לחברתי בחיים למינה בת אפרים
עולם עובר
מאתמשה בן־אליעזר
יחיאל הרופא
מאתמשה בן־אליעזר
הזקנים המופלגים שבעיר זוכרים עדיין את “הימים הטובים”, בזמן שהדור היה בריא ולא הוצרך לרופא כלל. אם חלה אדם, היו בעיר אנשים, שידעו תרופות שונות, בדוקות ומנוסות, והרבה נתרפאו על ידיהן. אך אם מן השמים נגזר על החולה שימות, – הרי אין עצה ואין חכמה. ומה מועיל ברופא?…
ואולם לאחר שנתמעטו הלבבות ונחלשה האמונה, התחילו שואלים ברופאים. ובימים ההם בא לדור בעירנו יחיאל הרופא.
היכן למד יחיאל את “חכמת הרפואה” – לא ידע שום איש. אמרו עליו, שבימי עלומיו שמש בבית־חולים לפני רופאים מפורסמים ומהם למד הרבה דברים, שלא כל “דוקטור” יודע אותם.
ומפורסם היה יחיאל בעיר ובסביבה לרופא מומחה והרבה שנים ישב בעיר, והקדוש־ברוך־הוא היה שולח על ידו רפואה לכל חולי ישראל, חוץ מאלה שנגזר עליהם למות…
*
יחיאל הרופא היה נוהג כבוד בעצמו. אומנותו היתה חשובה בעיניו מאד. הוא ידע, שהחכמים הגדולים בישראל היו רופאים. מי לנו גדול מן הרמב"ם – וגם הוא היה רופא. ומלבד זאת, נעים היה לו להרגיש, שהכל צריכים לו והרבה אנשים חיבים לו תודה על שנתרפאו על ידו.
לפעמים כשהיה עובר ברחוב ורואה ילד רץ בכל כחו, היה עוצר בעד מרוצתו של זה, צובט בשתי אצבעותיו את לחיו של הילד ואומר בחבה: “אה, שקץ, עכשיו אתה רץ ומשתובב; אבל כלום זוכר אתה מה שהיה לפני שנה? הן לולא אנכי, איפה היית עתה? הגד־נא, הגד, שובב!”
וכשהילד מביט עליו בתמהון ושותק, מוסיף יחיאל כמדבר לעצמו: “שם, שם מחוץ לעיר, היית שוכב במנוחה תחת גל של עפר”…
ובשעה שאחת האמות שופכת לפניו את רחשי תודתה ואומרת: “מתחלה היושב בשמים ואחריו אתה, ר' יחיאל, הצלת את בני ממות”, – בת־צחוק מרחפת על שפתי הרופא, ודברי האם, העושה אותו שותף להקדוש־ברוך־הוא, גורמים לו תענוג.
*
זקן הוא עתה יחיאל והרבה זכרונות שמורים בלבו מחיי בני העיר ומותם. כל בית־אב יכול לשמוע מפי הרופא ספורים על אחד מבני המשפחה, שכבר הלך לעולמו.
ואולם זכר מקרה אחד חביב על יחיאל ביותר, ומזמן לזמן הוא אוהב לחזור עליו ולספרו לכל איש בעליצות־נפש ובחדוה מיוחדת. נכּר, שמאורע זה הוא בעיניו נזר תפארת לאומנותו.
וכך היה יחיאל מספר:
– הדבר היה לפני… שלשים שנה, ואולי עוד יותר. עדיין היה חי אז הנסיך הזקן. פעם אחת… בחורף היה הדבר, בשעה מאוחרת בלילה… אני יושב לי בביתי ומתחמם לאורו של התנור… אשתי יושבת וסורגת או תופרת… הילדים ישנים כבר, וגם אני חפצתי לשכב לנוח, כי עיף הייתי מעמל היום… אשתי הולכת להציע את המטות… פתאום אני שומע: ציל־ציל־ציל – מרכבה נוסעת, וכמדומה לי, שעמדה לפני ביתי… מתחלה נבהלתי מעט… כלומר, לא נבהלתי, אלא שתמוה היה הדבר בעיני: מרכבה, בחצי הלילה – לפני ביתי… מה יש כאן? – הדלת נפתחת והרכב נכנס אל תוך הבית. מה זאת? הנסיך חלה פתאום ויאנש ושלחו מרכבה להביא אותי… מה לעשות? – צריך לנסוע. הלא בשביל כך אני רופא… תיכף ישבתי במרכבה. ועוד הפעם: ציל־ציל־ציל – אנו נוסעים. באתי, רואה אני, ש“עסק ביש” יש כאן. הנסיך היה חולה מסוכן… והנסיכה מסתכלת בי כמתחננת: הצילה את אישי… ומחדר־המטות עולה באזני קול אנחות… מה אתם חושבים? – נעים היה לי בשעת מעשה… אך אין ברירה… באותה שעה כאילו מן השמים סיעו לי: נזכרתי רפואה אחת… בקצור, כל הלילה ישבתי על יד מטתו… ולמחר בבקר קם הנסיך משנתו, וכשפקח את עיניו, שאל מיד: היכן הוא היהודי, שהצילני ממות?…
וספור־מעשה זה היה יחיאל רגיל לסיים בדברים אלו:
– “קדוש־השם” היה אז, אני אומר לכם!…
*
ואף־על־פי שרופא יחידי היה יחיאל בעיר ובסביבה, עם כל זה לא נתעשר ממלאכתו, וכל ימיו חי בדוחק קצת, מפני שהרבה בנים ובנות היו לו וצרכיהם היו מרובים.
אבל אם לא צבר יחיאל הון, הנה נהג את ביתו בחשיבות. בניו למדו בחדרים של מלמדים הגונים, בנותיו היו לבושות כמנהג “בעלי־בתים”. ובעניני צבור נחשב יחיאל למעלה מבעלי־אומנות שבעיר…
בביתו היה יחיאל מקפיד מאד על הנקיון. ובכלל היה ביתו של הרופא דומה במקצת במראהו ל“ביתו של פריץ”: על פני החלונות היו פרושים וילאות, ועל ספיהם עמדו עציצי פרחים. ואולם בשאר דברים לא היה משנה ממנהגי ישראל: היה מתפלל, וגם הולך לבית־הכנסת כשלא היתה מניעה גדולה מצד החולים. בחסידות לא היה מתנהג, אבל היה יהודי ככל היהודים.
וכך חי הרופא בשלוה שנים רבות.
לאחר שהשיא את בנותיו ו“פטר” את בניו, עוד הוטב מצבו. הוא והזקנה שלו חיו בשלום. הפרוטה היתה מצויה, דאגות פרנסה לא היו, ויחיאל עוד היה מלא עלומים, אף־על־פי שזקן מופלג היה.
בני העיר היו אומרים: “זוהי שיבה טובה”.
*
בשנים האחרונות, כשקם בעיר דור חדש, התחילו מדברים שיש לעיר צורך ב“דוקטור”.
– יחיאל הוא רופא טוב; אבל רופא לחוד ודוקטור לחוד, הן חרפה היא לעיר, שלא יהא בה דוקטור ממש!
כך ערערו יחידים מן ה“חדשים”, שבראשם עמד חתנו של גבריאל הקמחי, שבא מעיר גדולה והתחיל לעשות תקונים בעניני העיר הקטנה.
ואולם הדברים האלה נאמרו ונשנו ושבו ריקם. גם יחיאל לא שם אליהם לב כלל.
אך ביום מן הימים יצא הקול בעיר, כי בבית־מלונו של זרח ה“אדמוני” מתארח דוקטור, העובר דרך העיר.
שמעו “בני החבריא” – כך נקראו החדשים – והלכו אל אותו הדוקטור ודברו על לבו להשתקע בעיר, והבטיחו לו “הרי זהב”. מתחלה סרב הדוקטור, אך לסוף נתרצה “לעשות נסיון” במשך שנה אחת.
ומן היום ההוא באו ליחיאל הרופא ימים רעים.
מאז היה כועס על כל בני העיר, ש“הרשו” לעשות עול כזה.
– כיצד? יותר משלשים שנה כליתי כחי לטובת העיר, כמה נפשות הצלתי ממות, ועכשיו באים ולוקחים “תינוק” ועושים אותו לרופא. וכל זה למה? בשביל שאינו מתפלל ומחלל הוא את השבת ונקרא “דוקטור”!
כך היה יחיאל שופך שיחו לפני אלה שנשארו עוד נאמנים לו וקראוהו לרפא את חוליהם.
ואת הדוקטור החדש שנא יחיאל תכלית שנאה. גם את פניו לא רצה לראות. לפעמים היה מלגלג ואומר:
– כלום איני יודע את ה“אפרוחים” הללו? יודעים הם ברפואה כתרנגול ב“בני אדם”. ה“דוקטור” בא אל חולה ומתחיל למשש בדפקו – ואת המחלה איננו יודע. מה הוא עושה? מוציא מכיסו את השעון ומביט ומסתכל בו – שמא יגיד לו השעון, מה לו לעשות. אחר כך הוא כותב “רצפט” והולך לו.
בדברים אלו היה רוצה יחיאל להבזות את “אויבו” בעיני בני העיר. אפשר שבסתר לבו היתה עדין התקוה כי לאחר זמן מועט יעזוב את העיר.
אך חדשים עברו והדוקטור, כנראה, לא חשב כלל לעזוב את מקומו; ולא עוד, אלא שהלך ושכר דירה גדולה, וכעבור איזה זמן קרא אליו את בני־ביתו ונשתקע בעיר.
אז נוכח יחיאל, שאויבו נצח.
והוא חדל לדבר וללגלג, מפני שראה, כי לבם של בני העיר נוטה אחרי ה“דוקטור” והכל מספרים בשבחו וגדולתו. אך שנאתו אל הדוקטור וכעסו על בני העיר הלכו וגברו.
על הרוב היה בא הביתה אחרי איזה “בקור” סר וזעף ולא היה מדבר דבר, כאילו היה כועס על כל העולם.
*
פעם אחת בא אל ביתו נרעש ונרגז כולו: פניו היו אדומים מקצף ועיניו רבו זיקי אש. אשתו הבינה, שלא דבר ריק הוא, והמתינה עד שיתחיל לדבר.
והוא ישב ועמד וחזר וישב. נכּר היה, שאינו מוצא מקום ומנוחתו הופרעה.
פתאום הכה באגרופו על פני השלחן, שישב על ידו וקרא:
– שמי לא יחיאל, אם אתן לה לדרוך על מפתן ביתי… תבוא נא הנה! גרש אגרשנה, במים רותחים אמלגנה – את הקבצנית הזאת!
אשתו הבינה, שהדברים מכוונים כלפי קרובתה העניה, שבביתה בקר אישה היום. אבל מה קרה שם – זאת לא ידעה עדיין.
– הלא זוהי עזות שאין למעלה הימנה! זו הפעם השלישית שאני הולך אל ביתה, שכר איני לוקח – הן קרובה היא: שלישי בששי! – ופתאום, הן לא תאמיני לי, היא הולכת וקוראת את ה“דוקטור”!
אשתו שתקה מתחלה, אך כשראתה, כי בעלה אינו מסתפק בשתיקתה, ענתה ואמרה:
– בודאי הוא עול! אבל כלום מתרעמים על שוטה? ידוע הוא שהיא מחוסרת שכל, רחמנא ליצלן.
דעתו של יחיאל נחה מעט.
*
למחר אחר המעשה הזה בא יחיאל אל ביתו ואמר, שקצת חולה הוא.
אשתו הציעה לו את המטה, והוא עלה ושכב והתכסה בכסת, על מנת שיזיע ורפא לו.
בלילה לא יכלה אשתו לישון מפני האנחות, שעלו באזניה ממטת אישה. ולמחר בבוקר לא קם יחיאל ממטתו, והתפלל בשעה מאוחרת ביחידות, וב“שמונה עשרה” ישב, מפני שלא היה בו כח לעמוד על רגליו,
וכל היום ההוא שכב והתנמנם. מקצת השכנים באו לבקרו ואמרו, כדי לבדח את דעתו, שלא נאה לרופא להיות חולה. אך הוא לא ענה כלום.
ובלילה השני ישבה אשתו על יד מטתו ושמעה, שהוא מדמדם ומאים על איזה איש. בכליון עינים חכתה עד אור הבוקר והלכה לשאול עצה מה לעשות.
כשיעצו לה לקרוא להדוקטור חרדה ואמרה:
– יראה אני…
אבל השכנים האיצו בה, גם טרחו בעצמם וקראו להדוקטור שיבוא; והוא בא, וראה את החולה, ואמר, שאין סכנה: “אינפלואנציה” היא זו. הוא רשם סמי־מרפא בשביל יחיאל והלך לו.
ובלילה הזה ישן יחיאל במנוחה והזיע. למחר בבוקר נתעורר משנתו ופקח את עיניו.
אשתו נגשה אליו, ובחמלה שאלה אותו לשלומו.
– תודה ליושב בשמים. יש תקוה כי אשאר פה… הגבאי של ה“חברה־קדישא” צריך להמתין מעט – ענה יחיאל בנחת ובשלות־הנפש.
פני אשתו צהלו. אם בעלה מלגלג על המות, אות הוא, כי שלום לו.
והחולה התחיל להתבונן אל כלי־הבית, כאילו שהה זמן ארוך בדרך ושב לביתו ורוצה להכיר את השנויים שנעשו.
פתאום נמשכו עיניו אל עבר החלון, ששם עמד בקבוק קטן של סמי־מרפא.
– הגישי לי זאת – פנה אל אשתו – מה הבקבוק הזה?
– הלא זהו ה“רצפט” של הדוקטור! – ענתה האשה, ומיד נתאדמו פניה.
פני החולה הועמו. הוא התאמץ לזכור את בקורו של הדוקטור בביתו. וכשהגישה לו אשתו את הבקבוק, לקח את משקפיו והרכיבם על גבי חטמו והתחיל קורא את המלים הרומיות. אחר כך שכשך את הנוזלים שבתוך הבקבוק והתבונן אל האבעבועות, שעלו מלמעלה. זמן־מה אחז בידו את הבקבוק הקטן ופניו הפיקו אי־רצון. פתאום הוצתה בעיניו אש־משטמה.
הוא ישב על קצה המטה, הרכין את גופו והוציא מתחת המטה סנדלי־עור ובהם תחב את רגליו, ובצעדים אטיים קרב אל החלון, פתח את האשנב – ושפך את הנוזלים שבבקבוק החוצה…
ואת הבקבוק עוד אחז בידו. אך לאחר שסגר את האשנב, שב, כאילו חזר מדעתו, ופתחו שנית והשליך בכעס את הבקבוק אל קרקע החצר, שמשם נשמע צלצול חזק של שבר כלי־זכוכית…
אז סגר את האשנב והתחיל מתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה. פניו היו אדומים מסערת הנפש… הוא לא דבר דבר ואשתו עשתה עצמה כאילו אינה רואה כלום…
אך הוא לא יכול להתאפק וכאילו דבר אל נפשו:
– רק פתאים שכמותו יכול הוא להשקות מי־שופכין כאלה… אותי לא ירמה… ילך לעזאזל הוא עם ה“רצפט” שלו יחדו!…
ושנית התחיל להתהלך בחדר אחת הנה ואחת הנה.
– שכחתי, אוי לי! – קראה האשה פתאום – הלא הדוקטור אמר, שאסור לך לרדת מעל מטתך כשלשה ארבעה ימים, ואתה…
– גם את מאמינה בו!… – אמר כמעט מתוך צעקה.
אך פתאום חש, כי כחו עוזבו וכי הוא רועד כולו…
דבר זה הפחידהו מאד ולבו החל לדפוק בחזקה… מיד עלה על מטתו ויתכס בשמיכה. רגעים אחדים שכב בלי נוע, אחר כך הסב פניו אל הקיר – ויבך…
מחצה על מחצה
מאתמשה בן־אליעזר
(זכרונות משפחה)
לאחר תפלת שחרית היה סבא יושב בבית־המדרש עטוף בטלית־ותפילין ושונה את פרקו. שעה זו היתה כולה קודש. סבא היה רגיל ללמוד בעיון בלבד בלי השמעת קול, ומרחוק היה נראה כמסומר אל מקום אחד. השיחות בכותל המזרח, במקום שהוא יושב, לא הגיעו לאזניו וההמולה שמאחורי הבימה לא עוררה אותו. הלמוד היה בולע את כל רוחו.
גמר את פרקו, היה סוגר את הגמרא ומביט על סביבותיו, כאדם שבא מן הדרך ורוצה להכיר את המקום שהגיע אליו. היה כורך בנחת את טליתו ותפיליו, זוקף את קומתו ויוצא מבית המדרש בפסיעות קטנות ולבו טוב עליו, כאדם שפרע כל חובותיו ויודיע כי “נאמן” הוא.
אותה שעה היה סבא מתרכך ומתעדן והיה נוח לבריות, אף־על־פי שמטבעו היה קפדן. התורה האצילה עליו מנדיבותה וצרפה את לבו. כל העולם נראה בעיניו ראוי לאהבה מתוך חמלה. כך מסתכל בעולם אדם הרואה את עצמו עליון ומרוחק מן הבריות והמונן.
היה סבא פוגע בתינוק הרץ אל ה“חדר”, עצר בעדו, צבט בלחיו בחבה, שאל בן מי הוא ונתן לו אגורה לקנות אגוזים.
בא אל ביתו ולא מצא את סבתא, היה מוציא את מקטרתו ובנחת היה ממלא אותה טבק, יושב על יד החלון ומעשן מתוך מין קורת־רוח, כאילו היה בטוח, כי הנאה קטנה זו בעולם־הזה מותרת לו לכל הדעות אחרי שלש שעות של עבודת הבורא.
לאחר שעה קלה היתה נדחפת אל הבית אשה גוצא בעלת פנים מקומטים, ובהעיפה עין על היושב, היתה נבהלת אל בית־המבשלות. זו היתה סבתא.
בעוד רגע היא עומדת לפני סבא ומתנצלת לפניו על שאחרה לבוא.
– הן עיר שכולה גזלנים היא… שמעתי שחנה האלמנה חולה ונכנסתי לבקרה… מצאתיה שוכבת באין־אונים, בבית קר, הילדים בוכים… והרי שכנים גרים שם ואיש לא בא לסעדה… יכול אדם לגווע ולמות ואין פוצה פה… הסקתי שם את התנור, האכלתי את הילדים, הושטתי לחולה קצת מרקחת להשיב נפשה.. בין כך ובין כך עברה השעה…
סבא שומע את כל השיחה במנוחה שלמה, רגיל הוא בכך ויודע, כי אשתו “קובצת” מצוות. על פי רוב הוא שותק בשעה שסבתא מספרת בענינים כאלה. על פניו מרחף לגלוג קל. כך מביט עשיר־נכסים, המכניס בכל יום מאות ואלפים, על העני המלא שמחה כשהרויח כמה פרוטות.
ואולם יש שהוא פונה לסבתא ואומר:
– מה בצע לך בכל המצוות שאת צוברת, אם הכל־הכל שייך לי… כך נאמר בגמרא: “כל מה שקנתה אשה קנה בעלה”, ובכן…
סבתא שומעת וחיוך קל עובר על פניה.
– הן לא תהי אכזר כל כך עד כדי ליטול ממני את כל רכושי, לא כך?… אין רע, אין רע, עוד אתבע אותך לדין־תורה… לעת־עתה טול ורחץ, ארוחת־הבקר נכונה.
*
ביתו של סבא עומד בקצה ככר־השוק. זהו בית־חומה שהדרת זקנה חופפת עליו. ממולו גם מימינו ומשמאלו בתים חדשים שנבנו אחרי ה“שׂרפות”, או בנינים מחודשים שנתקנו “לפי רוח הזמן”, אך הוא לבדו נשאר איתן ולא שנה את מראהו.
לפנים, בעת שה“פריצים” היו יושבים באחוזותיהם, הדרך אל הכרך היתה מהלך שני ימים ולילה אחד, היערות בסביבות המקום היו רבים וגדולים, ואמריקה היתה רחוקה־רחוקה בקצה תבל – בימים ההם היה בביתו של סבא – המלון הגדול – צנור “פרנסה”, שהיה משפיע על חצי העיר.
בימים ההם היתה סבתא טרודה מן הבקר עד הערב. החדר הגדול הפונה אל השוק היה בית־מרזח; והחדרים הפנימיים שמשו מעון ל“סוחרים” ול“פריצים”, שהיו באים אל העיר בשביל עסקיהם. כל היום היו נכנסים ויוצאים אל המלון סרסורים, חוכרים, חנונים, בעלי־אומנות. השאון היה רב, הדלת סבבה על צידה בכל רגע, והכל נשאו עין אל גרי המלון.
סבא לא התערב מימיו בעסקי פרנסה. על פי רוב היה יושב בחדר המיוחד לו, שמעולם לא השׂכירו אותו, ומעיין בספר או ישן שנת־צהרים. הוא היה ה“אורח” הכי חשוב במלון וסבתא היתה מטפלת בו תמיד ביתר דאגה מאשר בכל ה“פריצים”. בעיר היו מקנאים בסבא שיש לו שני עולמות: עולם־הזה ועולם־הבא.
כל זה היה לפנים. עכשיו שבאה אנדרלמוסיא לעולם: ה“פריצים” נעלמו ואינם, מסלת־הברזל קרבה את העיר הקטנה אל הכרך, היערות נהפכו לאדמה צחיחה ועליה פסי־ברזל, ואמריקה נתפרסמה בעיר והכל רצים אליה – ירד גם כבוד המלון. בית־המרזח שמם. פעם בפעם, בימות השוק, אכרים זקנים סרים אל הבית, שואלים לשלום סבתא, מנענעים בראשיהם, מעלים את זכר הימים הטובים שעברו, שוהים שעה קלה ויוצאים. ושם בחדרים הפנימיים מתגורר לפעמים “מגיד” או “משולח” במקום ה“פריצים” וה“סוחרים”.
ואולם “העתים הרעות” באו לבעלי המלון בזמן שבניהם ובנותיהם כבר יצאו לרשות עצמם. נשארו רק סבא וסבתא, שצרכיהם אינם מרובים ופרנסתם מצויה להם גם היום מן הבית, שיש בו “דירות” רבות.
סבתא נותנת לעתים שבח והודיה להבורא יתברך המנהיג עולמו בחכמה רבה. שהרי אלמלי היו השנים כמקדם, היתה שקועה כל ימיה ב“פרנסה” ולא היתה מספיקה לרכוש לה עולם־הבא.
וכל אותן השנים האחרונות עסוקה סבתא בצבור “מצוות”. היא זריזה לעשות כל דבר שיכניס לה משהו עולם־הבא. נראה הדבר, כאילו היא רוצה להשיג עתה מה שהחסירה בימי “השפע”.
ובכל אלה אין די לה. היא מקנאה בסבא המסובל בתורה ובמעשים טובים. מתוך הספרים הקדושים שקראה יודעת סבתא, כי השכר בעולם־הבא שנותנים בשביל תלמוד־תורה אין לו שעור. ואישה הרי עסק ועוסק בתורה כל ימי חייו, ומה רב ועצום אפוא השכר הצפוי לו!
לעתים היא מהרהרת אחרי מדותיו של הקדוש־ברוך־הוא על אשר נתן את כל התורה לגברים, ומה היה איכפת לו, אילו היה גם לנשים חלק בה?
והיא באה לידי מסקנא, כי כשם שאין אנו מבינים בעניני עולם־הזה, מפני מה יש לו לאחד רבוא רבבות ולשני אין כל, כך קשה לנו להבין דרכי אלהים, מדוע האשיר את הגברים והעליב את הנשים…
*
לאחר שנת־צהרים רגיל סבא לשתות חמין בהרחבה. יש לו מלבוש מיוחד למשתה זה, הקבוע בכל יום בשעה מיועדה.
כשהוא יוצא מחדר־המטות, הרי הוא מוצא על השלחן מיחם מוכן ועליו כוסות וקערות קטנות. הוא נגש אל הארון, מוציא משם ספר ומניחו על השלחן. מוזגין לו כוס ראשונה והוא פותח את הספר.
סבתא יושבת בריחוק מקום ממנו, סורגת פוזמק ושפתיה נעות, מביטה היא לעבר פני סבא המעורר בקרבה בשעה זו יראת־כבוד.
כבר הספיקה סבתא להכיר בפני סבא את תוכן הספר שהוא מעיין בו. אם מצחו מתקמט, ראשו מתנועע אט־אט וידו הימנית אוחזת בזקנו – “גמרא” הוא לומד. וכשהפנים שקטים, רק העינים תועות, ומפיו יוצאות הברות קטועות: “כיצד”? “האיך”? – הרי זה “שלחן־ערוך”. אם סבא מעיין בספר שלא מתוך כובד־ראש – אין זה אלא “חבור” של אחד הרבנים הרגילים.
הרבנים המחברים העוברים דרך העיר רגילים לסור אל בית סבא ולסעוד על שלחנו בשבתות. ויש אשר סבא מתחיל לדון עמהם בדברי תורה; מעט מעט מתלקח ריב, העינים נוצצות, הקולות מורמים. העומד מרחוק יאמר בלבו, כי אנשים נצים כאן. אך סבתא רגילה במחזות כאלה ויודעת, כי זו היא מחלוקת של תורה…
השם “תורה” מעורר בלבה של סבתא את הרגשות היותר עדינים. איזה קסם נפלא שורה על המושג הזה. הדמיון של סבתא מתאר לה את ה“תורה” בדמות דבר נאצל, שאין ערוך לקדושתו וליפיו.
יש לה הרבה ספרים קדושים ב“עברי־טייטש”, שהיא בקיאה בהם ומתענגת עליהם. אך כל אלה אינם מגיעים בעיניה למדרגת “תורה”. כולם הם רק צלה של התורה ולא יותר.
הנה על פני כותל המזרח תלויות התמונות של בנה ונכדיה. בכל ערב שבת, אחרי הדלקת הנרות, הרי היא רגילה לגשת אל הפרצופים החביבים, לנעוץ בהם את עיניה ולקרוא: “שבת טובה, מחמדי!”
אבל כעבור רגע לבה מתמלא געגועים רבים… “הלא אלה רק צללים”, אשרי עין הזוכה לראות את הצורה האמתית…
ששה בנים וחמש בנות ילדה סבתא, אך מכולם לא נשארו בחיים כי אם בת־יחידה נשׂואה לאיש עשיר ובן־יחיד היושב על כסא הרבנות בעיר רחוקה.
ואף על פי שהבת מתגוררת בעירה, אין סבתא מצויה אצלה, קצת מחמת שבת זו אינה חביבה עליה ביותר, וקצת מפני שסבא אינו אוהב את בעל־בתו.
ולפיכך שמו ההורים כל מעינם בבנם היחיד. הוא הוא גאון המשפחה, והוא הוא ממלא את לבות סבא וסבתא רגשות עדינים.
יש שהם יושבים שניהם לפני השלחן ואין ביניהם שום שיחה. שותקים שעה ארוכה, כאילו נזדמנו שני אנשים זרים לפונדק אחד, ואיש איש מהם חי ברשות היחיד שלו. ואולם כיון שעולה זכר הבן, מיד הם מתקרבים זה לזו ועולמם נעשה משותף.
– כמדומני, שזה שלשה שבועות אין מכתב מאברהם שלנו – פותחת סבתא.
– מה יש לו לכתוב? – עונה סבא.
והשיחה הולכת ומתגלגלת על אודות אברהם. סבא מספר בשבחו ומפליג את גדלו, וסבתא מזכירה את ימי ילדותו, את מנהגיו והרגליו.
אותו היום שמתקבל מכתב מאברהם יום־טוב הוא. סבא יושב וקורא מקרא ותרגום. הוא מתרגם ומסביר את הדברים באריכות. וסבתא שומעת כל דבור בהקשבה רבה, ויותר ממה שהאוזן שלה קולטת הרי העינים מבינות על פי תנועות הפנים של סבא. ועל כולם בא הדמיון שלה ומשלים את פגימת התרגום של סבא.
ואחרי כל קריאה וקריאה, אחרי כל שיחה ושיחה סבתא מתפללת תפלה קצרה: הלואי שאזכה לראות אותו בחיי!
*
אותה הבת המתגוררת בעיר אחת עם הוריה יש לה גם היא בת יחידה, שזה שנים רבות משדכים לה שדוכים ואינם עולים יפה. ולכן כאשר אנה אלהים את המיועד היתה השמחה רבה מאד. החתן היה בן עשירים ומיוחס והדור במנהגיו, השביע רצון גם את המחותן והמחותנת ונם את הכלה עצמה.
מובן, כי ההכנות אל החתונה היו רבות וגדולות. כל אחד מבני המשפחה השתדל להציע דבר, אשר יגדיל ויאדיר את תפארת החתונה, למען ישאר זכר היום הזה לאורך ימים.
אז באה המחותנת, אם הכלה, אל סבא וסבתא ואמרה, כי מן היושר הוא, שיבא אברהם אל החתונה.
מתחלה העמיד סבא פנים מתרעמים וסרב בדבר: “זוהי טרחה יתרה לרב לנוע ממקומו לשבוע ימים”. אבל כאן עמדה סבתא והודיעה, כי כדאי הוא להשתמש בהזדמנות זו. “זה עשר שנים שלא ראיתי את פניו, ומי יודע מתי אזכה לראותו”.
אפשר כי גם סבא השתוקק לראות את פני בנו יחידו, ואולי רצה לעשות נחת־רוח לסבתא; אך בין כך ובין כך נתן את הסכמתו והבטיח להזמין את אברהם ליום החתונה של נכדתו.
ואותו היום שקבלו ההורים את פני בנם היה חג גדול בחייהם. הוא בא ביחד עם אשתו ובניו. ואחרי שאילת־השלום נתחלקו האורחים לשני מחנות: הרב נכנס לרשותו של סבא, וסבתא התחילה מטפלת בכלתה ונכדיה.
מי שלא ראה את פני סבא בעמדו בבית־המדרש על־יד בנו הרב הגדול, לא ראה פנים מאושרים מימיו. רבי אברהם היה אז כבן ארבעים, בעל קומה ובעל בשר, פניו העדינים ועיניו הטובות הפיקו את האצילות של סבא ואת הנדיבות של סבתא. על כל תנועותיו היה טבוע חותם של רבנות.
סבא היה זורק מבט לעבר פני בנו והרהור קל היה חולף בלבו: "זהו אברהמי’ל שלי,, ומעין חיוך היה עובר על פניו.
ואולם סבתא התמכרה בכל נפשה ומאדה אל הילדים בני אברהם. אל בנה יכלה רק להביט מרחוק, וכאשר חבקה ונשקה את נכדיה, עמד לפניה אברהמי’ל שלה…
*
כבר עברה השעה של “קבלת־הפנים” ביום החתונה; המחותנים משני הצדדים כבר נתקוטטו ועשו שלום ביניהם; הבית מלא אנשים ונשים וטף, העומדים צפופים ומאזינים אל נגינות “כלי־הזמר” ואל חרוזי הבדחן; “מחותנים” עדויים ומקושטים נכנסים ויוצאים.
באותה שעה שקודם החופה יושבת בחדר קטן חבורה קטנה: סבא, סבתא ורבי אברהם. שלשתם שותקים שקועים במחשבות.
סבתא מפסיקה את הדממה.
– זה היום שצפיתי לו… לא אזוז מכאן עד שיבטיח לי, כי כן יהי…
– אין אני מבין כראוי, מה אמא שואלת – ענה אברהם ואמר,
– מה יש כאן להבין? רצוני שיתן לי כתוב וחתום, כי כל המצוות שעשיתי בחיי שיכות רק לי, ומן השׂכר שיקבל לאחר מאה ועשרים שנה בעד התורה שלמד יתן גם לי חלק…
סבא שישב במנוחה קפץ ממקומו והניע בידו לאות כעס, עיניו נעשו נזעמות ומפיו יצא דבור:
– דברי שטות!
על פני רבי אברהם הופיע צחוק קל. בעינים מלאות חבה ורחמים נסתכל בפני אמו המקומטים ואחז בידה וענה:
– אמא, אל תדאגי, הקדוש־ברוך־הוא לא יקפח את שכרך… הוא יודע את המעשים הטובים שלך…
אבל סבתא לא נרגעה ובהחלטה גמורה הודיעה:
– בחיי, אם לא אקבל את הכתב, לא אלך אל החופה…
־ תהי אפוא החופה בלעדיך! – ענה הסבא בקלס.
נשתתקה סבתא, ובעיניה נראו דמעות.
רבי אברהם הפנה ראשו אליה והתחיל משדל אותה בדברים:
– למה תבכי, אמא? אבא נכון לוותר על חלקו בהמצוות שלך ולך לבדך תהיינה. לא כך, אבא?
סבא נענע בראשו. אבל סבתא לא נרגעה.
– הוא מחויב לחלק לי מן התורה שלו…
– אי־אפשי! – פסק סבא.
שעה קלה שררה דממה. לאחרונה התחילה סבתא מדברת כמו אל עצמה:
– חמשים וארבע שנים עברו מיום שנשֵאתי… יאמר נא, כלום יש לו טענה עלי?… האם לא עשיתי כל מה שבכחי לנהל את הבית בשלום ובמישור?…
– הלא זוהי חובתך! – לא התאפק סבא.
– חובתי? כלום כל העולם נוהג כך להטיל את כל העול של פרנסה על האשה? האם בחיי ידעתי תענוגות אחרים מלבד ה“תענוג” לעמוד כל היום ולשרת את “הגוים”.
