… הרופא שנקרא אמר, כי אין תקוה.
אפילו נשים אלו, שקנאו בה תחלה על שעלתה לגדולה נדו עכשיו לגורלה של עלובה זו. זה עתה זרח שמשה והרי הוא שוקע…
ואין צריך לומר עזריאל עצמו. הוא היה כמשוגע ממש. כל ימי מחלתה של אשתו היה יושב בתענית. היה יושב כל הלילה ליד מטתה וקורא תהלים,
ופעם אחת בחצות הלילה הקיצה החולה והתחילה בוכה. וכששאל אותה בעלה, מה לה, ענתה ואמרה, כי חלום חלמה… מה דבר החלום לא רצתה לספר, אלא שעזריאל פצר בה.
– אמי באה אלי בחלום… אמרה לי, שאני מוכרחה למות משום שאין לי זכות להיות רבנית…
– הרי אני מקבל על עצמי שלא להיות רב, ובלבד שישלח לך ה' רפואה שלמה…
– אבל אתה למדת תורה עשר שנים רצופות, ואני מה?… מה זכותי? …
– הרי אני מחלק לך מחצית משכר תורתי, ובלבד שאזכה לראותך בריאה ושלמה…
החולה חדלה לבכות. אחרי הדברים האלה הוקל לה קצת, וכבר התחילו מאמינים, שתקום מחליה. אבל… מי יודע דרכי ה'?… בו בלילה יצאה נשמתה…
כמובן, עשו לה כבוד גדול במותה… שלשה הספדים נשאו על קברה… כל העומדים געו בבכיה… וכשעמד עזריאל עצמו ליד הקבר וקרא בקול בכי: דבורה, אני מבקש ממך סליחה… – התעלפו אנשים רבים מן המלַוים…
לאחר “שבעה” עזב עזריאל את ש. והשתקע בעיר א. ונעשה “פרוש”.
בעוונותינו הרבים עלתה לנו, שראינו בעינינו איך שבני ישראל מן הדור החדש למדו אל דרכי הגויים להגיס לבם בשפיכות דמים… הרי זוכרים אתם את הימים ההם… לא כך היה בימים שעברו. כל יהודי ויהודי ידע, כי “הידים ידי עשו”… מי שחי על חרבו, מי שהורג את הנפש, מי שיש בלבו רציחה הרי יצא מכלל זרעו של יעקב… “גזלן יהודי” היה למשל בפי הליצנים.
המאורע שאני אומר לספר לכם אירע לפני חמשים שנה, בשעה שהייתי עדיין נער קטן. ואף־על־פי־כן אני זוכר אותו כאילו היה הדבר אתמול.
כידוע, על פי רוב, קטטה נופלת בין יהודים על עסקי פרנסה. בימים ההם היו אמנם הצרכים מועטים, אבל הפרנסה היתה מועטה יותר. היו ערים קטנות שזכו ל“פריץ” או, להבדיל, ליהודי עשיר, שבחסדיו מצאו פרנסה כמה וכמה משפחות, אך אותה העיירה, שבה אירע המאורע, היתה בבחינה זו עיר הנדחת, וכל יושביה היו עניים ואביונים, עד שהערים הסמוכות היו קוראים לה “דלפונה”. ה“מגידים” וה“משולחים”, שהיו נוסעים בכל תפוצות ישראל, היו על פי רוב פוסחים עליה, משום שלא היה ממי לקבל פרוטה. אפילו הקבצנים המחזרים על הפתחים היו מזלזלים בה… בקצור, מעשרה קבים של עניות שירדו לעולם, נטלה דלפונה תשעה וחצי.
כל פרנסתה של העיירה היתה על השוק. החנונים, התגרנים, בעלי־מלאכה – הכל צפו ליום השוק, שבו היו באים מן הכפרים הסמוכים האכרים עם נשיהם וטפם. היו מוכרים וקונים, נושאים ונותנים – ומתפרנסים בדוחק.
ולעיירה דלפונית זו בא לגור יהודי אחד, שנשא לו אישה מבנות המקום, ופתח לו חנות חדשה והתחיל גם הוא קונה בשוק “מכל הבא בידו”. והקול יצא בעיר, כי “גר” זה הולך ומתעשר, הולך ונוטל את פרנסת כל העיר, מפני שהוא קונה הכל ומוכר הכל.
היו הנשים מקללות את ה“רוצח” הזה קללות נמרצות, היו האנשים מחרפים ומגדפים אותו בכל מיני חרוף וגדוף, היו בעלי אגרוף מאימים עליו שיכוהו מכות רצח, היו בעלי עצה מבקשים תחבולות “לשלחו מן העיר”… אך החנוני החדש לא השגיח בהם ובהמונם והיה עושה את שלו.
ובאמת האירה לו ההצלחה פנים. חנותו היתה מלאה קונים. ואותו האכר שהיה מחזר על פתחי החנויות, עומד על המקח ויוצא בלא־כלום, כיון שנכנס אל ה“חנות החדשה” שוב לא יצא בלי “חבילה”, ועיני שאר החנונים רואות וכלות. וכך היה גם בשוק בשעת הקניות מן האכר, המונים עומדים סביבו ומשתדלים לקנות ממנו תבואתו, והלה קשה כאבן ומבקש מחיר “שלא נשמע כמוהו”, והתגרנים מסתלקים לצדדין. והנה צף ה“חנוני החדש”, בא בדברים עם המוכר העקשן ולאחר שעה קלה – הפרקמטיה בידו. אפשר שהיה איש זריז וחרוץ יותר משאר בני העיר, ואפשר שנמשכו אליו לקוחות, משום ש“חדש” היה, ובני־אדם אוהבים את החדש, ואולי גרם לזה מזלו, הרי הכל תלוי במזל.
ופעם אחת, לאחר שהיה בעיירה ה“יריד הגדול” שמצפים לו כל ימות השנה, והחנוני החדש התעשר ממש ביום ההוא (כך שערו כל בני העיר), נפלה קטטה בינו ובין חנוני אחד סמוך לו. מתחלה שפך עליו בעל־דבביה קתון של גדופים, כנהוג, ולאחר שראה, כי אויבו עומד ומלגלג, הרים עליו את ידו… ברגע אחד נתאספו המונים המונים, וכאן מצאו בעלי־חוב מקום לגבות את חובם. הקיפו את החנוני החדש והמטירו עליו מכות, עד שנפל לארץ מתעלף, ואז נפוצו ההמונים. נשארו רק רחמנים שנטלו ונשאו אל ביתו את המוכה, שדמו היה שותת, וביום המחרת יצאה נשמתו. אמנם, אמרו עליו שהיה חולני, אך הוא מת מן המכות ולא ממחלתו. כל העיר היתה כמרקחה…
ביום הקבורה בערב, לאחר תפלת ערבית, הכריז שמש בית־הכנסת מטעם הרב, כי גוזרים למחר תענית ומבקשים את הקהל להתאסף לבית־הכנסת, והרב ידרוש דרשה… הדבר הזה הטיל אימה על העיירה. כיון שגזרו תענית, סימן הוא שצרה גדולה באה… וחוץ מזה ראוי להוסיף, כי הרב לא היה רגיל בדרשות, ומלבד הדרשה ב“שבת הגדול”, שהיה מחויב לדרוש על פי התחיבותו בכתב־הרבנות, הניח את הדרשנות ל“מגידים” הרבים בימים ההם. דרשתו זו של הרב אולי החרידה יותר את הלבבות מן התענית…
בית־הכנסת היה מלא מפה לפה. כל הקהל היה שרוי בעצבות של ערב יום הכפורים. מעזרת נשים נשמעו גניחות מעין הקדמה לבכיות. הכל צפו לרגע שיעלה הרב על הבימה לפני ארון הקודש, ובו ברגע שנראו פניו המביעים יגון, תקף פחד את כל העומדים. הוא גחן על הספר המונח לפניו ופתח בקול בוכים: “כי ימצא חלל באדמה… לא נודע מי הכהו”… ואחרי פתיחה זו אנחה עמוקה שהרעידה את הלבבות… מעזרת נשים נשמע קול בכי… “רבותי!…” והוא געה בבכי. “רבותי!… צרה גדולה באה… נמצא חלל… ואין לנו רשות לומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו”… הרי כל ישראל ערבים זה בזה… ובין העדה שלנו יש רוצח, שופך דמים… אוי לי, שכך עלתה בימי!… ויהודי שכזה יעלה לתורה, ירד לפני התיבה להתפלל… אוי לי, אוי לי!… קין, קול דמי אחיך צועקים מן האדמה… רבותי, צרה גדולה באה”…
זו לא היתה דרשה כלל… הקהל שמע רק פסוקים פסוקים יוצאים מפי הרב בקול נהי ויללה. ואחרי כל פסוק ופסוק הציף גל של דמעות את השומעים. והבכי בין הקהל הגיע למרום קצו כשהסב הרב את פניו אל ארון הקודש והסתיר ראשו בין ספרי התורה וקולו החנוק מדמעות נשמע: ואף־על־פי־כן, רבון העולמים, כפר לעמך ישראל…
מבית־הכנסת יצאו אבלים ונזופים… כל יהודי חש, כי העון הגדול של שפיכות דמים רובץ על העיר כענן כבד שמקדיר את פני השמש…
ממחרת נודע, כי בלילה ההוא יצא מדעתו אליה החנוני, המכונה “אליה הארוך”. הוא התחיל רץ ברחובות ומכה על לבו ואומר: חטאתי, עויתי, פשעתי… ופעמים שהיה אוחז בכנף יהודי עובר ברחוב וצועק בקול משונה: אני, אני הוא קין… ובלילה היה תועה בעיר ובוכה ומילל: “גדול עוני מנשא… רבונו־של־עולם, כפר לעמך ישראל”…
ואלה שהיו באותו מעמד, בשעת המאורע, בשעה שהקיפו את ה“חנוני החדש”, העידו, כי אליה הארוך לא נגע אפילו באצבע, אלא יצא ועמד בפתח חנותו הסמוכה לזו של ההרוג, ובראותו איך שמכים את ה“חנוני החדש” קרא במין דיצה: כך יפה, כך יפה לו! הכו, הכו!…
מסתכל אני בדור החדש ורואה, שחסר הוא לא רק צדיקים יסודי־עולם, אלא שגם אפיקורסים גדולים אין בו…
לכאורה, תמוה הדבר, הכיצד? בדור שהותרה הרצועה, שרבו מחללי שבת בפרהסיה, שאפילו אביונים הם בעלי עבירה, כלום אין בו אפיקורסים?
