רקע
איוון טורגנייב
אבות ובנים
איוון טורגנייב
תרגום: צבי ארד (מרוסית)

 

1    🔗


“מה, פּיוֹטר, לא רואים עדיין?” שאל בעשרים במאי 1859, כשיצא גלוי־ראש למרפסת הנמוכה של האכסניה בכביש. אדון כבן ארבעים ומשהו לבוש מעיל מאובק ומכנסיים משובצים. את משרתו, בחור צעיר, שלחייו בשרניות, פלומה לבנבנת בסנטרו ועיניו הקטנות עמומות.

המשרת, שהכל בו: גם העגיל הירקרק באוזן, והשיער הרב־גוני המשוח במשחה, ותנועות־הגוף המנוסמסות, בקיצור – שהכל בו חשוף אדם בן הדור החדש, המשופר – העיף מבט סלחני על הדרך וענה: “לא ולא, לא רואים.”

“לא רואים?” חזר ואמר האדון.

“לא רואים,” שב וענה המשרת.

האדון נאנח וישב על ספסל. נציג אותו לפני הקורא, כל עוד הוא יושב, רגליו הקטנות אסופות והוא מסתכל כמהורהר סביבו.

שמו ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' קירסֶנוֹב. באחוזתו הטובה, המרוחקת חמישה־עשר ויוֹרסט מהאכסניה הקטנה, מאתיים נפשות, ו“החווה”, כפי שהוא מכנה את אחוזתו לאחר שקבע גבולות בין קרקעותיו לקרקעות האיכרים, משתרעת על אלפיים דֶסיָינוֹת1. אביו, גנרל קרבי משנת 1812, בוּר־למחצה, גס, אבל אדם רוסי לא מרושע, משך בעול כל ימיו, פיקד תחילה על בּריגָדה, אחר־כך על דיוויזיה, וישיב תמיד בערי־השדה, ושם היה שמור לו, בזכות דרגתו, תפקיד נכבד למדי. ניקוֹלַי פֶּטרוביץ' נולד בדרומה של רוסיה, כמוהו כאחיו הבכור פָּוֶל, שידובר בו להלן, והתחנך עד שנתו הארבע־עשרה בבית, מוקף חונכים זולים, שלישים חופשיים בנוהגם אבל חנפנים, ושאר אנשי־מַטה של הגדוד. אמו-יולדתו, מבית קוֹליָזין, ששמה בבתוליה Agathe, וכגנרלית – אָגָפוֹקלֵיאָה קוּזמינשנה

קירסָנוֹבה, נמנתה עם “האמהות־המפקדות”, חבשה שביסים מפוארים ולבשה שמלות־משי. בכנסייה היתה ניגשת ראשונה לנשק את הצלב, דיברה בקול רם והרבה, בבוקר הניחה לילדים לנשק את ידה, לקראת לילה – בירכה אותם, בקיצור חיה לה להנאתה. כבנו של גנרל היה ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' אמור – אמנם, לא זו בלבד שלא הצטיין באומץ־לב, אלא זכה גם בכינוי פחדן – כאחיו פּקוֶל, להתגייס לצבא. אלא שעם הגיע ההודעה על גיוסו, נשברה רגלו, בו ביום, ולאחר ששכב חודשיים במיטה, נשאר “פיסח” לכל ימיו. האב התייאש, הניף יד בביטול, ושילח אותו לשירות האזרחי. אך מלאו לבחור שמונה-עשרה, הסיע אותו לפטרבורג, לאוניבסיטה. אגב, בו־בזמן עבר אחיו כקצין לגדוד־הגוַרדִיָה. שני הצעירים התגוררו בדירה משותפת, בפיקוח־מרחוק של דוֹדן־האם, איליָה קוֹליָזין, פקיד חשוב. אביהם שב אל הדיוויזיה ואל רעייתו, ורק לעתים שלח לבנים רבע־גיליון של נייר אפור, מנומר בכתב־היד המרושל של לבלר. בשולי העמוד למטה התנוססו המלים, המוקפות בשקידה בסלסולי־סלסולים: “פּיאוֹטר קירסָנוֹף, גנרל־מָיוֹר”. בשנת 1835 סיים ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' את לימודיו באוניברסיטה בתואר “בוגר”, ובשנה ההיא הוצא הגנרל קירסָנוֹב בדימוס בגלל מיסדר לא-מוצלח ובא לפטרבורג עם אשתו, להשתקע בעיר. הוא שכר בית ליד הגן הטַברִי ונרשם לחבֵרות במועדון האנגלי, אך מת פתאום בשבץ. אָגָפוֹקלֵיאָה קוּזמינישנה מיהרה לצאת בעקבותיו: נבצר ממנה להתרגל לחיים השוממים בעיר-הבירה. צער הקיום לאחר־הפרישה קסס אותה למוות. בינתיים הספיק ניקוֹלַי פּטרוֹביץ', עוד בחיי ההורים ולצערם הרב, להתאהב בבתו של הפקיד פּרֶפּוֹלוֹבֶסקי. בעל־דירתו לשעבר, בחורה נעימת-מראה, וכפי שאומרים, מפותחת: היא קראה בז’ורנלים מאמרים רציניים במדור “מדע”. הוא נשא אותה לאשה בתום ימי־האבל, נטש את מיניסטריון־המקרקעין, שבו נרשם כפקיד בפרוטקציה של אביו, והתענג עם מָשָה שלו, תחילה בדאצָ’ה ליד מכון־היער, אחר־כך בעיר, בדירה קטנה ונחמדה, עם חדר־מדרגות נקי וחדר־אורחים קריר מעט, ולבסוף – בכפר, שבו השתקע סופית, ושם נולדו לו עד מהרה בנו אַרקָדי. חיי בני־הזוג היו יפים ושקטים: הם כמעט לא נפרדו. קראו יחדיו, ניגנו בארבע ידיים בפסנתר, שרו דוּאֶטים.

היא שתלה פרחים והשגיחה על חצר־העופות, הוא יצא נדירות לציִד ועסק במשק, ואַרקָדי גדל וגדל, גם הוא כראוי ובשקט. עשר שנים חלפו כמו חלום. בשנת 47 נפטרה אשתו של קירסָנוֹב. בקושי עמד האיש במהלומה

זו, שערו הלבין תוך כמה שבועות. הוא התכוון לצאת לחוץ־לארץ, כדי להסיח מעט, לפחות, את דעתו… אלא שהגיעה שנת 48. על־כורחו שב לכפר, ולאחר תקופה ממושכת ללא-פעילות, התחיל לעסוק בשינויים במשק. בשנת 55 הסיע את הבן לאוניברסיטה, וישב עמו שלושה חורפים בפטרבורג, כמעט בלי לצאת למקום כלשהו, וטרח לקשור היכרות עם חברים צעירים של אַרקָדי. בחורף האחרון נבצר ממנו להגיע לפטרבורג – והנה אנו רואים אותו במאי 1859 לבן כולו, תָפוח ושחוח מעט: הוא מחכה לבן שזכה, כמוהו בשעתו לתואר בוגר־האוניברסיטה.

מתוך נימוס, ואולי מתוך רצון לחמוק מעיני אדוניו, נכנס המשרת לקמרון־השער והצית מקטרת. ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' הרכין את ראשו והסתכל במדרגות הרעועות של המרפסת: אפרוח מנומר גדול התהלך עליהן במתינות, וטפח בחזקה ברגליו הצהובות. חתול מלוכלך הסתכל בו בעוינות, מתהדר ברביצתו על המעקה. השמש צרבה. מהפרוזדור האפלולי של האכסניה עלה ריחו של לחם־שיפּוֹן חם. התהרהר ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' שלנו, “הבן… בוגר… אַרקָשָה,” חגו מחשבות במוחו וחזרו־חלילה. ניסה לחשוב על משהו אחר, אבל שב אל מחשבות אלו. נזכר באשתו המנוֹחה… "לא זכתה! " לחש בעצב… יונה שמנה אפורה־כחלחלה ירדה על הדרך, ונחפזה אל השלולית שליד הבאר, לשתות. הסתכל בה ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', אך אוזנו כבר צדה את נקישות הגלגלים הקרבים…

“אין זאת שהם נוסעים,” הודיע המשרת שיצא מהשער.

קפץ ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' ממקומו, ונעץ עיניו בדרך. הנה הופיע טָרַנטַס,2 רתומה לשלושה סוסי־דואר. בטָרַנטַס הבהבו הגליל האדום של כובע־סטודנט, ותווים מוכּרים של פנים יקרות…

"אַרקָשה! אַרקָשה! " צעק קירסָנוב, רץ ונופף ידיו… כעבור שניות מעטות כבר נצמדו שפתיו אל הלחי ללא־זקן, המאובקות והשזופות של הבוגר הצעיר.


 

2    🔗

“תן, אבא, להתנער,” אמר אַרקָדי בקול צרוד מעט מהדרך אבל צעיר ומצלצל, כשהוא מגיב בעליזות על חיבוביו של האב, “אני אלכלך אותך כולך”.

“אין דבר, אין דבר,” חזר ואמר ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', מחייך בהתמוגגות וטפח פעמיים בידו על צווארון מעילו של הבן ועל מעילו הוא. “הראה־נא את עצמך, הראה,” הוסיף, סר וצעד בצעדים חפוזים אל האכסניה, כשהוא ממלמל: “הנה, לכאן, לכאן, והגישו מהר סוסים”.

ניקוֹלַי פֶּטרוביץ' נראה מרוגש בהרבה מבנו. הוא כאילו נבוך מעט, כאילו פחד, עצר בו אַרקָדי.

“אבא,” אמר, “הרשה להציג לפניך את ידיד הטוב, בָּזָרוֹב, שכתבתי לך עליו תכופות. הוא כה נחמד, שהסכים להתארח אצלנו”.

ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' פנה באחת, ניגש אל אדם גבה קומה בחלוק־דרכים ארוך עם גדילים באזור, שירד זה עתה מהטָרַנטַס, לחץ בכוח את ידו האדומה החשופה, שהוגשה לו לא מיד.

“אני שמח בכל לב,” אמר, “ומודה על הכוונה הטובה לבקר אצלנו. אני מקווה… הרשה לדעת את שמך ושם אביך?”

“יסבגֶני וָסיליֶב,” ענה בָּזָרוֹב בקול עצל אך גברי, הפשיל את צווארון החלוק והראה לניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' את כל פניו. ארכות ורזות, מצח רחב, אף שטוח למעלה ומתחדד כלפי מטה, עיניים גדולות, ירקרקות, זקן־לחים שמוט בגון החול – היו פנים אלו לובשות חִיוּת בחיוך שליו, והביעו תבונה ובטחון־עצמי.

“אני מקווה, יֶבגֶני וָסיליֶב החביב ביותר, שלא תשתעמם אצלנו,” המשיך ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'.

שפתיו הדקות של בָּזָרוֹב נעו מעט. אך הוא לא ענה ורק הרים את הכובע. שיער בלונדי־כהה, ארוך וצפוף, לא הסתיר בליטות גדולות של גולגולתו הרחבה.

“אם כן, כיצד ננהג, אַרקָדי,” אמר ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' ופנה אל בנו. “לרתום מיד, מה? ואולי אתם רוצים לנוח?”

“בבית ננוח, אבא, צווה לרתום.”

“מיד, מיד,” נחפז האב. “היי, פּיוֹטר, שמעת? תן הוראות, חביבי, מהר יותר.”

פּיוֹטר, שהוא בבחינת משרת משופר, לא ניגש לנשק את ידו של האדון הצעיר ורק החווה לו קידה מרחוק ונעלם בשער.

“באתי לכאן בכרכרה, אבל יש כאן שלישייה גם לטָרַנטַס,” דאג ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', בעוד אַרקָדי שותה מים מכדידי־ברזל, שהגישה בעלת־האכסניה, ואילו בָּזָרוֹב הצית מקטרת וניגש אל הרכּב המתיר את הסוסים. "אלא שהכרכרה היא לשניים, ואיני יודע כיצד ידידך… "

“הוא יסע בטָרַנטַס,” הפסיק אותו אַרקָדי והנמיך את קולו “אתה אל תצטעצע עמו, בבקשה, הוא בחור נהדר, פשוט כזה – תראה.”

הרכּב של ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' הוציא את הסוסים.

"נו, התנועע, עבֵה־זקן!… פנה בָּזָרוֹב אל הרכּב.

“שמע מיטיוּחה,” הצטרף רכּב שני שעמד בסמוך, ידיו תחובות בשסָעים האחוריים של הפרווה, " האדון קרא לך עבה־זקן? ואתה באמת עבה־זקן."

מיטיוּחה הסיט את הכובע ומשך במושכות של הסוס האמצעי.

“מהר, מהר יותר, בחורים, עזרו,” קרא ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', "תקבלו לווֹדקה! "

בכמה דקות נרתמו הסוסים. האב והבן עלו לכרכרה. פּיוֹטר טיפס לדוכן. בָּזָרוֹב קפץ אל הטָרַנטַס, השעין ראשו בכרית־העור, והם יצאו לדרך.


 

3    🔗

“והנה סוף־סוף אתה בוגר ובאת הביתה,” אמר ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', נוגע בזרועו של אַרקָדי או בברכו. "סוף־סוף! "

“ומה שלום הדוד? הוא בריא?” שאל ארקַדי, שעל אף השמחה הכנה, הילדותית, שמילאה את לבו, הוא רצה להעביר במהירות את השיחה מהלוך־הרוח הנרגש אל היומיומי.

“בריא. הוא רצה לנסוע עמי לפגוש אותך, אבל משום מה התחרט.”

“ואתה חיכית לי זמן רב?” שאל אַרקָדי.

“קרוב לחמש שעות”.

"אבא טוב! "

אַרקָדי פנה בזריזות אל אביו והטביע נשיקה צלצלנית בלחיו. ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' צחק חרש.

"איזה סוס נחמד הכנתי לך! " פתח האב. "אתה תראה. ובחדרך הודבקו טפיטים.

“ולבָּזָרוֹב יש לך חדר?”

“יימצא גם לו.”

“בבקשה, אבא, קרב אותו, לא אוכל להביע, באיזו מידה אני מוקיר את ידידותו.”

“הכרת אותו זה־לא־כבר?”

“כי בחורף שעבר לא ראיתי אותו. במה הוא עוסק?”

“המקצוע הראשי שלו – מדעי־הטבע, הכול הוא יודע. בשנה הבאה בדעתו להיבחן לתואר רופא.”

“אה! הוא בפקולטה לרפואה,” אמר ניקוֹלַי פֶּטרוביץ' והשתתק.

“פּיוֹטר,” הוסיף והצביע בידו, “הרי אלו האיכרים שלנו, שנוסעים?”

הסתכל פּיוֹטר לכיוון שהצביע עליו האדון, עגלות אחדות, רתומות לסוסים, ללא־רסן, נסעו במהירות בדרך־העפר הצרה. בכל עגלה ישב אחד, לכל היותר שניים, פרוותיהם פתוחות.

“אכן כך,” אמר פּיוֹטר.

“לאן הם נוסעים, האם העירה?”

“צריך לחשוב, שנוסעים העירה, לפונדק.” הוסיף בבוז ורכן מעט אל הרכּב, כאילו הסתמך עליו, הרכּב אפילו לא זז: זה היה אדם בנוסח הישן, שאינו מקבל השקפות חדשות.

“השנה יש לי טרדות גדולות עם האיכרים,” המשיך ניקוֹלַי פֶּטרוביץ' כשהוא פונה אל הבן. “אין הם משלמים את דמי־האריסות, את ה’אוֹבּרוֹק', ומה תעשה?”

“ומהפועלים־השכירים שלך אתה מרוצה?”


“כן,” סינן ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' בין שיניו. “מסיתים אותם, זו הצרה. והשתדלוּת אמיתית אין עדיין. הם מקלקלים את הרתמות. אמנם, הם חרשו לא רע, כשייטָחנו הדברים במרוצת הימים – יהיה גם קמח. אבל האם המשק מעסיק אותך עכשיו?”

“אין אצלכם צל, זו צרה,” אמר אַרקָדי, בלי להשיב על השאלה האחרונה.

“מצד צפון התקנתי מעל הגזוזטרה מַרקיזה גדולה,” אמר ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', “ועכשיו אפשר גם לאכול בצהריים באוויר הצח.”

"זה יהיה דומה קצת לדאצָ’ה… ולמעשה, כל זה הבל. לעומת זאת, איזה אוויר כאן! מה נחמדים הריחות! נדמה לי שאין בעולם ריחות יפים, כריחות שלנו כאן! וגם השמים כאן… "

"אַרקקדי הפסיק, ליכסן מבט לאחור והשתתק.

“ודאי,” אמר ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', "אתה נולדת כאן, הכול כאן נראה לך ודאי מיוחד במינו… "

“אבא, לא חשוב היכן נולד אדם.”

"ובכל זאת… "

“לא, אין כל הבדל לחלוטין.”

ניקוֹלַי פֶּטרוביץ' צידד מבט אל הבן, והכרכרה עברה כחצי ויוֹרסט לפני שהתחדשה השיחה ביניהם.

“איני זוכר האם כתבתי לך,” אמר ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', “נפטרה האומנת של לשעבר, יֶגוֹרוֹבנה.”

“באמת? זקנה מסכנה! ופּרוֹקוֹפיץ' חי?”

“חי ולא ולא נשתנה כלל, רוטן כמו קודם. ובכלל לא תמצא תמורות גדולות במראִינוֹ.”

“הפקיד, עדיין אותו שהיה?”

“דווקא את הפקיד החלפתי. החלטתי לא להעסיק אנשי־חצר לשעבר ששוחררו, או, לכל הפחות, לא להטיל עליהם תפקידים הקשורים באחריות (אַרקָדי רמז בעיניים על פּיווטר). Il est libre en effet.”3 הנמיך את קולו ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ‘, "אבל הוא הרי – שָרת אישי. הפקיד שלי עכשיו הוא מהבורגנים־הזעירים: נדמה, שהוא בחור־לעניין. קבעתי לו מאתיים וחמישים רובל בשנה. אמנם, "הוסיף ניקוֹלַי פֶּטרווביץ’ ושפשף את המצח והגבות, והוא תמיד סימן למבוכתו הפנימית, “אמרתי לך זה עתה, כי לא תמצא תמורות במַראִינוֹ… אין זה נכון לגמרי. רואה אני חובה לעצמי להודיע לך, אמנם…”

הוא נבלם להרף־עין והמשיך צרפתית:

“מוֹרָליסט מחמיר יראה בגילוי־הלב שלי עניין שאינו במקומו, אלא, שראשית, אי־אפשר להסתיר זאת, ושנית, כידוע לך, היו לי תמיד עקרונות מיוחדים בכל הנוגע ליחסי אב עם בנו. אמנם, רשאי תהיה לדון אותי לכף חובה. בגילי… בקיצור… בחורה זו, ששמעת כבר, כנראה, עליה…”

“פֶניֶצ’קה?” שאל אַרקָדי ללא נימוסים.

ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' הסמיק.

“אל תקרא, בבקשה, בשמה בקול רם… נו, כן… היא גרה עכשיו אצלי. הכנסתי אותה הביתה… היו שם שני חדרים לא־גדולים. אגב, כל זה אפשר לשנות.”

“אנא, בטובך, אבא, לשם מה?”

“ידידך יתארח אצלנו… לא נוח…”

“בעניין בָּזָרוֹב, אל תדאג, בבקשה. הוא נעלה על כל זה.”

“ולבסוף, אתה,” אמר ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', “האגף שלנו במצב גרוע, וזו צרה.”

“אנא, בטובך, אבא,” נחפז אַרקָדי, “אתה כאילו מצטדק. איך לא תיבוש.”

“ודאי שעלי להתבייש,” ענה ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', כשהוא מסמיק יותר.

"די, אבא, די, עשה עמי חסד! " חייך אַרקָדי בחיבה. "על מה הוא מצטדק! " הרהר ואת נפשו מילא רגש אהבה סלחנית אל האב הטוב והרך, מעורב בתחושת איזו עליונות חבויה. “חדל בבקשה,” חזר ואמר כשהוא נהנה בלי-משים מהמוּדעוּת לחירותו ולהתפתחותו.

ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' הוסיף להסתכל בו מבעד לאצבעות ידו המשפשפות את מצחו, ומשהו דקר את לבו… אלא שמיד האשים את עצמו.

“כאן מתחילים כבר השדות שלנו,” אמר לאחר שתיקה ארוכה.

“וזה שלפנינו, הוא היער שלנו, נדמה לי?” שאל אַרקָדי.

“כן, שלנו, אלא שמכרתי אותו. השנה יכרתו אותו.”

“מדוע מכרת אותו?”

“הכסף היה דרוש. מה גם, שאדמה זו עוברת לידי האיכרים.”

“שאינם משלמים לך את דמי־האריסות?”

“זה כבר עניינם, אמנם, הלוא ישלמו באחד הימים.”

“צר לי על היער,” אמר אַרקָדי והסתכל סביבו.

אין לומר על הנוף שעברו בו עתה שהוא ציורי. שדות, שדות שנמשכו עד האופק, מתגבהים מעט ושבים ומשתפלים. פה-ושם נראו יערות לא־גדולים וגיאָיות, זרועים שיחים דלילים ונמוכים, התפתלו והזכירו לעין את מראיתם במפות עתיקות מימי יֶקָתֶרינה. נִקרו להם בדרכם גם נחלים שחופיהם סחוּפים, ובריכות זעירות עם סכרים עלובים, וכפרים קטנים עם בקתות שפופות, תחת גגות כהים שהקש נתלש ממחציתם, וסככות־דישה מעוקמות, שקירותיהן קלועים מזָרדים ושעריכן מפהקים ליד גרנות שוממות, וכנסיות, בנויות לבֵנים וקלופות־טיח פה־ושם, או בנויות־עץ שצלביהן רכונים ובתי־העלמין שלהן הרוסים. לבו של אַרקָדי התכווץ מעט. כאילו להכעיס פגשו איכרים מרופטים, ולכולם סוסות עלובות. כקבצנים לבושים סמרטוטים עמדו לצדי־הדרך ערבות, קליפתן קרועה וענפיהן שבורים. פרות כחושות, מחוספסות, הנראות כמכורסמות, תלשו בשקיקה את העשב בתעלות־הדרך. דומה, כי רק עתה נחלצו מציפורניים איומות, קטלניות – ולמראה המראה המצער של הבהמות החלושות, עלה ביום האביב היפה צל־הרפאים הלבן של החורף האינסופי העגום, על הסופות, הצינות והשלגים… “לא,” אמר בלבו אַרקָדי, “אין חבל־ארץ זה עשיר, אין הוא מפליא אותך לא בשפע ולא בחריצות יושביו. חלילה, חלילה שיישאר החבל במצב זה, התמורות החיוניות בו… אבל כיצד לחולל אותן, כיצד לגשת לעניין?…”

כך הרהר אַרקָדי… ובעוד הוא מהרהר, עשה האביב את מלאכתו. הכול מסביב הוריק והזהיב, הכל הכה גלים רחבים ורכים והבהיק עם נשימתה השקטה של רוח חמה, הכול – העצים, השיחים, הדשאים. בסלסולים צלצלניים אינסופיים השתפכו בכול העפרונים. האַבטִיטִים4 צעקו והסתחררו מעל לאפָרים. או רצו בשתיקה על פני הרגבים. משחירים יפה בירק הרענן של הדגנים הנמוכים עדיין, טיילו עורבי־הזרע. הם נעלמו בשיפּוֹן שהצהיב כבר מעט, ורק לעיתים רחוקות הציצו ראשיהם מעל גלי־התבואה שגוֹנם כעשן. הסתכל אַרקָדי, הסתכל, נחלש מעט והרהוריו נעלמו… הוא פשט את המעיל ונתן באביו מבט עליז, נערי, שעורר את האב לשוב ולחבק אותו.

“כבר לא רחוק.” אמר ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', “אך נעלה על תלולית זו, נראה את הבית. נעשה חיים טובים, אַרקָשה. אתה תסייע לי במשק, אם זה לא יימָאס עליך. ראוי לנו להתקרב עכשיו היטב, להכיר זה את זה היטב, האם לא כן?”

“ודאי,” אמר אַרקָדי, "איזה יום נפלא היום! "

"לכבוד בואך. נשמה שלי. כן, האביב עתה בכל הזוהר שלו. אגב, אני מסכים לדעתו של פושקין. ב’יֶבגֶני אוֹניֶגין':

"הופעתךָ מה עצובה לי,

אביב, אביב, תור אהבה!

איזה… "


"אַרקָדי! " עלה קולו של בָּזָרווב מהטָרַנטַס, "שלח לי גפרור, אין לי במה להצית את המקטרת. "

השתתק ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', ואַרקָדי, שהתחיל להקשיב לו במידת־מה של השתוממות, אבל גם מתוך השתתפות, נחפז לשלוף מהכיס קופסת־כסף ובה גפרורים, ושלח אותה לבָּזָרווב בידי פּיוֹטר.

“רוצה סיגאר?” שוב צעק בָּזָרוֹב.

“תן,” ענה אַרקָדי.

פּיוֹטר שבאל הכרכרה והושיט יחד עם קופסת־הגפרורים סיגאר שחור עבה, ואַרקָדי הצית אותו, והפיץ מיד סביבו ריח חמוץ וכה חריף של טבק שהתיישן, עד שנאלץ ניקוֹלַי פּסטרוֹביץ', שלא עישן מימיו, להפנות בזהירות, כדי שלא להעליב את הבן, את אפו הצדה.

כעבור רבע שעה נעצרו שני כלי־הרכב ליד מרפסת בית־עץ חדש, הצבוע אפור וגג־הפח שלו אדום. וזו היתה האחוזה מַראִינוֹ, המכוּנה גם “נוֹבָיָה סלוֹבוֹדקה”, ובפי האיכרים: בּוֹבּילי חוּטוֹר.


 

4    🔗

המונם של אנשי־החצר לא רצו למרפסת, להקביל את פני האדונים. הופיעה רק ילדה בת שתים־עשרה, ואחריה יצא מהבית בחור צעיר, דומה מאוד לפּיוֹטר, לבוש מקטורן־מדים אפור שבכפתוריו הלבנים מוטבע סֵמל – משרתו של פָּוֶל פֶּטרווביץ' קירסָנוֹב. הוא פתח בשתיקה את דלת הכרכרה, וכן סילק את הסינר, המחפה על הרגליים, בטָרנטַס. ניקוולַי פֶּטרוֹביץ', הבן ובָּזָרוֹב עברו באולם האפלולי וכמעט ריק, שמאחורי דלתו הציצו פני אשה צעירה, ונכנסו לחדר־האורחים, המותקן בטעם חדיש יותר.

“הנה אנו בבית,” אמר ניקוֹלַי פֶּטרווביץ', הסיר את הכובע וניער את שערו. "העיקר עכשיו לאכול את ארוחת־הערב ולנוח. "

“אכן לא רע יהיה לאכול משהו,” אמר בָּזָרוֹב, התמתח וישב על הספה.

"כן, כן, הגישו את ארוחת־הערב במהירות, "אמר ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' ורקע ברגליו ללא כל צורך. “הנה, באמת, גם פּרוֹקוֹפיץ'.”

נכנס אדם כבן ששים. לבן־שיער, רזה ושחום, בפראק חום שכפתוריו פליז, ומטפחת ורודה לצווארו. חייך וחשף שיניו, ניגש ונשק את ידו של אַרקָדי, החווה קידה לאורח, נסוג אל הדלת ושלב ידיו על גבו.

“הנה הוא, פּרוֹקוֹפיץ',” אמר ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', “בא אלינו סוף־סוף… מה? איך הוא בעיניך?”

“במצב הטוב ביותר,” אמר הזקן ושב וחשף שיניו בחיוך, אבל מיד הזעיף את גבותיו העבותות. “האם תצווה לערוך את השולחן?” אמר בכובד–ראש.

“כן, כן, בבקשה. אבל האם לא תיגש קודם לחדרך, יֶבגֶני וָסיליץ'?”

“לא, תודה, אין כל צורך בזה. צווה רק לגרור לשם את המזוודה שלי ואת הבגד הזה,” אמר ופשט את חלוק־הדרכים..

“טוב מאוד. פּרוֹקוֹביץ', קח את המעיל של האדון (בתמיהה לקח פּרוֹקוֹביץ' בשתי ידיו את “הבגד” של בָזָרוב, הרים אותו גבוה מראשו ויצא על הבהונות). ואתה, אַרקָדי, תיגש אל חדרך לדקה?”

“כן, כן, ראוי להתנקות,” ענה אַרקָדי ופנה אל הדלת, אולם ברגע זה נכנס לחדר־האורחים אדם ממוצע־קומה, לבוש חליפה אנגלית כהה, עניבה אופנתית קצרה, ולרגליו מגפי־לאכּה קצרים: פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' קירסָנווב. נראה היה כבן ארבעים וחמש: לשערו השׂב המסופר קצר היה ברק כהה, ברק כסף חדש. פניו מרירות אך ללא קמטים, תואמות מאוד ונקיות, כאילו גולפו באיזמל קל ועדין, ויש בהן עקבות יופי רב. יפות במיוחד היו עיניו המארָכות, השחורות ומבריקות. דמותו ההדורה והגזעית של פָּוֶל, דודו של אַרקָדי, שמרה על תמירות־הנעורים ועל השאיפה אל-על, אל מחוץ לאדמה, שאיפה הנעלמת על־פי־רוב לאחר שנות העשרים בחיים.

פָּוֶל פֶּטרוֹ*ביץ'* חילץ מכיס מכנסיו את ידו היפה בעלת הציפורניים הוורודות הארוכות, יד שנראתה יפה יותר על רקע השרוולית הצחה כשלג ומכופתרת באבן לֶשֶם גדולה, והושיט אותה לאחיין. לאחר shake hands אירופי, התנשק עמו שלש פעמים, בנוסח רוסיה, זאת אומרת, נגע שלש פעמים בשפמו המבושם בלחיי הבחור ואמר: "ברוך הבא! "

ניקוֹלַי פּסטרוֹביץ' הציג אותו לפני בָּזָרוֹב. פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' הרכין מעט את חזהו והעלה חיוך קל, אבל את ידו לא הושיט ואפילו טמן אותה בכיס.

"כבר חשבתי, שלא תבואו היום. " אמר בקול נעים, והוא מתנדנד בחביבות, מושך כתפיים וחושף שיניים נפלאות. “האם קרה משהו בדרך?”

“לא קרה דבר,” ענה אַרקָדי, “סתם השתהינו קצת. על כן אנו רעבים עכשיו כזאבים. האץ בפרוֹקוֹפיץ', אבא, ואני אשוב מיד.”

“המתן אלך אתך,” אמר בָּזָרוֹב וקם בניתור מהספה. שני הצעירים יצאו.

“מי הוא האיש?” שאל פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'

“ידיד של אַרקָשה. לדבריו, אדם חכם מאוד.”

“הוא יתארח אצלנו?”

“כן.”

"פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' הקיש בציפורניו על השולחן.

“לדעתי אַרקָדי s’est dégourdi,”5 אמר. “ואני שמח לשובו.”

בשעת הארוחה מיעטו לדבר. בעיקר לא דיבר בָּזָרוֹב, אבל אכל הרבה. ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' סיפר על מקרים מחיי־החוואי שלי, כלשונו, דן בתקנות הממשלתיות הצפויות, דיבר על הוועדים, על הצירים, על ההכרח להכניס מכונות וכיוצא בזה. פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' התהלך לאט אנה־ואנה (הוא לא נהג לסעוד עם אחיו), מפעם־לפעם גמע מכוסית יין־אדום, ובהפסקות גדולות יותר העיר משהו, או המהם: "אַה! אֶהֶה! הָמ! " אַרקָדי סיפר כמה מחדשות פטרבורג, אך הרגיש אי־נוחות רבה, אי־הנוחות הפוקדת בחור צעיר ברגע שחדל להיות ילד ושב אל מקום, שבו היו רגילים לראות בו ילד. לא כל צורך האריך בדבריו, נמנע מלומר “אבא” ופעם אחת אמר אפילו “אב”. אמנם, סינן את המלה בין שיניו. בחופשיות מיותרת מזג לעצמו יותר יין משרצה לשתות, ושתה את כולו. פּרוֹקוֹביץ' לא גרע עין ממנו, ורק לעס את שפתיו. לאחר הארוחה התפזרו כולם.

תמהוני למדי הוא הדוד שלך," אמר לאַרקָדי בָּזָרוֹב, כשהוא יושב בחלוק ליד מיטתו ויונק את המקטרת הקצרה. "גנדרנות כזאת בכפר, באמת! והציפורניים, הציפורניים מוכנות למשלוח לתערוכה! "

“אינך יודע,” אמר אַרקָדי, “הוא הלוא היה אריה בשעתו. באחד הימים אספר לך את סיפורו. יפהפה היה, סחרר את הנשים.”

“כך איפוא! הוא מזכיר לעצמו נשכּחות. למרבה הצער, אין כאן למי לקסום. התבוננתי: אלו צווארונים מופלאים הוא לובש, כאילו נעשו מאבן, והסנטר מגולח בקפידה. הלוא זה מגוחך. אַרקָדי ניקוֹלָאיץ'.”

“אכן, אבל הוא אדם טוב.”

“תופעה שעבר זמנה! אבל אביך בחור כהלה. חבל שהוא קורא שירים, וספק אם הוא מבין משהו בענייני משק, אבל לבו טוב.”

“אבי הוא איש פז.”

“שמת לב שהוא חסר־בטחון?”

אַרקָדי הניד ראש, כי הלוא גם הוא חסר־בטחון.

“מוזר הדבר,” המשיך בָּזָרוֹב, "הרומנטיקנים הזקנים האלה! מפתחים את מערכת־העצבים שלהם עד גרִיוּת… נו, והאיזון מופר. אבל, שלום! בחדרי יש כיור אנגלי, אך הדלת אינה ננעלת. בכל זאת ראוי לשבח – כיורים אנגליים, זאת אומרת, קידמה! "

יצא בָּזָרוֹב, ועל אַרקָדי ירדה שמחה. מתוקה היא התרדמה בבית המכוֹרה, על מיטה מוכּרת, מתחת לשמיכה שטיפלו בה ידיים אהובות, אולי ידי האומנת, הידים הטובות, החביבות, שאינן יודעות לאות. נזכר אַרקָדי ביֶגוֹרוֹבנה, נאנח ואיחל לה מנוחה נכונה… על נפשו שלו לא התפלל אַרקָדי.

גם הוא וגם בָּזָרוֹב נרדמו מהר, אבל אישים אחרים בבית היו ערים עוד שעה ארוכה. שובו של הבן ריגש את ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ‘. הוא שכב אך לא כיבה את הנר, תמך ראשו בידו והאריך במחשבותיו. עד שעה ארוכה אחר חצות ישב אחיו בחדר־העבודה שלו, בכורסה ליד הקָמין שעָמם בו פחם. פָּוֶל פֶּטרוֹביץ’ ישב בבגדיו, ורק נעלי־בית אדומות, פתוחות, החליפו את מגפי־הלאכּה הקצרים. בידיו החזיק את הגליון האחרון של Galignani, אבל לא קרא. מבטו היה נעוץ בּקָמין, שריצדה בו שלהבת כחלחלה, מתלקחת וגוועת… האֵל יודע היכן נודדות מחשבותיו, אבל הן שוטטו בעבר בלד: הבעת־פיו היתה מרוכזת וקודרת, ואין היא כזאת כשאדם עזוק בזכרונות בלבד. ובחדר האחורי הקטן, על גבי תַרכּוֹס גדול, ישבה אשה צעירה פֶניֶצ’קָה, במותנייה תכולה, מטפחת לבנה על שערה הכהה, הקשיבה ונמנמה חליפות, או הסתכלה בדלת הפתוחה, שנראתה מבעד לה מיטה קטנה ונשמעה נשימתו הקצובה של הילד הישן בה.


 

5    🔗

בבוקר למחרת הקיץ בָּזָרוֹב לפני כולם ויצא מהבית. "ראו! " אמר בלבו כשהתבונן סביבו, “לא מרשים המקום הזה.” לאחר שחילק ניקולַי פּסטרוֹביץ' את האדמה בינו לבין האיכרים, נאלץ להקצות לחצרו החדשה כארבע דֶסיָנות של שדה חלק ושומם. הוא בנה בית, מבני־שירות וחווה. נטע גן, כרה בריכה וחפר שתי בארות. אבל השתילים לא היטיבו להיקלט. בבריכה נקוו מים מעטים, ובמי הבארות נתגלתה מליחות. רק הסוכה שנוצרה בין עצי שיטה ושיחי־לילך גדלה יפה. לפעמים שתו בה תה ואף אכלו בצהריים. במיספר דקות עבר בָּזָרוֹב בכל שבילי הגן, נכנס לחצר־הבהמות, לאורווה, גילה שני נערים מילדי החצר, קשר עמם מיד היכרות, ויצא עמם אל הביצה הלא־גדולה. במרחק ויוֹרסט אחד מהחצר. לאסוף צפרדעים.

“למה לך צפרדעים, אדון?” שאל אחד הנערים.

“אגיד לך לשם מה,” ענה בַּזָָרוֹב, שהיה בעל יכולת מיוחדת לעורר אמון בלב אנשים שרמתם נמוכה יותר, אף־על־פי שמעולם לא אמר הן לדעותיהם ונהג בהם זלזול, "אני אבתר את הצפרדע, אראה מה מתרחש שם אצלה בפנים. ומאחר שגם אני ואתה צפרדעים, אלא שאנו מהלכים ברגליים, אדע מה נעשה אצלנו בפנים. "

"ולמה לך כל זה? "

"כדי שלא לטעות אם אתה תחלה ואני אצטרך לרפא אותך. "

“אתה דוקטור?”

"כן. "

"וַסקה, שמע, האדון אומר, שגם אני ואתה צפרדעים. משונה! "

"אני מפחד מהן, מהצפרדעים. " אמר וַסקה, נער כבן שבע, שראשו לבן כפשתן, לבוש קָזָקין6 שצווארונו זקוף, והוא יחף.

“מה יש לפחד? מה, הן נושכות?”

"רדו למים, פילוסופים. " אמר בָּזָרוֹב.

בינתיים הקיץ גם ניקולַי פֶּטרוביץ', ניגש אל אַרקָדי ומצא אותו מלובש. האב ובנו יצאו אל המרפסת וישבו בצל גגון־המרקיזה. ליד המעקה, על השולחן, בין זרי־לילך גדולים, כבר רתח המיחם. נכנסה ילדה. זו שפגשה אותם אמש הראשונה על המרפסת, ואמרה בקול דקיק:

“פֶדוֹסיָה ניקוֹלָיֶבנה לא לגמרי בריאה, ולבוא לא יכולה. ציוותה לשאול אם האדון ירצה בעצמו למזוג תה, או לשלוח את דוּניָשה?”

“בעצמי אמזוג, בעצמי,” נחפז לומר ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'. “אתה אַרקָדי, מה תבקש לתה, שמנת או לימון?”

“מה?” שאל.

אַרקָדי השפיל עיניו.

“סלח לי, אבא, אם שאלתי תירָאה לך שלא במקומה,” פתח, “אבל אתה עצמך, על ידי גילוי־הלב שלך אתמול, מזמין אותי לגילוי-לב… לא תכעס?”

"דבר. "

“אתה נותן לי את העוז לשאול אותך… האם לא בגלל זה פֶני… האם לא בגללי לא באה למזוג את התה?”

ניקוֹלַי פֶּטרוביץ הפנה מעט את פניו.

“ייתכן,” אמר לבסוף, "היא מניחה… היא מתביישת… "

אַרקָדי נשא עיניו אל האב.

"לשווא היא מתביישת. ראשית, לך מוּכּר מהלך־המחשבות שלי (נעם מאוד לאַרקָדי לבטא מלה זו), ושנית, האם אסכים להכביד אפילו כמשקל השערה על חייך, על ההרגלים שלך? ומלבד זאת אני בטוח, כי הבחורה שלך לא יכלה להיות גרועה. אם הרשית לה לגור תחת קורת־הגג שלך, סימן שהיא ראויה לכך. ועל כל פנים, אין הבן שופט את אביו, ובמיוחד אני, ובמיוחד אב כמוך, שמעולם ובשום תחום לא הגבלת את חירותי. "

תחילה רעד קֹלו של אַרקָדי: הוא הרגיש בגדולת־רוחו, אבל הבין גם, שהוא משמיע מעין הטפה לאביו… אבל צליל דבריו של אדם משפיע עליו בחוזקה, ואַרקָדי השמיע את המלים האחרונות בתקיפות, אפילו בצורה מרשימה.

“תודה, אַרקָשה,” אמר בקול עמוס ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ, ואצבעותיו שבו לשפשף את גבותיו ואת מצחו. "השערותיך אכן נכונות. ודאי, לולא היתה הבחורה שווה… אין כאן חשק קל־דעת. לא נוח לי לשוחח אתך על זה. אבל אתה מבין. כי קשה היה לה לבוא לכאן בנוכחותך, במיוחד ביום הראשון לבואך. "

אם כך, אלך אליה בעצמי, "אמר אַרקָדי מתוך גיאות של רוחב-לב וקם בניתור מכסאו. “אסביר לה, שאין לה כל צורך להתבייש מפני.”

קם גם ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'.

“אַרקָדי,” פתח, "עשה עמי חסד… איך אפשר… שם… לא אמרתי לך… "

אבל אַרקָדי כבר לא הקשיב והסתלק. הסתכל ניקוֹלַי פֶּטרוביץ' בעקבותיו ובמבוכה ישב על הכיסא, לבו התפעם… האם ראה ברגע זה את המוזרות הבלתי־נמנעת של היחסים לעתיד בינו לבין בנו, האם הבין, שאולי היה הבן נוהג בו כבוד רב יותר אילו לא נגע כלל בפרשה זו, והאם גינה את עצמו על החולשה – אין לדעת. כל הרגשות האלה היו בו, אבל בצורת תחושות, ואף הן – לא ברורות. הסומק לא נעלם מפניו, ולבו התפעם.

נשמעו צעדים נחפזים ואַרקָדי עלה על המרפסת.

"הכרנו זה את זה, אבא! " אמר וחגיגיות טובה וחביבה על פניו. "אכן אין פֶדוֹסיָה ניקוֹלָיֶבנה היום בקו־הבריאות, ותבוא מאוחר יותר. אבל מדוע לא אמרת לי שיש לי אח? כבר אתמול הייתי מנשק אותו, כפי שנישקתי עכשיו. "

ניקוֹלַי פֶּטרוביץ' רצה לומר משהו, רצה לקום ולפרוש זרועות… אַרקָדי נפל על צוואריו.

“מה זה? שוב מתחבקים?” נשמע מאחוריהם קולו של פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

האב והבן שמחו שניהם לבואו ברגע זה. יש מצבים מרגשים, שעל אף הכול אתה רוצה להיחלץ מהם מהר ככל־האפשר.

