רקע
משה בן־אליעזר

בני דורנו, כידוע, אינם מאמינים בנסים, מפני שבימיהם אין נסים מתרחשים, וקטני אמונה, כידוע, אין נותנים אמון אלא במה שעיניהם רואות, ובמעשים שאירעו בדורות הקודמים להם הם נוטים לפקפק… ואף־על־פי־כן אני רוצה לספר לכם מעשה־נס אחד שנעשה בביתנו בזמן שהייתי עדיין נער, היינו לפני כמה וכמה שנים…

צריך אני להקדים לכם, כי בילדותי נתחנכתי בביתו של סבא, מפני שאבי ז“ל התירא, שמא תדבק בי חס־ושלום מחלת ההשכלה, שהתחילה להתפשט אז במחננו בעטיו של קבלן אחד שנתעשר ושלח את בנו לבית־מדרש שלהם, וביתו של סבא היה בעיני אבא ז”ל כעין מבצר עז. אך יותר משהשפיע עלי סבא בתורתו ובמוסרו, השפיעה עלי סבתא שלי בדבריה הרכים ובתוכחתה מאהבה. כשהייתי מתעצל לפעמים ללכת אל ה“חדר”, היתה סבתא אומרת לי: “אי אתה יודע, כמה גדול מזלך שנולדת גבר וזכית ללמוד תורה… וכי מה הן כל המצוות שבעולם לעומת תלמוד תורה?… רק אנו, הנשים, הורע מזלנו”…

וכיון שהורע מזלה של סבתא ולא זכתה ללמוד תורה, היתה כל ימיה משתדלת לצבור הון רב של מצוות ומעשים טובים, “כדי שלא תבא הביתה בידים ריקות”, ולא היתה מזלזלת בכל מצוה קלה שבאה לידה. “פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול”…

בין שאר המצוות החביבות של סבתא, שהיתה עושה אותן בהתלהבות רבה, היתה המצוה של טמינת תבשילים של שבת בתנורה לכל בני השכונה.

בית גדול היה לו לסבא, ובבית תנור גדול, שלפנים היו אופים בו לחם למכירה בשוק, ולאחר שהתרבו בעיר האופים שבת התנור בששת ימי המעשה ולא היה עושה מלאכה אלא ביום השבת, שחמם את התבשילים שנטמנו בו בערב שבת.

במצוה רבה זו היו משתתפים כל בני הבית. סבא היה בוקע את העצים להסיק בהם את התנור ומתקן את הקיסמין להבעיר בהם את האש; אני הייתי מביא מן החצר את החמר, בוללו במים, גובלו ומכשירו להדביק על ידו את הצמיד אל פי התנור. אך עיקר המלאכה, להכניס את הקדרות לתוך התנור בערב שבת ולהוציא אותן משם בשבת בבוקר אחר התפלה, היה נעשה בידי סבתא ולא הניחה לשום אדם לטפל בזה,

וכמה וכמה נסים נעשו לסבתא בשעת הטמנת הקדרות בתנור (נסים אלו ראיתי בעיני!). מעולם לא נהפכה קדרה על פיה בשעת כניסתה לתנור; מימיה לא החליפה סבתא צמיד של קדרה זו בצמיד של אחרת; אף פעם אחת לא הקדימה ולא אחרה בנעילת התנור בשעה הקבועה – שעה אחת קודם הדלקת הנרות.

בקיאה היתה סבתא בקדרות של כל שכנותיה. ובשבת בבוקר, כשהיו הנשים מתכנסות ובאות לקבל אשה אשה את הקדרה שלה, לא היתה סבתא שואלת למי קדרה זו או זו, אלא מושיטה ונותנת לכל אחת את שלה.

וכאן אני מגיע אל פרשת הנס הגדול, שרמזתי עליו בתחלת דברי.

פעם אחת בערב שבת הביאה אשה קדרה להטמין סמוך לנעילת התנור ולא העמידה, כדרכה, את הקדרה על האצטבא בתוך שאר הקדרות, אלא אחזה אותה בידיה ומסרה מיד אל יד לסבתא, שעמדה לפני התנור, ולא עוד אלא שהמתינה עד אחר נעילת התנור, ורק אז יצאה מן הבית. סבתא שלי הרגישה בכך, הבינה שיש דברים בגו, אך לא אמרה דבר. ואולם לאחר שיצאה האשה עמדה סבתא שעה קלה והרהרה… איש לא היה בבית, סבא כבר ישב בבית־הכנסת וקרא שיר־השירים, ורק אנכי לבדי הייתי עם סבתא. תחלה אמרה סבתא לשלוח גם אותי מעם פניה, אך אנכי סרבתי כדרך התינוקות, אותה שעה נגשה סבתא אל התנור, סלקה את הצמיד הדבוק בחמר, הוציאה את הקדרה האחרונה, הסירה מעל פיה את הכסוי וראתה, שאין בקדרה לא בשר ולא גריסין ולא תפוחי אדמה אלא מים בלבד… מיד צותה אותי סבתא לסגור את הדלת, והיא נזדרזה והוציאה מן התנור כמה קדרות עד שהגיעה אל שלה (שעמדה בראש). בידים מזורזות הוציאה סבתא מן הקדרה שלה חלק גדול מן הבשר ומן הגריסין ונתנה לתוך אותה הקדרה האחרונה… גמרה מלאכתה, החזירה סבתה את כל הקדרות לתוך התנור ונעלה אותו… הפעם אחרה זמן נעילת התנור.

– יד לפה, בני – הזהירה אותי סבתא – אל תגד חס ושלום לאיש דבר מכל אשר ראית.

– אני נשבע בחלקי לעולם הבא שלא אגלה לשום איש – קפצתי ונשבעתי.

ואמנם רק השבועה החמורה הזאת היא ששמרה עלי שאתגבר על יצרי שהשיאני לגלות למי שהוא את הסוד…

אך אותה האשה, בעלת הקדרה האחרונה, באה אל שכנתה הקרובה וגלתה לה בסודי סודות את דבר הנס שקרה לה, שטמנה לשבת קדרה מלאה מים והוציאה קדרה שיש בה בשר וגריסים, מעדני מלך.

– שמא לא שלך היא?

– הכיצד? כלום איני מכירה בקדרה שלי?

– ושמא נתנה גיטא (זה שם סבתא שלי) לתוך הקדרה בשר?

– אי אפשר, משום שעמדתי בביתה עד לאחר נעילת התנור.

ובכן גמרה השכנה, כי זה הוא נס מן השמים, שאירע לאותה אשה אלמנה עניה בזכות בעלה הצדיק, שישב כל ימיו והגה בתורה. והיא לא יכלה להתאפק וספרה את הדבר לשכנתה וזו לשכנתה, עד שנתפרסם הנס בכל העיר…

כשהגיעו הדברים לאזני סבא, שהיה “מתנגד” קפדן ולא האמין ב“צדיקים” שבזמן הזה, החליק את זקנו הלבן, חִיֵך חיוך של נחת ואמר:

איני יודע, בזכותו של מי אירע הנס, אם בזכותו של הצדיק או בזכותה של הצדקנית…

בשם צדקנית היה סבא קורא את סבתא שלא בפניה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48905 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20857 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!