אבל הוא הדבר, שכל העולם טועה בו. מי שמחלל שבת בפרהסיה, הרי הוא מופקר; מי ששטוף בדברים שבצנעה, הרי הוא בעל־תאוה; מי שדש בעקבו מצוות חמורות שבחמורות, הרי הוא קל־שבקלים. הצד השוה שבהם, שכולם אינם ראויים לשם אפיקורס. זה הוא מין מיוחד בפני עצמו. ואותו המין היה מצוי רק בזמן שהיו בעולמנו יהודים מאמינים ויראי־שמים תקיפים בדעתם.
ואלמלא הייתי חושש שמא תלגלגו עלי, הייתי אומר, שהאפיקורס האמתי הרי הוא מאמין, ולפיכך אין לו מקום בדור אין אמונה לו…
אבל מוטב שאספר לכם מעשה באפיקורס, שידעתי בימי נעורי, כדי שתשמעו ותבינו, עד כמה אין דורנו מוכשר כלל לגדל גִדולים כאלה.
אותו אפיקורס היה “אברך משי”, חתנו של אחד מעשירי העיר (רבי ירוחם שמו), יהודי פשוט, שהזמין לו הקדוש־ברוך־הוא עסקים טובים ונתעשר, וכנהוג בימים ההם, לקח לו לבתו היחידה “עלוי” מבני העניים ופרנס אותו, והלה היה יושב כל ימיו בבית־המדרש ועוסק־בתורה.
בימינו מתחתנים העשירים בעשירים, ולפיכך אתה מוצא עכשו, שהעשירות גסה היא ומנוולת. לא כך היה באותם הימים. יהודי שזכה לעשירות, היה משתדל להתחתן בעני בן תורה, ועל־ידי־כך לבשה העשירות צורה נאה. התורה האצילה מהודה עליה… אבל זה הוא דרך אגב.
ואברך בן־עניים זה (שמו היה לוריא) ראה בבית חותנו העשיר עולם מלא כל טוב. אוכל היה על שלחנו בימות החול מה שלא אכל על שלחן אביו ביום חג; מלובש היה בגדי תפארה, כמו שנאה לאדם שזכה לשני שלחנות; וחביב היה ומכובד על הבריות, מפני שידעו כי גברא רבא הוא, וגם משום שחותנו היה חביב בעיר, אף־על־פי שעשיר היה…
אשתו היתה נאה מאד, נאה בפניה ונאה במעשיה, וחלקה לבעלה כבוד מתוך חבה, והחבה באה מתוך כבוד. עכשו בקיאות כל בנות ישראל בהלכות אהבה, מה שאין כן באותם הימים. אפילו רומן אחד לא קראה דבורה’לי (אשת לוריא), ואף־על־פי־כן אהבה את אישה…
ולאחר שנולד להם בן מלאה כוס אשרם, כי מה יהודי חסר אם דאגת־פרנסה אין לו, שלום־בית יש לו, ואין הוא הולך ערירי?
כך עברו על הזוג שנים מועטות בחיים של ברכה, חיים של שלוה, עד שבא השטן ונגע בנפשו של אברך־המשי… יצא עליו בעיר שם אפיקורס, והתחילו מרננים אחריו.
אמנם, גם קודם לכך ידעו בעיר, שלוריא זה קורא ספרים חיצונים בביתו, אבל איש לא הטיל בו שום חשד על־כך. מה שאסור לבחור עני מותר לחתנו של עשיר, ומה גם כשהוא גדול בתורה. אך משהתחיל להרביץ תורתו החדשה ברבים, עמדו זקנים ומיחו כנגדו. חותנו, שהיה רך־המזג ואהב אותו כבן, התחנן לפניו, שיחדל מ“דרשותיו” ומ“וכוחיו” בבית־המדרש, גם אשתו העתירה עליו, שיעשה זאת למענה. ואמנם הבטיח להם לשמור פיו, אך כך דרכה של אפיקורסות, שצר לה המקום בלבו של היחיד והיא מתפרצת לצאת לחוץ, לרשות הרבים… לוריא לא עמד בדבורו ופעם בפעם היה מלגלג על דברי חכמים, אומר על אסור שמותר, עד שבא קימעא קימעא לידי כפירה… והעיר היתה כמרקחה…
באותו הזמן אירע, שחלה התינוק שלו. אמרו בעיר, שבעון אביו חלה, אף־על־פי שגם תינוקות של חסידים ויראי־שמים חולים… ולאחר שהתגברה מחלתו של הילד, והרופא אמר שאין לו רפואה, בא הרב לביתו של לוריא ואמר לו, כי יפשפש במעשיו ויקבל על עצמו לעקור מלבו את הכפירה, אז ירחמו על בנו היחיד מן השמים… אך הלה נתן בו עיניו וענה:
– אם הטבע גזר מיתה על אדם, אין עצה ואין תחבולה, ומן השמים לא יועילו כמו שלא יועילו מן הארץ…
כידוע, כופרים האפיקורסים באלהים ומאמינים בטבע. כששמע הרב דברים אלו, שהם כפירה ממש, חורו פניו כסיד, עמד על רגליו וקרא:
– כופר, מין, אילו היתה יד ישראל תקיפה…
לא גמר את דבריו, קם ויצא בחפזון מן הבית, ובאותו יום מת הילד…
ובעיר נתפשטו שמועות, שלוריא אמר בפני הרב, כי אין אלהים ואין תורה מן השמים… נמצאו בעלי־אגרוף, שרצו לקנא קנאת ה' צבאות ולהכות את המגדף… קצורו של דבר, התחילו מן היום ההוא לשדל את רבי ירוחם, שיכריח את בתו לקבל גט־פטורין מבעלה, ואם לאו…
מתחלה לא רצתה דבורה’לי כלל לשמוע את הדבר, ולא עוד אלא שגערה באביה על עצתו… אחר כך, כשהעתירו עליה והציקו לה, ישבה ובכתה… אבל מעט מעט נכנסו הדברים אל לבה… הלא בת־ישראל כשרה היתה, וכיון שהכל אמרו לה כי בעון בעלה, שכפר באלהים, מת ילדה, התחילה מאמינה..
קצור הדבר, דבורה’לי הלכה עם בעלה אל הרב להתגרש… אמנם, ברגע שקבלה את הגט נתעלפה, אבל אין בכך כלום: הגט כשר.
ובו ביום שנתן לוריא גט לאשתו ירד מנכסיו… אפילו מקום־לינה לא היה לו ביום ההוא… פתאום היה זר לכל ומנודה מכל…
הוא ישב בעיר עוד ימים מועטים – דר היה באכסניא כאורח – ולא דבר עם איש דבר… זקנה קפצה עליו… מצחו נתקמט, מאור עיניו כבה, פניו נעשו קודרים… בעל־האכסניא ספר, שמן הבוקר עד הערב היה ה“אורח” פוסע אנה ואנה בחדרו, מנענע בידו, צובט את קצה זקנו, ומוציא מפיו הברות מקוטעות. דומה היה לאיש שנטרפה עליו דעתו…
מה היה יכול אברך כזה לעשות? – הוא נסע אל אחת העיירות הסמוכות, בא לבית־המדרש וישב ללמוד תורה. נמצאו יהודים רחמנים, שידאגו להספקתו וגם יִחדו לו מקום ללון בבית השמש… קצורו של דבר, הוא נעשה “פרוש”.
מפני מה בחר לשבת בעיר קטנה? ולמה לא נסע לכרך, כדרך המשכילים באותם הימים, שהיו פורשים מן התורה ויוצאים ללמוד חכמה, על מנת שיהיו רופאים או פרקליטים?
אפשר משום שלא רצה להתרחק מן המקום, שהיה שם ביתו… אדם שמת, נשמתו תועה שנים עשר חודש במקום שהיה חי; אדם לא־חי ולא־מת לא כל שכן, שקשה לו להפרד מן המקום שראה שם חיים…
וסופו מוכיח… לוריא זה לא האריך ימים, לא עברו ימים רבים והוא חלה… גופו נצטמק, פניו דלו, שעול תקף אותו, התחיל רוקק דם. הרופא אמר, שצריך הוא לנסוע אל הארצות החמות להתרפאות… אבל לוריא ה“פרוש” הרי האמין בטבע, ועל־פי דרך הטבע עני שחלה בשחפת נגזרה עליו מיתה… וכשתקפה עליו מחלתו, אסף את שארית כחו ונסע לעיר, ששם ביתו… הוא אמר, שרצונו לשאול ברופא המומחה שדר שם, אבל זו היתה רק אמתלא… על צד האמת, רצה לראות קודם מותו את מקום חייו… ובמקום שחי שם מת…
*
כששבו מן ה“לויה” של לוריא, ראיתי את הרב שעמד ליד בית־הקברות ועיניו זלנו דמעות.
– אילו אפשר היה – אמר אלי – להספיד יהודי שנטה מן הדרך, אזי ראוי הוא לוריא להספד גדול… הוא היה בעל־אמונה… הוא היה אמנם כופר באמונה, אבל היה מאמין בכפירה… ולא כל אדם מגיע למדרגה זו…
כשהייתי אברך אוכל על שלחן־חותני ודאגת פרנסה אין לי, יוצא ונכנס הייתי בימים ההם לביתו של הרב, לשמוע מפיו דברי תורה או להתפלפל בסוגיא חמורה, כמנהג הזמן ההוא.
הרב היה אחד מגאוני הדור, שהיו מרובים אז ושבחר לשבת בעיר קטנה, כדי שלא יטרידוהו הרבה ויוכל להיות שוקד על התורה יומם ולילה. ואף כי היה “נחבא אל הכלים”, נודע שמו בעולם על ידי ספרי “שאלות ותשובות” שחבר.
ופעמים בשעת בדיחות הדעת – לאחר שעלה בידו, למשל, לתרץ קושיא חמורה – היה אוהב לספר עמי בהויות העולם, לעסוק בשיחות חולין.
חותני היה סוחר גדול, שהיה נוסע ללייפציג אל ה“יריד”, ולפיכך נחשב בימים ההם לידען בעניני פוליטיקה, ומשום כך היה מקבל את “המגיד”, שממנו למד את כל שבע החכמות.
וחותני הוא שהאציל מהודו גם עלי, עד שגם אני הייתי בעיני בני העיר מוחזק לאדם היודע מה שנעשה בעולם.
ומחויב הייתי לספר לפני הרב על עניני המדינות, לבאר לו את שיטתו של ביסמארק ואת שיטתו של לאסקר – הכל כמו שקראתי ב“המגיד” – והוא היה עושה אזנו באפרכסת ומקשיב אל כל דבור ודבור היוצא מפי, כדי לרדת לעמקו של דבר.