“מה מפליא אותך?” אמר בעליזות ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'. “לאחר עידן ועדנים זכיתי לשובו של ארקָשה… מאתמול איני מספיק להסתכל בו לשובע.”

“כלל איני מתפלא,” אמר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', “אני עצמי איני מתנגד לחיבוק עמו”.

ניגש אַרקָדי אל דודו ושוב הרגיש על לחייו את מגע השפם המבושם. פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' ישב אל השולחן. לבוש היה חליפת־בוקר הדורה, בסגנון אנגלי. לראשו צָניף קטן. צָניף זה והעניבה הענובה ברשלנות רמזו על החירות שבחיי־הכפר. אבל הצווארון הקשִיח והמהודק, אמנם לא לבן אלא מנומר, כראוי ללבוש־הבוקר, לחץ בלי רחמים את הסנטר המגולח.

“היכן הוא ידידך החדש?” שאל את אַרקָדי.

"הוא איננו בבית. כדרכו, הוא קם השכם בבוקר והולך לאיזה מקום. העיקר, אין לשים לב אליו: הוא אינו אוהב גינוני־טקס. "

"כן, זה ניכר. " פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' התחיל למרוח, ללא חפזון, חמאה על הלחם: “זמן רב יתארח אצלנו?”

“כיַד המקרה. הוא נכנס לכאן בדרכו אל אביו.”

“והיכן גר אביו?”

"בגוּבֶּרנִיָה שלנו, כשמונים ויוֹרסט מכאן. יש לו שם אחוזה לא־גדולה. לפני כן שימש רופא־גדודי. "

“טֶה־טה־טה… כל הזמן שאלתי את עצמי היכן שמעתי את השם הזה: בָּזָרוֹב?… ניקוֹלַי, אני זוכר שבדיוויזיה של אבא היה בָּזָרוֹב?”

"נדמה לי, שהיה. "

"בדיוק, בדיוק. אם כן, רופא זה הוא אביו. המְ! " פָּוֶל פּטרוֹביץ' הניע את שפמו, “והאדון בַּזָרוֹב עצמו, מה הוא בעצם?” שאל, ממַתח את המילים.

“מה הוא בַּזָרוֹב?” הצטחק אַרקָדי. “אתה רוצה, דודי, שאומר לך מה הוא?”

"עשה עמי חסד, אחייני. "

"הוא ניהיליסט. "

“מה?” שאל ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ‘, ואילו פָּוֶל פֶּטרוֹביץ’ הרים סכין שחמאה דבוקה אל קצה הלהב שלו וקפא בתנועה זו.

“הוא ניהליסט,” חזר ואמר אַרקָדי.

ניהיליסט," אמר ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'. “זה נגזר, ככל שאני יכול לשפוט, מהמלה הלטינית nihil, לא־כלום. אם־כן כינוי זה מציין אדם ש… שאינו מכיר בשום דבר?”

“אמוֹר: שאינו מכבד שום דבר,” הוסיף פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', ושב לטפל בחמאה.

“אדם שמתייחס לכול מנקודת־ראות ביקורתית.” אמר אַרקָדי.

“האין זה אותו דבר עצמו?” שאל פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

“לא, אין זה אותו דבר עצמו. הניהיליסט הוא אדם שאינו מרכין ראש לפני שום בעל-סמכות, דם שאינו מקבל שום פּרינציפּ באמונה, יהי הכבוד האופף את הפּרינציפּ גדול כפי שיהיה.”

“ומה, טוב הדבר?” הפסיק אותו פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

"תלוי למי, דודי. לאחד טוב הדבר, ולאחר הוא רע מאוד. "

“הנה כך. רואה אני, שאין זה בתחום שלנו. אנחנו הננו אנשי הדור הישן, אנו מניחים, כי בלי פּרינסיפּים (פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' ביטא את המלה בס', נוסח צרפת, ואילו אַרקָדי הדגיש ‘פּרינציפּ’, ההדגשה מלעיל), בלי פּרינסיפּים המקובלים עלינו באמונה בלבד, כפי שאתה אומר, אין אנו יודעים לנשום ולצעוד צעד. Vous avez change tout cela7, יתן לכם אלוהים בריאות ודרגת גנרל, ואילו אנו רק נתמוגג למראיכם, רבותי… כיצד הם נקראים?”

"ניהיליסטים, " אמר אַרקָדי ברור.

"כן. קודם היו הגליסטים, ואילו עכשיו ניהיליסטים. נראה כיצד תתקיימו בריק, בחלל ללא-אוויר. ועכשיו, צלצל, בבקשה, אחי ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', הגיעה השעה לשתיית הקקאו שלי. "

צלצל ניקולַי פֶּטרוֹביץ' וקרא: "דוּניָשה! " אבל במקום דוּניָשה יצאה למרפסת פֶניֶצ’קה. היתה זו צעירה בת עשרים־ושלוש, כולה לבנה ורכה, שיער כהה ועיניים כהות, שפתיים אדומות שתפיחותן ילדודתית, וידיים עדינות. לבושה היתה שמלה נאה של בד־מודפס. מטפחת תכולה חדשה עטפה את כתפיה העגולות. היא נשאה ספל־גדול של קקאו, וכשהעמידה אותו לפני פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', התביישה: דם חם השתפך בגל אדום מתחת לעור העדין של פניה הנחמדות, היא השפילה עיניה ונעצרה ליד השולחן, נשענת עליו בקצות אצבעותיה. דומה היה, שהתביישה על שבאה, ובו־בזמן הרגישה, כי רשאית היתה לבוא.

פָּוֶל פֶּטרווביץ' הזעיף את גבותיו, וניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' נבוך.

“שלום, פֶניֶצ’קה,” סינן בין שיניו.

“שלום,” ענתה בקול לא רם אך צלצלני, ליכסנה מבט אל אַרקָדי, שחייך אליה בידידות, ויצאה חרש. היא התנדנדה קצת בלכתה, אבל זה הלם אותה.

שניות אחדות עמדה שתיקה במרפסת. פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' גמע מהקקאו שלו ופתאום הרים ראש.

“הנה גם האדון הניהיליסט מואיל לבוא אלינו,” אמר בהנמכת-קול.

ואכן הלך בָּזָרוֹב בגן, עובר על פני הערוגות. מעיל־הבד ומכנסי־הבד היו מוכתמים ומלוכלכים. צמח־ביצות פַסָני הקיף את מגבעתו העגולה הישנה, ובימינו שק לא-גדול. בשק מתנועע משהו חי. הוא ניגש במהירות אל המרפסת, הניד ראש ואמר:

“שלום, רבותי. אנא סלחו על שאיחרתי לתה, מיד אשוב, עלי לסדר מקום לשבויות האלה.”

“מה יש לך שם, עלוקות?” שאל פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

"לא, צפרדעים. "

“אתה אוכל אותן, או מגדל אותן?”

“לניסויים,” ענה בָּזָרוֹב באדישות ונכנס לבית.

“הוא יבתר אותן,” אמר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'. "בפּרינסיפּים אינו מאמין ובצפרדעים הוא מאמין. "

בצער הסתכל אַרקָדי בדודו, וניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' עצמו הרגיש שהשנינה לא היתה מוצלחת, ועבר לדבר על המשק, על המנהל החדש, שבא אליו אתמול להתאונן, כי הפועל פוֹמה “מתהולל” ןחדל לציית. "אֶזוֹפּוֹס8 כזה הוא – אמר האיש בין השאר – בכל מקום הציג את עצמו כאיש רע. יחיה וימות בטפשות. "


 

6    🔗

בָּזָרוֹב שב, ישב אל השולחן והתחיל לשתות תה בחפזון. שני האחים התבוננו בו בשתיקה, ואילו אַרקָדי היה מגניב מבטים אל האב ואל הדוד.

“הלכת למקום רחוק?” שאל לבסוף ניקולַי פּסטרוֹביץ'.

"יש לכם ביצה קטנה, ליד החורש האַספָּה. הברחתי חמישה חרטודמנים. תוכל להרוג אותם, אַרקָדי. "

“ואתה אינך צייד?”

"לא. "

“בעצם אתה עוסק בפיסיקה?” שאל פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

"בפיסיקה, כן במדעי־הטבע בכללם. "

"אומרים, כי בזמן האחרון יש לגֶרמַנצים הישגים רבים בתחום זה. "

“כן, בזה הגרמנים הם המורים שלנו,” ענה בָּזָרוֹב בזלזול.

פָּוֶל פֶּטרוביץ' אמר “גֶרמַנצים” במקום “גרמנים” למען האירוניה, אך איש לא הבחין בה.

“הערכתך את הגרמנים גבוהה כל־כך?” אמר בנימוס מעודן פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'. הוא התחיל לחוש ברוגזו העולה. חופשיותו המושלמת של בָּזָרוֹב קוממה את טבעו האריסטוקרטי. בן־רופא זה לא זו בלבד שלא חשש ולא נבוך, אלא ענה גם במקוטע ובאי־רצון, ובצליל קולו נשמע משהו גס, כמעט חצוף.

“המדענים שם אנשים יעילים.”

"כן, כן. ועל המדענים הרוסים אין לך, ודאי, דעה אוהדת כל־כך. "

"אכן, כך. "

“הרי זו מסירות־נפש הראויה לשבח גדול,” אמר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ‘, הזדקף והרכין ראשו לאחור. "אמר לנו זה-עתה אַרקָדי ניקוֹלָאיץ’, שאינך מכיר בשום בעלי־סמכות? אינך נותן בהם אמון?"

"למה אתחיל להכיר בהם? ובמה אאמין? אומרים לי דבר לעניין, אני מסכים, וזה הכול. "

“והגרמנים אומרים הכול לעניין?” אמר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'. ופניו לבשו הבעה כה אדישה, כה מנוכּרת, כאילו נעלם כולו מעל לעננים.

“לא כולם,” ענה בָּזָרוב בפיהוק קטן, וברור היה, שאין לו רצון להמשיך בוויכוח.

העיף פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' מבט על אַרקָדי, כאילו רצה לומר לו: “מנומס הידיד שלך, אם להודות על האמת.”

“אשר לי,” שב ואמר במאמץ כלשהו, "הרי שאני, איש חוטא, איני אוהב את הגרמנים. ואת הגרמנים הרוסים איני מזכיר כלל: ידוע אילו ציפרים הם. אבל גם הגרמנים הגרמניים אינם קרובים ללבי. הקודמים עוד היו נסבלים איכשהו. אז חיו להם, נו, אותו שילֶר, או גיוֹתֶה… אחי נוטה להם חסד מיוחד… ואילו עכשיו פשטו שם כל מיני כימאים ומָטֶריָליסטים… "

“כימאי ראו־לשמו מועיל פי עשרים מכל משורר,” הפסיק אותו בָּזָרוֹב.

“הנה כך,” אמר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', וזקף גבות קצת־קצת, כאילו נרדם. “אם כן, אין אתה מכיר באמנות?”

"האמנות לעשות כסף, או: אין טחורים עוד! " אמר בָּזָרוֹב בחיוך לגלגני.

“כך, כך. כך אתה מועיל להתלוצץ. אם כן, אתה דוחה את הכול? נניח, אם כן, אתה מאמין במדע בלבד?”

"כבר הודעתי לך, שאיני מאין בשום דבר. ומה הוא המדע – מדע בכלל? יש מדעים, כפי שישנן מלאכות, דרגות. מדע כוללני, ללא־ציוּן, אינו קיים כלל. "

“טןב מאוד. ומה בדבר קביעות אחרות המקובלות בהווי של בני־אדם. גם לגביהן אתה מתייחס בשלילה?”

“מה זה, חקירה?” שאל בָּזָרוֹב.

פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' החוויר מעט.. ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' ראה צורך להתערב בשיחה.

"באחד הימים נשוחח איתך במפורט יותר על נושא זה, יֶבגֶני וָסיליץ' החביב. נכיר את דעתך, ונביע את דעתנו. אשר לי, הריני שמח מאוד שאתה עוסק במדעי־הטבע. שמעתי, כי ליבּיך עשה תגליות גדולות בתחום טִיוב־השדות. אתה יכול לעזור לי בעבודה האגרונומית שלי: תוכל לתת לי איזו עצה מועילה. "

"אני עומד לרשותך, ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'. אבל איך נשתווה לליבּיך? תחילה יש ללמוד אלפבית, ואחר כך לקחת ספר לידיים, ואני עדיין לא ראינו צורת אָלף בעינינו. "

“אכן, אני רואה שאתה ניהיליס ממש,” אמר בלבו ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'. “ואף־על־פי־כן, הרשה לפנות אליך בהזדמנות,” הוסיף בקול רם. "ועכשיו אני סבור, שהגיע הזמן ללכת ולברר דברים עם הפקיד. "

פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' קם מהכיסא.

“כן,” אמר בלי להסתכל באיש, "צרה היא כשאתה חי לך חמש שנים בכפר, בריחוק מהמוחות הגדולים! ברור שתהיה טיפש מטופש! אתה משתדל לא לשכוח מה שלמדת והנה – בוּם! – מתברר שכל זה שטות, ואומרים לך, כי אנשים הראויים לשמם אינם עוסקים עוד בהבלים כאלה, ואומרים לך, כי אנשים הראויים לשמם אינם עוסקים עוד בהבלים כאלה, ואתה גוֹלם נחשל. מה אפשר לעשות! נראה הדבר, כי בני־הנוער אכן חכמים מאתנו. "

פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' סב לאט על עקביו ויצא לאט. ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' יצא אחריו.

“מה, תמיד אצלכם כזה?” שאל בָּזָרוֹב בקור־רוח את אַרקָדי מיד עם סגירת הדלת מאחורי האחים.

“שמע, יֶבגֶני, נהגת בו בחריפות רבה מדי,” אמר אַרקָדי. "העלבת אותו. "

"כן, אין בדעתי לפנק אותם, את האריסטוקרטים המחוזיים האלה! הלוא כל זה נובע מאהבה־עצמית, הרי אלו גינוני אריות, גנדרנות. מוטב היה שישמור לעצמו את שדה־הפעולה שלו בפטרבורג, אם זה טבעו… ואמנם יחיה לו בטוב: מצאתי חיפושית מים נדירה למדי, Dytiscus marginatus, אתה מכיר? אראה לך אותה. "

“הבטחתי לך לספר את סיפורו” אמר אַרקָדי.

“את סיפורה של החיפושית?”

"מספיק, יֶבגֶני. את סיפורו של דודי. תיווכח, שאין הוא כפי שאתה רואה אותו. קרוב לוודאי, שהוא ראוי יותר לחמלה מאשר ללגלוג. "

“איני חולק. אבל מה איכפת לך כל כך?”

"ראוי לנהוג בצדק, יֶבגֶני. "

זוֹ לך מִנַיִן?"

"לא, שמע… "

ואַרקָדי סיפר את סיפור דודו. הקורא ימצא את הסיפור בפרק הבא.


 

7    🔗

פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' קירסָנוֹב התחנך תחילה בבית, כאחיו הצעיר ניקוֹלַי, ואחר כך בקוֹרפּוּס הפּאז’ים. מילדותו בלט ביופיו הרב. ומלבד זאת, היה בעל בטחון־עצמי, לגלגן מעט ומריר בצורה משעשעת – לא ייתכן שלא ימצא חן. אך יצא לקצונה, התחיל להופיע בכל מקום. נשאו אותו על כפיים, והוא פינק גם את עצמו, אפילו השתטה, אפילו התגנדר, וגם זה הלם אותו. נפשן של הנשים יצאה אליו, הגברים כינו אותו גנדרן וקינאו בו בחשאי. כאמור, התגורר בדירה משותפת עם אחיו, ואהב אותו בכל לב, אף שלא היה דומה לו כלל. ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' היה מַצליע, תווי-פניו קטנים, נעימים אך עצובים קצת, עיניו שחורות, לא גדולות, ושערו רך ודליל. הוא התעצל ברצון, אך קרא גם ברצון וחשש מהחברה. פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' לא בילה אפילו ערב אחד בביתו, היה מפורסם באומץ־לבו ובזרירזותו (הוא פתח את אופנת ההתעמלות בין צעירי החברה) וקרא בסך-הכול חמישה או ששה ספרים צרפתיים. בשנתו העשרים ושמונה כבר היה סרן. קריירה מזהירה היתה צפויה לו. פתאום השתנה הכול.

בזמן ההוא היתה מופיעה בחברה בפטרבורג לעיתים רחוקות אשה, שלא נשכחה עד היום, הנסיכה ר' אוּ‘. בעלה היה מחונך ומנומס, אבל טפשון, וילדים לא היו לה. פתאום היתה יוצאת לחוץ־לארץ, פתאום היתה שבה. ובכלל ניהלה אורח־חיים מוזר. שמה הלך לפניה כגנדרנית קלת־דעת, היא התמכרה בלהט לכל מיני תענוגות, רקדה עד אפיסת־כוחות, צחקה והתבדחה עם צעירים, שהיתה מכנסת לפני-הצהריים באפלולית הטרקלין, ואילו בלילות בכתה והתפללה, לא מצאה מנוחה לנפשה, ותכופות התרוצצה בחדרה עד הבוקר, פוכרת אצבעות ביגונה, או יושבת, חיוורת וקפואה, וקוראת בתהלים. עלה היום ושוב היא גברת מהחברה הגבוהה. שוב היא יוצאת לביקורים, צוחקת, מפטפטת, וכאילו דוהרת לקראת כל דבר העשוי לספק את הבידור המועט ביותר. מופלאה היתה דמותה: צמתה הזהובה וכבדה כזהב צונחת עד למטה מברכיה, אך איש לא היה מעלה בדעתו לכנות אותה יפהפיה. בכל פניה היו יפות העיניים בלבד, ואפילו לא העיניים עצמן – אפורות היו ולא גדולות – אלא המבט. מהיר ומעמיק, שאנן עד אומץ ומהורהר עד דכדוך, והוא מבט שכולו סוד. משהו בלתי־רגיל האיר בו גם כשמלמלה לשונה דברים נבובים ביותר. מתלבשת היתה בהידור. פָּוֶל פֶּטרוֹביץ’ נפגש עמה באחד הנשפים, רקד עמה מזוּרקה, שבמהלכה לא אמרה הנסיכה מלה אחת של טעם, והתאהב בה בלהט. רגיל לנצחונות, הגיע גם כאן במהירות אל מטרתו. אולם קלות הנצחון לא ציננה אותו. להפך: מיוסרת יותר וחזקה יותר היתה עכשיו אהבתו לאשה זו, אשר גם כשהתמסרה לחלוטין, עוד נותר בה משהו כמוס וחסום, שאין איש יכול לחדור אליו. מה קינן בנשמה זו – אלוהים יודע! דומה היה, שהיא נתונה לשליטתם של כוחות סמויים, נעלמים גם ממנה. כוחות אלה שיחקו בה כרצונם. שכלה שאינו גדול לא ידע להסתדר עם שגיוֹנוֹתיהם. כל התנהגותה היתה שורה של מעשים בלתי-סבירים, המכתבים היחידים, שהיו עלולים לעורר את חשדות בעלה, כתבה אל אדם כמעט זר לה, ובאהבתה נִכּרה עצבות. עם האיש שבחרה לא צחקה ולא התלוצצה, אלא הסתכלה בו ושמעה אותו בתמיהה. לפעמים, על־פי־רוב פתאום, נתחלפה תמיהה זו באימה קרה. פניה לבשו הבעה נפחדת ונטולת־חיוּת. היא היתה מסתגרת בחדר־השינה, וכשהצמידה החדרנית את אוזנה אל חור־המנעול, יכלה לשמוע את התייפחותה העמומה. לא אחת, בשובו הביתה לאחר פגישת־אהבה, הרגיש קירסָנוֹב בצער המר והקורע-לב העולה לאחר כשלון גמור. “מה עוד אני מבקש?” שאל את עצמו, ולבו כואב. יום אחד נתן לה במתנה טבעת משובצת ספינקס מגולף באבן.

“מה זה?” שאלה, “ספינקס?”

“כן,” ענה, "וספינקס זה – את. "

“אני?” שאלה ונשאה לאט אליו את מבטה שכולו חידה. “אתה יודע שזה מחניף לי מאוד?” הוסיפה בחיוך קל, והמבט תמוה כמו קודם־לכן.

קשה היה לפָּוֶל פֶּטרוֹביץ' גם כשאהבה אותו הנסיכה ר‘. אבל כשהצטננה אהבתה אליו, כמעט שיצא מדעתו. הוא התענה וקינא, לא נתן לה מנוח, נגרר אחריה לכל מקום. נמאסה עליה רדיפתו הבלתי־פוסקת אותה, והיא יצאה לחוץ־לארץ. הוא פרש מהשירות על אף בקשות הידידים. הפצרות הממונים עליו, ויצא בעקבות הנסיכה. כארבע שנים עשה בחוץ, רודף אחריה, או מאבד את עקבותיה במתכוון. הוא התבייש מפני עצמו, זעם על רפיון־רוחו… אך דבר לא עזר. דמותה, דמות בלתי־מובנת, כמעט חסרת־שחר אך מקסימה זו, קיננה עמוק מדי בנפשו. בבָּדֶן שב ונפגש עמה אי-כה, כמימים ימימה. דומה היה, כי מעולם לא אהבה אותו בלהט כזה… אבל כעבור חודש הכול נגמר: האש התלקחה בפעם האחרונה וכבתה לעד. לבו ניבא לו את הפרידה הבלתי-נמנעת, והוא רצה, לכל הפחות, להוסיף להיות ידיד שלה, כאילו היתה ידידות עם אשה כזאת אפשרית בכלל… היא יצאה בחשאי את בָּדֶן, ומאז נמנעה תמיד מפגישה עמו. קירסָנוֹב שב לרוסיה, ניסה לחזור לאורח־החיים הקודם, אלא שלא עלה בידו לשוב לנתיב הישן. כמורעל, שוטט ממקום למקום. עדיין היה יוצא לביקורים, ושמרעל כל ההרגלים של איש־החברה. יכול היה להתפאר בשניים־שלושה נצחונות חדשים. אבל הוא כבר לא חיכה למשהו מיוחד מעצמו ומזולתו, ולא יזם דבר. הוא הזקין, הלבין, עתה היה לו צורך – והוא סימן רע, כידוע – לשבת בערבים במועדון, להשתעמם במרירות, להתווכח באדישות בחברת רווקים. מובן מאליו, שלא העלה על הדעת נישואים. כך חלפו עשר שנים ללא צבע, ללא פרי, ומהר, מהר מאוד. אין מקום בעולם שבו רץ הזמן כמו ברוסיה. אומרים, כי בבית־הסוהר הוא רץ אף מהר יותר. יום אחד, בארוחת־הצהריים במועדון, נודע לפָּוֶל פֶּטרוֹביץ’ על מות הנסיכה ר'. היא נפטרה בפאריז, במצב הקרוב לטירוף. הוא קם מהשולחן, ושעה ארוכה התהלך בחדרי־המועדון, היה נעצר פתאום כקופא ליד שחקני־הקלפים, אך לא שב הביתה בשעה מוקדמת מהרגילה. כעבור זמן-מה קיבל צרור ממוען על שמו: היתה בו הטבעת שנתן במתנה לנסיכה. היא סימנה צלב על הספינקס, וציוותה לומר לו, כי הצלב – הנה הפתרון.

זה קרה בתחילתה של שנת 48, כשבא ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' שנתאלמן לפטרבורג. פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' כמעט שלא נפגש עמו לאחר שהשתקע האח בכפר: חתונתו של ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' נזדמנה עם הימים הראשונים להיכרותו של פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' עם הנסיכה. לאחר שובו מחוץ־לארץ, נסע אליו, התכוון להתארח אצלו חודשיים ולהתענג על אושרו, אבל החזיק מעמד שבוע בלבד. השוני במצבם של שני האחים היה גדול מדי. בשנת 48 הצטמצם השוני: לניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' אבדה רעייתו, לפָּוֶל פֶּטרוֹביץ' אבדו זכרונותיו – לאחר מות הנסיכה השתדל לא לחשוב עליה. אולם לניקוֹלַי נותרה הרגשה של חיים שנוהלו כראוי, והבן גדל לעיניו. לעומתו, פָּוֶל, רווק גלמוּד, היה נכנס לימי דמדומים מעורפלים, ימים של צער הדומה לתקווה, של תקוות הדומות לצער, כשהנעורים חלפו והזיקנה עוד לא הגיעה.

ימים אלה היו קשים לפָּוֶל פֶּטרוֹביץ' משהיו עלולים להיות לכל אדם אחר: משאבד לו עבָרו, אבד לו הכול.

“איני קורא לך עכשיו למַראִינוֹ,” אמר לו יום אחד ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' (הוא קרא לכפר בשם זה לזכר אשתו). “גם בימי המנוחה השתעממת שם, ועכשיו, אני חושב, תאבד מרוב שעמום.”

“אז הייתי עדיין שוטה וחָפוּז,” ענה פָּוֶל פֶּטרוֹביץ‘. אולם חלפה שנה ומחצית משיחה זו, עד שהחליט פָּוֶל פֶּטרוֹביץ’ לממש את כוונתו. לעומת זאת, לאחר שהשתקע בכפר, כבר לא יצא ממנו גם בשלושת החורפים, כשגר ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' עם הבן בפטרבורג. הוא התחיל לקרוא, בעיקר, אנגלית. ובכלל התקין את כל חייו בנוסח אנגלי, נפגש עם השכנים לעתים רחוקות, ויצא מהבית רק בימי בחירות, ושם שתק על־פי־רוב, ורק לפעמים הפחיד והרגיז את בעלי־האחוזה, אנשי הנוסח־הישן במעשים ליברליים, אך בלי להתקרב אל נציגי הדור החדש. אלה ואלה ראו בו גאוותן. אלה ואלה כיבדו אותו על גינוניו האריסטוקרטיים, על השמועות על נצחונותיו. כיבדו אותו על שהיה מתלבש להפליא. והתאכסן תמיד במיטב החדרים שבמיטב המלוֹנות. וכן כיבדו אותו על שהיטיב לאכול בצהריים, ואף סעד פעם אחת עם וֶלינגטוֹן אצל לוּאי־פיליפּ. וגם על כך כיבדו, שהיה מביא עמו תמיד נֶסֶסֶר עשוי כסף ואמבט־נייד. וגם על כך, שנדף ממנו ריח לא־רגיל של “בושם אצילי”. ועל כך שהיה אמן המשחק בוויסט, והפסיד תמיד. ולבסוף, כיבדו אותו גם על יושר ללא-דופי. הגברות ראו בו מלנכוֹליקון מקסים, אבל הוא לא קשר היכרויות עם הגברות…

“האם אתה רואה, יֶבגֶני,” אמר אַרקָדי בסיום סיפורו, "כמה לא צדקת במשפטך על דודי! ולא הזכרתי, שלא פעם אחת בלבד חילץ את אבי מצרות, בכך שנתן לו את כל כספו – אולי אינך יודע, אבל הם חילקו ביניהם את האחוזה – והוא מוכן לעזור לכל אחד. ואגב, תמיד הוא מגן על האיכרים. אמנם, הוא מתעוות בשעת שיחה עמם ומריח אוֹדֶקולון… "

“עניין ידוע: עצבים,” הפסיק אותו בָּזָרוֹב.

"ייתכן, אבל לבו טוב ומיטיב. והוא כלל אינו שוטה. כמה עצות מועילות נתן לי… במיוחד… במיוחד בעניין היחס לנשים. "

"אה! נכווה בחלב שלו, ונושף על מים זרים. מכירים אנו זאת! "

“בקימור,” המשיך אַרקָדי, "הוא אומלל מאוד, האמן לי. לבוז לו – חטא הוא. "

“ומי בז לו?” הגיב בָּזָרוֹב. "ובכל זאת אומר, כי אדם, שהימר בכל חייו על הקלף של אהבת־נשים, ולאחר שקטלו לו את הקלף הזה, החמיץ ושקע עד כדי כך, שאינו מסוגל עוד לעשות דבר כלשהו, אדם כזה – אינו גבר, אינו זָכר. אתה אומר, שהוא אומלל: ודאי אתה יודע. אבל לא כל השגיונות נטשו אותו. בטוח אני, שהוא רואה את עצמו איש־מעשה, שכן הוא קורא את חוברות ‘גָליניָני’, ואחת לחודש הוא מציל איכר מידי ההוצאה־לפועל. "

"אבל עליך להיזכר בחינוכו ובזמן שחי בו, " אמר אַרקָדי.

“חינוך?” אמר בָּזָרוֹב. "כל אדם חייב לחנך את עצמו – אפילו אני, למשל… ואשר לזמן – מדוע עלי להיות תלוי בו? מוטב שיהיה הוא תלוי בי. לא, חביבי, כל זה פינוק, ריקות! ואיזה יחסים מיסתוריים הם אלו בין גבר ואשה? אנו, הפיזיולוגים, יודעים אילו יחסים הם, למד את האנטומיה של העין: מנין יימצא שם מבט־שכולו־סוד? כל זה רומנטיקה, הבלים, רקבון, אמנות. מוטב שנלך לראות את החיפושית. "

שני הידידים הלכו אל חדרו של בָּזָרוֹב, שבו כבר עמד ריח רפואי־חירורגי, מעורב בריח טבק זול.


 

8    🔗

פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' נוכח שעה קלה בשיחת אחיו עם המנהל. אדם גבוה ורזה שקולו שחפני מתוק ועיניו נוכליות, שהיה עונה על כל ההערות של ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ‘. המשק, שהופעל זה־לא־כבר לפי מהלך חדש, חרק כגלגל שלא נמשח, חרק כרהיט מעשה־בית שנבנה מעץ לח. ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ’ לא התייאש, אבל תכופות נאנח והתהרהר: הוא הרגיש, כי בלי כסף לא יתקדם העניין, ואילו כספו כמעט אזל. אמת אמר אַרקָדי: פָּוֶל פֶּטרוביץ' עזר לא־אחת לאחיו. לא־אחת, כשראה את האיש מתחבט ומייגע את מוחו כיצד להיחלץ, היה פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' ניגש לאט אל החלון, נותן ידיו בכיסים, וממלמל מבעד לשיניו: Mais je puis vous donner de l’argent,9 ואכן נתן לו כסף. אבל ביום ההוא לא היתה פרוטה בידיו והוא העדיף להסתלק. הטרדות הקטנות של המשק נסכו עליו שעמום. ומלבד זאת, היה נדמה לו תמיד, כי למרות כל הלהט והחריצות, אין ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' ניגש לפעולה כראוי. אמנם, להצביע במה טועה ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ‘, נבצר ממנו. “אחי אינו איש־מעשה במידה מספקת,” אמר בינו לבין עצמו, "מרמים אותו. " לעומת זאת היתה הערכתו של ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ’ את המעשיות של פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' גבוהה, ואכן שאל תמיד בעצתו. “אני אדם רך, חלש, כל ימי ישבתי במקום נדח,” היה אומר, "ואילו אתה, לא לשווא חיית כה הרבה עם אנשים, אתה מכיר אותם היטב: יש לך מבט של נשר. " בתשובה על דברים אלה היה פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' מסב פניו, אך לא חלק על דעתו של אחיו.

לאחר שהשאיר את ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' בחדר־העבודה, יצא למסדרון המפריד את חלקו הקדמי של הבית מהאוחרי, וכשהגיע אל דלת נמוכה, נעצר והתהרהר, מרט את שפמו והקיש על הדלת.

“מי שם? היכנס,” נשמע קולה של פֶניֶצ’קה.

“אני הוא,” אמר פֶּוֶל פֶּטרוֹביץ' ופתח את הדלת.

פֶניֶצ’קה ניתרה וקמה מהכיסא, שישבה עליו עם הילד, מסרה את הילד לידי נערה, כדי שתוציא אותו מיד מהחדר, והיטיבה את מטפחתה.

“סלחי אם הפרעתי,” פתח פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', בלי להסתכל בה, "רציתי לבקש ממך… נדמה לי, שהיום שולחים עגלה העירה… שתצווי לקנות למעני תה ירוק. "

“כך אעשה,” ענתה פֶניֶצ’קה, “כמה תצווה לקנות?”

“חצי ליטרה תספיק, אני מניח. ואצלך כאן, כפי שאני רואה, שינוי,” הוסיף כשהוא סוקר את החדר במבט מהיר, שהחליק גם על פניה של פֶניֶצ’קה. “הווילונות האלה,” אמר כשראה שלא ירדה לסוף דעתו.

"כן, וילונות: ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' הואיל לתת לנו. הם תלויים כבר זמן רב. "

וגם אני לא ביקרתי אצלך זמן רב. עכשיו נחמד כאן מאוד אצלך. "

“בחסדו של ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ',” לחשה פֶניֶצ’קה.

“נוח לך כאן יותר משהיה קודם, באגף?” שאל פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' בנימוס, אבל ללא חיוך.

" ודאי שנוח יותר. "

“מי שוכַּן שם במקומך?”

"עכשיו הכובסות נמצאות שם. "

"אה! "

השתתק פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'. “עכשיו יסתלק,” חשבה פֶניֶצ’קה, אך הוא לא הסתלק, ואילו היא עמדה לפניו כקפואה, ומוללה קצת באצבעותיה.

“מדוע ציווית להוציא את הפעוט שלך?” אמר לבסוף פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'. "אני אוהב ילדים: הראי לי אותו. "

פֶניֶצ’קה הסמיקה כולה ממבוכה ומשמחה. היא פחדה מפָּוֶל פֶּטרוֹביץ': כמעט שלא היה מדבר עמה.

“דוּניָשה,” קראה, "תביא את מיטיָה (פֶניֶצ’קה היתה פונה אל כל בני הבית בגוף-שלישי). ואולי תמתין. יש להלביש לו שמלונת. "

פֶניֶצ’קה פנתה אל הדלת.

“אין זה חשוב,” אמר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

“מיד אבוא,” אמרה פֶניֶצ’קה ויצאה בזריזות.

פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' נשאר לבדו, ועתה הסתכל סביבו בתשומת־לב מיוחדת. החדר, שהוא נמצא בו, לא־גדול, נמוך, נקי מאוד וחמים. נדפו בו ריח הרצפה שנצבעה זה מקרוב, וריחות בּבּונג ומֶליסָה. ליד הקירות עמדו כיסאות, שלמסעדיהם צורת נֵבל. קנה אותם בשעתו הגנרל המנוח בפולין, בעת המסע. בפינה אחת עמדה מיטת־הילד מחופה כילת־מלמלה, ליד תַּרכּוֹס מפורזל בעל מכסה מקוּמר. בפינה שממול דלק לַמפָּד לפני איקוֹנה גדולה כהה של ניקוֹלַי־בעל־הנסים. ביצת־חרסינה זעירה היתה תלויה בסרט אדום, הקשור להילה המתכתית של הקדוש, ונגעה בחזהו. על אדני החלונות עמדו צנצנות מרקחת של אשתקד, קשורות יפה ומסננות אור ירוק. על המכסאות רשמה פֶניֶצ’קה באותיות גדולות “עכּובית” (עכָּבית). ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' חיבּב במיוחד מרקחת מפרי זה. בחבל ארוך היה תלוי מהתקרה כלוב ובו חורפּי קצר־זנב. הוא צייץ וקיפץ בלי־הרף, והכלוב רעד וניטלטל: גרעיני הקנבוס נשרו בנקישה קלה על הרצפה. על הקיר שבין החלונות, מעל לשידה לא־גדולה, היו תלויים דיוקנים צילומיים של ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' בפּוזות שונות, מעשי־ידי צייר שעבר במקום. כאן היה תלוי גם תצלום של פֶניֶצ’קה, לא־מוצלח לגמרי. פנים נטולות־עיניים חייכו במתיחות במסגרת כהה –יותר מזה לא היה אפשר לראות. ומעל פֶניֶצ’קה – יֶרמוֹלוֹב, באדרת־שיער, השולח מבטים זועפים ומחמירים אל הרי־ קווקז הרחוקים, מתחת לנעל־משי קטנה המשמשת לנעיצת סיכות, שצנחה ממש על מצחו.

חלפו חמש דקות. בחדר הסמוך נשמעו רחש ולחישות. פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' לקח מעל לשידה ספר מוכתם מרוב שימוש, כרך מפוזר של “סטרֶלצי” מאת מָסַלסקי, והפך כמה דפים… נפתחה הדלת ונכנסה פֶניֶצ’קה, מיטיָה בזרועותיה. היא הלבישה עליו כתונת אדומה מעוטרת בזהב על הצווארון. סרקה את שערו וניגבה את פניו: הוא נשם בכבדות, מִיתח את כל גופו, טלטל את ידיו, כפי שעושים זאת כל הילדים הבריאים. כפי הנראה השפיעה עליו הכתונת המגונדרת: הבעת עונג נשקפה מכל דמותו העגלגלה, התפוחה. פֶניֶצ’קה סרקה גם את שערה, והיטיבה את המטפחת עליה, אף שיכלה להישאר במצבה הקודם. ואכן, האם יש בעולם משהו שובה-לב יותר מאם צעירה יפה וילד בריא בזרועותיה?

“איזה בריון,” אמר בנימה סלחנית פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' ודגדג את סנטרו־הכפול של מיטיָה בקצה הציפורן הארוכה של אצבעו. הפעוט הסתכל בחוֹרפי וצחק.

“זה דוד,” אמרה פֶניֶצ’קה, הרכינה אליו את פניה וטלטלה אותו קצת, ובינתיים העמידה דוּניּשה על אדן־החלון נר־ריחני דולק, על גבי אגורה.

“בן כמה חודשים הוא?” שאל פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

"ששה חודשים. בקרוב יתחיל השביעי, באחד-עשר בחודש. "

“האם לא השמיני, פֶדוֹסיָה ניקוֹלָיֶבנה?” התערבה דוּניָשה, לא בלי חשש.

"לא, השביעי. איך אפשר! " שוב צחק הילד, הסתכל בתַרכּוֹס, ופתאום תפס בכל כפו באפה ובשפתיה של אמו. “שובב,” אמרה פֶניֶצ’קה, בלי לסלק את אצבעותיו.

“הוא דומה לאחי,” אמר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', כמדבר אל עצמו. "אין ספק בדמיון. " הוא התסכל בפֶניֶצ’קה בתשומת־לב, כמעט בעצב.

“זה דוד,” שבה ואמרה, עתה בלחש.

"אה! פָּוֶל! הנה אתה כאן! " נשמע פתאום קולו של ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'.

פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' פנה בחפזון והזעיף פנים. אבל אחיו הסתכל בו בשמחה כזאת, בהכרת־תודה כזאת, שאילצו אותו לענות בחיוך.

“ילדון נחמד יש לך,” אמר והסתכל בשעון. "ואני נכנסתי לכאן בענין תה… "

מיד לבש פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' הבעת אדישות ויצא מהחדר.

“בעצמו נכנס?” שאל ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' את פֶניֶצ’קה.

"בעצמו. דפק על הדלת ונכנס. "

“וארקָשה, לא ביקר אצלך שוב?”

“לא היה. אולי עלי לעבור לאגף, ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'?”

“ולמה?”

אני חושבת שזה יותר טוב בזמן הראשון. "

“ל… לא,” נבלם ואמר ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' ושפשף את מצחו. “ראוי היה לפני כן… שלום, שלפּוחית,” אמר בחִיוּת פתאומית, קרב אל הילד ונשק בלחיו. אחר־כך רכן קצת ונגע בשפתיו בידה של פֶניֶצ’קה המלבינה כחלב על כתונתו האדומה של מיטיָה.

"ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'! מה היה לך! " מלמלה והשפילה עיניה, אך מיד שבה ונשאה אותן… נהדרת היתה הבעת עיניה, כשהסתכלה משיפולי מצחה, וצחוקה חביב ומטופש קצת.

וכך הכיר ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' את פֶניֶצ’קה. יום אחד, לפני שלוש שנים, נאלץ ללון באכסניה, בעיר־מחוז מרוחקת. הפתיע אותו ונעם לו הנקיון בחדר שהוקצה לו, ורעננות כלי־המיטה. “האין בעלת־הבית גרמניה?” עלה על דעתו. אולם נתגלה, כי בעלת־הבית היא רוסיה כבת חמישים, לבושה מסודר, פניה טובות־סבר ודיבורה מתון. בשעת התה נכנס עמה בשיחה. היא מצאה־חן בעיניו מאוד. ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' עבר אז אל ביתו החדש באחוזה, ומכיוון שלא רצה להעסיק צמיתים, חיפש שכירים. בעלת־הבית התאוננה על מיעוט הבאים אל העיר, על הזמנים הקשים. הוא הציע לה לעבור לביתו כ“אֶקוֹנוֹמית”, מנהלת משק-הבית. היא הסכימה. בעלה נפטר זה־כבר והניח לה בת אחת, פֶניֶצ’קה. כעבור שבועיים הגיעה אָרינה סָווישנה (זה שמה של האֶקוֹנוֹמית החדשה) עם בתה למראִינוֹ והשתכנה באגף. בחירתו של ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' נתגלתה כמוצלחת. אָרינה הנהיגה סדר בבית. על פֶניֶצ’קה, שמלאו לה אז שבע־עשרה, לא דיבר איש, ומעטים ראו אותה: היא חיה לה חרש, בצניעות, ורק בימי ראשון ראה ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' בכנסיית־הכפר. באחד המקומות הצדדיים, את הצדודית העדינה של פניה הלבנות. וכך חלפה שנה ואף יותר.

בוקר אחד באה אָרינה על חדר-העבודה שלו, ולאחר שהחוותה כרגיל קידה עמוקה, שאלה אולי יוכל לעזור לבתה, שניצוץ מהתנור פגע בעינה. ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ‘, ככל יושבי־בית, עסק בריפוי ואפילו הזמין בית־מרקחת הומיאוֹפֶּתי קטן. הוא ציווה להביא מיד את החולה. כשנודע לפֶניֶצ’קה כי האדון קורא לה, נבהלה נורא, אבל הלכה אחר אמהּ. ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ’ קירב אותה אל החלון, והחזיק בראשה בשתי ידיו. כשבחן יפה את העין שהיתה אדומה ודלוקה, רשם לה תַרחִיץ ורָקח אותו מיד, קרע את הממחטה שלו והראה לה כיצד להשתמש בתרחיץ. שמעה פֶניֶצ’קה ורצתה לצאת. “נשקי את ידו של האדון, טפשונת,” אמרה לה אָרינה. ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' לא נתן לה את ידו. נבוך, והוא שנשק בפסוקת את ראשה הרכון. עינה של פֶניֶצ’קה החלימה מהר, אבל הרושם שעשתה על ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' לא חלף במהירות. בלי הרף ראה לעיניו את הפנים הטהורות, העדינות, המורמות בחשש, הוא חש בידיו את השיער הרך, ראה את השפתיים התמימות הפעורות מעט, שמבינותן ברקו בשמש שיני־פנינים לחות. הוא התחיל להסתכל בה בכנסייה בתשומת־לב רבה, והשתדל לפתוח עמה בשיחה. תחילה חששה מפניו, ופעם אחת, לפנות ערב, כשהלכה לקראתו בשביל צר, שרָמסו עוברי־אורח בשדה־שיפּוֹן, נמלטה אל השיפון הגבוה, המלא

לַעֲנה ודגניות, ובלבד שלא יראה אותה. אבל הוא ראה את ראשה מבעד לרשת הצהובה של השבולים, שהציצה משם, כחיה קטנה, וצעק לה בחיבה:

"שלום, פֶניֶצ’קה! איני נושך! "

“שלום,” לחשה, בלי לצאת מעמדתה.