– מי כמוהו יודע – הוסיפה סבתא – כמה ימים רעים עברו עלינו בשנות חיינו. ואני השתדלתי תמיד להרחיק מעליו כל פגע וכל דאגה. היו ימים שה“חובות” שלנו עצמו ומוחי היה מתפוצץ מפני החשבונות במה לשלם להנושים – והוא לא ידע מאומה. צער גדול בנים – הה, רבונו־של־עולם! כמה לילות נדודים, כמה דמעות, כמה בלהות – כל אלה שׂבעתי – ועליו הייתי חסה להפריעו מלמודו. וכעת הוא אומר, כי אין לי כל חלק בתורתו…
נשתתקה סבתא. ראשה נשען על יד הכסא שישבה עליו. בעוד רגע התחילו עיניה זולגות דמעות…
רבי אברהם פנה אל סבא:
– אבא, הבטיחה לה…
– כועס אני על התביעות… וכי אין אני יודע כי ראויה היא לשׂכר בעד תורתי?… אלא שונא אני את הטענות…
דלת החדר נפתחה. איש בא לקרוא את רבי אברהם.
סבא נשאר יושב על מקומו לפני שלחן קטן. עיניו הפיקו מחשבה וידו החליקה את זקנו הלבן: סימן לסדור הרעיונות.
לאחרונה קם ממקומו לצאת, אך בעברו על יד הכסא, שעליו ישבה סבתא תפוסה במחשבותיה ועיניה מלאות דמעה, נתעכב רגע, נסתכל בפניה ואמר:
– קומי, נלכה, לא נאה, מה יאמרו הבריות?…
שתיקה.
– שרה – פנה סבא אליה – יש לי צער מזה… חדלי נא…
סבתא העיפה עין עליו, אך לא זזה ממקומה.
– שרה – התחיל סבא – וכי כך אני בעיניך? אין את מאמינה לי בלי כתב… האמנם קמצן אני עד כדי לקחת הכל בשביל עצמי?…
קולו של סבא היה רך ומלא חמלה בהוסיפו:
– אלהים בשמים יודע ועד, כי כל ימי הגה לבי שבח לך בעד כל מה שעשית למעני… תמיד שמרתי בלבי את הרעיון: היא עמלה לעולם־הזה לשנינו ואני עמל לעולם־הבא לשנינו… חלק כחלק לנו, מחצה על מחצה… – – – – – – –
*
אחרי החופה התחילו המחולות. הצעירים והצעירות הראו “נפלאות” ברגלים. ובשעה מאוחרת בלילה, כשהמחוללים והמחוללות ישבו לנוח “מעבודתם הקשה”, פקדה סבתא על “כלי־הזמר” לנגן והיא לבדה יצאה במחול…
כל הקהל עמד מסביב לה בעגול, ובחדוה רבה התבוננו הכל אל הרקוד הנפלא של סבתא. אך איש לא ידע ולא הבין אותו הכח הצפון ברקוד זה…
שני הפילוסופים
מאתמשה בן־אליעזר
(רשימה)
לש. י. עגנון
א
שנים ודורות רבים לא היה השם פילוסופיה מצוי כלל בעיר שיבוטא. אמנם, היו בעיר יהודים תורניים, ששמעו את השם אריסטו, רבו של הרמב"ם, שהיה פילוסוף גדול. אך זה היה להם מסוג אותם הדברים, שנמצאו בימים קדמונים ושבימינו רק נשאר זכרם, כמו שאר דברים מופלאים, שאנו מוצאים שמותיהם בספרים.
אך משבא לדור בעיר רבי חיים־נח החקרן נעשה השם הזה שגור בפי הבריות והיה משמש להם לכמה וכמה פנים. היה אחד מספר לחברו דבר, שקשה היה להבינו, היה הלה עונה לו מתוך תרעומת: “למה אתה מטרידני בדברי פילוסופיה?” על אדם שאינו בקי בהויות העולם ואינו מעורב עם הבריות היו מלגלגים ואומרים: “הרי זה פילוסוף!” וכל דבר שאין לו מקום בחיי יום יום ושעוסקים בו לשם עיון בלבד היה נקרא דרך גנאי בשם פילוסופיה.
ושם רע זה יצא לה לפילוסופיה בעיר שיבוטא בשל רבי חיים־נח, שלא עלה בידו להקנות כבוד לחכמה זו, שהוא לבדו היה נושא דגלה ומחזיק בה.
כשהיתה אשתו שופכת מדי שיחה לפני אחותה החנונית על גורלה המר, שהטיל עליה לשאת בעול הפרנסה, היתה רגילה לסיים את הקטרוג כלפי בעלה:
– למה אכחד? לב זהב לו, ומזג טוב כמוהו אין בכל העולם, אך הפילוסופיה שלו תורידני שאולה,
והרב, מרא דאתרא בשיבוטא, שהיה מתפלפל לפעמים עם רבי חיים־נח בדבר הלכה ונהנה מסברתו הישרה או מחריפותו הרבה, היה אומר לו מתיך בדיחות הדעת:
– לוּ, רבי חיים־נח, חילך לאוריתא… חבל, חבל שתקעת עצמך לאותה הפילוסופיה הארורה…
ורוב בני העיר, שהיו חולקים בלבם כבוד לרבי חיים־נח, הבקי בש"ס, והיו מחבבים אותו על מדותיו הטובות, היו מתירים לעצמם ללגלג על חולשתו ומחזיקים טובה לעצמם על שהם אינם כמותו. היו אומרים:
– יש מאבד עולמו בשביל דברים של מה בכך. הרי אלמלא הפילוסופיה שלו ראוי היה רבי חיים־נח לשבת על כסא הרבנות בעיר גדולה, ועכשיו אפילו מלמד תינוקות לא יכול להיות.
עוד לפני כמה שנים, כשנפטר הרב בעיר קטנה הסמוכה לשיבוטא, נתנו עיניהם ברבי חיים־נח, אך הוא הסתלק מרבנות זו. ידידיו שדלו אותו, הכל תמהו על הדבר שאדם דוחה בידים פרנסה קבועה, אשתו בכתה על גורלה המר, אך רבי חיים־נח, האיש הרך, הרגיל לבטל רצונו, עמד הפעם על דעתו: אין הפילוסופיה והרבנות יכולות לדור בכפיפה אחת.
ולאחר זמן רב היה מעשה ובאו אליו בעלי־בתים משיבוטא ואמרו למסור לו בניהם ללמדם גמרא, אבל בתנאי שידוֹר הנאה מן הפילוסופיה, ולא רצה רבי חיים־נח, אף על פי שהשעה היתה דחוקה לו ומחוסר פרנסה היה.
*
בעיר שיבוטא רגילים לספר על רבי חיים־נח מעשים שהיו ושלא היו, רק לשם בדיחא בעלמא. אך הוא אינו שם לב כל עיקר אל שיחת הבריות.
בכלל הוא חי בעיר מובדל ומופרש. אין לו מגע ומשא עם שום אדם, אינו מתערב בעסקי הקהל, וכמה אנשים מתושבי העיר אינו מכיר כל עיקר, אף על פי שהוא דר בשיבוטא זה יותר משלשים שנה, מיום שנשא לו לאשה אחת מבנות עיר זו.
ולא רק בעירו אלא אפילו בביתו שלו רואה רבי חיים־נח את עצמו כאכסנאי. אשתו, יהודיה זריזה ועסקנית, שהיא המפרנסת את הבית, מביטה עליו מתוך זלזול כעל גבר־לא־יוצלח, שאפילו להתקוטט עמו לא כדאי, והיא מכלכלת אותו רק משום שמחויבה היא בכך. כלום תגרשהו מן הבית? גם שתי בנותיו הבוגרות אינן זהירות בכבודו ונשמעות רק לאמן ועושות כל דבר רק על פיה.
רבי חיים־נח מקבל את הכל מתוך שלוה פילוסופית, משום שכל הדברים הללו סוף סוף אינם כדאים לאדם, בעל חלק אלוה ממעל, שישים אליהם לב. הא למה זה דומה? למי שיושב ועוסק בדבר העומד ברומו של עולם וזבוב בא ומטרידו בזמזומו, כלום יהא פוסק מעבודתו על ידי כך?
*
לשעבר, בימי עלומיו, היה רבי חיים־נח אוהב להקהיל סביבו כנופיה של אברכים ולדרוש לפניהם בעניני מחקר מתוך “מורה הנבוכים” או “הכוזרי”, והללו היו עומדים בפיות פעורים ושומעים את התעלומות מתוך התפעלות עצומה. אך משהתחילו הזקנים שבעיר מרננים אחריו ומקטרגים עליו, על שהוא גורם בדרשותיו לכפירה ר"ל, פסק רבי חיים־נח להפיץ מעינותיו חוצה. ומאז פרש מן הבריות קימעא, קימעא; וצמצם כל עולמו ברשות היחיד שלו, באותן החקירות הפילוסופיות, שזה יותר משלשים שנה הוא מתלבט בהן ואינו יכול להפרד מהן.
ב
עכשו הזקין רבי חיים־נח והסכין עם הפילוסופיה, שבאה אליו בנחת, מספרת עמו בלחש, מגלה לו סודות, מנחמת אותו בבדידותו, כדרך שנהוג בין ידידים רגילים זה אצל זה. אמנם, פעמים שגם כעת, בשעה שהוא יושב ומעיין בספר ומוצא בו רעיון מפליא בחדושו, הוא קופץ ממקומו מתוך התפעלות או משמיע קול צהלה כתינוק, אך ה“שגעונות” הללו – לפי דברי אשתו – כאין וכאפס הם לעומת זה שהיה בימי עלומיו.
בימי עלומיו, כשנגלתה אליו הפילוסופיה, פרצה פרץ בנפשו וזעזעה את כל לבו. פעמים שהיה מתמלא עליצות אין קץ, בשעה שנדמה לו, כי עולם חדש נפתח לפניו, עולם עליון, עולם שאין בו דאגת פרנסה, אלא רעיונות עמוקים מני ים, שהגו בהם אריסטו ואפלטון; ופעמים שהיתה תוקפת אותו עצבות עד לידי יאוש, כשהרעיונות החדשים של הפילוסופיה חתרו בלבו חתירה תחת יסודות האמונה והולידו בקרבו הרהורים שיש בהם מעין כפירה.
באותה תקופה היה רבי חיים־נח רגיל להתרחק מחוץ לעיר, להתיחד שם עם הרהוריו, להגות בהם, לקרבם ולרחקם. ופעמים שהיה שב לביתו מטיוליו אלו זעום פנים ומדוכא, יושב כשקוע בתנומה ואינו רואה דבר ואינו שומע דבר.
אשתו, שלא היתה עדיין מרת נפש כמו עכשו, שעדיין לא עמדה על טיבו של בעלה, שעדיין היתה צעירה לימים ונוטה להתרפקות, היתה לפעמים פונה אליו, קצת דדך תרעומת וקצת דרך חבה, ואומרת:
– רוצה הייתי לדעת, מה המחשבות שאתה שקוע בהן כל הימים?
– את לא תביני זאת – היה רבי חיים־נח עונה כמשתמט.
– וכי חסרת מוח אני? – היתה האשה שואלת מתוך עלבון קצת.
– פתיה, יש ענינים שהם למעלה משכלה של אשה.
– ואף־על־פי־כן – היתה פוצרת בו אשתו.
– נו, היש לך, למשל, מושג משאלת ידיעה ובחירה? – היה רבי חיים־נח שואל מתוך לגלוג.
– מה פירוש?
– כלומר, האם האדם עושה מה שעושה על פי גזירתו של הבורא, או על פי רצונו הוא.
– למאי נפקא מינה?
– שטיא, הלא אמרתי, כי לא תביני זאת… הרי זו שאלה פילוסופית עמוקה מאד…
– כל הדברים הללו הם עסק להולכי בטל – נפטרת האשה מבעלה מתוך עקיצה על שום שאינו עוזר לה בפרנסה.
ולא רק אשתו אלא גם ידידיו האברכים, שהיו באים עמו בדברים, רגילים היו להניא את לבו מאחרי הפילוסופיה. אם היה איש שיחו בר אורין, היה פוסק לו פסוק: “במופלא ממך אל תדרוש וכו'”; ואם יהודי פשוט היה הדובר אליו, היה מנענע בראשו ואומר: מה אנו ומי אנו, כי נבוא לעסוק בחקירות אלו?! אבותינו ואבות אבותינו חיו ומתו, אף אנו נחיה ונמות – ותו לא.
ואולם כל הטענות הללו לא הועילו לעקור מלבו של רבי חיים־נח את אהבתו לפילוסופיה, שלכדה אותו בקסמיה והוא לא יכול להחלץ ממנה.
*
עכשו זקן רבי חיים־נח, בא בימים, כבן ששים הוא, כפוף קומה קצת. והשׂיבה כבשה את זקנו, ורק עיניו התועות קימעא נוצצות באש שאינה מצויה. עכשו הוא חי עם הפילוסופיה בשלום ובמישור, כאדם שחי עם אשתו לעת זקנתו. היא מנעימה לו את בדידותו, בחברתה הוא מוצא שעות של קורת רוח, מקבל הוא באהבה את כל הרוגז והיסורים, שבת זוגו גורמת לו לפעמים, וקשה לו לתאר את חייו בלעדיה.
לא כן היה בימי עלומיו, בזמן שהתודע ראשונה אל הפילוסופיה. תחלה לקחה את לבו שבי, עד שבגללה נקעה נפשו קצת מן התורה. ימים ושבועות היה משקיע עצמו ב“מורה” וב“כוזרי”, מתעמק בחקירות פילוסופיות, עיון גורר עיון, חקירה מולידה חקירה. פעמים שרבי חיים־נח ראה את עצמו כעולה להר גבוה, מטפס ועולה מעלה עד השמים, ולבו מתמלא עליצות שאין לה גבול; ויש שנדמה לו, כי תעה בדרך והוא נכנס לשביל אחד ומתוכו לשביל אחר, וכח טמיר מושכו הלאה הלאה, ופחד גדול תוקף את נפשו.
פעמים שרבי חיים־נח היה תופס עצמו על רעיונות של כפירה, ואז נדמה לו, כי כל חקירותיו אינן אלא מעשי היצר, שבא להכשילו ולהסיר את לבו מאחרי האמונה. בזמנים אלו של הרהורי תשובה היה יושב כל היום בבית־המדרש ועוסק בתורה, כדי לגרש מלבו את המחשבות הרעות, ומתפלל בלב נשבר לה', שיצילהו מן הכפירה. שבועות שלמים היה מזיר עצמו מכל ספרי מחקר ומגרש מלבו כל רעיון שיש בו ריח של פילוסופיה. ויש שהיה יושב בתענית (בפני הבריות היה אומר, כי זוהי תענית חלום), כדי למרק עוונותיו ולטהר את נפשו.
זמן מה אחרי ימי התשובה האלה היה רבי חיים־נח נהפך לאיש אחר. היה יוצא לשוק, נכנס בדברים עם הבריות, שואל על עסקי החנות – לתמהונה של אשתו – ומבקש עצות במה להרבות את הפרנסה. רואה היה רבי חיים־נח את עצמו כחולה שקם מחליו והוא הולך ומתרפא ועוד מעט והיה בריא כאחד האדם.
אך ימי שלותו לא ארכו. הפילוסופיה היתה אורבת לו, מתקרבת אליו בדרך שלא פלל. לא הועילו לו כל זהירותו, כל השבעותיו, כל התרחקותו מעליה. פעמים שהיה עומד באמצע ענין של חול, מסדר חשבון ארוך בחנות מפי אשתו, עוסק בשיחת חולין עם מי שהוא – ופתאום היה תוקפו ה“שגעון”… היה מתבלבל, משתתק, אינו שומע מה שמדברים אליו או עונה שלא מן הענין, לרגזה של אשתו או לתמהונו של איש שיחו. שוב פגע בו ברבי חיים־נח חץ הפילוסופיה והוא נפל.
*
לאחר שראה ונוכח רבי חיים־נח, כי הפילוסופיה התגברה עליו וידה על העליונה ואין עצה ואין תחבולה להחלץ ממנה, נכנע תחת גורלו וחדל להאבק עמה.
וכך נעשה רבי חיים־נח פרוש מן העולם של חולין, שפל בעיני אשתו המפרנסת אותו בעמל כפיה, מובדל מן הבריות הרואים אותו כאדם שאינו מן הישוב, עני מדוכא שאין לו בעולם הזה כלום, מלבד חקירותיו ועיוניו.
ג
באחד מימי בדידותו, בשעה של התלבטות בסבכי הפילוסופיה, ברגע שבקשה נפשו איש בלבבו לספר עמו בדברים אלו העומדים ברומו של עולם, עלה בדעתו להעלות על הגליון את רעיונותיו וחדושיו בחכמה עליונה זו.
מתחלה היה כותב מגלות מגלות, על פסות נייר, על שולי הגליונות של ספריו, על החלק החָלק של מכתבים, אבל פעם אחת קנה במקרה פנקס גדול בן מאתים וחמשים דפים והוא ששמש לו יסוד לחבור שלם. על הפנקס הזה נוספו במשך הזמן עוד שנים.
זה יותר מעשרים שנה רבי חיים־נח עוסק בחבורו זה, שקרא לו בשם: “ברומו של עולם”, וכבר הגיע אל החלק השלישי, החשוב בעיניו ביותר, שעדיין לא נשלם.
החלק הראשון עוסק בשאלות פילוסופיות, כגון: “ידיעה ובחירה”, “שכר ועונש”, “השארת הנפש”, ועוד ועוד; החלק השני כולל חדושים והערות על ספרי הרמב“ם והרלב”ג וכדומה; ואולם בחלק השלישי רבי חיים־נח מורה דרך לחבר את האמונה עם הפילוסופיה, אשר “תהיינה כאחיות תאומות ולא תתפרדנה”.
חבור זה הוא חלקו של רבי חיים־נח מכל עמלו. בזמן שהתחיל בו לא עלה כלל על דעתו, כי עתיד הוא להיות ילד שעשועיו, שבו ימצא תנחומים על כל אבדות חייו, ולא כל שכן שלא קוה לזכות על ידו לפרסום ולגדולה. אך במדה שהתמלאו דפי הפנקס אותיות זעירות בכתב ידו של רבי חיים־נח, שנראו כזרועות ערוגות ערוגות על פני שדה לבן, במדה שהנייר החלק מצא תקון על ידי דברי מחקר עמוקים, לבש החבור בעיני המחבר צורה של נפש חיה, שאפשר להשתעשע בה, להגות אליה אהבה, לספר עמה, לחלום עליה.
כל היום אשתו יושבת בחנות הקטנה, ושתי בנותיו אף הן על פי רוב אינן בבית, ולפיכך יש לו לרבי חיים־נח יכולת לשבת כמה שעות רצופות ליד השלחן, לכתוב ולמחוק ולחזור ולכתוב, אך פעמים שאשתו, מרוב שיחה וכעסה על שאין פדיון בחנותה או מתוך התרגזות על ה“מפרנס” שלה שאוכל ואינו עושה, מתפרצת לתוך החדר, עומדת כלפי בעלה וממטירה עליו זלזולים על שעוסק הוא בלכלוך נייר ומקללת את עצמה ואת יום הולדה, ואזי מוכרח רבי חיים־נח להפסיק באמצע. הוא לובש בחטיפה את קפוטתו ובורח לבית המדרש ויושב ומעיין שם בספר. הרעיונות העמוקים, שהקיפו אותו בבית כיונים תמות, כאילו נבהלו מפני גערות האשה ופרחו להם, ומוחו של רבי חיים־נח ריק שעה רבה, ובזמן שהרעיונות מתדפקים שוב על דלתי לבו, רבי חיים־נח עולה לעזרת נשים ששם הוא יושב בדד ומעלה על הגליון בעט עופרת את מחקריו.
כך היה צער גדולו של החבור, עד שזכה רבי חיים־נח לראותו בצורה של ספר בכתב־יד ערוך ומסודר לשעריו, לפרקיו ולחלקיו.
פעמים שהיה רבי חיים־נח פותח את “חבורו”, מדפדף אותו, מעיין בו, כאילו היה זה ספר של מחבר אחר. מוצא הוא כמה וכמה דברים, שיש להעיר ולהשיג עליהם, והוא מעלה אותם על הגליון ומצרפם לחבורו בשם “נוספות”.
אין רבי חיים־נח חושב כלל להעלות את חבורו על מכבש הדפוס בחייו, אך פעמים שהוא חולם, כי שנים רבות לאחר פטירתו יקום חוקר ויגלה פתאום את חבורו ויוציאו לאור עולם, אף יכתוב עליו פירוש לבאר את המקומות הקשים שבו, והמעיינים מבני הדודות הבאים יעלו על שפתם את שמו, חיים־נח, בעל הספר “ברומו של עולם”.
ואולם בלבו יש תשוקה רבה, עצומה מאד, להראות בחייו את חבורו לפילוסוף אמתי ולראות בעיניו את הרושם שיעשה עליו ולשמוע באזניו מה שיאמר עליו. נדמה לו, לרבי חיים־נח, כי מן השמים סייעו בידו לגלות סודות בפילוסופיה, בחכמה עליונה זו, שלא שערום קדמונים. יש בחבורו פרקים אחדים, שרבי חיים־נח קורא אותם ברטט גיל, עד שקשה לו להאמין, כי ידו כתבה את הדברים האלה: עד כה עמוקים הם בעיניו, עד כה חדשים ונפלאים. כגון אלה ראוי היה, שפילוסוף אמתי יעיין בהם.
חוץ מזה נכספה נפשו של רבי חיים־נח זה כמה, אפשר לומר, כל ימיו, לדבר פעם אחת עם פילוסוף אמתי, כדי להרצות לפניו כמה שאלות וספקות, לשמוע מפיו חדושים בפילוסופיה, לעשותו לו לרב ולחבר כאחד.
אבל רבי חיים־נח כמעט שהתיאש מתקוה, כי חלומו זה יתגשם בזמן מן הזמנים. אמנם, בדור האחרון לבשה העיר שיבוטא צורה אחרת. היא מחוברת עכשיו במסלת־הברזל עם העולם, ועל ידי כך עוברים דרך העיר פנים חדשות, כגון: סוכנים־נוסעים, אגיטטורים של ה“בונד”, ציונים מפורסמים. זכתה שיבוטא פעם אחת, שעבר בה המיניסטר של הדרכים. ואולם פני פילוסוף לא נראו בה עד היום.
בשיבוטא עצמה קם אמנם דור חדש, שאינם זהירים במצוות, שמלגלגים על דברי חכמים ושקוראים לעצמם “משכילים”. הללו קוראים ספרים חדשים, שאין בהם לא תורה ולא חכמה אלא סתם דברים בטלים.
אך רבי חיים־נח הוא לא מהם ולא מהמונם. “בדוחק – אומר הוא – אפשר לכנותם בשם אפיקורסים, אבל פילוסופים – חס ושלום!”
*
אותם הבחורים המשכילים, שרבי חיים־נח מזלזל בהם, מתירים לעצמם לפעמים ללגלג על הבטלן הזה, שאינו יודע שום לשון אירופאית, ומלבד הפילוסופיה שלו אין לו שום ידיעה בגיאוגרפיה או בהיסטוריה או בהנדסה – בכל אותם הלמודים הנקנים בגימנסיה.
ואף־על־פי־כן הם מתיראים לעמוד במחיצתו ולהתווכח עמו. רואים הם את עצמם בפניו כתינוקות בפני גדול. רבי חיים־נח מלגלג עליהם, שמשננים הם מלים של לשונות נכריות. “דומים הם – אומר הוא – לאותו עוף, שיודע לדבר בלשון בני אדם. הוא מוציא מפיו את המלים ששמו בפיו. מה שאין כן המדבר האמתי, האדם בעל התבונה, שמקדים מחשבה לדבור והפה הוא אצלו שליחו של הלב”.
אך פעמים שמתוך בדידות רבי חיים־נח נטפל לאחד ממשכילי העיר, הקורא ספרים ועתונים בלשון המדינה, והלה מספר לו דרך אגב שמות של פילוסופים גדולים, כגון: שפינוזה, לייבניץ, קאנט. רבי חיים־נח עושה אזניו כאפרכסת וחוקר מפי איש שיחו, שמא הוא יודע משהו מחדושי הפילוסופים האלה. אבל הלז אינו יודע מה להשיב. רבי חיים־נח מנענע בראשו ואומר: חבל, חבל!
ד
וכך היה רבי חיים־נח שנים רבות הפילוסוף היחידי בעיר שיבוטא. בני דורו, התורניים והמופלגים שבעיר, הלכו לעולמם אחד אחד, ועל מקומם קם דור חדש. צצו ועלו יהודים חדשים ההוגים בחכמות חיצוניות. זכתה שיבוטא לכך, שאחדים מבניה למדו בגימנסיה של עיר הפלך, ושנים מהם הגיעו למעלת רופאים, אבל בכל אלה לא נמצא אף אחד, שיש לו הבנה כל שהיא בפילוסופיה.
אך באחד הימים התפשטה השמועה בעיר, כי שב מחוץ־לארץ אהרן חפץ, בנה של האלמנה חפץ, והוא מוכתר בתואר דוקטור לפילוסופיה.
– מה ענין “דוקטור” ל“פילוסופיה”? – תמהו רבים מיושבי שיבוטא.
נמצאו ידענים שבאו ופירשו, כי התואר “דוקטור” הוא מעין “סמיכה”, שנותנים לאדם הבקי בכל חדרי הפילוסופיה
– אבל ממה מתפרנס “דוקטור” שכזה? – לא נתקררה דעתם של השואלים.
– הוא כותב חבורים פילוסופיים.
– ומי קונה אותם?
– לכל יש קונים!
כשהגיעו הדברים לרבי חיים־נח, פג לבו משמחה. בא סוף סוף האיש שהתפלל אליו, שראהו בחלומותיו. עתה יראה אותו בעיניו, את הפילוסוף האמתי, ולא פילוסוף סתם, אלא “מוסמך”, זה שבקי בכל חדרי הפילוסופיה. היש עוד בעולם מאושר כמוהו?
רבי חיים־נח בא לביתו ולבו מלא על כל גדותיו עליצות. רצה לשתף את מי־שהוא בשמחתו, וכשראה את פני אשתו זועפים, כדרכה, פנה אליה ואמר:
– השמעת, שרה, אורח הגון בא לעיר…
– מי? – שאלה האשה בעקימת פנים.
– אהרן חפץ… מחוץ־לארץ בא… מארץ אשכנז… מלומד גדול הוא… דוקטור לפילוסופיה… לא דבר קל הוא… לא הכל זוכים… – נחפז רבי חיים־נח לספר הכל בנשימה אחת, שלא תפסיקו אשתו.
– תשמח ותגל אמו, אך מה לך כי תשיש?
– עכשו יהא אדם בעיר, שאפשר לספר עמו…
– כסבור הוא, שבנו של חפץ יעסוק בדברים בטלים כמוהו?! – פלטה האשה מתוך בוז כלפי אישה, ושבה למלאכתה בחדר הבשול.
ואולם רבי חיים־נח לא פסקה שמחתו. כל אותו הערב לא יכול לשבת על מקומו מרוב התרגשות. הוא נטל את חבורו; עיין בו וחזר ועיין, אחר כך התחיל מתהלך בחדרו אנה ואנה, ובדמיונו ראה את הוכוח שעתיד להיות בינו ובין אהרן חפץ, שמע בדמיונו את השגותיו של הלה והשיב עליהן בדמיונו… התלהב והתחיל מניע בידיו, מוציא מפיו דבורים קטועים, הברות בקול רם… שקע כל כך בוכוחו הדמיוני, עד שלא ראה את אשתו, שיצאה מחדר הבשול, עמדה על המפתן, הציצה בבעלה, רקקה וקראה בקול:
– משוגע! מטורף ממש!
ה
עוד בחייו של ר' יהושע חפץ יצא אהרן בנו לתרבות רעה, כלומר: שעזב את התלמוד ונעשה כרוך אחרי הספרים החיצוניים, התחבר אל הבחורים המשכילים שבעיר והיה להם לראש.
ואף על פי שר' יהושע חפץ היה יהודי תקיף ומטיל אימה בתוך ביתו, אך כיון שאהרן היה בן יחיד לו, ובכלל אי־אפשר בדור החדש לחנך את הבנים ביד חזקה, כמו שהיו נוהגים בדורות הקודמים, עשה האב את עצמו כאינו רואה והתיר לבנו כמה דברים וגרם שירננו הבריות אחריו על כך.
אולם כשבא אליו בנו פעם אחת ומתוך גמגום אמר לו, שרוצה הוא לנסוע לחוץ־לארץ “ללמוד”, נתן בו האב עיניו וענה: כל זמן שאני חי – לא תסע.
אהרן חפץ ידע את אביו, שמימיו לא הזיזו אדם מדעתו, ולפיכך לא העתיר עליו וקבל את גזר דינו. הנקמה היחידה שעשה אהרן חפץ באביו, כי לא הטה אוזן לשדכנים, שהיו באים לבית אביו לדבר בו “נכבדות”.
אבל ר' יהושע חפץ לא הצטער על כך, וכשהיתה אשתו קובלת ושואלת, “מה תהא התכלית”, היה בעלה מלגלג עליה ועונה:
– שטיא, וכי מה איכפת לך?… יבוא יומו… סוף גנב לתליה, סוף בחור לחופה… בת בוגרת שאני, אבל בן – אין אחריותו עלי.
– כלום לא הגיעה השעה, כלום אינך רוצה לראות מעט נחת בבנך היחיד? – היתה האשה שואלת בתרעומת.
– ודאי אני רוצה… ואם ירצה השם נזכה לכך…
אך השם לא רצה. ר' יהושע חלה ומת קודם זמנו.
*
לאחר שנעשה אהרן חפין עומד ברשות עצמו, הודיע את אמו, כי מחויב הוא לנסוע לחוץ־לארץ, לו רק לשנה או לשנתים.
הוא לא ידע עדיין ברור, מה יעשה שם ומה ילמד שם. משעה שהתחיל לומד חכמות חיצוניות, היה חולם לקבל תואר דוקטור. אלמלא עמד אביו ע“ה לשטן לו, כי אז היה הולך בדרך סלולה: היה נבחן בקורס של גימנסיה והיה נכנס לאוניברסיטה ולומד חכמת הרפואה ונעשה דוקטור ממש. אם לא היה עולה לו הדבר ברוסיה – מחמת גזרת ה”אחוזים" על היהודים – היה נוסע לחוץ־לארץ ותעודת בגרות בידו, זו הנותנת זכות להכנס לאוניברסיטה. אבל עקשנותו של אביו הרסה את כל הבנין שבנה בדמיונו. עכשו אין בידו תעודת בגרות וללמוד מדיצינה אי אפשר לו איפוא. נוסע הוא לחוץ־לארץ בלי מטרה קבועה, וכששאלה אותו אמו בתמימות, מה יעשה בחוץ־לארץ, ענה אהרן סתם:
– אלמד שם.
– וכי מי מעכב בידך ללמוד כאן?… אם לתורה הרי יש בית־המדרש ואם לידענות, להבדיל, הרי יש לך ספרים הרבה ויכול אתה לקנות עוד.
אבל אהרן באר לה, כי רצונו ללמוד באוניברסיטה מפי פרופיסורים…
– ומה לומדים שם?
– כמה חכמות יש: כימיה, מדיצינה, פילולוגיה… לכשאהיה שם, אראה במה לבחור.
שרה חפץ לא ידעה טיבן של החכמות הללו, אף לא רצתה לחקור על אדותן מפי בנה. למאי נפקא מינה? העיקר הוא, שהתעקש דוקא לנסוע ואין בידה להניאו. כשאב אומר “לא”, דבורו דבור, אבל אֵם – מה כחה ומה גבורתה? רק להתחנן היא יכולה, להוריד דמעה, כלום אפשר בזה לרכך את לב הבנים בזמננו?
רק תקוה אחת עודדה את לבה של שרה חפץ: לא יעברו ימים רבים והוא ישוב לביתו… יש בזה רק הפסד ממון ותו לא… אהרן לא יוכל לשבת זמן רב בנכר… מפונק הוא, כדרך בן יחיד, ובלי השגחת אם נבל יבול… וסופו שיעזוב במהרה את כל ההבלים וישוב לבית אמו… וסוף סוף הרי אין זו אמריקה, מדינת הים, ואפילו משם חוזרים בני אדם…
על סיועו של בנה להנהלת העסק יכלה שרה חפץ לוותר, עוד בחיי אישה היתה היא המוציאה והמביאה בחנות הגדולה (“ראש גבר לה” – היו הבריות מקלסים אותה), ונסיעתו של אהרן היתה בעיניה כעין שגעון של בן יחיד, כשאר השגעונות שחולפים חיש…
הפעם חשבה שרה חפץ וטעתה. אהרן בנה יצא לחוץ־לארץ ולא חזר מהר, אלא השתקע שם. חמש שנים רצופות ישב שם בארץ נכריה ואף פעם אחת לא בא לביתו. חושש היה שמא תעכבהו אמו בתחנוניה. והוא גמר בלבו לשוב לעירו לא אדם פשוט אלא דוקטור.
גם אהרן חפץ היה כאביו תקיף בדעתו. דבר שעלה על לבו לעשותו הגיע עד סופו. בחוץ־לארץ לא הלך לבו אחרי התענוגות, לא היה חוזר אחרי הנשים, לא השתתף בעסקי הקולוניה של הסטודנטים.
הפרופיסורים היו מקלסים אותו על שם רצינותו ושקידתו. כל הימים והלילות היה יושב בביבליותיקאות וקורא ורושם. בין הסטודנטים יצא לו שם של אדם, שאין לו בעולמו אלא ספרים. הסטודנטיות עשו כמה נסיונות למשכו ברשתן, אך הוא לא נלכד, וסוף סוף התיאשו מן הבחור המשונה הזה ועזבוהו לנפשו.