פעם אחת, כשישבתי לפניו, כדרכי, והוא פנה אלי בבקשה לספר לו מקורות העולם, סחתי לו לפי תומי, שקראתי ב“המגיד” מעשה שקרה בצרפת, שנפלה קטטה בין שני מסובים בבית־משתה ואחד גדף את חברו בשם “יהודי”, עמד זה וסטרו על לחיו, וסוף דבר היה, כי יצאו שני בעלי־הריב למלחמת־שנים והיהודי נפל מת…
הספור הזה עשה רושם עצום על הרב, והוא שאל אותי:
– והוא גדף אותו רק בשם “יהודי”, ותו לא?
– ותו לא.
– וזה הוא גדוף, שנעלבים עליו כל כך?
ואנכי בארתי לו, שבפי הנכרים אין לך עלבון גדול יותר מן השם “יהודי”, שגרוע הוא לדעתם מגנב וגזלן וכל מום רע.
הרב החליק את זקנו הלבן, השפיל עיניו ואמר בנחת, כאילו דבר אל עצמו:
– התינח נכרי, בן עשו, שאין מוחו משיג, מה זה יהודי, אבל בן־ישראל, מפני מה נעלב, כשקראו לו “יהודי”?… אדרבא, כבוד הוא לו, שאבותיו עמדו על הר סיני…
אז בארתי לו שוב, שבאותן המדינות התחילו היהודים מתבישים במוצאם ומשתדלים להשכיח מלבם ומלב אחדים את השם “יהודי”, שאין לך שם־גנאי גדול ממנו.
שמע הרב מפי דברים אלו, וחִיֵך…. שתק שעה קלה. הרהר, אחר כך פתח ואמר:
– פלאי פלאים!… כמה משונים בני־אדם זה מזה בדעותיהם… מה שזה דורש לשבח, זה דורש לגנאי…
ולאחר שהרהר עוד שעה קלה, הוסיף ואמר:
– “את חטאי אני מזכיר היום”… כד הוינא טליא, לא הלך לבי אחרי ה“חדר”. אוהב הייתי לשבת בימות הקיץ מן הבוקר עד הערב בגן שמאחורי ביתנו, לראות את הירקות בגדוּלם, לנכש את הצמחים, לחפור ולעדור, ובימות החורף – להחליק על גבי הקרח… נער שובב הייתי. אבא, זכרו לברכה, היה מיצר ודואג על כך, עד לאין שעור. כל הימים היה מטיף מוסר באזני, מרבה לספר בשבחו של בן־תורה, ופעמים שהיה חולק לי גם מלקות… אבל כל אלה לא הועילו כלום ולא קרבו את לבי לתורה. אבא ז“ל עשה כל התחבולות שבעולם, שבנו יהיה למדן – הוא עצמו ידע רק פרק “משניות” – וכלום לא עלה בידו: נפשי לא חשקה בתורה, וכבר התיאש אבא מתקותו, שבנו יהיה מורה הוראה בישראל… וכך הגעתי לשנת בר־מצוה ועדיין אני בור גמור… באותו זמן הגיע לבר־מצוה בנו של דודי, נער שקדן ו”עלוי“, ואביו ערך חג לכבוד היום ההוא, שבו צריך היה ה”בר־מצוה" לדרוש “דרשה”. אל החג הוזמנו קרואים רבים, ובתוכם גם אבא ואמא, ואני הלכתי עמהם… בן דודי עמד ודרש “דרשה” מפולפלת והמסובים, שביניהם היה גם הרב, “לקקו את אצבעותיהם” ואמרו, שזה הקטן גדול יהיה בישראל… עיני אבא שלי זלגו דמעות – מתוך קנאה במזלו של אחיו… וכשסיים בן דודי את דרשתו, ומכל עבר נשמעו הקולות “מזל טוב!” “מזל טוב!”, פנה פתאום אבא אלי בזעם, משך אותי משיכה מעולה וקרא בקול: “הבט נא וראה! מה בין בן אחי לבני! הוא – למדן, ואתה מה? – גוי!”… המלה האחרונה, שנזרקה מפי אבא מתוך כעס, ירדה על ראשי כאבן גדולה… ראיתי את עצמי רצוץ ומדוכא… לא אכלתי ולא שתיתי… כל הלילה שכבתי ובכיתי… ולא היו ימים מועטים, עד שעזבתי את בית אבא ונסעתי למקום תורה… נהפכתי לאיש אחר… נדרתי בלבי להיות רב בישראל – ומן השמים סיעו בידי… והכל כדי להסיר מעלי חרפת השם “גוי”!… והנה אני שומע, שיש בני־אדם, שבעיניהם השם “יהודי” לחרפה הוא…
לאחד רגעים מועטים הוסיף הרב:
– זהו שאמרו חכמים: “הכל לפי המתביש”…
יש ערים קטנות שזוכות לכך, שידור בהן עשיר גדול, אף־על־פי שמנהג העולם הוא, כי הכרכים מושכים את העשירים… כיוצא בזה יש שעיר קטנה זוכה, שידור בה רב גאון, שראוי לו להיות רשכבה"ג, שמקומו בעיר ואם בישראל.
עיר זכאית כזו היתה ב., שישב בה על כסא הרבנות הגאון המפורסם רבי איצילי, שרק במקרה נודע שמו בעולם. פעם אחת עבר דרך ב. אחד מגאוני הזמן, ושהה שם יום או יומים. כמנהג הימים ההם, סר אל ביתו של ה“מרא־דאתרא”. כשנזדמנו שני רבנים למקום אחד, פתחו בדברי תורה, כנהוג. וכאן מצא רבי איצילי מקום להראות את גדלו ורוב עשרו…
אומרים שאותו יום הזמין הגאון העובר־אורח את שבעה טובי העיר ואמר להם:
— ליהוי ידוע לכם, שאוצר גנוז יש בעירכם… גאון הדור הוא… עפר אני תחת כפות רגליו…
ובאותו יום נמנו וגמרו באספה רבה להוסיף לו על ה“שכירות” עשרה זהובים לשבוע…
מן העת ההיא התחילו גאוני הדור מריצים אליו שאלות ותשובות ומפארים אותו בשם “מאור הגולה” ומזמינים אותו להשתתף ב“דיני־תורה” מסובכים, שהיו נחתכים על פי כנופיה שלמה של גאונים…
ולא היו ימים מועטים ואל רבי איצילי באו מעיר ג. והביאו לו “כתב”, ואמרו ל“גנוב” אותו מב. (אם בני העיר לא יתנו לו לצאת). אך הדבר לא עלה בידם. יהודי ב. בזבזו והוסיפו לו עוד עשרה זהובים לשבוע, ורבי איצילי נשאר על מקומו.
כשהיו חבריו הגאונים מטרידים אותו ושואלים מפני מה הוא מסרב להעתיק מושבו לעיר גדולה ובוחר לשבת בעיר קטנה ולחיות בדוחק, היה רבי איצילי מחַיֵך ואומר:
– חז"ל אמרו: “מאן דביש ליה בהאי מתא, ליזיל למתא אחריתא”, אבל מה שאין כן אני… איני חסר כלום, ברוך השם… הרי אני כבן שבעים ומעלה… שלש בנות כבר נִשאו, ובני היחיד גם כן, שבח לאל, מצא בת־זוגו… הרבנית שלי אומרת, כי עכשו יש בידה לתת צדקה, משום שהפרוטה מצויה אצלה… עתה הגיעה לי השעה ללמוד תורה מתוך הרחבה…
קצור הדבר, עמדה לה זכות לעיר ב., שרבי איצילי יהא דר בתוכה עד יום מותו.
העיר קטנה, שאלות “איסור והיתר” פוסק הדַיָן, ו“דיני תורה” מועטים מאד, עד שרבי איצילי יושב כל ימיו ועוסק בתורה, כותב “שאלות ותשובות” ואינו יודע שום דאגה.
אך פתאום, לעת זקנתו, קפצה על ביתו צרה גדולה. ומעשה שהיה כך היה:
בתו הבכירה, שהיתה נשואה לסוחר הדר בכרך, היו לה בן ובת, שלמדו שניהם בעיר המלוכה. ובימים ההם עמדו קצת מן הסטודנטים ומרדו במלכות, ולא עוד אלא שקשרו קשר על המלך, ונם נכדי רבי איצילי היו בין המורדים והקושרים.
לא היו ימים מועטים וכולם נתפסו למלכות, וחרב חדה היתה מונחת על צוארם… בימים ההם, כידוע, היו דנים דין קשה את הללו…
חתנו של רבי איצילי נסע לעיר־המלוכה, בזבז ממון. הגיע גם עד הבארון גינצבורג – אך ננעלו כל השערים. אמרו לו, כי יהודים שמרדו אין להם כפרה… הקטרוג גדול מאד… הקצף יצא… וסופם לתליה…
בעת צרה זו באה הבת אל אביה… כשמסרה את בניה לבתי־ספר של הגויים, לא הלכה לשאול עצה מפי אביה רבי איצילי. עכשו כשבאה עליה פורענות בשביל כך, התפרצה לבית אביה בבכי ויללה, כדרך נשים…
כששמע רבי איצילי את הדבר, מת לבו מפחד, מה יש בידו לעשות?… מה כחו ומה גבורתו?…
ובתו אמרה לו מפי בעלה, שיש בעיר המלוכה אדם אחד, יהודי מומר, שהוא מקורב למלכות, ורק אדם זה יש בידו להציל… אלא שמומר זה, אדם זקן, שונא ישראל הוא ואינו נותן לאיש יהודי לדרוך על סף ביתו… אולי ינסה רבי איצילי את כחו להגיע עד אותו מומר… אפשר שיחלוק כבוד לרב זקן… יש מומרים כאלה…
לא אאריך לספר לכם את כל ההרפתקאות שעברו על רבי איצילי, עד שהגיע לעיר המלוכה. אומרים שקודם נסיעתו כתב רבי איצילי צואה, משום שהאמין כי הולך הוא למות… למעלה משבעים היה אז.