לאט־לאט התחילה להתרגל אליו, אבל עדיין היתה נפחדת בנוכחותו. והנה מתה אמהּ בכולֶרה. אנה תבוא פֶניֶצ’קה? היא ירשה מאמהּ את האהבה לסדר, לגישה נבונה ולמתינות. אבל כה צעירה היתה ובודדה. וניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' היה טוב כל כך וצנוע… אין צורך להוכיח את השאר…

“אכן נכנס אחי אליך?” שאל ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'. “הקיש על הדלת ונכנס?”

"כן. "

"טוב הדבר. תני לי לערסֵל קצת את מיטיָה. "

התחיל ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' להעיף אותו כמעט עד התקרה, להנאתו הגדולה של הפעוט ולחרדתה הלא־קטנה של האם, שעם כל הטלה כלפי מעלה היתה מושיטה ידיים אל רגליו שנחשפו.

ואילו פּקוֶל פֶּטרוֹביץ' שב אל חדר־העבודה המהודר שלו, שעל קירותיו טפיטים יפים שצבעם קודר, ונשק תלוי שם על שטיח פרסי ססגוני, ויש בו רהיטים מעץ־אגוז, המרופדים קטיפה ירוקה־כהה, וספרייה בסגנון renaissance מעץֿ־אלון שחור, ופסלוני־ברוֹנזה על המכתבה המפוארת, וקמין… הוא צנח על הספה, שלב ידיו תחת ראשו, קפא והסתכל כמעט בייאוש בתקרה. האם רצה להעלים מהקירות את המתרחש בפניו, ואולי היתה סיבה אחרת, אבל הוא קם, סילק את וילונות־החלון הכבדים ושב וצנח על הספה.


 

9    🔗

בו ביום הכיר גם בָּזָרוֹב את פֶניֶצ’קה. הוא התהלך בגן עם אַרקָדי והסביר לו, מדוע לא נקלטו שתילי-עצים מסוימים, במיוחד האלוֹנים.

“רצוי לנטוע כאן יותר צפצפות-כסופות ואשוחים, ולאחר הוספת אדמה שחורה אפשר לנטוע תרזות. הנה, צמחי-הסוכה נקלטו יפה,” הוסיף, “מפני שהשיטה והלילך – ילדים טובים, ואינם דורשים טיפול. שמע! כאן נמצא מישהו.”

בסוכה ישבו פֶניֶצ’קה, דוּניָשה ומיטיָה. נעצר בָּזָרוֹב, ואַרקָדי הנהן אל פֶניֶצ’קה כמכּר ותיק.

“מי זו?” שאל בָּזָרוב, כשעברו על פני הסוכה. “איזו נחמדה!”

“על מי אתה מדבר?”

“ידוע על מי: רק אחת נחמדה.”

במידת-מה של מבוכה הסביר לו אַרקָדי מי היא פֶניֶצ’קה.

“אהא!” אמר בָּזָרוֹב, “אבא שלך, אני רואה, יודע לבחור. הוא מוצא-חן בעיני, אביך, באמת! בן-חיִל הוא. אבל רצוי להכיר אותה.” הוסיף ופנה אל הסוכה.

“יֵבגֶני!” צעק אַרקָדי בעקבותיו בפחד. “בזהירות, בשם אלוהים!”

“אל תדאג,” אמר בָּזָרוֹב, “משופשפים אנחנו, גרנו בערים.”

קרב אל פֶניֶצ’קה והסיר את הכובע.

“הרשי לי להציג את עצמי.” פתח בקידה מנומסת. “ידיד של אַרקָדי ניקוֹלָיֶביץ' ואדם שקט.”

פֶניֶצ’קה קמה מהספסל והסתכלה בו בשתיקה.

“איזה תינוק נפלא!” המשיך בָּזָרוֹב. “אל תדאגי, עדיין לא נתתי עין-רעה באיש. מדוע לחייו כה אדומות? האם שיניו צומחות?”

“כן,” אמרה פֶניֶצ’קה, “ארבע שיניים כבר הופיעו, והנה שוב תפחו החניכיים.”

“הראי לי… אל תפחדי, אני רופא.”

לקח את התינוק לזרועותיו, ולהשתוממותן של פֶניֶצ’קה ודוּניָשה, לא נבהל הפעוט ולא התנגד כלל.

“אני רואה, רואה… אין דבר, הכול בסדר: עַז-שיניים יהיה. אם יקרה משהו, אמרי לי. ואת עצמך בריאה?”

“בריאה, תודה לאל.”

“תודה לאל – טוב מהכול. ואת?” פנה בָּזָרוב אל דוּניָשה.

דוּניָשה, רצינית מאוד בביתה וצחקנית בצאתה, השיבה בצחוק.

“אם כך, מצוין. קבלי את הגיבור שלך.”

אספה פֶניֶצ’קה את התינוק אל זרועותיה.

“מה שקט היה אתך,” אמרה בחצי-קול.

“ילדים יושבים אצלי בשקט,” אמר בָּזָרוֹב. “אני מכּיר תכסיס כזה.”

“הילדים מרגישים מי אוהב אותם,” אמרה דוּניָשה.

“זה נכון,” אישרה פֶניֶצ’קה. “גם מיטיָה לא יילך לזרועותיהם של אנשים מסוימים.”

“ומי יילך אלי?” שאל אַרקָדי, שעמד במרחק-מה, וניגש אל הסוכה. הוא רמז למיטיָה, אבל מיטיה שרבב ראשו לאחור וצווח, והביך בכך מאוד את פֶניֶצ’קה.

“בפעם אחרת, כשיספיק להתרגל,” אמר בנימה סלחנית אַרקָדי, ושני הידידים הלכו להם.

“מה שמה?” שאל בָּזָרוֹב.

פֶניֶצ’קה… פֶדוֹסיָה," ענה אַרקָדי.

“ושם אביה? גם זאת יש לדעת.”

“ניקוֹלָיֶבנה.”

“Bene10. מוצא-חן בעיני שאין היא נבוכה יותר מדי. אולי היה מישהו דן זאת לכף חובה. איזו שטות! מה טעם למבוכה? היא אֵם – והצדק אתה.”

“הצדק אִתה,” אמר אַרקָדי," אבל אבי…"

“גם הוא צודק,” הפסיק אותו בָּזָרוֹב.

“לא, איני סבור.”

“אין זאת, כי יורש קטן מיותר אינו חביב עלינו?”

“איך לא תבוש לייחס לי מחשבות כאלה!” הגיב אַרקָדי בלהט. “לא מנקודת-ראות זו נראה לי אבי לא-צודק. אני סבור, שהיה עליו להתחתן עמה.”

“אֶ-הֶ-הֶ!” השמיע בָּזָרוב בשלווה. “הנה, מה נדיבים אנחנו! עדיין אתה מייחס חשיבות לנישואים? לא ציפיתי לכך אצלך.”

הידידים צעדו צעדים אחדים בשתיקה.

“ראיתי את כל מיתקני המשק של אביך,” שוב פתח בָּזָרוֹב. “הבהמות ירודות והסוסים רצוצים. גם המבנים התרפטו, והפועלים נראים עצלנים מובהקים. ואילו המנהל או שהוא טיפש, או שהוא נוכל, עוד לא ביררתי זאת לעצמי.”

“אתה מחמיר היום, יֶבגֶני וָסיליֶביץ'.”

“והאיכרים הטובים ירמו את אביך ויהי-מה. אתה מכיר את המימרה: ‘האיכר הרוסי יִזלול את אלוהים’.”

“אני מתחיל להסכים לדעת דודי,” אמר אַרקָדי, “דעתך על הרוסים רעה בהחלט.”

“מצא לו ענין חשוב! האיש הרוסי טוב אך בזה, שדעתו על עצמו גרועה ביותר. מה שחשוב הוא, כי שתיים כפול שתיים הן ארבע. וכל השאר הבלים.”

“גם הטבע הבל?” אמר אַרקָדי, מסתכל במהורהר אל השדות המנומרים במרחק, המוארים באור יפה ורך של שמש שהשתפלה כבר מעט.

ברגע זה הגיעו לאוזניהם צלילי צֶ’לו אטיים, העולים מתוך הבית. מישהו ניגן ברגש, אמנם ביד לא אמונה, את ה“ציפייה” של שוּבֶּרט, והמנגינה השתפכה כדבש באוויר.

“מה זה?” שאל בָּזָרוב בתמיהה.

“זה אבא.”

“אביך מנגן בצֶ’לו?”

“כן.”

“בן כמה הוא אביך?”

“ארבעים וארבע.”

בָּזָרוֹב פרץ בצחוק.

“ממה אתה צוחק?”

“אנא, בטובך! אדם בן ארבעים וארבע,pater familias 11 במחוז מ' מנגן בצ’לו!”

בָּזָרוב הוסיף לצחוק. אולם אַרקָדי, עם כל הערצתו למורה, לא חייך אפילו הפעם.


 

10    🔗

חלפו כשבועיים. החיים במַראִינוֹ זרמו כסדרם: אַרקָדי התבטל, בָּזָרוֹב עבד. כל בני-הבית התרגלו אליו, לגינונים המרושלים שלו, לנאומיו המקוטעים והקצרים. במיוחד הסתגלה אליו פֶניֶצ’קה עד כדי כך, שבאחד הלילות ציוותה להעיר אותו: מיטיָה נתקף צמרמורת. והוא בא, וכדרכו, מתבדח מעט ומפהק מעט, ישב אצלה שעתיים ועזר לילד. לעומת זאת התחיל פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' לשנוא את בָּזָרוֹב בכל כוחות נפשו: הוא ראה בו גאוותן, גס-רוח, ציניקן, פּלֶבֶּאי. חושד היה, שאין בָּזָרוֹב מכבד אותו, ואולי אפילו בז לו – לו, לפָּוֶל קירסָנוֹב! ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' פחד קצת מה“ניהיליסט” הצעיר, ופקפק בתועלת שבהשפעתו על אַרקָדי, אבל הקשיב לו ברצון, והיה נוכח ברצון בניסוייו בכימיה ובפיסיקה. בָּזָרוֹב הביא עמו מיקרוסקופּ ועסק בו שעות על שעות. גם המשרתים חיבבו אותו, אף שהיה מלגלג קצת עליהם: הם הרגישו, כי על-אף-הכול הוא אחד משלהם, ולא אדון. דוּניָשה היתה מצחקקת עמו ברצון, וליכסנה אליו מבטים משמעותיים, כשהיתה מנתרת לידו כמו “שׂלָווית”. פּיוֹטר, אדם שוטה וקיצוני באהבתו העצמית, שמצחו מעלה תמיד קמטים דרוכים, אדם שכל ערכו נתמצה בכך שנראה הגון, ידע לקרוא רק הברות-הברות, והבריש תכופות את מקטורנו – גם הוא חייך ופניו אורו כשהיה בָּזָרוֹב שם-לב אליו. נערי-החצר היו רצים אחרי ה“דוֹחטוּר” ככלבלבים. ורק הזקן פּרוֹקוֹפיץ' לא אהב אותו, היה מגיש לו אל השולחן בפנים זועפות, כינה אותו “פושט נבלות” ו“נוכל”, וטען כי האיש עם זקן-הלחיים שלו – ממש חזיר מתחת לשיח. לפי דרכו, היה פּרוֹקוֹפיץ' אריסטוקרט שאינו נופל מפָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

ובאו מיטה ימיה של השנה – ימי יוני הראשונים. מזג-האוויר היה נפלא. אמנם, שוב איימה הכּולֶרה מרחוק, אולם אוכלוסי המחוז הזה כבר הספיקו להתרגל לביקוריה. בָּזָרוֹב היה משכים קום ויוצא למרחק שניים-שלושה ויוֹרסט, לא לטיול – מאוסים היו עליו טיולים ללא מטרה – אלא לשם ליקוט עשבים וחרקים. לפעמים היה אוסף עמו את אַרקָדי. בשובם היו נקלעים כרגיל לוויכוח, וכרגיל היה אַרקָדי המנוצח, אף שדיבר יותר מחברו.

פעם אחת השתהו השניים שעה ארוכה. ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' יצא לגן לקראתם, וכשהגיע אל הסוכה, שמע פתאום את צעדיהם וקולם של שני הצעירים. הם הלכו מעֶברה של הסוכה ולא יכלו לראות אותו.

“אינך מכיר את אבי במידה מספקת,” אמר אַרקָדי.

ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' הסתתר.

“אבא שלך בחור טוב,” אמר בָּזָרוֹב, “אבל הוא אדם שפָרש, זמנו עבר ושירו תם.”

ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' הצמיד אוזן… אַרקָדי לא ענה.

“האדם שפרש” עמד שתי דקות ללא-תנועה ודשדש לאט הביתה.

“לפני יומיים הסתכלתי, והנה הוא קורא את פּוּשקין.” המשיך בָּזָרוֹב. “הסבר לו, בבקשה, שזה לא שווה פרוטה. הרי אינו נער: הגיע הזמן לנטוש את ההבלים האלה, כיצד עולה על דעתו של אדם להיות רומנטיקן בזמן הזה! תן לו לקריאה משהו לעניין.”

“מה לתת לו?” שאל אַרקָדי.

“אני חושב. להתחלה את Stoff und Kraft12 של בּיכנֶר.”

“גם אני סבור כך,” הסכים אַרקָדי, “‘החומר והכוח’ כתוב בלשון פופולרית…”

“הנה כך, אני ואתה,” אמר בו ביום לאחר ארוחת-הצהריים ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' לאחיו, בחדר-העבודה שלו, “נקלענו לבין האנשים שפָרשו, ותם השיר שלנו. ומה? ייתכן, שהצדק עם בָּזָרוֹב. אבל אודה, כי דבר אחד מכאיב לי: דווקא עכשיו קיוויתי לקשר אחווה הדוק עם אַרקָדי, ומסתבר שנשארתי במאסף, והוא הלך קדימה, ולא נוכל להבין איש את רעהו.”

“ומדוע הוא התקדם? ובמה הוא כל-כך שונה משנינו?” אמר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' בקוצר-רוח, “כל זה תקע לראשו הסִיניוֹר הזה, הניהיליסט הזה. אני שונא את הרופאן הזה. לדעתי, הוא פשוט שַרלָטַן. בטוח אני, כי עם כל הצפרדעים שלו, לא הרחיק לכת גם בפיסיקה.”

“לא, אחי, אל תאמר זאת: בָּזָרוֹב חכם וידען.”

“איזו אהבה-עצמית מאוסה,” שוב הפסיק אותו פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

“כן,” אמר ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', “יש בו אהבה-עצמית. אך, כנראה, אי-אפשר בלעדיה. אבל עניין אחד אינני תופס. נדמה לי, שאני עושה הכול כדי שלא לפגר אחר הדור: סידרתי את משקי האיכרים, הקמתי חווה, עד כדי כך שבכל הגוּבֶּרנִיָה מכנים אותי אדום. ואני קורא, לומד, ומשתדל להגיע לרמת הדרישות של זמננו – ואילו הם אומרים, שעבר זמני ובָטל פזמוני. ומה אומר, אחי, אני עצמי מתחיל לחשוב כי אכן בטל פזמוננו.”

“ומדוע?”

“אומר לך מדוע. היום ישבתי וקראתי את פּוּשקין… אני זוכר שנקלעתי ל’צוענים'… פתאום ניגש אלי אַרקָדי, חמלה חביבה בפניו, לקח לאט מידי את הספר, כמו שלוקחים אותו מידי ילד, והניח לפני ספר אחר, גרמני… חייך והסתלק ולקח עמו את פושקין.”

“הנה כך! ואיזה ספר נתן לך?”

“את זה.”

שלף ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' מכיסו האחורי את החוברת הידועה לשמצה של בּיכנֶר, מהדורה תשיעית.

פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' הפך אותה בידיו.

“הממ..!” נהם. “אַרקָדי ניקוֹלָיֶביץ' דואג לחינוך שלך. ומה, ניסית לקרוא?”

“ניסיתי.”

“ומה?”

“או שאני טיפש, או שכל זה הבל. כפי הנראה, אני טיפש.”

“ולא שכחת את הגרמנית?” שאל פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

“אני מבין גרמנית.”

שוב הפך פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' את החוברת בידיו, והעיף מבט באחיו משיפולי מצחו. שניהם שתקו.

“אגב,” פתח ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', שברור היה רצונו להחליף את הנושא, קיבלתי מכתב מקוֹליָזין."

ממַטוֵי אִילאִיץ'?"

“ממנו. הוא בא ל-* * * לשם ביקורת בגוּבֶּרנִיָה. הוא עלה עכשיו לגדולה וכותב לי, כי רצונו להתראות עמנו כעם בני-משפחה, ומזמין את שנינו ואת אַרקָדי לבוא העירה.”

“אתה תיסע?” שאל פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

“לא. ואתה?”

“גם אני לא אסע. חשוב מאוד לכתת רגליים מהלך חמישים ויורסט כדי לאכול רפרפת. Mathieu רוצה להציג את עצמו לפנינו בכל תהילתו. שיבושׂם לו! הקטורת של הגוּבֶּרנִיָה תספיק לו, והוא יסתדר בלי שלנו. ראו איזו חשיבות, יועץ-סתרים! אילו המשכתי בשירות, במשיכת העול המטופש, הייתי עכשיו גרנל-אַדיוּטַנט. מה גם, שאנו אנשים שפרשו.”

“כן, אחי. אין זאת, שעלינו להזמין ארון-קבורה ולהצליב את ידינו על החזה,” אמר ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' באנחה.

“אני לא אכנע כה מהר,” אמר אחיו. “עוד נתכתש עם הרופאן הזה, לבי מנבא לי.”

ההתכתשות באה בו ביום, ליד תה הערְבית. פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' ירד לחדר-האורחים מוכן לקרב, גרוי ונחוש. הוא ציפה לתואנה, כדי להסתער על האויב. אבל שעה ארוכה לא נזדמנה תואנה. בָּזָרוֹב מיעט לדבר בנוכחות “הזקנים קירסָנוֹב” (כך היה מכנה את שני האחים), ובערב זה לא היתה רוחו טובה עליו, והוא שתה בשתיקה את התה, ספל אחר ספל. פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' בער כולו מקוצר-רוח. סוף-סוף התגשמה משאלתו.

השיחה נסבה על אחד מבעלי-האחוזה השכנים. “שפל אחד, אריסטוקרָטון,” אמר בשוויון-נפש בָּזָרוֹב, שהיה נפגש עם האיש בפטבורג.

“הרשה לשאול אותך,” פתח פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' ושפתיו רעדו, “לפי המושגים שלך, המלים ‘שפל’ ו’אריסטוקרט', פירושן אחד?”

“אמרתי: ‘אריסטוֹקרָטוֹן’,” אמר בָּזָרוֹב, וגמע בעצלות מהתה.

“בדיוק כך. אבל אני מניח, שדעתך על האריסטוקרטים ועל האריסטוקרטונים אחת היא. אני רואה חובה לעצמי להודיע לך, שאיני מקבל דעה זו. אני מעז לומר, כי הכול מכירים אותי כאדם ליברלי ואוהב-קידמה. דווקא משום כך, אני מכבד אריסטוקרטים – אמיתיים. העלה בזכרונך, אדוני הנכבד, (עם מלים אלו נשא בָּזָרוֹב את עיניו אל פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'), העלה בזכרונך,” חזר ואמר בקשיחות, “את האריסטוקרטים האנגלים. אין הם מוותרים כמלוא נימה על זכויותיהם, ועל כן הם מכבדים את זכויות זולתם. הם דורשים את קיום ההתחיבויות כלפיהם, ועל כן הם ממלאים את החובות שלהם. האריסטוקרטיה העניקה את החירות לאנגליה ותומכת בה.”

“שמענו את השיר הזה פעמים רבות,” ענה בָּזָרוֹב. “אבל מה רצית להוכיח בזה?”

בזהו! רציתי להוכיח, אדוני הנכבד (כשכעס פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' היה אומר בכוונה: “בזהו, ו”בזאתהוא", אף שידע היטב, שאין הדקדוק סובל מלים אלה. בגחמה זו נתבטא שריד מסוים של המסורת מימי אלכסנדר. במקרים נדירים היו “הגדולים”, כשדיברו בלשון אמם, אומרים “בזהו” ואחרים אמרו “בזאתהיא”. ראו, אנחנו רוּסָקים שורשיים, ובו-בזמן אנו המוּרָמים-מעם, שמותר להם לזלזל בכללים מבית-הספר), בזהו אני רוצה להוכיח, כי ללא רגש של כבוד-עצמי, ללא כבוד כלפי עצמו – ובאריסטוקרט רגשות אלו מפותחים – אין כל יסוד מוצק ל… bien public,13 למבנה החברה… האישיות, אדוני הנכבד – הנה העיקר. אישיותו של אדם חייבת להיות חזקה כסלע, כי הכול נבנה עליה. היטב אני יודע, למשל, שאתה מואיל לראות גיחוך בהרגלַי, בלבוש שלי, בנקיוני לבסוף, אבל כל אלה נובעים מרגש הכבוד-העצמי, מרגש החובה, כן, כן. החובה. אני חי בכפר, במקום נדח, אבל איני משפיל את עצמי, אני מכבד בו את האדם.”

“ברשותך, פָּוֶל פֶּטרוֹביץ',” אמר בָּזָרוֹב, “אתה מכבד את עצמך ויושב בחיבוק-ידיים. איזו טובה צומחת מזה ל-bien public? גם לולא כיבדת את עצמך היית נוהג כך.”

פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' החוויר.

“זו שאלה אחרת לגמרי. אין לי כל צורך להסביר לך עכשיו, מדוע אני יושב בחיבוק-ידיים, כפי שהואלת להתבטא. רצוני רק לומר, כי האריסטוקרטיות – פּרינסיפּ, וללא פרינסיפּים יכולים לחיות בימינו רק אנשים לא-מוסריים או ריקים. אמרתי זאת לאַרקָדי למחרת בואו, וחוזר באוזניך עכשיו. לא כן, ניקוֹלַי?”

ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' הנהן.

“אריסטוקרטיות, ליבֶּרליזם, קידמה, פּרינציפים,” אמר בינתיים בָּזָרוֹב. “הגע בעצמך, כמה מלים לועזיות… וחסרות-תועלת! לאיש הרוסי אין הן דרושות אפילו בחינם.”

“ומה דרוש לו, לדעתך? לאחר שמיעת דבריך מתברר, שאנו נמצאים מחוץ לאנושות, מחוץ לחוקים שלה. אנא בטובך – ההיגיון של ההיסטוריה דורש…”

“ומה צורך יש לך בהיגיון זה? אנו מסתדרים גם בלעדיו.”

“כיצד?”

“הנה כך. אתה, כפי שאני מקווה, אינך זקוק להיגיון זה לשם נתינת לחם לפיך, כשאתה רעב. מה צורך לנו בכל העניינים המופשטים האלה!”

פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' נופף בידיו.

“לאחר הדברים האלה איני מבין אותך. אתה מעליב את העם הרוסי. איני מבין, כיצד אפשר לא להודות בפּרינסיפּים, בכללים! מכוח מה אתה פועל?”

“כבר אמרתי לך, דודי, שאין אנו מכירים בבעלי-סמכות,” התערב אַרקָדי.

“אנו פועלים מכוח כל מה שאנו מודים בתועלתו,” אמר בָּזָרוֹב. “בזמן הזה המועילה ביותר היא השלילה – ואנו שוללים.”

“הכול?”

“הכול.”

“מה? לא רק את האמנות, את השירה… אבל גם… נורא לבטא זאת…”

“הכול,” חזר ואמר בָּזָרוֹב בשלווה שאין לתארה כלל.

פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' נעץ בו עיניים. הוא לא ציפה לכך, ואַרקָדי אפילו הסמיק מעונג.

“אנא הרשה,” אמר ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', “אתה שולל הכול, או אם להתבטא בדיוק רב יותר, אתה הורס את הכול… והלוא דרוש גם לבנות.”

“וזה שוב אינו מענייננו… תחילה יש לנקות את המקום.”

“מצבו הנוכחי של העם דורש זאת,” הוסיף אַרקָדי בחשיבות, “עלינו להיענות לדרישות אלו, ואין לנו זכות להתמכּר לסיפוק האנוכיות הפרטית.”

ברור היה, כי משפט אחרון זה לא מצא-חן בעיני בָּזָרוֹב. נשבה ממנו פילוסופיה, הווי אומר רומנטיזם, שכן כינה בָּזָרוֹב גם את הפילוסופיה – רומנטיזם. אלא שלא ראה צורך לסתור את דברי תלמידו הצעיר.

“לא, לא!” קרא מתוך דחף פתאומי פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', “איני רוצה להאמין, כי אתם, רבותי, מכירים במדויק את העם הרוסי, שהנכם מייצגים את צרכיו, את שאיפותיו! לא, אין העם הרוסי דומה לדמות שאתם מתארים לעצמכם. הוא מוקיר בקדושה את המסורת, הוא פַּטריאַרכלי, אין לו חיים בלי האמונה…”

“לא אחלוק על דברים אלה,” הפסיק אותו בָּזָרוֹב, “ואני מוכן אפילו להסכים, כי בזה הצדק אתך.”

“ואם הצדק אתי…”

“ובכל זאת, אין זה מוכיח דבר.”

“דווקא שאינו מוכיח דבר,” חזר אַרקָדי בבטחון של שחקן-שאח בעל-ניסיון, שחזה מראש מהלך מסוכן, כנראה, של היריב, ועל כן לא נבוך כלל.

“כיצד אינו מוכיח דבר?” אמר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' הנדהם. “אם כן, אתם פועלים נגד העם שלכם?”

“ואפילו כך?” אמר בָּזָרוֹב. "אנשי העם סבורים, כי ברעום הרעם, אליהו הנביא נוסע ברכבו בשמים. ובכן? עלי לקבל את דעתם? ואכן, הוא רוסי, ואני איני רוסי?

“לא. אין אתה רוסי. לאחר כל מה שאמרת עכשיו! לא אוכל להכיר בך רוסי.”

“סבא שלי חרש את האדמה,” ענה לו בָּזָרוֹב בגאווה שחצנית. “שאל כל אחד מהאיכרים שלך, במי משנינו, בך או בי, הוא רואה בן-מכוֹרה שלו. אפילו לדבר עם האיכר אינכם יודעים.”

“ואילו אתה מדבר עמם, ובז להם בו-בזמן.”

“מה אפשר לעשות, אם הוא ראוי לבוז! אתה שולל את הכיוון שלי, ומי אמר לך שהוא מקרי בי, שאין הוא תוצאה של רוח-העם, שבשמה אתה נאבק כל-כך?”

“ודאי! מאוד דרושים לנו הניהיליסטים!”

“האם הם דרושים או לא – לא לנו להחליט. הרי גם אתה אינך רואה את עצמך בלתי-מועיל.”

“רבותי, רבותי, בלי פניות אישיות, בבקשה!” קרא ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' וניסה לקום.

חייך פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', שם ידו על כתף אחיו ואילץ אותו לשבת.

“אל תדאג,” אמר. “אני לא אצא מגדרי דווקא בכוח רגש הכבוד, שמלגלג עליו באכזריות כזאת האדון… האדון הדוקטור. ברשותך,” שב ופנה אל בָּזָרוֹב, “אולי אתה חושב, כי התורה שלך חדשה? אך בכדִי אתה חושב כך. למָטֶריָליזם, שאתה מטיף לו, כבר היו מהלכים לא אחת, ותמיד הוא נתגלה כחסר יסוד…”

“שוב מלה לועזית!” הפסיק אותו בָּזָרוֹב. כעסו עלה ופניו לבשו צבע נחושת גס. “ראשית, אין אנו מטיפים לשום דבר. אין זה מהרגלינו…”

“ומה אתם עושים?”

“הנה מה אנו עושים. קודם, לפני זמן לא רב, אמרנו, שהפקידים שלנו לוקחים שוחד. שאין אצלנו דרכים, ואין מסחר ואין משפט ראוי לשמו…”

“כן, כן, אתם המוקיעים – כך, נדמה לי, נקרא תפקיד זה. אני מסכים לרבות מההוקעות שלכם, אבל…”

“אחר-כך תפסנו, כי לפטפט, ולפטפט בלבד על המוּרסוֹת שלנו, חבל על הטרחה, כי זה מוליך רק אל תִפלוּת ודוֹקטרינֶריוּת. ראינו כי גם החכמים שלנו, הנקראים אנשי-קידמה ומוקיעים, אינם שווים מאומה, ואנו עוסקים בהבלים, מתווכחים על איזו אמנות, על יצירה בלתי-מדעת, על הפרלמנטריזם, על ערִיכת-הדין והשד יודע על מה עוד, בעוד המדובר הוא בלחם לאכול, כשהאמונות הטפלות חונקות אותנו, כשכל חברות-המניות שלנו כושלות רק מפני שמתגלה מחסור באנשים ישרים, כשהחירות עצמה, שהממשלה דואגת לה, ספק אם תיטיב עמנו, שכן האיכר שלנו ישמח לגנוב מידי עצמו, כדי לסבוא את הסם המשכר בפונדק.”

“כך,” הפסיק אותו פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', “כך. אתם נוכחתם בכל זה, והחלטתם לא לגשת ברצינות לשום עניין.”

“והחלטנו לא לגשת לשום עניין,” חזר ואמר בָּזָרוֹב בזעף.

תקף אותו כעס על עצמו, על שהוא מרבה דברים עם בעל-בעמיו זה.

“ורק לגדף?”

“ולגדף.”

“וזה נקרא ניהיליזם?”

“וזה נקרא ניהיליזם,” חזר ואמר בָּזָרוֹב, והפעם החוצפה מיוחדת.

פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' צמצם מעט את עיניו.

“הנה כך!” אמר בקול מוזר בשלוותו. “הניהיליזם חייב לעזור בכל האסון הזה, ואתם, אתם המושיעים שלנו. אבל מה אתם רואים באחרים, במוקיעים האלה? האין אתם מפטפטים כמו כולם?”

“אולי נכשלנו בחטאים אחרים, בחטא זה לא חטאנו,” סינן בָּזָרוֹב בין שיניו.

“אם כן, מה? אתם פועלים? מתכוננים לפעול?”

בָּזָרוֹב לא ענה. פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' הרעיד, אבל מיד השתלט על עצמו.

“הממ!… לפעול, לשבור…” המשיך. “אבל כיצד אפשר לשבור, כשאין יודעים אפילו מדוע?”

“אנו שוברים, מפני שאנו כוח,” אמר אַרקָדי.

הסתכל פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' באחיינו והצטחק.

“כן, כוח, ואין הוא נותן דין-וחשבון,” אמר אַרקָדי והזדקף.

“אומלל שכמותך!” זעק פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'. לא היה עוד בכוחו להתאפק. “אילו חשבת לפחות, במה אתה תומך ברוסיה על ידי המימרה התפלה שלך! הרי זה יכול להוציא מכליו את המלאך. כוח! גם לקַלמיק הפרא, גם למונגולי כוח – אבל מה צורך לנו בו? התרבות יקרה לנו, כן, כן, אדוני הנכבד, פִּריה יקר לנו. ואל תאמר לי, כי פרי זה אפסי: מרחן-צבע אחרון, un barbouiller – קשקשן, פסנתרן-מסעדות, המקבל חמש קופֵּיקות לערב, גם הם מועילים מכם, מפני שהם נציגי התרבות, ולא נציגי הכוח המונגולי הגס! אתם רואים את עצמכם אנשי-קידמה, אבל ראויים לשבת בעגלת-נַוָדים של קַלמיקים! כוח! זכרו לבסוף, האדונים החזקים, שאתם ארבעה אנשים וחצי, ואילו הם – מיליונים, שלא יניחו לכם לרמוס ברגליים את אמונתם הקדושה, והם ימעכו אתכם!”

“אם ימעכו, סימן שזה הגיע להם. רק סבתא ניחשה כן-ולא. אין אנו מעטים כפי שאתה משער.”

“מה? ברצינות אתם מתכוונים להסתדר עם כל העם?”

“כידוע לך, נשרפה מוסקבה משלהבת נר-בפרוטה,” ענה בָּזָרוֹב.

“כן, כן. תחילה, גאווה כמעט שטנית, אחר-כך לעג. הנה, הנה ממה מתלהבים הצעירים, הנה למַה נכנעים לבבות בלתי-מנוסים של פרחחים! הנה, הסתכל, אחד מהם יושב לידך, הוא כמעט מתפלל אליך, התענג (אַרקָדי הסב פניו והזעיף אותן). ומגיפה זו כבר התפשטה הרבה. סופַר לי, כי ברומא הציירים שלנו מדירים את רגלם מהוָתיקַן. רפאל הוא כמעט שוטה בעיניהם, מפני שהוא בעל-סמכות. ואילו הם עצמם חלושים ועקרים עד מיאוס, ודמיונם אינו מרחיק-לכת בשום-פנים מ’הנערה ליד המזרקה'! והנערה, ציורה גרוע ביותר. לדעתך, הם בני-חיִל, לא כן?”

“לדעתי,” אמר בָּזָרוֹב, “אין רפאל שווה פרוטת-נחושת, וגם הם אינם טובים ממנו.”

ברָבו! ברָבו! שמע, אַרקָדי… הנה כך צריכים צעירים בני-זמננו להתבטא! ומדוע לא יילכו אחריכם! קודם נאלצו הצעירים ללמוד. הם לא רצו להתפרסם כבוּרים, ועל כורחם טרחו ללמוד. ועכשיו, די להם שיאמרו: הכל בעולם הבל! – והכול בסדר. הצעירים שמחו. ואכן, קודם היו פשוט גלָמים, ועכשיו הם ניהיליסטים."

“הנה בגד בך הרגש המהולל של הכבוד העצמי,” אמר בָּזָרוֹב באדישות, ואילו אַרקָדי הסמיק ועיניו ברקו. “הוויכוח שלנו הרחיק לכת… דומני, כי מוטב להפסיק אותו. אהיה מוכן להסכים אתך,” הוסיף וקם, “כשתציג לפני לפחות תקנה אחת בהווי בן-זמננו, בהווי המשפחה או החברה, שאינה מעוררת דחייה שלמה ומוחלטת.”

“מיליונים של תקנות כאלה אציג לפניך,” אמר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ‘, "מיליונים! והנה למשל, ה’אוֹבּשצ’ינה’."14

“אשר לאוֹבּשצ’ינה,” אמר, “מוטב שתדבר עם אחיך. נדמה לי, כי עכשיו התנסה למעשה במהות האוֹבּשצ’ינה, והערבות ההדדית, והפכחון ועניינים דומים.”

“והמשפחה לבסוף, המשפחה, כפי שהיא קיימת אצל האיכרים שלנו!” צעק פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

“אני מניח, כי גם שאלה זו מוטב לך שלא לברר אותה בפרוטרוט. האם שמעת על ה’סנוֹחָצים‘, החָמים השוכבים עם כלותיהם? שמע לי, פָּוֶל פֶּטרוֹביץ’, קח לך יומיים, כי מיד יקשה עליך למצוא משהו. בדוק את כל המעמדות שלכם, הרהר היטב על כל אחד מהם, ובינתיים אני ואַרקָדי נלך…”

“ללעוג לכול,” הפסיק אותו פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

“לא, לבַתר צפרדעים. בוא, אַרקָדי. להתראות, רבותי!”

שני הידידים יצאו. האחים נשארו לבדם, ותחילה רק הסתכלו זה בזה.

“הנה,” פתח לבסוף פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', “הנה לפניך הנוער שלנו! הנה הם היורשים שלנו!”

“היורשים,” אמר באנחה עגמומית ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'. במהלך הוויכוח הוא ישב כעל גבי גחלים לוחשות, ורק הגניב מבטים כואבים אל אַרקָדי. “אתה יודע, אחי, במה נזכרתי? פעם אחת רבתי עם אמנו המנוֹחה: היא צעקה, לא רצתה להקשיב לי… לבסוף אמרתי לה, את אינך יכולה להבין אותי. אנו שייכים לשני דורות שונים. היא נעלבה נורא, ואני חשבתי: מה לעשות? הגלולה מרה, אבל יש לבלוע אותה. והנה הגיע התור שלנו, והיורשים שלנו יכולים לומר לנו: אין אתם בני הדור שלנו, בִלעו את הגלולה.”

“אתה טוב-לב וצנוע מדי,” אמר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', “אני בטוח לעומת זאת, כי אני ואתה צודקים יותר מהאדונים האלה, אף שאנו מתבטאים אולי בלשון מיושנת מעט, Vieilli15, ואין בנו מאותו בטחון-עצמי חצוף… וכמה מנופחים הם בני-הנוער כיום! אם תשאל אחד מהם: איזה יין אתה רוצה, אדום או לבן? ‘יש לי הרגל להעדיף את האדום!’ יענה בבאס ובפנים כה חשובות, כאילו כל היקום מסתכל בו ברגע זה…”

“לא תרצו עוד תה?” שאלה פֶניֶצ’קה ששרבבה את ראשה בפתח: היא לא העזה להיכנס לחדר-האורחים כל עוד נשמעו בו קולות המתווכחים.

“לא, את יכולה לצוות להוציא את המיחם,” ענה ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' וקם לקראתה. פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' אמר לו bon soir16 חטוף ופנה אל חדר-העבודה שלו.


 

11    🔗

כעבור חצי שעה יצא ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' לגן, אל הסוכה האהובה שלו. מחשבות עצובות פקדו אותו. לראשונה הבין ברור את הפירוד בינו לבין בנו. לבו ניבא לו, כי עם כל יום יגדל המפריד עוד ועוד. אם כן, לשווא היה יושב בפטרבורג, בחורף, ימים שלמים וקורא את היצירות החדישות. לשווא הקשיב לשיחתם של צעירים. לשווא שמח כשעלה בידו לשבץ מלה משלו בשיחותיהם הלוהטות. “אחי אומר, כי הצדק אתנו,” הרהר, "ואם אסלק כל אהבה-עצמית יירָאה לי, שהם רחוקים מאתנו מהאמת, ובו-בזמן אני מרגיש, שעומד מאחוריהם משהו שאין לנו, שיש להם יתרון כלשהו עלינו… הנעורים? לא: לא הנעורים בלבד. ואולי יתרונם הוא בכך שיש בהם פחות עקבות של האדנות השלטת, משיש בנו?

ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' הרכין את ראשו והחליק בידו על פניו.

“אבל לשלול את השירה?” שב להרהר, “לא לחבב את האמנות, את הטבע?…”

והסתכל סביבו, כאילו רצה להבין, כיצד אפשר שלא לחבב את הטבע. היום העריב. השמש נעלמה מאחורי חורשת-אַספָּה לא גדולה, המרוחקת כחצי ויוֹרסט מהשדה: הצל שלה נמתח בשדות הדוממים עד אינסוף. איכרון רכב בטפיפה על סוס לבן בשביל כהה וצר בשפת החורשה. הוא נראה ברור כולו, כולו, עד הטלאי שעל שכמו, אף שרכב בצל. ברור ונעים הבהבו רגלי הסוס. קרני השמש חדרו לחורשה, פלשו את המַעבית ויצקו על גזעי האַספּוֹת אור כה חם, עד שהתחילו להיות דומים לגזעי אורנים, עלוותם כמעט הכחילה, ומעליה נפרשו שמים תכולים-חוורים, מָאדָמים על ידי השקיעה. הסנוניות הגביהו עוף. הרוח גוועה. דבורים שהתאחרו זמזמו בעצלות מנומנמת בין פרחי הלילך. זבובונים נדחקו כעמוד מעל ענף בודד, פרוש למרחק. “מה טוב, אֵלי!” אמר בלבו ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' ושירים אהובים עלו על שפתיו. הוא נזכר באַרקָדי, בספר “חומר וכוח” והשתתק, אבל הוסיף לשבת והוסיף להתמכּר למישחק המצער ומשמח של מחשבות בודדות. הוא אהב לחלום. חיי-הכפר פיתחו בו כושר זה. זה-לא-כבר חלם כך כשחיכה לבנו באכסניה, ומאז כבר חלה תמורה, וכבר הוגדרו היחסים הלא-ברורים עדיין… וכיצד הוגדרו! שוב עלתה לעיניו אשתו המנוֹחה, אך לא כדמות שידע שנים רבות, לא כעקרת-בית טובה, אלא כנערה צעירה דקת-גזרה, שעיניה תמימות-שואלות, וצמתה שנקלעה הדוקה תלויה מעל צווארה הילדותי. הוא נזכר כיצד ראה אותה לראשונה. עדיין היה סטודנט. הוא נפגש עמה במדרגות הבית שגר בו, דחף אותה בלי-כוונה, פנה לאחור, רצה להתנצל, אבל מלמל רק Pardon, monsieur, ואילו היא הרכינה ראש, הצטחקה ופתאום כאילו נבהלה ורצה, ובפניית-המדרגות העיפה בו מבט חטוף, הרצינה והסמיקה. ואחר כך הביקורים החיישניים הראשונים, חצאי-מלים, חצאי-חיוכים, ותמיהה ועצב והתפרצויות, ולבסוף השמחה הנשנקת הזאת… לאן דהר כל זה? היא נישאה לו, הוא היה מאושר כפי שהיו מעטים מאושרים עלי אדמות… “אבל,” הרהר, “אותן שניות מתוקות, ראשונות, מדוע לא יחיו לנצח, חיים שאין בהם מוות?”

הוא לא טרח להבהיר לעצמו מחשבה זו, אבל הרגיש שרצונו לעצור את הזמן המבורך ההוא על-ידי משהו חזק מהזכרון. הוא רצה לשוב ולחוש את קרבתה של מַריה שלו, לחוש את חומה ואת נשימתה, וכבר היה נדמה לו, כאילו מעליו…

“ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ',” נשמע בקרבת מקום קולה של פֶניֶצ’קה, “איפה אתה?”

הוא הרעיד. הוא לא חש כאב או נקיפת-מצפון… הוא לא העלה על הדעת השוואה בין אשתו לבין פֶניֶצ’קה, אבל הצטער על שעלה על דעתה לחפש אותו. קולה הזכיר לו באחת: שׂער-השיבה שלו, זִקנתו, ההווה שלו…

העולם הקסום, שהוא כבר נכנס לתוכו, העולם העולה מהגלים הערפליים של העבר, נע ונעלם.