ואולם אהרן חפץ לא היה כלל מטבעו נזיר מן החיים ופרוש מן העולם. לא בלי עמל עלה בידו לכבוש את עצמו ולהתגבר על יצרו, שהיה משיאו לעזוב את חדרו ואת ספריו ולצאת לטיולים, ללכת לתיאטראות או לחזור אחרי נשים. וכשהיה אחד מחבריו מפתה אותו, קצת דרך ידידות וקצת דרך תוכחה, לצאת מחדרו ולראות את העולם הנאה, היה אהרן חפץ עונה מתוך חיוך:
– עכשו אין פנאי… אחר כך, אחר כך…
– מתי יבוא “אחר כך” זה?
אהרן חפץ היה שותק רגע ועונה במתינות:
– לאחר שבכיסי יהא מונח הדיפּלום.
*
רק במקרה, בלי ישוב־דעת מרובה, בחר אהרן חפץ בתורת הפילוסופיה. כיון שנבצר ממנו ללמוד חכמת הרפואה, שחלם עליה מנעוריו, מה חילוק יש, אם יקבל תואר דוקטור לכימיה או לפילוסופיה?
הפרופיסורים האשכנזים, שאהרן חפץ היה שומע תדיר את פרקיהם בהקשבה רבה, היו מחבבים אותו והאמינו, כי “הרוסי” הזה יש לו נטיה עצומה לפילוסופיה. התמימים האלה לא ידעו, כי אהרן חפץ קבל מאמו את הכלל: “כל עסק שיש לך, ואפילו הריוח הוא של פרוטות, אל תזלזל בו ותשקוד עליו”.
אורח־חיים זה גרם לו לאהרן חפץ, שיגמור את האוניברסיטה בלי שום פגע, ולא עוד אלא שהצליח לכתוב דיסרטציה יפה, שהפליאה את הפרופיסורים בבקיאותו הרבה של מחברה. ולאחר שנדפס חבורו ואהרן חפץ קבל את התואר “דוקטור לפילוסופיה”, ראה את עצמו בן חורין. עמד ומכר את ספרי הלמוד שלו והכין עצמו לדרך, לשוב לעירו ולביתו.
קודם שנסע אסף מכל העתונים את כל הרצנזיות, שספרו בשבחה של הדיסרטציה שלו, הדביק את קטעי הגליונות לתוך מחברת מיוחדה ונפרד מעל ארץ אשכנז ובלבו החלטה גמורה להסיח דעתו מכל הלמודים הפילוסופיים, שהוגיעו את מוחו זה חמש שנים.
הנה בא סוף סוף אותו “אחר כך”, שצפה לו אהרן חפץ ימים רבים.
ו
בשבועות הראשונים אחרי שובו לביתו היה אהרן חפץ מתרחק מכל חברה, ואפילו לטייל היה יוצא יחידי. בני העיר היו מרננים קצת, שלא בא לבית הכנסת אפילו בשבת, אבל לא הרבו לגנותו על כך: סוף סוף הרי “דוקטור” הוא, שאינו מחויב להיות ירא שמים. ואפילו על הפילוסופיה שלו לא היו מלגלגים: הרי עשיר הוא ולו נאה הכל.
הצעירים המשכילים שבעיר, שהיו מתהדרים בכבודו של אחד מהם, ספרו עליו גדולות ונפלאות: כי כתב ספר פילוסופי עמוק, עד שכל הפרופיסורים באשכנז השתוממו על עמקותו, ועל ידו יגדל כבוד ישראל בעולם.
כמה וכמה מבני העיר מצאו אמתלה להכנס לחנותה של שרה חפץ, אולי יעלה בידם לראות את פני בנה ולשמוע מפיו דבור כל שהוא, אך אהרן חפץ לא עבר את מפתן החנות, כדי שלא לבוא בדברים עם בני עירו. ורק בערב היתה שרה חפץ יושבת ליד בנה ומספרת עמו בעניני הבית ובעניני העיר, עד שבשנים שלשה ימים ידע אהרן את כל הקורות בעיר בחמש שנות נדודו ממנה.
כלאחר יד סחה לו אמו, כי זה שלש או ארבע שנים בא לדור בעיר סוחר־יערים עשיר, הורוויץ שמו, ומנהג ביתו כמו בכרכים: יש שם פסנתר, והבת הבכירה, שגמרה את הגימנסיה, היא המנגנת…
אהרן חפץ הבין את הכוונה הצפונה בספור זה, אך עשה עצמו כאינו מבין, ואף־על־פי־כן לא יכול להתאפק ושאל את אמו כלאחר יד:
– ואותה ריבה המנגנת על הפסנתר יפה היא גם כן?
שרה חפץ ענתה אף היא בלי התלהבות, כדי שלא ירגיש בנה בכוונתה הצפונה:
– מה שייך יפה?… הרי זה דבר שבטעם… בעיני אני, למשל, יפת תואר היא… והעיקר, פקחית היא… כשהיא באה אל חנותי, תענוג ממש לבוא עמה בדברים…
– כך, כך! – ענה אהרן חפץ כאילו לעצמו. רצה לשאול את אמו, אם אותה ריבה רגילה לבוא אל החנות לעתים קרובות, אך הוא התירא, שמא ישפיל בשאלה זו את ערכו, ולכן פתח ואמר:
– הידעת, אמי, משתעמם אני מאד בעיר הקטנה… רגיל אני בהמונו של כרך… כבר נתקתי מחיים שוממים אלו…
– וכי מי אשם? – מהרה שרה חפץ להגן על עירה – הרי אתה בעצמך בחרת בחיי פרוש, הלא אתה בקשת, שלא יכניסו אליך שום איש. הנה, למשל, כמה פעמים שאל עליך מר הורוויץ…
– מי זה?
– הוא הסוחר שספרתי לך… אף הוא אומר, כי אין לו בעיר עם מי לשוחח… ולאחר ששמע, כי באת, משתוקק הוא מאד להתודע אליך…
אהרן חפץ שתק. שתיקה זו גרמה שמחה רבה לאמו: לבה אמר לה, כי מחשבתה עתידה לצאת לפועל.
ואמנם כעבור זמן מה התחיל אהרן חפץ נכנס ויוצא בביתו של הסוחר מר הורוויץ, תחלה רק לשם “בקור”, ואחרי כן היה בא בכל יום ויושב שם שעות רבות. הוא מצא חן בעיני כל בני הבית: האב חוה דעתו, כי מלומד גדול הוא; האם העידה עליו, כי בעל נמוסים הוא כבן כרך ממש; והבת אמרה, כי בחור “סימפטי” הוא ואדם “מענין”.
*
עוד ביום הראשון, כשיצא אהרן חפץ לטייל עם בתו של הורוויץ, נמנו וגמרו בעיר, כי “חתן וכלה” הם. נמצאו ידענים שבאו וספרו, כמה נדוניא הורוויץ פוסק לבתו, נשאו ונתנו בשאלה, אם שדוך הגון הוא ומי משני הצדדים “מרויח” כאן יותר. אך לבסוף באו לידי החלטה, כי זווג נאה הוא. אמנם, אהרן חפץ אינו דוקטור ממש, כמו שרצה הורוויץ לבתו, אבל לאמו של החתן יש חנות גדולה והוא הבן היחיד. את זה צריך לשים בכף המאזנים.
ז
כל אותם הימים, שאהרן חפץ היה מתבודד בביתו ולא התראה בחוץ, לא העיז רבי חיים־נח פניו להכנס אליו, אף כי תשוקה עזה מלאה את לבו לראותו ולדבר עמו. פעם אחת עבר על פני חנותו של חפץ ושאל את שרה על בנה, והאם ענתה לו במנוד ראש: “הוא שב מחוץ־לארץ תשוש, חלש, עור ועצמות, אבוי לי!” ורבי חיים־נח הרהר בלבו: “העיון והמחקר מתישים כחו של אדם”.
אך לאחר שנראה אהרן חפץ ברחוב וגם התחיל לבוא בדברים עם אנשים, קרב אליו גם רבי חיים־נח ונתן לו שלום. המתין שעה קלה ושאל מתוך הכנעה:
– מתי יש לכבודו פנאי, כדי שאוכל לסור לביתו?
– היש לו ענין אלי? – תמה אהרן חפץ, ובלבו נצנצה מחשבה, כי ודאי שדכן הוא זה.
– הרבה מעות יש לי ואין לי שלחני להרצותן – ענה רבי חיים־נח בלשון חכמים.
– אמנם, אין לי הרבה פנאי, אבל יכנס נא ביום מן הימים – ענה אהרן חפץ במין גנדרנות.
בערב היום ההוא, בשעת שיחה עם אמו, ספרה לו זו מה טיבו של אדם זה וכי הוא משתוקק זה זמן רב להתודע אליו.
– יודע אני טפוס זה של בני אדם – ענה אהרן חפץ – טרדנים הם, מטורפים ומבולבלים, פגעים רעים. שומר נפשו ירחק מהם.
ולפיכך התאמצה שרה שלא להכניס את רבי חיים־נח אל בנה, כיון שלא לרצון הוא לו. וכשהיה בא, היתה מוצאה תמיד אמתלה להרחיקהו. אבל סוף סוף לא יכלה האשה לבייש יותר מדי יהודי זקן ותלמיד חכם, ופעם אחת נטלה רשות לעצמה להכניס את רבי חיים־נח לחדרו של בנה.
שעה קלה ישב רבי חיים־נח ושתק. ניטל הדבור מפיו. זה רק לפני שעה היה מוחו מלא המון רעיונות, שאמר להרצותם לפני הפילוסוף האמתי, ועכשו כאילו נתרוקן מוחו. מסתכל הוא בפניו העגולים והשמנים של הבחור המגולח, היושב כנגדו בגלוי הראש ומחטט בצפרניו, ואין בו רוח להשמיע לפניו את הדברים העומדים ברומו של עולם. רבי חיים־נח תאר לו בדמיונו פילוסוף אמיתי בצורה אחרת לגמרי.
אהרן חפץ הפסיק ראשון את השתיקה המעיקה.
– שמעתי שכבודו עוסק בחקירות פילוסופיות…
– מה שייך עוסק?… – גמגם רבי חיים־נח – מי אני ומה אני?… אלא מאי?… האדם בחיר היצורים הרי נבדל מן הבהמה בכח החושב שבו… ואף אני שוקע לפעמים במחשבה… הרבה והרבה חידות יש בעולם…
אהרן חפץ ישב כנגדו והוסיף לחטט בצפרניו, אחרי כן הוציא מכיסו מסרק קטן והתחיל סורק את בלוריתו, ולבסוף קם ממושבו ואמר:
– יסלח לי כבודו… היום אני צריך עוד לכתוב הרבה… אולי יסור אלי בפעם אחרת, אז נדבר באריכות…
רבי חיים־נח שמח בלבו על הפרישה הזאת. בקור ראשון זה לא הצליח. אולי יצליח בפעם השנית. סוף סוף, אל תסתכל בקנקן כתוב.
הוא הוציא מכיסו ספר בכתב יד, הושיטו לאהרן חפץ ובקול של התרפסות אמר:
– רצוני שכבודו יעיין בספרי קצת ויחוה לי את דעתו… זה חלקי מכל עמלי… הרי כאן אין איש, כלומר: בני אדם יש ויש, אבל איש אין…
– בתענוג רב – ענה אהרן חפץ, ונפטר מאורחו.
ח
שמו של אהרן חפץ יצא לתהלה בעיר שיבוטא ועל ידו הורם כבוד הפילוסופיה בעיני יושבי העיר, היו אומרים: יכול אדם להיות פילוסוף גדול ובכל זאת להיות בקי בהויות העולם – ואהרן חפץ יוכיח.
הסוחר הורוויץ, שרצה לרומם את ערכו של חתנו לוקח בתו, היה מתפאר בו לפני מיודעיו, כי מבין הוא בעניני מסחר כסוחר זקן ורגיל, והדברים נודעו בעיר והכל קלסו את האיש, שהפילוסופיה לא העבירה אותו על דעתו ולא נטלה ממנו את חכמתו.
ביחוד הרבו לספר בשבחו הזקנים שבעיר לאחר שסח הרב דמתא את אשר שמע מפורש מפי אהרן חפץ, בליל התנאים שלו בביתו של הורוויץ, כי כל הפילוסופיה אינה אלא הר תלוי בשערה ואשרי למי שחי באמונתו התמימה שקבל מאבות אבותיו, מפני שרק האמונה נותנת לאדם מנוחת הנפש.
גם הדור הצעיר שבשיבוטא, הבחורים המשכילים והבחורות המשכילות, מצאו באהרן חפץ את הגבר האידיאלי שעומד למעלה מדוקטור פשוט, העוסק כל ימיו ברפוי חולים וחולות. כמה נאות שיחותיו, המתובלות בבדיחות וחדודים, עד שאפשר להתפקע מצחוק לשמען! ובקי הוא בכל הנמוסים ובכל המנהגים, מדקדק הוא במלבושיו ויוצא אל הרחוב הדור, ומעורב הוא עם הבריות מאין כמוהו. בליל התנאים, שהוחגו בביתו של הסוחר הורוויץ ברוב פאר, כמנהג העשירים, נודע הדבר, כי החתן אהרן חפץ יודע לשחק בקלפים כאחד הותיקים ויודע לצאת במחולות כאחד המומחים. וכשספרו הקרואים בשבחו בפניו, קצת מתוך התפעלות וקצת דרך תמיהה, ענה אהרן חפץ ואמר:
– חייב אדם בן זמננו לדעת הכל ולהשתמש בו בשעת הצורך.
רק אדם אחד בשיבוטא היה מקטרג בלבו על התנהגותו של אהרן חפץ –הוא רבי חיים־נח. כל אותם הדברים שהכל דרשו לשבחו, דרש הוא, בינו לבין עצמו, לגנותו. נדמה לו, כי במנהגיו אלה גורם אהרן חפץ לחלול כבוד הפילוסופיה. כמה פעמים עלה בדעתו של רבי חיים־נח להעז פנים ולהעיר לפילוסוף, דרך רמז, במובן, כי לא טוב הוא עושה. אך אף פעם אחת לא עלה בידו לדבר עמו ביחידות בחדרו. כל הימים לא היה בביתו, ואמו היתה אומרת, כי מאחר הוא לבוא בלילה.
פעמים אחדות קרב אליו רבי חיים־נח ברחוב ושאל אותו, אם הספיק לעיין קצת בחבורו, אך הלה היה עונה: “לא נפניתי עדיין לכך”.
וטינא היתה בלבו של רבי חיים־נח על הדבר הזה, שנראה לו בזלזול בכבודו. “וכי מה הוא עושה כל הימים? משוטט ברחובות או מטייל מחוץ לעיר עם בחורים ובתולות!” אך את הרהוריו אלה לא גלה רבי חיים־נח לאיש, משום שהתרחק מלשון הרע.
ואולם פעם אחת נפלה קטטה בינו ובין אחד המשכילים שבעיר, והלז פלט מפיו מאמר:
– אהרן חפץ אמר, כי חבורך מלא פטפוטי הבל…
רבי חיים־נח נשתתק. פניו הלבינו, ברכיו רעדו. לאחר שעה קלה התאושש והוציא מפיו, כמדבר אל עצמו: “אכן…”
הוא כוון לבוא לביתו של חפץ בשעת הסעודה, וכשיצאה אליו שרה חפץ ובקשה אותו לסור אל הטרקלין ולהמתין שם עד שיגמור בנה את סעודתו, ענה רבי חיים־נח בזעזוע:
־־ איני רוצה כלל לראות פני בנך… באתי רק לקבל ספר שהנחתי אצלו…
כעבור שעה קלה חזרה שרה חפץ ובידה חבורו של רבי חיים־נח, כרוך בגליון של עתון.
*
זו היתה ראשית מדון בין שני הפילוסופים שבשיבוטא, בין רבי חיים־נח ואהרן חפץ.
מתוך כעס נזרק פעם אחת דבור מפיו של רבי חיים־נח:
– הרמב"ם לא שחק בקלפים, לא יצא במחולות עם בתולות.
כשהגיעו הדברים לאזני אהרן חפץ, לגלג ואמר מתוך בטול:
– אין זה אלא בטלן שוטה.
וכשנמצא איש שרצה להגן על כבודו של רבי חיים־נח, שפילוסוף הוא, פתח אהרן חפץ ואמר:
– החקרנים הללו למה הם דומים? – לחנות בעיר קטנה, שהכל מעורבב בתוכה: מעט פלפלין, מעט שמן, דגים מלוחים, גרוטאות של ברזל חלוד – ובסך הכל: דלות ועניות.
הבחורים המשכילים, שסחו את המשל הזה בעיר עד שהגיע לאזניו של רבי חיים־נח, היו שליחים נאמנים להביא לבעל המשל את תשובתו של רבי חיים־נח:
– והוא (כלומר: אהרן חפץ) למה הוא דומה? לחנות של דל גאה: על גבי האצטבאות מונחות תבות וקופסאות יפות מכל המינים, אך כולן ריקות ומאום אין בהן…
דברים אלו נראו בעיני המשכילים כחרוף וגדוף כלפי הפרופיסורים באשכנז, שחלקו לאהרן חפץ את התואר “דוקטור לפילוסופיה”. וכשנזרקה לו טענה זו לסתור את דבריו, ענה רבי חיים־נח מתוך התרגזות:
– וכי כל רב שקבל “סמיכה” הוא גדול בתורה?… אפשר שאהרן חפץ שלכם למד ספרי פילוסופיה, אך ברי לי, שלא למד מהם כלום… תדעו: הרמב"ם לא היה “דוקטור לפילוסופיה”… גם אריסטו ואפלטון לא קבלו “סמיכה”… ואלה היו הפילוסופים האמתיים!
שתי נסיעות
מאתמשה בן־אליעזר
(מספוריו של שמש זקן)
א לאמריקה
… לפנים היו הולכים לאמריקה חיטים, סנדלרים, ובעיר לא היה נכּר שחסרים אנשים… בימינו נוסעים הכל, הכל נוסעים, והעיירה מתרוקנת, מתרוקנת…
התאמינו לי? כל פעם שאני שומע, כי מי שהוא נוסע לאמריקה, צער תוקף את לבי ואימה נופלת עלי… נדמה לי, כי הכל, הכל בורחים ואני אשאר כאן לבדי, לבדי…
אבל לבי דוי ביתר עוז על רבי מרדכי… זה שלש שנים שהוא נסע, ועד היום איני יכול להסיח דעתי ממנו…
כלום אתם יודעים? כלום אתם יודעים? אילו באו אלי לפני חמש שנים ואמרו לי, כי עתיד ר' מרדכי להתגלגל לאמריקה, הייתי חושב את הדובר למשוגע… כל כך משונה הדבר… כל כך קשה הדבר להאמין… ואף־על־פי־כן, הרי כך הוא…
מי היה ר' מרדכי? הוא היה מן היהודים שהיו ואינם… לא הניחו אחריהם כמותם. רצונכם לדעת, מי הם גדולי הדור שבימינו, בואו ביום השבת לבית־הכנסת והביטו אל כותל המזרח… מי עומד שם? בוּרים שנתעשרו, אחד מגולח, השני… בל אחטא בשפתי. הרי בימינו גם מנדיל הרצען איש חשוב הוא, בעל דעה הוא, מתערב בעסקי הקהל…
ר' מרדכי היה לפנים איש עשיר, היה נוסע ל“ירידים”, עושה מסחרים גדולים. אך בסוף ימיו ירד מנכסיו, ואולם מכבודו וגדולתו לא נגרע דבר…
עשיר עם הארץ למה הוא דומה? לשק של בד גס שמלאוהו זהב, נתרוקן השק, מה נשאר?… אבל יהודים כר' מרדכי עשירים הם כל ימיהם, משום שהתורה עמהם ואיש לא יטלה מהם…
ועל זה אני דן תמיד עם בני שיחיו: מדוע בני אדם רודפים אחרי העשירות? יהודי זקוק רק לפרנסה ולא לעשירות… איזהו עשיר אמתי? מי שיש בידו תורה הרבה.
ור' מרדכי היה מופלג בתורה… הרב הזקן, זכרונו לברכה, היה אומר: “אלמלא ר' מרדכי, הייתי חושב שבר־אורין אני”… התבינו?
ובעל הדרת־פנים היה. רם־הקומה, יפה־תואר, בעל זקן ארוך, תענוג היה להסתכל בפניו של יהודי כזה…
ואחד מן התענוגים הגדולים היה לשבת בבית־המדרש בשעה שר' מרדכי היה לומד בצותא עם רבי נחום הדיין, עליו השלום… הנה הם יושבים שניהם בשקט ולומדים בנעימות… רגע הם מפסיקים ומחרישים ומקמטים מצחיהם, ורגע הם מתחילים צועקים, קמים ממקומם, מניעים בידיהם, רוקעים ברגליהם, והקולות עולים עד לב השמים… העומד מן הצד היה חושב, כי אנשים נצים פה בשל עסק… לא, חביבי, אין בני הדור הזה יודעים כלל טעמה של תורה… נתמעטו הלבבות… על לבי עולים הימים שעברו, בעת אשר כתלי בית־המדרש שמעו את קול התורה יומם ולילה… בחורים היו יושבים “משמרות” על התורה… היו גונבים מארגזי נרות, שלא הספיקו לכל, ואני הייתי עושה עצמי כלא רואה וכלא יודע… מה בצע לי עתה, כשהנרות מונחים חבילות חבילות בארגזי… ולא רק בחורים, אלא הכל למדו תורה, זקן ונער. מי בבוקר, עטוף בטלית ותפילין, מי בצהרים, בשעה שאין קונים בחנות, ומי בערב, אחרי כלות העבודה. גם בלילה היו רבים שלמדו לאורו של נר שעוה. עתה בית־המדרש ריק ושומם, כאילו עשו בני ישראל קנוניא לעזוב את התורה…
ולא רק שהיה ר' מרדכי לומד תורה, אלא שהיה גם מלמדה לאחרים. שתים או שלש חברות היו לו: “משניות”, “עין יעקב”, “חיי אדם”… משהגיע חודש אלול, היה ר' מרדכי מסלק לצד את ה“חיי אדם” ודורש לפני תלמידיו בהלכות תשובה… פיו מפיק מרגליות… הדברים יוצאים מן הלב… התלמידים יושבים ועיניהם נשואות אל רבם ולבם לשמים…
ה“חברות” היו אצלו – אישון עיניו. שכר־למוד לא קבל, חלילה. פעם אחת, לאחר שירד מנכסיו, הציעו לפניו גבאי החברה לקבל שכר, אך הוא ענה: אין אני עני כל כך, עד כדי למכור את חלקי לעולם הבא…
ור' מרדכי זה נתגלגל לעת זקנה לאמריקה!
בנים יש לו שם, שהיו מטרידים אותו כל הימים: “אבא, בוא אלינו, לא תהי חסר כלום”. שוטים! הם סוברים, כי אם יש לו לאדם אכילה ושתיה – אין הוא חסר כלום. ותורה ומצוות?
כמובן, לא הטה ר' מרדכי אזנו לכל שדולי הבנים. מה לו שם? אך הבנים לא חדלו להעתיר עליו שיבוא, כי חייהם אינם חיים בלעדיו… אגב רמזו לו, כי חוב מוטל עליו לבוא ולחנך את נכדיו לתורה ויראת שמים (הוי! ידעו הבנים, במה לצוד את לב הזקן…).
וסוף דבר היה, כי נצחו הבנים, ר' מרדכי נפתה לדבריהם, עמד ונסע לאמריקה…
אני זוכר כיום את שעת נסיעתו. הדבר היה ביום קיץ. בבקר לאחר התפלה (ר' מרדכי צם ביום ההוא) הלך לבית־העלמין ונפרד שם מעל קרוביו ומיודעיו… מי יודע, מה היה לבו אותה שעה?…
בין הערבים, בין מנחה למעריב, קרא “משניות” בפעם האחרונה לפני ה“חברה”. ואחרי תפלת ערבית נפרד מתלמידיו, נשק לכל אחד ואחד, נתן לכל אחד ואחד ברכה הראויה לו, מעיני רבים זלגו דמעות… ככה יפרד אב מבניו.
ובלילה, בשעה שבבית־המדרש לא היה איש בלעדי, נכנס ר' מרדכי, נגש אל ארון הקֹדש, סלק מעט את הפרוכת, הרכין ראשו אל המקום שעמדו שם ספרי התורה, וכעבור רגע שמעתי קול בכי חנוק… רטט עובר בבשרי, כשאני נזכר היום באותו הלילה…
אחרי כן עבר על פני ארונות הספרים, נשק כל ספר וספר, ישב שׁעה קלה לפני השלחן, שלמד על ידו כמה שנים, קם ויצא בפסיעות קטנות מבית־המדרש.
ממחרת הלכו כל בני העיר ללוות את ר' מרדכי. אך הוא המעיט בדבור, אלא הסתכל, הסתכל בפני כל אחד…
כשחזרתי העירה, היה לבי מלא יגון כמו אחרי לויה… ואולי עוד יותר…
כי בשעה שיהודי כמו ר' מרדכי נפטר מן העולם יש לבכות רק על זה שאנו נשארנו יתומים… חלקו הוא בעולם הבא ודאי יהא טוב…
אך לאמריקה? אולי טוב באמריקה לכל אדם, אך לא ליהודים כר' מרדכי… לבי לבי לו!…
ב לארץ־ישראל
… אולי חטא הוא… יהודי פשוט אני ואסור לי לדבר… אבל אל יחשוב לי אלהים לעון, אין אני מחבב את הרב החדש שלנו… אומרים, שיש לו שלשה “חבורים” בכתב־יד, גם מספרים, שבקי הוא בחכמות חיצוניות… אפשר… לא, ודאי שאדם גדול הוא, ועמי הוא מתהלך בענוה, מדבר אלי בלשון “אתם”… ובכל זאת, למה אכחד, אין לבי נוטה אליו,
אפשר שזהו משום שלנגד עיני עומדים תמיד פניו המאירים של רבנו הזקן… כשאני נזכר בו, לבי הומה אליו… מי שלא ראה את הרב הזקן שלנו, לא ראה יהודי אמתי מימיו. אני חושב, שאלה היהודים מן הדור ההוא היו דומים לשבת, ובני הדור הזה בכל גדולתם הם חול, חול…
עיירתנו היתה מהוללה בלמדניה הגדולים, בסוחריה העשירים, שקנו להם שם בכל הסביבה, אך פארה והדרה היה הרב…
זכרונו חי עמוק בלבי, הוא היה טוב וחביב לכל אדם, משום שהיה חנון ורך לב, אך לי היה כאב ממש… נכנס ויוצא הייתי בביתו, אוהב היה לספר עמי, לשאול לחיי, לשלום בני ביתי… ידיד נאמן היה…
פעם אחת ישבתי אצלו והוא היה שקוע במחשבות, פתאום הרים ראשו ופנה אלי:
– פרץ, צריך לעלות לארץ־ישראל,
– רבי – עונה אני – יחד עם כל ישראל.
נאנח ואמר:
– כן, ודאי שכך היה טוב יותר, אך ימי המשיח עוד אינם, והלב עורג לארץ־ישראל, כמה עורג…
רצונו לעלות לארץ־ישראל היה חזק בלבו כל ימיו. דמעות נראו בעיניו, כשהיה מדבר על ירושלים… אך כיצד יכול היה לנסוע, אם פרנסתו היתה תמיד בדוחק… כל ימיו חי חיי צער… ורק לעת זקנתו נתמלא רצונו…
ישרים דרכי ה', ואין אנו רשאים להרהר אחדי מדותיו, כביכול, כי מה אנו ומה תבונתנו? אך יש שמחנו הקטן מתבקע מפני המחשבה האסורה: וכי כך צריך להיות?
כלפי מה אני אומר זאת? – כלפי הרבנית זכרה לברכה.
יודעים אנו כלנו, וכך כתוב בספרינו הקדושים, כי ארץ־ישראל היא ארץ הקדש. וכשחטאו בני ישראל לפני המקום, הקיאה הארץ אותם. היוצא לנו מזה, כי בשביל לדור שם צריכים לזכות הצדיקים, שיש בידם מעשים טובים… ומי ידמה להרבנית ז"ל ומי ישוה לה במעשיה? שלשים ושבע שנה היתה עם אישה הרב ונשאה וסבלה עמו הרבה מאד. היא היתה כמלאך אלהים. טובת לב, רחמניה, אם לכל עני ודל. אורח הגון שבא לעיר, אצל מי הוא סועד? – על שלחן הרב. חולה עני שיש בעיר וצריך רפואה, אל מי פונים? – אל הרבנית. כל צדקה, כל דבר טוב היה נחתך על פיה. והיא, צדקנית זו, לא זכתה לעלות לארץ־ישראל… ובמקומה באה – מי? אשה פשוטה, בעלת ממון רב…
הרבנית נפטרה בעירנו כשנתים לפני נסיעת הרב. אֵם העיר מתה. ומי יוכל לתאר את צרת נפש הרב? זקנה יתרה קפצה עליו לאחר פטירת אשתו ועצוב רוח היה תמיד.. ולאחר ששדכו לו אשה, אלמנתו של עשיר גדול, החליט מיד לעלות לארץ־ישראל…
כשנתפשטה השמועה בעיר, התעצבו הכל… רק עתה הבינו בעיר את ערך האוצר… ובאמת, היש בדורנו רב כזה, שיהא רצוי לכל אדם? הן בעירנו לא היה אדם שלא מצא ברבנו את אשר שאל. הלומדים היו מתפלאים על חריפותו ובקיאותו בש"ס ופוסקים; הסוחרים היו אומרים, כי אין כמוהו איש, שיבין בדיני ממונות, כאילו היה כל ימיו סוחר; וההמון היו “מלקקים אצבעותיהם” בשמעם דרשותיו.
ויראת שמים? ועסקו בתורה כל ימיו?
יש שהיית עובר בחצות הלילה, בשעה שכל בני העיר ישנים, לפני חלון בית הרב ולאזניך מגיע קולה של תורה, ולבך מתמלא אור וחום…
אך עיקר העיקרים הוא, שהיה בעל לב יהודי אמתי…
הוא היה אב לעיר, ידיד נאמן… מדבר עם כל אדם בנחת ובחמלה… מימי לא ראיתיו כועס…
היש להתפלא, אם כל בני העיר היו מחבבים אותו וקשה היה עליהם להפרד מרבם?
… אני זוכר את השבת האחרונה שלפני נסיעתו… בית־הכנסת היה מלא מפה לפה אנשים, שבאו לשמוע את הדרשה האחרונה. כל העינים היו נשואות אל הרב הזקן, שעמד על הבימה, ופניו היו יפים אז שבעתים, ממש השכינה היתה שורה עליו… הנה נשמע קולו הרועד… הדברים נכנסים אל הלב, מעוררים, מעודדים… חבל, חבל שזכרוני רופף, איני יכול עתה למסור את דבריו, אך זוכר אני, כי דבר בשבח השלום והתחנן אל השומעים, כי לא יתנו את השטן של מחלוקת לבוא אל העיר גם אחרי נסיעתו (לבו נבא לו!). “אנכי אתפלל בעדכם תמיד לפני הכותל המערבי” – כה היו דבריו…
רבים בכו לשמע דרשתו, אף כי יום שבת היה.
בשלישי בשבת יצא לדרך… את היום ההוא לא אשכח כל ימי חיי…
בא להפרד מאביו הבן היחיד עם אשתו ושני ילדיו, בן קטן ובת קטנה, בן־יחיד היה לו לרבנו, “עילוי”, שעתיד היה להיות גאון, אך הוא נטה מדרך הישר ונסע מישיבת וואלוזין לחוץ־לארץ ללמוד חכמת הרפואה… הרבה דמעות שפך הרב אחרי האסון הזה, הרבה לילות לא נתן שֵנה לעיניו! שאלו את פרץ השמש ויגדכם. הוא ראה, הוא יודע. אך מה להם לבנים ולדמעות הוריהם?…
ובן־יחיד זה, יצחק’ל שמו, בא לקחת ברכת הפרידה מאביו.
אמרו עליו, שרופא עשיר הוא. אשתו היתה לבושה בגדי משי. והבנים יפי־מראה, מקושטים כבני מלכים…
הרב הלך על פני החדר אנה ואנה, שקוע במחשבות… אחר כך לקח את נכדיו על ברכיו, שם ידיו על ראשם ושפתיו לחשו תפלה או ברכה, כיעקב אבינו,
אחר קם ממקומו, ננש אל כלתו, אחז בידה, עיניו מלאו דמעות וקולו הרועד נשמע:
– בתי, הבטיחיני, כי תחנכי את בניך כיהודים…
והיא ענתה: “הן, אבא”.
אחרי כן נפל על צוארי בנו ויבך, ומתוך דמעות נשמע קולו:
– יהודי תשאר, בני!
האמינו לי, כי כל העומדים בבית עיניהם זלגו דמעות, גם אשת הרופא מחתה במטפחתה את עיניה, ואין צריך לומר, כי הבן בכה. ואני? – אל תשאלו! עיני נחל דמעה…
היש לי לספר, כי כל בני העיר מקטן ועד גדול יצאו ללוותו?