וכשבא לעיר המלוכה, עלה בידו להכנס לביתו של אותו מומר (כמובן, היתה יד הבארון גינצבורג באמצע), וזה נטל על עצמו לעשות מה שבידו…
תחלה התקצף והתרגז על היהודים הקושרים והמורדים ואמר שהוא עצמו היה מעלה אותם כולם לגרדום, ולא כל שכן שלא יבוא ללמד זכות עליהם. אך לאחר שהסתכל בפניו של רבי איצילי שעה קלה, שככה חמתו והתחיל מדבר רכות…
– מי שיודע את הליכות המדינה, מבין מדעתו, כי המרידה היא העון החמור שבחמורים… אפשר ללמד זכות על כל מיני פשע, אך לא על עון מרידה… כל הפשעים הם רק בבחינת פרצות בבנין, אבל מרידה הרי היא חתירה תחת היסוד…
רבי איצילי יושב ושומע את הדברים ומנענע בראשו: סימן שמסכים הוא להם. והמומר מוסיף ואומר:
– הקיסר ירום הודו אינו מוצא שום זכות למורד, לא זכות עצמו ולא זכות אבות… כמה וכמה פעמים דנו למיתה קרובים למלכות, קרובים ממש, שעמדו ומרדו…
רבי איצילי שומע את הדברים, פניו מלבינים ועיניו מביעות יסורי יאוש. “אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר”. המומר מבין את אשר בלבו של הרב, שותק שעה קלה, אחרי כן הוא פותח ואומר:
– אף־על־פי־כן צריך לבקש רחמים… כשהקיסר רואה בפני החוטא חרטה גמורה, פעמים שהוא סולח… העיקר הוא שיבקשו רחמים…
וסופו של דבר, שבעצת המומר ערכו כתב־בקשה אל הקיסר, ורבי איצילי עצמו היה צריך לבוא לפני המלך עם הכתב… “הקיסר חולק כבוד לכהני דת – אמר המומר – ומראה פני רב זקן, איש שיבה, יכול לעורר רחמים בלבו”…
והוא הורה את רבי איצילי את אשר יעשה בו ברגע, שיראה לפניו הקיסר, ושם בפיו את הדברים אשר ידבר…
אבל בו ברגע שהכניסו את רבי איצילי אל ארמון הקיסר שכח את כל תלמודו של המומר, ולאחר שהופיע לעיניו הקיסר בכבודו ובעצמו כמעט שפרחה נשמתו והיה לנציב שיש… עיניו זולגות דמעות ובידיו הרועדות הוא אוחז את כתב־הבקשה. הוא לא פתח פיו… הקיסר עמד רגע ויצא…
לא היו ימים מועטים ונכדי רבי איצילי יצאו לחפשי, ובזכותם נגאלו גם הרבה מחבריהם שהיו עמהם בעצה אחת.
קודם שיצא רבי איצילי מעיר המלוכה נכנס שוב לביתו של המומר, כדי לברכו על החסד שעשה עמו. אותו יום היו פניו של המומר צהובות, עיניו היו שוחקות, ופיו היה מלא דברי נועם. נִכּר היה, שלבו טוב עליו. הוא קבל את רבי איצילי בסבר פנים יפות ואמר לו, שהקיסר ירום הודו הזכיר אותו לשבח לפני גדולי המלכות… ואל יהי דבר זה קל בעיניכם…
ובעל־הבית, הוא המומר, הזמין את רבי איצילי אל שלחנו. כמובן, לא סעד אצלו – הרי לא יאכל רבי איצילי טרפות – אלא שתה כוס תה מפני הכבוד.
אחרי כן נטל המומר והלך עם רבי איצילי דרך חדרים רבים, עד שהגיעו לחדר אחד מופרש, וכיון שנכנסו לשם, אמר בעל־הבית אל אורחו:
– הרי זה רשות היחיד שלי… שום בן־אדם מלבדי לא עבר מפתן חדר זה… כאן אני מתיחד עם עצמי…
רבי איצילי פקח את עיניו וראה ארונות מלאים ספרים וכל החדר – כעין רוח הקודש שורה עליו, כמין בית־מדרש להבדיל…
הושיב המומר את רבי איצילי על הכסא ממולו ופתאום פתח לדבר יהודית…
– רבי, אתה לא הכרתני, אבל אנכי הכרתיך…
ותוך־כדי־דבור הוסיף מתוך הלצה:
– נפרדתי ממך בחתימת־זקן, ועתה הריני לפניך בלי חתימת־זקן וגם… בלי צלם אלהים.
קצור הדבר, מתוך השיחות הוברר, ששני הזקנים למדו בבחרותם יחדו בישיבת וואלאז’ין, אלא שזה נתקיימה תורתו בידו ונעשה לגאון בישראל – וזה שנה ופירש ויצא לתרבות רעה…
ומענין לענין סח המומר לרבי איצילי ואמר:
– כל מה שאני מזקין והולך, לבי מתגעגע יותר ויותר על התורה… אני רואה כי הכל הבל… יש לי בעולמי רק תענוג אחד: לשבת ולעיין בגמרא עם תוספות…
רבי איצילי החליק את זקנו הלבן ולא ענה דבר. והמומר הוסיף לדבר:
– ודאי שמעת שאומרים עלי, כי שונא־ישראל אני… אבל שהדי במרומים, שאני לובש צורה זו, כדי שאוכל לעמוד ליהודים בשעת דחקם… הגויים חושדים באוהבי־ישראל, ודבריהם אינם נשמעים, ולפיכך צריך להתחפש לשונא־ישראל… כמה וכמה גזירות רעות על ישראל עלה בידי לבטל ב“שנאתי” זו…
רבי איצילי הרים עיניו ובלשון רכה אמר:
– זכות גדולה היא… הקב"ה לא יקפח שכרך… ודאי לא יקפח…
ופתאום נתן המומר עיניו ברבי איצילי ושאל:
– רבי, מה אני לעולם הבא?…
שתק רבי איצילי. והמומר הוסיף:
– הרי אמרו: “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”, ועוד אמרו: “ישראל אף־על־פי שחטא – ישראל הוא”…
רבי איצילי שתק; והמומר פותח ואומר:
– וכי מה?… איני כדאי?… אמנם חטאתי, אבל כלום לא טוב אני מכמה וכמה יהודים, שעוברים על כל עבירות שבתורה…
רבי איצילי השפיל עיניו וענה כמו לעצמו:
מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא… כל הפשעים הם בבחינת פרצות בבנין, אבל מרידה זו היא חתירה תחת היסוד… אין שום זכות למורד במלכות, לא זכות עצמו ולא זכות אבות…
לאחר שהרים רבי איצילי עיניו וראה את פני המומר שהלבינו ואת ראשו שהשפיל, הוציא מפיו בלשון של תנחומין:
– ואף־על־פי־כן צריך לבקש רחמים… אלהים יודע לבבות… חרטה גמורה… תשובה… צריך לבקש רחמים!…
הכל יודעים, שהגאון רבי שמואל ז“ל, בעל “פרי שמים”, היה בזמנו מפורסם בכל תפוצות הגולה, עד שכנו אותו בשם רשכבה”ג, בימיו, כידוע, עוד רבו בישראל עוקרי הרים ובקיאים בכל חדרי התורה, ואף על פי כן לא זכה אף אחד מהם למקצת מן המקצת של פרסום כגון זה. בכל עיר ובכל מדינה ידעו את שם הגאון הזה, אפילו במקומות שאין התורה מצויה שם, והיו פונים אליו בשאלות ותשובות מכל קצוי ארץ, והיו באים מארצות רחוקות לראות את פניו, והיו שולחים אליו אגרות או שליחים להתיעץ עמו בעניני הכלל.
ואף על פי שהיה רבן של כל בני הגולה, לא הזניח את עניני העיר, ועינו היתה פקוחה על כל החברות של צדקה, ולבו היה פתוח לכל אדם מישראל שבא לתנות צרתו לפניו, ונוח היה לבריות, מפני שידע את צערם ונגעי לבם.
זכורני ששמעתי מפי יהודי פשוט, בן עירו, שאמר עליו: “הוא אינו רב בישראל, אלא אב בישראל”. ולפיכך לא היה אז הדור יתום…
נמצאו בימים ההם כמה גאונים, שרגנו בסתר אהלם על הכבוד המרובה שחולקים לרבי שמואל, אלא שלא היה אף אחד, שחשד בו, כי רודף הוא אחרי הכבוד הזה… ולפיכך היו שופכים כל חמתם על “המשתחוים לעץ ולאבן” (דבור זה נזרק מפי גאון אחד) או על “השוטים שנתנו עיניהם בשמואל הקטן” (הלצתו של אחד ה“עלויים”).
פעם אחת נזדמנו כמה רבנים גדולים לביתו של הגאון רבי יחזקאלי, שהיה מפורסם לחריף יחיד בדורו והיה רגיל לבטל את כל הגאונים, שהיו בעיניו כקלפת השום, נתגלגלה שיחה על דבר הגאון רבי שמואל… צפו הרבנים המסובים לשמוע מפיו של רבי יחזקאלי דבור שנון, כדרכו, הפוגע בכבודו של “מפורסם”… אלא שרבי יחזקאלי, שהיה אז כבן שבעים, ישב והחליק את זקנו הלבן, שתק שעה קלה ואחר אמר:
– אמנם שמואלקה זה (כך היה נוהג לקרוא לכל הגדולים בשם הקטנה) “גוי” גמור הוא, ובכל זאת אל תגעו בו… גדול בישראל הוא… עפר אני תחת כפות רגליו…
וכשהשתוממו הרבנים לשמוע מפיו של רבי יחזקאלי, שהיה רגיל ללגלג על כל ה“גאיונים” (הגאונים), דברי קלוס אלו, פתח הזקן ואמר:
– לפני ארבעים שנה, כשהייתי עדיין אברך, וישבתי על כסא הרבנות בעיר קטנה, נפטר הרב מק“ק מתא־חדתא, עיר גדולה הרבה מעיר מושבי. עלה בדעתי לנסוע לשם ו”לקחת את הרבנות“. צררתי בצרור את הבגד של שבת ואת הטלית־ותפילין. נטלתי עמי מסכת סנהדרין שׁנפלה לידי, ישבתי בעגלה ונסעתי. הגעתי לשם בערב שבת. העגלה הביאה אותי לאכסניא היחידה שבעיר, ששם יחדו לי חדר קטן. נכנם אלי בעל האכסניא, נתן לי שלום והחזרתי לו שלום. בתוך שׁאר הדברים סח לי אותו הפונדקאי, שאתמול בא לעיר עוד רב אחד, ואף הוא מתאכסן אצלו. “מי היא רב זה”? – שאלתיו. “מק”ק בליזן הוא” – ענה הפונדקאי. “להיכן הלך?” – אני שואל. “לבית המרחץ!” – הוא עונה. “מסתמא בלן הוא ולא רב” – הרהרתי.