“אני כאן,” ענה, “אבוא, לכי.” “הנה הם שרידי האדנות,” חמק בדעתו. בשתיקה הציצה פֶניֶצ’קה בסוכה ונעלמה, והוא גילה בתמיהה, כי משעה שהתהרהר, הספיק לרדת הלילה. הכול החשיך ונשתתק סביב-סביב, ופני פֶניֶצ’קה הבהבו לעיניו, חוורות וקטנות. הוא קם ורצה לשוב הביתה. אבל מהלב שנתרכך נבצר להירגע בחזהו, והוא התחיל להתהלך לאט בגן, מסתכל במהורהר ברגליו, או נושא עיניו לשמים, שבהם כבר התלהקו וקרצו זה לזה הכוכבים. הרבה התהלך, כמעט עד עייפות, והחרדה שבו, איזו חרדה מחפשת, בלתי-מוגדרת, עצובה, לא נרגעה. הו, כמה היה בָּזָרוֹב צוחק לו אילו ידע מה התרחש בו עכשיו! אפילו אַרקָדי היה דן אותו לכף חובה. בעיניו שלו, אדם בן ארבעים וארבע, אגרונום ואיש-משק, נקוו דמעות, דמעות ללא-סיבה. זה היה גרוע פי אלף מהצֶ’לו.

המשיך ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' בהליכה, ונבצר ממנו להחליט להיכנס הביתה, אל הקן השליו והחמים, שהסתכל במאור-פנים בכל חלונותיו המוארים. לא היה בכוחו להיפרד מהחשיכה, מהגן, מתחושת האוויר הרענן על הפנים, ועם העצב הזה, עם החרדה הזאת…

בעיקול השביל פגש את פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

“מה קרה לך?” שאל את ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', “אתה חיוור כצל-רפאים. אינך בקו הבריאות. מדוע אינך שוכב?”

במלים מעטות הסביר לו ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' את מצבו הנפשי והתרחק. פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' הגיע עד קצה הגן, וגם הוא התהרהר, וגם הוא נשא עיניו לשמים. אבל בעיניו הכהות הנהדרות לא השתקף דבר מלבד אור הכוכבים. הוא לא נולד רומנטיקן, ונפשו שהיא יבשה בהדרה ותאוותנית ומיזַנטרוֹפּית בנוסח צרפתי, לא ידעה לחלום…

“שמע מה שאומר לך,” אמר בלילה ההוא בָּזָרוֹב לאַרקָדי. “עלה על דעתי רעיון נהדר. אביך אמר היום, כי הוזמן על ידי הקרוב המפורסם שלכם. אביך לא יסע. בוא נקפוץ אנחנו לxxx, הלוא אדון זה מזמין גם אותך. ראה איזה מזג-אוויר התייצב. ואנו ניסע, נראה את העיר. נסתובב שם חמישה-ששה ימים, וחסל!”

“ומשם תחזור לכאן?”

“לא, עלי לנסוע אל אבא, הלוא אתה יודע, הוא גר מהלך שלושים ויורסט מהעיר xxx, זמן רב לא ראיתי אותו, וגם את אמי. צריך לשמח את הזקנים, הם אנשים טובים, במיוחד האב: משעשע ביותר, והלוא אני יחיד אצלם.”

“ותשהה אצלם זמן רב?”

“איני חושב. ודאי אשתעמם.”

“ואלינו תיכנס, בשובך?”

“איני יודע… אראה. ובכן, מה? ניסע?”

“אפשר,” אמר אַרקָדי בעצלות.

הוא שמח מאוד בהצעת החבר, אבל ראה חובה לעצמו להעלים את רגשותיו. הן לא בכדי הוא ניהיליסט!

למחרת נסעו שניהם, הוא ובָּזָרוֹב, אל xxx. הצעירים במַראינוֹ הצטערו על נסיעתם. דוּניָשה אפילו התייפחה קצת… אבל הזקנים נשמו לרווחה.


 

12    🔗

בעיר xxx, שאליה יצאו הידידים שלנו, מָשל גוּבֶּרנָטוֹר מן הצעירים, איש-קידמה ועריץ, תופעה שכיחה ברוסיה. בשנת הממשל הראשונה הוא הספיק לריב לא רק עם מנהיג-האצולה, סרן-מַטה של הגוַרדיה שפרש, מגדל-סוסים ומכניס-אורחים, אלא גם עם הפקידים שלו. המריבות שפרצו מסיבה זו לבשו לבסוף ממדים כה גדולים, עד שראה צורך המיניסטריון בפטרבורג לשלוח לשם מיופה-כוח, שמשימתו לברר הכול במקום. הבחירה נפלה על מַטוֵי אִילאִיץ' קוֹליָזין, בנו של קוֹליָזין שלאפוטרופסותו היו נתונים בשעתם האחים קירסָנוֹב. גם הוא היה מהצעירים, זאת אומרת, שזה עתה מלאו לו ארבעים, אבל כבר נשא עיניו אל המשרות הנכבדות במדינה, וענד כוכב בכל צד של חזהו. אמנם, כוכב אחד היה מחוץ-לארץ, והוא מקלי-הערך. כמו הגוּבֶּרנָטוֹר, שאותו בא לשפוט, נחשב גם הוא “פרוֹגרֶסיסט”, ואף שכבר נמנה עם האַסים, לא היה דומה לרוב “הגדולים”. דעתו על עצמו היתה גבוהה ביותר. שחצנותו לא ידעה גבול, אך הוא נהג בפשטות, הסתכל במבט של הסכמה, הקשיב בסלחנות וצחק בטוב-לב כזה, עד שתחילה יכול היה להיחשב “בחור נפלא”. במקרים חשובים ידע להעלות אבק, כפי שאומרים. “האנרגיה חיונית,” היה אומר במקרה כזה, “I’énergie est la première qualité d’un homme d’etat”.17 ועם כל אלה משַטים בו כרגיל, וכל פקיד בעל-ניסיון רוכב עליו. מַטוֵי אִילאִיץ' דיבר בכבוד רב על גִיזו18, והשתדל לשכנע את הכול וכל אדם, שאין הוא נמנה עם אנשי-השגרה והביורוקרטים הנחשלים, ואין דעתו פוסחת על שום תופעה חשובה של חיי-החברה… כל המלים מסוג זה היו מוכּרות לו יפה. הוא עקב אפילו, אמנם בהחשבה מרושלת, אחר התפתחות הספרות בת-הזמן: כך המבוגר, הפוגש ברחוב תהלוכת-פרחחים, מצטרף אליהם. לאמיתו של דבר, מַטוֵי אִילאִיץ' לא הרחיק לכת מאישי-המדינה מתקופת אלכסנדר, שנהגו, לפני לכתם אצל הגברת סוויֶצ’ינה, שישבה אז בפטרבורג, לקרוא בבוקר עמוד משל קונדִיאַק19. אלא שתכסיסיו אחרים היו, חדישים יותר. חֶצרוֹני זריז היה, ערום מאוד ולא עוד. בעסקים לא הבין, שכל לא היה לו, אבל את עסקיו ידע לנהל. בתחום זה כבר לא עלה בידי איש לרכוב על גבו, והרי זה העיקר.

מַטוֵי אִילאִיץ' קיבל את פני אַרקָדי בטוב-לב ההולם רם-מעלה משכיל, ונאמר אף יותר, בגנדרנות. אבל נדהם כשנודע לו, כי הקרובים שהזמין נשארו בכפר. “תמהוני היה אביך תמיד,” אמר, מטלטל את הגדילים בחגורת חלוק-הקטיפה הנהדר שלו, ופתאום פנה אל פקיד צעיר במדים מכופתרים בצורה מהוגנת ביותר ואמר בפנים מודאגות: “מה יש?” הצעיר, שבתוך שתיקה ממושכת נדבקו שפתיו, התרומם והביט בתמיהה בממונה עליו. אבל, לאחר שהביך את הכפוף לו, כבר לא שם-לב אליו. רמי-המעלה שלנו אוהבים להביך את הכפופים להם. השיטות, המשמשות אותם לתכלית זו, מגוונות למדי. השיטה שלהלן היא בשימוש רב, is quite a favorite, כפי שאומרים האנגלים: הנכבד מפסיק פתאום להבין את המלים הפשוטות ביותר, ומעמיד פני חירש. הוא ישאל, למשל: איזה יום יש לנו היום?

מדווחים לו בהדרת-כבוד: “יום ששי היום, הוד-מ…ע…לתך”.

“אה? מה? מה זה? מה אתה אומר?” אומר השוֹע במאמץ.

“היום יום ששי, הוד-מעלתך.”

“מה? כיצד? מה זה יום ששי? איזה יום ששי?”

“יום ששי, הוד-מע…מע…מעלתך, יום בשבוע.”

“נו, עלה על דעתך ללמד אותי?”

מַטוֵי אִילאִיץ' היה על אף הכול שוֹע, רם-מעלה, גם אם נחשב ליבֶּרַל.

“אני מציע לך, ידידי, לנסוע לבקר אצל הגוּבֶּרנָטור,” אמר לאַרקָדי. “הבן, אני מייעץ לך זאת לא מפני דבקותי במושגים נושנים על חיוניות הנסיעה אל השלטונות כדי להחוות להם קידה, אלא פשוט מפני שהגוּבֶּרנָטוֹר הוא אדם הגון. ומלבד זאת, אתה רוצה ודאי להכיר את החברה המקומית… הרי אינך דוב, אני מקווה? והוא עורך מחרתיים נשף גדול.”

אתה תשתתף בנשף זה?" שאל אַרקָדי.

“לכבודי הוא עורך אותו,” אמר מַטוֵי אִילאִיץ', כמעט בצער. “אתה רוקד?”

“רוקד, אבל גרוע.”

“חבל. יש כאן נחמדות, ובושה היא לאיש צעיר לא לרקוד, ושוב איני אומר זאת בשם המושגים הישנים. כלל איני מניח, שמקומו של השכל ברגליים, אבל הבַּירוֹניזם מגוחך, il a fait son temps.”20

“אבל אני, דודי, כלל לא מתוך בַּירוֹניזם איני…”

“אני אציג אותך לפני הגבירות המקומיות, אפרוש עליך את חסותי,” הפסיק אותו מַטוֵי אִילאִיץ' וצחק, שבע-רצון מעצמו. “חם יהיה לך, מה?”

נכנס משרת והודיע על בואו של יושב-ראש לשכת-האוצר, זקן בעל עיניים מתוקות, שפתיים קמוטות, שאהב את הטבע, במיוחד ביום קיץ, כשלפי דבריו, “כל דבורה לוקחת מכל פרח שוחד קטן”… אַרקָדי הסתלק.

הוא מצא את בָּזָרוֹב בפונדק שבו התאכסנו, ושעה ארוכה שכנע אותו ללכת אל הגוּבֶּרנָטוֹר, “אין עצה!” אמר לבסוף בָּזָרוֹב. “מי שלרתום ניגש, אל יאמר שהוא חלש! באנו להסתכל בבעלי-האחוזה, בוא ונסתכל בהם!”

הגוּבֶּרנָטוֹר קיבל את פני הצעירים בידידות, אבל לא הושיב אותם וגם הוא לא ישב. תמיד התרוצץ ונחפז. בבוקר לבש מדים הדוקים וקשר עניבה הדוקה, לא אכל ולא שתה דַיו, ורק חילק הוראות. בגוּבֶּרניָה כינו אותו בּוּרדָלוּ, ורמזו בכך לא על המטיף הצרפתי הנודע, אלא על בּוּרדָה.21 הוא הזמין את קירסָנוב ובָּזָרוֹב לנשף שלו, וכעבור שתי דקות שב והזמין אותם, ראה בהם אחים.

בדרך לביתם מהגוּבֶּרנָטוֹר, קפץ פתאום מכרכרה עוברת אדם לא גבוה, לבוש מקטורן הונגרי המקובל על הסלַוויָנוֹפילים, קרא: יֶבגֶני וָסיליֶביץ'!" וזינק אל בָּזָרוֹב.

“אה! אתה הוא, הֶר סיטניקוֹב!” אמר בָּזָרוֹב והמשיך בהליכה במדרכה, “מה מביא אותך לכאן?”

“שער בנפשך, כי הגעתי לגמרי במקרה,” ענה האיש, פנה אל הכרכרה, נופף לו כחמש פעמים וצעק: “סע אחרינו, סע! לאבי יש כאן עסקים,” המשיך, וקפץ מעל תעלה צרה, “ובכן, הוא ביקש ממני… היום נודע לי על בואכם, וכבר הייתי אצלכם… (ואכן, כששבו הידידים לחדר, מצאו שם כרטיס שפינותיו מקופלות על שם סיטניקוֹב, בצד אחד – צרפתית, ובאחר – סלסולים סלָוויים). אני מקווה, שאינכם באים מבית הגוּבֶּרנָטוֹר!”

“אל תקווה. אנו באים מביתו.”

“אה! אם כן, אלך אליו גם אני… יֶבגֶני וָסיליץ', הכר לי את… את האדון…”

“סיטניקוֹב, קירסָנוֹב,” רטן בָּזָרוֹב, בלי להיעצר.

“נעים לי מאוד,” אמר סיטניקוֹב, פונה אל השניים, מצטחק ופושט בחפזון את הכפפות האלגנטיות מדי. “שמעתי הרבה מאוד… אני מכּר ותיק של יֶבגֶני וָסיליץ', ויכול לומר – אני תלמידו. בזכותו נולדתי מחדש…”

הסתכל אַרקָדי בתלמידו של בָּזָרוֹב. הבעה חרדה וקהויה נשקפה בתווים הקטנים, ואמנם, נעימים, של פנים מלוקקות אלו. עיניים לא-גדולות, כאילו דחוקות פנימה, הסתכלו היטב ובחרדה, וגם צחוקו חרד היה: מין צחוק קצר, עֵצי.

“האם תאמינו,” המשיך, “כי בשעה שאמר יֶבגֶני וָסיליֶביץ' בנוכחותי לראשונה, שאין להכיר בבעלי-סמכות, הרגשתי התפעלות כזאת… כאיל נפקחו עיני! הנה,” חשבתי, “מצאתי סוף-סוף בן-אדם!” אגב, יֶבגֶני וָסיליֶביץ', הכרח הוא להיכנס אל אחת הגברות המקומיות, המסוגלת לחלוטין להבין אותך, וביקורך יהיה לה חג אמיתי. אני חושב, ששמעת עליה?"

“מי היא?” אמר בָּזָרוֹב ללא-חשק.

“קוּקשינָה, Eudoxie, יֶבדוֹקיָה קוּקשינה. זו אישיות מצוינת, emancipée22 במובן האמיתי של המלה, אשה מתקדמת. אתה מכיר אותה? נלך אליה כולנו יחדיו. היא גרה מהלך שני צעדים מכאן. נאכל שם את ארוחת-הבוקר, הן לא אכלתם עדיין?”

“עדיין לא.”

“אם כן, נפלא. היא, אומר לכם, חיה בנפרד מבעלה, ואינה תלויה באיש.”

“נחמדה היא?” הפסיק אותו בָּזָרוֹב.

“ל… לא, זאת אין לומר.”

“אז לשם מה, לכל הרוחות, אתה קורא לנו אליה?”

“נו, לץ, לץ… היא תפתח לנו בקבוק שמפניה.”

“הנה כך! מיד ניכר איש-המעשה. אגב, אביך עדיין עוסק בחכירת-מסים?”

“בחכירת-מסים,” אמר סיטניקוב בחפזון ופלט צחוק צווחני. “ובכן? הולכים?”

“באמת שאיני יודע.”

“רצית לראות אנשים, לך,” אמר בהנמכת-קול אַרקָדי.

“ואתה, אדון קירסָנוב?” המשיך סיטניקוב. “הואל להצטרף, בלעדיך אי-אפשר.”

“אך כיצד נתנפל כולנו בבת-אחת?”

“אין דבר! קוּקשינה – אדם נפלא.”

“בקבוק שמפניה יהיה?” שאל בָּזָרוֹב.

“שלושה!” קרא סיטניקוב. “אני ערב לכך!”

“במה?”

“בראשי.”

“מוטב היה שתערוב בארנק של אבא. אמנם, בואו נלך.”


 

13    🔗

בית-האצילים הלא-גדול, הבנוי בסגנון מוסקבה, שהתגוררה בו אַבדוֹטיָה ניקיטישנה (או יֶבדוֹקסִיָה) קוּקשינה, עמד באחד הרחובות בעיר * * * שעלו באש זה-מקרוב. ידוע לכול, כי ערי-הגוּבֶּרנִיָה שלנו עולות באש כל חמש שנים. ליד הדלת, מעל לכרטיס-ביקור מודבק עקום, נראתה ידית הפעמון, ובפרוזדור קיבלה את פני הבאים ספק משרתת ספק חברה-למגורים, לבושה שביס – סימנים ברורים לשאיפותיה המתקדמות של בעלת-הבית.

סיטניקוֹב שאל, האם אַבדוֹטיָה ניקיטישנה בבית.

“האתה הוא, Victor” נשמע קול דקיק מהחדר הסמוך. “היכנס.”

האשה בעלת השביס נעלמה מיד.

“איני לבדי,” אמר סיטניקוב, פושט בזריזות את ה“וֶנגֶרקה”, שמתחתה נתגלה משהו בדומה למעיל מכווץ במותניים, או למעיל ארוך, והעיף מבט אמיץ לאַרקָדי ולבָּזָרוֹב.

“זה בסדר,” ענה הקול. “Entrez!”

הצעירים נכנסו. החדר שנכנסו בו דמה יותר לחדר-עבודה מאשר לחדר-אורחים. ניירות, מכתבים, חוברות עבות של ז’ורנלים רוסיים, ברובם – הדפים לא חתוכים, התגוללו על השולחנות המאובקים. בכל מקום הלבינו בדלי-סיגריות. על ספת-עור ספק ישבה, ספק שכבה, גברת צעירה עדיין, בהירה, פרועה קצת, בשמלת משי לא לגמרי נקייה, צמידים גדולים על ידיה הקצרות, ומטפחת-תחרה לראשה. היא קמה מהספה, משכה על כתפיה ברשלנות ירכּית-קטיפה מרופדת פרוות חולד-הרים, ואמרה בעצלות: “שלום, ויקטור,” ולחצה את ידו של סיטקינוֹב.

“בָּזָרוֹב, קירסָנוֹב,” נחפז לומר, מחקה את בָּזָרוֹב.

“בבקשה,” אמרה קוּקשינה ונעצה בבָּזָרוֹב את עיניה העגולות, שביניהן האדים ביתמות אף סולד קטן, והוסיפה: “אני מכירה אותך,” ולחצה גם את ידו.

בָּזָרוֹב העווה פניו. בדמות הקטנה והבלתי-מרשימה של האשה המשוחררת לא היה כל כיעור. אבל הבעת פניה היתה לא-נעימה למסתכל בה. על כורחך היה לך רצון לשאול אותה: “מה היה לך, את רעבה? או משתעממת? או חוששת? למה את מתנפחת?” כמוה כסיטניקוֹב, תמיד משהו קוסס את נפשם. היא דיברה והתנועעה דרך חירות, אבל בצורה מגושמת. כנראה, ראתה בעצמה יצור פשוט וטוב-לב, אבל בכל מה שעשתה היה נראה לך תמיד, שלא זאת רצתה לעשות. הכול היה יוצא אצלה, כפי שאומרים הילדים, בכוונה, זאת אומרת, לא בפשטות, לא בטבעיות.

“כן, כן, אני מכירה אותך, בָּזָרוֹב,” חזרה ואמרה (היא נתפסה למנהג, המקובל על גברות רבות במוסקבה ובערי-השדה, לכנות גברים בשם-המשפחה מיום-ההיכרות הראשון). “רוצה סיגריה?”

“סיגריה היא סיגריה,” הצטרף סיטניקוב, שהספיק לרבוץ בכורסה ולהרים רגל, “אבל תני לנו ארוחת-בוקר, אנו נורא רעבים. וצווי גם להציב בקבוק שמפניה.”

“נהנתן,” אמר יֶבדוֹקסִיה וצחקה (כשצחקה חשפה שפתה העליונה את שיניה), “לא כן, בָּזָרוֹב, הוא נהנתן?”

“אני אוהב את הנוחות בחיים,” אמר ברוב-חשיבות סיטניקוֹב, “אין זה מפריע לי להיות ליבּרַל.”

“לא, זה מפריע, מפריע!” אמרה יֶבדוֹקסיָה, אבל הורתה למשרתת שלה לדאוג לארוחת-הבוקר ולשמפניה. “מה דעתך על כך?” פנתה אל בָּזָרוֹב. “אני בטוחה שדעתך כדעתי.”

“לאו דווקא,” ענה בָּזָרוֹב, “נתח בשר טוב מפרוסת-לחם, אפילו מנקודת-ראות כימית.”

“אתה עוסק בכימיה? זו תאוותי. אפילו המצאתי חומר פלַסטי.”

“חומר פּלַסטי? אַת?”

“כן, אני. ואתה יודע לאיזו מטרה? כדי לייצר בובות, ראשי בובות, שאינם שבירים. גם אני מעשית. אבל כל זה עדיין לא מוכן. עוד עלי לקרוא את ליבּיך. אגב, האם קראת את המאמר של קיסליָקוֹב על עבודת-נשים ב’מוֹסקוֹבסקִיֶה ויֶדוֹמוֹסטי'? קרא, בבקשה. הלוא בעיית הנשים מעניינת אותך? וגם בתי-הספר? במה עוסק הידיד שלך? מה שמו?”

הגברת קוּקשינה הצניחה את שאלותיה בזו אחר זו ברשלנות מפונקת, בלי להמתין לתשובה. כך מדברים ילדים מפונקים עם האומנות שלהם.

“שמו אַרקָדי ניקוֹלָאיץ' קירסָנוֹב,” אמר אַרקָדי, “ואינו עוסק בשום דבר.”

יֶבדוֹקסיָה פרצה בצחוק.

“הנה זה חביב! מה, אינך מעשן? ויקטור, דע לך, שאני כועסת עליך.”

“על מה?”

“אומרים, כי שוב התחלת לשבח את ז’ורז' סַנד. אשה נחשלת ולא עוד! איך אפשר להשוות אותה לאֶמֶרסוֹן? אין לה כל אידיאות, לא על החינוך, ולא על הפיזיולוגיה ועל שום דבר. אני בטוחה, שהיא אפילו לא שמעה על האֶמבּרִיוֹלוֹגיה, ובימינו – כיצד אפשר בלי זה? (יֶבדוֹקסיָה פרשה אפילו את ידיה). הו, איזה מאמר נפלא כתב בהקשר לכך יֶליסֶביץ'! הרי זה אדון גאוני! (יֶבדוֹקסיָה אמרה תמיד “אדון” במקום “אדם”). בָּזָרוֹב, שב לידי על הספה. אולי אינך יודע, אבל אני נורא מפחדת מפניך.”

“ומדוע? הרשי להסתקרן.”

“אתה אדון מסוכן. אתה ביקורתי כזה. הו, אלי! מצחיק אותי הדבר, אני מדברת כמו בעלת-אחוזה מהערבה. אגב, אני באמת בעלת-אחוזה. אני מנהלת את האחוזה בעצמי, ותאר לעצמך, אצלי זקן-הכפר הוא יֶרוֹפֵי – טיפוס נפלא, כמו פַּטפַינדֶר של קוּפֶּר23: יש בו משהו כל-כך בלתי-אמצעי! אני השתקעתי כאן סופית. עיר בלתי-נסבלת, לא כן? אבל מה אפשר לעשות!”

“העיר כמו כל עיר,” אמר בָּזָרוֹב בקור-רוח.

“הכול עניינים כה זעירים, הנה מה שנורא! קודם, הייתי יושבת בחורף במוסקבה… אבל עכשיו שוכן שם בעלי החוקי, מסיֶה קוּקשין. וגם מוסקבה עכשיו… כבר איני יודעת – גם היא ודאי לא מה שהיתה. אני מתכוונת לנסוע לחוץ-לארץ. אשתקד כבר סיימתי את ההכנות.”

“לפאריז, כמובן?” שאל בָּזָרוֹב.

“לפאריז ולהַידלבֶּרג.”

“למה להַידלבֶּרג?”

“אנא, בטובך, שם יושב בּוּנזֶן!”

על כך לא ידע בָּזָרוֹב מה לומר.

“Pierre סָפּוֹז’ניקוֹב… אתה מכיר אותו?”

“לא, איני מכיר.”

“אנא, Pierre סָפּוֹז’ניקוֹב… עדיין הוא מבקר תמיד אצל לידיָה חוֹסטָטוֹבה.”

“גם אותה איני מכיר.”

“ובכן, הוא קיבל על עצמו ללַוות אותי. תודה לאל, אני חופשית, אין לי ילדים… מה אמרתי: תודה לאל! ובעצם, אין זה משַנה.”

יֶבדוֹקסיָה גוללה מהטבק סיגריה באצבעותיה השחומות, ליקקה את שפת הניירית, מצצה והציתה. נכנסה המשרתת ובידיה מגש.

“והנה גם ארוחת-הבוקר! רוצה לטעום? ויקטור, פתח את הבקבוק. זה התפקיד שלך.”

“שלי, שלי,” מלמל סיטניקוֹב ושוב צחק בצוויחה.

“יש כאן נשים יפות?” שאל בָּזָרוֹב כשהוא לוגם את הכוסית השלישית.

“יש,” ענתה יֶבדוֹקסיָה, “אבל כולן ריקות כאלה. למשל, mon amie אוֹדינצוֹבה – לא מכוערת. חבל, ששמה הוא לא כל-כך… אמנם, זה לא היה מפריע, אבל אין כל חירות בהשקפות, שום רוחב, שום דבר… מכל זה. יש להחליף את כל שיטת החינוך. כבר חשבתי על כך, חינוכן של הנשים שלנו גרוע מאוד.”

“דבר לא תצליחי לעשות אתן,” אמר סיטניקוֹב. “ראוי לבוז להן, ואני בז להן, לגמרי ובהחלט! (האפשרות לבוז ולהביע את בוזו היתה התחושה הנעימה ביותר לסיטניקוֹב. במיוחד היה תוקף את הנשים, בלי להעלות על הדעת, כי נגזר עליו בעוד כמה חודשים לזחול לפני אשתו, רק מפני שנולדה כנסיכה דוּרדוֹליאוֹסוֹבה). גם אחת מהן לא היתה מסוגלת להבין את השיחה שלנו. גם אחת מהן אינה שווה שאנו, גברים רציניים, נדבר עליה!”

“אבל אין להן כל צורך להבין את השיחה שלנו,” אמר בָּזָרוֹב.

“במי אתם מדברים?” שאלה יֶבדוֹקסיָה.

“בנשים יפות.”

“מה! אם כן אתה מקבל את דעתו של פּרוּדוֹן?”

בָּזָרוֹב הזדקף ביהירות.

“איני מקבל דעות של שום איש. יש לי דעות משלי.”

“הלאה, בעלי-הסמכות!” צעק סיטניקוֹב, שמח להזדמנות להתבטא בחריפות בנוכחות אדם שהוא מתרפס לפניו.

“אבל מָקולֵי עצמו!” פתחה קוּקשינה.

“הלאה, מָקולֵי!” רעם סיטניקוב. “את מגינה על הנקֵבונות האלה?”

“לא על הנקֵבוֹנות, אלא על זכויות הנשים, שנשבעתי להגן עליהן עד טיפת דמי האחרונה.”

“הלאה!” וכאן נבלם סיטניקוֹב. “אבל אין אני שולל זכויות אלו,” אמר.

“לא, אני רואה שאתה סלַוויָנוֹפיל!”

“לא, אין אני סלַוויָנוֹפיל, אמנם…”

“לא, לא, לא: אתה סלַוויָנוֹפיל. אתה חסיד של ה’דוֹמוֹסטרוֹי24.' רק לתת לך פרגול ליד!”

“הפרגול עניין טוב הוא,” אמר בָּזָרוֹב, “אבל הנה הגענו כבר לטיפה האחרונה…”

“של מה?” שאלה יֶבדוֹקסיָה.

“של השמפניה. אַבדוֹטיָה ניקיטישנה הנכבדה מאוד, של השמפניה. לא של דמך.”

“אין בכוחי לשמוע בשוויון-נפש התקפות על הנשים,” המשיכה יֶבדוֹקסיָה. “זה נורא, נורא. במקום לתקוף אותן, מוטב שתקראו את ספרו של מישלֶה De l’amour25. הרי זה פלא! אלִי, בואו ונדבר על האהבה,” הוסיפה יֶבדוֹקסיָה, והניחה בלאות את ידה על הכרית המעוכה של הספה.

נפלה שתיקה פתאומית.

“לא, למה לדבר על האהבה,” אמר בָּזָרוֹב, “אבל הזכרת את אוֹדינצוֹבה… כך, נדמה לי, קראת לה? מי היא גברת זו?”

“נהדרת! נהדרת!”, הצוויח סיטניקוֹב. “אציג אותך, חכמה, עשירה, אלמנה. למרבה הצער, עדיין אינה מפותחת כל צורכה: ראוי שתכיר מקרוב יותר את יֶבדוֹקסיָה שלנו. אני שותה לחייך. Eudoxie! נַשִיק. Et toc, et toc, tin-tin-tin! Et toc, et toc, et tin-tin-tin!”

“Victor, אתה שובב!”

ארוחת-הבוקר נמשכה זמן-רב. לאחר בקבוק השמפניה הראשון, באו השני, השלישי וגם הרביעי… יֶבדוֹקסיָה פּטפטה ללא-הפוגה. סיטניקוֹב החרה-החזיק אחריה. הרבה דיברו על מהותם של הנישואים – האם הם אמונה טפלה או פשע, והאנשים, כיצד הם נולדים – כולם דומים או לא? מה היא, לאמיתו של דבר, האינדיווידואליות? לבסוף הגיעו דברים לידי כך, שיֶבדוֹקסיָה, סמוקה כולה מיין, הקישה בציפורניים שטוחות על קלידי הפסנתר שאינו מכוּונן, ושרה בקול צרוד תחילה שירי-צוענים, אחר-כך רומַנסה של סֵימוּר-שיף “גרָנָדָה המנומנמת”, ואילו סיטניקוֹב קשר צעיף לראשו והציג את המאהב המתמוגג ואומר:


ושפתי עם שפתיִך

בנישוק לוהט התֵך.


אַרקָדי לא עצר עוד כוח. “רבותי, הרי כאן משהו הדומה לבית-משוגעים,” אמר בקול רם.

בָּזָרוֹב, שהיה משבץ מלה בדוחה בשיחה פעמים מעטות בלבד – הוא עסק בעיקר בשמפניה – פיהק בקול, קם ובלי להיפרד מבעלת-הבית יצא יחד עם אַרקָדי. סיטניקוב קפץ החוצה מיד אחריהם.

“נו, מה? נו מה?” שאל, מתרוצץ בחנופה פעם מימין, פעם משמאל, “הלוא אמרתי לכם: אישיות מצוינת! אילו היו לנו נשים רבות כאלה! היא תופעה מוסרית, מיוחדת בסוגה.”

“ומוסד זה של אבא שלך, גם הוא תופעה מוסרית?” אמר בָּזָרוֹב והצביע על בית-המרזח שעברו על פניו ברגע זה.

שוב צחק סיטניקוֹב בצוויחה. הוא התבייש מאוד במוצאוֹ, ולא ידע, האם החניפה לו או פגעה בו פנייתו המפתיעה של בָּזָרוֹב אליו בגוף שני: “שלך”.


 

14    🔗

כעבור ימים אחדים התקיים הנשף של הגוּבֶּרנָטוֹר. מַטוֵי אילאִיץ' היה ממש “גיבור החג”, מנהיג-האצולה בגוּבֶּרנִיָה הודיע לכול, כי בא, למעשה, מתוך רחשי-כבוד למושל, ואילו הגוּבֶּרנָטוֹר הוסיף “לתת הוראות” בנשף, אפילו כשעמד ללא-תנועה. הרוך בנוהגו של מַטוֵי אילאיץ' היה יכול להידמות רק לגדלותו. הוא שפע חיבה לכול – לאלה, עם גוון של מיאוס, ולאלה עם גוון של כבוד. הוא השתפך לפני הגברות en vrai chevalier français26, וצחק בלי הרף צחוק צלצלני אחיד, כיאה לרם-מעלה. הוא טפח על שכמו של אַרקָדי, קרא לו בקול “אחייני”, זיכה את בָּזָרוֹב, הלבוש פראק מיושן, במבט מפוזר, חטוף, מחליק אך נוטה-חסד, וזיכה אותו גם בנהימה, לא ברורה אך ידידותית, שהיה אפשר להבחין בה רק “אני” ו“מאוד”. וכן הושיט אצבע לסיטניקוֹב וחייך אליו, אבל כבר תוך הפניית ראש הצדה. אפילו לקוּקשינה, שהופיעה ללא כל קרינוֹלינה ובכפפות מלוכלכות, אבל עם ציפור גן-עדן בשערה, אפילו לקוּקשינה אמר: Enchanté27. עצום היה הקהל, ובקָוָלֶרים לא היה מחסור. האורחים האזרחים נדחקו ליד הקירות, אבל אנשי-הצבא רקדו בשקידה, במיוחד אחד מהם, ששהה ששה שבועות בפאריז ושם למד כל מיני קריאות פרועות, כמו: “זיט”, “אה, פישטְר”, “פְּסט, פְּסט, מון בִּיבי”, וכדומה. הוא ביטא אותן בצורה מושלמת, בהדר פאריזאי אמיתית, אבל בו בזמן אמר si j’aurais במקום si j’avais, וכן absoli ment במובן “ויהי-מה”, בקיצור, התבטא בלשון הוֶליקוֹרוֹסית-הצרפתית שהצרפתים לועגים לה כל-כך, כשאין הם נאלצים לשכנע את אנשי-שלומנו, שאנו מדברים בלשונם כמו מלאכים, comme des anges.

אַרקָדי לא היטיב לרקוד, כידוע לנו, ובָּזָרוֹב לא רקד בכלל: שניהם התמקמו בפינה. הצטרף אליהם סיטניקוֹב. הוא העלה על פניו חיוך לגלגני, פלט הערות ארסיות, הסתכל בחוצפה סביבו, ודומה שנהנה ממש. פתאום נשתנו פניו, והוא פנה אל אַרקָדי ואמר, במבוכה: “אוֹדינצוֹבה באה.”

הסתכל אַרקָדי לאחוריו וראה אשה גבוהה בשמלה שחורה, שנעצרה בפתח האולם. היא הדהימה אותו בהדרת-פניה. זרועותיה החשופות נחו יפה בצמוד לגופה התמיר. יפה צנחו מהשיער המבריק אל הכתפיים הקמורות ענפי שועלית קלילים. בשלווה ובתבונה, דווקא בשלווה ולא במהורהר, הסתכלו עיניים בהירות משיפולי מצח לבן צָנוח קצת, ועל השפתיים חיוך כמעט בלתי-ניכר. מפניה נשב כוח חביב ורך.

“אתה מכיר אותה?” שאל אַרקָדי את סיטניקוב.

“היכרות קצרה. אתה רוצה, אציג אותך.”

“אפשר… לאחר קַדריל זה.”

גם בָּזָרוֹב שם-לב לאוֹדינצוֹבה.

“איזו דמות היא זו?” אמר. “לא דומה לשאר הנקבות.”

כשנסתיים הקַדריל, הוליך סיטניקוֹב את אַרקָדי אל אוֹדינצוֹבה. ספק, אם היתה לו אפילו היכרות קצרה עמה. הוא הסתבך בדבריו, והיא הסתכלה בו במידת-מה של תמיהה. אבל פניה לבשו סבר יפה כששמעה את שם-המשפחה של אַרקָדי. היא שאלה אם הוא בנו של ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'.

“אכן כך.”

“נפגשתי עם אביך פעמיים ושמעתי עליו הרבה,” אמרה, “ואני שמחה מאוד להכיר אותך.”

ברגע זה הגיע אליה בריצה איזה שליש והזמין אותה לקַדריל. היא נענתה.

“האם את רוקדת?” שאל אַרקָדי בנימוס.

“אני רוקדת. ומדוע אתה חושב שאיני רוקדת? ואולי אני נראית לך זקנה מדי?”

“אנא, בטובך. איך אפשר… אבל אם כך, הרשי לי להזמין אותך למָזוּרקה.”

אוֹדינצֶבה חייכה בסלחנות.

“בבקשה,” אמרה והסתכלה באַרקָדי לאו-דווקא מגבוה, אלא כפי שאחיות נשואות מסתכלות באחים צעירונים.

אוֹדינצובה היתה מבוגרת מעט מאַרקָדי, היא נכנסה לשנתה העשרים ותשע, אלא שבנוכחותה הרגיש עצמו כתלמיד, כסטודנט, כאילו היה ההבדל בין גיליהם גדול יותר. מַטוֵי אילאִיץ' ניגש אליה בהבעת גַדלות ובדברי חנופה. אַרקָדי סר הצדה, אבל הוסיף להסתכל בה: הוא לא גרע עין ממנה בכל שעת הקַדריל. היא שוחחה בחופשיות עם הרקדן שלה, כפי ששוחחה עם רם-המעלה, הניעה מעט את ראשה ועיניה, ופעמיים צחקה חרש. אפה היה עבה קצת, כאפם של כל הרוסים, וצבע העור לא היה טהור לגמרי. עם כל אלה החליט אַרקָדי, כי מימיו לא פגש אשה כה נהדרת. צליל קולה לא נטש את אוזנו. דומה, כי קפלי שמלתה נערכו בצורה שונה מאשר אצל אחרות, הם נאים ורחבים יותר, ואילו תנועותיה זורמות וטבעיות במיוחד.

לבו של אַרקָדי חש חרדת-מה, כשעם צלילי המָזוּרקה הראשונים התיישב ליד הגברת שלו, התכונן לפתוח בשיחה, אבל ידו החליקה את שערו והוא לא מצא מלה לפתוח בה. אולם חרדתו והתרגשותו לא ארכו. שלוותה של אוֹדינצוֹבה הושרתה גם עליו: לא חלף רבע-שעה והוא כבר סיפר בחופשיות על אביו, על הדוד, על החיים בפטרבורג ובכפר. אוֹדינצוֹבה הקשיבה לו בהשתתפות אדיבה, פורשת ואוספת לאט את המניפה. פטפוטו היה נפסק כשבחרו בה רקדנים. אגב, סיטניקוֹב הזמין אותה פעמיים. היא היתה שבה, מתיישבת, לוקחת ליד את המניפה, ואילו החזה שלה לא התנשם מהר יותר, ואַרקָדי שב לפטפט, כולו אפוף אושר להימצא בקרבתה, לשוחח עמה כשהוא מסתכל בעיניה, במצחה הנפלא, בפניה החביבות, החשובות והחכמות. היא מיעטה לדבר, אבל ידיעת החיים בלטה בדבריה. על פי כמה מהערותיה הסיק אַרקָדי, כי אשה צעירה זו כבר הספיקה להרגיש ולחשוב הרבה…

“ליד מי עמדת?” שאלה, “כשהביא אותך האדון סיטניקוֹב אלי?”

"את שמת לה אליו? שאל אַרקָדי. “האין פניו נחמדות? זהו פלוני בָּזָרוֹב, ידיד שלי,” פתח אַרקָדי בדברים על “הידיד שלו”.

דבריו המפורטים והנלהבים הביאו את אוֹדינצוֹבה לפנות ולהסתכל בבחור בתשומת-לב. בינתיים קרבה המָזוּרקה אל סופה. צר היה לאַרקָדי להיפרד מהגברת שלו: הוא בילה כה יפה כמעט שעה! אמנם, כל הזמן הרגיש שהיא רוכנת אליו מגבוה, ועליו להחזיק לה טובה… אבל לבבות צעירים אינם מוטרדים מרגש זה.

המוסיקה נאלמה.

“Merci,” אמרה אוֹדינצוֹבה וקמה. “הבטחת לבקר אצלי, הבא איפוא אתך גם את הידיד שלך. סקרנית אני לראות אדם, שיש לו עוז לא להאמין בשום דבר.”

הגוּבֶרנָטוֹר ניגש אל אוֹדינצוֹבה, הודיע כי הארוחה מוכנה, ובפנים מודאגות הגיש לה את זרועו. בקומה ללכת פנתה לאחור, כדי לחייך ולנופף לארקדי בפעם האחרונה. הוא החווה קידה עמוקה, הסתכל בעקבותיה (מה תמירה בעיניו היתה דמותה, המוצפת בזוהר האפור של המשי השחור) והרהר: “בהרף-עין זה כבר שכחה על קיומי,” והרגיש בנפשו איזו ענווה נאה…

“ומה?” שאל בָּזָרוֹב את אַרקָדי כששב אל פינתו. “נהנית? עכשיו אמר לי אדון אחד, כי גברת זו – אוי-אוי-אוי. אבל נדמה לי, שהאדון טיפש. נו, ולפי דעתך, מה היא, בדיוק – אוי-אוי-אוי?”

“איני מבין כראוי את ההגדרה הזאת,” ענה אַרקָדי.

“הרי לך! איזה תמים!”

“אם כך, איני מבין את האדון שלך, אוֹדינצוֹבה חביבה מאוד – אין ספק, אבל היא נוהגת בצינה ובחומרה. כך…”

“במים שקטים… אתה יודע!” אמר בָּזָרוֹב. “אתה אומר שהיא קרה. בזה טמון עיקר הטעם. הלוא אתה אוהב גלידה?”

“ייתכן,” מלמל אַרקָדי, “לא אוכל לשפוט על כך. היא רוצה להכיר אותך וביקשה ממני, שאביא אותך אתי.”

“מתאר אני לעצמי, כיצד פיארת אותי!… למעשה, נהגת נכון. הסע אותי לשם. שתהיה מי שתהיה – פשוט לביאה של הגוּבֶּרנִיָה או ‘משוחררת’ בדומה לקוּקשינה, אבל יש לה כתפיים של ראיתי כמותן זמן רב.”

הציניות של בָּזָרוֹב הגעילה את אַרקָדי, אבל, כפי שיִקרה תכופות, גינה את ידידו לא על הדברים שלא נראו לו…

“מדוע אינך יכול לשער חירות-חשיבה אצל הנשים?” הנמיך את קולו.

“משום כך, חביבי, שלפי הסתכלותי חופשיות במחשבתן רק נשים מכוערות.”

בזה נסתיימה השיחה. שני הצעירים נסעו מיד לאחר הסעודה. קוּקשינה צחקה בצאתם בזעם עצבני, שאינו חופשי מחשש: אהבתה-העצמית נפגעה מכך, שגם אחד מהם לא שם-לב אליה. היא נשארה בנשף מאוחר מכולם, ובארבע לפנות בוקר רקדה פּוֹלקה-מָזוּרקה עם סיטניקוב, בנוסח צרפת. במחזה מאלף זה אכן נסתיים חגוֹ של הגוּבֶּרנָטוֹר.