לי השאיר לזכרון את “סדורו”, וכשאני מתפלל או קורא בתהילים עומדת לנגד עיני דמות־דיוקנו של הרב…
אחרי נסיעתו ראיתי את עצמי כיתום נעזב… בכיתי רב בכי… תשאלו: למה? הלא עלה הרב לארץ־ישראל? הרי אשרי מי שזכה לכך!…
אבל… קשה לי להסביר לפניכם… הנה השֵׂאתי לפני שנים אחדות את בתי הצעירה… יפת תואר היתה ומושלמת… נזדמן לה שדוך הגון, שכל העיר קנאה בי… חתני היה עשיר… בביתי ידעה בתי רק דלות כל ימיה… אם כן, הרי שבח והודיה להשם יתברך… ובכל זאת, כשנסעה בתי מביתי לאחר חתונתה עם אישה, לא אכלתי ולא ישנתי בלילות מרוב געגועים… אף בכיתי!… שוטה שבעולם, שאלתי את עצמי, על מה אתה בוכה? וכי טוב היה לך, אילו ישבה בתך בתוך הדלות עד שילבין ראשה?… אך כלום אני בוכה?… הלב בוכה… כך דרכו של אדם! –
מחאה אחרונה
מאתמשה בן־אליעזר
(מכרוניקה של עיר קטנה)
א בית־המדרש הישן
הדבר היה באותם הימים שהיהודים היו יראי שמים והיו מתפללים שלש פעמים בכל יום בצבור ובני ישראל פרו ורבו, עד כי משנה לשנה הלכה הקהלה וגדלה, משום שהעניים לא נסעו עדיין למדינות־הים, והעשירים לא ברחו עדיין לחוץ־לארץ. ואף־על־פי־כן לא היה בעיר אלא בית־מדרש אחד. בימות החול היו מתפללים כמה “מנינים” בזה אחר זה; אך בשבתות וימים טובים, ולא כל שכן בימים נוראים, היו עומדים צפופים והדחק היה רב מאד עד כדי חניקה, ובכל זאת לא עלה על לב שום איש לבנות בית־מדרש אחר. הכל ידעו, כי גם לתקון הגג הרעוע של בית־המדרש הישן אין כסף בידי הגבאים.
ומי יודע כמה ימים ושנים היו בני העיר עומדים צפופים בבית־המדרש הישן, אלמלא המאורע במנורות “הברק”. ומעשה שהיה כך היה:
באותו הזמן עלה לגדולה בעיר בֶּר־וולף, שמצא חן אצל ה“פריץ” ונעשה “תקיף” בחצר. בר־וולף זה לא היה מאן־דהוא. בר־אורין היה ובן משפחה יפה. אך בפני הזקנים שבעיר, המופלגים והצדיקים, לא היה פוצה פה, ואולם משנעשה עשיר התחיל לחוות דעה בבית־המדרש.
היה עומד ומרעיש עולמות על השלחנות והספסלים שנמצאו מלוכלכים בחֵלֶב; היה צועק ככרוכיה על שהרצפה מאחורי הבימה הרקיבה; היה קורא תגר על שאין אלונטית נקיה על יד הכִּיוֹר. ודרכו היה לאסוף סביבו כנופיה ולדרוש לפניהם “דרשה”, להוכיח להם כי אין סדרים בבית־המדרש והכל נוהג שם לא כהוגן.
הגבאי הזקן רבי איצילי, שהגבאות באה לו בירושה מאביו, היה עושה עצמו כלא שומע ולא שם לבו אל כל אותם ההבלים והיה משתומם על בני־אדם שעוסקים בדברים של מה בכך.
אך פעם אחת שב בר־וולף מן הכרך מלא התפעלות, שראה שם בבית־הכנסת מנורת־ברק והוא ספר נסים ונפלאות על האור הרב של מנורה זו, המאירה כ“שבע שמשות”.
והוא עמד ודרש, לא פחות ולא יותר, שיקנו בבית־המדרש שלש מנורות כאלו.
– ומנורות־הנחושת, התלויות בתקרה מה יהֵא עליהן?
– ימכרו אותן.
כאן התחולל רעש גדול, עד שבר־וולף בעצמו נבהל בתחלה מפני דבריו.
ראשית – טענו הזקנים – כיצד מוציא יהודי מפיו דבר כזה, שימכרו תשמישי־קדושה, שנמצאו במקום קדוש ימים רבים.
שנית, יש כאן משום עלבון המתים, אותם היהודים שנדבו את מנורות־הנחושת לבית־המדרש,
ושלישית… בכלל, חלול־הקדש הוא… בית־מדרש אינו בית־תיאטרון, להבדיל… ומנורות־הנחושת העתיקות נאות ויאות יותר…
בר־וולף אמנם נסה לטעון ולומר, כי מנורות־הנחושת עתידות ביום מן הימים לנפול ולחבל במי־שהוא, אך שומע לא היה לדבריו, שנראו כדברים בטלים. והזקנים נחלו הפעם נצחון.
ואולם באותו יום נולד בלבו של בר־וולף הרעיון לבנות בית־מדרש חדש.
היא לא גלה לאיש את הדבר, אך נדר נדר בלבו להוציא את מחשבתו אל הפועל.
ב בר־וולף בונה בית־מדרש
לאחר שסיעו בידו מן השמים ואלהים שלח לו שלש שנות ברכה, גמר בר־וולף בלבו, כי עכשו הגיעה השעה.
בעיר אמרו עליו, כי עשיר מופלג הוא והונו עולה לכמה אלפים.
השמועה כי בר־וולף אומר לבנות בית־מדרש חדש עוררה בעיר גם שמחה גם פחד.
שמוח שמחו על שיבוא הקץ להדחק בבית־המדרש; ופחד פחדו שמא, חס ושלום, לא יעלה בידו לגמור את הבנין וכל המשא יהא מוטל על העיר.
אך בר־וולף עשה את שלו, ועל כל השאלות שנשאל השיב תשובה אחת:
– ראה תראו לאחר מעשה.
מן היום שהתחיל בר־וולף מתעסק ב“בנינו” נהפך והיה לאיש אחר. יומם ולילה היה טרוד בעבודה. היה שוכר פועלים, קונה מכשירי בנין, מאסף נדבות, חושב חשבונות, משדל בדברים, מביא אנשים לראות בבנין… דומה היה, כי חוץ מעסק זה לא ידע בר־וולף כלום.
וכאשר באו הבנאים והתחילו בבנין, באו אנשים ונשים מכל קצות העיר להתבונן אל המראה.
– בנין גדול כזה… מהיכן יוקח הכסף הרב להקימו?
חִיֵך בר־וולף וענה:
– היד ד' תקצר?
מן הבוקר עד הערב היה בר־וולף עומד ליד הבנין ומתמלא שמחה לראות, כי הבנין עולה ועולה.
בביתו לא היה יושב. מקומו היה בחוץ, אצל הבנין.
ופעמים שגם בלילות על משכבו היה בר־וולף מדבר מתוך שנה, היה מזרז את הפועלים, צועק וגוער, עד שאשתו היתה מתעוררת בפחד ומעירה אותו.
שתי שנים ארכה מלאכת הבנין, וכאשר נגמר לא שבעה העין לראות בתפארתו.
– ארמון הוא זה.
– בית־מקדש.
– ממון רב שקוע בבנין זה.
– רק יהודי כבר־וולף יכול היה להקים היכל כזה!
– הלואי שאשׂתכר בשלש שנים, ולו גם בחמש שנים, הון זה שבזבז בר־וולף על בנין זה.
– למי לו כל הונו, אם בנים אין לו…
כך וכך היו בני העיר משיחים איש עם רעהו, ולא אחד היה, שקנא בבר־וולף, שעלה בידו מעשה רב כזה.
לאחר ששלמה המלאכה ערך בר־וולף “חנוכת הבית” בפאר והדר, בלהקת “כלי־זמרים”; אחר כך עשה סעודה רבה לכל בני העיר והכניס ספר תורה שלו לבית־המדרש החדש בתופים ובמחולות.
– אכן זה הוא שזכה לשני שלחנות: עולם הזה ועולם־הבא יחדו.
מובן הדבר, כי לגבאי בבית־המדרש החדש נתמנה בר־וולף. על דעת איש לא עלה, כי יכול אחר לכהן בכהונה זו.
ג בית־המדרש החדש
בשנים הראשונות היו זקני העיר עוינים את בית־המדרש החדש, היו באים לידי חיוך, כשמנו את אלה העומדים שם בכותל המזרח; רק זעיר שם זעיר שם יהודי ששיבה זרקה בו והשאר – “פרחחים”…
הזקנים לא דרכה רגלם על מפתן בית־המדרש החדש – “מוטב להתפלל ביחידות בבית־המדרש הישן מאשר להתפלל בצבור בבית־המדרש החדש”…
רב העיר היה דורש שם רק בשבת הגדול, כדי לצאת ידי חובתו, והחזן עם המשוררים היה עובר שם לפני התיבה רק ביום־טוב אחרון…
אך בר־וולף השקיע את כל רוחו לעשות את בית־המדרש “שלו” עליון… הוא תקן, כי הספסלים והשלחנות יהיו מצוחצחים ולא ימצא שום רבב עליהם; בשעת התפלה אסור היה לעסוק בשיחה. וכשהיה רואה מרחוק נערים משתובבים “אחורי הבימה”, היה יורד אליהם בכבודו ובעצמו לגרשם.
בבית־המדרש הישן היה מקומה של החברה ש"ס, שהיו לומדים שם בין־מנחה־למעריב – ובכן לא נח ולא שקט בר־וולף עד שבצר מקום בבית־המדרש החדש לחברה “משניות”, שהלכה וגדלה.
ולא נתקררה דעתו של בר־וולף עד שהביא “פרושים” מקובנא וספק להם כל צרכיהם, כדי שישבו וילמדו תורה בבית־המדרש שלו.
משנה לשנה עלה ערכו של בית־המדרש החדש… הזקנים של בית־המדרש הישן נפטרו מעט מעט, ובו בזמן הלכו ה“פרחחים” של בית־המדרש החדש והזקינו…
בימים ההם קם דור חדש אשר לא ידע את בר־וולף. נמצאו גם עזי־פנים שקראו תגר על בר־וולף, שעושה בבית־המדרש כאדם העושה בתוך ביתו שלו.
בראשונה היה בר־וולף עונה מתוך רוגזה:
– אם לא מצאתי חן בעיניכם – לא איכפת לי! בחרו לכם גבאי חדש…
ידוע ידע בר־וולף, כי איש לא יטול ממנו את הגבאות, משום שה“הוצאה” בבית־המדרש מרובה תמיד על ה“הכנסה” והוא רגיל למלא את הגרעון מכיסו.
אך לאחר זמן היה בר־וולף עושה עצמו כלא שומע ולא היה עונה כלום ל“צעקנים” הללו.
כך עברו שנים לא מועטות, עד שאירע המאורע ב“גאזולין”… ומעשה שהיה כך היה: בא לעיר אברך אחד, שהביא מנורה דולקת ב“גאזולין^”,^ והוא הסביר שזהו מין “איליקטרה” (חשמל). וכשהדליק אותו האברך את מנורתו, באו הכל לידי התפעלות… ראה ראו אש לבנה, ממש כאור הלבנה בשמים…
ובו ברגע נמצאו אברכים שאמרו, כי ראוי לקנות מנורה כזו לבית־המדרש.
אך בר־וולף ענה ואמר מתוך רוגז:
– כל זמן שאני חי אקנה מה שאני רוצה…
את מנורת הגאזולין אמנם לא קנו ביום ההוא; אך מאותו יום ואילך התגבר הקטרוג על בר־וולף.
איש לא העז להתריס כנגדו. אך הכל חכו למצביא בעל לשון… ולא היו ימים מועטים, עד שאדם כזה קפץ ובא – הוא “יוסקה”.
ד אלה תולדות יוסקה
יוסקה היה בן בעל־בית הגון. אביו היה חנוָני אמיד ויוסקה היה בן יחיד לו.
“באותן השנים”, כלומר, בימי המהפכה הראשונה, היה יוסקה דַבָּר ודברן של ה“חברה”, שאמרה לתקן את העולם. ולא עוד אלא שזכה לשבת שני שבועות בבית־האסורים, והכל בשביל “אותם הענינים”, ואביו שבע על ידי כך די בזיון וקצף, חוץ מזה שהדבר עלה לו בדמים מרובים.
אך לאחר ששקט הסער והעולם חזר למנהגו, שב גם יוסקה אל שלחן אביו כמו שנאה ויאה לבן אמידים, עזב מעשי ילדות ו“היה לאיש”.
נשא לו אשה בת עשירים, שהכניסה לו נדוניא, התחיל מבקש עסקים, נעשה בעל־בית בעיר, יהודי ככל היהודים.
ולאחר שמת עליו אביו פתאום ויוסקה הוא יורשו האחד, שב באמת אל דדך הישר, והסיר מלבו לגמרי את ההבלים של ימי בחרותו.
ויוסקה זה הוא הוא שנעשה שטן מקטרג על בר־וולף. מי ראה ומי שמע, כי איש אחד יהא נוהג בעדה של יהודים כמו בעדר של כבשים?… בית־מדרש הוא קנין הקהל וכל יהודי יש לו חלק בו…
וכאשר אמרו לשַדלו ולהסביר לו, כי בר־וולף הוא שבנה והקים אח בית־המדרש, ענה יוסקה: – ובכן? גדול שכרו בעולם הבא. אין אדם בא לקפח ממנו שכר מצוה זו, אך אין לו רשות להטיל שררה על הצבור…
ויוסקה זה עורר את המרד ימים רבים, עד שסוף סוף לא משל בר־וולף ברוחו, ופעם אחת כעס ואמר בקול רם:
– אם לא טוב אני בעיניכם – בחרו בגבאי אחר!
לדבור זה חכה יוסקה וענה:
– בחוֹר נבחר!
אפשר שבר־וולף התחרט תיכף על הדבור שיצא מפיו. אך את הנעשה אין להשיב.
ה הצַוָאָה של בר־וולף
בחול־המועד של סוכות נקבעו בבית־המדרש בחירות של גבאי. עד חצות הלילה ארכו הבחירות, וסופו של דבר היה, כי בר־וולף ירד מגדולתו ועל מקומו בא להיות גבאי – יוסקה.
בר־וולף שב כנזוף, נכנס לביתו ומבלי דבר דבר פשט את בגדיו ועלה על מטתו.
שעה מרובה שכב ולא יכול לנום. הוא התהפך מצד על צד, עד כי חרקה המטה חריקה גדולה ואשתו של בר־וולף התעוררה משנתה.
– אכן באת… מה יש?…
בר־וולף לא ענה מאומה, אך האשה המנמנמת לא חזרה על שאלתה ונרדמה.
ממחרת בבקר קם בר־וולף, נטל טליתו ותפיליו והלך להתפלל בבית־המדרש הישן – זו הפעם הראשונה במשך עשרים השנים האחרונות.
איש לא תמה על כך, איש לא הוציא מפיו דבר. הכל עשו עצמם, כאילו לא ראו כלל את בר־וולף.
מבית־התפלה שב בר־וולף סר וזעף, ותיכף לאחר פת־שחרית הלך ושכב במטתו.
– מה לך? – שאלה אותו אשתו בחרדה.
– קצת חולה אני… כנראה, קוראים לי לשוב הביתה… ללכת בדרך כל הארץ…
– מכאובים לראש שונאי! – רקקה האשה שלש פעמים – הנשמע כדבר הזה! מעשה בכל יום הוא שאדם חש קצת בראשו… ודאי שהצטננת… הרי אינך שומר את נפשך…
– יהודיה פתיה, מה כל החרדה אשר חרדת?.. הרי סוף כל אדם למות… והגיעה השעה…
– מה כחי כי אסבול?! – הפסיקה האשה את דבריו מתוך גערה – הלא תחדל לפטפט…
אך בר־וולף הוסיף בנחת מתוך מרירות:
– למי יש צורך בבר־וולף?… מה כחו ומה גבורתו?… יוסקה הוא הגבאי!…
– אהא, אכן נודע הדבר! ועל זה אתה מצטער? רק דאגה זו תשאר לנו לשנה הבאה!… כלום פרנסה יש לך מן הגבאות?…
– בהמה!… לא הייתי קובל, אילו היו בוחרים באיש… אבל יוסקה… יוסקה… הרי זה לא כבר… איני רוצה להוציא דבר מגונה מפי…
כעבור ימים מועטים נודע הדבר בעיר, בי בר־וולף הוא חולה מסוכן.
נכנסו הרב ועוד בעלי־בתים לבקר את החולה.
בר־וולף שכב במטתו ועיניו עצומות… על ידו ישבה אשתו ובכתה בחשאי.
בשפקח החולה את עיניו וראה את הרב, פנה אליו בקול חלש:
– רבי, אני רוצה… לכתוב… צואה…
– נו, מהיכא־תיתי, צואה לא תזיק. כתוב בספרים, שזו היא סגולה לאריכות ימים…
אחד מן החברים, יהודי בעל עט, ישב לכתוב.
בר־וולף הקריא לפניו וזה כתב מפיו ככל אשר צווה:
…ואת כל הספרים שלי, את הש“ס דפוס ווילנא, את ספרי הרמב”ם ושאר הספרים אני מנדב לבית־המדרש הישן…
– ודאי כונתך אל החדש? – נענה אחד מן המבקרים.
– לא, לא! – קרא החולה ברוגזה – דעתי לא נטרפה עלי… אמֹר אמרתי: לבית־המדרש הישן.
נגמרה כתיבת הצואה, ישבו הרב וחבריו עוד שעה קלה. אך לאחר שראו, כי החולה עצם עיניו כמנמנם, קמו בחשאי איש איש ממקומו.
בר־וולף התעורר בחרדה:
– רבי… בבקשה… אני חוזר מדברי… תַקנו נא… את ספרי אני מנדב לבית־המדרש שלי… על אפם ועל חמתם… בית־המדדש שלי הוא… שלי… שלי…
"רק עוד שנה אחת" (תמונה)
מאתמשה בן־אליעזר
יש אשר תשא ימים רבים בלבבך זכרון איש ומעשהו מימי ילדותך, והאיש ומעשהו קלי ערך הם, ואינך יודע במה נחשבו, – ואולם הָמש לא תמישם מלבבך ימים רבים,
ואני, מדי שובי אל עיר מולדתי הקטנה והשוקטה, ומדי סורי אל “בית־העולם”, שם – וזכרתי למראה אחת המצבות תמונת “אדם קטן” אחד, איש נודד ומסכן, אשר לא ראיתיו בילדותי בלתי אם פעמים שלש, ובמקרה ראיתיו, – ואולם תמונתו לא משה מלבי עד היום.
“רגלוהי דבר־נש אינון ערבין ליה” – כן חקוק על גבי אותה המצבה; כי עובר אורח היה האיש, ויפגע בעירנו וימת בה. ומדי העיפי עין על כתב המצבה הזאת – ועלה זכר המסכן המת ההוא ונגע בלבבי מגע רך וצנוע, – כגעת הרוח הקלה בראשי הדשאים שבין הקברים, – בנחת, בנחת, ומשל בנפשי ממשלת השקט ושלוה, אבל רבה וגדולה, כמשול מבט דומם של עיני אם רחמניה בנפש בנה יחידה…
הבה והצבתי גם אני מצבת זכרון לאיש ההוא; חוב הוא, אשר חב לו לבי – ואשלמנו.
*
בן שמונה שנים הייתי בעת ההיא, ילד לבן־פנים ודל־בשר, אבל מפורסם בכל העיר ל“בעל מוח”. אבי התנהג עמי במדת הדין ותמיד הטיף לי מוסר על שאני, “בחור” שכמותי ונער בן תורה, שקוע יותר מדי בעולם הזה: “להוט” אחרי האכילה ומתעצל לקום בהשכמה לעבודת הבורא.
פעם אחת נשאר אבי, אחרי תפלת ליל שבת, בבית־הכנסת לשוחח מעט ולשמוע “חדשות”, כמנהג בעלי־בתים; ואני, מאפס מעשה וכדי להפיג מעט את רעבוני, שהיה מתגבר עלי תמיד בלילי שבתות, בין תפלה לסעודה, שוטטתי בבית־הכנסת אנה ואנה, בדקתי בכל החורים והסדקים, חפשתי ככל המקומות, אולי אמצא ענין לענות בו.
פתאום נגע השמש בשכמי ואמר אלי בלחש:
– שמע נא, בני, הנה האיש העומד מאחורי הבימה הוא ה“אורח” הסועד אצלכם בשבת זו; אמור נא אתה זאת לאביך, כי אני הולך מזה תיכף.
עיני נמשכו אל עבר המקום ששם ישב ה“אורח” שלנו, איש כבן ארבעים, קטן־הקומה ודל־הבשר, וספר פתוח לפניו.
נענעתי בראשי אל השמש, לאות הסכמה, נגשתי אל ה“אורח” ובקול “בעל־בית” חשוב קראתי: “שבתא טבא”!
האיש שם עיניו בי, ובצחוק קל על שפתיו השיב לי: “שנה טובה”!
כרגע הניח את הספר הצדה ונכנס עמי בדברים, וכאשר שמע מפי, כי הנני לומד גמרא, הבריקו עיניו משמחה וינסני ב“שאלות” שונות. למשמע תשובותי החרוצות גדלה עליצותו מרגע לרגע, דבורו היה בנחת ובחבה, ובכל פעם שהשיבותי כהוגן, החליק לחיי באהבה, עד כי שכחתי את רעבוני ונכון הייתי לעמוד שעות שלימות במחיצת האיש הטוב הזה.
וכשישבנו בעוד שעה אל השלחן, ואבי פנה אלי במוסרו על שאני דש בעקבי את הלכות “דרך ארץ”, מדעת ושלא מדעת, ענה האורח, שישב עד הנה מבלי דבֵּר דבר, ואמר:
– נער טוב הוא, הלואי שירבו כמותו בישראל… עוד לא ראיתי בחיי כמוהו.
לחיי אדמו, כי זאת לי הפעם הראשונה, ששמעתי שבחי בפני; אבי, אעפ"י שהיה משבחני בפני אחרים, בפני לא שבחני מעולם; חושש היה שמא תזוח דעתי עלי.
אמי הביטה אל האורח בעינים מפיקות תודה, על שיודע הוא להעריך כיאות את “אוצרה” הטוב.
ואבי הוריד את עיניו, שלא אכיר בעליצותו, והחליק את זקנו, כמו שאומר: “גם אני כמוך ידעתי זאת, ר' אורח, אבל אין מגלין רז זה לתינוק, לטובתו ולהנאתו”,
וכדי להחליש מעט את רושם התהלה, פנה אל האורח ואמר:
– הא לחוד והא לחוד! אמת הדבר, כי “בן תורה” הוא, אבל גם שובב מאין כמוהו. הנה למשל…
ואבי פותח פנקס חובותי וקורא… שורה שלמה של עבירות ומעשי ילדות בידו,
אבל האורח הפסיקו באמצע ואמר:
– כלום מדקדקין עם ילד כזה כחוט השערה?… אין רע, אם ישתובב, ובלבד שילמוד… התורה מכפרת על כל העוונות.
ברגע זה חפצתי לחבק ולנשק את האורח הטוב על הסניגוריא שלמד עלי. אבי רגיל להתאונן עלי בכל ליל־שבת באזני ה“אורח” הסועד על שלחננו. אך כל האורחים מנענעים בראשיהם לאות הסכמה לדברי אבי או שותקים לגמרי. מתיראים הם להגן עלי. שמא יקצוף אבא: מוראו גם עליהם. אך האורח הזה הוא הראשון, שהעז לבטל תלונות אבי…
ואבי, בראותו, שאין לפני האורח משוא פנים, התאמץ להסב את השיחה לענין אחר.
– כבודו יש לו בנים? וכמה? – שאל את האורח.
– ברוך השם, יש לי, בלי עין־הרע, שש בנות, לאורך ימים, אך לא בן זכר אחד…
בדברים האחרונים נשמע צער עמוק, ופני האורח, העליזים תמיד, נתכסו בעננה קלה.
אבי רצה לנחמו.
– רב חסדא אמר: בנתי עדיפן לי מבני.
– רב חסדא?! – ענה האורח בצחוק קל – הוא יכול להגיד זאת. ודאי איש עשיר היה, ונדוניא לבנותיו לא חסרה לו… וכי צריך היה כמוני להיות נודד, בשביל להשיא בנותיו?… וגם השם בעצמו: “רב חסדא” די היה, כי ירוצו אליו “חתנים” מכל עבר… אבל תולעת כמוני…
אבי מתאמץ להפיג צער האורח והוא הולך ומספר צער גדול בנים.
בזמן הזה צריכים לספור את כל צעדיהם של הבנים, כי, בעוונותינו הרבים, הם יוצאים מהרה לתרבות רעה, אם אתה גורע עין מהם רגע אחד… ואחרי כן, כשמגיעים לשנות בחרות, הלא מתחילות צרות אחרות…
אבל האורח לא קבל תנחומין, כנראה; מפני שענה בהתלהבות:
– תנחומין של הבל!… הן בשביל “בן” כדאי לסבול הכל… מה הייתי חסר, למשל, אילו היו לי שלשה בנים כאלו של כבודו, או אפילו רק בן אחד… בן זכר – יש לך הנאה ממנו בעולם הזה ובעולם הבא…
אבי נשתתק. בלבו הסכים גם הוא לדברי האורח.
אחרי ברכת המזון עוד ישבו כל בני הבית לפני השלחן, והאורח ספר לאבי את תולדותיו ומצב ביתו. יש לו חנות קטנה, שאשתו עוסקת בה… היא בריה נפלאה… והוא יושב כל ימיו בבית־המדרש… אבל בתו הבכירה הגיעה לפרקה וצריכים להשיאה… על כן עזב את ביתו לפני שנה ויהי ל“מגיד־נודד”… אין ברירה אחרת…
אבי משתתף בצערו באנחה, אמי – דמעה נוצצת בעיניה, ואני בפעם הראשונה לימי חיי נתאויתי ברגע זה להיות עשיר גדול… ודמיוני תאר לפני, איך שבמוצאי שבת לאחר “הבדלה” הייתי מוציא כיסי ומושיט לאורח שלש מאות רובל והייתי אומר: הא לך ושוב לביתך…
הנרות הולכים ודועכים. האורח קם ממקומו ללכת, אך אבי מעכבהו ושואל:
– איפה ילין כבודו?
– בבית “הכנסת אורחים”.
– לא טוב הדבר, שם הלא המקום אינו לאנשים כמוך… הלילה הזה תלין פה בביתי, ואחרי כן נראה.
שמחתי שמחה גדולה על האושר הרב שנפל בחלקי: ללון בחדר אחד עם האורח.
לאחר שעזבו הורי את חדר־האכל נגש האורח אלי והחליק לחיי ואמר:
– תלמוד, בני, תורה הרבה, אז אקחך לחתן לבתי… יש לי ילדה יפה וחכמה, בת גילך…
לבי התמוגג מעדן ורוך.
ומן היום ההוא נקשרה נפשי ב“אורח” הזה, ומאד שמחתי כי גם אבי הראה לו פנים שוחקות ואמר עליו: “זה הוא יהודי כשר”. אל התואר הזה לא זכה אף אחד מבני עירנו, אשר נחשבו בעיני אבי ל“פחותים” ועברינים, ואמי הוסיפה ואמרה, כי בפעם הראשונה לימי חייה היא רואה איש טוב כזה. אין פלא, כי מני אז היה ה“אורח” כמו קרוב למשפחתנו, ובכל עת בואו אל עירנו, היה סר אל ביתנו והיה מתקבל בחבה יתרה.
*
שמונה שנים עברו למן פגישתי הראשונה עם האיש הזה.
לאחר הייתי. מילד תמים נהפכתי לעלם, אשר נפשו עורגת אל החיים וברוחו הוא מהפך עולמות… איש ריב ומדון הייתי לאבי אשר ראה, כי תוחלתו ממני נכזבה ולא אהיה עוד “גדול בישראל”, כאשר נבאו עלי רבים. ואולם הוא לא התנהג עמי במדת הדין, אף לא דבר אתי קשות, כי הטילו עליו אימה ולחשו לו, שצריך הוא ל“הזהר” מאד… “בזמן הזה” – הזהרו בבנים!… ה' ירחם!
הוא סבל הרבה, אך לא גלה לבו לאיש. גאונו לא נתן לו להודות, כי עליו ל“הכנע”, ירא היה שמא ישמחו לאידו.
משכיל הייתי בעצם חומי והשתדלתי להבליט “השכלתי” לעין רואים, אף התאמצתי לעשות נפשות ל“בת־שמים” זו, למורת רוח אבי, אשר הגיעו לאזניו השמועות על אודות דרכי בנו ועלילותיו.
בעת ההיא נקרה שנית אל ביתנו האיש הנפלא הזה,,ואבי שמח עליו כל כך, כאילו זכה לראות בביתו איזה “גאון”. הוא קדם את פניו בידידות רבה, כאשר לא קדם כן אבי פני איש מעודו.
וה“אורח” בא כבן־בית, וחקר ושאל לכל השנויים שנעשו במשך הזמן הזה, ונתן את לבו לדעת כל קטנה וגדולה.
לבסוף התחילו שניהם, אבי והאורח, מכפרים זה לזה נגעי לבבם:
– ברוך השם, שלש בנותי כבר נִשאו… חתני הם יהודים פשוטים, אבל ישרים… אין לי מה להתאונן על הקב“ה… בתי הבכירה אמנם חולה תמיד, כי היא מקשה לילד… חתני השני הוא חלש, ובאין רואה הוא רוקק דם… גם בתי השלישית היא מחוסרת פרנסה, ר”ל, כי בעלה הוא כורך־ספרים, – וכורכי ספרים עניים הם… אבל, בכלל, יהי שמו הגדול מבורך… די לי, שאני וביתי יהודים אנו… כלום אושר קטן הוא?… אני טוען תמיד עם אשתי ועם בנותי, המתאוננות תמיד על מזלן… שוטות! כלום יש להן שטר על הקב"ה, שמחויב הוא להמציא להן מחסורן?… מתפלל אני רק על זה, שיעזרני ה' להשיא את שאר בנותי הבתולות… זולת זה אין לי כל טענה עליו, כביכול…
אבי שומע את כל הדברים ומהרהר, כנראה, בתשובה על שאינו שמח בחלקו כאיש הזה.
אחרי רגעים אחרים של שתיקה הוא אומר:
– אח, אח, אח! אמנם, גדולה “צרת הבת”, אבל בימינו “צרת הבן” קשה ממנה. הנה, למשל אנכי, יש לי בנים…
והוא הולך ומספר לאורח את כל התלאה, אשר מצאתהו בשלי, בנו הבכור, שלא לבד שיצאתי בעצמי לתרבות רעה, אלא שמושך אני את כל בני הבית אחרי ומרבה בכל העיר אפיקורסים… חוטא ומחטיא…
האורח מאזין ומנענע בראשו. אחר כך הוא עונה:
– רבי ישראל, רבי ישראל, יושב אתה כל הימים בעיירה קטנה ואינך יודע כלל את הנעשה בעולם… אני אומר לך, כי בדור הזה רבים הצדיקים מבכל דור… אתה שוחק, אבל כן הוא באמת… “לא צדיק הוא ה”מרא דאתרא" המתפלל בכל יום, כי מה יש לו לעשות? היצר הרע בעצמו אינו מעז כלל להסיתו, שלא יתפלל, אלא הרצען העני, היושב כל היום כפוף על מלאכתו, כשהוא מתפלל – אם גם שלא בכונה – הרי זה צדיק גמור" – כך היה אומר מורי ז"ל… בדורנו אין לבקש כלל דקדוק במצוות, רק הניצוץ היהודי… אני מטיף מוסר רק על דברים שבין אדם לחבירו… בדברים שבין אדם למקום, כל יהודי בזמן הזה יוצא ידי חובתו…
אבי אינו מסכים לדבריו, ולולא פני האורח התמימים ועיניו המפיקות תום ויושר, אז היה חושדו, כי אחד מבני חבורתי הוא, “הרבנים המקילים”, כמו שהיה רגיל לכנותני בלעג מר.
אבי מלמד קטגוריא על הדור החדש, אשר “אין אלהים בלבו” ועושה מה שלבו חפץ, כאילו “העולם הוא הפקר”. ואולם האורח מפסיקו ומשיב:
– הנח להם, הנח… בלחישה אגיד לך, כי הם יהודים טובים ממנו… ומי יודע, אם הגאולה לא תבוא על ידיהם… אני חושב תמיד על זה… פעם אחת ישבתי בבית־המדרש בעיר אחת ועיינתי בספר… נכנסו צעירים אחדים מבני העיר… הוציא האחד מהם מכיסו “גזטה”, קרא לפני חבריו… שם היו שמועות על אדות גזירות רעות, המתרגשות לבוא על ישראל… הבטתי בפני הצעירים, שהפיקו יגון וצער… ובעיני אחד מהם ראיתי גם דמעות, באמונתי… באותה שעה הרהרתי בתשובה… גם אנכי הייתי כמוך שונא את העברינים האלה עד היום ההוא… אבל עתה נכון אני להגן עליהם…
אבי שומע את הדברים שלא ברצון: רואה הוא, כי ה“אורח” הוא סלחן יותר מדי, אך להתוכח עמו אינו רוצה, מפני שירא הוא להתקוטט עמו. ואחרי שתיקה קצרה הוא אומר בלצון:
– אילו היו הדברים כמו שאתה אומר, כי אז היו הימים טובים. אבל בעוה"ר הלא משנה לשנה הולך מצבנו ודל: האם לא בעון הדור הזה?