לאחר שתי שעות בא אלי הגבאי של בית־המדרש ואמר לי, כי מכיון שאותו הרב הבליזנאי בא לעיר יום אחד קודם, דין הוא שיהא הוא דורש תחלה דרשתו בשבת בצהרים ואנכי אדרוש דרשתי אחר המנחה, “מילא – אמרתי – יהא כך”. כשיצא הגבאי, ואנכי נשארתי לבדי בחדרי, מה יעשה אדם שלא יטול ספר לעיין בו?! וכך עשיתי. בינתים שב מבית המרחץ אותו הרב, שחדרו נמצא סמוך לחדרי, ורק מחיצת קרשים דקים הבדילה בינינו. אף הוא לא מצא תענוג אחר, נטל ספר וישב לעיין בו, כפי שראיתי דרך הסדקים שבמחיצה. וכך היינו יושבים שנינו, זה בפנה זו וזה בפנה זו, ומעיינים. דרך עיוני נתקלתי בסוגיא חמורה ושקעתי כל כך בענין זה, עד ששכחתי את האכסניא ואת העיר ואת כל העולם. פתאום אני שומע: מתדפקים על הדלת. “מי כאן?” – אין עונה. עזבתי את הגמרא, נגשתי אל הדלת, פתחתי – והנה אשה עומדת בפתח. “מה לך?” – שאלתי. “אשה אומללה אני…” אך אנכי הפסקתי דבורה. “לכי, לכי לך, אין לי פנאי”. אבל היא התעקשה ולא זזה ממקומה. אז הרימותי קולי, רקעתי ברגלי וגערתי: “צאי, חצופה, צאי כרגע!” כעסתי על שני דברים. ראשית, גרמה לי בטול תורה ובלבלה את רעיונותי, ושנית, הרי עון “יחוד”… האשה נבעתה מפני והלכה לה. לאחר שחזרתי אל שלחני ואל ספרי, הייתי כמי שהעירוהו באמצע חלום טוב, גז החלום וגם השֵׁנה נדדה… חמתי בערה עוד על אשה פטפטנית זו, שהוציאה אותי מעולמי.
עד שאני יושב כך תוהה ושרוי בכעס, והנה הגיעה לאזני דפיקה על דלת שכני הרב. “יטעם גם הוא טעם של לכלוכית זו” – הרהרתי. ואני עושה אזני כאפרכסת ושומע איך שאותו הרב קם ממקומו, נגש אל הדלת, פתחה ועמד על המפתן כנגד האשה (לא הכניסה לחדרו משום חשש “יחוד”) ואמר לה בקול רך: “מה רצונך, בתי?” והאשה פתחה ואמרה: “שמעתי שבאו רבנים לעיר, חשבתי: שבח לאל!… הרי כשאין רב בעיר, חושך בעיר…” וכך הלכה והאריכה באותה הקדמה, עד שבאה לגוף הענין. וגוף הענין היה חלום שחלמה זה שני לילות… והיא ספרה את החלום ברוב דברים, בפרטי פרטים, וסוף דבר היה, כי בקשה מאת הרב שיפתור לה חלומה… הרב עמד כל אותה שעה ושמע את הדברים, ולאחר שסיימה הודיע לה, כי חלום טוב הוא זה, ואם ירצה השם, הכל יהיה טוב… האשה יצאה ופיה מלא ברכות ותשבחות לראש הרב, “שהפיח בה נשמה חדשה”. והרב סגר את הדלת וחזר למקומו ולמשנתו.
לא עברו אלא רגעים מועטים ושוב דפיקה על דלתו. עוד הפעם קם ונגש אל הדלת ופתחה, ושוב אותה אשה עומדת לפניו. “ראשה עליה כגלגל, עד ששכחה לגמרי, בי בעיקר הדבר באה אל הרב לשאול עצה מפיו”. והיא התחילה מספרת נגעי לבה, איך שבעלה היה חולה ואיך שמכרה את כל כלי ביתה לרפאותו ואיך שלא הועיל שום דבר ובעלה מת והיא נשארה אלמנה עם ששה ילדים… הדבר היה לפני שתים עשרה שנה… בקצור, מגלה שלמה של פגעים, צרות בתוך צרות, צרות הבת, צרות האח, צרור צרות… וסוף דבר, כי בתה הבכירה הניעה לפרקה ונדוניה אין לה… כבר שכחתי את כל הענין לפרטיו, אך זוכר אני שאותו הרב דבּר אליה תנחומין, אף הבטיח לה, כי לאחר השבת, אם ירצה השם, יעשה בשבילה איזה דבר. והאשה הלכה בלב מלא שמחה.
כעבור חצי שעה באה האשה בשלישית ועמה נער כבן שלש עשרה. היא דפקה שוב על הדלת והרב יצא אליה. והיא פנתה אליו ואמרה: “רבי, רצוני שתאציל ברכה לנער יתום זה, צעיר בני”. הניח הרב ידיו על ראשו של הנער ואמר: “יהי רצון שיהי יהודי ירא שמים”.
אך האשה עמדה ומחתה: “הזו היא כל הברכה? רצוני, שבני יהיה למדן”. והרב הניח שוב ידיו על ראש הנער ואמר: "יהי רצון שלבו יהא פתוח לתורת ה' ".
מה אאריך לפניכם, רבותי? לאחר שיצאה האשה והלכה, הרהרתי בתשובה… בינתים הגיעה שעת הדלקת נרות וצריך הייתי ללכת לבית הכנסת. המתנתי בפתח חדרי, עד שיצא אותו רב, וכשעמדנו שנינו בפרוזדור, נגשתי אליו, נתתי לו ידי ואמרתי לו: “שלום עליכם, רבי הלל!” הוא הרים עיניו אלי ואמר בתמימות: “שמי לא הלל אלא שמואל”. ועל זה אמרתי לו: “שמי יחזקאל, ואף על פי כן יאה לי השם שמאי…”
וסופו של דבר? בשבת אחרי הצהרים דרש הרב ההוא דרשה לפני “הלומדים” שבעיר, והפלפול שלו היה הבל, ו“החלוק” שלו היה הבל הבלים, אלא שלבסוף אמר דברים אחדים יוצאים מן הלב לפני המון היהודים הפשוטים שעמדו צפופים והביטו אליו ביראת הכבוד. וכשירד מעל הבמה, נגשתי אליו ואמרתי לו: “מזל טוֹב! תמה אני, אם יש מי שראוי להיות רב בישראל יותר ממך…”
וכך הוה. אותו הרב הבליזנאי עלה על כסא הרבנות בק"ק מתא־חדתא, ולא היו ימים מועטים ולוקח אחרי כבוד לעיר גדולה מזו, ומקץ שנים אחדות שלחו לו כתב רבנות מכרך א., מקום ששמשו שם ברבנות גאוני הדור. ובכל מקום שישב שם הרב הבליזנאי היו מעריצים אותו וחולקים לו כבוד מתוך אהבה ולא מתוך יראה. ולא כל גאון זוכה לכך! ועד היום אני אומר וחוזר ואומר: שמואלקה אינו גדול בתורה, אבל הוא גדול בישראל… ואל יהי הדבר הזה קל בעיניכם!
כל עיר ועיר זכתה, שידור בה אדם גדול, שעל־ידו יצא לה שם בעולם, והוא היה הודה ותפארתה.
בעיר פלונית קבע ישיבתו רב גדול, שהיה רבן של כל בני הגולה, ומכל העולם פנו אליו בשאלות ותשובות, ובני עירו התגאו בו ושמרו, שלא תבוא קהלה אחרת ותגנוב את אוצרה… מעשים כאלה אירעו בימים ההם.
ובעיר אלמונית דר עשיר גדול, שהיה בעל עסקים רבים, ועל ידו התפרנסו כל בני העיר והסביבה, והכל התפללו שלא יעלה חס־ושלום על דעתו של הגביר לעקור דירתו אל הכרך… כידוע, יש לו לכרך כח המושך את בעלי הכסף.
עירנו אף היא זכתה לכלי־חמדה, רבי מאיר'ל שמו.
רבי מאיר’ל לא היה מופלג בתורה (אף־על־פי שהיה בר־אורין), ובעיר נמצאו למדנים גדולים ממנו, אף לא היה עשיר גדול (אף כי בעל עסקים רבים היה), ובעיר היו עשירים גדולים ממנו, אף־על־פי כן היו הכל חולקים לו כבוד.
מי שלא ראה את רבי מאיר’ל לא ראה יהודי נאה מימיו. בעל קומה היה ובעל צורה. פניו היו מאירות ובגדיו נקיים תמיד, בלי רבב כל שהוא, כך יוצא יהודי ביום־טוב, בשעה שפושט צורה של חול ולובש צורה של קודש… דבוריו היו ספורים ושקולים. ומנהגו עם הבריות כמנהג אדם הרגיל שיהיו הכל נשמעים לו.
אילו היה רבי מאיר’ל דר בכרך גדול, ודאי שהיה נעשה פרנס הדור והיה עוסק בצרכי כלל ישראל, משום שאדם כזה ראוי והגון להתיצב לפני שרים ורוזנים… עכשו שנתגלגל לעירנו הקטנה, היה מֵגן עליה מפני הפריסטאב.
באותם הימים היה שלומה של כל העיר תלוי בחסדו של הפריסטאב. אם היה זה אדם נוח־לבריות ואוהב־ישראל, לא ידעה העיר כלל טעמה של “גלות”; אך אם. חס־ושלום, נפלה העיר בידי פריסטאב קשה וצורר היהודים – לא היו חייה חיים.
ורבי מאיר’ל שלנו היה מומחה לבטל את הגזירות הרעות שהיה פריסטאב רע גוזר על היהודים. לא רק בני ישראל הכירו בגדולתו של רבי מאיר’ל, אלא אפילו ה“גויים” היו רואים אותו עליון על כל בני העיר,
בני הערים הסמוכות היו מקנאים בנו ואומרים: אשריכם, שיש לכם “חומה בצורה” כרבי מאיר’ל, ואתם יושבים שוקטים ובוטחים… ואמנם, ידעו בני עירנו את הדבר, ולפיכך היו כרוכים אחרי מגינם.
פעם אחת היה מעשה והקצבים שבעיר באו לבית־הכנסת “לעכב את הקריאה”. סכסוך היה להם עם בעלי־ה“טכסה”, וכנהוג הביאו את ריבם לפני כל הקהל. התחילו הקולות והרעש, זה צועק כך וזה צועק כך, ואין איש שומע דברי חברו, הכל מתלהבים, הכל מתגעשים, והמהומה הולכת וגדולה.
לבסוף נשמעו קולות: “הבה נשמע מה יאמר רבי מאיר!”
כל הקצבים עטו אל מקומו של רבי מאיר’ל בכותל המזרח ועמדו מחכים לשמוע את היוצא מפיו.
והוא מרים עיניו מתוך ה“חומש”, שהיה מונח לפניו ושואל, בדרכו, בקצרה:
– סומכים אתם על דעתי?
והכל עונים:
– סומכים, סומכים.
רבי מאיר’ל שמע את הטענות של שני הצדדים, עיין שעה קלה, ואחר כך הוציא מפיו את הפסק.
כל הקצבים היו נכונים לקבל את דבריו, אך פתאום יצא אחד מביניהם, קצב צעיר, שמרקה שמו, העז פניו ואמר:
– דברים בטלים! פסק זה לא־כלום הוא…
הדברים עודם בפיו ורבי מאיר’ל קם ממושבו, הרים ידו וסטר לו לאותו חצוף סטירה על הלחי…
הלז אמר להתנפל על רבי מאיר’ל ולהכותו, אלא שהקצבים עצרו בעדו, נטלוהו והוציאוהו מבית־הכנסת.