 

15    🔗

“נראה לאיזה סוג יונקים שייכת אישיות זו,” אמר למחרת בָּזָרוֹב לאַרקָדי. כשהיו עולים שניהם במדרגות האכסניה, שבה התגוררה אוֹדינצוֹבה. “אפי חש, כי משהו כאן אינו כשורה.”

“אתה מפליא אותי!” אמר אַרקָדי. “מה? אתה, אתה, בָּזָרוֹב, מחזיק במוסר הצר. אשר…”

“איזה תמהוני אתה!” הפסיק אותו בָּזָרוֹב אגבית. “האם אינך יודע, כי בעגה שלנו, ובעיני אחד משלנו, ‘לא כשורה’ פירושו ‘כשורה’? סימן, שיש כאן טרף. האם לא אתה אמרת היום, שנישואיה היו מוזרים, אף-על-פי שלדעתי, להינשא לזקן עשיר – אינו עניין מוזר כלל, ולהפך, מעשה נבון. בפטפוטי העיר איני מאמין. אבל אני אוהב לחשוב, כפי שאומר הגוּבֶּרנָטוֹר המשכיל שלנו, שהם נכונים.”

אַרקָדי לא הגיב והקיש על דלת החדר. משרת צעיר במדים הכניס את שני הידידים אל חדר גדול שריהוטו גרוע, והוא ככל החדרים באכסניות הרוסיות, אבל מלא פרחים. עד-מהרה הופיעה אוֹדינצוֹבה בשמלת-בוקר פשוטה. לאור שמש-האביב נראתה צעירה אף יותר. אַרקָדי הציג את בָּזָרוֹב והבחין בתמיהה חשאית, כי הבחור כאילו נבוך, בעוד אוֹדינצוֹבה שלווה לגמרי, כמו אתמול. גם בָּזָרוֹב הרגיש שנבוך, ורגז: “הרי לך עניין! נבהל מנקבה!” אמר בלבו, והתרווח בכורסה כפי שעשה סיטניקוֹב, התחיל לדבר בחופשיות מופרזת, ואילו אוֹדינצוֹבה לא גרעה ממנו את עיניה הבהירות.

אַנְנָה סֶרגֶיֶבנה אוֹדינצוֹבה נולדה לסֶרגֵי

ניקוֹלָיֶביץ' לוֹקטיֶב, יפהפה מפורסם, נוכל וקלפן, שלאחר חמש-עשרה שנים רועשות בפטרבורג ובמוסקבה סיים בכך, שהפסיד בקלפים את כל רכושו ונאלץ להשתקע בכפר, ושם, אגב, מת עד-מהרה, והותיר רכוש דל-דל לשתי בנותיו, לאַננה בת העשרים ולקָתֶרינה בת השתים-עשרה. אמם, ממשפחתם המרוששת של נסיכים, נפטרה בפטרבורג, כשעדיין היה בעלה במלוא כוחו. קשה מאוד היה מצבה של אַננה לאחר מות אביה. החינוך המזהיר שזכתה בו בפטרבורג לא הכין אותה לטיפול במשק ובבית, ולחיי-הכפר הנידחים. היא לא הכירה איש בסביבתה, ולא היה לה ממי לבקש עצה. אביה השתדל להימנע מקשרים עם השכנים. הוא בז להם, והם בזו לו, כל צד לפי דרכו. אבל היא לא איבדה עשתונות והזמינה מיד אליה את אחות אמה, הנסיכה אַבדוֹטיָה סטֶפָּנוֹנה, זקנה רעה ויהירה, שהשתכנה בבית האחיינית, לקחה לעצמה את מיטב החדרים, רטנה ורגזה מבוקר עד ערב, וגם לטייל בגן היתה יוצאת בליווי הצָמית היחיד שלה, חדרן זועף במדים משופשפים בצבע האפונה, עם עיטור תכול, ובכובע משולש. אַננה נשאה באורך-רוח את כל השגיוֹנות של הדודה, טיפלה לאט-לאט בחינוך האחות ודומה, כי הסכינה עם הרעיון לִבּול במקום נידח זה… ולא כך פסק הגורל. במקרה ראה אתה פלוני אוֹדינצֶב, אדם עשיר מאוד כבן ארבעים ושש, תמהוני, בעל מרה-שחורה, תָפוח, כבד וחמוץ, אמנם לא טיפש ולא רשע. הוא התאהב בה והציע לה נישואים. היא הסכימה להיות אשתו, והוא חי עמה שש שנים, ולפני מותו ציווה לה את כל רכושו. כשנה לאחר מותו לא יצאה אַננָה סֶרגֶיֶבנה מהכפר. אחר כך נסעה עם אחותה לחוץ-לארץ, אבל ביקרה בגרמניה בלבד. היא נתקפה געגועים ושבה לגור בניקוֹלסקוֹיֶה האהובה עליה, המרוחקת ארבעים ויוֹרסט מהעיר xxx. היה לה שם בית נהדר מותקן להפליא, גן יפהפה עם חממות: אוֹדינצֶב המנוח לא חסך מעצמו דבר. העירה נסעה אַננָה סֶרגֶיֶבנה לעתים רחוקות, על-פי רוב בענייני עסק, ולזמן לא רב. לא אהבו אותה בגוּבֶּרנִיָה, צרחו נורא בקשר לנישואיה לאוֹדינצֶב, סיפרו עליה בדיות מכל המינים, טענו שהיתה עוזרת לאביה בתעלולי-ההימורים שלו, ולחוץ-לארץ לא נסעה סתם, אלא כדי להעלים תוצאות אומללות… “אתם מבינים תוצאות של מה?” היו משלימים המסַפרים הדוממים. “באש ובמים עברה,” אמרו עליה. ובעל-שנינות נודע בגוּבֶּרנִיָה היה מוסיף: “באש ובמים ובחצוצרות הנחושת,” שהיא תוספת-לגנאי. כל הדיבורים האלה היו מגיעים אליה, אך היא הניחה להם לעבור ליד אוזניה: אדם חופשי היתה לפי אופיה ותקיפה למדי.

אוֹדינצוֹבה ישבה נשענת אל מסעד הכורסה, הניחה יד על יד והקשיבה לבָּזָרוֹב. שלא כמנהגו הִרבָה דברים והשתדל בגלוי לעניין את אשת-שיחו, ובכך שוב הפליא את אַרקָדי. לא התברר לו, האם בָּזָרוֹב משיג את מטרתו. על פי פניה של אַננָה סֶרגֶיֶבנה היה קשה לנחש מה היא התרשמותה: הן שמרו על אותה הבעה עצמה, והיו עדינות וידידותיות. עיניה הנפלאות הוארו בתשומת-לב, תשומת-לב שלווה. התגנדרותו של בָּזָרוֹב ברגעי הביקור הראשונים לא נעמה לה, כמו ריח רע או צליל צורם. אלא שמיד הבינה שהיה נבוך, וזה אפילו החניף לה. רק התָפל היה מאוס עליה, אך איש לא היה מאשים את בָּזָרוֹב בתפלות. היום ההוא נאלץ אַרקָדי להתפלא בלי-הרף. הוא ציפה, כי בָּזָרוֹב ידבר עם אוֹדינצוֹבה, כמו עם אשה חכמה, על דעותיו והשקפותיו: הלוא גם היא הביעה משאלה לשמוע אדם “המעז לא להאמין בשום דבר”, ובמקום זה דיבר בָּזָרוֹב על הרפואה, ההוֹמיאוֹפַּתיה, על הבוטניקה. נתברר, כי אוֹדינצוֹבה לא בזבזה את הזמן בבדידותה: היא קראה כמה ספרים טובים ודיברה רוסית תקנית. היא כיוונה את השיחה אל המוסיקה, אבל כשהבינה שאין בָּזָרוֹב מודה באמנות, שבה חרש אל הבוטניקה, אף כי אַרקָדי התחיל לטעון בעניין חשיבותן של המנגינות העממיות. אוֹדינצוֹבה הוסיפה לנהוג בו כמו באח צעיר: דומה, שהוקירה בו את טוב-לבו ואת תמימות-הנעורים – ולא עוד. למעלה משלוש שעות נמשכה השיחה, מגוונת, חיה, לא חפוזה.

סוף-סוף קמו הידידים והתחילו להיפרד. אַננָה סֶרגֶיֶבנה הסתכלה בהם בחיבה, הושיטה לשניהם את דיה הלבנה היפה, ולאחר הרהור, בחיוך מהסס אבל טוב, אמרה: “אם אתם, רבותי, אינכם חוששים מהשעמום, בואו אלי לניקוֹלסקוֹיֶה.”

“אנא בטובך, אַננָה סֶרגֶיֶבנה,” אמר אַרקָדי, “אראה בזה אושר מיוחד…”

“ואתה, מסיֶה בָּזָרוֹב?”

בָּזָרוֹב החווה קידה בלבד, ואַרקָדי השתומם בפעם האחרונה: הוא ראה שידידו הסמיק.

“נו?” אמר לו כשיצאו לרחוב. “עדיין אתה בדעה שהיא אוי-אוי-אוי?”

“ומי יודע! ראה, איך שקיררה את עצמה!” ענה בָּזָרוֹב, שתק רגע והוסיף: “דוכסית, אישיות שלטת. עליה להוסיף רק שובל וכתר על הראש.”

“הדוכסיות שלנו אינן מדברות רוסית כזאת,” אמר אַרקָדי.

“היא היתה ב’פֶּרֶדיֶל'28, חביבי שלי, מהלחם שלנו טעמה.”

“ובכל זאת היא נפלאה!” אמר אַרקָדי.

“איזה גוף עשיר!” המשיך בָּזָרוֹב. “להעביר היישר למכון הפתולוגי.”

“חדל, בשם אלוהים, יֶבגֶני! איזה מין דיבורים הם אלה.”

“אל תכעס, עדינדוֹן, כבר נאמר – סוג אָלף. נצטרך לנסוע אליה.”

“מתי?”

“אפילו מחרתיים, מה יש לנו לעשות כאן? לשתות שמפניה עם קוּקשינה? להקשיב לקרוב שלך, הפקיד הליברלי?.. מחרתיים נקפוץ לשם. אגב, גם החצר הקטנה של אבי אינה רחוקה משם. הלוא זו ניקוֹלסקוֹיה בדרך אל העיר xxx?”

“כן.”

“Optime29. אין כל עניין להשתהות. משתהים רק הטפשים – והחכמים. אני אומר לך: גוף עשיר.”

כעבור שלושה ימים נסעו הידידים בדרך אל ניקוֹלסקוֹיֶה. היום היה בהיר ולא חם מדי, וסוסי-הדואר השבעים רצו יחדיו, מנופפים בזנבות הפתולים וקלועים. אַרקָדי הסתכל בדרך וחייך, בלי לדעת מדוע.

“ברך אותי,” אמר פתאום בָּזָרוֹב. “היום עשרים ושניים ביוני, יום המלאך שלי. נראה כיצד הוא דואג לי. היום מחכים לי בבית,” הנמיך את קולו. “נו, יחכו, כלום זה חשוב!”


 

16    🔗

חצר-האחוזה, שגרה בה אַננָה סֶרגֶיֶבנה, עמדה על תל פתוח ששיפועיו מתונים, במרחק לא-רב מכנסיית-האבן הצהובה, שגגה ירוק, עמודיה לבנים ומעל פתחה ציור-פרֶסקו, המתאר את “תחיית כריסטוֹס” בטעם “איטלקי”. בלט במיוחד בקדמת הציור, בקווים המעוגלים שלו, לוחם שחום בקסדה. מעֵבר לכנסייה נמשך בשני טורים הכפר, ופה-ושם בלטו מגגות-הקש ארובות. בית-אדונים נבנה בסגנון בניין-הכנסייה, סגנון הידוע אצלנו בשם האלֶכסנדריני. גם בית זה נצבע צהוב וגגו ירוק, ועמודיו לבנים, ובמשולש-החזית סמל-המשפחה. האדריכל של הגוּבֶּרנִיָה בנה את שני הבניינים, באישורו של אוֹדינצוֹב המנוח, שלא סבל חידושים נבובים ושרירותיים, כפי שהתבטא. משני עבריו של הבית נצמדו אליו עצי הגן העתיק, ושדרת אשוחים גזוזים הוליכה אל המבוא.

בפרוזדור קיבלו את פני ידידינו שני חדרנים מגודלים, לבושים מדים. אחד מהם מיהר מיד לקרוא לחדרן-הראשי. החדרן-הראשי, אדם שמן בפראק שחור, הופיע מיד והוליך את האורחים במדרגות מרופדות שטיחים לחדר מיוחד, ובו שתי מיטות וכל הנדרש לניקיון. כפי הנראה, יש סדר בבית הזה: הכול נקי, בכל מקום נודף ריח טוב, כמו בחדרי-הקבלה של מיניסטריונים.

“אַננָה סֶרגֶיֶבנה מבקשת מכם לבוא אליה כעבור חצי שעה,” הודיע החדרן-הראשי. “האם לא יהיו בינתיים פקודות כלשהן מכם?”

“שום פקודות לא יהיו, נכבדי,” ענה בָּזָרוֹב, “ואולי כוסית וודקה תואיל להגיש.”

“כן אעשה,” ענה החדרן-הראשי, לא בלי תמיהה והסתלק, חורק במגפיו.

“איזה זַ’נר-גדול!” אמר בָּזָרוֹב. “כך, נדמה לי, זה נקרא אצלכם? דוכסית, וזהו זה.”

“איזה דוכסית,” חלק עליו אַרקָדי, “כבר בפגישה ראשונה הזמינה לביתה אריסטוקרטים חזקים כמוני וכמוך.”

“במיוחד אני, רופא בעתיד ובנו של רופא ונכד של דיאָקוֹן… הלוא אתה יודע שאני נכדו של דיאָקוֹן?…” אמר בָּזָרוֹב, עיווה את שפתיו והוסיף לאחר שתיקה קצרה: “כמו ספֶּרַנסקי. ובכל זאת פינקה את עצמה. הו, איך שפינקה את עצמה הגבירה הזאת! האין עלינו ללבוש פראקים?”

אַרקָדי הגיב במשיכת-כתפיים… אך גם הוא חש מבוכה קלה.

כעבור חצי-שעה ירדו בָּזָרוֹב ואַרקָדי אל חדר-האורחים. היה זה חדר מרווח, גבה-תקרה, מרוהט בפאר רב למדי, אך ללא טעם מובהק. הרהיטים הכבדים והיקרים עמדו בסדר הרשמי המקובל ליד הקירות, המצופים טפיטים חומים עם דוגמות מוזהבות. אוֹדינצוֹב המנוח הזמין את הרהיטים במוסקבה, באמצעות יֵינן, ידידו וסוכנו. מעל לספה האמצעית היה תלוי דיוקן של גבר תָפוח, בהיר-שיער, ונדמה שהסתכל באורחים בעין לא-ידידותית. “כפי הנראה בעל-הבית,” לחש בָּזָרוֹב לאַרקָדי, קימט את אפו והוסיף: “אולי נברח?” אלא שברגע זה נכנסה בעלת-הבית. לבושה היתה שמלה קלה מאריג-בָּרֶז'. השיער הסרוק חלק מאחורי האוזניים שיווה הבעה בתולית לפניה הצחות והרעננות.

“תודות על שקיימתם הבטחה,” פתחה, “התארחו אצלי: כאן כלל לא רע. אציג לפניכם את אחותי, היא מיטיבה לנגן בפסנתר. לך, מסיֶה בָּזָרוֹב, אין הדבר חשוב. אבל נדמה לי, שאתה, מסיֶה קירסָנוֹב, אוהב מוסיקה. מלבד אחותי גרה אצלי דודה ישישה, ולפעמים מגיח שכן אחד, לשחק בקלפים: הנה, זו כל החברה שלנו. ועכשיו נשב.”

אוֹדינצוֹבה השמיעה נאום קטן זה ברור מאוד, כאילו למדה אותו בעל-פה. עתה פנתה אל אַרקָדי. נתברר, כי אמהּ הכירה את אמו של אַרקָדי, ואפילו היתה אשת-האמון שלה בענייני אהבתה של האם לניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'. אַרקָדי התחיל לדבר בלהט על אמו המנוחה. בינתיים התחיל בָּזָרוֹב לדפדף באלבומים. “איזה צייתן נעשיתי,” אמר בלבו.

כלב בּוֹרזוֹי יפה, קוֹלרוֹ תכול, נכנס בריצה לחדר-האורחים, טפָריו מקישים על הרצפה, ואחריו נכנסה נערה כבת שמונה-עשרה, שחורת-שיער וכהת-עור, פניה עגולות קצת אך נעימות, עיניה כהות, לא-גדולות. בידיה סל מלא פרחים.

“והנה לפניכם גם קַטיָה שלי,” אמרה אוֹדינצוֹבה והצביעה עליה בתנועת-ראש.

קַטיָה ישבה ישיבה-חטופה ליד אחותה, והתחילה לברר את הפרחים. הכלב, ששמו פיפי, ניגש, מכשכש בזנבו, אל כל אחד מהאורחים ותחב את אפו הקר לידיהם.

“כל זה קטפת בעצמך?” שאלה אוֹדינצוֹבה.

“בעצמי,” ענתה קַטיָה.

“והדודה תבוא לתה?”

“תבוא.”

בדברה חייכה קַטיָה, וחיוכה נעים מאוד, ביישני וגלוי, ומבטה מחמיר-משעשע, מלמטה למעלה. הכול בה עדיין ירוק-צעיר: הקול, הפלומית בפנים, הידיים הוורודות עם עיגולים לבנבנים בקוער כף-היד, וכתפיים מכווצות מעט-מעט… מסמיקה היתה בלי-הרף ומתנשמת מהר.

פנתה אוֹדינצוֹבה אל בָּזָרוֹב:

“אתה, יֶבגֶני וָסיליץ', מסתכל בתמונות מתוך נימוס,” פתחה. “אין זה מעניין אותך. מוטב שתקרב קצת אלינו, ובוא נתווכח על משהו.”

קרב אליהם בָּזָרוֹב.

על מה תצווי?" שאל.

“על מה שתרצה. אני מזהירה אותך, אני וַכחנית נוראה.”

“את?”

“אני. זה מפליא אותך, כאילו. מדוע?”

“כי, ככל שאני יכול לשפוט, אופייך שקט וקר, ואילו לוויכוח דרושה התלהבות.”

“כיצד הספקת להכיר אותי במהירות כזאת? אָלף, אני חסרת-סבלנות ותקיפה, מוטב שתשאל את קַטיָה. בית, אני נסחפת בקלות רבה.”

הסתכל בָּזָרוֹב באַננָה סֶרגֶיֶבנה.

“אולי את מיטיבה לדעת. אם כן, רצונך להתווכח – בבקשה. הסתכלתי בנופי שוויץ הסַכסית באלבום שלך, ואת אמרת, שאין זה יכול לעניין אותי. אמרת זאת, מפני שאת מניחה שאין בי חוש אמנותי – אכן, אין בי חוש כזה. אבל נופים אלה יכלו לעניין אותי מנקודת-ראות גיאולוגית, מבחינת תצורת-ההרים, למשל.”

“סלח לי. כגיאולוג, תקדים לפנות לספר, לחיבור מקצועי, ולא לציור.”

“הציור ימחיש לי את הכתוב בספר בעשרה עמודים שלמים.”

שתקה אַננָה סֶרגֶיֶבנה.

“ובאמת אין בך טיפה של חוש אמנותי?” אמרה. משעינה מרפקיה על השולחן ומקרבת בתנועה זו את פניה אל פני בָּזָרוֹב. “כיצד אתה מסתדר בלעדיו?”

“ולשם מה הוא דרוש, הרשי לשאול?”

“אפילו כדי לדעת להכיר בני-אדם ולעמוד על טיבם.”

הצטחק בָּזָרוֹב.

“עניין ראשון, לשם כך קיים הנסיון בחיים. עניין שני, אודיע לך, כי לא כדאי לעמול כדי לעמוד על טיבם של אישים בודדים. כל האנשים דומים זה לזה בגופם וגם בנפשם. בכל אחד מאתנו מצויים מוח, טחול, לב, הריאות דומות זו לזו. והקרויות תכונות-מוסר, הן אותן עצמן אצל כולם: להבדלי-צורה לא גדולים אין משמעות. די לנו באֶקזֶמפלַר אנושי אחד, כדי לשפוט על כל השאר. האנשים, כמוהם כעצים ביער. שום בוטנאי לא יתחיל לעסוק בכל עץ-לִבנֶה לחוד.”

קַטיָה, שהיתה מתאימה פרח לפרח, נשאה עיניים תמהות אל בָּזָרוֹב, וכשנפגשה במבטו המהיר והרשלני, הסמיקה עד אוזניה. אַננָה סֶרגֶיֶבנה הנידה ראש.

“עצים ביער,” אמרה. “אם כן, לדעתך, אין הבדל בין חכם לטיפש, בין טוב לרשע?”

“לא, יש הבדל: כמו בין חולה לבריא. מצב ריאותיו של שחפן אינן כמצב הריאות שלי ושלך, אף שהמבנה זהה. אנחנו יודעים בקירוב, ממה נובעים המיחושים הגופניים. אבל מחלות-המוסר הן תוצאה של חינוך גרוע, של כל מיני הבלים שתוקעים במוחם של אנשים מילדותם, מהמצב השערורייתי של החברה – כך בקיצור. תַקנו את החברה ולא יהיו מחלות.”

בָּזָרוֹב דיבר ופניו כאילו מגלות את מחשבתו הסמויה: “האמיני לי, או אל תאמיני, היינו-הך לי!” הוא ליטף לאט באצבע את זקן-הלחיים, ועיניו התרוצצו אל הפינות.

“ואתה משער,” אמרה אַננָה סֶרגֶיֶבנה, “כי לאחר שתתוקן החברה, כבר לא יהיו טפשים, וגם לא אנשים רעים?”

“לכל המועט, במשטר חברתי נכון לא יהיה חשוב אם שוטה האדם או חכם, אם טוב הוא או רע.”

“כן, אני מבינה. לכולם יהיה אותו טחול עצמו.”

“בדיוק כך, גברתי.”

פנתה אוֹדינצוֹבה אל אַרקָדי:

“ומה דעתך, אַרקָדי ניקוֹלָיֶבִיץ'?”

“אני מסכים עם יֶבגֶני,” ענה.

קַטיָה הסתכלה בו משיפולי-מצחה.

“אתם מדהימים אותי, רבותי,” אמרה אוֹדינצוֹבה, “אבל עוד נתדיין. ועכשיו אני שומעת כי הדודה באה לשתות תה. עלינו לרחם על אוזניה.”

הדודה של אַננָה סֶרגֶיֶבנה, הנסיכה, אשה קטנה ורזונת, שפניה כאגרוף קפוץ ועיניה הרעות קפואות בצל הפיאה הלבנה, נכנסה, רמזה קידה לאורחים והתיישבה בכורסת-קטיפה רחבה, שאיש מלבדה לא היה רשאי לשבת עליה. קַטיָה העמידה הדום לרגליה. הזקנה לא הודתה לה, אפילו לא הסתכלה בה, ורק הניעה את ידיה מתחת לצעיף הצהוב, שכיסה כמעט את כל גופה החלוש. הנסיכה אהבה את הצבע הצהוב: גם על השביס שלה נראו סרטים צהובים-בהירים.

“איך ישנת, דודתי?” הרימה אוֹדינצוֹבה את קולה.

“שוב הכלב הזה כאן,” רטנה בתשובה הזקנה, וכשראתה כי פיפי צועד שני צעדים מהוססים לעברה, קראה: “לך, לך!”

קַטיָה קראה לפיפי ופתחה לו את הדלת.

פיפי זינק בשמחה החוצה, בתקווה שיוליכו אותו לטייל, אבל כשנשאר מעֵבר לדלת לבדו, התחיל לשרוט ולצווח קצת. הנסיכה הזעיפה פנים. קַטיָה רצתה לצאת…

“אני חושבת, שהתה מוכן?” אמרה אוֹדינצוֹבה. “בואו רבותי. דודתי, בבקשה לבוא לשתות תה.”

הנסיכה קמה בשתיקה ויצאה הראשונה מהחדר. כולם יצאו בעקבותיה אל חדר-האוכל. קוזַק במדים הזיז ברעד מהשולחן כורסה מורשתית, מרופדת כרים, והנסיכה התיישבה בה. קַטיָה, שמזגה את התה, הגישה לה הראשונה ספל שסמל מצויר עליו. הזקנה נתנה דבש בספל שלה (סבורה היתה, כי לשתות תה בסוכר חטא הוא והוצאה יקרה, אף שלא הוציאה פרוטה) ופתאום שאלה בקול צרוד:

“ומה כותב הנֶסיך איוַן?”

איש לא ענה לה. בָּזָרוֹב ואַרקָדי הבינו מיד, שאין איש שם-לב אליה, אף שנהגו בה בכבוד. “למען החשיבות מחזיקים בה, מפני שהיא מגזע נסיכים,” חשב בָּזָרוֹב. לאחר התה הציעה אַננָה סֶרגֶיֶבנה לצאת לטייל. אבל גשם דק התחיל לטפטף, וכל החבורה, מלבד הנסיכה, שבה אל חדר-האורחים. הגיע השכן, חובב מישחק הקלפים ושמו פּוֹרפירי פּלָטוֹניץ', איש שמנמון ושׂב, בעל רגליים קצרות וכאילו מגולפות, מנומס מאוד וצחקן. אַננָה סֶרגֶיֶבנה, שדיברה עתה יותר-ויותר עם בָּזָרוֹב, שאלה אותו אם אין לו חשק להיאבק עמם בנוסח-ישן בפּרֶפֶרַנס. בָּזָרוֹב הסכים, ותירץ זאת בכך, שעליו להתכונן למשרת הרופא המחוזי הצפויה לו.

“היזהר,” אמרה אַננָה סֶרגֶיֶבנה, “אני ופּורפירי פּלָטוֹניץ' נביס אותך. ואַת, קַטיָה,” הוסיפה, “נגני משהו לאַרקָדי ניקוֹלָיֶבִיץ'. הוא אוהב מוסיקה, וגם אנחנו נשמע.”

בלי חשק ניגשה קַטיָה אל הפסנתר. אַרקָדי, שאהב אמנם מוסיקה, הלך אחריה בלי חשק: נדמה היה לו, כי אוֹדינצוֹבה משלחת אותו, ואילו בלבו, כמו בלב כל צעיר בן-גילו, כבר היתה מתגברת תחושה מעורפלת ומייסרת, הדומה לתחושה מוקדמת של האהבה. קַטיָה פתחה את מכסה הפסנתר ובלי להסתכל באַרקָדי, שאלה חרש:

“ומה לנגן לך?”

“מה שתרצי,” ענה אַרקָדי באדישות.

“איזו מוסיקה חביבה עליך יותר?” שבה ושאלה קַטיָה, בלי לשנות את עמידתה.

“קלָסית.” ענה אַרקָדי באותו קול עצמו.

“אתה אוהב את מוצַרט?”

“אוהב את מוֹצַרט.”

קַטיָה שלפה סונטה-פנטסיה של מוצרט בדוֹ-בֶּמוֹל. נגינתה יפה מאוד, אמנם מחמירה ויבשה קצת. בלי לגרוע עין מהתווים, שיניה הדוקות, ישבה זקופה ללא-תנועה, ורק לקראת סיומה של הסונטה השתלהבו פניה ואניץ שיער שנפרם צנח על הגבה הכהה.

כבש את אַרקָדי במיוחד חלקה האחרון של הסונטה, החלק שבו תוך עליזות כובשת וזמר שאנן, מופיעות פתאום התפרצויות של יגון כה עגמומי, כמעט טרָגי… אולם המחשבות, שעוררו בו צלילי מוצַרט, לא נגעו בקַטיָה. כשהסתכל בה, חשב: “לא רע מנגנת העלמה, והיא נאה למדי.”

כשסיימה את נגינת הסונטה, שאלה קַטיָה, בלי לסלק ידיה מהקלידים: “מספיק?” אמר אַרקָדי, שאינו מעז להטריד אותה עוד, ופתח בדברים על מוצרט. הוא שאלה אותה, האם בעצמה בחרה בסונטה זו, או שהמליץ מישהו עליה. אולם קַטיָה השיבה בדברים מקוטעים: היא התחבאה, נעלמה פנימה. כשקרה לה כך, לא היתה “יוצאת” במהירות החוצה. גם פניה היו לובשות הבעה עקשנית, כמעט קהה. היא לא היתה רק ביישנית, אלא חשדנית ונתונה מעט למוראה של אחותה שחינכה אותה, והאחות, כמובן, לא העלתה זאת על הדעת. אַרקָדי סיים בכך, שקרא לפיפי שחזר, וכדי להסתיר את מבוכתו העלה חיוך ידידותי וליטף את ראשו של הכלב. קַטיָה שבה לעסוק בפרחים.

ובינתיים היה בָּזָרוֹב מפסיד ומפסיד. אַננָה סֶרגֶיֶבנה היתה אמנית בקלפים, וגם פּורפירי פּלָטוֹניץ' לא טמן ידו בצלחת. בָּזָרוֹב הפסיד סופית, אמנם בסכום חסר-חשיבות, אך עצם ההפסד לא נעם לו. בארוחת-הערב שבה אַננָה סֶרגֶיֶבנה לדבר על הבוטניקה.

“נצא לטייל מחר בבוקר,” אמרה לו, “אני רוצה לדעת את השמות הלטיניים של גידולי-השדה ואת תכונותיהם.”

“מה צורך לך בשמות הלטיניים?” שאל בָּזָרוֹב.

“בכול דרוש סדר,” ענתה.

“איזו אישה מופלאה היא אַננָה סֶרגֶיֶבנה,” אמר אַרקָדי, כשנשאר עם ידידו בחדר שהוקצה להם.

“כן,” ענה בָּזָרוֹב. “נקבה עם מוח. וגם ראתה הרבה בחייה.”

“באיזה מובן אתה אומר זאת, יֶבגֶני וָסיליץ'?”

“במובן הטוב, בטוב, חביבי שלי, אַרקָדי ניקוֹלָאיץ'! בטוח אני, כי היא מנהלת מצוין את האחוזה שלה. אבל הפלא – לא היא, אלא אחותה.”

“מה? השחרחורת?”

“כן, זו השחרחורת. זה רענן, בתולי, נבון ושותק, וכל מה שאתה רוצה. הנה במי שכדאי לטפל. מזאת עוד תוכל להפיק מה שתרצה, ואילו זו – עתירת-ניסיון.”

אַרקָדי לא הגיב על דברי בָּזָרוֹב, וכל אחד מהם שכב לישון ומחשבותיו עמו.

גם אַננָה סֶרגֶיֶבנה חשבה בערב ההוא על אורחיה. בָּזָרוֹב מצא-חן בעיניה – בהעדר הגנדרנות ובחריפות הדעות. היא ראתה בו משהו חדש, שלא נזדמן לה קודם, והיא היתה סקרנית.

יצור משונה למדי היתה אַננָה סֶרגֶיֶבנה. לא היו לה כל דעות קדומות, וכן לא היו לה אמונות חזקות כלשהן. אבל היא לא נרתעה ממאומה ולא הלכה לשום מקום. רואה היתה הרבה, ועניינים רבים העסיקו אותה, אבל דבר לא סיפק אותה כראוי. ואולי גם לא חיפשה סיפוק מלא. שׂכלה היה צמא-דעת ואדיש כאחד: ספקותיה לא שָככו מעולם עד כדי שִכּחה, ולא נתגדלו מעולם עד כדי חרדה. לולא היתה עשירה ובלתי-תלויה באיש, אולי היתה מזנקת לקרב ומתוודעת אל התאווה… אבל חייה היו קלים, אף שהשתעממה לפעמים, והיא הוסיפה ללַוות יום אחר יום, ללא חפזון, תוך כדי התרגשויות נדירות בלבד. כל צבעי-הקשת היו מתלקחים לפעמים לעיניה, אך היא נחה כשכּבו, ולא הצטערה עליהם. דמיונה היה דוהר לפעמים גם אל מעֵבר למותר על פי חוקי-המוסר הקיימים. אבל גם במקרים אלה זרם דמה בשקט בגופה השליו והמקסים בתמירותו. לפעמים, כשעלתה מאמבט ריחני, כולה חמה ומעונגת, היתה מתהרהרת על אפסות החיים, על יגונה, על העמל, על הרוע… בנפשה היה גואה אז אומץ פתאומי, ושאיפות נאצלות היו מתלהטות, והנה נשבה רוח-פרצים מהחלון שנסגר למחצה, ואַננָה סֶרגֶיֶבנה מתכווצת כולה, מתאוננת, כמעט כועסת, ורק דבר אחד דרוש לה ברגע זה: שלא תנשוב עליה רוח מאוסה זו.

ככל הנשים שלא הצליחו לאהוב, רצתה משהו ולא ידעה מה בדיוק. לאמיתו של דבר, לא רצתה דבר, אף שהיה נדמה לה, שהיא רוצה הכול. בקושי סבלה את אוֹדינצוֹב המנוח (היא נישאה לו מתוך חשבון כדאיות, אף-על-פי שבוודאי לא היתה מסכימה להיות אשתו, לולא ראתה בו אדם טוב), ונתפסה לסלידה חשאית כלפי כל הגברים, שתיארה אותם לעצמה בלתי-נקיים, כבדים ולאים, יצורים-טרדנים חסרי-אונים. פעם אחת פגשה אי-שם בחוץ-לארץ שוודי צעיר ויפה, בעל הבעה אבירית, עיניים תכולות ישרות בצל מצח גלוי. הוא הניח בה רושם חזק, אך זה לא הפריע לה לשוב לרוסיה.

“אדם משונה הוא רופא זה!” חשבה, שוכבת במיטתה המפוארת, על כרי-תחרה, מתחת לשמיכת-משי קלה… אַננָה סֶרגֶיֶבנה ירשה מאביה חלק מנטייתו למותרות. היא אהבה מאוד את אביה שהיה חוטא, אבל טוב-לב, והוא העריץ אותה, התבדח עמה בידידות כמו עם שווה לו, גילה לבו לפניה והתייעץ עמה. בקושי זכרה את האם.

“משונה הוא הרופא הזה!” חזרה ואמרה בלבה. היא התמתחה, חייכה, שילבה ידיה מתחת לעורפה, אחר-כך הריצה עיניה בשני עמודים של רומן צרפתי טפשי, הפילה את הספר ונרדמה, כולה נקייה וקרה, בלבנים נקיים ומבושמים.

למחרת, מיד לאחר ארוחת-הבוקר, יצאה אַננָה סֶרגֶיֶבנה למסע-בוטני עם בָּזָרוֹב, ושבה ממש לפני ארוחת-הצהריים. אַרקָדי לא יצא החוצה, ובילה כשעה עם קַטיָה, הוא לא השתעמם עמה, והיא הציעה לשוב ולנגן את הסונטה שניגנה אתמול. אבל כששבה אוֹדינצובה, כשראה אותה – התכווץ לבו… היא צעדה בגן בהילוך עייף מעט. לחייה היו סמוקות, והעיניים האירו באור בהיר מן הרגיל בצל כובע-הקש העגול. היא סובבה באצבעותיה גבעול דק של פרח-בר, המעיל הקל צנח על מרפקיה, והסרטים הרחבים של הכובע נצמדו אל החזה. בָּזָרוֹב צעד מאחור, מרושל ובוטח בעצמו, כדרכו, אבל הבעת פניו, אף שהיא עליזה ואפילו חביבה, לא מצאה-חן בעיני אַרקָדי. סינן בָּזָרוֹב בין שיניו “שלום!” ופנה אל חדרו, ואילו אוֹדינצוֹבה לחצה בפיזור-נפש את ידו של אַרקָדי ועברה על פניו.

“שלום!” הרהר אַרקָדי. “האם לא נפגשנו היום?”


 

17    🔗

הזמן (והעניין ידוע) עף לפעמים כציפור, ולפעמים הוא זוחל כתולעת. אבל לאדם טוב דווקא כשאינו מבחין האם הזמן חולף לאט או מהר. באופן זה בילו אַרקָדי ובָּזָרוֹב אצל אוֹדינצוֹבה חמישה-עשר יום. במידת-מה סייע לכך הסדר שהנהיגה בביתה ובחייה. היא נהגה לפי סדר זה בקפידה, ואילצה את השאר להיכנע לו. כמרוצת היום התרחש הכול בזמן שנקבע. בבוקר, בשמונה בדיוק, התכנסה כל החבורה לתה. משעת-התה עד ארוחת-הבוקר עשה כל אחד כרצונו, ובעלת-הבית עצמה ישבה עם הפקיד (את האחוזה עיבדו אריסים, משלמי “אוֹבּרוֹק”), עם החדרן-הראשי, עם המזָוָנית. לפני ארוחת-הצהריים שוב התכנסה החבורה לשיחה או לקריאה. הערב יוחד לטיול, לקלפים, למוסיקה. בעשר וחצי היתה אַננָה סֶרגֶיֶבנה פורשת אל חדרה, נותנת פקודות ליום המחרת ועולה על משכבה. בעיני בָּזָרוֹב לא מצאה-חן התִקנִיוּת הקצובה, החגיגית מעט, של חיי היומיום. “אתה מחליק כמו על גבי פסים,” טען: חדרנים במדים, חדרנים-ראשיים מנומסים, פגעו ברגשותיו הדמוקרטיים. לדעתו, אם הגיעו דברים לידי כך, ראוי גם לאכול נוסח-אנגליה, בפראקים ובעניבות לבנות. פעם אחת שוחח על כך עם אַננָה סֶרגֶיֶבנה. הנוהג שלה איפשר לכל אדם להשמיע לה ללא-היסוס את דעותיו. היא הקשיבה לדבריו ואמרה: “מנקודת-הראות שלך הצדק אתך, וייתכן, כי במקרה זה אני נוהגת כגבירה. אולם בכפר אי-אפשר לחיות באי-סדר, השעמום ישתלט עליך,” והמשיכה בנוהַג שלה. בָּזָרוֹב רטן, אבל גם חייו שלו וחיי אַרקָדי היו כה קלים אצל אוֹדינצוֹבה, מפני שהכול בבית “החליק כמו על גבי פסים”. עם כל אלה, חלה תמורה בשני הצעירים מימי שהייתם הראשונים בניקוֹלסקוֹיֶה. בבָּזָרוֹב, אשר אַננָה סֶרגֶיֶבנה נטתה לו חסד, כנראה, התחילה להתגלות חרדה שלא נודעה קודם, הוא היה רוגז על נקלה, דיבר באי-רצון, העמיד פנים כעוסות והתקשה לשבת במקומו, כביכול משהו מדרבן אותו. ואילו אַרקָדי, שהחליט בינו לבינו, כי הוא מאוהב באוֹדינצוֹבה, נתפס לאט לדכאון. אמנם, דכאון זה לא הפריע לו להתקרב אל קַטיָה. הוא סייע לו אפילו לקשור עמה קשרים חביבים, ידידותיים. “היא אינה מעריכה אותי! ניחא!… והנה יצור טוב אינו דוחה אותי,” אמר בינו לבין עצמו ושוב טעם לבו את מתיקותן של תחושות אציליות. קָטיַה הבינה במעורפל, שהוא מחפש בחברתה נחמה כלשהי, ולא מנעה ממנו ומעצמה את העונג התמים של ידידות מתביישת-למחצה, רוחשת-אמון למחצה. בנוכחותה של אַננָה סֶרגֶיֶבנה לא דיברו זה עם זה: תמיד היתה קַטיָה מתכווצת תחת מבטה החד של אחותה, ואילו אַרקָדי, כראוי לאדם מאוהב, כבר לא שם לב למאומה בקרבת מושא-אהבתו. אבל טוב היה לו עם קַטיָה בלבד. הוא הרגיש, כי נבצר ממנו לעניין את אוֹדינצוֹבה. כשנשאר עמה ביחידות, היה נפחד ונבוך. והיא לא ידעה מה לומר לו: צעיר מדי היה לגביה. לעומת זאת, עם קַטיָה הרגיש אַרקָדי כמו בבית. הוא נהג בה בסלחנות, לא הפריע לה להביע את הרשמים שעוררה בה המוסיקה, או קריאת רומנים, שירים ושאר הבלים, בלי להרגיש ובלי לעמוד על כך, שהבלים אלה אינם מעניינים גם אותו. ואילו קַטיָה לא הפריעה לו להתעצב. לאַרקָדי היה טוב בחברת קַטיָה, לאוֹדינצוֹבה – בחברת בָּזָרוֹב, ועל כן קרה, על-פי-רוב, כך: שני הזוגות, לאחר ישיבה קצרה בצוותא, פנו כל אחד לעברו, במיוחד בשעת הטיולים. קטיה העריצה את הטבע, וגם אַרקָדי אהב אותו, גם אם לא העז להודות בך. אוֹדינצוֹבה היתה אדישה למדי לטבע, כמוה כבָּזָרוֹב. ההפרדה התמידית כמעט בין הידידים לא נשארה ללא-תוצאות: היחסים ביניהם התחילו להשתנות. בָּזָרוֹב הפסיק לדבר עם אַרקָדי על אוֹדינצוֹבה, והפסיק אפילו לגדף אותה על “הגינונים האריסטוקרטיים”. אמנם, את קַטיָה שיבח כמו קודם, ורק ייעץ למַתֵן בה את הנטיות הסנטימנטליות, אבל שבחיו היו חפוזים, העצות יבשות, ובכלל שוחח עתה עם אַרקָדי פחות מקודם… הוא כאילו התחמק מפניו, כאילו התבייש מפניו…

אַרקָדי הבחין בכל זה, אבל שמר את תגובתו בלבו.