– מי יודע את דרכי ה'?!… אולי כך צריך להיות… אבל אני מדעתי לא אזוז… אין לו להקב"ה להתאונן על בניו… עתה תראה, בנך יהיה יהודי כשר, אף כי לא יהיה “רב”… היכן כתוב, כי כל יהודי מחויב להיות רב?… אבל יהודי יהיה… אני תוקע לך כפי על זה… לא כך? – פונה הוא אלי ושואלני בחבה.
*
ועל לבי עולה זכרון הפגישה האחרונה, שהיתה לי עם חביבי זה.
באחד מימות הגשמים, בשעה שישבנו כלנו כלואים בבית ושוממים, נפתחה הדלת ו“אורחנו” נכנס הביתה, כפוף קצת, כדרכו, וצרורו בידו.
מה זקן האיש! מה שונו פניו ומה הועמו! והצחוק הקל, המרחף תמיד על שפתיו, כאילו הזקין גם הוא, ואין בו אותם ההוד והעליצות, שהיו לו בימים שעברו.
והלא רק שנות מספר עברו למן היום שראיתיו, ומדוע הכרתיו רק בקולו המלא רוך וחבה: “שלום לכם, בני!”
כלנו קדמנו את פניו בשמחה רבה, וגם אבי, שישן אז שינת צהרים, קם ממשכבו ויגש אל האורח להושיט לו ידו: שלום עליכם! ופני אבי הביעו עליצות וחדוה, כמו בשעה שהוא מסיים “סוגיא חמורה” והכל אתי שפיר,
– מדוע פניך דלים כל כך? – שואל אבי.
ולמענה על השאלה הזאת נשמע קול שעול חזק, שעוה וקמט את פני ה“אורח”.
– זו השנה השנית, שבא עלי זה השעול… אלהים יודע, מאין בא אלי… הוא מוצץ את כחי ולחי… אבל אין בכך כלום… כשהוא סר רגע, הנני איש אחר…
אבי מנענע בראשו לימין ולשמאל וממשש בידו את זקנו, להביע בזה את השתתפותו בצערו של ידידו. ואמי עומדת ומציעה “רפואות בדוקות” לשעול.
– לא כדאי לטרוח בשביל זה… יש לי בשבילכם בשורה טובה… ודאי תשמחו על זה… תודה לאל… רק אנוח מעט, ואחר כך אספר לכם…
לאחר שעה קלה, כשישבנו כלנו אל השלחן לסעוד, פנה ה“אורח” אל אבי, וכלנו הטינו אוזן לשמוע את הבשורה.
– הלא ידעתם, כי שש בנות היו לי… יאריך ה' ימיהן… חמש מהן כבר נשואות… נשארה רק האחת, הצעירה, רחל שמה… אין לי להתאונן, חס־ושלום, על חתני… כולם יהודים ישרים, ברוך השם… ולי הם מחלקים כבוד יותר מן הראוי… כשאני בא לימי החג אל ביתי ונכנס אל איש מהם, אז השמחה גדולה מאד… החותן, החותן, כבוד וגדולה… כאילו הבאתי להם מתנות… אבל בכל זאת אינני שוהה אצלם… מה לי שם?… אני שואל לשלומם ולפרנסתם – ותם ונשלם… בדברי תורה הם אינם מומחים, ובהויות העולם הלא “עם־הארץ” אנכי… ובמה יש לנו איפוא לדבר… ולכן גמרתי בלבי, כי את בתי הצעירה אשיא לתלמיד חכם… גמרתי, אני אומר, כאילו הדבר תלוי רק ברצוני… ככע, ככע!…
השעול, שתקף את הדובר, הפסיק לרגעים אחדים את השיחה.
– מלבד זאת, הנה בתי הצעירה ראויה לתלמיד חכם… צנועה היא וטובת לב מאין כמוה… ובריה נפלאה היא… אורגת ותופרת, אופה ומבשלת… אומרים עליה, כי גם יפה היא מאד… אבל כלום שאר בנותי מכוערות הן?!…
– בקצור, מצדי אין מניעה… ודאי אני רוצה בתלמיד חכם לחתן… אבל איפה אמצאהו?… הן לא בין עשירים חלקי… ואולם שמעו נא נפלאות ה'… אני אומר לכם, כי אי־אפשר כלל לכפור בהשגחה פרטית… רואים אנו זאת בעליל… פעם אחת, במוצאי שבת שלפני החג, ישבתי לי בבית־המדרש… איש לא היה שם, כי הכל הלכו לבתיהם, מלבד “בחור” אחד שישב בכותל המזרח ועיין בספר… פתאום עלה על לבי להזמין את ה“בחור” הלז למשתה תה… בזמן שהנני בעירי, הלא “בעל־בית” אנכי… וה“בחור” לא סרב לי והלך אתי… הוא זר בעיר, אין לו קרוב וגואל… על פי שיחתנו נודע לי, כי ה“בחור” הוא יתום מאביו ורק אם עניה לו בעיר קטנה… מן הערב ההוא היה ה“בחור” בא אל ביתי בכל יום, והייתי מתענג לשמוע דבריו… מלבד שהוא בן תורה, מופלג ממש, עוד הוא בקי בעניני העולם… גם “בעל לשון” נפלא הוא, “כתבא רבא”, אני אומר לכם… הנה מכתביו עמי – הפלא ופלא…
והאורח משמש בכיסו והוציא משם חבילה של כתבים. אבי קרא בכמה מהם והביע את התפעלותו, לשמחת לב האורח.
– גם בימי החג – הוסיף האורח לספר – סעד על שלחני, על פי בקשת אשתי… כלנו נקשרנו אליו ואהבנו אותו… אבל כל מחשבה זרה לא עלתה על דעתי… אך לאחר החג, כשהכינותי את עצמי לדרך, נגש אלי איש, שעוסק לפעמים ב“שדכנות”, והציע לפני שדוך עם ה“בחור” הלז… מתחלה השתוממתי מאד על הדבר… הלא בזמננו מקבל בחור כזה אלפים נדוניא… אולם השדכן גלה לי, כי ה“בחור” בעצמו שלח אותו… בתי מוצאת חן בעיניו מאד… לא האמנתי למשמע אזני… ראיתי, כי אצבע אלהים היא…
– קצור הדברים, באותו שבוע נכתבו תנאים,.. וכך אמרתי לו: בני, איני רוצה להונות אותך… וכי בשביל שיתום אתה מותר לגזול אותך?… שלש מאות, אבל במזומנים אתן לך… כמאתים כבר יש לבתי, ובמשך שנה אחת אשלים את הסכום… עוד חצי שנה עלי להיות נודד… אחרי כן אניח את מקלי מידי ואשתקע בעירי… לי ולאשתי יספיק כמה שהוא… אין בי עוד כח להיות בנכר… דרושה לי מנוחה… עתה יניח לי ה'… אמנם, הוא, החתן, כותב אלי, כי אשוב לביתי ומוחל הוא לי את החסר לשלש מאות… הוא אומר במכתבו: “לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם”… וכי מה הדבר בעיניכם?… אך אנכי לא אשוב מדברי… אסור להונות כל אדם, ואף כי עלוב כמוהו… עבירה היא…
*
ובאותו שבוע חלה האורח ונפל למשכב.
זוכר אני, כי בימי מחלתו למד בעל פה. ופעם אחת הגיד לאבי: כשעמדתי על דעתי גמרתי לשנן בעל פה מסכת אחת… באופן כזה אתה יכול ללמוד תמיד בכל מקום שהוא… ועוד, כלום יש לי שטר על הקב"ה, שעיני תהיינה רואות כל ימי חיי?… ומה אעשה, אם פתאום אסתמא?…
כשגברה מחלתו, התחיל מתחטא לפני אביו שבשמים.
– כלום היו לי תביעות עליך מעודי?… חפצת, כי אהיה עני – קבלתי גזירתך באהבה… צוית, כי אהיה נודד יותר מעשרים שנה – לקחתי לי מקל ואעזוב את ביתי… לא היתה לי נחת מבניי – מסתמא איני ראוי לכך… הנשמה לך והגוף שלך… אך עתה עלי להשיא את בתי האהובה… אחרי כן, אם יהי רצון מלפניך, שאעזוב את העולם – הנני… אבל כעת אי אפשר לי למות…
ובאזני מצלצלים כיום דבריו האחרונים לפני מותו: “רבונו של עולם, רק עוד שנה אחת!”…
הוא בוכה...
מאתמשה בן־אליעזר
תמיד הם נראים זה בצד זה: בבית־המדרש ליד התנור בלילות החורף, בשוק מסביב לעגלות הכפרים, בבית־המרזח של חנה האלמנה וברחוב הצוענים, ששם הם דרים בשכנות תחת גג אחד.
שניהם הם זקנים לימים, בעלי־שיבה, ומדברים לכל אדם בלשון “אתה”.
בעיר מולדתם הקטנה הרי הם כנבדלים מן הקהל, כבני ארץ נכריה, אף אם הכל יודעים ומכירים אותם והם מתנהגים כיהודים פשוטים.
כשנפגשים אתם ברחוב, מסתלקים העוברים אל הצד; הנשים מוציאות אנחה חרישית למראיהם; התינוקות מתיראים מהם ובורחים מפניהם.
אלה הם הקברנים שבעיירה או, כמו שהם קוראים לעצמם, “המעבירים את הגבול” מן העולם־הזה אל העולם־הבא.
זקנים הם, ואין בית בעיר אשר לא ראה אותם ביום אבל…
“אך לב אבן לאנשים האלה” – דנים בהם הכל. אין הם מתעוררים על ידי דמעות, אנחות, יללות.
הנה נפטר באחד הימים רב העדה, גאון, צדיק. מן העיירות הסמוכות באו רבנים לספוד לו. כל העיר ירדה בבכי. והם – אף לא דמעה אחת.
אסון גדול קרה בעיר. בתו היחידה של בן־ציון הקמחי, כלה נאה, מתה כשבועים קודם יום חתונתה. כל העיר היתה כמרקחה: הכל התאבלו, והם – לא כלום.
גדולה מזו, יש שהם מתלוצצים, מלגלגים, מתקלסים, בשעה שבן־אדם מוריד דמעות.
– שוטה, למה אתה מתאבל על אשתך? כלום לא תמצא אחרת נאה הימנה? הלואי שהייתי אני במקומך!
– שמע, אל נא תרים קולך בבכי, פן תקיץ חותנתך ותקום לתחיה. ואתה הלא אינך רוצה בכך!
– יהודיה שוטה! היא שלחה ביום חורף את בתה הקטנה “להיות למליץ טוב עליה בעולם האמת”. וכי כך עושה אם? מוטב שהיתה הולכת בעצמה…
האברכים המשכילים שבעיר מבארים את הדבר על פי חקירה, כי בדרך הטבע צריכים בני־אדם הללו להתעלל במות, מתוך שלבם גס בו.
תינוקות של בית־רבן מספרים זה לזה מעשיות נוראות בשואל הקברן, שהלך פעם אחת בליל מוצאי־שבת על יד בית־הקברות, נפלו עליו המתים ורצו לחנקו. נס גדול היה, ש“תפילין” היו מונחות בכיסו…
ויהודים פשוטים אומרים: זה הוא אחד מפלאי אלהים, שאין השכל האנושי יכול להשיגו.
שני האנשים האלה עסוקים בעבודה אחת, שניהם יושבים תמיד יחדו, שניהם מלגלגים על החיים ועל המתים, אבל על פי מראה פניהם הם נראים כשני עולמות.
שואל הקברן הוא יהודי גוץ וכרסן, בעל זקן עבה ושׂב, וגבות עבות מאפילות על שתי עיניו הקטנות, שמתוכן נשקף מבט זועם. דומה, שיהודי זה כועס על העולם כלו. הוא מדבר מעט, אך מפרק לפרק הוא זורק מפיו שנינה דוקרת ומכאיבה.
הוא אלמן מאשתו זה שנים מספר. בניו נדדו כולם למדינות־הים, והוא נשאר אחרי מות אשתו עם נכדתו הקטנה, יתומה, ילדה כבת שבע, המנהלת עתה את משק ביתו.
הקברן השני, זליג, הוא בעל קומה ודל בשר, וזקן דק מכסה את קצה סנטרו, ופניו כפני צעיר לימים.
יש ששואלים אותו:
– רבי זליג, מפני מה אינך מזקין כלל?
– משום שאין אני חי… וגם מפני שאשתי מקצרת ימי ושנותי…
עיניו הגדולות והכחולות מביטות על העולם בצחוק של חבה, ותמיד אתם מוצאים אותו כשהוא מדבר. לא לחנם מגדפת אותו אשתו בשם “פטפטן” או “טחנה”.
אין הוא אוהב לשבת בביתו, כל הימים הוא יושב אצל שכנו שואל.
על מי ועל מה משיחים שני האנשים האלה, שאינם באים בחברה אחרת? – אין איש יודע.
ושנים רבות חיו שניהם יחדו. יחדו ישבו על כוס יי"ש, יחדו ידעו עוני ומחסור ויחדו חלקו את לחמם.
*
באחד מימי הקיץ בערב נכנסה נכדתו של שואל ואמרה:
– רבי זליג, סבא קורא לך.
זליג הפסיק באמצע סעודתו, ברך בחטיפה ויצא אל בית שכנו ומצא אותו שוכב במטה.
– הה, מה זאת?
– מאתמול אני חש… עצמותי מתפרקות וקר לי. היכן היית כל היום?
– הלא מחר “סעודה” של חברה־קדישא, וטרוד הייתי. אבל מה לך כי נסכלת?
– חולה אני.
– הבלים! נסה נא להשתמש ברפואה הבדוקה: קח צנצנת של “המים המרים”…
שואל גחך קצת.
– הוי, אחא, הן זוהי הצרה, כי גם ל“גמיאה” אין בי רוח…
זליג התבונן רגע אל פני החולה, ואחרי דומיה קצרה אמר:
– האשלח לקרוא לרופא?
– נמתין עד מחר, אולי אקום,
בבית שררה אפלולית, בעד החלונות הקטנים הציצו צללי ערב.
זליג ישב על ספסל, סמוך למטת החולה, ושתק.
– אילו ידעת, זליג, מה שחלמתי הלילה…
– דהיינו?
– בחלומי והנה הרבי שלנו, ליב המלמד… הנה אני הולך לי ולקראתי ליב זה צולע ומשענת בידו… נתן עיניו בי: בן־סורר, ההתפללת “מנחה”?… ותוך־כדי־דבור נעלם ואיננו… זליג לא מצא בפיו מלים לפתור את החלום.
– הזוכר אתה, זליג, איך היה ליב זה מלקה אותנו ב“חדר” וצועק: אתם, ממזרים, תורידוני שאולה… לבו נבא לו… כי אמנם אנחנו קברנו אותו…
– ואת “הרבנית” אתה זוכר? – נענה זליג – פעם אחת לכדנו את העז שלה וגרשנו אותה מחוץ לעיר, והרבנית שלנו הלכה הלוך ובכה: היכן אוצרי? היכן מפרנסי? היכן יחידתי?…
על פני שואל נראה חיוך קל, כשהתחיל זליג מחקה את קול האשה ויללותיה.
– כמה שנים כבר חלפו מאז?
זליג התעמק רגע ברעיונותיו.
– זה לנו כ… ששים ושש… הם, לא… טועה אני… הא?… לא, כן הוא, ששים ושש שנים.
– חבילה חשובה של “פגעים” נשאנו במשך הזמן הזה.
שעה קלה שררה דומיה. שני החברים נשתקעו בהרהוריהם. לא את הכל יכלו להוציא מפיהם. תמונות שונות מחייהם הארוכים עברו לנגד עיניהם. בעיירה אחת נולדו, יחדו גדלו, סבלו שנות רעה ונהנו מרגעי אושר. ואולם בדמיונם עתה קבלה כל התקופה שחלפה צורה של עדן, כאילו השכיח העבר את זכרון הרעה, והשאיר רק את הרושם של רגעי הטובה.
– הן, כמדומה, כל זה היה לא כבר? – נענה זליג.
בבית הדליקו נר. לאור המנורה נעלמה הילדות, והחברים שבו להיות זקנים כשהיו.
*
לא עברו ימים רבים ושואל הובל לקברות, המון רב לא הלך אחרי מטתו. כבוד לא נחלק לו, הספדים לא נשמעו.
בבית־העלמין היה “מנין” מצומצם.
רק נערה צעירה עמדה והורידה דמעות: זו היתה נכדת הנפטר.
אחרי סתימת הגולל קמה מהומה קלה: מי יאמר את ה“קדיש הראשון”? נס היה שנזדמן שם פרוש אחד, שהיה זהיר גם במצוה קלה, ואמר “קדיש” לנשמת יהודי פשוט.
המלַוים המעטים עזבו את בית־הקברות, לא נשאר שם בלתי אם זליג הקברן.
הוא טפל בבנין הגל שעל גבי הקבר לתקנו ולחזקו כראוי.
גמר את עבודתו, הרים מעל הארץ את אתו, את מעדרו ואת מטהו ועמד ממתין קצת.
הנה חסר לו דבר.
שנים רבות הוא עושה מלאכתו, ומעולם לא נראה לו המות איום ומוזר כמו היום.
“האמנם לא יקום שואל עוד, לא יתהלך, לא ידבר, לא ישתעל?”
זליג רוצה ללכת ונשאר עומד.
הוא זורק מבטו על פני שדה־הקברות ומעיניו יורדת דמעה…
רוח קל נשב, העצים העומדים שם הניעו עליהם כמתלחשים… כמה שנים הם מתגוררים במקום הזה, ועד היום לא ראו את הקברן בוכה.
צפור קטנה פרחה בצפצוף, כאילו קראה לאחיותיה, כי תבאנה ותראינה את הפלא הגדול: זליג בוכה!…
"עובר־בטל"
מאתמשה בן־אליעזר
באחד מימי הקיץ הובל לקברות זקן־העדה רבי מרדכי, אחד מבני הדור הישן, מאלה שזוכרים עוד את “הימים הטובים”, בעת שלמדו לאורו של נר שעוה…
וכבוד גדול נעשה לו במותו, אחרי מטתו הלכו כל בני העיר מקטן ועד גדול, והכל ספרו בשבחו של המת.
בבית־הקברות הספידו הרב בדברים חמים ויעורר למוסר את השומעים, כי יפשפשו במעשיהם, כי “מפני הרעה נאסף הצדיק”, וסימן רע הוא לעולם, כשהצדיקים מתים…
פה ושם נשמעו אנחות. איזה אנשים העמידו פנים של עצבות, כאילו הרהרו בתשובה. אך בכה לא בכה איש, ומלבד הרב בעצמו לא הוריד איש דמעה, גם הנשים, הבכיניות המפורסמות, נטו הפעם ממנהגן.
ולא מפני שרבי מרדכי, על פי מעשיו, לא היה ראוי לכך, אדרבא, הכל ידעו, כי לא רבים כמוהו נשארו בעיר, ובדורות הללו אין כלל אנשים כמותו. אלא משום שזקן מופלג היה רבי מרדכי, ולא לנצח הן יחיה איש… “גם אלמנה ויתומים קטנים לא נשארו אחריו, והוא מת ב”שיבה טובה“, ומה יש כאן לבכות? הלואי, שנגיע כלנו לשנותיו^”^…
וכששבו בני העיר מבית־הקברות לא נשמעו קינות ותאניות. רוב המלוים עסקו בשיחות של חול, ואלה שהזכירו את הנפטר דנו והתוכחו על אדות שנות חייו.
– בן כמה היה?
– בן שמונים וחמש.
– מה אתה סח? בודאי יותר. הלא אבי ז"ל כשנפטר היה בן שמונים ושלש, והוא היה זקן הרבה מאבי.
– אלה הם הדורות שעברו! בני דורנו לא יגיעו לזקנה כזו.
וכשקרבו אל העיר, כבר נשכח המת מלב. איש איש שב אל עבודתו ודאגותיו. ומראה המות הזה לא הפחיד כלל את לבות החיים…
*
רק איש אחד שב מבית־הקברות בלב מלא פחד ובנפש חרדה מאימת המות, זה הוא שמעיה החיט.
הוא הלך אט בראש כפוף, לבדו, דומם, ועיניו הכהות מזֹקן זלגו דמעות.
רוצה הוא להתקרב אל איזה איש ולספר דברים מחיי הנפטר, שרק הוא לבדו יודע. הלא אתו יחד למד רבי מרדכי בחדר אחד, אלא שבבחרותם נפרדו והלכו לשני דרכים: זה בא אל בית־המדרש ונעשה “למדן” והוא יצא מן ה“חדר” ללמוד מלאכה.
והוא יודע היטב את הנפטר, את תולדותיו ודברי ימי חייו, ורוצה הוא להשתתף עם איש בזכרונותיו, אלא שהוא ירא…
זה שנים אחדות, מיום שמתה עליו אשתו, והוא מסר את בית־מלאכתו לבניו, ניטלה ממנו שמחת החיים ומפחד הוא מפני המות.
מקפיד הוא ומתרגז, כששואלים אותו לשנותיו. ירא הוא מפני עין הרע.
ובשנים האחרונות הוציאו עליו קול, כי “עובר ובטל” הוא, והדבר הזה גרם לו צער הרבה.
“מה עשה להם רעה, לאנשים הללו, שרוצים הם במותו? וכי מה איכפת להם אם הוא חי? ממי הוא נוטל פרנסתו?”
כה חשב תמיד, ומעט מעט נתחזקה בלבו הדעה, שכל בני העיר שונאים אותו וחפצים במיתתו… ולכן מאס בחברה והיה יושב לו בדד, יחידי, בלי דבֵּר דבֵּר עם איש.
רק לעתים רחוקות, כשפגשוֹ הזקן רבי מרדכי, היה שואלו לשלומו ולחייו, ומפניו לא כסה דבר והיה מספר לו דברים כמו שהם, מה רע ומר לעת זקנה להשאר אלמן ולגור בבית הבנים…
רבי מרדכי היה אומר לו דברי תנחומין, ופעם אחת הזמינו למשתה תה.
ועתה מת גם הוא…
והוא, החיט הזקן, נשאר בודד בין המון “שונאים”…
והוא חפץ לגרש מלבו את הרהורי המות ואינו יכול.
כששב אל ביתו מצא את בנו עומד אצל שלחן־המלאכה, שעליו פרוש אריג, ובנו אוחז חתיכת קרטון בידו ומתישב בדעתו כיצד לחתוך את האריג.
והוא, האב, מביט על האריג ועל הקוים הלבנים שנעשו בקרטון ומבין את הקשה פה לבנו, ורוצה הוא לתת עצה לבנו ומתחיל לדבר:
– לפי דעתי, טוב היה, אילו…
אך הבן מפסיקו בקצר־רוח ואומר:
– שב, אבא, ואל תתערב, אינך מבין כלל…
“כן, כן, הוא, שעסק במלאכה זו כל ימיו, אינו מבין כלל”.
ודברי הבן הוא חושב לו לעלבון כבודו, אך אינו רוצה לענות, כי מה יועיל הדבור?…
ושעות אחדות הוא יושב בפנה דומם, הוא מביט לפעמים על כלתו ועל נכדותיו, ההולכות ושבות, המפטפטות וצוחקות, והוא חש איזה עלבון, על אשר לא ישים איש אליו לב…
השמש שוקעת והוא עודנו יושב על מקום אחד. הנה בא נכדו הקטן מן החדר, בשאון וברעש, הניח את הסדור ורץ מן הבית החוצה…
הוא חוסם בעדו את הדרך, אוחזו בידו ורוצה לדבר עמו דברים אחדים, אך הילד מתחמק ממנו ועוזבו.
“גם הקטן הזה, גם הוא יחפוץ במותו”.
ובלב מלא מרירות הוא קם ממקומו ללכת אל תפלת המנחה, קשתה עליו ההליכה והוא צועד אט ורועד כלו…
כבר אחר את זמן ה“מנחה” והוא מצטער, שלא מצא “מנין” וצריך להתפלל ביחידות.
הערב יפה מאד ובבית־המדרש מעטו היושבים. הוא בוחר לו מקום לשבת ולהמתין עד “מעריב”.
אך הנה עבר על פניו ה“קברן”, זה האיש הלועג תמיד למות, והחיט הזקן משים עצמו כאינו רואה….
ואולם הקברן עמד לפניו ואמר:
– שמעיה, למה אתה יושב פה, הגיעה העת לך ללכת אל המקום, שהלך רבי מרדכי היום…
ורטט עבר בגוף החיט. לוּ היה בו כח, כי אז היה קורע את ה“חצוף” כדג, אך חלש הוא, אין אונים… ואולם מפיו יוצאים דברים מקוטעים:
– גם אתה לא לעולם תחיה… במיתה משונה תמות… שקץ…
– וכי אני ירא את המות? רצוני תחלה לקבור את אשתי הארורה, ואחר כך אני מוכן ומזומן למות…
ושמעיה שומע את הדברים האלה ומתפלא על הקברן, שמדבר על אדות המות בנפש כל כך שוקטה.
וכל הלילה ההוא לא יכול שמעיה לישון. כשנם רגע באו חלומות להפחידו… נדמה לו כי רואה הוא את רבי מרדכי העומד עטוף לבנים ומושכו אליו בכח…
והוא הקיץ משנתו בחרדה. אז שכב בעינים פקוחות. אך לא הונח לו… אויבו הנורא, שיעולו, המציק לו זה שנים אחדות ושבימים האחרונים סר ממנו מעט, שב בלילה הזה אליו ומתיש את כחו. ומחדר המטות שומע הזקן קול תלונה: “אי אפשר לנוח”…
והוא מתאמץ לעצור בעד שיעולו, אך, כמו להכעיס, נעור זה האחרון בכל קשיו ולא הרפה ממנו…
“התקררתי היום; לא היה לי ללכת להלויה” – חולף רעיון במוחו – “הנה גם נשימתי כבדה”…
וכשעלה עמוד השחר ושמעיה רצה לקום ממטתו הרגיש פתאום, כי רגליו כבדות וגופו מוטל כעופרת…
הנה כבר קמו בני הבית ושמעיה עודנו שוכב. הבן נגש אליו ושאלהו לשלומו. ולשמעיה נדמה ברגע זה, כי פני בנו מבהיקים משמחה, ולכן הפך פניו אל הקיר ולא ענה דבר…
*
ובצהרים עמד הבן אצל ביתו וקרא אנשים שיעמדו בשעת יציאת נשמה!
– האב גוסס…
מפי זקנים
מאתמשה בן־אליעזר
קללת הרב
מאתמשה בן־אליעזר
היהודים הכשרים בדורות הראשונים לא היו כלל מלאכי השרת, אלא מתוך שלבם היה טהור ופיהם היה קדוש, היו כל דבריהם קדושים וטהורים. ואז אירעו כמה וכמה מאורעות, שבימינו הם נראים כמעשי־נסים, כאילו נשתנו סדרי בראשית.
על צד האמת, משתנים רק בני האדם…
אותו המאורע, שאני אומר לספר לכם, סח לי זקני ז"ל, שהיה באותו מעמד ושמע את הדברים באזניו.
גם בימים ההם היה העולם כמנהגו נוהג. משבאו ימות החמה התחילו ה“שרפות” בערים הקטנות, שהיו משמידות את בתי־העץ עם גגות־התבן שעליהם.
ופעם אחת נפלה דליקה בעירנו, וכמה וכמה בתים עלו על המוקד. כנהוג, יצאו “משולחים” לכל תפוצות ישראל לקבץ נדבות, ובינתים התאזר כל נשרף ונשרף בפני עצמו לבקש עצות ותחבולות, זה בכה וזה בכה, כדי לקומם הריסותיו ולבנות בית חדש.
ואז באו ימי הריבות והקטטות בין איש לשכנו. על יד תלי החרבות נשמעו קולות וגדופים, נראו פני להבים, התחיל השטן מרקד.
מנהג העולם הוא, שכל “נשרף” הבא לבנות בנין חדש, יצר־הרע תוקפו להסיג גבול רעהו… אפילו יהודים כשרים, הזהירים בפרוטה של אחרים, כיון שבאים אצל קרקע, הרי הם חשודים על גזל, והדברים ידועים.
על פי רוב, כמובן, נכשלים בעון של הסגת־גבול העשירים והתקיפים, שרוצים לגזול נחלת שכניהם העניים.
נס גדול הוא שיש רב בישראל, ויש “חושן משפט”, ויש דין־תורה, ואין העולם הפקר.
באותם הימים של זמן ספורנו ישב על כסא הרבנות בעירנו הרב הזקן רבי הלל, מחבר ספר “דרכי טוב”, גאון מפורסם בדורותיו, צדיק תמים, שרק בדורות ההם נמצאו כמותו.
ויהי היום, לאחר השרפה שהזכרנו, ואשה אלמנה התפרצה אל בית הרב בקול בכי ויללה:
– רבי, הושיעני!
הרים הרב ראשו מן הספר שהיה שקוע בו, נתן עיניו בזו הבוכיה ושאל בחרדה:
– מה לך?
– הוא שוחט אותי…
– מי? מי?
– יודל החנוני מניח יסוד לביתו וגוזל כחצי אמה מקרקע שלי.
כנהוג, שלח הרב תיכף את השמש לקרוא את הנתבע לדין־תורה.
חזר השמש ובפיו מענה:
– יודל אומר שאין לו פנאי היום.
חזר הרב וצוה:
– לך ואמור לו, כי אני קורא לו.
ואף־על־פי שאותו יודל היה אדם עשיר, והעשירים היו תקיפים וחצופים בכל הזמנים, ונם אמרו עליו שנחמץ קצת ואינו זהיר במצוות, אבל לסרב למארי־דאתריה לא העז פנים, ולפיכך בא אל בית הרב.
התחילו טענות ומענות משני הצדדים. יודל מחדף ומגדף, כמנהג עשירים, והאלמנה מיללת ומקללת, כמנהג נשים, והקולות עולים עד לב השמים.
הבית מלא אנשים ונשים. מלבד בעלי־הדין עם קרוביהם וקרובי־קרוביהם נאספו ובאו הרבה אנשים, שאוהבים לשמוע דברי ריבות.
הרב יושב על כסאו. לימינו הדיין. על גבי השלחן תלי־תלים של ספרים. תחלה משתדל הרב לפשר בין בעלי־הדין – ואינו יכול. ולאחר שקלא־וטריא יוצא פסק־הדין, שיודל מחויב להעתיק בנינו כדי חצי אמה מגבולה של האלמנה.
יודל יוצא מבית הרב אבל וחפוי־דאש, אך לא דבֵּר דבר. ממחרת היום רעשה כל העיר. בפקודת יודל באו הבנאים הנכרים ועמדו לעסוק בבנין.
הדבר הגיע לאוזן הרב, והוא שלח את השמש לאמר ליודל, שיקיים את פסק־הדין.
חזר השמש וענה:
– יודל אינו רוצה לשמוע.
שלח הרב שנית את השמש:
– לך ואמור לו, כי אם בקולי אינו רוצה לשמוע – בקול התורה מחויב הוא לשמוע.
ושוב חזר השמש והביא מענה:
– יודל אמר, שיעסוק לו הרב בתורה ולא יטריד אותו בדברים בטלים.
פני הרב רעמו. השפיל גבותיו הארוכות, החליק זקנו הארוך, הרהר שעה קלה, ואחר כך הוציא מפיו, כאילו דבר אל עצמו:
— מילא, אם בית חדש חביב עליו כל כך, ישב בבית חדש כל ימי חייו…
השמש וכל אלה שהיו באותו מעמד לא הבינו בתחלה פירושם של דברים אלו, ורק לאחר זמן התבררו הדברים.
יודל גמר את בנינו ודעתו זחה עליו, שידו היתה על העליונה. בשלהי הקיץ עשה לו “חנוכת הבית” כמנהג עשירים והתפאר בפני הבריות בביתו החדש והגדול… אך הוא דר בו זמן מועט. באמצע החורף, בשעה שאין השרפות מצויות כלל, נפלה דליקה בביתו ועלה כלו באש, בקיץ השני חזר ובנה בית חדש, וגם זה לא זכה להתישן. האש אכלה אותו קודם שעברו עליו שתי שנים, והפלא הוא, כי אותה דליקה נפלה בקצה העיר, והאש פסחה על כמה וכמה רחובות והגיעה אל ביתו של יודל ואחזה בו… רק אז ראו כי אצבע אלהים היא זו!
למה לי להאריך כדברים? אותו יודל לא זכה בימי חייו לדור בבית ישן… כל בית שבנה עמד זמן מועט – ונשרף. צער גדול היה לראות את האיש הזה בימי זקנתו עוסק בבנין בית… למה הדבר דומה? להולך במדבר ואינו מגיע לישוב, לזורע שדה ואינו אוסף תבואתו, למוליד בן ואינו זוכה לגדלו…
עבשיו הבינו הכל, מה פירושם של אותם הדברים, שיצאו מפי הרב בשעת רגזו. אכן קללה גדולה היא זו…
האחים
מאתמשה בן־אליעזר
מכל ה“חברות” שבעיר, ששמשו לה נוי לבריות, היתה מפוארה ביותר ה“חברה ש”ס". כל מי שרצה לשכוח את דאגותיו וטרדותיו, היה בא ויושב לפני השלחן שבכותל הדרומי בבית־המדרש הישן. סגולה מיוחדה היתה לו למקום ההוא להשכיח מלבו של אדם חיי־שעה ולפתוח לו חיי עולם…
רבים מבני הדור החדש לא ראו מימיהם כנופיה של יהודים יושבים ולומדים גמרא. אומר אני לכם: אין לך בעולם תענוג גדול מזה אשרי עין ראתה אלה!