כל היום לא פסקו לספר במאורע זה. הכל הצדיקו את רבי מאיר’ל, משום שחוצפה כזו של הקצב ראויה היתה לעונש.
אך לאחר שעבר יום השבת ובאו ימי החול עם צרותיהם ועם דאגותיהם, חדלו לטפל בענין זה, ומעט מעט נשכח לגמרי.
עברו חדשים אחדים, הכל כבר הסיחו דעתם מן המאורע הזה, ופתאום – הדבר היה בחג השבועות – נקרא רבי מאיר’ל אל הפריסטאב, והלז הושיט לו פקודה מאת שר־הפלך להמציא תיכף ומיד את היהודי מאיר הורוויטש אל עיר־הפלך וכו' וכו'.
ברי היה הדבר, שיש כאן מלשינות, והמלשין הוא שמרקה הקצב, הוא ולא אחר.
במוצאי החג נסע הפריסטאב בכבודו ובעצמו עם רבי מאיר’ל אל עיר־המחוז, אל האיספראבניק, והלז נסע עמו אל עיר־הפלך.
קצור המעשה, ששה שבועות שהה רבי מאיר’ל בעיר־הפלך, וכחודש ימים ישב בבית־האסורים. אחר כך התחילו הגלגולים מלשכה ללשכה, מפקיד לפקיד, ממקום למקום. בהרבה ממון עלה לו הדבר (הרי בימים ההם צריכים היו לפזר דמי “לא־יחרץ” על כל פסיעה), ויותר מזה כִּלה כחו באותם הדבורים והשיחות עם בעלי־השלטון, שרובם צוררי היהודים הם, ובאותה ישיבה בבית־הסוהר יחד עם גנבים וגזלנים… אבל סוף־כל־סוף יצא זכאי, לא מצאו בו שום פשע.
כששב לעירנו, השתנו פניו. זקנה קפצה עליו. קומתו נכפפה. ניטל הזיו מעיניו. כך דרכם של יסורים: שוברים הם את הגוף ואת הנפש של האדם…
ביום השבת נקרא רבי מאיר’ל לעלות לתורה וברך, כנהוג, ברכת “הגומל”, ואחרי התפלה הזמין אל ביתו את קרוביו ואת חשובי העיר ל“קדוש”, כמו שנוהגים בימי חג ומועד.
בביתו של רבי מאיר’ל היה השלחן ערוך ביין וכל מיני מטעמים, והמסובים ישבו ושתו, וכל אחד ואחד נשא כוס של ברכה לכבודו של בעל־הבית, בדברים היוצאים מן הלב.
והרב נשא כוסו ואמר:
– לחיים, רבי מאיר! כשם שהיית עד היום מליץ־טוב על קהלתנו, כך תהא גם להבא…
– עד כאן – ותו לא! – נשמע קולה של בעלת־הבית, אשתו של רבי מאיר, שהיתה באותו מעמד.
– אשת חבר הרי היא כחבר! – נענה הרב מתוך חיוך של נחת – ואשתו של רבי מאיר ודאי שלא תעכב בידי בעלה לעסוק במצוה רבה זו.
– יעסקו אחרים בעסקי הקהל – השיבה האשה ברוגז – בעלי כבר עשה את שלו וקבל את שכרו… די לי… איני רוצה עוד…
וצריך אני לספר לכם, כי רבי מאיר’ל זה, שהכל היו נשמעים לו והכל היו נמלכים בו, הוא עצמו היה נשמע לאשתו ונמלך בה בכל דבר, הן בעניני מסחר והן בעסקי צבור. ואמנם, היתה זו אשה פקחית, “ראש של גבר”, מלבד מה שהיתה בתו של רב גדול, שאמרו עליו כי מצאצאי הגר"א הוא, יחוס כזה היה דבר גדול בדורות שעברו.
קצור המעשה, לא היו ימים מועטים ושמרקה זה הקצב המלשין נתפס בעון של גנבה או רמאות, איני זוכר בדיוק, והושב בבית האסורים. וכשבאו אמו ואשתו של התפוס לביתו של רבי מאיר’ל לבקש ולהתחנן לפניו, שילך אל הפריסטאב “להשתדל”, גרשה אותן בעלת הבית בנזיפה רבה.
ביום ראש השנה, בשעת הסעודה, באו שתי הנשים שנית לביתו של רבי מאיר, ובכו לפניו שירחם עליהן, כי שמרקה הוא המפרנס שלהן.
וכי מה אני יכול לעשות? – התנצל רבי מאיר’ל – הרי הפריסטאב לא ישמע לי הפעם… מלא חימה הוא על המלשין…
אבל הנשים לא חדלו לשפוך דמעות ולהתחנן, עד שחמל עליהן רבי מאיר’ל וכבר היה נכון למלאות בקשתן. אך כאן עמדה אשתו ואמרה:
– היה לא תהיה!
וזה היה די. שתי הנשים יצאו את הבית אט, בהכנעה ובצער.
אולם בערב יום הכפורים, בשעת הסעודה המפסקת, התפרצה אמו של שמרקה לביתו של רבי מאיר’ל ובקול בכי ויללה קראה:
ידעתי כי חטא ופשע בני לפניכם. אבל הרי כולנו חטאנו ופשענו לפני היושב בשמים, ובכל זאת אנו באים להתפלל לפניו, כי יסלח לנו, כי ימחל לנו…
אשתו של רבי מאיר’ל לא ענתה מאומה. ישבה ושתקה. נסתתמו טענותיה. רבי מאיר’ל רמז להן, לנשים, לצאת, ולאחר ברכת המזון יצא אחריהן.
*
הגיע זמן תפלת “כל נדרי”, ורבי מאיר’ל לא בא עדיין לבית־הכנסת. מתחלה חששו שמא חלה, חס ושלום. אבל בצהרים ראו אותו רבים ברחוב. והפלא היה גדול יותר לאחר שגמרו “כל נדרי” ורבי מאיר’ל איננו. הוא בא בשעה שהקהל כבר עמד ב“שמונה עשרה”. איש לא ידע פשר דבר.
אך ממחרת בבוקר, כשנראה שמרקה הקצב בבית ה“מנין”, הבינו הכל, כי רבי מאיר’ל הלך בליל “כל נדרי” אל הפריסטאב לקיים מצות פדיון שבויים.
שומע אני, איך שמספרים גדולות ונפלאות על העשירים שבזמן הזה, שמבזבזים אלפים ורבבות בבת אחת, שבונים טירות לזקנים, שכבר כלה כחם לֵהנות מן החיים, או ארמונות ליתומים, שהעיקר חסר להם: רחמי אם. ועוד שמעתי, שהיהודים העשירים בימינו נותנים צדקה לעניים ביד רחבה כמה וכמה פעמים יותר מאבותיהם.
ואף־על־פי־כן תמה אני, אם יש בדור הזה מי שראוי לקראו בשם בעל־צדקה, שיהא דומה לזה שהיה בדורות הקודמים, אם גם לא היו מוציאים למעשה הצדקה סכומים נדולים ועצומים, כדרך שנוהגים בימינו, ומי שנדב אז ח"י זהובים נחשב לפזרן גדול.
הרי בענינים כאלה לא הכמות עיקר אלא האיכות, וגם בזה עולים הרבה דורות הראשונים על הדורות האחרונים, כמו בכל דבר. מי שמבזבז אלפים ורבבות הרי הוא פזרן: מי שנותן צדקה ביד רחבה הרי הוא נדבן; אך עדיין לא הגיעו למדרגה של בעל־צדקה.
מה בין נדבן לבעל־צדקה? – הנדבן יש לו רק יד פתוחה, ואִילו בעל־צדקה גם לבו פתוח… העני בזמן הזה בשעת דחקו רק פושט את ידו, אבל את צרת לבו אין לו לפני מי לספר.
בעירי עדיין זוכרים עד היום את הגביר רבי שמואל, אף־על־פי שכבר עברו יותר מחמשים שנה מיום פטירתו, ואב לבנו יספר נפלאות על אדותיו. בחייו היה מפורסם בכל הסביבה ושמעו הלך למרחקים. “הגביר מכספין” היה “שם דבר” בעולם.
ולא משום שהיה עשיר גדול ובעל נכסים רבים. אפילו באותם הימים, שהעשירים לא היו מרובים כל כך כמו בימינו, נמצאו יהודים רבים, שעלו בעשירותם על רבי שמואל, ולא עוד אלא שגם בעיר מגוריו – עיר של סוחרי יערות – היו שנים שלשה עשירים שהונם עלה כפלים על הונו, אך הוא זכה לפרסומו הרב על ידי שהיה בעל־צדקה.
רבי שמואל היה סוחר יערות, ועסקיו היו גדולים ומרובים, אלא שכלם היו אצלו טפל לגבי העיקר – עסק הצדקה. כל שאר העסקים היה מטיל על משרתיו ועושי רצונו, ורק את עסק הצדקה היה עושה בכבודו ובעצמו. ואל יהא הדבר הזה קל בעיניכם. הרי יודעים אתם, שיש הרבה והרבה אנשים בעלי המדה של “לא יתן ולא יתנו אחרים”…
בבוקר בבוקר, כשהיה בא לבית־הכנסת – כידוע, היוּ בימים ההם נוהגִים גם העשירים להתפלל שחרית וערבית בצבור אפילו בימות החול ולא ביום־הכפורים בלבד – היה יושב על מקומו בכותל המזרח, ולפניו היה עומד שלחן קטן, והעניים היו באים ומניחים על גבי שלחן זה איש איש פתקא שלו והולכים להם.
גמר רבי שמואל את תפלתו, קפל את הטלית־ותפילין, נטל את כל הפתקאות וטמנן בכיסו והלך לביתו.
לאחר שאכל פת שחרית, היה נכנס לחדר מיוחד וקורא את הפתקאות של העניים. זה מבקש “גמילות־חסד” ליום ה“יריד” הממשמש ובא, וזה יש לו בת בוגרת שהגיעה לפרקה וצריך להשיאה, וזה מטופל בחשובה אשה וילדים ששה וצנורות הפרנסה נסתמו, וזה צריך לתקן את גג ביתו… מי ימנה ומי יספור את הצרות שיש ליהודים… מרובים צרכי עמך!
והיה רבי שמואל נוהג לרשום על גבי כל פתקא ופתקא את הסכום שהוא קוצב לאותו עני שפנה אליו, וביום המחרת היו באים לביתו ומקבלים איש איש את חלקו.