הסיבה האמיתית של כל “החידוש” הזה היתה רגש שנטעה בבָּזָרוֹב אוֹדינצוֹבה, רגש שעינה ושיגע אותו, רגש שהוא היה מתכחש לו בצחוק-בוז ובגידופים ציניים, אילו היה מישהו רומז לו אפילו במרוחק על אפשרותו של המהלך המתרחש בו. בָּזָרוֹב חובב גדול של נשים ושל יפי-נשים, אבל באהבה במובנה האידיאלי, או כפי שכינה אותו, הרומנטי, ראה הַבלוּתא, שטות שאין לה כפרה, וברגשות האבירות ראה מעין כיעור או מחלה, ולא אחת ביטא את תמיהתו: מדוע לא הושיבו בבית-המשוגעים את טוֹגֶנבּורג עם כל המינֶזֶנגֶרים והטרוּבָּדוּרים? “אם אשה מוצאת-חן בעיניך,” היה אומר, “השתדל להגיע לתכלית. אם אי-אפשר, אין צורך, פנה לה עורף: אין האדמה מסתיימת כיָתֵד בנקודת-חוד אחת.” אוֹדינצוֹבה מצאה-חן בעיניו: השמועות שנפוצו עליה, החירות והעצמאות של מחשבותיה, חיבתה כלפיו שאינה מוטלת בספק – דומה, כי הכול מדבר בזכותו. אלא שהבין עד-מהרה, שעמה “לא תגיע לתכלית”, ולפנות לה עורף לא היה בכוחו, לתמהונו. אך נזכר בה, היה דמו מתלקח. על נקלה היה מסתדר עם דמו, אלא שמשהו אחר נכנס בו, משהו שלא השלים עמו בשום-פנים, משהו שלגלג עליו תמיד, משהו שקומם את גאוותו. בשיחותיו עם אַננָה סֶרגֶיֶבנה ביטא אף יותר את בוזו האדיש לכל עניין רומנטי. אבל כשנשאר לבדו, הכיר במורת-רוח את הרומנטיקן שבו. מיד היה יוצא אל היער, מהלך בו בצעדים גדולים, שובר ענפים מזדמנים ומגדף בחצי-קול אותה ואת עצמו. או שהיה מטפס על השחת, במַתבן, עוצם עיניים בעקשנות ומאלץ את עצמו לישון, ולא תמיד עלה הדבר בידו, כמובן. פתאום תיאר לעצמו, כי אי-פעם יחבקו זרועות בתוליות אלו את צווארו, ושפתיים גאות אלו ייעָנו לנשיקותיו, ועיניים חכמות אלו יסתכלו ברוך – כן, ברוך – בעיניו, וראשו יסתחרר, והוא ישכח לרגע עולם-ומלואו, עד שישוב ויתלקח בו הזעם. הוא היה תופס את עצמו בכל מיני מחשבות “מחפירות”, כאילו השטן מתגרה בו. לפעמים היה נדמה לו, כי באוֹדינצוֹבה מתחוללת תמורה, ובהבעת-פניה מתבלט משהו מיוחד, שהוא אולי… אלא שברגע כזה היה רוקע כרגיל ברגלו, או חורק שן ומאיים של עצמו באגרוף.

ואמנם, לא היתה טעותו של בָּזָרוֹב מלאה. הוא הדהים את דמיונה של אוֹדינצוֹבה. הוא העסיק אותה, היא חשבה עליו הרבה. בהיעדרו לא התגעגעה, לא חיכתה לו, אבל הופעתו היתה נוסכת בה חִיוּת. ברצון היתה נשארת עמו ביחידות וברצון שוחחה עמו, אפילו כשהרגיז אותה או פגע בטעמה, בהרגליה המעודנים. כאילו ביקשה להעמידו בניסיון, וללמוד את עצמה.

יום אחד, כשטייל עמה בגן, אמר פתאום בקול קודר, שיש בדעתו לנסוע בקרוב לכפר, אל אביו… היא החווירה כאילו דקר משהו את לבה, דקר והיא התפלאה, ושעה ארוכה אחר-כך הרהרה במשמעות הדבר. בָּזָרוֹב הודיע לה על נסיעתו לא מתוך כוונה להעמידה בניסיון, ולראות מה יצמח מזה: מימיו לא “חיבר עלילות”. בבוקרו של היום ההוא נפגש עם הפקיד של אביו, שהיה אומֵן שלו בילדותו, טימוֹפֶאיץ‘. טימוֹפֶאיץ’ זה, זקן שָחוּק וזריז, בעל שיער צהוב דהוי, פנים אדומות, נשובות-רוח, דמעות זעירות בעיניים המצומצמות, התייצב במפתיע לפני בָּזָרוֹב, בקפטן-איכרים ארוך מארג אפור-מכחיל עבה, חגור חגורת-עור קרועה בקצה ובמגפיים משוחים עיטרן.

“אה, זקן שלי, שלום!” אמר בָּזָרוֹב.

“שלום, חביבנו יֶבגֶני וָסיליֶביץ',” פתח הזקן וחייך בשמחה, ופניו התכסו מיד קמטים.

“לשם מה באת? להביא אותי שלחו אותך?”

“אנא בטובך, חביבי. כיצד אפשר!” מלמל טימוֹפֶּאיץ' (הוא נזכר בהוראה המחמירה של אדוניו לפני המסע). “העירה, בעסקי האדון, נסענו, ועל מעלת-כבודך שמענו, אז פנינו הנה בדרך, זאת אומרת, להציץ על מעלתך… שאם לא כך, איך אפשר להטריד!”

“נו, אתה אל תשקר,” הפסיק אותו בָּזָרוֹב. “האם הדרך העירה עוברת כאן?”

הזקן נבוך מעט ולא ענה.

“אבא בקו הבריאות?”

“תודה לאל.”

“ואמא?”

“וגם אָרינה וָסיליֶבנה, יבורך האל.”

“מחכים לי, מה?”

הזקן הטה הצדה את ראשו הקטן.

“אה, יֶבגֶני וַסיליֶביץ', ואיך אפשר לא לחכות! התאמין, בשם אלוהים, כי הלב נמק מצער למראה ההורים שלך.”

“נו, טוב, טוב! אל תשתפך! אמור להם, כי בקרוב אבוא.”

“כן אעשה,” ענה טימוֹפֶאיץ' באנחה.

כשיצא מהבית חבש את כובע-המִצחייה בשתי ידיו, עלה על הכרכרה הדלה, שהשאיר אותה ליד השער, ויצא לדרך בטפיפה, אך לא לעֵבר העיר.

בערבו של אותו יום ישבה אוֹדינצוֹבה בחדרה עם בָּזָרוֹב, ואַרקָדי התהלך באולם והאזין לנגינתה של קַטיָה. הנסיכה עלתה למעלה, אל חדריה. שאת לא יכלה אורחים בכלל, ובמיוחד את “החדשים שלוחי-הרסן”, כפי שכינתה אותם, בחדרים הייצוגיים זעפה בלבד. לעומת זאת היתה פורצת לפעמים ליד החדרנית שלה בגידופים, שהיו מרעידים על ראשה את השביס והפיאה, אוֹדינצוֹבה ידעה זאת.

“איך תוכל להתכונן לנסוע”, פתחה, “וההבטחה שלך?”

בָּזָרוֹב ננער.

“איזו?”

“שכחת? רצית לתת לי כמה שיעורים בכימיה.”

“מה אפשר לעשות! האב מחכה לי. לא אוכל להשתהות עוד. אגב, את יכולה לקרוא את ספרם של פֶּלוּז ופְרֶמי ‘יסודות כלליים של הכימיה’, ספר טוב וכתוב בבהירות. תמצאי בו את כל הדרוש לך.”

“היזכר: טענת, שאין ספר יכול לבוא במקום… שכחתי כיצד התבטאת, אבל אתה מבין את כוונתי… אתה זוכר?”

“מה אפשר לעשות?” חזר ואמר בָּזָרוֹב.

“למה לנסוע?” הנמיכה אוֹדינצוֹבה את קולה.

הוא הסתכל בה. היא שמטה את ראשה אל מסעד-הכורסה, ושלבה על החזה את זרועותיה, החשופות עד מרפק. היא נראתה חיוורת יותר לאור המנורה היחידה, המוקפת רשת-נייר גזורה. שמלה לבנה רחבה כיסתה את כולה בקפליה הרכים. אך מעט הציצו רגליה השלובות.

“ולמה להישאר?” ענה לה בָּזָרוֹב.

אוֹדינצוֹבה הסבה מעט את הראש.

“כיצד למה? האם אין חייך עליזים כאן אצלי? או שאתה חושב, שלא יצטערו כאן על לכתך?”

“אני משוכנע בזה.”

שתקה אוֹדינצוֹבה.

“אך לשווא אתה חושב כך. אגב, איני מאמינה לך, לא יכולת לומר זאת ברצינות.” בָּזָרוֹב הוסיף לשבת ללא תנועה. “מדוע אתה שותק, יֶבגֶני וָסיליֶביץ'?”

“ומה אוכל לומר לך? בכלל אין להצטער על אנשים, ועלי ודאי שלא.”

“ומדוע?”

“אני אדם חיובי, לא מעניין. איני יודע לדבר.”

“אתה כופה למתן מחמאות, יֶבגֶני וָסיליֶביץ'.”

“אין זה מהרגלי. האם אינך יודעת, כי הצד היפה של החיים חסום בפני, והוא הצד שאת מוקירה אותו כל-כך?”

אוֹדינצוֹבה נשכה את פינת הממחטה שלה.

“חשוב מה שתרצה, אבל אני אשתעמם, כשתיסע.”

"אַרקָדי יישאר, אמר בָּזָרוֹב.

אוֹדינצוֹבה משכה מעט כתף אחת.

“אשתעמם,” חזרה ואמרה.

“באמת? על כל פנים, לא תשתעממו זמן רב.”

“מדוע אתה מניח זאת?”

“מפני שאמרת לי בעצמך, שאת משתעממת רק כשמופר הסדר שלך. את אירגנת את חייך בצורה כה נכונה-ללא-פגם, עד שאין בהם מקום לא לשעמום, ולא לגעגועים… ולשום רגשות קשים.”

“ואתה סבור, שאני איני שוגה… זאת אומרת, שאירגנתי את חיי כה נכון?”

“ועוד איך! הנה, למשל: כעבור דקות אחדות יצלצל השעון עשר, וכבר אני יודע מראש, כי תגרשי אותי.”

“לא, לא אגרש, יֶבגֶני וָסיליֶביץ'. אתה יכול להישאר. פתח את החלון הזה… אני חשה קצת מחנק.”

קם בָּזָרוֹב ופתח את החלון. הוא נפתח בנקישה… הוא לא ציפה שייפתח בקלות כזאת. ידיו רעדו. לילה חשוך, רך, הציץ לחדר בשמיו הכמעט שחורים, בעצים המרשרשים חרש, וברוח הרענן של האוויר הדק, החופשי.

“משוך כלפי מטה את הווילון ושב,” אמרה אוֹדינצוֹבה, “אני רוצה לפטפט עמך לפי נסיעתך. ספר לי על עצמך. אינך מדבר כלל על עצמך?”

“אני משתדל לשוחח עמך על עניינים מועילים, אַננָה סֶרגֶיֶבנה.”

“אתה צנוע מאוד… אבל הייתי רוצה לדעת משהו עליך, על המשפחה שלך, על אביך, שלמענו אתה נוטש אותנו.”

“למה היא אומרת מלים כאלה?” חשב בָּזָרוֹב. “כל זה אינו מעניין כלל,” אמר בקול, “בעיקר אותך. אנחנו אנשים קטנים…”

“ואני, לדעתך, אריסטוקרטית?”

נשא בָּזָרוֹב עיניו אל אוֹדינצוֹבה.

“כן,” ענה בחריפות מופרזת.

היא הצטחקה.

“אני רואה, שאתה מכיר אותי אך מעט, אף-על-פי שאתה טוען, כי כל האנשים דומים זה לזה ולא כדאי לחקור את טיבם. באחד הימים אספר לך על חיי… אבל תחילה ספר אתה על חייך.”

“אני מכיר אותך מעט,” אמר בָּזָרוֹב. “ייתכן, שהצדק אתך. ייתכן, כי כל אדם – חידה הוא. אפילו את, למשל: את מתרחקת מהחברה, היא מכבידה עליך – והנה הזמנת אליך שני סטודנטים. למה את, עם שכל כשלך, עם יופי כשלך, חיה בכפר?”

“כיצד? כיצד אמרת זאת?” הגיבה אוֹדינצוֹבה בערנות. “עם היופי שלי?”

בָּזָרוֹב הזעיף פנים.

“היינו-הך,” מלמל, “רציתי לומר שאיני מיטיב להבין למה השתקעת בכפר.”

“אינך מבין זאת… אף-על-פי-כן, אתה מסביר לך זאת באופן כלשהו?”

“כן… אני משער, שאת נשארת תמיד באותו מקום מפני שפינקת את עצמך, מפני שאת אוהבת מאוד את הנוֹחוּת, המותרות, ולכל השאר את אדישה למדי.”

שוב הצטחקה אוֹדינצוֹבה.

“אתה מסרב בהחלט להאמין, שאני מסוגלת להיסָחף?”

הציץ בה בָּזָרוֹב משיפולי מצחו.

“בסקרנות – אולי. לא אחרת.”

“באמת? עכשיו אני מבינה מדוע התקרבנו. הלוא אתה אחד כמוני.”

“התקרבנו…” אמר בָּזָרוֹב בקול עמום.

“כן!… הלוא שכחתי שאתה רוצה לנסוע.”

קם בָּזָרוֹב. המנורה האירה באור קלוש את החדר הריחני, המבודד, שהאפיל. מבעד לווילון הנע מפעם-לפעם זרמה הרעננות המגרה של הלילה, נשמע לחשו המיסתורי. אוֹדינצוֹבה לא הניעה אבר, אבל התרגשות סמויה היתה כובשת אותה לאט… היא תקפה גם את בָּזָרוֹב. פתאום הרגיש, שהוא נמצא ביחידות עם אשה צעירה, יפהפיה…

“לאן אתה הולך?” שאלה לאט.

הוא לא ענה והתיישב על הכיסא.

“ובכן, אתה רואה בי יצור שליו, מעודן, מפונק,” המשיכה באותה נימה, בלי לגרוע עין מהחלון. “ואילו לי ידוע על עצמי, שאני אומללה מאוד.”

“את אומללה! מדוע? האם את יכולה לייחס חשיבות כלשהי לרכילות מטונפת?”

אוֹדינצוֹבה הקדירה פנים. הרגיז אותה הדבר, שכך הבין את דבריה. “רכילות זו אפילו אינה מצחיקה אותי, יֶבגֶני וָסיליֶביץ', ואני גאה מכדי להניח להדאיג אותי בה. אני אומללה מפני… שאין בי רצון, חשק לחיות. אתה מביט בי בחוסר-אמון, וחושב: זאת משמיעה ‘אריסטוקרטית’, העטויה כולה תחרה ויושבת בכורסת-קטיפה. איני מסתתרת: אני אוהבת מה שאתה מכנה נוחות, ובו-בזמן רצוני לחיות מועט. השלם בין הסתירות האלה כפי שתוכל. אמנם, כל זה הוא רומנטיקה בעיניך.”

בָּזָרוֹב הניד ראש.

“את בריאה, עצמאית, עשירה. מה עוד? מה עוד את רוצה?”

“מה אני רוצה,” חזרה על דבריו אוֹדינצוֹבה ונאנחה. “אני עייפה מאוד, אני זקנה, נדמה לי, שאני חיה זמן רב מאוד. כן, אני זקנה,” הוסיפה, מותחת לאט את כנפי המעיל על זרועותיה החשופות. עיניה נפגשו עם עיני בָּזָרוֹב, והיא הסמיקה מעט. “מאחורי כבר הזכרונות רבים: החיים בפטרבורג, העושר, אחר-כך העוני, אחר-כך מות האב, הנישואים, אחר-כך הנסיעה לחוץ-לארץ, כנדרש… הזכרונות רבים אבל אין מה לזכור, ולפָני – דרך ארוכה, ארוכה ומטרה איִן… ואין לי גם חשק ללכת.”

“את מאוכזבת כל-כך?” שאל בָּזָרוֹב.

“לא,” אמרה אוֹדינצוֹבה והפסיקה. “אבל לא באתי על סיפוקי. נדמה לי, שאילו יכולתי להתקשר אל משהו בחוזקה…”

“את רוצה לאהוב,” הפסיק אותה בָּזָרוֹב, “ולאהוב אינך יכולה: הנה זה אסונך.”

אוֹדינצוֹבה התחילה לבדוק את שרוולי מעילה הקל.

“האין אני יכולה לאהוב?” שאלה.

“ספק! אבל לא בדין קראתי לזה אסון. להפך, ראוי לרחמים דווקא האיש שהעסק הזה קורה לו.”

“קורה מה?”

“להתאהב.”

“ומניִן לך?”

“על-פי השמועה ידעתי,” ענה בָּזָרוֹב ברוגז.

“את מתגנדרת,” חשב, “את משתעממת ומגרה אותי מתוך שעמום, ואילו אני…” ואכן היה לבו מתפרץ.

“ומלבד זאת, את אולי תובענית מדי,” אמר, מרכין את גופו קדימה ומשחק בציציות הריפוד של הכורסה.

“ייתכן. לדעתי או הכול או לא-כלום. חיים תמורת חיים. לקחת את שלי, תן את שלך, ואז, ללא צער וללא חזרה. וָלא, מוטב שלא יהיה.”

“אכן,” אמר בָּזָרוֹב, “זה תנאי צודק. ואני מתפלא, כיצד עד עכשיו… לא מצאת מה שביקשת.”

“ואתה חושב, כי קל להתמכּר למשהו כליל?”

“לא קל אם תתחיל להרהר ולהמתין, ולהעלות את מחירך, לייקר את ראשך. אבל בלי להרהר, קל מאוד להתמסר.”

“וכיצד לא ייַקר אדם את עצמו? אם אין לו כל מחיר, למי דרושה המסירות שלי?”

“זה כבר אינו מענייני. לברר את מחירי, עניין אחר הוא. העיקר, צריך לדעת להתמסר.”

אוֹדינצוֹבה רכנה מעט קדימה.

“אתה מדבר,” אמרה, “כאילו התנסית בכל זה.”

“ראוי לומר, אַננָה סֶרגֶיֶבנה: כל זה אינו בתחום שלי.”

“אבל אתה היית יכול להתמסר?”

“איני יודע, איני רוצה להתפאר.”

שתקה אוֹדינצוֹבה וגם בָּזָרוֹב השתתק. צלילי הפסנתר הגיעו אליהם מחדר-האורחים.

“מה זה, קַטיָה מנגנת בשעה כה מאוחרת,” אמרה אוֹדינצוֹבה.

קם בָּזָרוֹב.

“אכן, השעה מאוחרת, הגיעה שעתך לנוח.”

“הַמתן, לאן אתה ממהר… עלי לומר לך משהו.”

“מה?”

“המתן,” לחשה אוֹדינצוֹבה.

עיניה נצמדו לדמותו של בָּזָרוֹב. דומה, שהתבוננה בו בתשומת-לב.

הוא עבר בחדר הלוך-ושוב, ופתאום ניגש אליה, אמר בחפזון “היי שלום”, לחץ את ידה עד שכמעט צעקה ויצא. היא הרימה את אצבעותיה הדבוקות אל פיה, נשבה עליהן, קמה פתאום מהכורסה, פנתה בצעדים מהירים אל הדלת, כאילו ביקשה להחזיר את בָּזָרוֹב… החדרנית נכנסה לחדר והביאה קנקן על מגש-כסף. נעצרה אוֹדינצוֹבה, שילחה את החדרנית, התיישבה ושוב שקעה בהרהור. צמתה נפרעה וצנחה על כתפה כנחש כהה. המנורה דלקה עוד זמן רב בחדרה של אַננָה סֶרגֶיֶבנה, ושעה ארוכה ישבה ללא-תנועה, ורק מפעם-לפעם העבירה אצבעות על כפות ידיה, שכבר נשכה בהן מעט צינת-הלילה.

ואילו בָּזָרוֹב שב אל חדרו כעבור שעתיים, מגפיו לחים מטל, והוא פרוע וזועם. הוא מצא את אַרקָדי יושב אל המכתבה, במקטורן מכופתר עד למעלה, ספר בידיו.

“עוד לא שכבת,” אמר כאילו בכעס.

“ישבת היום שעה ארוכה עם אַננָה סֶרגֶיֶבנה,” אמר אַרקָדי, ולא ענה על שאלתו.

“כן, ישבתי עמה כל עוד ניגנתם שם, אתה וקַטיָה, בפסנתר.”

“לא ניגנתי…” פתח אַרקָדי והשתתק. הוא חש את הדמעות נקוות בעיניו, אבל לא רצה לבכות לעיני ידידו הלגלגן.


 

18    🔗

למחרת, כשהופיעה אוֹדינצוֹבה אל התה, ישב בָּזָרוֹב שעה ארוכה רכון אל ספלו, ופתאום הסתכל בה… היא פנתה אליו, כאילו דחף אותה, ונדמה היה לו, כי פניה החווירו מעט בלילה. היא הסתלקה מיד אל חדרה, והופיעה רק לארוחת-הבוקר. מזג-האוויר גשום היה מבעוד בוקר, ולא היה אפשר לטייל. כל החבורה התכנסה בחדר-האורחים. אַרקָדי השיג גליון אחרון של איזה ז’וּרנַל והתחיל לקרוא. כדרכה, הגיבה הנסיכה בפנים משתוממות, כאילו פתח הבחור במשהו בלתי-מהוגן, ואחר-כך הסתכלה בו בכעס. אך הוא לא שם-לב אליה.

“יֶבגֶני וָסיליֶביץ',” אמרה אַננָה סֶרגֶיֶבנה, “בוא, נלך אלי… אני רוצה לשאול אותך משהו… אתמול קראת בשמו של ספר-עזר…”

היא קמה ופנתה אל הדלת. הנסיכה הסתכלה סביבה בהבעה, שביקשה לומר: “ראו, ראו, איך אני משתוממת!”, ושוב, נעצה מבט באַרקָדי, אך הוא החליף מבטים עם קַטיָה, שלידה ישב, והמשיך בקריאה.

בצעדים מהירים הגיעה אוֹדינצוֹבה אל חדר-העבודה שלה. בָּזָרוֹב הלך אחריה בזריזות, בלי לשאת עיניו, ורק אוזניו צדו את השריקות והרחשים של שמלת-המשי שהחליקה לפניו. אוֹדינצוֹבה התיישבה באותה כורסה שישבה בה אמש, וגם בָּזָרוֹב ישב במקום שישב בו אתמול.

“ובכן, מה שמו של הספר?” פתחה לאחר שתיקה קלה.

“פֶלוז ופרֶמי, יסודות כלליים,” ענה בָּזָרוֹב. “אמנם, אפשר להמליץ גם על גָנוֹ, ספר לימוד-יסודי של הפיסיקה הניסיונית. בספר זה הציורים ברורים יותר, ובכלל ספר זה…”

אוֹדינצוֹבה הושיטה יד.

“יֶבגֶני וָסיליץ', סלח לי, אבל אני קראתי לך לכאן לא לשם שיחה על ספרי-לימוד. רציתי לחדש את שיחתנו מאתמול. הסתלקת באופן פתאומי כל-כך… זה לא משעמם אותך?”

“אני לשירותך, אַננָה סֶרגֶיֶבנה. אבל על מה שוחחנו אמש?”

אוֹדינצוֹבה ליכסנה בו מבט.

“נדמה לי, ששוחחנו על האושר. סיפרתי לך על עצמי. אגב, הזכרתי את המלה ‘אושר’. אמור לי, מדוע כשאנו מתענגים, למשל, על המוסיקה, על ערב מוצלח, על שיחה עם אנשים סימפָּתיים, מדוע כל זה נראה לנו יותר כרמז לאושר שאין-לו-שיעור הקיים אי-שם, ולא כאושר ממשי, כלומר, כאושר שהוא בידינו? מדוע כך? ואולי אינך מרגיש דבר כזה?”

“את מכירה את הפתגם: ‘טוב בַמקום שאיננו שם’,” אמר בָּזָרוֹב, “וכן אמרת אתמול, שלא באת על סיפוקך. ובראשי אין מחשבות כאלה עולות כלל.”

“אולי הן נראות לך מגוחכות?”

“לא, אין הן עולות על דעתי.”

“באמת? דע לך, מאוד הייתי רוצה לדעת על מה אתה חושב.”

“מה? לא הבנתי אותך.”

“שמע, זה כבר רציתי לברר אתך דברים. אינך צריך לומר דבר – זה ידוע לך – שאין אתה אדם מן הרגילים. אתה צעיר עדיין – כל החיים לפניך. לקראת מה אתה מכין את עצמך? איזה עתיד מצפה לך? רצוני לומר – איזו מטרה אתה רוצה להשיג, לאן אתה הולך, מה מתרחש בנפשך? בקיצור, מי אתה, מה אתה?”

“את מדהימה אותי, אַננָה סֶרגֶיֶבנה. ידוע לך שאני עוסק במדעי-הטבע, ומי אני…”

“כן, מי אתה?”

“כבר דיווחתי לך, שאני רופא-מחוזי לעתיד.”

אַננָה סֶרגֶיֶבנה עשתה תנועה של קוצר-רוח.

“למה אתה אומר זאת? אינך מאמין בזה. אַרקָדי היה יכול לענות לי כך, ולא אתה.”

“ובמה אַרקָדי…”

“חדל! הייתכן, שתסתפק בפעילות כה צנועה, והאם אינך טוען כל הזמן, כי לגביך אין הרפואה קיימת? אתה – עם האהבה-העצמית שלך – רופא-מחוזי! אתה עונה לי כך, כדי להיפטר ממני, מפני שאין לך כל אמון בי. והאם אתה יודע, יֶבגֶני וָסיליץ', שהייתי יכולה להבין אותך: בעצמי הייתי ענייה והיתה בי אהבה-עצמית, כמו בך. ייתכן שהתנסיתי בנסיונות שהתנסית בהם אתה.”

“כל זה מצוין, אַננָה סֶרגֶיֶבנה, אבל סלחי לי… בכלל איני רגיל להתבטא, וביני לבינך המרחק כה רב…”

“איזה מרחק? שוב תאמר לי, שאני אריסטוקרטית? די, יֶבגֶני וָסיליץ'. נדמה לי, שהוכחתי לך…”

“ומלבד זאת,” הפסיק אותה בָּזָרוֹב, “מה הטעם לדבר ולחשוב על העתיד, שברובו אינו תלוי בנו? יזדמן המקרה לעשות משהו – נפלא, לא יזדמן – תהיה מרוצה לפחות מכך, שלא פטפטת קודם לכן לשווא.”

“אתה מכנה שיחת-רעים פטפוט… ואולי אינך רואה אותי, כאשה, ראויה לאמונך? הלוא אתה בז לכולנו.”

“לך איני בז, אַננָה סֶרגֶיֶבנה, ואת יודעת זאת.”

“לא, איני יודעת דבר… אבל נניח: אני מבינה את אי-רצונך לדבר על הפעילות שלך בעתיד. אבל מה שמתרחש בך עכשיו…”

“מתרחש!” חזר אחריה בָּזָרוֹב, “כאילו אני מדינה, או חברה! על כל פנים, אין זה מעניין כלל. זאת ועוד, האם תמיד יכול אדם לומר בקול רם מה ‘מתרחש’ בו?”

“איני רואה מדוע לא יוכל אדם לומר כל מה שמעיק על נפשו.”

את יכולה?” שאל בָּזָרוֹב.

“יכולה,” ענתה אַננָה סֶרגֶיֶבנה לאחר היסוס קצר.

בָּזָרוֹב הרכין את ראשו.

“את מאושרת ממני.”

תלתה בו אַננָה סֶרגֶיֶבנה מבט שואל.

“כרצונך,” המשיכה. “אבל לי לוחש משהו, כי לא נפגשנו לשווא, כי נהיה ידידים טובים. בטוחה אני, כי זו המתיחות שלך, אם אפשר לומר כך, האיפוק, ייעלמו לבסוף.”

“ואת הבחנת בי איפוק… וכיצד עוד התבטאת… מתיחות?”

“כן.”

קם בָּזָרוֹב וניגש אל החלון.

“והיית רוצה לדעת את סיבת האיפוק הזה, היית רוצה לדעת מה מתרחש בי?”

“כן,” חזרה ואמרה אוֹדינצוֹבה בפחד, שטיבו עדיין לא נתברר לה.

“ולא תכעסי?”

“לא.”

“לא?” בָּזָרוֹב עמד וגבו אליה. “ובכן דעי, שאני אוהב אותך, בטפשות, עד טירוף… הנה מה שהשגת.”

אוֹדינצוֹבה הושיטה את ידיה, ובָּזָרוֹב הצמיד את מצחו לשִמשה. הוא נשנק. כפי הנראה, ריטט כל גופו. אך זה היה ריטוט הביישנות הנערית. לא האימה המתוקה של וידוי-האהבה הראשון השתלטה עליו. התאווה היא שהשתוללה בו, חזקה וכבדה – תאווה, הדומה לזעם, ואולי היא קרובה שלו. אוֹדינצוֹבה הרגישה פחד ורחמים כלפיו.

“יֶבגֶני וָסיליֶביץ',” אמרה ועל כורחה נצטלצל צליל ענוג בקולה.

הוא פנה לאחור באחת, שלח בה מבט טורף, תפס את שתי ידיה ובתנופה משך אותה ואימץ אל חזהו.

לא מיד נחלצה מחיבוקו. אבל כעבור שניות אחדות כבר עמדה הרחק בפינה והסתכלה בבָּזָרוֹב. הוא זינק אליה…

“לא הבנת אותי,” לחשה בפחד נחפז. דומה, שאילו צעד עוד צעד, היתה צועקת… בָּזָרוֹב נשך את שפתיו ויצא.

כעבור חצי-שעה הגישה משרתת לאַננָה סֶרגֶיֶבנה פתק מבָּזָרוֹב. נרשמה בו שורה אחת בלבד: 'האם עלי לנסוע מיד – או שאני יכול להישאר עד מחר?"

“למה לנסוע? אני לא הבנתי אותך, אתה לא הבנת אותי,” ענתה לו אַננָה סֶרגֶיֶבנה, ואמרה בלבה: “גם את עצמי איני מבינה.”

עד הצהריים לא נראתה, והתהלכה בחדרה אנה ואנה, ידיה שלובות מאחור, נעצרה לפעמים לפני החלון, או לפני המַראה, ושפשפה לאט במטפחת את צווארה, שכן היה נדמה לה שיש עליו כתם לוהט. היא שאלה את עצמה, מה אילץ אותה “לדחוק” באיש, לפי ביטויו של בָּזָרוֹב, לגילוי-לב, והאם לא חשדה במשהו… “אני אשמה,” אמרה בקול רם, “אך לא יכולתי לחזות זאת מראש.” מתהרהרת היתה ומסמיקה כשנזכרה בפניו הכמעט חייתיות של בָּזָרוֹב, כשזינק אליה…

“ואולי?” אמרה פתאום, נעצרה, הניפה את תלתליה… היא ראתה את עצמה במַראה. ראשה השמוט לאחור והחיוך המיסתורי בשפתיים ובעיניים הפקוחות למחצה ועצומות למחצה, אמרו לה, כנראה, משהו שהביך אותה ברגע זה…

“לא,” החליטה לבסוף, “אלוהים יודע לאן היה הדבר מוליך אותי, בזה אסור להקל ראש, השלווה היא בכל זאת הטובה מהכול בעולם.”

שלוותה לא זועזעה. אבל היא נעצבה ואפילו בכתה פעם אחת, בלי לדעת מדוע, אבל לא מהעלבון שנגרם לה. היא לא חשה עלבון: אולי הרגישה דווקא אשמה. בהשפעת רגשות מעורפלים שונים, והמודעות לחיים המסתלקים, והשאיפה לחידוש, אילצה את עצמה להגיע עד גבול מסוים, אילצה את עצמה להציץ מעֵבר לו – וראתה שם לא תהום, אלא ריקות… או זוועה.


 

19    🔗

עם כל שליטתה העצמית של אוֹדינצוֹבה, עם עמידתה מעל לכל הדעות-הקדומות, הרגישה גם היא שלא בנוח, כשהופיעה בחדר-האכול לארוחת-הצהריים. אמנם, הארוחה עברה בשלום. בא פּורפירי פּלָטוֹניץ', סיפר אנֶקדוטות שונות. זה עתה שב מהעיר. בין השאר סיפר, כי הגוּבֶּרנָטוֹר בּוּרדָלוּ ציווה על כל הפקידים לתפקידים מיוחדים להרכיב דרבנות, שמא ישלח אותם רכובים לאיזה מקום, למען המהירות. אַרקָדי שוחח חרש עם קַטיָה, והיה משרת באורח דיפלומטי את הנסיכה. בָּזָרוֹב שתק בקדרות ובעקשנות. פעמיים הסתכלה אוֹדינצוֹבה בפניו – במישרים, לא בגניבה – הן היו מחמירות ומרירות, העיניים מושפלות, ובכל תוויו נטבעה נחישות רצופה בוז, וחשבה: “לא… לא… לא…” לאחר הארוחה יצאה עם כל החבורה לגן, וכשראתה כי בָּזָרוֹב רוצה לומר לה משהו, צעדה כמה צעדים הצדה ונעצרה. הוא ניגש אליה, אבל גם עכשיו לא נשא עיניו ואמר בקול עמום:

“עלי להתנצל לפניך, אַננָה סֶרגֶיֶבנה. לא ייתכן שאינך כועסת עלי.”

“לא, איני כועסת עליך, יֶבגֶני וָסיליץ',” ענתה אוֹדינצוֹבה, “אבל אני מצטערת.”

“וזה גרוע יותר. על כל פנים, נענשתי במידה מספקת. מצבי, בוודאי תסכימי, הוא הטפשי ביותר. כתבת לי: למה לנסוע מכאן? אבל איני יכול ואיני רוצה להישאר. מחר לא אהיה כאן.”

“יֶבגֶני וָסיליץ', מדוע אתה…”

“מדוע אני נוסע?”

“לא, לא זאת רציתי לומר.”

“מה שחלף לא תשיב, אַננָה סֶרגֶיֶבנה… ובמוקדם או במאוחר זה היה חייב לקרות. אם כן, עלי לנסוע. אני יודע רק תנאי אחד, שהיה מאפשר לי להישאר, אבל תנאי זה לא יקום לעולם. הלוא את, סלחי לי את עזותי, אינך אוהבת אותי ולא תאהבי לעולם?”

עיני בָּזָרוֹב ברקו לרגע בצל גבותיו הכהות.

אַננָה סֶרגֶיֶבנה לא ענתה לו. “אני מפחדת מאיש זה,” הבזיק בדעתה.

“היי שלום,” אמר בָּזָרוֹב, כאילו ניחש את מחשבתה, ופנה לעֵבר הבית.

אַננָה סֶרגֶיֶבנה הלכה לאט אחריו, קראה לקַטיָה ושלבה את זרועה. היא לא נפרדה ממנה עד הערב. בקלפים לא שיחקה, והצטחקה יותר-ויותר, וצחוק זה לא הלם כלל את פניה הנבוכות שהחווירו. אַרקָדי היה כולו תמהון והתבונן בה, כפי שנוהגים צעירים להתבונן, זאת אומרת, שאל כל הזמן את עצמו: מה פירוש כל זה? בָּזָרוֹב נעל את עצמו בחדר. אבל לתה בא. אַננָה סֶרגֶיֶבנה רצתה לומר לו מלה טובה, ולא ידעה איך לפתוח בשיחה עמו…

מקרה בלתי-צפוי חילץ אותה ממצוקתה: החדרן-הראשי הודיע על בואו של סיטניקוֹב.

קשה לתאר במלים באיזו תנופה של שלָיו עף לחדר הפּרוגרֶסיסט הצעיר. הוא החליט, מתוך טרחנותו הטבעית, לנסוע לכפר אל אשה שהכיר אותה אך מעט, שלא הזמינה אותו מעולם, אבל, לפי הידיעות שאסף, התארחו אצלה אנשים חכמים וקרובים לו. ואף-על-פי-כן נתקף פחד עד מוח-עצמותיו, ובמקום להשמיע ברכות ודברי-התנצלות ששינן לעצמו, מלמל הבלים, טען כי יֶבדוֹקסיָה קוּקשינה שלחה אותו לשאול לשלומה של אַננָה סֶרגֶיֶבנה, וגם אַרקָדי ניקוֹלָיֶביץ' דיבר עליה תמיד במירב השבח… ובמקום זה נתקע ונבוך עד כדי כך, שהתיישב על מגבעתו. אך מאחר שאיש לא גירש אותו, ואַננָה סֶרגֶיֶבנה אפילו הציגה אותו לפני הדודה והאחות, הוא התאושש מהר והתחיל לטרטר לתפארת. תכופות, הופעתה של התִפלות מועילה בחיים: היא מרַפה נימים שנמתחו לצליל גבוה מדי, משרה פכחון על רגשות של בטחון-עצמי ושל שכחה-עצמית, ומזכירה להם את הקרבה הרבה שביניהם. עם בואו של סיטניקוב הוקהה הכול, ואף נעשה פשוט יותר. כולם היטיבו אפילו לאכול, והתפזרו לשינה חצי-שעה מוקדם מהרגיל.

“ועכשיו אני יכול לחזור באוזניך,” אמר אַרקָדי השוכב במיטה לבָּזָרוֹב, שהתפשט אף הוא, “מה שאמרת לי באחד הימים: 'מדוע אתה עצוב כל-כך? כנראה, מילאת איזו חובה קדושה.”

זה זמן-מה נתפסו הצעירים למין לגלוג חופשי-כביכול, והוא תמיד סימן לאי-שביעות רצון סמויה, או חשדות שלא בוטאו.

“מחר אני נוסע אל אבא,” אמר בָּזָרוֹב.

התרומם מעט אַרקָדי ונשען על מרפק. הוא התפלא, אבל משום-מה גם שמח.

“אה!” אמר. “ומשום כך אתה עצוב?”

פיהק בָּזָרוֹב.

“תדע הרבה, תזקין.”

“ומה בדבר אַננָה סֶרגֶיֶבנה?” המשיך אַרקָדי.

“מה עניין אַננָה סֶרגֶיֶבנה לכאן?”

“רציתי לומר: האם היא תשחרר אותך?”

“אין אני שכיר שלה.”

התהרהר אַרקָדי, ואילו בָּזָרוֹב שכב ופנה אל הקיר.

חלפו כמה דקות בשתיקה.

“יֶבגֶני!” אמר אַרקָדי.

“נו?”

“גם אני אסע מחר אתך.”

בָּזָרוֹב לא הגיב.

“אבל אני אסע הביתה,” המשיך אַרקָדי. “ניסע יחדיו עד חוֹחלוֹבסקִיֶה-ויסיֶלקי, ושם תיקח סוסים אצל פֶדוֹט. ברצון הייתי מכיר את הזקנים שלך, אבל אני חושש להכביד עליהם וגם עליך. הלוא תשוב אלינו משם?”

“השארתי אצלכם את חפצי,” אמר בָּזָרוֹב בלי לפנות מהקיר.

“מדוע אין הוא שואל אותי לסיבת נסיעתי? הלוא גם היא פתאומית, כמו שלו?” חשב אַרקָדי. “ולעצמו של דבר, מדוע אני נוסע ומדוע הוא נוסע?” המשיך בהרהורו. הוא לא ידע להשיב תשובה מסַפקת על שאלתו, ומשהו מריר מילא את לבו. הוא הרגיש, כי יקשה עליו להיפרד מחיים אלה, שכה התרגל אליהם. אבל להישאר כאן לבדו – מעשה משונה הוא. “משהו קרה ביניהם,” חשב, “ומה טעם אהיה תקוע לעיניה לאחר נסיעתו? אמָאס עליה לגמרי. אפסיד את השארית.” התחיל לתאר לעצמו את אַננָה סֶרגֶיֶבנה, אחר כך התבלטו תווי-פנים אחרים מבעד לפנים היפות של האלמנה הצעירה.

“צר גם על קַטיָה!” לחש אַרקָדי לכּר, שנטפה כבר עליו דמעה… פתאום טלטל את בלוריתו ואמר בקול רם:

“למה, לכל הרוחות, הופיע השוטה הזה, סיטניקוב?”

בָּזָרוֹב נע במיטתו, ואחר-כך אמר:

“אתה, חביבי, שוטה עדיין, כפי שאני רואה. הסיטניקוֹבים חיוניים לנו. לי, הבן זאת, דרושים טומטומים כאלה. הן לא האֵלים צורפים כדים!..”

“אהא!” הרהר אַרקָדי, וברגע זה נפערה לפניו תהום האהבה-העצמית של בָּזָרוֹב. “אנו, אם כן, אֵלים? זאת אומרת, אתה אֵל, והטימטום – אני הוא?”

“כן,” חזר ואמר בָּזָרוֹב, “עדיין אתה שוטה.”

אוֹדינצוֹבה לא גילתה תמיהה מיוחדת, כשאמר לה אַרקָדי למחרת, שהוא נוסע עם בָּזָרוֹב. היא נראתה עייפה ופזורת-נפש. קַטיָה הסתכלה בו בשתיקה וברצינות, והנסיכה הצטלבה מתחת לצעיף, ונבצר ממנו שלא להבחין בזה. לעומת זאת נבהל סיטניקוֹב מאוד. זה עתה ירד אל ארוחת-הבוקר בלבוש טרזני חדש, הפעם לא בסגנון הסלַויָנוֹפילים. אמש הדהים את המשרת שהוקצה לו בשפע הלבנים שהביא עמו, ופתאום החברים נוטשים אותו! הוא דשדש קצת, התרוצץ כמו ארנב בקרחת-יער, ופתאום הודיע, כמעט בפחד, כמעט בצעקה, כי גם הוא מתכוון לנסוע. אוֹדינצוֹבה לא ניסתה לעכב בעדו.

“הכרכרה שלי נוחה מאוד,” פנה הצעיר האומלל אל אַרקָדי, “אוכל להסיע אותך, ואילו יֶבגֶני וָסיליץ' יכול לקחת את הטָרַנטַס שלך, וזה יהיה אפילו נוח יותר.”

“שמע, בטובך, הרי אין הדרך שלנו משותפת, ולביתי המרחק רב.”

“אין דבר, אין דבר. זמן רב עומד לרשותי, ומלבד זאת, יש לי עסקים בסביבה.”

“בחכירת-מסים?” שאל אַרקָדי בבוז גלוי מדי.

אולם סיטניקוב היה כה מיואש, שבניגוד להרגלו אפילו לא צחק.

“אני אומר לך, כי הכרכרה נוחה מאוד,” מלמל, “והמקום יספיק לכולנו.”

אל תצער את מסיֶה סיטניקוֹב בסירוב," אמרה אַננָה סֶרגֶיֶבנה.

אַרקָדי העיף בה מבט והרכין ראש.

האורחים נסעו לאחר ארוחת-הבוקר. בפרידה מבָּזָרוֹב הושיטה לו אוֹדינצוֹבה יד ואמרה:

“אנו עוד ניפגש, לא כן?”

“כפי שתצווי,” ענה בָּזָרוֹב.

“אם כן, ניפגש.”

אַרקָדי יצא ראשון למרפסת-המבוא. הוא עלה לכרכרה של סיטניקוֹב. החדרן-הראשי סייע לו בנימוס לעלות, אך הוא היה מכה אותו בעונג או פורץ בבכי. כשהגיעו לחוֹחלוֹבסקִיֶה-ויסיֶלקי, המתין אַרקָדי עד שירתום האכסנאי פֶדוֹט את הסוסים, ואז ניגש אל הטָרַנטַס ואמר לבָּזָרוֹב בחיוך הקודם:

“יֵבגֶני, קח אותי אתך. אני רוצה לנסוע אליך.”

“עלה,” סינן בָּזָרוֹב בין שיניו.