בראש השלחן היה יושב הזקן שבחבורה, שדומה היה לקברניטה של ספינה, ושאר החברים, זקנים ובאים בימים, ושנים שלשה אברכים, היו בבחינת מלחים וחובלים…
היו מפליגים בים… תחלה הכל הולך כשורה. אין סערה ואין צוחה. יושבים להם המלחים וקברניטם בראשם, מתנועעים אט אט ועושים דרכם מתוך נגון נעים. הרי אתם יודעים את הנגון של גמרא?… ופתאום – דממה, ואחרי הדממה רעש. מה זאת? מה אירע? נתקלה הספינה בסלע… קושיא חמורה עמדה על הדרך… הקברניט מבקש עצות, החובלים קוראים בקול זה אל זה, המלחים פורשים ידיהם… סוף סוף יצאו הנוסעים בשלום, ושוב מפליגה הספינה בנחת מתוך הנגון המחיה נפשות.
בפנקסה של ה“חברה ש”ס" ראיתי הרבה שמות של “קברניטים”. אמרו עליהם, שהיו גאוני הדור. באותם הימים היו בערי ליטא הגאונים פי שבעה במספרם מן העשירים… אבל בימי ישב בראש “חברה ש”ס" רבי נחמיה.
רבי נחמיה זה זכה לשני שלחנות, הוא היה גדול בתורה ואחד מעשירי העיר, בעל חנות של ברזל. מי שראה אותו ביום השוק עומד בחנותו ונושא ונותן עם הערלים, לא היה מאמין, שאדם זה בקי בש"ס בבלי וירושלמי, והוא הדין מי שראה אותו בבוקר יושב בבית־המדרש עטוף בטלית ותפילין לפני הגמרא הפתוחה, לא היה עולה על דעתו שצורבא מרבנן זה מכיר בצורת מטבע…
ואח צעיר היה לו לאותו רבי נחמיה, עקיבא שמו. והאח הזה אף הוא גדול בתורה היה – ויש אומרים שעלה בתורתו על אחיו הבכור – אלא שהיה עני. נס אירע לו, שנפלה בגורלו אשת חיל, מאותן שהיו בימים ההם, והיא היתה מפרנסת את הבית, קונה ומוכרת בשוק, אופה לחם, מוזגת כוס לאכרים – ומכל הפרנסות האלה היה אוכל לחם צר. אבל הוא הסתפק במועט והיה שמח בחלקו, ולא עוד אלא שהיה אומר: ברוך השם, יהודי אמיד אנכי…
שני האחים הללו, בני אב אחד ואם אחת, היו שני הפכים. רבי נחמיה היה בעל פנים זועפות, כאילו היה כועס על העולם כולו, קפדן ומטיל מרה בכל אדם, תקיף בדעתו ומתרחק מן הבריות. לא כן היה רבי עקיבא. זה היה מזג טוב. העניים שבעיר היו באים אליו לשאול עצה על עסקי משפחה, והוא היה רגיל לשמוע דברי כל אדם במנוחה, לנחם את זה שזקוק לנחמה, לפשר במקום שצריכה פשרה, להשיא עצה הגונה. והכל בסבר פנים יפות, מתוך חבה ורחמים.
ולפיכך היו קוראים בעיר לרבי נחמיה שמאי, ורבי עקיבא נקרא בשם הלל.
מובן הדבר, שרבי עקיבא אף הוא היה בין בני “חברה ש”ס", כלומר, הוא היה יושב כמעט כל היום בבית־המדרש ולומד תורה (וכי מה יעשה יהודי, שאשתו היא המפרנסת את ביתו?), אלא שלאחר תפלת שחרית היה משנה מקומו בכותל המזרח ויושב ללמוד לפני השלחן בכותל הדרומי בצותא עם שאר בעלי הבתים.
פעמים שהיה רבי עקיבא מלגלג קצת, דרך חבה, על אחיו רבי נחמיה, הזהיר כל כך בכבודו ואינו רוצה בשום אופן לבוא במגע ומשא עם כל מי שאינו בן “חברה ש”ס".
ורבי נחמיה היה גוער כמה וכמה פעמים באחיו הצעיר, שאינו חס על כבוד התורה ומתחבר אל כל אותם החייטים והסנדלרים…
וצריך להוסיף, שבימי רבי נחמיה הלך וירד כבודה של ה“חברה ש”ס", ולפיכך היה חרד כל כך על קיומה ודואג על שמתמעטים בעיר תלמידי חכמים ומתרבים עמי הארץ… הזקנים התחילו הולכים לעולמם זה אחר זה, ומבין הצעירים היו הולכים ופוחתים בעלי גמרא…
ובאותו הזמן נמנו וגמרו בני ה“מנין” של בעלי־מלאכות ליסד חברה “חיי אדם”, ונתנו עיניהם ברבי עקיבא למנותו ל“רבי” עליהם, משום שהוא היה המעורר לכך.
כשהגיעה השמועה לרבי נחמיה, פגש את אחיו בבית־המדרש ושאלו:
– כלום לפי כבודך הוא?
והלה השיב לו בחיוך:
– הלא התורה ניתנה לכל ישראל…
רבי נחמיה נתן בו עיניו ואמר:
– עקיבא, עתיד אתה ליתן את הדין! ה“חיי אדם”, כבודו במקומו מונח, הרים קרנם של עמי הארצות… לשעבר היה יהודי יודע, שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה… ומי שלא זכה להיות בן־תורה, היה מכבד, לפחות, את זה שקנה לו תורה בחלבו ודמו… עכשו בא כל חייט וכל סנדלר ונעשה “פוסק” על פי ה“חיי אדם”… העבודה, שלמוד זה יצא שכרו בהפסדו…
רבי עקיבא שמע את דברי אחיו, החליק זקנו וענה:
– ואף־על־פי־כן…
אך רבי נחמיה הפסיקו מתוך כעס:
– אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר: אף־על־פי־כן…
שעה רבה נחלקו שני האחים. שמאי היה מרוגז והוציא מפיו דברים כאש, והלל היה עונה בנחת ומשתדל לשכך חמת אחיו. וכשראה רבי נחמיה, שטענותיו מסתתמות, נתן עיניו באחיו ואמר בכעס:
– עקיבא, הריני גוזר עליך בגזרת “ואת”1, שתחזור מדעתך…
– בא “את”2 ומבטל “ואת” – ענה רבי עקיבא בנחת.
ידעו שני האחים זה רמזו של זה… ורבי נחמיה נתמלא חימה וקרא:
– אם כן, איני רוצה לעמוד בד' אמות שלך…
אמר – והלך. ומן היום ההוא היו האחים שרויים ברוגז. הגיעו הדברים לידי כך, עד שאפילו כשהשיא רבי עקיבא את בתו הבכירה, שלח אחיו מתנת־דרשה ביד אשתו, והוא עצמו לא בא אל החתונה… אפשר משום שידע, שכל בני החברה “חיי אדם” היו בין הקרואים…
ורבי עקיבא עשה את שלו. הוא השקיע כל נפשו בחברה “חיי אדם”, שהלכה וגדלה משבוע לשבוע, עד שהיו יושבים צפופים, ורבים היו עומדים על רגליהם מאפס מקום לשבת… באמת, זה היה פה מפיק מרגליות… הרבה יותר ממה שכתוב בספר היה משמיע בעל פה… וכשהגיעו ימי אלול, היה רבי עקיבא מסלק את ה“חיי אדם” לצד ופותח בדברי התעוררות… מי שלא שמע דרשות אלו, לא שמע דברים נאים מימיו; ומי שלא ראה את השומעים בשעות אלו, כשעיניהם זולגות דמעות ופניהם מדוכאים, לא ראה הרהורי תשובה מימיו… הוא היה מוכיח אותם כאב את בניו, מורה להם את הדרך הישרה, מזהירם מפני אימת הדין ושומר עליהם…
ואמנם, ידעו התלמידים הללו לחבב חבה רבה את ה“רבי” שלהם. כשהיה מגיע ליל שמחת־תורה, היו מתכנסים כל בני החברה “חיי אדם” לביתו של רבי עקיבא, נוטלים אותו על זרועותיהם ונושאים אותו בשירים וזמירות לבית־הכנסת. שם היו מרקדים עמו, נושקים אח שולי בגדיו ומקלסין לפניו בכל מיני קלוסין.
פעם אחת ראה רבי נחמיה “מזמוטין” אלו, רקק, ומפיו נזרק דבור:
– “עבודה זרה!”
כך עברו עשר שנים או יותר. בינתים הלכה החברה ש"ס והתמעטה, עד שנשארו ממנה רק מתי מספר… ופעמים שהיה רבי נחמיה יושב יחידי לפני השלחן בכותל הדרומי ופניו היו כפני איש שמתו עליו בניו בחייו…
ובאחד הימים נתפשטה השמועה בעיר, כי רבי עקיבא חלה, זה שלשה ימים שלא בא לבית־המדרש גם להתפלל… הרופא שנקרא אליו אמר, שחולה מסוכן הוא… מיד התחילו להרעיש שערי שמים… שלש פעמים ביום, לאחר התפלה, היו אומרים “תהלים” בצבור, מלבד שכל יחיד היה אומר בשמונה־עשרה “יהי רצון”… אחר כך שינו את שמו של החולה… ואחר כך הלכו להתפלל על קברי אבות… אך ננעלו כל השערים… רבי עקיבא הולך למות…
יום או יומים קודם פטירתו נכנס אצלו אחיו רבי נחמיה לבקרו. מצא את החולה מוטל במטה ופניו חורים, ידיו צנומות ועיניו סגורות – נתמלא לבו רחמים והתחיל בוכה… אפשר שאותה שעה התחרט על שהיה מרוחק מאחיו עשר שנים…
כשפקח החולה עיניו והרגיש באחיו, התאמץ להרים ראשו קצת – ולא יכול. נגש אליו רבי נחמיה, גחן עליו ושאל:
– מה שלומך?
החולה נתן עיניו באחיו, כאומר: “הרי אתה רואה”, שתק שעה קלה, אחר כך אמר בקול חלש:
– נחמיה…
הלה הטה אזנו אליו.
– הרי אני מת…
– “אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל יתיאש מן הרחמים…”
– הגיעה שעתי… – הוסיף החולה לדבר – יתומים… מי ידאג להם…
רבי נחמיה התאפק שלא להוריד דמעות בפני החולה, וזה נעץ בו עיניו ואמר:
– נחמיה… בקשה לי אליך…
– כל מה שבידי אעשה.
ושוב נתן בו החולה עיניו ואמר:
– רוצה אני… תן לי ידך… תקיעת כף…
בשעה זו שמלאך המות עומד בבית, לבו של כל אדם מתרכך ונעשה נוח… אף רבי נחמיה הקפדן לא סרב ועשה את רצון השכיב־מרע.
רבי עקיבא אחז בידו הצנומה והרועדת את ידו של אחיו ואמר בתחנונים:
– נחמיה… בבקשה ממך… לאחר פטירתי… תבוא במקומי… ללמוד עם… החברה… חיי־אדם…
רגע אחד שתק רבי נחמיה. הוא לא פלל לשמוע מפיו של החולה בקשה מעין זו. אך לאחר שנשא אליו אחיו את עיניו ושאל:
– נו
נענע רבי נחמיה בראשו וענה:
– מ – נו!
*
וביום השני לאחר “שבעה” בא רבי נחמיה אל ה“מנין” של החברה “חיי אדם”, לא דבר עם איש דבר, ישב על מקומו של אחיו ונטל את ה“חיי אדם”… אותה שעה לבש רבי נחמיה צורה אחרת, צורתו של אחיו הנפטר… אף קולו נשתנה ודומה היה לקולו של רבי עקיבא ז"ל… אך כיון שנגמר הלמוד, פשט רבי נחמיה צורתו החדשה…
כך נמשך הדבר שנה או שנתים. רבי נחמיה לא האריך ימים… בעיר אמרו דדך הלצה, שה“חיי אדם” נטל ממנו את חייו… מי יודע?… אולי…
חלומות
מאתמשה בן־אליעזר
הצעירים שבימינו חושבים, שרק הם המציאו את ה“רומנים” ובדורות הראשונים לא ידעו כלל דברים אלה. שטות היא! מי לנו גדול מן התנא רבי עקיבא? והרי הכל יודעים את ה“רומן” שלו עם בתו של כלבא־שבוע…
אבל מי זה יאמין, כי הפרוש הזקן שבעיר א., זה שאינו מסתכל בנשים, גם הוא בעל “רומן”?…
איני בודה דבר זה מלבי, אלא הריני מספר לכם מעשה שהיה.
הזקנים המופלגים שבעיר ש. עדיין זוכרים, איך שבא למקומם בחור אחד, שוליא דנגרא, ונעשה פועל אצל הנגר שבעיר, שהיה בעל־מלאכה מפורסם בכל הסביבה.
מתחלה לא שמו אליו לב ביותר: בחור ככל הבחורים. בעל־מלאכה לא היה בימים ההם מן היחסנים.
אך לאחר שדר אותו בחור בעיר זמן מה, התחילו הכל מכירים בו, שאין הוא כשאר חבריו. היה משכים ומעריב לבית־הכנסת, היה מתפלל בדבקות רבה, היה רגיל לשבת ליד ה“פרושים” ולשמוע נגון הגמרא, ובכלל היה מתנהג ביראת־שמים, שלא כדרך הבחורים, אפילו בימים ההם.
וכיון שכן, נמצאו נשים צדקניות ששדכו לו אשה, יתומה עניה, בת טובים, שראויה היתה להנשא לתלמיד־חכם, אלא שבני העיר, הדואגים לעניים שלא יתרבו, בקשו לה בעל מפרנס.
שתים־שלש שנים חי הזוג במנוחה, הוא היה עוסק במלאכתו, והיא במלאכתה – תופרת כלי־לבן היתה. היו מתפרנסים שלא בצער. והבריות היו אומרים: זווּג יפה זִוֵג הקב"ה.
אך פעם אחת נודע בעיר, כי הנגר – שמו היה עזריאל – עזב את אשתו ואת ילדיו ונעלם.
באו שכנים ושכנות לחקור ולדרוש ולשאול את האשה, איך ובשל מה היה הדבר. מתחלה סרבה ולא רצתה לספר כלל, אלא שענתה בנחת: אל תדאגו, לא אשאר עגונה, אך כשהעתירו עליה ספרה, שזה כמה פעמים נראה אל אישה אביו בחלום ואמר לו: “עזוב את כלי־מלאכתך ולך ללמוד תורה”. ועל־פי הסכמתה עזב את ביתו והלך למקום תורה.
הרבה לגלגו עליה ואמרו, שמעשה־רמאות עשה בעלה, שרצה לעגן אותה. אחרים נדו לה והוכיחוה, שלא שאלה בעצתם. אבל הכל הודו, שהדבר אינו פשוט. הרי ידעו שעזריאל היה מחבב מאד את אשתו.
אין רצוננו להאריך בדברים. כך עברו כעשר שנים, וכבר התחילו הכל מאמינים, שעזריאל עזב את אשתו ולא ישוב עוד אליה, ועגונה תשב כל ימיה.
אבל מקץ עשר שנים שב עזריאל אל ביתו, איש לא הכירו, הוא לבש ממש צורה אחרת. פניו ודבורו והנהגתו – של תלמיד־חכם. ובו ביום ידעו בעיר, כי הביא עזריאל בידו סמיכה להוראה. וממחרת עברה השמועה, כי כבר מצא לו עזריאל כסא־רבנות ועתיד הוא בקרוב לעזוב את העיר עם אשתו.
כל זה עשה רושם בעיר עד אין לשער. רב העיר חלק כבוד לעזריאל ונכנס לביתו. אחרי כן באו גם בעלי־בתים חשובים לברך אותו בברכת מזל־טוב.
אך לא היו ימים מועטים – ותהום כל העיר לשמועה חדשה. אשת עזריאל חלתה והיא נוטה למות… הרופא שנקרא אמר, כי אין תקוה.
אפילו נשים אלו, שקנאו בה תחלה על שעלתה לגדולה נדו עכשיו לגורלה של עלובה זו. זה עתה זרח שמשה והרי הוא שוקע…
ואין צריך לומר עזריאל עצמו. הוא היה כמשוגע ממש. כל ימי מחלתה של אשתו היה יושב בתענית. היה יושב כל הלילה ליד מטתה וקורא תהלים,
ופעם אחת בחצות הלילה הקיצה החולה והתחילה בוכה. וכששאל אותה בעלה, מה לה, ענתה ואמרה, כי חלום חלמה… מה דבר החלום לא רצתה לספר, אלא שעזריאל פצר בה.
– אמי באה אלי בחלום… אמרה לי, שאני מוכרחה למות משום שאין לי זכות להיות רבנית…
– הרי אני מקבל על עצמי שלא להיות רב, ובלבד שישלח לך ה' רפואה שלמה…
– אבל אתה למדת תורה עשר שנים רצופות, ואני מה?… מה זכותי? …
– הרי אני מחלק לך מחצית משכר תורתי, ובלבד שאזכה לראותך בריאה ושלמה…
החולה חדלה לבכות. אחרי הדברים האלה הוקל לה קצת, וכבר התחילו מאמינים, שתקום מחליה. אבל… מי יודע דרכי ה'?… בו בלילה יצאה נשמתה…
כמובן, עשו לה כבוד גדול במותה… שלשה הספדים נשאו על קברה… כל העומדים געו בבכיה… וכשעמד עזריאל עצמו ליד הקבר וקרא בקול בכי: דבורה, אני מבקש ממך סליחה… – התעלפו אנשים רבים מן המלַוים…
לאחר “שבעה” עזב עזריאל את ש. והשתקע בעיר א. ונעשה “פרוש”.
קין
מאתמשה בן־אליעזר
בעוונותינו הרבים עלתה לנו, שראינו בעינינו איך שבני ישראל מן הדור החדש למדו אל דרכי הגויים להגיס לבם בשפיכות דמים… הרי זוכרים אתם את הימים ההם… לא כך היה בימים שעברו. כל יהודי ויהודי ידע, כי “הידים ידי עשו”… מי שחי על חרבו, מי שהורג את הנפש, מי שיש בלבו רציחה הרי יצא מכלל זרעו של יעקב… “גזלן יהודי” היה למשל בפי הליצנים.
המאורע שאני אומר לספר לכם אירע לפני חמשים שנה, בשעה שהייתי עדיין נער קטן. ואף־על־פי־כן אני זוכר אותו כאילו היה הדבר אתמול.
כידוע, על פי רוב, קטטה נופלת בין יהודים על עסקי פרנסה. בימים ההם היו אמנם הצרכים מועטים, אבל הפרנסה היתה מועטה יותר. היו ערים קטנות שזכו ל“פריץ” או, להבדיל, ליהודי עשיר, שבחסדיו מצאו פרנסה כמה וכמה משפחות, אך אותה העיירה, שבה אירע המאורע, היתה בבחינה זו עיר הנדחת, וכל יושביה היו עניים ואביונים, עד שהערים הסמוכות היו קוראים לה “דלפונה”. ה“מגידים” וה“משולחים”, שהיו נוסעים בכל תפוצות ישראל, היו על פי רוב פוסחים עליה, משום שלא היה ממי לקבל פרוטה. אפילו הקבצנים המחזרים על הפתחים היו מזלזלים בה… בקצור, מעשרה קבים של עניות שירדו לעולם, נטלה דלפונה תשעה וחצי.
כל פרנסתה של העיירה היתה על השוק. החנונים, התגרנים, בעלי־מלאכה – הכל צפו ליום השוק, שבו היו באים מן הכפרים הסמוכים האכרים עם נשיהם וטפם. היו מוכרים וקונים, נושאים ונותנים – ומתפרנסים בדוחק.
ולעיירה דלפונית זו בא לגור יהודי אחד, שנשא לו אישה מבנות המקום, ופתח לו חנות חדשה והתחיל גם הוא קונה בשוק “מכל הבא בידו”. והקול יצא בעיר, כי “גר” זה הולך ומתעשר, הולך ונוטל את פרנסת כל העיר, מפני שהוא קונה הכל ומוכר הכל.
היו הנשים מקללות את ה“רוצח” הזה קללות נמרצות, היו האנשים מחרפים ומגדפים אותו בכל מיני חרוף וגדוף, היו בעלי אגרוף מאימים עליו שיכוהו מכות רצח, היו בעלי עצה מבקשים תחבולות “לשלחו מן העיר”… אך החנוני החדש לא השגיח בהם ובהמונם והיה עושה את שלו.
ובאמת האירה לו ההצלחה פנים. חנותו היתה מלאה קונים. ואותו האכר שהיה מחזר על פתחי החנויות, עומד על המקח ויוצא בלא־כלום, כיון שנכנס אל ה“חנות החדשה” שוב לא יצא בלי “חבילה”, ועיני שאר החנונים רואות וכלות. וכך היה גם בשוק בשעת הקניות מן האכר, המונים עומדים סביבו ומשתדלים לקנות ממנו תבואתו, והלה קשה כאבן ומבקש מחיר “שלא נשמע כמוהו”, והתגרנים מסתלקים לצדדין. והנה צף ה“חנוני החדש”, בא בדברים עם המוכר העקשן ולאחר שעה קלה – הפרקמטיה בידו. אפשר שהיה איש זריז וחרוץ יותר משאר בני העיר, ואפשר שנמשכו אליו לקוחות, משום ש“חדש” היה, ובני־אדם אוהבים את החדש, ואולי גרם לזה מזלו, הרי הכל תלוי במזל.
ופעם אחת, לאחר שהיה בעיירה ה“יריד הגדול” שמצפים לו כל ימות השנה, והחנוני החדש התעשר ממש ביום ההוא (כך שערו כל בני העיר), נפלה קטטה בינו ובין חנוני אחד סמוך לו. מתחלה שפך עליו בעל־דבביה קתון של גדופים, כנהוג, ולאחר שראה, כי אויבו עומד ומלגלג, הרים עליו את ידו… ברגע אחד נתאספו המונים המונים, וכאן מצאו בעלי־חוב מקום לגבות את חובם. הקיפו את החנוני החדש והמטירו עליו מכות, עד שנפל לארץ מתעלף, ואז נפוצו ההמונים. נשארו רק רחמנים שנטלו ונשאו אל ביתו את המוכה, שדמו היה שותת, וביום המחרת יצאה נשמתו. אמנם, אמרו עליו שהיה חולני, אך הוא מת מן המכות ולא ממחלתו. כל העיר היתה כמרקחה…
ביום הקבורה בערב, לאחר תפלת ערבית, הכריז שמש בית־הכנסת מטעם הרב, כי גוזרים למחר תענית ומבקשים את הקהל להתאסף לבית־הכנסת, והרב ידרוש דרשה… הדבר הזה הטיל אימה על העיירה. כיון שגזרו תענית, סימן הוא שצרה גדולה באה… וחוץ מזה ראוי להוסיף, כי הרב לא היה רגיל בדרשות, ומלבד הדרשה ב“שבת הגדול”, שהיה מחויב לדרוש על פי התחיבותו בכתב־הרבנות, הניח את הדרשנות ל“מגידים” הרבים בימים ההם. דרשתו זו של הרב אולי החרידה יותר את הלבבות מן התענית…
בית־הכנסת היה מלא מפה לפה. כל הקהל היה שרוי בעצבות של ערב יום הכפורים. מעזרת נשים נשמעו גניחות מעין הקדמה לבכיות. הכל צפו לרגע שיעלה הרב על הבימה לפני ארון הקודש, ובו ברגע שנראו פניו המביעים יגון, תקף פחד את כל העומדים. הוא גחן על הספר המונח לפניו ופתח בקול בוכים: “כי ימצא חלל באדמה… לא נודע מי הכהו”… ואחרי פתיחה זו אנחה עמוקה שהרעידה את הלבבות… מעזרת נשים נשמע קול בכי… “רבותי!…” והוא געה בבכי. “רבותי!… צרה גדולה באה… נמצא חלל… ואין לנו רשות לומר “ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו”… הרי כל ישראל ערבים זה בזה… ובין העדה שלנו יש רוצח, שופך דמים… אוי לי, שכך עלתה בימי!… ויהודי שכזה יעלה לתורה, ירד לפני התיבה להתפלל… אוי לי, אוי לי!… קין, קול דמי אחיך צועקים מן האדמה… רבותי, צרה גדולה באה”…
זו לא היתה דרשה כלל… הקהל שמע רק פסוקים פסוקים יוצאים מפי הרב בקול נהי ויללה. ואחרי כל פסוק ופסוק הציף גל של דמעות את השומעים. והבכי בין הקהל הגיע למרום קצו כשהסב הרב את פניו אל ארון הקודש והסתיר ראשו בין ספרי התורה וקולו החנוק מדמעות נשמע: ואף־על־פי־כן, רבון העולמים, כפר לעמך ישראל…
מבית־הכנסת יצאו אבלים ונזופים… כל יהודי חש, כי העון הגדול של שפיכות דמים רובץ על העיר כענן כבד שמקדיר את פני השמש…
ממחרת נודע, כי בלילה ההוא יצא מדעתו אליה החנוני, המכונה “אליה הארוך”. הוא התחיל רץ ברחובות ומכה על לבו ואומר: חטאתי, עויתי, פשעתי… ופעמים שהיה אוחז בכנף יהודי עובר ברחוב וצועק בקול משונה: אני, אני הוא קין… ובלילה היה תועה בעיר ובוכה ומילל: “גדול עוני מנשא… רבונו־של־עולם, כפר לעמך ישראל”…
ואלה שהיו באותו מעמד, בשעת המאורע, בשעה שהקיפו את ה“חנוני החדש”, העידו, כי אליה הארוך לא נגע אפילו באצבע, אלא יצא ועמד בפתח חנותו הסמוכה לזו של ההרוג, ובראותו איך שמכים את ה“חנוני החדש” קרא במין דיצה: כך יפה, כך יפה לו! הכו, הכו!…
האפיקורס
מאתמשה בן־אליעזר
מסתכל אני בדור החדש ורואה, שחסר הוא לא רק צדיקים יסודי־עולם, אלא שגם אפיקורסים גדולים אין בו…
לכאורה, תמוה הדבר, הכיצד? בדור שהותרה הרצועה, שרבו מחללי שבת בפרהסיה, שאפילו אביונים הם בעלי עבירה, כלום אין בו אפיקורסים?
אבל הוא הדבר, שכל העולם טועה בו. מי שמחלל שבת בפרהסיה, הרי הוא מופקר; מי ששטוף בדברים שבצנעה, הרי הוא בעל־תאוה; מי שדש בעקבו מצוות חמורות שבחמורות, הרי הוא קל־שבקלים. הצד השוה שבהם, שכולם אינם ראויים לשם אפיקורס. זה הוא מין מיוחד בפני עצמו. ואותו המין היה מצוי רק בזמן שהיו בעולמנו יהודים מאמינים ויראי־שמים תקיפים בדעתם.
ואלמלא הייתי חושש שמא תלגלגו עלי, הייתי אומר, שהאפיקורס האמתי הרי הוא מאמין, ולפיכך אין לו מקום בדור אין אמונה לו…
אבל מוטב שאספר לכם מעשה באפיקורס, שידעתי בימי נעורי, כדי שתשמעו ותבינו, עד כמה אין דורנו מוכשר כלל לגדל גִדולים כאלה.
אותו אפיקורס היה “אברך משי”, חתנו של אחד מעשירי העיר (רבי ירוחם שמו), יהודי פשוט, שהזמין לו הקדוש־ברוך־הוא עסקים טובים ונתעשר, וכנהוג בימים ההם, לקח לו לבתו היחידה “עלוי” מבני העניים ופרנס אותו, והלה היה יושב כל ימיו בבית־המדרש ועוסק־בתורה.
בימינו מתחתנים העשירים בעשירים, ולפיכך אתה מוצא עכשו, שהעשירות גסה היא ומנוולת. לא כך היה באותם הימים. יהודי שזכה לעשירות, היה משתדל להתחתן בעני בן תורה, ועל־ידי־כך לבשה העשירות צורה נאה. התורה האצילה מהודה עליה… אבל זה הוא דרך אגב.
ואברך בן־עניים זה (שמו היה לוריא) ראה בבית חותנו העשיר עולם מלא כל טוב. אוכל היה על שלחנו בימות החול מה שלא אכל על שלחן אביו ביום חג; מלובש היה בגדי תפארה, כמו שנאה לאדם שזכה לשני שלחנות; וחביב היה ומכובד על הבריות, מפני שידעו כי גברא רבא הוא, וגם משום שחותנו היה חביב בעיר, אף־על־פי שעשיר היה…
אשתו היתה נאה מאד, נאה בפניה ונאה במעשיה, וחלקה לבעלה כבוד מתוך חבה, והחבה באה מתוך כבוד. עכשו בקיאות כל בנות ישראל בהלכות אהבה, מה שאין כן באותם הימים. אפילו רומן אחד לא קראה דבורה’לי (אשת לוריא), ואף־על־פי־כן אהבה את אישה…
ולאחר שנולד להם בן מלאה כוס אשרם, כי מה יהודי חסר אם דאגת־פרנסה אין לו, שלום־בית יש לו, ואין הוא הולך ערירי?
כך עברו על הזוג שנים מועטות בחיים של ברכה, חיים של שלוה, עד שבא השטן ונגע בנפשו של אברך־המשי… יצא עליו בעיר שם אפיקורס, והתחילו מרננים אחריו.
אמנם, גם קודם לכך ידעו בעיר, שלוריא זה קורא ספרים חיצונים בביתו, אבל איש לא הטיל בו שום חשד על־כך. מה שאסור לבחור עני מותר לחתנו של עשיר, ומה גם כשהוא גדול בתורה. אך משהתחיל להרביץ תורתו החדשה ברבים, עמדו זקנים ומיחו כנגדו. חותנו, שהיה רך־המזג ואהב אותו כבן, התחנן לפניו, שיחדל מ“דרשותיו” ומ“וכוחיו” בבית־המדרש, גם אשתו העתירה עליו, שיעשה זאת למענה. ואמנם הבטיח להם לשמור פיו, אך כך דרכה של אפיקורסות, שצר לה המקום בלבו של היחיד והיא מתפרצת לצאת לחוץ, לרשות הרבים… לוריא לא עמד בדבורו ופעם בפעם היה מלגלג על דברי חכמים, אומר על אסור שמותר, עד שבא קימעא קימעא לידי כפירה… והעיר היתה כמרקחה…
באותו הזמן אירע, שחלה התינוק שלו. אמרו בעיר, שבעון אביו חלה, אף־על־פי שגם תינוקות של חסידים ויראי־שמים חולים… ולאחר שהתגברה מחלתו של הילד, והרופא אמר שאין לו רפואה, בא הרב לביתו של לוריא ואמר לו, כי יפשפש במעשיו ויקבל על עצמו לעקור מלבו את הכפירה, אז ירחמו על בנו היחיד מן השמים… אך הלה נתן בו עיניו וענה:
– אם הטבע גזר מיתה על אדם, אין עצה ואין תחבולה, ומן השמים לא יועילו כמו שלא יועילו מן הארץ…
כידוע, כופרים האפיקורסים באלהים ומאמינים בטבע. כששמע הרב דברים אלו, שהם כפירה ממש, חורו פניו כסיד, עמד על רגליו וקרא:
– כופר, מין, אילו היתה יד ישראל תקיפה…
לא גמר את דבריו, קם ויצא בחפזון מן הבית, ובאותו יום מת הילד…
ובעיר נתפשטו שמועות, שלוריא אמר בפני הרב, כי אין אלהים ואין תורה מן השמים… נמצאו בעלי־אגרוף, שרצו לקנא קנאת ה' צבאות ולהכות את המגדף… קצורו של דבר, התחילו מן היום ההוא לשדל את רבי ירוחם, שיכריח את בתו לקבל גט־פטורין מבעלה, ואם לאו…
מתחלה לא רצתה דבורה’לי כלל לשמוע את הדבר, ולא עוד אלא שגערה באביה על עצתו… אחר כך, כשהעתירו עליה והציקו לה, ישבה ובכתה… אבל מעט מעט נכנסו הדברים אל לבה… הלא בת־ישראל כשרה היתה, וכיון שהכל אמרו לה כי בעון בעלה, שכפר באלהים, מת ילדה, התחילה מאמינה..
קצור הדבר, דבורה’לי הלכה עם בעלה אל הרב להתגרש… אמנם, ברגע שקבלה את הגט נתעלפה, אבל אין בכך כלום: הגט כשר.
ובו ביום שנתן לוריא גט לאשתו ירד מנכסיו… אפילו מקום־לינה לא היה לו ביום ההוא… פתאום היה זר לכל ומנודה מכל…
הוא ישב בעיר עוד ימים מועטים – דר היה באכסניא כאורח – ולא דבר עם איש דבר… זקנה קפצה עליו… מצחו נתקמט, מאור עיניו כבה, פניו נעשו קודרים… בעל־האכסניא ספר, שמן הבוקר עד הערב היה ה“אורח” פוסע אנה ואנה בחדרו, מנענע בידו, צובט את קצה זקנו, ומוציא מפיו הברות מקוטעות. דומה היה לאיש שנטרפה עליו דעתו…
מה היה יכול אברך כזה לעשות? – הוא נסע אל אחת העיירות הסמוכות, בא לבית־המדרש וישב ללמוד תורה. נמצאו יהודים רחמנים, שידאגו להספקתו וגם יִחדו לו מקום ללון בבית השמש… קצורו של דבר, הוא נעשה “פרוש”.
מפני מה בחר לשבת בעיר קטנה? ולמה לא נסע לכרך, כדרך המשכילים באותם הימים, שהיו פורשים מן התורה ויוצאים ללמוד חכמה, על מנת שיהיו רופאים או פרקליטים?