הסוחרים הגדולים שבסביבה, שהיו באים אל רבי שמואל להמלך בו – משום שהיה מפורסם למומחה בעניני עצים – או שבאו לבקש ממנו שימליץ עליהם לפני “פריץ” כל שהוא – מפני שהיה חשוב מאד גם אצל הגויים – היו נוהגים לתת לו שוחד: כך וכך לעניים שלו…
פעם אחת באו אליו לשדלו, שיהא שותף לעסק גדול של עצים, ורבי שמואל היה מפקפק בדבר, מפני איזה טעם. השותפים העתירו עליו, פצרו בו, אך הוא עמד על דעתו. נמלך אחד מן הסוחרים, ואדם פקח היה, עמד ואמר:
– אם לא למעננו, רבי שמואל, עשה נא למען השותפים האחרים החביבים עליך…
– דהיינו? – שאל רבי שמואל בתמיהה.
– אנו מוכנים ומזומנים לתת חלק מן הרֶוח לעניים…
תחבולה זו הועילה. רבי שמואל הרהר שעה קלה ואמר:
– טוב ויפה. אבל תנאי אני מתנה, שנסלק לעניים את חלקם מיד, מפני שאין להם פנאי לחכות…
– ואם, חס ושלום, נפסיד בעסק זה? – שאל האחד בהלצה.
ענה רבי שמואל ואמר:
– העניים שותפים הם אצלי לשכר ולא להפסד… העשירים יש להם רשות להעמיד בסכנה את ממונם, לא כן העניים…
ושותפים היו העניים אצל רבי שמואל לא רק בעסקיו, אלא בכל מאורעות חייו. שמחה כי היתה במעונו – הרי ודאי שצריך לשתף בה את העניים; אך גם בשעת צרה ופורענות, שאדם רגיל אז להסיח דעתו מכל העולם, לא היה רבי שמואל שוכח את העניים שלו…
מעשה ובליל־של־פסח באו גנבים לביתו של רבי שמואל וגנבו את כלי־הכסף וכלי־הזהב, את הכפות והמזלגות, את הכוסות והמנורות, את כל מה שעמד על השלחן לכבוד ה“סדר”. בחול־המועד עמד רבי שמואל והעריך את כל הכלים שנגנבו כפי שוים וצוה לחלק את ערכם לעניים…
– ברי הדבר – אמר לבני־ביתו – שהמעטתי בשנה זו ב“מעות חטים”, באו הגנבים ותבעו ממני עלבון העניים…
אפשר שיראה הדבר בעיניכם כמעשה נסים – ובני דורנו אינם מאמינים בנסים! – אבל מעיד אני בהן שלי, כי מעשה שהיה הוא: בשביעי של פסח נמצאה הגנבה…
על המצבה של רבי שמואל חרותים, בתוך שאר השבחים, הדברים: “אביהם של עניים”; ומי שראה את העניים ביום שהלכו אחרי מטתו של רבי שמואל, ופניהם כפני יתומים, יבין וידע, כמה אמת יש בשבח זה…
פנקסאות מיוחדים היו לו לו רבי שמואל, שבהם היה רושם את דברי הפתקאות של העניים, את שם העני המקבל, את הסכום, את היום והחודש – הכל כנהוג בשאר עסקים. והפנקסאות הללו היו טמונים וגנוזים בארונו ועין זר לא ראתם.
קודם פטירתו צוה להניח את הפנקסאות הללו בקברו… על שום מה? – יש אומרים, כדי להביא לפני בית־דין של מעלה את זכויותיו בידו; ואחרים אומרים, כדי שלא לגלות ברבים את שמות העניים, שקבלו צדקה מידו… ונראים לי דברי האחרונים… גם בזה יש הבדל בין נדבן לבעל־צדקה. הראשון אוהב לפרסם את מעשי־החסד שלו והשני רגיל אצל מתן־בסתר…
בניו של רבי שמואל עשירים מופלגים הם, וגם הם מבזבזים הרבה לעניים, אלא שאוהבים הם, כי כל העולם כלו יתנה מפעליהם. נדבנים הם ולא בעלי־צדקה…
הכל יודעים, שדורות הראשונים היו זהירים בכל המצוות, הן בקלות והן בחמורות, בין שיש בהן הנאה ובין שיש בהן ענוי, ולא היו נוהגים זלזול בכל מנהג ישראל, שהעלוהו למדרגה של מצוה ושמרו אותו בכל נפשם ובכל מאדם.
מסורה היא בידינו, שיש לנו תרי"ג מצוות… אבל דוק ותמצא, שבני־ישראל הרבו לעצמם בכל דור ודור מצוות, עד שמספרן עולה הרבה יותר… ולא משום שרוצים היו היהודים לקבל פרס, אלא מפני שהמצוות עצמן היו חביבות עליהם. רק בדורות האחרונים, כשפסקו לחבב את המצוות, נעשו קשות ונמצאו יתרות… משל למה הדבר דומה, לאדם מטופל בילדים. בזמן שהוא אוהב אותם, הרי הוא משקיע בהם כל רוחו ונפשו ונכון הוא לבוא למענם באש ובמים, וכיון שאין בלבו אהבה אליהם, הם מוטלים עליו כמשא כבד…
ואף־על־פי־כן, כשם שיש לו לכל אב ילד אחד, שהוא מחבקו יתר משאר ילדיו – הרי גם יעקב אבינו אהב את יוסף מכל בניו – כך היתה לו לכל יהודי מן הדור הישן מצוה אחת, שהיה מחבבה חבה יתרה ושומרה כבבת עינו. ומצות חביבה זו היתה לו מעין בת־זקונים… אם עלה בידי היהודי לקיימה מתוך הרחבה, הרי לא היה קץ לשמחתו, ורגע זה של שמחת־המצוה היה שקול לו כנגד הרבה ימים של צרות ודאגות…
על לבי עולה בשעה זו זכרונו של רבי יוסף־ליב, זה שיסד בעירנו את ה“קבוץ”…
אפשר שבדור צעיר, בין היהודים החדשים, יש רבים, שלא שמעו מימיהם את השם “קבוץ” ואינם יודעים מה טיבו של מוסד זה. אבל בימי ילדותי רבו בערי ליטא ה“קבוצים”, הם המקומות של תורה, שהיו אברכים מופלגים, מוסמכים להוראה, יושבים שם ולומדים, עד שנקראו לשבת על כסא הרבנות. מעוטם של ה“פרושים” הללו היו מתפרנסים מן ה“נדוניא” שלהם, אך פרנסת רובם היתה מוטלת על בני אותה העיר, שזכתה להיות מקום תורה.
בשעה שבא רבי יוסף־ליב ויסד את ה“קבוץ” בעירנו הקטנה, נמצאו רבים שקטרגו עליו. העיר קטנה ועניה, ויהודים מתפרנסים בדוחק גדול, ומהיכן תפרנס חבורה שלמה של לומדי תורה.
אבל רבי יוסף־ליב עמד על דעתו ויסד את ה“קבוץ”, שהיה בתחלה קטן, אך משנה לשנה הלך וגדל, עד שקנה לו פרסום בעולם, מפני שממנו יצאו גאונים… ובדיעבד שמחו בני עירנו מאד מאד על ה“קבוץ”, ואפילו העני שבעניים היה תומך בו בכל מאדו. כך דרכם של בני ישראל: כשבא הקב"ה לתת להם את התורה, צריך היה לכוף עליהם הר כגיגית, ולאחר כך הם חוגנים ושמחים בשמחת־תורה…
רבי יוסף־ליב עזב את כל עסקיו והקדיש עצמו לה“קבוץ”. ביום השוק היה עובר מעגלה לעגלה לבקש את הכפריים היהודים ולקבל מהם נדבה; חלה אחד מבני העיר, נכנס רבי יוסף־ליב לבקרו ולבקש נדבה; “חתונה” או “ברית” בעיר – מיד רבי יוסף־ליב בא ומאסף נדבות. אפילו מן הנכרים היה מקבל נדבות בשביל ה“קבוץ”. ופעמים שהיה נוסע לערים הסמוכות לזכות את יושביהן במצוה רבה של תמיכת לומדי־תורה.
בעיר היו הכל מקנאים בו ברבי יוסף־ליב, על שזכה לבנות בנין כזה, שינחילהו עולם־הבא.
פעם אחת יצא רבי יוסף־ליב לדרך. הימים היו ימי תחלת ניסן, שעת הפשרת שלגים, שהדרכים מקולקלות, וסוסו של אהרן־משה בעל העגלה מתיר לעצמו להתנהל לאט לאט, משום שיודע הוא, שאדונו אינו מחמיר בימים אלו – ורבי יוסף־ליב יושב בעגלה עטוף באדרתו ומנמנם. אהרן־משה הולך ברגל לצדה של העגלה, המושכות בידו והשוט בחגורתו, ראשו כפוף ושפתיו נעות.
פתאום התפרצה מלבו של בעל־העגלה אנחה ואחריה קריאה: “אי, רבונו של עולם!”
רבי יוסף־ליב התנער והתנודד.
– אהרן־משה, על מה אתה נאנח? הפרנסה נתמעטה?
– שבח לאל, בחורף זה השתכרתי יפה.
– אלא מאי?
בעל העגלה שתק שעה קלה, השתעל, רקק, אחר כך עלה וישב על דוכנו, פתח את פיו וענה:
כלום פרנסה היא כל עולמו של אדם? אם כך הוא, מה ביני לבין סוסי?…
השיב לו רבי יוסף־ליב:
– הרי לפיכך נתן הבורא את התורה, כדי שיזכה יהודי על־ידה לעולם־הבא…
– ומה יעשה בעל־עגלה, שאינו יכול ללמוד תורה? – שאל אהרן־משה.
– הרי יש תפלה… יש כמה וכמה מצוות… מה שייך?… “רחמנא ליבא בעי”, כלומר, העיקר הוא הלב… הרי אתה יהודי כשר… והקדוש־ברוך־הוא אינו תובע ממך יותר…
ושוב נשתתק אהרן־משה לשעה קלה, כאילו סדר במוחו את טענותיו, אחרי כן ענה ואמר:
– הוא אינו תובע, אבל אני תובע… רוצה אני להיות יהודי כדבעי… תפלה? – מהי תפלתו של בעל־עגלה, שאפילו פירוש המלות אינו מבין?… כמה וכמה מצוות? – היכן הן? אדרבא, הגד נא… ובמה אני יהודי כשר? – שאיני גונב? שאיני גוזל?… אני שומר שבת?… כלום “יישר כח” מגיע לי על כך?… הרי אלמלא מנוחת השבת היה גורל בעל־עגלה רע מגורל סוס…
חיוך נראה על פניו של רבי יוסף־ליב, כששמע את טענותיו של בעל־העגלה, ולאחר שסיים זה, שאל:
– ובכן מה אתה רוצה?