סיטניקוֹב, שהתהלך וצפצף בעליזות סביב גלגלי הרכב שלו, פער את פיו, ואילו אַרקָדי הוציא בקור-רוח את חפציו מהכרכרה, התיישב ליד בָּזָרוֹב, החווה קידה מנומסת לסיטניקוֹב, וקרא: “קדימה!” הטָרַנטַס הפליגה, ועד מהרה נעלמה מהעין. סיטניקוֹב, נבוך לגמרי, הסתכל ברכּב שלו, ששיחק בשוט מעל זנב הסוס-המוצמד. קפץ סיטניקוב אל הכרכרה, רעם בקולו על שני איכרים עוברי-אורח: “חִבשו את הכובעים, שוטים!”, ונסע בדרכו העירה. הוא הגיע לשם מאוחר מאוד, ולמחרת, אצל קוּקשינה. גידף נמרצות את “שני הגאוותנים והבורים המאוסים”.

כשהתיישב בטָרַנטַס ליד בָּזָרוֹב, לחץ לו אַרקָדי את היד בחוזקה, ושעה ארוכה לא דיבר. דומה, כי בָּזָרוֹב הבין והוקיר גם את לחיצת-היד, גם את השתיקה. בלילה האחרון לא ישן ולא עישן, ולא אכל כבר כמה ימים. קודרת וחדה בלטה הצדודית הנפולה לשו מתחת לכובע החבוש עמוק.

“ובכן, חביבי,” אמר לבסוף, “תן סיגריה… והבט, האם הלשון שלי צהובה?”

“צהובה,” ענה אַרקָדי.

“כן… הנה גם הסיגריה אינה טעימה, התפרקה המכונה.”

“אכן השתנית בזמן האחרון,” אמר אַרקָדי.

“אין דבר! נבריא. דבר אחד מצער – אמא שלי רחמנית גדולה: אם לא גידלת כרס ואינך אוכל עשר פעמים ביום, היא נטרפת מצער. האב בסדר, הוא כבר היה בכל מקום, והתנסה הרבה. לא, אסור לעשן,” הוסיף והשליך את הסיגריה על החול.

“עד האחוזה שלך עשרים וחמישה ויורסט?” שאל אַרקָדי.

“עשרים וחמישה. הנה, שאַל חכם זה.”

הוא הצביע על האיכר שישב על הדופן, פועל של פֶדוֹטוב.

אבל החכם ענה, כי “מי אותה יודע – הוויוֹרסטים כאן לא מדדו,” והמשיך לגדף בחצי-קול את הסוס-המרכזי, על שהוא “משתכב עם הראש”, זאת אומרת, מטלטל ראשו.

“כן, כן,” אמר בָּזָרוֹב, “לֶקח הוא לך, ידיד צעיר שלי, דוגמה מאלפת. השד יודע איזו הבלות צמחה כאן! כל אדם תלוי בחוט-השערה, מדי רגע נפערת תהום לרגליו, ואילו הוא עוד ממציא לעצמו אי-נעימויות שונות, משחית את חייו.”

“על מה אתה מרמז?” שאל אַרקָדי.

“איני מרמז על שום דבר, אני אומר פשוט, כי שנינו התנהגנו בטפשות, מה יש כאן לברר! אלא שעמדתי על כך כבר במרפאה: הכועס על כאבו – יתגבר עליו ויהי-מה.”

“איני מבין אותך,” אמר אַרקָדי, “נדמה לי, שלא היה לך על מה להתאונן.”

“אם לא ירדת לסוף דעתי, אודיע לך דברים אלה: לדעתי, מוטב לכתוש אבנים במרצפת, מאשר להרשות לאשה להשתלט על קצה הזרת שלנו. וזה הכול…” כמעט שאמר בָּזָרוֹב את המלה האהובה עליו, “רומנטיזם”, אבל התאפק ואמר: “הבלים. אתה לא תאמין לי עכשיו, אבל אני אומר לך: הנה נקלענו שנינו לחברת נשים, ונעים היה לנו. אבל נטישת חברה כזאת – כמוה כשפיכת צוננים עליך ביום שרב. אין לגבר פנאי לעסוק בהבלים אלה. הגבר חייב להיות אכזר, אומרת אימרה איטלקית מצוינת. הנה אתה,” הוסיף ופנה אל האיכר היושב על הדוכן," אתה, חכם, יש לך אשה?"

האיכר הפנה אל הידידים את פניו השטוחות ואת עיניו לקויות-הראייה.

“אישה? יש, איך זה שלא תהיה?”

“ואתה מכה אותה?”

“את האשה? הכול קורה. בלי סיבה לא מכים.”

“ומצוין. והיא מכה אותך?”

מרט האיכר במושכות.

“איזה מלה אתה אמרת, אדון. לך הכול רק להתלוצץ…” הוא נעלב, כנראה.

“שמעת, אַרקָדי ניקוֹלָיֶביץ'! ואותי אותך הכו… הנה המשמעות של היוֹת האנשים משכילים.”

צחוקו של אַרקָדי מאולץ היה, ובָּזָרוֹב הסב פניו הצדה ובכל הדרך כבר לא פצה פה.

עשרים וחמישה ויוֹרסט אלה נראו לאַרקָדי כחמישים. והנה נתגלה בסופו של מדרון מתון כפר לא-גדול, שבו גרו הורי בָּזָרוֹב. בסמוך, בחורש לִבנים צעיר, נראה בית-אצילים שגגו קש. ליד הבקתה הראשונה עמדו שני איכרים בכובעים וגידפו זה את זה. “חזיר גדול אתה,” אמר האחד, “וגרוע מחזירון קטן,” “והאשה שלך מכשפה,” ענה האחר.

“על פי חירות-הביטוי,” אמר בָּזָרוֹב לאַרקָדי, “ועל פי קלות-הדעת שבביטויים, אתה יכול להסיק, כי האיכרים של אבי אינם מדוכאים מדי. והנה גם הוא עצמו יוצא אל מרפסת ביתו. שָמע, אם כן, את פעמוני-הרתמה. הוא, הוא – אני מזהה את הדמות. אֶה! אבל כמה הלבין המסכן!”


 

20    🔗

בָּזָרוֹב חילץ את גופו מהטָרַנטַס, ואַרקָדי שרבב ראשו מאחורי גב חברו וראה על מרפסת בית-האדונים אדם גבוה, רזה, פרוע-שיער, בעל אף-נשר דק, לבוש מקטורן צבאי ישן, לא מכופתר. בפישוק רגליים עמד, עישן מקטרת ארוכה וצמצם עיניו באור-השמש.

הסוסים נעצרו.

“סוף-סוף הואיל לבוא,” אמר אביו של בָּזָרוֹב, והמשיך בעישון, אף כי המקטרת רקדה קצת בין אצבעותיו. “נו, זחַל החוצה, זחל, נתנשק.”

התחיל לחבק את הבן… יֶניוּשָה, יֶניוּשָה," נשמע קול אשה רועד. הדלת נפתחה לרווחה ועל הסף הופיעה זקנה נמוכה, עגלגלת, בשביס לבן ולסוטה ססגונית קצרה. פלטה “אַח!” התנדנדה ובוודאי היתה נופלת, לולא תמך בה בָּזָרוֹב. ידיה התפוחות חיבקו מיד את צווארו, ראשה נצמד אל חזהו, והכול נשתתק מסביב. נשמעו רק יִפחוֹתיה המקוטעות.

הזקן בָּזָרוֹב נשם עמוקות, וצמצם עיניו יותר.

“נו, די, דַי, אָרישה! הפסיקי,” אמר, החליף מבט עם אַרקָדי, שעמד ללא-תנועה ליד הרֶכב, ואילו האיכר שעל הדוכן אפילו הסב פניו. “זה לא דרוש כלל! הפסיקי, בבקשה!”

“הו, וָסילי איוָניץ',” מלמלה הזקנה, הלוא עידן ועדנים לא ראיתי את יקירי שלי, את מחמדי, יֶניוּשינקה…" ובלי להסיר ידיה, הרחיקה מהבן את פניה המאושרות והמעוכות, הלחות מדמעות, הסתכלה בו בעיניים מאושרות ומגוחכות ושוב נצמדה אליו.

“נו כן, ודאי, כל זה לפי טבע הדברים,” אמר וָסילי איוָניץ', אבל מוטב שניכנס לחדר. עם יֶבגֶני בא אורח. סלח," אמר בפנותו אל אַרקָדי, ורשרש ברגלו, כמקובל בנימוסי-הפגישה. “אתה מבין, חולשת נשים. נו, ולבה של אם…”

ואילו הוא, שפתיו וגבותיו רוטטות, והסנטר רועד… אבל, כפי הנראה, רצה לכבוש את עצמו ולהיראות כמעט אדיש. אַרקָדי החווה קידה.

“נלך, אמא, באמת,” אמר בָּזָרוֹב והוליך פנימה את הזקנה שנחלשה. כשהושיב אותה בכורסה נוחה, שוב התחבק בחטף עם האב והציג לפניו את אַרקָדי.

“בכל לבי אני שמח להיכרות,” אמר וָסילי איוָנוֹביץ', “אבל אתה אל תקפיד אתי: אצלי כאן הכול פשוט, בנוסח צבאי. אָרינה ולַסיֶבנה, הירגעי, עשי טובה: איזה רפיון. האדון האורח ידון אותך לכף-חובה.”

“נכבדי,” אמרה הזקנה מבעד לדמעות, “אין לי הכבוד לדעת את השם ושם האב…”

“אַרקָדי ניקוֹלָאיץ',”הנמיך קולו ואמר בחשיבות בעל-הבית.

“סלח לי, לטפשה.” הזקנה קנחה את אפה, ומרכינה ראש פעם ימינה, פעם שמאלה, ניגבה היטב עין אחר עין, “סלח אתה לי. ואני הלוא חשבתי שאמות ולא אזכה לראות את ה… חביב שלי.”

“והנה זכית,” אמר וָסילי איוָנוֹביץ'. “טַניוּשקה,” פנה אל ילדה יחפה כבת שלוש-עשרה, בשמלת בד אדומה-בהירה, שהציצה בפחד מבעד לדלת, “הביאי לגבירה כוס מים – על גבי מגש, שמעת? ואתכם, רבותי,” הוסיף בנימת שובבות עתיקת-אופנה, “הרשו להזמין אל חדר-העבודה של ותיק-צבא בדימוס.”

“עוד פעם אחת תן לחבק אותך, יֶניוּשֶצ’קה,” נאנחה אָרינה ולַסיֶבנה. בָּזָרוֹב רכן אליה. “ואיזה יפהפה נעשית!”

“יפהפה או לא יפהפה,” אמר וָסילי איוָנוֹביץ', “אבל גבר, כפי שאומרים: אוֹמפֶה.30 ועכשיו, אני מקווה, אַרינה ולַסיֶבנה, לאחר שהשׂבעת את לב-האם, תדאגי להשׂבעתם של אורחיך היקרים, מפני שכידוע לך, אין להאכיל את הזמיר בדברי שיר.”

הזקנה קמה מהכורסה.

“מיד, וָסילי איוָניץ', ייערך השולחן, ארוץ בעצמי למטבח ואצווה ללַבּות מיחם, הכול יהיה, הכול. הלוא שלוש שנים לא ראיתי אותו, לא האכלתי, לא השקיתי, האם קל הדבר?”

“שימי לב, עקרת-הבית, דאגי, אל תביישי את עצמך. ואתכם, רבותי, אבקש ללכת אחרי. הנה הופיע גם טימוֹפֶאיץ' לומר שלום, יֶבגֶני. גם הוא שמח, הבַּרבּוֹס31 הזקן. מה? הלוא שמחת, בַּרבּוֹס זקן? אנא, בואו אחרי.”

וָסילי איוָנוֹביץ' הלך בהול לפניהם, מרשרש וטופח בנעלי-הבית השחוקות.

בכל הבית הקטן היו ששה חדרים קטנים. אחד מהם, שאליו הביא את הידידים שלנו, נקרא חדר-העבודה. שולחן שרגליו עבות, ועליו ערימת ניירות הנראים כמעושנים, שהשחירו מאבק עתיק, תפס את השטח שבין שני חלונות. על הקירות ניתלו רובים טורקיים, פרגולים, חרב, שתי מפות, אי-אלה ציורי-אנטוֹמיה, דיוקן של הוּפֶלַנד, מוֹנוֹגרַם משיער במסגרת שחורה ודיפלומה מתחת לזכוכית. ספת-עור, מעוכה בכמה מקומות וקרועה, עמדה בין שני ארונות עצומים עשויים לִבנה-קָרֶליָה. על המדפים נדחקו באי-סדר ספרים, קופסוֹת, פוחלצי ציפורים, צנצנות, בקבוקונים. בפינה אחת עמדה מכונת-תפירה שבורה.

“הזהרתי אותך, אורח חביב שלי,” פתח וָסילי איוָניץ', “שאנו גרים כאן, אם אפשר לומר, כמו במחנות…”

“הפסק כבר, למה אתה מצטדק?” הפסיק אותו בָּזָרוֹב. “קירסָנוב יודע היטב, שאני ואתה איננו קרֶזוּסים, ואינך גר בארמון. איפה נשכן אותו, זו שאלה.”

“מה אתך, יֶבגֶני. שם באגף הקטן. יש לי חדר נפלא: הוא ירגיש שם טוב מאוד.”

“אז יש לך גם אגף?”

“ודאי. במקום שבית-המרחץ בו,” התערב טימוֹפֶאיץ'.

“זאת אומרת, ליד בית-המרחץ,” נחפז להוסיף וָסילי איוָנוֹביץ‘. "הלוא קיץ עכשיו… מיד ארוץ לשם, אתן הוראות ואתה, טימוֹפֶאיץ’, אולי תביא בינתיים את החפצים שלהם… לך, יֶבגֶני, אמסור כמובן, את חדר-העבודה שלי. “.Suum cuique”32

“הרי לך אחד! זקן משעשע ביותר וטוב מאין כמוהו,” אמר בָּזָרוֹב כשיצא וָסילי איוָנוֹביץ'. “תמהוני כמו אביך, אלא מסוג אחר. הרבה מאוד הוא מפטפט.”

“ואמך, נדמה לי, אשה נהדרת,” אמר אַרקָדי.

“כן, היא אצלי כזאת בלי ערמומיות. תראה, איזו ארוחת-צהריים תגיש לנו.”

“היום לא חיכו לכם, חביבי, ובשר לא הביאו,” אמר טימוֹפֶאיץ', שהביא זה עתה את מזוודתו של בָּזָרוֹב.

“גם בלי בשר נסתדר. על איִן, משפט איִן. והדלות, אומרים, אינה שחיתות.”

“כמה נפשות לאביך?” שאל פתאום אַרקָדי.

“האחוזה אינה שלו, אלא של אמא, והנפשות, ככל שאני זוכר, הן חמש-עשרה.”

“והכול יחד עשרים ושתיים,” העיר במורת-רוח טימוֹפֶאיץ'.

נשמעה טפיחת נעלי-הבית ושוב הופיע וָסילי איוָנוֹביץ'.

“בעוד דקות אחדות יהיה החדר שלך מוכן לקבל את פניך,” קרא בחגיגיות. “אַרקָדי… ניקוֹלָאיץ'? כך, נדמה לי, אתה מואיל לכנות את עצמך? והרי לך גם משרת,” הוסיף והצביע על הנער קצר-התספורת שנכנס עמו, בקַפטַן כחול הקרוע במרפקים ובמגפיים זרים. “פֶדקה שמו. שוב אני חוזר על מה שאמרתי, אף כי הבן אוסר עלי, ואתה אל תקפיד. אמנם, מקטרת לפטם הוא יודע. הלוא אתה מעשן?”

“אני מעדיף לעשן סיגריות,” אנה אַרקָדי.

“ובתבונה רבה אתה נוהג. גם אני נותן העדפה לסיגריות, אבל במחוזות המבודדים שלנו קשה ביותר להשיג אותן.”

“די לך להעמיד פני לָעזַר המסכן,” שוב הפסיק אותו בָּזָרוֹב. “מוטב שתשב על הספה, ותתן להסתכל עליך.”

צחק וָסילי איוָנוֹביץ' וישב. פניו היו דומות מאוד לפני הבן, אלא שמצחו נמוך וצר יותר, והפה רחב מעט יותר, והוא נע בלי הרף. הוא הרתיע כתפיים כאילו לחץ מלבושו בבתי-השחי, מצמץ, השתעל, הניע אצבעות, ואילו בנו בלט במין חוסר-תנועה זלזלני.

“להעמיד פני לָעזַר המסכן!” חזר וָסילי איוָנוֹביץ'. “אתה, יֶבגֶני, אל תחשוב שאני רוצה לעורר חמלה, כפי שאומרים, בלב האורח: הנה, ראה באיזה חור נדח אנו יושבים. להפך, אני מחזיק בדעה, כי לגבי אדם חושב אין מקום נידח. לכל הפחות, אני משתדל במידת האפשרות שלא יצמח עלי טחָב, כפי שאומרים, שלא לפגר אחר הדור.”

וָסילי איוָנוֹביץ' שלף מטפחת-משי צהובה חדשה, שהספיק לקחת עמו כשהלך אל חדרו של אַרקָדי, נופף בה והמשיך:

“כבר איני מדבר על כך, שאני, למשל, עשיתי עם האיכרים, לא בלי קרבות רגישים מצדי, הסכם על ‘אוֹבּרוֹק’, נתתי להם את האדמה שלי תמורת מחצית-היבול. ראיתי זאת כחובה, השכל הישר עצמו מחייב במקרה כזה, אף-על-פי שבעלים אחרים אפילו אינם חושבים על כך: אני מדבר על המדעים, על ההשכלה.”

“כן. אני רואה כאן אצלך את ‘ידיד הבריאות’ לשנת אלף שמונה מאות חמישים וחמש,” אמר בָּזָרוֹב.

“חבר וָתיק שולח לי אותו, מתוך היכרות,” נחפז לומר וָסילי איוָנוֹביץ', “אבל יש לנו, למשל, גם מושג על הפרֶנוֹלוֹגיה,” הוסיף, כשהוא פונה יותר אל אַרקָדי ומצביע על ראש-גבס לא-גדול העומד על הארון, והראש מחולק למרובעים ממוספרים. גם שֶנלַין אינו אלמוני לגבינו, וגם רָדֶמָכֶר."

“עדיין מאמינים בגוּבֶּרנִיָה X X X ברָדֶמָכֶר?” שאל בָּזָרוֹב.

השתעל וָסילי איוָנוֹביץ'.

בגוּבֶּרנִיָה… ודאי, אתם, רבותי, מיטיבים לדעת. כיצד נוכל אנחנו להשיג אתכם? הלוא באתם להחליף אותנו. גם בימַי נראו מגוחכים אחד הוּמוֹרָליסט הוֹפמַן ואחד בּרָאוּן עם הויטָליזם שלו, אבל גם הם הלוא הרעישו עולם באחד הימים. משהו חדש החליף אצלכם את רָדֶמָכֶר, אתם סוגדים לו, אבל כעבור עשרים שנה, אפשר שילעגו גם לו."

“אנחם אותך בכך,” אמר בָּזָרוֹב, “כי היום אנו צוחקים לרפואה ואיננו מרכינים ראש לפני איש.”

“כיצד כך? הלוא אתה רוצה להיות דוקטור?”

“רוצה, אבל אין העניין האחד מפריע לרעהו.”

וָסילי איוָנוֹביץ' תקע את האמה למקטרת, שעוד היה בה רֶמץ חם.

“ייתכן, ייתכן, לא אתווכח. כי מי אני? רופא-מַטה בדימוֹס ווֹלָטוּ.33 עכשיו נקלעתי לבין האגרונומים. שירַתי בבריגָדה של סבא שלך,” שב ופנה אל אַרקָדי, “כן, כן. מראות רבים ראיתי בימי חיי ובאילו חברות לא חייתי, עם מי לא התהלכתי! אני, האיש שאתה רואה עכשיו לפניך, מיששתי את הדופק של הנסיך ויטגֶנשטֵין ושל ז’וּקוֹבסקי! את הללו, באַרמִיה הדרומית, בשנת ארבע-עשרה, אתה מבין (וָסילי איוָנוֹביץ' כיווץ את שפתיו לבטא חשיבות), את כולם הכרתי, אחד לאחד. נו כן, העסק שלי צדדי, דע את האיזמל שלך וחסל! הסבא שלך אדם מכובד מאוד היה, איש-צבא אמיתי.”

“הודה, בול-עץ הגון היה.” אמר בָּזָרוֹב בעצלות.

“יֶבגֶני, איך אתה מתבטא! רחמים… ודאי, הגנרל קירסָנוב לא נמנה עם…”

“עזוב אותו,” הפסיק אותו בָּזָרוֹב. “כשקרבנו הנה, שמחתי לראות את חורש-הלִבנים שלך, יפה התמתח.”

התעודד וָסילי איוָנוֹביץ'.

“ראה איזה גן יש לי עכשיו! בעצמי נטעתי כל עץ. ופירות יש, וגרגרים, וכל מיני עשבי-מרפא. איך שלא תתחכמו אתם, האדונים הצעירים, בכל זאת הזקן פָּרָצֶלזוּס הוא שאמר אמת קדושה:…in herbis, verbis et lapidibus34 הלוא אני, כידוע לך, ויתרתי על הפּרַקטיקה, אבל פעמיים בשבוע אני נאלץ לנָער את הנושנות. באים לבקש עצה – הן לא אגרש אותם. קורה, שהעניים באים לבקש עזרה. וגם אין כאן רופאים כלל. אחד השכנים כאן, תאר לעצמך, מָיוֹר בדימוס, גם הוא מרפא. שאלתי עליו: האם למד רפואה? אומרים לי: לא, לא למד, אבל הוא בעיקר מתוך פילַנטרוֹפּיָה. חה-חה, מתוך פילַנטרוֹפּיָה! אה? איך זה? חה-חה! חה-חה!”

“פֶדקה, פַטם את המקטרת שלי!” אמר בָּזָרוֹב בחומרה.

“והנה יש כאן דוקטור אחר, והוא בא אל החולה,” המשיך במין ייאוש וָסילי איוָנוֹביץ', “ואילו החולה כבר ad patres,35 האיש אינו מכניס את הרופא ואומר: עכשיו כבר לא נחוץ. הרופא לא ציפה לכך, נבוך ושאל: ‘הגד, האדון גיהק לפני מותו?’ ‘כן, גיהק.’ ‘והרבה גיהק?’. ‘הרבה’. ‘אם כן, זה טוב,’ ושב על עקבותיו. חה-חה-חה!”

רק הזקן צחק. אַרקָדי העלה חיוך על שפתיו. בָּזָרוֹב שאף עשן. כך נמשכה השיחה כמעט שעה. אַרקָדי הספיק לגשת אל חדרו, שנתגלה כפרוזדור-בית-המרחץ, אבל הוא חדר חמים מאוד ונקי. לבסוף נכנסה טַניוּשה והודיעה כי ארוחת-הצהריים הוגשה.

וָסילי איוָנוֹביץ' קם הראשון.

“בואו, רבותי! סלחו לי ברוחב-לבכם, אם שעממתי אתכם. אולי עקרת-הבית שלי תספק אתכם יפה ממני.”

ארוחת-הצהריים, אף שהוכנה בחפזון, עלתה יפה והיתה אפילו דשנה. ורק היין הכזיב קצת, כפי שאומרים: ליין הלבן השחור כמעט, שקנה טימוֹפֶאיץ' מידי סוחר מכּר בעיר, היה טעם-לוואי של נחושת וקָניפוֹל. וגם הזבובים הפריעו. בימים כתִקנם היה אחד מנערי-החצר מגרש אותם בענף ירוק גדול. אבל הפעם סילק אותו וָסילי איוָנוֹביץ‘, מחשש גינוי מצד הדור הצעיר. אָרינה ולַסיֶבנה הספיקה להתקשט. חבשה שביס גבוה עם סרטי-משי, וסודר תכול בדוגמה מצוירת. שוב בכתה קצרות למראה יֶניוּשה שלה, אבל בעלה לא נאלץ להרגיע אותה: היא נחפזה לנגב את הדמעות, שלא יטפטפו על הסודר. אכלו הצעירים בלבד: בעלי-הבית כבר אכלו קודם-לכן. שירת אותם פֶדקה, שהציקו לו כנראה המגפיים הבלתי-רגילים, ועזרה לו אשה, מעוקמת ובעלת פני גבר, אנפיסוּשקה, שנשאה בתפקיד המזָוָנית, האחראית לעופות והיא גם הכובסת. בכל שעת הארוחה התהלך וָסילי איוָנוֹביץ’, בחדר, ובפנים מתענגות ואפילו מאושרות דיבר על הסכנות שהוא רואה במדיניות נפוליאון ובסבך הבעיה האיטלקית. אָרינה ולַסיֶבנה לא שמה לב לאַרקָדי, ולא כיבדה אותו במאומה. היא תמכה באגרוף הקטן את פניה העגולות, אשר שפתיה התפוחות בגון הדובדבן והשומות בלחיים ומעל הגבות, שיוו להן הבעה טובת-לב, לא גרעה עין מהבן ונאנחה בלי-הרף. עד-מאוד רצתה לדעת לכמה זמן הגיע אליהם, אבל לשאול אותו פחדה. “ומה אם יגיד: ליומיים,” אמרה בלבה, ולבה התעלף בה. לאחר הצלי נעלם וָסילי איוָנוֹביץ' לרגע, ושב ובידו בקבוק-שמפניה קטן פתוח. “הנה,” אמר, "אף שאנחנו חיים במקום נדח, יש לנו במה לשמח את נפשנו במקרים חגיגיים! הוא מזג שלוש כוסות וכוסית קטנה, הרים כוסו לחיי “האורחים שאין ערוֹך להם”, שתה את כוסו באחת, בנוסח הצבא, ואת אָרינה ולַסיֶבנה אילץ לשתות את הכוסית עד תומה. כשהגיע תורה של המרקחת, ראה אַרקָדי, שלא סבל כל מאכל מתוק, חובה לעצמו לטעום ארבעה סוגים של מרקחת שנרקחה זה עתה, ואילו בָּזָרוֹב סירב והצית מיד סיגריה. אחר-כך הופיעו על הבימה תה ושמנת וחמאה ועוגיות. לאחר כל זה, הוליך אותם וָסילי איוָנוֹביץ' לגן, כדי ליהנות מיפי הערב. כשעברו ליד הספסל, לחש לאַרקָדי:

“במָקום זה אני אוהב להתפלסף, תוך הסתכלות בשמש השוקעת: היא יאה לנודד במדבר. ושם, הלאה, נטעתי כמה עצים שהיו אהובים על הוֹרַציוּס.”

“איזה מין עצים?” שאל בָּזָרוֹב, שקלט את הדברים.

“איך לא… אָקַציה.”

בָּזָרוֹב התחיל לפהק.

“אני מניח, כי הגיעה שעתם של הנוסעים לבוא אל חיבוקו של מוֹרפֵיאוּס,” אמר וָסילי איוָנוֹביץ'.

“זאת אומרת, הגיעה השעה לישון!” הצטרף בָּזָרוֹב. “זה שיקול-דעת נכון. אכן, הגיעה השעה.”

לפרידה מהאם נשק אותה על מצחה, ואילו היא חיבקה אותו, ומאחורי גבו צילבה אותו שלוש פעמים, בחשאי. וָסילי איוָניץ' ליווה את אַרקָדי לחדרו ואיחל לו “מנוחה כזאת מבורכת, כפי שנהניתי ממנה אני בגיל המאושר שלך.” ואכן ישן אַרקָדי להפליא בפרוזדור-המרחץ: ריח מינתה עמד בחדר, ושני צרצרים צירצרו לסרוגין מאחורי התנור. וָסילי איוָנוֹביץ' הלך מחדרו של אַרקָדי אל חדר-העבודה שלו, השתופף למרגלות הבן והתכוון לפטפט עמו, אבל בָּזָרוֹב שילח אותו מיד, אמר שרצונו לישון, ולא נרדם עד הבוקר. עיניו פקוחות לרווחה, הסתכל בזעם בחשיכה: לזכרונות-הילדות לא היתה שליטה עליו, והוא עדיין לא נפטר מהרשמים המרים האחרונים. אָרינה ולַסיֶבנה התפללה תחילה עד רוויה, ואחר-כך שוחחה שעה ארוכה-ארוכה עם אַנפיסושקה, שעמדה קופאת לפני האדונית, נועצת בה את עינה היחידה, ומספרת לה בלחש מיסתורי את הערותיה ומחשבותיה על יֶבגֶני וָסיליֶביץ'. משמחה, מיין, מעשן הסיגריות הסתחרר ראשה של הזקנה. הבעל פתח בשיחה עמה, אבל הניף יד והשתתק.

אָרינה ולַסיֶבנה היתה אצילוֹנת רוסית אמיתית מהימים שעברו. ראוי היה לה לחיות לפני מאתיים שנה, בימי-מוסקבה העתיקים. אדוקה מאוד היתה ורגישה, האמינה בכל מיני אותות, ניחושי-קלפים, לחָשים, חלומות. היא האמינה באווילים-עבדי-אלוהים, בשדים, בשד-היער, בפגישות רעות, בקלקולים, בתרופות עממיות, במלח שנִקלה ערב-פסחא, בקצו הקרוב של העולם. היא האמינה, שאם בפסחא, במיסת-הערב, לא יִכבו הנרות, יהיה יבול הכוסמת יפה, והפטרייה אינה גדלה אם ראתה אותה עין אדם. היא האמינה, שהשד אוהב את קרבת המים, ולכל ז’יד36 יש כתם-דם על החזה. היא פחדה מעכברים, נחשים, צפרדעים, דרורים, עלוקות, רעמים, מים קרים, רוח פרצים, סוסים, תישים, אנשים אדמוניים וחתולים שחורים, וראתה בצרצר ובכלב חיות טמאות. היא לא אכלה בשר-עגל, יונים, סרטנים, גבינה, אספרגוס, אגסים, ארנבות, אבטיחים, מפני שאבטיח פתוח מזכיר את יוחנן המטביל. על חלזונות דיברה ברעד. אהבה לאכול – אבל החמירה בצומות. היתה ישינה עשר שעות ביממה, אבל לא שכבה לישון אם חש וָסילי איוָנוֹביץ' בראשו. לא קראה ספר מימיה, מלבד “אָלֶכּסיס, או הבקתה ביער”, כתבה מכתב אחד בשנה, ולכל היותר שניים, התמצאה יפה במשק-הבית ובייבוש פירות וברקיחה, על-על-פי שלא נגעה בידיה בשום דבר, ובאי-רצון התנועעה. אשה טובת-לב מאוד היתה אָרינה ולַסיֶבנה, ולפי דרכה – כלל לא טפשה. היא ידעה, שיש בעולם אדונים, שתפקידם לצַוות, ואנשי-עם פשוטים, החייבים לשרת, ועל כן לא בחלה בחנופה, בקידות עד הרצפה, אבל נהגה בכפופים לה בחיבה ובצניעות, לא הניחה לקבצן לעבור בלי שקיבל נדבה, לא דנה איש לכף-חובה, אף שריכלה לפעמים. בנעוריה היתה נאה מאוד, ניגנה בקלָוויקוֹרד,37 ודיברה קצת צרפתית. אבל במרוצת השנים הרבות של נדודיה אחרי בעלה, שנישאה לו על כורחה, שָמנה ושכחה את המוסיקה ואת הצרפתית. לאהבתה לבנה ולפחדה מפניו לא היה שיעור. את הנהלת האחוזה הניחה בידי וָסילי איוָנוֹביץ' – וכבר לא התעניינה בשום דבר: היתה נאנחת, מגינה על עצמה במטפחת מונפת, והיתה זוקרת את גבותיה עוד-ועוד מפחד כשרק היה הזקן מתחיל להסביר את השינויים הצפויים ואת תכניותיו. חששנית היתה, ציפתה תמיד לאיזה אסון גדול, ובכתה אם נזכרה במשהו עצוב… נשים כאלה נעלמות כבר עכשיו. אלוהים הוא היודע, אם ראוי לשמוח על כך!


 

21    🔗

כשקם מהמיטה, פתח אַרקָדי את החלון, והחפץ הראשון שהזדקר לעיניו היה וָסילי איוָנוֹביץ'. בחלוק בּוכָרי, חגור בממחטה גדולה, חיטט הזקן בשקידה בגן. הוא שם-לב לאורחו הצעיר, נשען על האֵת ואמר:

“שלום וברכה! איך ישנת?”

“נפלא,” ענה אַרקָדי.

“ואילו אני, כפי שרואות עיניך, כאחד צינצינָטוּס, מכין ערוגה לשתילת לֶפת. עתה הגיעו ימים – והשבח לאלוהים! – כשכל אחד חייב לייצר לו מזון בידיו, ועל אחרים אין מה לסמוך: עליך לעמול בעצמך. יוצא איפוא, כי הצדק עם ז’אן ז’אק רוסוֹ. לפני חצי שעה, אדוני שלי, היית רואה אותי במצב שונה לגמרי. באיכרה שהתאוננה על ‘שַלשוּלה’ – כך הם מכנים את המחלה, ואילו אני – דיזֶנטֶריה – אני… איך לומר זאת… יצקתי אוֹפּיום. לאחרת עקרתי שן. הצעתי לה להרדים את החֶנֶך באֶתֶר… אך היא לא הסכימה. כל זה אני עושה gratis – אָנָמָטֶר.38 למעשה, אין זה מפליא: הלוא אני פּלֶבֶּאי. homo novus39 – לא מהאצולה השורשית, לא כמו החוקית שלי… האם לא תרצה לבוא לכאן, לצל, לנשום לפני התה את רעננות הבוקר?”

יצא אליו אַרקָדי.

“ברוך הבא, עוד פעם אחת!” אמר וָסילי איוָנֹוביץ', מצמיד ידו אל הכיפה המלוכלכת המכסה את ראשו. “יודע אני, כי התרגלת למותרות, לתענוגות, אבל גם גדולי-עולם אינם מואסים לבלות זמר קצר בבקתה.”

“אנא, בטובך,” זעק אַרקָדי, “האם אני אחד מגדולי-עולם? ולמותרות איני רגיל.”

“הרשה, הרשה,” אמר בהעוויה ידידותית וָסילי איוָנוֹביץ'. “אמנם עכשיו נמסרתי לארכיון, אבל גם אני התחככתי בעולם – ומכיר כל ציפור על פי מעופה. גם אני פסיכולוג לפי דרכי, וגם פיזיוֹנוֹמיסט. לולא היה בי כשרון זה אני מעז לומר, הייתי אובד זה-כבר. הם היו שוחקים אותי, את האיש הקטן. אומר לך ללא-מחמאות: הידידות, שהבחנתי בה בינך לבין בני, משמחת אותי בכנות. זה עתה ראיתי אותו. כהרגלו, הידוע ודאי גם לך. הוא השכים קום ורץ לסביבה. הרשה להסתקרן – זמן רב אתה מכיר את יֶבגֶני?”

“החל בחורף הזה.”

“כך. והרשה להוסיף ולשאול – אולי תשב? – הרשה לשאול לאב, בכל הכנות: מה דעתך על יֶבגֶני שלי?”

“הבן שלך הוא אחד האנשים המצוינים ביותר, שנפגשתי עמם באחד הימים,” אמר אַרקָדי בערנות.

עיני וָסילי איוָנוֹביץ' נפקחו לרווחה, ולחייו הסמיקו מעט. האֵת נפל מידיו.

“אם כן, אתה מניח…” פתח.

“אני בטוח,” אמר אַרקָדי, “כי לבן שלך צפוי עתיד גדול, שהוא יעטה תהילה על שמך. נוכחתי בזה כבר בפגישתנו הראשונה.”

“איך… איך זה היה?” אמר בקושי וָסילי איוָנוֹביץ'. החיוך הנלהב פישק את שפתיו הרחבות וכבר לא סר מהן."

“אתה רוצה לדעת כיצד נפגשנו?”

“כן… ובכלל…”

אַרקָדי התחיל לדבר על בָּזָרוֹב בלהט רב אף יותר, בהתלהבות רבה יותר משדיבר בערב ההוא, כשרקד מָזוּרקה עם אוֹדינצוֹבה.

וָסילי איוָנוֹביץ' הקשיב, הקשיב, קינח את אפו, גלגל את הממחטה בין כפות ידיו, השתעל, פרע את שערו – ולבסוף לא עצר כוח: רכן אל אַרקָדי ונשק בכתפו.

“אושר גדול הבאת לי.” אמר בלי להפסיק לחייך. “עלי לומר לך שאני… מעריץ כאֵל את הבן שלי. על הזקנה אין מה לומר: ידוע – אֵם! אבל איני מעֵז לגלות בנוכחותו את רגשותי. מפני שאין הוא אוהב את זה. הוא אויב של כל ההשתפכויות. רבים מגנים אותו על קשיחות זו של אופיו, ורואים בה סימן לגאווה או העדר-רגשות. אבל אנשים הדומים לו אי-אפשר למדוד באמת-מידה רגילה. לא כן? הנה, למשל: אחר במקומו היה מושך ומושך כסף מהוריו. ואצלנו, התאמין? מעולם לא לקח פרוטה מיותרת. חי-נפשי!”

“הוא אדם נקי-כפיים, איש ישר,” אמר אַרקָדי.

"דווקא נקי-כפיים. ואני, אַרקָדי ניקוֹלָאיץ', לא רק מעריץ אותו, אלא גא בו וכל רדיפת-הכבוד שלי מסתכמת בכך, שאני רוצה, כי באחד-הימים ייאָמרו בביוגרפיה שלו מלים אלו: “בנו של רופא-מטה פשוט, אשר ידע, אמנם, לנחש את ערכו במוקדם, ולא חסך מחינוכו…” קול הזקן נקטע.

אַרקָדי לחץ את ידו.

“מה דעתך,” שאל וָסילי איוָנוֹביץ' לאחר שתיקת-מה, “הרי לא בתחום הרפואה ישיג את הפרסום שאתה מנבא לו?”

“ודאי, לא בתחום הרפואה, אף כי גם מבחינה זו יהיה בין ראשוני המדענים.”

“באיזה תחום, אַרקָדי ניקוֹלָאיץ'?”

“קשה לומר זאת היום, אבל הוא יהיה מפורסם.”

“הוא יהיה מפורסם!” חזר לאמר הזקן ושקע בהרהורים.

“אָרינה ולַסיֶבנה ציוותה לבקש לבוא לשתות תה,” אמרה אַנפיסוּשקה, כשעברה לידם ובידיה קערה גדולה מלאה פטל בשל.

ננער וָסילי איוָנוֹביץ'.

“ושמנת קרה לפטל, תהיה?”

“תהיה.”

“אבל קרה, שימי לב! בלי גינונים, אַרקדי ניקוֹלָיֶביץ', קח יותר. מדוע אין יֶבגֶני בא?”

“אני כאן,” נשמע קולו של בָּזָרוֹב מחדרו של אַרקָדי.

וָסילי איוָנוָביץ' פנה באחת.

“אהה! רצית לבקר אצל הידיד. אבל איחרת, amice,40 ואנו כבר שוחחנו שיחה ארוכה. ועכשיו יש ללכת לתה. אמא קוראת. אגב, יש לי צורך לדבר אתך.”

“על מה?”

“יש כאן איכר הסובל מאִיקטֶר…”

“זאת אומרת, צהבת?”

“כן. איקטֶר כרוני ועקשני מאוד. רשמתי לו צמחים. עַרבָּז ופֶּרַע, אילצתי לאכול גזר, נתתי סודה. כל אלה אמצעים פַּליָטיבִיים. דרוש משהו חזק יותר. אתה אמנם לועג לרפואה, אבל אני בטוח שתוכל לתת לי עצה לעניין. ועל כך עוד נדבר. ועכשיו נלך לשתות תה.”

וָסילי איוָנוֹביץ' ניתר בערנות מהספסל ושר מתוך “רוֹבֶּרט”:


החוק, החוק, חוקים נקבע לנו,

ורק בשִ… בשִ… רק בשמחה לחיות!


“חיוניות מופלאה!” אמר בָּזָרוֹב כשסר מהחלון.

הגיעו צהרי-היום. השמש חרכה מבעד לווילון דק של עננים לבנבנים רצופים. הכול שתק, ורק התרנגולים קראו זה לזה ביהירות, ועוררו בכל שומעיהם תחושה משונה של נמנום ושעמום. ואי-שם, גבוה, בצמרות העצים, נצטלצלה כקריאה בכיינית צוויחתו המתמשכת של נץ צעיר. אַרקָדי ובָּזָרוֹב שכבו בצל גדיש-שחת לא-גדול, על מצע דק של העשב היבש-מרשרש אך עדיין ירוק.

“עץ-אַספָּה זה,” פתח בָּזָרוֹב, “מזכיר לי את ילדותי. הוא גדל על שפת בור, שנשאר ממשרפת-הלבֵנים, ובימים ההם הייתי בטוח, כי לבור ולאַספָּה כוח קסום: מעולם לא השתעממתי לידם. לא הבנתי אז, שלא השתעממתי מפני שהייתי פעוט. ועכשיו אני מבוגר, ואין הקסם פועל.”

“כמה בילית כאן בסך-הכול?” שאל אַרקָדי.

“שנתיים רצופות. אחר-כך היינו באים לכאן מפעם-לפעם. חיי-נוודים חָיינו. בעיקר השׂתרכנו בערים.”

“והבית הזה נבנה זה-כבר?”

“זה-כבר. בנה אותו סבא, אבי אמי.”

“מי היה סבך?”

“השד יודע אותו. איזה סֶקוּנד-מָיוֹר.41 שירת אצל סוּבוֹרוֹב, ותמיד סיפר על המעבר באלפּים. ודאי שיקר.”

“אכן תלוי בחדר-האורחים שלך דיוקן של סוּבוֹרוֹב. אני אוהב בתים קטנים כאלה כמו הבית שלכם, ישנים וחמימים. גם הריח העומד בהם מיוחד במינו.”

“ריח שמן-הלַמפָּדים ותלתן-דובשני.” אמר בָּזָרוֹב ופיהק. “וכמה זבובים בבתים הנחמדים האלה… אוּף!”

“אמור,” שאל אַרקָדי לאחר שתיקה קצרה, בילדות שלך לא לחצו עליך?"

“הלוא אתה רואה איזה הורים יש לי. אין הם אנשים מחמירים.”

“אתה אוהב אותם, יֶבגֶני?”

“אוהב, אַרקָדי!”

“הם אוהבים אותך כל-כך!”

שתק בָּזָרוֹב.

“אתה יודע על מה אני חושב?” אמר לבסוף, שולב ידיו מתחת לעורפו.

“איני יודע. על מה?”

“אני חושב: טובים חיי הורי עלי אדמות! אבא, בגיל ששים, דואג, מדבר על אמצעים ‘פַּליָטיביים’, מרפא אנשים, נוהג רוחב-לב באיכרים, בקיצור, מתהולל. גם חיי אמי טובים: היום שלה מלא-מלא כל מיני עיסוקים, אנחות, ואין לה פנאי להרהר ולשקול… ואילו אני…”

“ואתה?”