אפשר משום שלא רצה להתרחק מן המקום, שהיה שם ביתו… אדם שמת, נשמתו תועה שנים עשר חודש במקום שהיה חי; אדם לא־חי ולא־מת לא כל שכן, שקשה לו להפרד מן המקום שראה שם חיים…
וסופו מוכיח… לוריא זה לא האריך ימים, לא עברו ימים רבים והוא חלה… גופו נצטמק, פניו דלו, שעול תקף אותו, התחיל רוקק דם. הרופא אמר, שצריך הוא לנסוע אל הארצות החמות להתרפאות… אבל לוריא ה“פרוש” הרי האמין בטבע, ועל־פי דרך הטבע עני שחלה בשחפת נגזרה עליו מיתה… וכשתקפה עליו מחלתו, אסף את שארית כחו ונסע לעיר, ששם ביתו… הוא אמר, שרצונו לשאול ברופא המומחה שדר שם, אבל זו היתה רק אמתלא… על צד האמת, רצה לראות קודם מותו את מקום חייו… ובמקום שחי שם מת…
*
כששבו מן ה“לויה” של לוריא, ראיתי את הרב שעמד ליד בית־הקברות ועיניו זלנו דמעות.
– אילו אפשר היה – אמר אלי – להספיד יהודי שנטה מן הדרך, אזי ראוי הוא לוריא להספד גדול… הוא היה בעל־אמונה… הוא היה אמנם כופר באמונה, אבל היה מאמין בכפירה… ולא כל אדם מגיע למדרגה זו…
הכל לפי המתביש
מאתמשה בן־אליעזר
כשהייתי אברך אוכל על שלחן־חותני ודאגת פרנסה אין לי, יוצא ונכנס הייתי בימים ההם לביתו של הרב, לשמוע מפיו דברי תורה או להתפלפל בסוגיא חמורה, כמנהג הזמן ההוא.
הרב היה אחד מגאוני הדור, שהיו מרובים אז ושבחר לשבת בעיר קטנה, כדי שלא יטרידוהו הרבה ויוכל להיות שוקד על התורה יומם ולילה. ואף כי היה “נחבא אל הכלים”, נודע שמו בעולם על ידי ספרי “שאלות ותשובות” שחבר.
ופעמים בשעת בדיחות הדעת – לאחר שעלה בידו, למשל, לתרץ קושיא חמורה – היה אוהב לספר עמי בהויות העולם, לעסוק בשיחות חולין.
חותני היה סוחר גדול, שהיה נוסע ללייפציג אל ה“יריד”, ולפיכך נחשב בימים ההם לידען בעניני פוליטיקה, ומשום כך היה מקבל את “המגיד”, שממנו למד את כל שבע החכמות.
וחותני הוא שהאציל מהודו גם עלי, עד שגם אני הייתי בעיני בני העיר מוחזק לאדם היודע מה שנעשה בעולם.
ומחויב הייתי לספר לפני הרב על עניני המדינות, לבאר לו את שיטתו של ביסמארק ואת שיטתו של לאסקר – הכל כמו שקראתי ב“המגיד” – והוא היה עושה אזנו באפרכסת ומקשיב אל כל דבור ודבור היוצא מפי, כדי לרדת לעמקו של דבר.
פעם אחת, כשישבתי לפניו, כדרכי, והוא פנה אלי בבקשה לספר לו מקורות העולם, סחתי לו לפי תומי, שקראתי ב“המגיד” מעשה שקרה בצרפת, שנפלה קטטה בין שני מסובים בבית־משתה ואחד גדף את חברו בשם “יהודי”, עמד זה וסטרו על לחיו, וסוף דבר היה, כי יצאו שני בעלי־הריב למלחמת־שנים והיהודי נפל מת…
הספור הזה עשה רושם עצום על הרב, והוא שאל אותי:
– והוא גדף אותו רק בשם “יהודי”, ותו לא?
– ותו לא.
– וזה הוא גדוף, שנעלבים עליו כל כך?
ואנכי בארתי לו, שבפי הנכרים אין לך עלבון גדול יותר מן השם “יהודי”, שגרוע הוא לדעתם מגנב וגזלן וכל מום רע.
הרב החליק את זקנו הלבן, השפיל עיניו ואמר בנחת, כאילו דבר אל עצמו:
– התינח נכרי, בן עשו, שאין מוחו משיג, מה זה יהודי, אבל בן־ישראל, מפני מה נעלב, כשקראו לו “יהודי”?… אדרבא, כבוד הוא לו, שאבותיו עמדו על הר סיני…
אז בארתי לו שוב, שבאותן המדינות התחילו היהודים מתבישים במוצאם ומשתדלים להשכיח מלבם ומלב אחדים את השם “יהודי”, שאין לך שם־גנאי גדול ממנו.
שמע הרב מפי דברים אלו, וחִיֵך…. שתק שעה קלה. הרהר, אחר כך פתח ואמר:
– פלאי פלאים!… כמה משונים בני־אדם זה מזה בדעותיהם… מה שזה דורש לשבח, זה דורש לגנאי…
ולאחר שהרהר עוד שעה קלה, הוסיף ואמר:
– “את חטאי אני מזכיר היום”… כד הוינא טליא, לא הלך לבי אחרי ה“חדר”. אוהב הייתי לשבת בימות הקיץ מן הבוקר עד הערב בגן שמאחורי ביתנו, לראות את הירקות בגדוּלם, לנכש את הצמחים, לחפור ולעדור, ובימות החורף – להחליק על גבי הקרח… נער שובב הייתי. אבא, זכרו לברכה, היה מיצר ודואג על כך, עד לאין שעור. כל הימים היה מטיף מוסר באזני, מרבה לספר בשבחו של בן־תורה, ופעמים שהיה חולק לי גם מלקות… אבל כל אלה לא הועילו כלום ולא קרבו את לבי לתורה. אבא ז“ל עשה כל התחבולות שבעולם, שבנו יהיה למדן – הוא עצמו ידע רק פרק “משניות” – וכלום לא עלה בידו: נפשי לא חשקה בתורה, וכבר התיאש אבא מתקותו, שבנו יהיה מורה הוראה בישראל… וכך הגעתי לשנת בר־מצוה ועדיין אני בור גמור… באותו זמן הגיע לבר־מצוה בנו של דודי, נער שקדן ו”עלוי“, ואביו ערך חג לכבוד היום ההוא, שבו צריך היה ה”בר־מצוה" לדרוש “דרשה”. אל החג הוזמנו קרואים רבים, ובתוכם גם אבא ואמא, ואני הלכתי עמהם… בן דודי עמד ודרש “דרשה” מפולפלת והמסובים, שביניהם היה גם הרב, “לקקו את אצבעותיהם” ואמרו, שזה הקטן גדול יהיה בישראל… עיני אבא שלי זלגו דמעות – מתוך קנאה במזלו של אחיו… וכשסיים בן דודי את דרשתו, ומכל עבר נשמעו הקולות “מזל טוב!” “מזל טוב!”, פנה פתאום אבא אלי בזעם, משך אותי משיכה מעולה וקרא בקול: “הבט נא וראה! מה בין בן אחי לבני! הוא – למדן, ואתה מה? – גוי!”… המלה האחרונה, שנזרקה מפי אבא מתוך כעס, ירדה על ראשי כאבן גדולה… ראיתי את עצמי רצוץ ומדוכא… לא אכלתי ולא שתיתי… כל הלילה שכבתי ובכיתי… ולא היו ימים מועטים, עד שעזבתי את בית אבא ונסעתי למקום תורה… נהפכתי לאיש אחר… נדרתי בלבי להיות רב בישראל – ומן השמים סיעו בידי… והכל כדי להסיר מעלי חרפת השם “גוי”!… והנה אני שומע, שיש בני־אדם, שבעיניהם השם “יהודי” לחרפה הוא…
לאחד רגעים מועטים הוסיף הרב:
– זהו שאמרו חכמים: “הכל לפי המתביש”…
צריך לבקש רחמים
מאתמשה בן־אליעזר
יש ערים קטנות שזוכות לכך, שידור בהן עשיר גדול, אף־על־פי שמנהג העולם הוא, כי הכרכים מושכים את העשירים… כיוצא בזה יש שעיר קטנה זוכה, שידור בה רב גאון, שראוי לו להיות רשכבה"ג, שמקומו בעיר ואם בישראל.
עיר זכאית כזו היתה ב., שישב בה על כסא הרבנות הגאון המפורסם רבי איצילי, שרק במקרה נודע שמו בעולם. פעם אחת עבר דרך ב. אחד מגאוני הזמן, ושהה שם יום או יומים. כמנהג הימים ההם, סר אל ביתו של ה“מרא־דאתרא”. כשנזדמנו שני רבנים למקום אחד, פתחו בדברי תורה, כנהוג. וכאן מצא רבי איצילי מקום להראות את גדלו ורוב עשרו…
אומרים שאותו יום הזמין הגאון העובר־אורח את שבעה טובי העיר ואמר להם:
— ליהוי ידוע לכם, שאוצר גנוז יש בעירכם… גאון הדור הוא… עפר אני תחת כפות רגליו…
ובאותו יום נמנו וגמרו באספה רבה להוסיף לו על ה“שכירות” עשרה זהובים לשבוע…
מן העת ההיא התחילו גאוני הדור מריצים אליו שאלות ותשובות ומפארים אותו בשם “מאור הגולה” ומזמינים אותו להשתתף ב“דיני־תורה” מסובכים, שהיו נחתכים על פי כנופיה שלמה של גאונים…
ולא היו ימים מועטים ואל רבי איצילי באו מעיר ג. והביאו לו “כתב”, ואמרו ל“גנוב” אותו מב. (אם בני העיר לא יתנו לו לצאת). אך הדבר לא עלה בידם. יהודי ב. בזבזו והוסיפו לו עוד עשרה זהובים לשבוע, ורבי איצילי נשאר על מקומו.
כשהיו חבריו הגאונים מטרידים אותו ושואלים מפני מה הוא מסרב להעתיק מושבו לעיר גדולה ובוחר לשבת בעיר קטנה ולחיות בדוחק, היה רבי איצילי מחַיֵך ואומר:
– חז"ל אמרו: “מאן דביש ליה בהאי מתא, ליזיל למתא אחריתא”, אבל מה שאין כן אני… איני חסר כלום, ברוך השם… הרי אני כבן שבעים ומעלה… שלש בנות כבר נִשאו, ובני היחיד גם כן, שבח לאל, מצא בת־זוגו… הרבנית שלי אומרת, כי עכשו יש בידה לתת צדקה, משום שהפרוטה מצויה אצלה… עתה הגיעה לי השעה ללמוד תורה מתוך הרחבה…
קצור הדבר, עמדה לה זכות לעיר ב., שרבי איצילי יהא דר בתוכה עד יום מותו.
העיר קטנה, שאלות “איסור והיתר” פוסק הדַיָן, ו“דיני תורה” מועטים מאד, עד שרבי איצילי יושב כל ימיו ועוסק בתורה, כותב “שאלות ותשובות” ואינו יודע שום דאגה.
אך פתאום, לעת זקנתו, קפצה על ביתו צרה גדולה. ומעשה שהיה כך היה:
בתו הבכירה, שהיתה נשואה לסוחר הדר בכרך, היו לה בן ובת, שלמדו שניהם בעיר המלוכה. ובימים ההם עמדו קצת מן הסטודנטים ומרדו במלכות, ולא עוד אלא שקשרו קשר על המלך, ונם נכדי רבי איצילי היו בין המורדים והקושרים.
לא היו ימים מועטים וכולם נתפסו למלכות, וחרב חדה היתה מונחת על צוארם… בימים ההם, כידוע, היו דנים דין קשה את הללו…
חתנו של רבי איצילי נסע לעיר־המלוכה, בזבז ממון. הגיע גם עד הבארון גינצבורג – אך ננעלו כל השערים. אמרו לו, כי יהודים שמרדו אין להם כפרה… הקטרוג גדול מאד… הקצף יצא… וסופם לתליה…
בעת צרה זו באה הבת אל אביה… כשמסרה את בניה לבתי־ספר של הגויים, לא הלכה לשאול עצה מפי אביה רבי איצילי. עכשו כשבאה עליה פורענות בשביל כך, התפרצה לבית אביה בבכי ויללה, כדרך נשים…
כששמע רבי איצילי את הדבר, מת לבו מפחד, מה יש בידו לעשות?… מה כחו ומה גבורתו?…
ובתו אמרה לו מפי בעלה, שיש בעיר המלוכה אדם אחד, יהודי מומר, שהוא מקורב למלכות, ורק אדם זה יש בידו להציל… אלא שמומר זה, אדם זקן, שונא ישראל הוא ואינו נותן לאיש יהודי לדרוך על סף ביתו… אולי ינסה רבי איצילי את כחו להגיע עד אותו מומר… אפשר שיחלוק כבוד לרב זקן… יש מומרים כאלה…
לא אאריך לספר לכם את כל ההרפתקאות שעברו על רבי איצילי, עד שהגיע לעיר המלוכה. אומרים שקודם נסיעתו כתב רבי איצילי צואה, משום שהאמין כי הולך הוא למות… למעלה משבעים היה אז.
וכשבא לעיר המלוכה, עלה בידו להכנס לביתו של אותו מומר (כמובן, היתה יד הבארון גינצבורג באמצע), וזה נטל על עצמו לעשות מה שבידו…
תחלה התקצף והתרגז על היהודים הקושרים והמורדים ואמר שהוא עצמו היה מעלה אותם כולם לגרדום, ולא כל שכן שלא יבוא ללמד זכות עליהם. אך לאחר שהסתכל בפניו של רבי איצילי שעה קלה, שככה חמתו והתחיל מדבר רכות…
– מי שיודע את הליכות המדינה, מבין מדעתו, כי המרידה היא העון החמור שבחמורים… אפשר ללמד זכות על כל מיני פשע, אך לא על עון מרידה… כל הפשעים הם רק בבחינת פרצות בבנין, אבל מרידה הרי היא חתירה תחת היסוד…
רבי איצילי יושב ושומע את הדברים ומנענע בראשו: סימן שמסכים הוא להם. והמומר מוסיף ואומר:
– הקיסר ירום הודו אינו מוצא שום זכות למורד, לא זכות עצמו ולא זכות אבות… כמה וכמה פעמים דנו למיתה קרובים למלכות, קרובים ממש, שעמדו ומרדו…
רבי איצילי שומע את הדברים, פניו מלבינים ועיניו מביעות יסורי יאוש. “אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי קיר”. המומר מבין את אשר בלבו של הרב, שותק שעה קלה, אחרי כן הוא פותח ואומר:
– אף־על־פי־כן צריך לבקש רחמים… כשהקיסר רואה בפני החוטא חרטה גמורה, פעמים שהוא סולח… העיקר הוא שיבקשו רחמים…
וסופו של דבר, שבעצת המומר ערכו כתב־בקשה אל הקיסר, ורבי איצילי עצמו היה צריך לבוא לפני המלך עם הכתב… “הקיסר חולק כבוד לכהני דת – אמר המומר – ומראה פני רב זקן, איש שיבה, יכול לעורר רחמים בלבו”…
והוא הורה את רבי איצילי את אשר יעשה בו ברגע, שיראה לפניו הקיסר, ושם בפיו את הדברים אשר ידבר…
אבל בו ברגע שהכניסו את רבי איצילי אל ארמון הקיסר שכח את כל תלמודו של המומר, ולאחר שהופיע לעיניו הקיסר בכבודו ובעצמו כמעט שפרחה נשמתו והיה לנציב שיש… עיניו זולגות דמעות ובידיו הרועדות הוא אוחז את כתב־הבקשה. הוא לא פתח פיו… הקיסר עמד רגע ויצא…
לא היו ימים מועטים ונכדי רבי איצילי יצאו לחפשי, ובזכותם נגאלו גם הרבה מחבריהם שהיו עמהם בעצה אחת.
קודם שיצא רבי איצילי מעיר המלוכה נכנס שוב לביתו של המומר, כדי לברכו על החסד שעשה עמו. אותו יום היו פניו של המומר צהובות, עיניו היו שוחקות, ופיו היה מלא דברי נועם. נִכּר היה, שלבו טוב עליו. הוא קבל את רבי איצילי בסבר פנים יפות ואמר לו, שהקיסר ירום הודו הזכיר אותו לשבח לפני גדולי המלכות… ואל יהי דבר זה קל בעיניכם…
ובעל־הבית, הוא המומר, הזמין את רבי איצילי אל שלחנו. כמובן, לא סעד אצלו – הרי לא יאכל רבי איצילי טרפות – אלא שתה כוס תה מפני הכבוד.
אחרי כן נטל המומר והלך עם רבי איצילי דרך חדרים רבים, עד שהגיעו לחדר אחד מופרש, וכיון שנכנסו לשם, אמר בעל־הבית אל אורחו:
– הרי זה רשות היחיד שלי… שום בן־אדם מלבדי לא עבר מפתן חדר זה… כאן אני מתיחד עם עצמי…
רבי איצילי פקח את עיניו וראה ארונות מלאים ספרים וכל החדר – כעין רוח הקודש שורה עליו, כמין בית־מדרש להבדיל…
הושיב המומר את רבי איצילי על הכסא ממולו ופתאום פתח לדבר יהודית…
– רבי, אתה לא הכרתני, אבל אנכי הכרתיך…
ותוך־כדי־דבור הוסיף מתוך הלצה:
– נפרדתי ממך בחתימת־זקן, ועתה הריני לפניך בלי חתימת־זקן וגם… בלי צלם אלהים.
קצור הדבר, מתוך השיחות הוברר, ששני הזקנים למדו בבחרותם יחדו בישיבת וואלאז’ין, אלא שזה נתקיימה תורתו בידו ונעשה לגאון בישראל – וזה שנה ופירש ויצא לתרבות רעה…
ומענין לענין סח המומר לרבי איצילי ואמר:
– כל מה שאני מזקין והולך, לבי מתגעגע יותר ויותר על התורה… אני רואה כי הכל הבל… יש לי בעולמי רק תענוג אחד: לשבת ולעיין בגמרא עם תוספות…
רבי איצילי החליק את זקנו הלבן ולא ענה דבר. והמומר הוסיף לדבר:
– ודאי שמעת שאומרים עלי, כי שונא־ישראל אני… אבל שהדי במרומים, שאני לובש צורה זו, כדי שאוכל לעמוד ליהודים בשעת דחקם… הגויים חושדים באוהבי־ישראל, ודבריהם אינם נשמעים, ולפיכך צריך להתחפש לשונא־ישראל… כמה וכמה גזירות רעות על ישראל עלה בידי לבטל ב“שנאתי” זו…
רבי איצילי הרים עיניו ובלשון רכה אמר:
– זכות גדולה היא… הקב"ה לא יקפח שכרך… ודאי לא יקפח…
ופתאום נתן המומר עיניו ברבי איצילי ושאל:
– רבי, מה אני לעולם הבא?…
שתק רבי איצילי. והמומר הוסיף:
– הרי אמרו: “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”, ועוד אמרו: “ישראל אף־על־פי שחטא – ישראל הוא”…
רבי איצילי שתק; והמומר פותח ואומר:
– וכי מה?… איני כדאי?… אמנם חטאתי, אבל כלום לא טוב אני מכמה וכמה יהודים, שעוברים על כל עבירות שבתורה…
רבי איצילי השפיל עיניו וענה כמו לעצמו:
מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא… כל הפשעים הם בבחינת פרצות בבנין, אבל מרידה זו היא חתירה תחת היסוד… אין שום זכות למורד במלכות, לא זכות עצמו ולא זכות אבות…
לאחר שהרים רבי איצילי עיניו וראה את פני המומר שהלבינו ואת ראשו שהשפיל, הוציא מפיו בלשון של תנחומין:
– ואף־על־פי־כן צריך לבקש רחמים… אלהים יודע לבבות… חרטה גמורה… תשובה… צריך לבקש רחמים!…
שמאי והלל
מאתמשה בן־אליעזר
הכל יודעים, שהגאון רבי שמואל ז“ל, בעל “פרי שמים”, היה בזמנו מפורסם בכל תפוצות הגולה, עד שכנו אותו בשם רשכבה”ג, בימיו, כידוע, עוד רבו בישראל עוקרי הרים ובקיאים בכל חדרי התורה, ואף על פי כן לא זכה אף אחד מהם למקצת מן המקצת של פרסום כגון זה. בכל עיר ובכל מדינה ידעו את שם הגאון הזה, אפילו במקומות שאין התורה מצויה שם, והיו פונים אליו בשאלות ותשובות מכל קצוי ארץ, והיו באים מארצות רחוקות לראות את פניו, והיו שולחים אליו אגרות או שליחים להתיעץ עמו בעניני הכלל.
ואף על פי שהיה רבן של כל בני הגולה, לא הזניח את עניני העיר, ועינו היתה פקוחה על כל החברות של צדקה, ולבו היה פתוח לכל אדם מישראל שבא לתנות צרתו לפניו, ונוח היה לבריות, מפני שידע את צערם ונגעי לבם.
זכורני ששמעתי מפי יהודי פשוט, בן עירו, שאמר עליו: “הוא אינו רב בישראל, אלא אב בישראל”. ולפיכך לא היה אז הדור יתום…
נמצאו בימים ההם כמה גאונים, שרגנו בסתר אהלם על הכבוד המרובה שחולקים לרבי שמואל, אלא שלא היה אף אחד, שחשד בו, כי רודף הוא אחרי הכבוד הזה… ולפיכך היו שופכים כל חמתם על “המשתחוים לעץ ולאבן” (דבור זה נזרק מפי גאון אחד) או על “השוטים שנתנו עיניהם בשמואל הקטן” (הלצתו של אחד ה“עלויים”).
פעם אחת נזדמנו כמה רבנים גדולים לביתו של הגאון רבי יחזקאלי, שהיה מפורסם לחריף יחיד בדורו והיה רגיל לבטל את כל הגאונים, שהיו בעיניו כקלפת השום, נתגלגלה שיחה על דבר הגאון רבי שמואל… צפו הרבנים המסובים לשמוע מפיו של רבי יחזקאלי דבור שנון, כדרכו, הפוגע בכבודו של “מפורסם”… אלא שרבי יחזקאלי, שהיה אז כבן שבעים, ישב והחליק את זקנו הלבן, שתק שעה קלה ואחר אמר:
– אמנם שמואלקה זה (כך היה נוהג לקרוא לכל הגדולים בשם הקטנה) “גוי” גמור הוא, ובכל זאת אל תגעו בו… גדול בישראל הוא… עפר אני תחת כפות רגליו…
וכשהשתוממו הרבנים לשמוע מפיו של רבי יחזקאלי, שהיה רגיל ללגלג על כל ה“גאיונים” (הגאונים), דברי קלוס אלו, פתח הזקן ואמר:
– לפני ארבעים שנה, כשהייתי עדיין אברך, וישבתי על כסא הרבנות בעיר קטנה, נפטר הרב מק“ק מתא־חדתא, עיר גדולה הרבה מעיר מושבי. עלה בדעתי לנסוע לשם ו”לקחת את הרבנות“. צררתי בצרור את הבגד של שבת ואת הטלית־ותפילין. נטלתי עמי מסכת סנהדרין שׁנפלה לידי, ישבתי בעגלה ונסעתי. הגעתי לשם בערב שבת. העגלה הביאה אותי לאכסניא היחידה שבעיר, ששם יחדו לי חדר קטן. נכנם אלי בעל האכסניא, נתן לי שלום והחזרתי לו שלום. בתוך שׁאר הדברים סח לי אותו הפונדקאי, שאתמול בא לעיר עוד רב אחד, ואף הוא מתאכסן אצלו. “מי היא רב זה”? – שאלתיו. “מק”ק בליזן הוא” – ענה הפונדקאי. “להיכן הלך?” – אני שואל. “לבית המרחץ!” – הוא עונה. “מסתמא בלן הוא ולא רב” – הרהרתי.
לאחר שתי שעות בא אלי הגבאי של בית־המדרש ואמר לי, כי מכיון שאותו הרב הבליזנאי בא לעיר יום אחד קודם, דין הוא שיהא הוא דורש תחלה דרשתו בשבת בצהרים ואנכי אדרוש דרשתי אחר המנחה, “מילא – אמרתי – יהא כך”. כשיצא הגבאי, ואנכי נשארתי לבדי בחדרי, מה יעשה אדם שלא יטול ספר לעיין בו?! וכך עשיתי. בינתים שב מבית המרחץ אותו הרב, שחדרו נמצא סמוך לחדרי, ורק מחיצת קרשים דקים הבדילה בינינו. אף הוא לא מצא תענוג אחר, נטל ספר וישב לעיין בו, כפי שראיתי דרך הסדקים שבמחיצה. וכך היינו יושבים שנינו, זה בפנה זו וזה בפנה זו, ומעיינים. דרך עיוני נתקלתי בסוגיא חמורה ושקעתי כל כך בענין זה, עד ששכחתי את האכסניא ואת העיר ואת כל העולם. פתאום אני שומע: מתדפקים על הדלת. “מי כאן?” – אין עונה. עזבתי את הגמרא, נגשתי אל הדלת, פתחתי – והנה אשה עומדת בפתח. “מה לך?” – שאלתי. “אשה אומללה אני…” אך אנכי הפסקתי דבורה. “לכי, לכי לך, אין לי פנאי”. אבל היא התעקשה ולא זזה ממקומה. אז הרימותי קולי, רקעתי ברגלי וגערתי: “צאי, חצופה, צאי כרגע!” כעסתי על שני דברים. ראשית, גרמה לי בטול תורה ובלבלה את רעיונותי, ושנית, הרי עון “יחוד”… האשה נבעתה מפני והלכה לה. לאחר שחזרתי אל שלחני ואל ספרי, הייתי כמי שהעירוהו באמצע חלום טוב, גז החלום וגם השֵׁנה נדדה… חמתי בערה עוד על אשה פטפטנית זו, שהוציאה אותי מעולמי.
עד שאני יושב כך תוהה ושרוי בכעס, והנה הגיעה לאזני דפיקה על דלת שכני הרב. “יטעם גם הוא טעם של לכלוכית זו” – הרהרתי. ואני עושה אזני כאפרכסת ושומע איך שאותו הרב קם ממקומו, נגש אל הדלת, פתחה ועמד על המפתן כנגד האשה (לא הכניסה לחדרו משום חשש “יחוד”) ואמר לה בקול רך: “מה רצונך, בתי?” והאשה פתחה ואמרה: “שמעתי שבאו רבנים לעיר, חשבתי: שבח לאל!… הרי כשאין רב בעיר, חושך בעיר…” וכך הלכה והאריכה באותה הקדמה, עד שבאה לגוף הענין. וגוף הענין היה חלום שחלמה זה שני לילות… והיא ספרה את החלום ברוב דברים, בפרטי פרטים, וסוף דבר היה, כי בקשה מאת הרב שיפתור לה חלומה… הרב עמד כל אותה שעה ושמע את הדברים, ולאחר שסיימה הודיע לה, כי חלום טוב הוא זה, ואם ירצה השם, הכל יהיה טוב… האשה יצאה ופיה מלא ברכות ותשבחות לראש הרב, “שהפיח בה נשמה חדשה”. והרב סגר את הדלת וחזר למקומו ולמשנתו.
לא עברו אלא רגעים מועטים ושוב דפיקה על דלתו. עוד הפעם קם ונגש אל הדלת ופתחה, ושוב אותה אשה עומדת לפניו. “ראשה עליה כגלגל, עד ששכחה לגמרי, בי בעיקר הדבר באה אל הרב לשאול עצה מפיו”. והיא התחילה מספרת נגעי לבה, איך שבעלה היה חולה ואיך שמכרה את כל כלי ביתה לרפאותו ואיך שלא הועיל שום דבר ובעלה מת והיא נשארה אלמנה עם ששה ילדים… הדבר היה לפני שתים עשרה שנה… בקצור, מגלה שלמה של פגעים, צרות בתוך צרות, צרות הבת, צרות האח, צרור צרות… וסוף דבר, כי בתה הבכירה הניעה לפרקה ונדוניה אין לה… כבר שכחתי את כל הענין לפרטיו, אך זוכר אני שאותו הרב דבּר אליה תנחומין, אף הבטיח לה, כי לאחר השבת, אם ירצה השם, יעשה בשבילה איזה דבר. והאשה הלכה בלב מלא שמחה.
כעבור חצי שעה באה האשה בשלישית ועמה נער כבן שלש עשרה. היא דפקה שוב על הדלת והרב יצא אליה. והיא פנתה אליו ואמרה: “רבי, רצוני שתאציל ברכה לנער יתום זה, צעיר בני”. הניח הרב ידיו על ראשו של הנער ואמר: “יהי רצון שיהי יהודי ירא שמים”.
אך האשה עמדה ומחתה: “הזו היא כל הברכה? רצוני, שבני יהיה למדן”. והרב הניח שוב ידיו על ראש הנער ואמר: "יהי רצון שלבו יהא פתוח לתורת ה' ".
מה אאריך לפניכם, רבותי? לאחר שיצאה האשה והלכה, הרהרתי בתשובה… בינתים הגיעה שעת הדלקת נרות וצריך הייתי ללכת לבית הכנסת. המתנתי בפתח חדרי, עד שיצא אותו רב, וכשעמדנו שנינו בפרוזדור, נגשתי אליו, נתתי לו ידי ואמרתי לו: “שלום עליכם, רבי הלל!” הוא הרים עיניו אלי ואמר בתמימות: “שמי לא הלל אלא שמואל”. ועל זה אמרתי לו: “שמי יחזקאל, ואף על פי כן יאה לי השם שמאי…”
וסופו של דבר? בשבת אחרי הצהרים דרש הרב ההוא דרשה לפני “הלומדים” שבעיר, והפלפול שלו היה הבל, ו“החלוק” שלו היה הבל הבלים, אלא שלבסוף אמר דברים אחדים יוצאים מן הלב לפני המון היהודים הפשוטים שעמדו צפופים והביטו אליו ביראת הכבוד. וכשירד מעל הבמה, נגשתי אליו ואמרתי לו: “מזל טוֹב! תמה אני, אם יש מי שראוי להיות רב בישראל יותר ממך…”
וכך הוה. אותו הרב הבליזנאי עלה על כסא הרבנות בק"ק מתא־חדתא, ולא היו ימים מועטים ולוקח אחרי כבוד לעיר גדולה מזו, ומקץ שנים אחדות שלחו לו כתב רבנות מכרך א., מקום ששמשו שם ברבנות גאוני הדור. ובכל מקום שישב שם הרב הבליזנאי היו מעריצים אותו וחולקים לו כבוד מתוך אהבה ולא מתוך יראה. ולא כל גאון זוכה לכך! ועד היום אני אומר וחוזר ואומר: שמואלקה אינו גדול בתורה, אבל הוא גדול בישראל… ואל יהי הדבר הזה קל בעיניכם!
פדיון שבויים
מאתמשה בן־אליעזר
כל עיר ועיר זכתה, שידור בה אדם גדול, שעל־ידו יצא לה שם בעולם, והוא היה הודה ותפארתה.
בעיר פלונית קבע ישיבתו רב גדול, שהיה רבן של כל בני הגולה, ומכל העולם פנו אליו בשאלות ותשובות, ובני עירו התגאו בו ושמרו, שלא תבוא קהלה אחרת ותגנוב את אוצרה… מעשים כאלה אירעו בימים ההם.
ובעיר אלמונית דר עשיר גדול, שהיה בעל עסקים רבים, ועל ידו התפרנסו כל בני העיר והסביבה, והכל התפללו שלא יעלה חס־ושלום על דעתו של הגביר לעקור דירתו אל הכרך… כידוע, יש לו לכרך כח המושך את בעלי הכסף.
עירנו אף היא זכתה לכלי־חמדה, רבי מאיר'ל שמו.
רבי מאיר’ל לא היה מופלג בתורה (אף־על־פי שהיה בר־אורין), ובעיר נמצאו למדנים גדולים ממנו, אף לא היה עשיר גדול (אף כי בעל עסקים רבים היה), ובעיר היו עשירים גדולים ממנו, אף־על־פי כן היו הכל חולקים לו כבוד.
מי שלא ראה את רבי מאיר’ל לא ראה יהודי נאה מימיו. בעל קומה היה ובעל צורה. פניו היו מאירות ובגדיו נקיים תמיד, בלי רבב כל שהוא, כך יוצא יהודי ביום־טוב, בשעה שפושט צורה של חול ולובש צורה של קודש… דבוריו היו ספורים ושקולים. ומנהגו עם הבריות כמנהג אדם הרגיל שיהיו הכל נשמעים לו.
אילו היה רבי מאיר’ל דר בכרך גדול, ודאי שהיה נעשה פרנס הדור והיה עוסק בצרכי כלל ישראל, משום שאדם כזה ראוי והגון להתיצב לפני שרים ורוזנים… עכשו שנתגלגל לעירנו הקטנה, היה מֵגן עליה מפני הפריסטאב.
באותם הימים היה שלומה של כל העיר תלוי בחסדו של הפריסטאב. אם היה זה אדם נוח־לבריות ואוהב־ישראל, לא ידעה העיר כלל טעמה של “גלות”; אך אם. חס־ושלום, נפלה העיר בידי פריסטאב קשה וצורר היהודים – לא היו חייה חיים.
ורבי מאיר’ל שלנו היה מומחה לבטל את הגזירות הרעות שהיה פריסטאב רע גוזר על היהודים. לא רק בני ישראל הכירו בגדולתו של רבי מאיר’ל, אלא אפילו ה“גויים” היו רואים אותו עליון על כל בני העיר,
בני הערים הסמוכות היו מקנאים בנו ואומרים: אשריכם, שיש לכם “חומה בצורה” כרבי מאיר’ל, ואתם יושבים שוקטים ובוטחים… ואמנם, ידעו בני עירנו את הדבר, ולפיכך היו כרוכים אחרי מגינם.