– מה אני רוצה?… אני רוצה לקנות לי, לפחות, מצוה אחת שאחזיק בה, שתהא כולה שלי, ש… ש… שאוהב אותה, כמו שאדם אוהב דבר שהוא שלו…
רבי יוסף־ליב התעורר פתאום, מחשבה חלפה במוחו. הוא פנה אל בעל־העגלה:
– אהרן־משה!
– מה?
– תפוחי־אדמה יש לך?
– שבח לאל, במרתף שלי יש עדיין תפוחי־אדמה יותר מכּור…
– אם כן, שמע־נא, אהרן־משה, רוצה אתה לזכות במצוה?… הרי יודע אתה, שבערב פסח כל היום אסור לאכול חמץ ואסור לאכול מצה… מה עושים? אוכלים תפוחי־אדמה. אבל במה דברים אמורים כשיש, ואם אין?… בכל ערב פסח באים כל ה“פרושים” – כשמונים איש – לביתי לאכול תפוחי־אדמה… בשנה זו אין לי תפוחי־אדמה… רצונך שאבוא לביתך בערב־פסח עם כל ה“פרושים” שלי לאכול תפוחי־אדמה?…
– כלום ירצו ה“פרושים” להתאסף בביתי?
– פי מדבר אליך – ענה רבי יוסף־ליב.
בערב פסח רבו ההכנות בביתו של אהרן־משה. אשתו שאלה מאת השכנות שתי קדרות גדולות, ושתי בנותיו ישבו מן הבוקר וקלפו תפוחי־אדמה… אהרן־משה עצמו, מלובש בבגדי יום־טוב, הלך הנה והנה, הסיע את השלחנות, העמיד את הספסלים על מקומם, סלק כל צרור וכל קיסם, לכבודם של האורחים ההגונים.
בצהרים נכנס רבי יוסף־ליב ואחריו כנופיה קטנה של פרושים… אהרן־משה הלך לקראתם… הוא לא מצא ידיו ורגליו… האיץ באשתו שתגיש את תפוחי־האדמה… רץ מפנה לפנה ולא ידע מה לעשות…
על־גבי השלחן עמדה קערה גדולה מלאה תפוחי־אדמה, שהבל נדף מהם, וה“פרושים” ישבו ואכלו וספרו בשבחם של הבולבוסין הללו, ההולכים ונמסים בתוך הפה…
אהרן־משה עמד מן הצד והתבונן מתוך נחת אל המסובים. ערכם של תפוחי־האדמה עלה בעיניו ברגע זה… ביתו נעשה לו בשעה זו יקר וחביב שבעתים… וכשפנה אליו אחד מן המסובים ושאלו: “מדוע אין בעל־הבית עצמו טועם כלום?” – ענה ואמר בחטיפה: “איני רעב… אני שבע… אני שבע”…
חבורה אחת גמרה סעודתה, עמדה ויצאה מן הבית, וחבורה שניה נכנסה… וכל “פרוש” ו“פרוש” הושיט ידו לאהרן־משה, הכיר לו טובה וברך אותו איש כברכתו… אהרן־משה היה שרוי בעולם העליון…
לאחד שנגמרה הסעודה, ורבי יוסף־ליב נגש אל אהרן־משה ונתן לו ידו ורצה ללכת, עכבו זה ואמר לו:
– רבי יוסף־ליב, רצוני, שתהא לי “חזקה” על מצוה זו…
רבי יוסף־ליב הרהר קצת וענה:
– יפה… אבל לא בחנם… עשרה רובל תשלם בכל שנה להחזקת ה“קבוץ”…
– הריני מקבל עלי…
ובפנקסו של ה“קבוץ” כתב רבי יוסף־ליב לזכרון, כי “חזקה” יש לו לאהרן־משה ברבי חיים־דוד, ש“בערב פסח אוכלים הפרושים בביתו תפוחי־אדמה”…
בני דורנו, כידוע, אינם מאמינים בנסים, מפני שבימיהם אין נסים מתרחשים, וקטני אמונה, כידוע, אין נותנים אמון אלא במה שעיניהם רואות, ובמעשים שאירעו בדורות הקודמים להם הם נוטים לפקפק… ואף־על־פי־כן אני רוצה לספר לכם מעשה־נס אחד שנעשה בביתנו בזמן שהייתי עדיין נער, היינו לפני כמה וכמה שנים…
צריך אני להקדים לכם, כי בילדותי נתחנכתי בביתו של סבא, מפני שאבי ז“ל התירא, שמא תדבק בי חס־ושלום מחלת ההשכלה, שהתחילה להתפשט אז במחננו בעטיו של קבלן אחד שנתעשר ושלח את בנו לבית־מדרש שלהם, וביתו של סבא היה בעיני אבא ז”ל כעין מבצר עז. אך יותר משהשפיע עלי סבא בתורתו ובמוסרו, השפיעה עלי סבתא שלי בדבריה הרכים ובתוכחתה מאהבה. כשהייתי מתעצל לפעמים ללכת אל ה“חדר”, היתה סבתא אומרת לי: “אי אתה יודע, כמה גדול מזלך שנולדת גבר וזכית ללמוד תורה… וכי מה הן כל המצוות שבעולם לעומת תלמוד תורה?… רק אנו, הנשים, הורע מזלנו”…
וכיון שהורע מזלה של סבתא ולא זכתה ללמוד תורה, היתה כל ימיה משתדלת לצבור הון רב של מצוות ומעשים טובים, “כדי שלא תבא הביתה בידים ריקות”, ולא היתה מזלזלת בכל מצוה קלה שבאה לידה. “פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול”…
בין שאר המצוות החביבות של סבתא, שהיתה עושה אותן בהתלהבות רבה, היתה המצוה של טמינת תבשילים של שבת בתנורה לכל בני השכונה.
בית גדול היה לו לסבא, ובבית תנור גדול, שלפנים היו אופים בו לחם למכירה בשוק, ולאחר שהתרבו בעיר האופים שבת התנור בששת ימי המעשה ולא היה עושה מלאכה אלא ביום השבת, שחמם את התבשילים שנטמנו בו בערב שבת.
במצוה רבה זו היו משתתפים כל בני הבית. סבא היה בוקע את העצים להסיק בהם את התנור ומתקן את הקיסמין להבעיר בהם את האש; אני הייתי מביא מן החצר את החמר, בוללו במים, גובלו ומכשירו להדביק על ידו את הצמיד אל פי התנור. אך עיקר המלאכה, להכניס את הקדרות לתוך התנור בערב שבת ולהוציא אותן משם בשבת בבוקר אחר התפלה, היה נעשה בידי סבתא ולא הניחה לשום אדם לטפל בזה,
וכמה וכמה נסים נעשו לסבתא בשעת הטמנת הקדרות בתנור (נסים אלו ראיתי בעיני!). מעולם לא נהפכה קדרה על פיה בשעת כניסתה לתנור; מימיה לא החליפה סבתא צמיד של קדרה זו בצמיד של אחרת; אף פעם אחת לא הקדימה ולא אחרה בנעילת התנור בשעה הקבועה – שעה אחת קודם הדלקת הנרות.
בקיאה היתה סבתא בקדרות של כל שכנותיה. ובשבת בבוקר, כשהיו הנשים מתכנסות ובאות לקבל אשה אשה את הקדרה שלה, לא היתה סבתא שואלת למי קדרה זו או זו, אלא מושיטה ונותנת לכל אחת את שלה.
וכאן אני מגיע אל פרשת הנס הגדול, שרמזתי עליו בתחלת דברי.
פעם אחת בערב שבת הביאה אשה קדרה להטמין סמוך לנעילת התנור ולא העמידה, כדרכה, את הקדרה על האצטבא בתוך שאר הקדרות, אלא אחזה אותה בידיה ומסרה מיד אל יד לסבתא, שעמדה לפני התנור, ולא עוד אלא שהמתינה עד אחר נעילת התנור, ורק אז יצאה מן הבית. סבתא שלי הרגישה בכך, הבינה שיש דברים בגו, אך לא אמרה דבר. ואולם לאחר שיצאה האשה עמדה סבתא שעה קלה והרהרה… איש לא היה בבית, סבא כבר ישב בבית־הכנסת וקרא שיר־השירים, ורק אנכי לבדי הייתי עם סבתא. תחלה אמרה סבתא לשלוח גם אותי מעם פניה, אך אנכי סרבתי כדרך התינוקות, אותה שעה נגשה סבתא אל התנור, סלקה את הצמיד הדבוק בחמר, הוציאה את הקדרה האחרונה, הסירה מעל פיה את הכסוי וראתה, שאין בקדרה לא בשר ולא גריסין ולא תפוחי אדמה אלא מים בלבד… מיד צותה אותי סבתא לסגור את הדלת, והיא נזדרזה והוציאה מן התנור כמה קדרות עד שהגיעה אל שלה (שעמדה בראש). בידים מזורזות הוציאה סבתא מן הקדרה שלה חלק גדול מן הבשר ומן הגריסין ונתנה לתוך אותה הקדרה האחרונה… גמרה מלאכתה, החזירה סבתה את כל הקדרות לתוך התנור ונעלה אותו… הפעם אחרה זמן נעילת התנור.
– יד לפה, בני – הזהירה אותי סבתא – אל תגד חס ושלום לאיש דבר מכל אשר ראית.
– אני נשבע בחלקי לעולם הבא שלא אגלה לשום איש – קפצתי ונשבעתי.
ואמנם רק השבועה החמורה הזאת היא ששמרה עלי שאתגבר על יצרי שהשיאני לגלות למי שהוא את הסוד…
אך אותה האשה, בעלת הקדרה האחרונה, באה אל שכנתה הקרובה וגלתה לה בסודי סודות את דבר הנס שקרה לה, שטמנה לשבת קדרה מלאה מים והוציאה קדרה שיש בה בשר וגריסים, מעדני מלך.
– שמא לא שלך היא?
– הכיצד? כלום איני מכירה בקדרה שלי?
– ושמא נתנה גיטא (זה שם סבתא שלי) לתוך הקדרה בשר?
– אי אפשר, משום שעמדתי בביתה עד לאחר נעילת התנור.
ובכן גמרה השכנה, כי זה הוא נס מן השמים, שאירע לאותה אשה אלמנה עניה בזכות בעלה הצדיק, שישב כל ימיו והגה בתורה. והיא לא יכלה להתאפק וספרה את הדבר לשכנתה וזו לשכנתה, עד שנתפרסם הנס בכל העיר…
כשהגיעו הדברים לאזני סבא, שהיה “מתנגד” קפדן ולא האמין ב“צדיקים” שבזמן הזה, החליק את זקנו הלבן, חִיֵך חיוך של נחת ואמר:
איני יודע, בזכותו של מי אירע הנס, אם בזכותו של הצדיק או בזכותה של הצדקנית…
בשם צדקנית היה סבא קורא את סבתא שלא בפניה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.