פעם אחת היה מעשה והקצבים שבעיר באו לבית־הכנסת “לעכב את הקריאה”. סכסוך היה להם עם בעלי־ה“טכסה”, וכנהוג הביאו את ריבם לפני כל הקהל. התחילו הקולות והרעש, זה צועק כך וזה צועק כך, ואין איש שומע דברי חברו, הכל מתלהבים, הכל מתגעשים, והמהומה הולכת וגדולה.
לבסוף נשמעו קולות: “הבה נשמע מה יאמר רבי מאיר!”
כל הקצבים עטו אל מקומו של רבי מאיר’ל בכותל המזרח ועמדו מחכים לשמוע את היוצא מפיו.
והוא מרים עיניו מתוך ה“חומש”, שהיה מונח לפניו ושואל, בדרכו, בקצרה:
– סומכים אתם על דעתי?
והכל עונים:
– סומכים, סומכים.
רבי מאיר’ל שמע את הטענות של שני הצדדים, עיין שעה קלה, ואחר כך הוציא מפיו את הפסק.
כל הקצבים היו נכונים לקבל את דבריו, אך פתאום יצא אחד מביניהם, קצב צעיר, שמרקה שמו, העז פניו ואמר:
– דברים בטלים! פסק זה לא־כלום הוא…
הדברים עודם בפיו ורבי מאיר’ל קם ממושבו, הרים ידו וסטר לו לאותו חצוף סטירה על הלחי…
הלז אמר להתנפל על רבי מאיר’ל ולהכותו, אלא שהקצבים עצרו בעדו, נטלוהו והוציאוהו מבית־הכנסת.
כל היום לא פסקו לספר במאורע זה. הכל הצדיקו את רבי מאיר’ל, משום שחוצפה כזו של הקצב ראויה היתה לעונש.
אך לאחר שעבר יום השבת ובאו ימי החול עם צרותיהם ועם דאגותיהם, חדלו לטפל בענין זה, ומעט מעט נשכח לגמרי.
עברו חדשים אחדים, הכל כבר הסיחו דעתם מן המאורע הזה, ופתאום – הדבר היה בחג השבועות – נקרא רבי מאיר’ל אל הפריסטאב, והלז הושיט לו פקודה מאת שר־הפלך להמציא תיכף ומיד את היהודי מאיר הורוויטש אל עיר־הפלך וכו' וכו'.
ברי היה הדבר, שיש כאן מלשינות, והמלשין הוא שמרקה הקצב, הוא ולא אחר.
במוצאי החג נסע הפריסטאב בכבודו ובעצמו עם רבי מאיר’ל אל עיר־המחוז, אל האיספראבניק, והלז נסע עמו אל עיר־הפלך.
קצור המעשה, ששה שבועות שהה רבי מאיר’ל בעיר־הפלך, וכחודש ימים ישב בבית־האסורים. אחר כך התחילו הגלגולים מלשכה ללשכה, מפקיד לפקיד, ממקום למקום. בהרבה ממון עלה לו הדבר (הרי בימים ההם צריכים היו לפזר דמי “לא־יחרץ” על כל פסיעה), ויותר מזה כִּלה כחו באותם הדבורים והשיחות עם בעלי־השלטון, שרובם צוררי היהודים הם, ובאותה ישיבה בבית־הסוהר יחד עם גנבים וגזלנים… אבל סוף־כל־סוף יצא זכאי, לא מצאו בו שום פשע.
כששב לעירנו, השתנו פניו. זקנה קפצה עליו. קומתו נכפפה. ניטל הזיו מעיניו. כך דרכם של יסורים: שוברים הם את הגוף ואת הנפש של האדם…
ביום השבת נקרא רבי מאיר’ל לעלות לתורה וברך, כנהוג, ברכת “הגומל”, ואחרי התפלה הזמין אל ביתו את קרוביו ואת חשובי העיר ל“קדוש”, כמו שנוהגים בימי חג ומועד.
בביתו של רבי מאיר’ל היה השלחן ערוך ביין וכל מיני מטעמים, והמסובים ישבו ושתו, וכל אחד ואחד נשא כוס של ברכה לכבודו של בעל־הבית, בדברים היוצאים מן הלב.
והרב נשא כוסו ואמר:
– לחיים, רבי מאיר! כשם שהיית עד היום מליץ־טוב על קהלתנו, כך תהא גם להבא…
– עד כאן – ותו לא! – נשמע קולה של בעלת־הבית, אשתו של רבי מאיר, שהיתה באותו מעמד.
– אשת חבר הרי היא כחבר! – נענה הרב מתוך חיוך של נחת – ואשתו של רבי מאיר ודאי שלא תעכב בידי בעלה לעסוק במצוה רבה זו.
– יעסקו אחרים בעסקי הקהל – השיבה האשה ברוגז – בעלי כבר עשה את שלו וקבל את שכרו… די לי… איני רוצה עוד…
וצריך אני לספר לכם, כי רבי מאיר’ל זה, שהכל היו נשמעים לו והכל היו נמלכים בו, הוא עצמו היה נשמע לאשתו ונמלך בה בכל דבר, הן בעניני מסחר והן בעסקי צבור. ואמנם, היתה זו אשה פקחית, “ראש של גבר”, מלבד מה שהיתה בתו של רב גדול, שאמרו עליו כי מצאצאי הגר"א הוא, יחוס כזה היה דבר גדול בדורות שעברו.
קצור המעשה, לא היו ימים מועטים ושמרקה זה הקצב המלשין נתפס בעון של גנבה או רמאות, איני זוכר בדיוק, והושב בבית האסורים. וכשבאו אמו ואשתו של התפוס לביתו של רבי מאיר’ל לבקש ולהתחנן לפניו, שילך אל הפריסטאב “להשתדל”, גרשה אותן בעלת הבית בנזיפה רבה.
ביום ראש השנה, בשעת הסעודה, באו שתי הנשים שנית לביתו של רבי מאיר, ובכו לפניו שירחם עליהן, כי שמרקה הוא המפרנס שלהן.
וכי מה אני יכול לעשות? – התנצל רבי מאיר’ל – הרי הפריסטאב לא ישמע לי הפעם… מלא חימה הוא על המלשין…
אבל הנשים לא חדלו לשפוך דמעות ולהתחנן, עד שחמל עליהן רבי מאיר’ל וכבר היה נכון למלאות בקשתן. אך כאן עמדה אשתו ואמרה:
– היה לא תהיה!
וזה היה די. שתי הנשים יצאו את הבית אט, בהכנעה ובצער.
אולם בערב יום הכפורים, בשעת הסעודה המפסקת, התפרצה אמו של שמרקה לביתו של רבי מאיר’ל ובקול בכי ויללה קראה:
ידעתי כי חטא ופשע בני לפניכם. אבל הרי כולנו חטאנו ופשענו לפני היושב בשמים, ובכל זאת אנו באים להתפלל לפניו, כי יסלח לנו, כי ימחל לנו…
אשתו של רבי מאיר’ל לא ענתה מאומה. ישבה ושתקה. נסתתמו טענותיה. רבי מאיר’ל רמז להן, לנשים, לצאת, ולאחר ברכת המזון יצא אחריהן.
*
הגיע זמן תפלת “כל נדרי”, ורבי מאיר’ל לא בא עדיין לבית־הכנסת. מתחלה חששו שמא חלה, חס ושלום. אבל בצהרים ראו אותו רבים ברחוב. והפלא היה גדול יותר לאחר שגמרו “כל נדרי” ורבי מאיר’ל איננו. הוא בא בשעה שהקהל כבר עמד ב“שמונה עשרה”. איש לא ידע פשר דבר.
אך ממחרת בבוקר, כשנראה שמרקה הקצב בבית ה“מנין”, הבינו הכל, כי רבי מאיר’ל הלך בליל “כל נדרי” אל הפריסטאב לקיים מצות פדיון שבויים.
בעל־צדקה
מאתמשה בן־אליעזר
שומע אני, איך שמספרים גדולות ונפלאות על העשירים שבזמן הזה, שמבזבזים אלפים ורבבות בבת אחת, שבונים טירות לזקנים, שכבר כלה כחם לֵהנות מן החיים, או ארמונות ליתומים, שהעיקר חסר להם: רחמי אם. ועוד שמעתי, שהיהודים העשירים בימינו נותנים צדקה לעניים ביד רחבה כמה וכמה פעמים יותר מאבותיהם.
ואף־על־פי־כן תמה אני, אם יש בדור הזה מי שראוי לקראו בשם בעל־צדקה, שיהא דומה לזה שהיה בדורות הקודמים, אם גם לא היו מוציאים למעשה הצדקה סכומים נדולים ועצומים, כדרך שנוהגים בימינו, ומי שנדב אז ח"י זהובים נחשב לפזרן גדול.
הרי בענינים כאלה לא הכמות עיקר אלא האיכות, וגם בזה עולים הרבה דורות הראשונים על הדורות האחרונים, כמו בכל דבר. מי שמבזבז אלפים ורבבות הרי הוא פזרן: מי שנותן צדקה ביד רחבה הרי הוא נדבן; אך עדיין לא הגיעו למדרגה של בעל־צדקה.
מה בין נדבן לבעל־צדקה? – הנדבן יש לו רק יד פתוחה, ואִילו בעל־צדקה גם לבו פתוח… העני בזמן הזה בשעת דחקו רק פושט את ידו, אבל את צרת לבו אין לו לפני מי לספר.
בעירי עדיין זוכרים עד היום את הגביר רבי שמואל, אף־על־פי שכבר עברו יותר מחמשים שנה מיום פטירתו, ואב לבנו יספר נפלאות על אדותיו. בחייו היה מפורסם בכל הסביבה ושמעו הלך למרחקים. “הגביר מכספין” היה “שם דבר” בעולם.
ולא משום שהיה עשיר גדול ובעל נכסים רבים. אפילו באותם הימים, שהעשירים לא היו מרובים כל כך כמו בימינו, נמצאו יהודים רבים, שעלו בעשירותם על רבי שמואל, ולא עוד אלא שגם בעיר מגוריו – עיר של סוחרי יערות – היו שנים שלשה עשירים שהונם עלה כפלים על הונו, אך הוא זכה לפרסומו הרב על ידי שהיה בעל־צדקה.
רבי שמואל היה סוחר יערות, ועסקיו היו גדולים ומרובים, אלא שכלם היו אצלו טפל לגבי העיקר – עסק הצדקה. כל שאר העסקים היה מטיל על משרתיו ועושי רצונו, ורק את עסק הצדקה היה עושה בכבודו ובעצמו. ואל יהא הדבר הזה קל בעיניכם. הרי יודעים אתם, שיש הרבה והרבה אנשים בעלי המדה של “לא יתן ולא יתנו אחרים”…
בבוקר בבוקר, כשהיה בא לבית־הכנסת – כידוע, היוּ בימים ההם נוהגִים גם העשירים להתפלל שחרית וערבית בצבור אפילו בימות החול ולא ביום־הכפורים בלבד – היה יושב על מקומו בכותל המזרח, ולפניו היה עומד שלחן קטן, והעניים היו באים ומניחים על גבי שלחן זה איש איש פתקא שלו והולכים להם.
גמר רבי שמואל את תפלתו, קפל את הטלית־ותפילין, נטל את כל הפתקאות וטמנן בכיסו והלך לביתו.
לאחר שאכל פת שחרית, היה נכנס לחדר מיוחד וקורא את הפתקאות של העניים. זה מבקש “גמילות־חסד” ליום ה“יריד” הממשמש ובא, וזה יש לו בת בוגרת שהגיעה לפרקה וצריך להשיאה, וזה מטופל בחשובה אשה וילדים ששה וצנורות הפרנסה נסתמו, וזה צריך לתקן את גג ביתו… מי ימנה ומי יספור את הצרות שיש ליהודים… מרובים צרכי עמך!
והיה רבי שמואל נוהג לרשום על גבי כל פתקא ופתקא את הסכום שהוא קוצב לאותו עני שפנה אליו, וביום המחרת היו באים לביתו ומקבלים איש איש את חלקו.
הסוחרים הגדולים שבסביבה, שהיו באים אל רבי שמואל להמלך בו – משום שהיה מפורסם למומחה בעניני עצים – או שבאו לבקש ממנו שימליץ עליהם לפני “פריץ” כל שהוא – מפני שהיה חשוב מאד גם אצל הגויים – היו נוהגים לתת לו שוחד: כך וכך לעניים שלו…
פעם אחת באו אליו לשדלו, שיהא שותף לעסק גדול של עצים, ורבי שמואל היה מפקפק בדבר, מפני איזה טעם. השותפים העתירו עליו, פצרו בו, אך הוא עמד על דעתו. נמלך אחד מן הסוחרים, ואדם פקח היה, עמד ואמר:
– אם לא למעננו, רבי שמואל, עשה נא למען השותפים האחרים החביבים עליך…
– דהיינו? – שאל רבי שמואל בתמיהה.
– אנו מוכנים ומזומנים לתת חלק מן הרֶוח לעניים…
תחבולה זו הועילה. רבי שמואל הרהר שעה קלה ואמר:
– טוב ויפה. אבל תנאי אני מתנה, שנסלק לעניים את חלקם מיד, מפני שאין להם פנאי לחכות…
– ואם, חס ושלום, נפסיד בעסק זה? – שאל האחד בהלצה.
ענה רבי שמואל ואמר:
– העניים שותפים הם אצלי לשכר ולא להפסד… העשירים יש להם רשות להעמיד בסכנה את ממונם, לא כן העניים…
ושותפים היו העניים אצל רבי שמואל לא רק בעסקיו, אלא בכל מאורעות חייו. שמחה כי היתה במעונו – הרי ודאי שצריך לשתף בה את העניים; אך גם בשעת צרה ופורענות, שאדם רגיל אז להסיח דעתו מכל העולם, לא היה רבי שמואל שוכח את העניים שלו…
מעשה ובליל־של־פסח באו גנבים לביתו של רבי שמואל וגנבו את כלי־הכסף וכלי־הזהב, את הכפות והמזלגות, את הכוסות והמנורות, את כל מה שעמד על השלחן לכבוד ה“סדר”. בחול־המועד עמד רבי שמואל והעריך את כל הכלים שנגנבו כפי שוים וצוה לחלק את ערכם לעניים…
– ברי הדבר – אמר לבני־ביתו – שהמעטתי בשנה זו ב“מעות חטים”, באו הגנבים ותבעו ממני עלבון העניים…
אפשר שיראה הדבר בעיניכם כמעשה נסים – ובני דורנו אינם מאמינים בנסים! – אבל מעיד אני בהן שלי, כי מעשה שהיה הוא: בשביעי של פסח נמצאה הגנבה…
על המצבה של רבי שמואל חרותים, בתוך שאר השבחים, הדברים: “אביהם של עניים”; ומי שראה את העניים ביום שהלכו אחרי מטתו של רבי שמואל, ופניהם כפני יתומים, יבין וידע, כמה אמת יש בשבח זה…
פנקסאות מיוחדים היו לו לו רבי שמואל, שבהם היה רושם את דברי הפתקאות של העניים, את שם העני המקבל, את הסכום, את היום והחודש – הכל כנהוג בשאר עסקים. והפנקסאות הללו היו טמונים וגנוזים בארונו ועין זר לא ראתם.
קודם פטירתו צוה להניח את הפנקסאות הללו בקברו… על שום מה? – יש אומרים, כדי להביא לפני בית־דין של מעלה את זכויותיו בידו; ואחרים אומרים, כדי שלא לגלות ברבים את שמות העניים, שקבלו צדקה מידו… ונראים לי דברי האחרונים… גם בזה יש הבדל בין נדבן לבעל־צדקה. הראשון אוהב לפרסם את מעשי־החסד שלו והשני רגיל אצל מתן־בסתר…
בניו של רבי שמואל עשירים מופלגים הם, וגם הם מבזבזים הרבה לעניים, אלא שאוהבים הם, כי כל העולם כלו יתנה מפעליהם. נדבנים הם ולא בעלי־צדקה…
חזקה
מאתמשה בן־אליעזר
הכל יודעים, שדורות הראשונים היו זהירים בכל המצוות, הן בקלות והן בחמורות, בין שיש בהן הנאה ובין שיש בהן ענוי, ולא היו נוהגים זלזול בכל מנהג ישראל, שהעלוהו למדרגה של מצוה ושמרו אותו בכל נפשם ובכל מאדם.
מסורה היא בידינו, שיש לנו תרי"ג מצוות… אבל דוק ותמצא, שבני־ישראל הרבו לעצמם בכל דור ודור מצוות, עד שמספרן עולה הרבה יותר… ולא משום שרוצים היו היהודים לקבל פרס, אלא מפני שהמצוות עצמן היו חביבות עליהם. רק בדורות האחרונים, כשפסקו לחבב את המצוות, נעשו קשות ונמצאו יתרות… משל למה הדבר דומה, לאדם מטופל בילדים. בזמן שהוא אוהב אותם, הרי הוא משקיע בהם כל רוחו ונפשו ונכון הוא לבוא למענם באש ובמים, וכיון שאין בלבו אהבה אליהם, הם מוטלים עליו כמשא כבד…
ואף־על־פי־כן, כשם שיש לו לכל אב ילד אחד, שהוא מחבקו יתר משאר ילדיו – הרי גם יעקב אבינו אהב את יוסף מכל בניו – כך היתה לו לכל יהודי מן הדור הישן מצוה אחת, שהיה מחבבה חבה יתרה ושומרה כבבת עינו. ומצות חביבה זו היתה לו מעין בת־זקונים… אם עלה בידי היהודי לקיימה מתוך הרחבה, הרי לא היה קץ לשמחתו, ורגע זה של שמחת־המצוה היה שקול לו כנגד הרבה ימים של צרות ודאגות…
על לבי עולה בשעה זו זכרונו של רבי יוסף־ליב, זה שיסד בעירנו את ה“קבוץ”…
אפשר שבדור צעיר, בין היהודים החדשים, יש רבים, שלא שמעו מימיהם את השם “קבוץ” ואינם יודעים מה טיבו של מוסד זה. אבל בימי ילדותי רבו בערי ליטא ה“קבוצים”, הם המקומות של תורה, שהיו אברכים מופלגים, מוסמכים להוראה, יושבים שם ולומדים, עד שנקראו לשבת על כסא הרבנות. מעוטם של ה“פרושים” הללו היו מתפרנסים מן ה“נדוניא” שלהם, אך פרנסת רובם היתה מוטלת על בני אותה העיר, שזכתה להיות מקום תורה.
בשעה שבא רבי יוסף־ליב ויסד את ה“קבוץ” בעירנו הקטנה, נמצאו רבים שקטרגו עליו. העיר קטנה ועניה, ויהודים מתפרנסים בדוחק גדול, ומהיכן תפרנס חבורה שלמה של לומדי תורה.
אבל רבי יוסף־ליב עמד על דעתו ויסד את ה“קבוץ”, שהיה בתחלה קטן, אך משנה לשנה הלך וגדל, עד שקנה לו פרסום בעולם, מפני שממנו יצאו גאונים… ובדיעבד שמחו בני עירנו מאד מאד על ה“קבוץ”, ואפילו העני שבעניים היה תומך בו בכל מאדו. כך דרכם של בני ישראל: כשבא הקב"ה לתת להם את התורה, צריך היה לכוף עליהם הר כגיגית, ולאחר כך הם חוגנים ושמחים בשמחת־תורה…
רבי יוסף־ליב עזב את כל עסקיו והקדיש עצמו לה“קבוץ”. ביום השוק היה עובר מעגלה לעגלה לבקש את הכפריים היהודים ולקבל מהם נדבה; חלה אחד מבני העיר, נכנס רבי יוסף־ליב לבקרו ולבקש נדבה; “חתונה” או “ברית” בעיר – מיד רבי יוסף־ליב בא ומאסף נדבות. אפילו מן הנכרים היה מקבל נדבות בשביל ה“קבוץ”. ופעמים שהיה נוסע לערים הסמוכות לזכות את יושביהן במצוה רבה של תמיכת לומדי־תורה.
בעיר היו הכל מקנאים בו ברבי יוסף־ליב, על שזכה לבנות בנין כזה, שינחילהו עולם־הבא.
פעם אחת יצא רבי יוסף־ליב לדרך. הימים היו ימי תחלת ניסן, שעת הפשרת שלגים, שהדרכים מקולקלות, וסוסו של אהרן־משה בעל העגלה מתיר לעצמו להתנהל לאט לאט, משום שיודע הוא, שאדונו אינו מחמיר בימים אלו – ורבי יוסף־ליב יושב בעגלה עטוף באדרתו ומנמנם. אהרן־משה הולך ברגל לצדה של העגלה, המושכות בידו והשוט בחגורתו, ראשו כפוף ושפתיו נעות.
פתאום התפרצה מלבו של בעל־העגלה אנחה ואחריה קריאה: “אי, רבונו של עולם!”
רבי יוסף־ליב התנער והתנודד.
– אהרן־משה, על מה אתה נאנח? הפרנסה נתמעטה?
– שבח לאל, בחורף זה השתכרתי יפה.
– אלא מאי?
בעל העגלה שתק שעה קלה, השתעל, רקק, אחר כך עלה וישב על דוכנו, פתח את פיו וענה:
כלום פרנסה היא כל עולמו של אדם? אם כך הוא, מה ביני לבין סוסי?…
השיב לו רבי יוסף־ליב:
– הרי לפיכך נתן הבורא את התורה, כדי שיזכה יהודי על־ידה לעולם־הבא…
– ומה יעשה בעל־עגלה, שאינו יכול ללמוד תורה? – שאל אהרן־משה.
– הרי יש תפלה… יש כמה וכמה מצוות… מה שייך?… “רחמנא ליבא בעי”, כלומר, העיקר הוא הלב… הרי אתה יהודי כשר… והקדוש־ברוך־הוא אינו תובע ממך יותר…
ושוב נשתתק אהרן־משה לשעה קלה, כאילו סדר במוחו את טענותיו, אחרי כן ענה ואמר:
– הוא אינו תובע, אבל אני תובע… רוצה אני להיות יהודי כדבעי… תפלה? – מהי תפלתו של בעל־עגלה, שאפילו פירוש המלות אינו מבין?… כמה וכמה מצוות? – היכן הן? אדרבא, הגד נא… ובמה אני יהודי כשר? – שאיני גונב? שאיני גוזל?… אני שומר שבת?… כלום “יישר כח” מגיע לי על כך?… הרי אלמלא מנוחת השבת היה גורל בעל־עגלה רע מגורל סוס…
חיוך נראה על פניו של רבי יוסף־ליב, כששמע את טענותיו של בעל־העגלה, ולאחר שסיים זה, שאל:
– ובכן מה אתה רוצה?
– מה אני רוצה?… אני רוצה לקנות לי, לפחות, מצוה אחת שאחזיק בה, שתהא כולה שלי, ש… ש… שאוהב אותה, כמו שאדם אוהב דבר שהוא שלו…
רבי יוסף־ליב התעורר פתאום, מחשבה חלפה במוחו. הוא פנה אל בעל־העגלה:
– אהרן־משה!
– מה?
– תפוחי־אדמה יש לך?
– שבח לאל, במרתף שלי יש עדיין תפוחי־אדמה יותר מכּור…
– אם כן, שמע־נא, אהרן־משה, רוצה אתה לזכות במצוה?… הרי יודע אתה, שבערב פסח כל היום אסור לאכול חמץ ואסור לאכול מצה… מה עושים? אוכלים תפוחי־אדמה. אבל במה דברים אמורים כשיש, ואם אין?… בכל ערב פסח באים כל ה“פרושים” – כשמונים איש – לביתי לאכול תפוחי־אדמה… בשנה זו אין לי תפוחי־אדמה… רצונך שאבוא לביתך בערב־פסח עם כל ה“פרושים” שלי לאכול תפוחי־אדמה?…
– כלום ירצו ה“פרושים” להתאסף בביתי?
– פי מדבר אליך – ענה רבי יוסף־ליב.
בערב פסח רבו ההכנות בביתו של אהרן־משה. אשתו שאלה מאת השכנות שתי קדרות גדולות, ושתי בנותיו ישבו מן הבוקר וקלפו תפוחי־אדמה… אהרן־משה עצמו, מלובש בבגדי יום־טוב, הלך הנה והנה, הסיע את השלחנות, העמיד את הספסלים על מקומם, סלק כל צרור וכל קיסם, לכבודם של האורחים ההגונים.
בצהרים נכנס רבי יוסף־ליב ואחריו כנופיה קטנה של פרושים… אהרן־משה הלך לקראתם… הוא לא מצא ידיו ורגליו… האיץ באשתו שתגיש את תפוחי־האדמה… רץ מפנה לפנה ולא ידע מה לעשות…
על־גבי השלחן עמדה קערה גדולה מלאה תפוחי־אדמה, שהבל נדף מהם, וה“פרושים” ישבו ואכלו וספרו בשבחם של הבולבוסין הללו, ההולכים ונמסים בתוך הפה…
אהרן־משה עמד מן הצד והתבונן מתוך נחת אל המסובים. ערכם של תפוחי־האדמה עלה בעיניו ברגע זה… ביתו נעשה לו בשעה זו יקר וחביב שבעתים… וכשפנה אליו אחד מן המסובים ושאלו: “מדוע אין בעל־הבית עצמו טועם כלום?” – ענה ואמר בחטיפה: “איני רעב… אני שבע… אני שבע”…
חבורה אחת גמרה סעודתה, עמדה ויצאה מן הבית, וחבורה שניה נכנסה… וכל “פרוש” ו“פרוש” הושיט ידו לאהרן־משה, הכיר לו טובה וברך אותו איש כברכתו… אהרן־משה היה שרוי בעולם העליון…
לאחד שנגמרה הסעודה, ורבי יוסף־ליב נגש אל אהרן־משה ונתן לו ידו ורצה ללכת, עכבו זה ואמר לו:
– רבי יוסף־ליב, רצוני, שתהא לי “חזקה” על מצוה זו…
רבי יוסף־ליב הרהר קצת וענה:
– יפה… אבל לא בחנם… עשרה רובל תשלם בכל שנה להחזקת ה“קבוץ”…
– הריני מקבל עלי…
ובפנקסו של ה“קבוץ” כתב רבי יוסף־ליב לזכרון, כי “חזקה” יש לו לאהרן־משה ברבי חיים־דוד, ש“בערב פסח אוכלים הפרושים בביתו תפוחי־אדמה”…
הנס
מאתמשה בן־אליעזר
בני דורנו, כידוע, אינם מאמינים בנסים, מפני שבימיהם אין נסים מתרחשים, וקטני אמונה, כידוע, אין נותנים אמון אלא במה שעיניהם רואות, ובמעשים שאירעו בדורות הקודמים להם הם נוטים לפקפק… ואף־על־פי־כן אני רוצה לספר לכם מעשה־נס אחד שנעשה בביתנו בזמן שהייתי עדיין נער, היינו לפני כמה וכמה שנים…
צריך אני להקדים לכם, כי בילדותי נתחנכתי בביתו של סבא, מפני שאבי ז“ל התירא, שמא תדבק בי חס־ושלום מחלת ההשכלה, שהתחילה להתפשט אז במחננו בעטיו של קבלן אחד שנתעשר ושלח את בנו לבית־מדרש שלהם, וביתו של סבא היה בעיני אבא ז”ל כעין מבצר עז. אך יותר משהשפיע עלי סבא בתורתו ובמוסרו, השפיעה עלי סבתא שלי בדבריה הרכים ובתוכחתה מאהבה. כשהייתי מתעצל לפעמים ללכת אל ה“חדר”, היתה סבתא אומרת לי: “אי אתה יודע, כמה גדול מזלך שנולדת גבר וזכית ללמוד תורה… וכי מה הן כל המצוות שבעולם לעומת תלמוד תורה?… רק אנו, הנשים, הורע מזלנו”…
וכיון שהורע מזלה של סבתא ולא זכתה ללמוד תורה, היתה כל ימיה משתדלת לצבור הון רב של מצוות ומעשים טובים, “כדי שלא תבא הביתה בידים ריקות”, ולא היתה מזלזלת בכל מצוה קלה שבאה לידה. “פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול”…
בין שאר המצוות החביבות של סבתא, שהיתה עושה אותן בהתלהבות רבה, היתה המצוה של טמינת תבשילים של שבת בתנורה לכל בני השכונה.
בית גדול היה לו לסבא, ובבית תנור גדול, שלפנים היו אופים בו לחם למכירה בשוק, ולאחר שהתרבו בעיר האופים שבת התנור בששת ימי המעשה ולא היה עושה מלאכה אלא ביום השבת, שחמם את התבשילים שנטמנו בו בערב שבת.
במצוה רבה זו היו משתתפים כל בני הבית. סבא היה בוקע את העצים להסיק בהם את התנור ומתקן את הקיסמין להבעיר בהם את האש; אני הייתי מביא מן החצר את החמר, בוללו במים, גובלו ומכשירו להדביק על ידו את הצמיד אל פי התנור. אך עיקר המלאכה, להכניס את הקדרות לתוך התנור בערב שבת ולהוציא אותן משם בשבת בבוקר אחר התפלה, היה נעשה בידי סבתא ולא הניחה לשום אדם לטפל בזה,
וכמה וכמה נסים נעשו לסבתא בשעת הטמנת הקדרות בתנור (נסים אלו ראיתי בעיני!). מעולם לא נהפכה קדרה על פיה בשעת כניסתה לתנור; מימיה לא החליפה סבתא צמיד של קדרה זו בצמיד של אחרת; אף פעם אחת לא הקדימה ולא אחרה בנעילת התנור בשעה הקבועה – שעה אחת קודם הדלקת הנרות.
בקיאה היתה סבתא בקדרות של כל שכנותיה. ובשבת בבוקר, כשהיו הנשים מתכנסות ובאות לקבל אשה אשה את הקדרה שלה, לא היתה סבתא שואלת למי קדרה זו או זו, אלא מושיטה ונותנת לכל אחת את שלה.
וכאן אני מגיע אל פרשת הנס הגדול, שרמזתי עליו בתחלת דברי.
פעם אחת בערב שבת הביאה אשה קדרה להטמין סמוך לנעילת התנור ולא העמידה, כדרכה, את הקדרה על האצטבא בתוך שאר הקדרות, אלא אחזה אותה בידיה ומסרה מיד אל יד לסבתא, שעמדה לפני התנור, ולא עוד אלא שהמתינה עד אחר נעילת התנור, ורק אז יצאה מן הבית. סבתא שלי הרגישה בכך, הבינה שיש דברים בגו, אך לא אמרה דבר. ואולם לאחר שיצאה האשה עמדה סבתא שעה קלה והרהרה… איש לא היה בבית, סבא כבר ישב בבית־הכנסת וקרא שיר־השירים, ורק אנכי לבדי הייתי עם סבתא. תחלה אמרה סבתא לשלוח גם אותי מעם פניה, אך אנכי סרבתי כדרך התינוקות, אותה שעה נגשה סבתא אל התנור, סלקה את הצמיד הדבוק בחמר, הוציאה את הקדרה האחרונה, הסירה מעל פיה את הכסוי וראתה, שאין בקדרה לא בשר ולא גריסין ולא תפוחי אדמה אלא מים בלבד… מיד צותה אותי סבתא לסגור את הדלת, והיא נזדרזה והוציאה מן התנור כמה קדרות עד שהגיעה אל שלה (שעמדה בראש). בידים מזורזות הוציאה סבתא מן הקדרה שלה חלק גדול מן הבשר ומן הגריסין ונתנה לתוך אותה הקדרה האחרונה… גמרה מלאכתה, החזירה סבתה את כל הקדרות לתוך התנור ונעלה אותו… הפעם אחרה זמן נעילת התנור.
– יד לפה, בני – הזהירה אותי סבתא – אל תגד חס ושלום לאיש דבר מכל אשר ראית.
– אני נשבע בחלקי לעולם הבא שלא אגלה לשום איש – קפצתי ונשבעתי.
ואמנם רק השבועה החמורה הזאת היא ששמרה עלי שאתגבר על יצרי שהשיאני לגלות למי שהוא את הסוד…
אך אותה האשה, בעלת הקדרה האחרונה, באה אל שכנתה הקרובה וגלתה לה בסודי סודות את דבר הנס שקרה לה, שטמנה לשבת קדרה מלאה מים והוציאה קדרה שיש בה בשר וגריסים, מעדני מלך.
– שמא לא שלך היא?
– הכיצד? כלום איני מכירה בקדרה שלי?
– ושמא נתנה גיטא (זה שם סבתא שלי) לתוך הקדרה בשר?
– אי אפשר, משום שעמדתי בביתה עד לאחר נעילת התנור.
ובכן גמרה השכנה, כי זה הוא נס מן השמים, שאירע לאותה אשה אלמנה עניה בזכות בעלה הצדיק, שישב כל ימיו והגה בתורה. והיא לא יכלה להתאפק וספרה את הדבר לשכנתה וזו לשכנתה, עד שנתפרסם הנס בכל העיר…
כשהגיעו הדברים לאזני סבא, שהיה “מתנגד” קפדן ולא האמין ב“צדיקים” שבזמן הזה, החליק את זקנו הלבן, חִיֵך חיוך של נחת ואמר:
איני יודע, בזכותו של מי אירע הנס, אם בזכותו של הצדיק או בזכותה של הצדקנית…
בשם צדקנית היה סבא קורא את סבתא שלא בפניה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.