“ואני חושב: הנה אני שוכב ליד הגדיש… המקום הצר שאני תופס, כה זעיר בהשוואה לשאר המרחב, שאינני בו, ואין לאיש בו עניין בי. וחלק הזמן, שיעלה בידי לחיות, כה אפסי לעומת הנצח, שלא הייתי בו ולא אהיה… ובאטוֹם זה, בנקודה מתמטית זו יש מחזור-דם, המוח עובד וגם רוצה משהו… איזו זוועה! איזה מין שטויות!”

“הרשה להעיר לך: מה שאמרת, מתייחס לכל האדם…”

“הצדק אתך,” אמר בָּזָרוֹב. “רצית לומר, כי הם, ההורים שלי, עסוקים ואינם מודאגים מאפסותם, אין זה מסריח להם… ואני… אני מרגיש רק שעמום וכעס.”

“כעס? מדוע כעס?”

“מדוע? מה פירוש, מדוע? האם שכחת?”

“אני זוכר הכול, ואף-על-פי-כן איני מכיר בזכותך לכעוס. אתה אומלל, אני מסכים, אבל…”

“אה! אתה, אַרקָדי ניקוֹלָיֶביץ', כפי שאני רואה, מבין את האהבה כמו כל הצעירים החדשים: בואי, בואי, בואי, תרנגולת, וכשהתרנגולת מתחילה להתקרב, עושים ויִברַח! אין אני כזה. אולם, די לדבר על זה. משהו שאינך יכול לעזור לו, חרפה גם לדבר עליו.” עתה שכב על צדו. “ראה! נמלה בת-חיל גוררת זבוב מפרפר. גררי, חביבה, גררי! אל תשימי לב להתנגדות שלו, נצלי את זכותך כבעל-חיים לא להכיר ברגש הרחמים, שלא כמו אחד משלנו, השבור-בידי-עצמו!”

“לא אתה רשאי לדבר על כך, יֶבגֶני! מתי שברת את עצמך?”

בָּזָרוֹב הרים את ראשו.

“אכן, רק בזה אני גֵא. לא שברתי את עצמי, אם כן, גם נקֵבונת לא תשבור אותי. אמן! סוף! מלה נוספת על נושא זה לא תשמע מפי.”

שעת-מה שכבו שני הידידים בשתיקה.

“כן,” פתח בָּזָרוֹב. “יצור משונה הוא האדם. כשאתה מסתכל מהצד, או מרחוק, על חייהם הנִדָחים של ‘האבות’ כאן, נדמה לך: מה טוב מזה? אכול, שתה ודע, שאתה נוהג בדרך הנכונה ביותר, הנבונה ביותר, ולא כן: השעמום יגבר עליך. יש רצון להתעסק עם אנשים, אפילו לגדף אותם, אבל להתעסק עמם.”

“ראוי להתקין את החיים כך, שכל רגע בהם יהיה בעל חשיבות” אמר אַרקָדי במהורהר.

“מי שמדבר! החשוב הוא לפעמים כוזב, אבל מתוק. וגם עם הבלתי-חשוב אפשר להשלים… אבל הטרדות הקטנות, הטרדות… זו צרה.”

“אין הטרדות הקטנות קיימות לגבי אדם, אם רק יסרב להודות בהן.”

“הממ… זו דעה-נדוֹשה הפוכה.”

“מה? מה אתה מכנה בשם זה?”

“הנה כך: לומר, למשל, כי ההשכלה מועילה, זו דעה-נדושה. לומר, כי ההשכלה מזיקה, זו דעה-נדושה הפוכה. היא כאילו מגונדרת יותר, אבל במהות זה אותו דבר עצמו.”

“והאמת היכן היא, באיזה צד?”

“היכן? אענה לך כהד: היכן?”

“אתה במצב-רוח מלנכולי היום, יֶבגֶני.”

“באמת? כנראה, ריכּכה אותי השמש, ואסור גם לאכול כמות כה גדולה של פטל.”

“אם כן, כדאי לנמנם קצת,” אמר אַרקָדי.

“אכן. אבל אתה אל תסתכל בי: פני כל יָשֵן מטופשים הם.”

“ואתה אינך אדיש למחשבות האנשים עליך?”

“איני יודע מה לומר לך. אדם אמיתי אינו צריך לדאוג לזה. אדם אמיתי הוא זה, שאין מה לחשוב עליו, אלא יש לשמוע לו, או לשנוא אותו.”

“מוזר! אין אני שונא איש.” אמר אַרקָדי לאחר הרהור.

“ואני שונא רבים כל-כך. אתה נשמה עדינה, רכרוכי, כיצד תוכל לשנוא!… אתה מפחד, סומך אך מעט על עצמך…”

“ואתה,” הפסיק אותו אַרקָדי, “סומך על עצמך? הערכתך את עצמך גבוהה?”

בָּזָרוֹב שתק.

“כשאפגוש אדם שלא ייכנע לי,” אמר במישוך הברות, “אשנה את דעתי על עצמי. לשנוא! הנה, למשל, אמרת היום כשעברת ליד בקתת זקן-הכפר שלנו פיליפּ – היא כזאת נחמדה, לבנה – הנה, אמרת, רוסיה תגיע לשלמות, כשלאחרון המוּז’יקים יהיה בית כזה, וכל אחד מבינינו חייב לסייע בכך… ואילו אני התחלתי לשנוא את אחרון המוּז’יקים הזה, פיליפּ או סידוֹר, שלמענו אני חייב לצאת מעורי, והוא אפילו תודה לא יאמר לי… ואכן, מה צורך לי בתודה שלו? כן, הוא יחיה בבקתה לבנה, ואילו עלי יצמחו עלי לַפּה. נו, ומה הלאה?”

“די, יֶבגֶני… השומע אותך היום, יסכים על כורחו עם המגנים אותנו על העדר עקרונות.”

“אתה מדבר כמו הדוד שלך. עקרונות אין בכלל – לא תפסת זאת עד היום! אבל ישנן תחושות. הכול תלוי בהן.”

“כיצד?”

“ככה. למשל, אני: חסיד של כיוון השלילה – מכוח התחושה. נעים לי לשלול, כך מוחי בנוי – וזהו! מדוע הכימיה מוצאת-חן בעיני? מדוע אתה אוהב תפוחים? – גם זה מכוח התחושה. לכל זה פירוש אחד. לעולם לא יחדרו אנשים עמוק יותר. לא כל אדם יגיד לך זאת, ובפעם אחרת גם אני לא אגיד זאת לך.”

“אם כן, גם היושר הוא תחושה?”

“ועוד איך!”

“יֶבגֶני!” אמר בקול עצוב אַרקָדי.

“אה? מה? אין זה לטעמך?” הפסיק אותו בָּזָרוֹב. “לא, חביבי! יצאת לקצור, אל תעצור!… אלא שהתפלספנו כבר די-והותר. ‘הטבע משיב עלינו את שתיקת השינה’, אמר פּוּשקין.”

“מעולם לא אמר דבר כזה,” אמר אַרקָדי.

“אם לא אמר, היה יכול ואף חייב לומר, כמשורר. אגב, כפי הנראה, שירת בצבא.”

“פּוּשקין לא היה מעולם איש-צבא!”

“סלח לי, בכל עמוד אתה קורא אצלו: לקרב, לקרב! על כבוד רוסיה!”

“אילו בדיות אתה ממציא! הרי זו הוצאת דיבה.”

“דיבה? חשוב מאוד! עלה על דעתך להפחיד אותי במלה זו! כל דיבה שתוציא על אדם, הריהו, למעשה, ראוי לגרוע פי עשרים ממנה.”

“מוטב שנישן!” אמר אַרקָדי במורת-רוח.

“במירב העונג,” ענה בָּזָרוֹב.

אבל הם לא הצליחו לישון. רגש כמעט עוין כבש את לבבות הצעירים. כעבור חמש דקות פקחו עיניים והסתכלו זה בזה בשתיקה.

“ראה,” אמר אַרקָדי, עלה-דוֹלֶב יבש נתלש ונושר על האדמה. תנועותיו דומות לגמרי לתנועות הפרפר. האין זה משונה? העצוב והמת ביותר – דומה לעליז ולחיוני ביותר."

“הו, ידידי, אַרקָדי ניקוֹלָאיץ'!” קרא בָּזָרוֹב. “אחת אבקש ממך: אל תדבר יפה.”

“אני מדבר כפי שאני יודע… וככלות הכול, זו עריצות. עלה משהו על דעתי. מדוע לא לבטא אותו?”

“כך. ומדוע לא אבטא את מחשבותי? לדעתי, לדבר יפה – לא נימוסי.”

“ומה נימוסי? לגדף?”

“אֶ-אֶה! אני רואה, שאתה מתכוון ללכת בעקבות הדוד שלך. מה שמח היה האידיוט הזה אילו שמע אותך!”

“כיצד כינית את פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'?”

“כיניתי אותו כראוי – אידיוט.”

“אבל זה בלתי-נסבל!” קרא אַרקָדי.

“אה! רגש קרבת-הדם פתח את פיו,” אמר בשלווה בָּזָרוֹב. “שמתי לב: רגש מחזיק מעמד בעקשנות בלב בני-אדם. על הכול מוכן אדם לוותר, מכל דעה-קדומה ייפטר. אבל להודות, כי, למשל, אחיו, הגונב ממחטות של זרים, הוא גנב – זה למעלה מכוחו. ובאמת: אחי שלי, שלי – ואינו גאון… הייתכן כדבר הזה?”

“התעורר בי רגש-צדק פשוט, וכלל לא רגש-קרבה,” הגיב אַרקָדי רתחָנית. “אבל מאחר שאינך מבין את הרגש הזה, מאחר שאין לך תחושה כזאת, אינך יכול לדון אותו.”

“במלים אחרות: אַרקָדי קירסָנוֹב נעלה על הבָנתי – אני מרכין ראש ומשתתק.”

“די, בבקשה, יֶבגֶני. לבסוף נריב.”

“כן, אַרקָדי! עשה טובה, בוא נריב פעם כראוי – עד אבדן-התבונה, עד השמדה…”

“אבל אם כך, אפשר שנגמור בזה…”

“שנרביץ זה לזה?” סיים את המשפט בָּזָרוֹב. “ומה בכך? כאן, על השחת, באווירה כה אידילית, הרחק מהחברה ומעיני אדם – אין דבר. אבל אתה לא תוכל לי. מיד אתפוס בגרונך…”

"בָּזָרוֹב פישק את אצבעותיו הארוכות והקשוחות… אַרקדי התהפך והתכונן, כאילו בצחוק, להגנה… אבל עיני ידידו נראו לו כה זועמות, ובחיוך המעוקם של שפתיו ובעיניו שנדלקו נראה לו איוּם כה ממשי, עד שנבהל על כורחו…

“אה! הנה לאן הגעתם!” נשמע ברגע זה קולו של וָסילי איוָנוֹביץ‘, ורופא-המַטה הזקן התייצב לפני הצעירים במקטורן מאריג-בית, ולראשו כובע-קש, אף הוא מעשה-בית. "חיפשתי אתכם, חיפשתי… אבל אתם בחרתם לכם מקום מצוין, ומתמכּרים לעיסוק נפלא: בשכיבה על ‘האדמה’ להסתכל ב’שמים’… דעו לכם, יש לכך איזו משמעות מיוחדת!"

“אני מסתכל בשמים רק כשרוצה להתעטש,” רטן בָּזָרוֹב. ובפנייה אל אַרקָדי הוסיף בחצי-קול: “חבל שהפריע.”

“די,” לחש ארקדי ולחץ בהסתר את יד ידידו.

אולם שום ידידות לא תעמוד בהתנגשויות כאלה.

“מסתכל אני בכם, אנשי-שיחה צעירים שלי,” אמר וָסילי איוָנוָביץ', מניד ראש ונשען בשתי ידיו על מקל מעשה-בית מתוחכם בפיתולו, שדמות טורקי משמשת לו גוּלה, “מסתכל ועיני אינן יכולות לשׂבוֹע. מה רב בכם הכוח, מה רבים הנעורים הפורחים, הכשָרים, הכשרונות! פשוט… קַסטוֹר ופּוֹלוּקס!”

“הבט, אל המיתולוגיה הגיע!” אמר בזרוב. “רואים עכשיו, כי בשעתו היה לָטיניסט חזק! הלוא, כפי שאני זוכר, קיבלת מדלית-כסף על חיבור. מה?”

“הדיאוֹסקוּרים, הדיאוֹסקוּרים!”42 חזר ואמר וָסילי איוָנוֹביץ'.

“די כבר, אבא, להתמוגג.”

“פעם אחת בעידן – אפשר,” מלמל הזקן. “אמנם, לא חיפשתי אתכם, רבותי, כדי לחלק לכם מחמאות, אלא כדי לדווח, ראשית, כי עוד מעט נאכל את ארוחת-הצהריים, ושנית, רצית לספר לך משהו מראש, יֶבגֶני… אתה אדם חכם, מכיר אנשים וגם נשים, ועל כן ודאי תסלח… אמא שלך רצתה להזמין מיסה, לרגל בואך. אל תעלה על הדעת, שאני קורא לך להשתתף בתפילה זו: היא כבר נסתיימה. אבל האב אָלֶכּסֵי…”

“הכומר?”

“נו, כן, הכומר, הוא… יאכל אתנו… לא ציפיתי לזה, וגם לא יעצתי להזמין אותו. אבל איכשהו יצא כך. הוא לא הבין אותי… נו, ואָרינה ולַסיֶבנה… ואגב, הוא אדם טוב ונבון מאוד.”

“הן לא יאכל את המנה שלי בארוחה?” שאל בָּזָרוֹב.

צחק וָסילי איוָנוֹביץ'.

“באמת, מה אתה אומר!”

“ויותר מזה איני דורש. אני מוכן לשבת אל השולחן עם כל אדם.”

וָסילי איוָנוֹביץ' היטיב את כובע-הקש.

“בטוח הייתי מראש,” אמר, “שאתה נעלה על כל הדעות-הקדומות. וגם אני – זקן, זו לי השנה הששים ושתיים, וגם לי אין דעות קדומות (וָסילי איוָנוֹביץ' לא העז להודות, כי גם הוא רצה בתפילה… אדוק היה במידה לא פחותה מאשתו). והאב אָלֶכּסֵי רצה מאוד להכיר אותך. הוא ימצא-חן בעיניך, תיווכח. גם בקלפים אין הוא מואס, ואפילו… יישאר הדבר בינינו… מעשן מקטרת.”

“מה יש? לאחר הארוחה נשב לשחק ב’יָרָלַש', ואני ארושש אותו.”

“חה-חה-חה, נראה! סבתא ניחשה כן-ולא.”

“מה? האם תשוב להרגל הישן?” אמר בָּזָרוֹב בהדגשה מיוחדת.

"לחיי הברוֹנזה של וָסילי איוָנוֹביץ' הסמיקו והודאגו.

“איך לא תבוש, יֶבגֶני… מה שהיה, חלף. נו כן, אני מוכן להודות לפניו. היתה בי תאווה כזאת בנעורי – זה מדויק. וגם שילמתי את תמורתה! מה חם עכשיו. תרשו לשבת לידכם. הרי איני מפריע?”

“בכלל לא,” ענה אַרקָדי.

בגניחה התיישב וָסילי איוָנוֹביץ' על השחת.

“משכבכם זה מזכיר לי, רבותי,” פתח, “את חיי הצבא שלי, המחנות, תחנות-החבישה, גם הן אי-שם ליד גדיש, וגם על כך תודה לאל.” הוא נאנח. “הרבה, הרבה התנסיתי בימי חיי. הנה, למשל, אם תרשו, אספר אפיזודה מעניינת במגיפת הדֶבר בבֶּסָרָביָה.”

“שקיבלת אחריה את עיטור-ולָדימיר?” נכנס בָּזָרוֹב. “מכירים, מכירים… אגב, מדוע אינך עונד אותו?”

“הלוא אמרתי לך, שאין לי דעות-קדומות,” אמר וָסילי איוָנוֹביץ' (רק יום קודם ציווה לפרום מדש-המקטורן את הסרט האדום), והתחיל לספר על הדֶבר. “הוא נרדם,” לחש פתאום לאַרקָדי, הצביע על בָּזָרוֹב וקרץ בטוב-לב. “יֶבגֶני! קום!” הוסיף בקול רם. “נלך לארוחת-הצהריים…”

האב אָלֶכּסֵיי, גבר מרשים ושמן, שערו הצפוף מסורק למשעי, האזור על הגלימה הסגולה מרוקם, נתגלה כאדם זריז ומהיר-תפיסה. הוא הזדרז הראשון ללחוץ את ידם של אַרקָדי ובָּזָרוֹב, כאילו הבין מראש שאין הם זקוקים לברכתו, והתנהג בחופשיות. לא חשף את עצמו ולא פגע באחרים. בהזדמנות נאותה לעג ללטינית של הסמינרים-לכמרים, והגן על האַרכיהֶגמוֹן שלו. שתי כוסיות יין שתה, ולשלישית סירב. הוא לקח מידי אַרקָדי סיגריה, אך לא עישן, ואמר שיקח אותה הביתה. מה שלא נעם בו הוא הרגלו להרים מפעם-לפעם את ידו לאט-לאט, כדי לצוד זבוב על פניו, ולמעוך אותו לפעמים. הוא ישב אל השולחן הירוק בהבעת עונג מתון, וסיים בזכייה מבָּזָרוֹב של שני רובל וחמישים קופֵּיקות בשטרות: בבית אָרינה ולַסיֶבנה לא ידעו כלל על התחשבנות במטבעות כסף… כמו קודם ישבה ליד הבן (בקלפים לא שיחקה). כמו קודם השעינה את לחיה על האגרוף הקטן, והיתה קמה רק כדי לצוות להגיש איזה מאכל חדש. היא חששה ללטף את בָּזָרוֹב, והוא לא עודד אותה לכך, לא הזמין ליטופים. מלבד זאת, יעץ לה גם וָסילי איוָנוֹביץ' לא “להטריד” אותו יותר מדי. “הצעירים אינם מחבבים זאת,” הסביר לה (אין צריך לומר איזו ארוחה הוגשה ביום ההוא בצהריים: טימוֹפֶאיץ' בכבודו-ובעצמו רכב עם שחר לקנות בשר-בקר מיוחד מצֶ’רקַס. זקן-הכפר נסע בכיוון אחר להביא דגים וסרטנים. תמורת הפטריות בלבד קיבלו האיכרות ארבעים ושתיים קופּיקות בנחושת). אולם עיניה של אָרינה ולַסיֶבנה, המופנות כל הזמן אל בָּזָרוֹב, הביעו לא רק מסירות ואהבה: השתקף בהן גם צער מעורב בסקרנות ובפחד, ונראה גם גינוי עניו.

אמנם, בָּזָרוֹב לא היה פנוי לבחון מה אומרות עיני אמו. לעתים רחוקות פנה אליה, וגם אז בשאלה קצרה בלבד. פעם אחת ביקש ממנה יד “למזל”, לאט הניחה את ידה הרכה על כפו הרחבה והקשוחה.

“ומה,” שאלה לאחר שעה קלה, “לא עזר?”

“המזל הורע אפילו,” ענה בחיוך אגבי.

“מאודִי מאוד הם מסתכנים.” אמר כאילו בצער האב אָלֶכּסֵי והחליק את זקנו היפה.

“כלל של נפוליאון, אבינו, של נפוליאון,” אמר וָסילי איוָנוֹביץ', ופתח באַס.

“והוא שהביא אותו לאיי הֶלֶנה הקדושה,” אמר האב אָלֶכּסיי וכיסה את האַס בקלף בכיר.

“אינך רוצה מי ענבי-שועל, יֶניוּשֶצ’קה?” שאלה אָרינה ולַסיֶבנה.

בָּזָרוֹב הסתפק במשיכת-כתפיים.

“לא,” אמר לאַרקָדי למחרת. “אסע מכאן מחר. משעמם. יש חשק לעבוד, וכאן אי-אפשר. אשוב אליכם, לכפר. הלוא השארתי שם את התכשירים שלי. אצלכם אפשר, לפחות, להסתגר בחדר. ואילו כאן חוזר ואומר אבי: ‘חדר-העבודה שלי עומד לרשותך – איש לא יפריע לך’. אומר, ואינו סר ממני אפילו צעד אחד. ולא נעים לי לנעול את החדר לפניו. נו, וגם אמא. אני שומע את אנחותיה מעבר לקיר, וכשאני יוצא אליה, אין לי מה לומר לה.”

“היא תצטער מאוד,” אמר אַרקָדי, “וגם הוא.”

“עוד אשוב אליהם.”

“מתי?”

“כשאסע לפטרבורג.”

“צר לי במיוחד על אמך.”

“מה פתאום? בגרגרים קנתה את לבך. מה?”

אַרקָדי השפיל עיניו.

“אינך מכיר את אמך, יֶבגֶני. היא לא רק אשה מצוינת, היא גם חכמה מאוד. הבוקר שוחחה עמי חצי שעה, וכה לעניין ומעניין.”

“ודאי הרבתה מלים עלי?”

“לא רק בך היה מדובר.”

“אולי מהצד זה נראה לך אחרת. כשאשה יודעת לקיים שיחה של מחצית-השעה, הרי זה סימן טוב. ובכל זאת, אסע.”

“לא קל יהיה לך להודיע להם על כך. הם דנים ביניהם כל הזמן מה נעשה בעוד שבועיים.”

“לא קל, השד הסית אותי היום להרגיז את אבא. לפני כמה ימים ציווה להלקות איכר-אריס אחד – וטוב עשה. כן, כן, אל תסתכל בי באימה כזאת – טוב מאוד עשה, מפני שהאיכר הוא גנב ושיכור איום ונורא. אלא שאבא לא ציפה בשום פנים, שהידיעה תגיע אלי, כפי שאומרים. והוא נבוך מאוד, ועתה איאלץ לגרום לו צער נוסף… אין דבר! עד החתונה יגליד הפציע.”

בָּזָרוֹב אמר “אין דבר!”, אבל יום שלם חלף לפני שהעז להודיע לוָסילי איוָנוֹביץ' על כוונתו. לבסוף, כשנפרד ממנו בחדר-העבודה אמר בלווית פיהוק מתוח:

“כן… כמעט ששכחתי לומר לך… צווה לשלוח מחר את הסוסים שלנו אל פֶדוֹט, לשם החלפה.”

נדהם וָסילי איוָנוֹביץ'.

“האם האדון קירסָנוֹב נוסע מכאן?”

“כן. ואני נוסע עמו.”

וָסילי איוָנוביץ' פנה אליו באחת.

“אתה נוסע?”

“כן… עלי לנסוע. דאג, בבקשה, לסוסים.”

“טוב,” מלמל הזקן, “לשם חילוף… טוב… אבל… אבל… הייתכן?”

“עלי לנסוע אליו לזמן קצר. אחר-כך אשוב הנה.”

“כן! לזמן קצר… טוב.” וָסילי איוָנוֹביץ' שלף מטפחת, וכשקינח את אפו, כמעט השתופף. “מה אפשר לעשות? הכול… ייעשה. חשבתי לי, שתשהה אצלנו… זמן רב יותר. שלושה ימים… וזה, לאחר שלוש שנים. קצת פחות מדי. פחות מדי, יֶבגֶני!”

“אבל הרי אמרתי לך, כי במהרה אשוב. הכרח הוא לי לנסוע.”

"הכרח… אבל מה? תחילה יש למלא את החובה. אם כן, לשלוח סוסים? טוב. כמובן, שאני ואַרינה לא ציפינו לזה. היא ביקשה פרחים משכנה, רצתה לקשט את החדר שלך (וָסילי איוָנוֹביץ' לא הזכיר, כי כל בוקר, עם שחר, הוא עומד בנעלי-בית, מתייעץ עם טימוֹפֶאִיץ', שולף ביד רועדת שטר קרוע אחד אחר משנהו, מטיל על האיש קניות שונות, מדגיש בעיקר את מצרכי-המזון והיין האדום, שקלע לטעמם של הצעירים, ככל שניתן לעמוד על כך), “העיקר הוא החופש. זה הכלל שלי… לא להכביד… לא…”

הוא השתתק פתאום ופנה אל הדלת.

“אנחנו נתראה בקרוב, אבא, ודאי.”

אולם וָסילי איוָנוֹביץ' לא פנה אליו, ורק הניף יד בביטול ויצא. כששב לחדר-השינה מצא את אשתו במיטה, ופתח בתפילה לחושה, כדי שלא להעיר אותה.

“אתה הוא, וָסילי איוָנוֹביץ'?” שאלה.

“אני, יקירה!”

“אתה בא מאֶניוּשה? אגיד לך, אני חוששת: האם נוח לו לישון על הספה? ציוויתי על אַנפיסוּשקה לרפד את משכבו במזרן-המחנה שלך ובכרים חדשים. הייתי נותנת לו את הכסת שלנו. אבל, ככל שאני זוכרת, אין הוא אוהב מצע רך.”

“אין דבר, יקרה, אל תדאגי. טוב לו.” “אלוה, מחל לנו, לחוטאים,” המשיך בחצי-קול את תפילתו. וָסילי איוָנוֹביץ' ריחם על הזקנה שלו. הוא לא רצה לומר לה לקראת הלילה, איזה צער צפוי לה.

בָּזָרוֹב ואַרקָדי נסעו למחרת, מבעוד בוקר ירדה עגמוּמית על הבית. הכלים נשרו מידיה של אַנפיסוּשקה, אפילו פֶדקה נדהם, וסיים בכך שחלץ את המגפיים. וָסילי איוָנוֹביץ' התרוצץ יותר מהרגיל, דיבר בקול רם, הקיש במגפיים, אבל פניו נפלו ומבטיו חמקו בלי-הרף על פני הבן. אָרינה ולַסיֶבנה בכתה חרש. היא היתה מאבדת עשתונות וכל שליטה על עצמה, לולא היה הבעל מדבר על לבה השכם בבוקר כשעתיים. אבל, כשלאחר הבטחות חוזרות ונשנות לשוב לא יאוחר מבעוד חודש, נחלץ סוף-סוף מהחיבוקים העוצרים בו וישב בטָרַנטַס; כשנעו הסוסים והפעמון הקטן נצטלצל והגלגלים סָבו – וכבר אין טעם להסתכל בעקבות הנוסעים, והאבק שָכך, וטימוֹפֶאיץ‘, שחוח ומתנדנד, דשדש לשוב אל חדרונו; כשנשארו הזקנים לבדם בביתם, שנתכווץ כאילו פתאום ונתרַפּט, צנח וָסילי איוָנוֹביץ’, שנופף לפני רגע במטפחתו, עומד על המרפסת כבן-חיִל, על הכיסא והרכין את ראשו אל החזה. “נטש, נטש אותנו.” מלמל, “נטש… הוא השתעמם אתנו. לבדי כמו אצבע עכשיו, לבדי!” חזר ואמר פעמים אחדות, ובכל פעם שלח קדימה את ידו עם האצבע הזקורה. עתה ניגשה אליו אָרינה ולַסיֶבנה, הצמידה את ראשה השׂב אל ראשו השׂב ואמרה: “מה אפשר לעשות, וַסיָה! הבן – פרוסה שנפרסה מהכיכר. הוא כמו הבַּז: רצה – עף ובא, רצה – עף והסתלק. ואילו אני ואתה כפטריות ליד שורש הגזע הנבוב, יושבים יחדיו ולא נזוז מהמקום. רק אני אשאר לך לנצח בלי שינוי, כמו שתישאר אתה לי.”

הסיר וָסילי איוָנוֹביץ' את ידיו מפניו וחיבק את אשתו, את חברתו, חזק-חזק, כפי שלא חיבק אותה גם בנעוריו: היא ניחמה אותו בעצבונו.


 

22    🔗

שותקים, מחליפים נדירוֹת מלים חסרות-חשיבות, הגיעו ידידינו אל פֶדוֹט. בָּזָרוֹב לא היה מרוצה מעצמו. אַרקָדי לא היה מרוצה ממנו. מלבד זאת, הרגיש בעצבות חסרת-הסיבה, המוכּרת רק לצעירים מאוד. הרכּב רתם את סוסי-החילוף, טיפס על הדוכן ושאל: ימינה או שמאלה?

הרעיד אַרקָדי. הדרך ימינה מוליכה העירה ומשם הביתה. הדרך שמאלה מוליכה אל אוֹדינצוֹבה. הוא הביט בפני בָּזָרוֹב.

“יֶבגֶני,” שאל, “שמאלה?”

בָּזָרוֹב הסב פניו.

“איזו שטות היא זו?” מלמל.

“אני יודע שזו שטות,” ענה אַרקָדי, “אבל מה בכך? האם זו לנו הפעם הראשונה?”

בָּזָרוֹב משך את הכובע על מצחו.

“כפי שאתה מבין,” אמר לבסוף.

“סע שמאלה!” קרא אַרקָדי.

נסע הטָרַנטַס לעבר ניקוֹלסקוֹיֶה. אבל לאחר שנתפסו למעשה שטות, שתקו הידידים אף יותר מקודם, אפילו נראו נרגזים.

כבר לפי קבלת-הפנים של החדרן-הראשי על מרפסת ביתה של אוֹדינצוֹבה, יכלו הידידים להבין, כי נהגו לא-בתבונה כשנכנעו לרעיון שהבזיק בדעתם. כפי הנראה, לא ציפו להם. שעה ארוכה ישבו בפרצופים מטופשים למדי בחדר-האורחים. סוף-סוף יצאה אוֹדינצוֹבה אליהם. היא בירכה אותם בחביבות הרגילה שלה, אבל התפלאה לשיבתם המהירה, וככל שהיה אפשר לדון על פי אטיות דבריה ותנועותיה, לא שמחה הרבה לביקורם. הם נחפזו להודיע, כי נכנסו באקראי, וכעבור ארבע שעות ימשיכו את מסעם העירה. היא הסתפקה בצליל-אישור קל, ביקשה מאַרקָדי לדרוש בשלום אביו ושלחה לקרוא לדודה. הנסיכה הופיעה נסוכת-שינה, מה שהוסיף זעם להבעת פניה הזקנות, הקמוטות. קַטיָה לא היתה בקו-הבריאות, והיא לא יצאה מחדרה. אַרקָדי הרגיש פתאום, כי רצה לראות את קַטיָה כפי שרצה לראות את אַננָה סֶרגֶיֶבנה עצמה. ארבע שעות חלפו בשיחות חסרות-חשיבת על דא ועל הא. אַננָה סֶרגֶיֶבנה שמעה ודיברה ללא-חיוך. רק עם הפרידה נעה כאילו בנפשה ידידותה הקודמת.

“נתקפתי עכשיו דכדוך,” אמרה, “אך אתם אל תשימו לב לכך ושובו לכאן כעבור זמן-מה, לשניכם אני אומרת זאת.”

בָּזָרוֹב וארקָדי ענו לה בקידה שתוקה. עלו לרכב, נסעו הביתה למַראִינו, בלי להתעכב בשום מקום, והגיעו בשלום למחרת בערב. בכל זמן הנסיעה לא הזכיר גם אחד מהם את שמה של אוֹדינצוֹבה. בָּזָרוֹב כמעט שלא פתח את פיו, והסתכל הצדה, הרחק מהדרך, במתיחות קשוחה.

במַראִינוֹ שמחו הכול לבואם שמחה גדולה. היעדרו הממושך של הבן התחיל להדאיג את ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ‘. הוא פלט צעקה, בעט ברגליו והקפיץ את עצמו על הספה כשנכנסה פֶניֶצ’קה בריצה, והודיעה בעיניים קורנות על בואם של “האדונים הצעירים”. גם פָּוֶל פֶּטרוֹביץ’ נתקף התרגשות נעימה וחייך סלחנית, כשהוא מטלטל את ידיהם של הנודדים ששבו. התחילו דיבורים, שאלות. דיבר בעיקר אַרקָדי, במיוחד בארוחת-הערב, שנמשכה הרבה לאחר-חצות. ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' ציווה להגיש כמה בקבוקי יין-פּוֹרט, שהובא זה עתה ממוסקבה, והוא עצמו הרבה לשתות עד שהסמיקו לחייו בגון הפטל, וצחוקו ספק ילדותי, ספק עצבני. התרוממות-הרוח הכללית הושרתה גם אנשי-השירות. דוּניָשה רצה הלוך-ושוב כמטורפת וטרקה דלתות. פּיוֹטר ניסה גם בשלוש אחר חצות לנגן בגיטרה וַלס-קָזַק. המיתרים נצטלצלו נוגים ונעימים באוויר הקופא, אבל מלבד הסלסול הראשון לא הצליח הקָמֶרדינֶר המשכיל להפיק דבר: הטבע מנע ממנו כשרון מוסיקלי, כפי שמנע את שאר הכשרונות.

ובינתיים לא היו החיים במַראִינו יפים מדי, ואת ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' המסכן פקדו צרות. טרדות המשק גדלו מיום ליום – טרדות פרועות, עגומות. המגע עם הפועלים השכירים נעשה קשה ללא-נשוא. אלה רצו לעזוב או ביקשו תוספת שכר, אחרים הסתלקו לאחר קבלת דמי-הקדימה. סוסים חלו. הרתמות נשרפו, כאילו עלו באש. העבודה בוצעה ברשלנות. מכונת-הדישה שהוזמנה ממוסקבה נתגלתה כבלתי-ראויה לשימוש בגלל כובדה. את המכונה השנייה קלקלו בהפעלה הראשונה. מחצית הרפת נשרפה, מפני שזקנה עיוורת מאנשי-החצר הלכה בשעת רוח חזקה ואוּד בוער בידה, כדי “לעשן” את הפרה שלה… אמנם, לפי טענתה של הזקנה, נגרמה הצרה בגלל האדון שעלה על דעתו לייצר גבינה שלא ראה איש כמותה ותרכיזי-חלב. הפקיד-המנהל נתקף עצלות והתחיל אפילו להשמין, כפי שמשמין כל רוסי שהגיע ל“לחם חופשי”. כשראה מרחוק את ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' היה מטיל קיסם בחזירון שעבר לידו בריצה, כדי להוכיח להט בעבודה, או איים על איזה פרחח, אך בעיקר היה ישן. האיכרים שקיבלו אדמה תמורת דמי-“אוֹבּרוֹק”, לא שילמו את הכסף במועדו, וגנבו עצים ביער. כמעט מדי לילה היו השומרים תופסים סוסים של איכרים באפָרים של “החווה”, ולפעמים החרימו אותם, תוך קרב. ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' קבע קנס-כספי על השחתת-המרעה, אבל העניין נסתיים על-פי-רוב בכך, שהסוסים עמדו יום-יומיים ואכלו מאבוסו של האדון, ולבסוף הוחזרו לבעליהם. מלבד כל אלה, התחילו האיכרים לריב בינם לבין עצמם: אחים דרשו חלוקת-קרקעות ביניהם, נשותיהם לא הצליחו לחיות יחדיו בבית אחד. פתאום היתה פורצת קטטה אלימה, הכול קפצו על רגליהם, כאילו לפי פקודה, הכול רצו והתכנסו לפני מרפסת המשרד, נדחקו אל האדון, תכופות – חבולי פרצופים, שתויים, ודרשו משפט וגמול. קם רעש, נשמעו יבבות, צוויחות של איכרות לסרוגין עם גידופי הגברים. הכרח היה לשפוט בין שני הצדדים, לצעוק עד צרידות, מתוך ידיעה מראש, שאין להגיע לפתרון נכון. חסרו ידים-עובדות לקציר: בעל-אחוזה שכן, בעל פנים מהוגנות ביותר, קיבל עליו לסַפק קוצרים לפי שני רובלים לדֶסיאטינה, ורימה בחוסר-מצפון גמור. האיכרות המקומיות דרשו שכר שלא נשמע כמוהו, ובינתיים נשפכו הגרעינים על הקרקע, ואין עדיין שליטה על הקציר, ואילו מועצת-האפוטרופסים דורשת תשלום מידי מלא של האחוזים…

“אין לי כוח!” קרא לא אחת ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' בייאוש. “להכות אותם בעצמך אינך יכול, לשלוח לקרוא לשוטר-המחוז – אין העקרונות מרשים, וללא אימת-העונש לא תשיג דבר!”

“Du calme, du calme!”43 היה מעיר על-כך פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', ורטן והקדיר-פנים ומרט בשפמו.

בָּזָרוֹב שמר מרחק מה“טרדות” האלה, וכאורח לא נאלץ גם להתערב בעניינים לא-לו. למחרת בואו למַראִינוֹ שב אל הצפרדעים שלו, אל היְצוּקיוֹת, אל ההרכבים הכימיים, ועסק בהם. לעומת זאת, ראה אַרקָדי חובה לעצמו לעזור לאביו, ולפחות, להעמיד-פנים שהוא רוצה לעזור. הוא הקשיב לדברי האב בסבלנות, ופעם אחת אפילו נתן עצה, לא כדי שתתקבל אלא כדי להצהיר על השתתפותו בדאגה. העיסוק במשק לא עורר בו סלידה: הוא חלם אפילו בעונג על פעילותו כאגרונום, אבל בזמן-הזה עלו מחשבות אחרות על דעתו. לתמהונו, חשב אַרקַדי בלי-הרף על ניקוֹלסקוֹיֶה. קודם-לכן היה ודאי מושך-כתפיים אילו אמר לו מישהו, שיש אפשרות שישתעמם בחברת בָּזָרוֹב תחת קורת-גג אחת, ואיזו קורת-גג – של ההורים, והנה השתעמם ונמשך החוצה. עלה על דעתו לטייל הרבה, וגם זה לא הועיל. באחת השיחות עם אביו, נודע לו, כי אצל ניקוֹלַי פֶּטרוָביץ' שמורים כמה מכתבים, מעניינים למדי, שכתבה בשעתה אמה של אוֹדינצוֹבה אל רעייתו המנוֹחה. הוא לא ויתר עד שקיבל לידיו את המכתבים, לאחר שנאלץ האב לחטט בעשרים ארגזים ותַרכּוֹסים שונים. כשקיבל לידיו ניירות כמעט-בָּלים אלה, נרגע אַרקָדי, כאילו נתגלתה לו מטרה, שעליו ללכת לקראתה. “אני אומרת זאת לשניכם,” לחש בלי-הרף, “כך הוסיפה. אסע, אסע, לכל הרוחות!” אלא שהנה נזכר בביקור האחרון, בקבלת-הפנים הצוננת ובמבוכה הקודמת, והפחד כבש אותו. ה“אוּלַי” של הנעורים, השאיפה הכמוסה לדעת את אושרו, לבחון את כוחו ביחידות, ללא חסות של מישהו – גברו סוף-סוף. לא חלפו עשרה ימים מאז שובו אל מַראִינוֹ והוא שב ודהר העירה, בתואנה של למידת המכניזם של בתי-הספר של יום-ראשון. דהר העירה ומשם לניקוֹלסקוֹיֶה. מזרז את הרכּב בלי-הרף דהר לשם, כקצין צעיר לקרב: פחד ידע וגם שמחה, וקוצר-הרוח חנק אותו. “העיקר, לא לחשוב,” שינן בינו לבין עצמו. רכּב נזדמן לו בן-חיִל: עוצר היה ליד כל בית-מרזח, ושואל: “להוֹשיק?” או “להוֹשיק כוסית?”, אבל לאחר ש“הוֹשיק”, לא חס על הסוסים. והנה נתגלה סוף-סוף הגג הגבוה של הבית המוּכּר… “מה אני עושה?” הבזיק בדעתו של אַרקָדי. “אבל, האם אשוב על עקבותי?” ה“טרוֹיקה” דהרה שְכֶם אחד. הרכּב פלט קריאות-עידוד ושרק. הנה רועם כבר הגשרון תחת הפרסות והגלגלים, הנה כבר קרבה שׂדרת האשוחים הגזוזים… שמלה ורודה הבהבה בירקוּת הכהה, פנים צעירות הציצו מתחת לגדילים הקלים של השמשייה… הוא הכיר את קַטיָה, והיא הכירה אותו. אַרקָדי ציווה על הרכּב לבלום את הסוסים הדוהרים, קפץ מהכרכרה וניגש אל קַטיַה. “אתה הוא!” מלמלה והסמיקה כולה, “בוא אל אחותי, היא כאן בגן. ינעם לה לראות אותך.”

קַטיָה הוליכה את אַרקָדי אל הגן. הפגישה עמה נראתה לו אות מבשר טובה מיוחדת. הוא שמח בה כמו בבת-משפחה. הכול הסתדר להפליא: אין חדרן-ראשי, אין הודעה על בואו. בעיקול הדרך ראה את אַננָה סֶרגֶיֶבנה. היא עמדה וגבה אליו. כששמעה צעדים, פנתה לאט לאחור.

שוב נבוך אַרקָדי. אבל דבריה הראשונים הרגיעו אותו מיד. “שלום, בַּרחן!” אמרה בקולה השליו, החביב וצעדה לקראתו, מחייכת ומצמצמת עיניה מפני השמש והרוח: “היכן מצאת אותו, קַטיָה?”

"הבאתי לך, אַננָה סֶרגֶיֶבנה, "פתח, “משהו, שאינך מצפה לו כלל…”

“הבאת את עצמך. וזה טוב מהכול.”


 

23    🔗

לאחר שליווה את אַרקָדי בצער לגלגני ורמז לו, שאין הוא מַשלה את עצמו כלל לגבי המטרה האמיתית של נסיעתו, התבודד בָּזָרוֹב לגמרי. הוא נתקף קדחת-עבודה. עם פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' כבר לא התווכח. מה גם שהאיש היה לובש בנוכחותו מראה אריסטוקרטי מדי, והביע את דעתו יותר בצלילים מאשר במלים. פעם אחת בלבד נכנס למאבק עם הניהיליסט בשאלה האופנתית בזמן-ההוא, שאלת הזכויות של האצולה באוסטזֶאֶה, אבל הפסיק בעצמו ואמר בנימוס צונן:

“אמנם, אין אנו עשויים להבין זה את זה. לי, על כל פנים, לא ניתן הכבוד להבין אותך.”

“ועוד איך!” קרא בָּזָרוֹב. “האדם מסוגל להבין הכול – כיצד רוטט חלל-האֶתר, ומה מתרחש על השמש. אבל שאדם אחר יכול לקנח את אפו בצורה שונה, משהוא מקנח את שלו, את זה אין הוא מסוגל להבין.”

“מה זה, משהו שָנוּן?” שאל פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' וסר הצדה.

אמנם, לפעמים ביקש רשות להיות נוכח בניסויים של בָּזָרוֹב, ופעם אחת אפילו קירב את פניו, המבושמות ורחוצות במיטב-התכשירים, אל המיקרוֹסקוֹפּ, כדי לראות כיצד יְצוּקית שקופה בולעת גרגר-אבק ירוק, ולועסת אותו בחפזון על ידי בליטות זריזות מאוד, המצויות בגרונה. תכופות יותר מאחיו היה ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' מבקר אצל בָּזָרוֹב. הוא היה בא כל יום “ללמוד”, כפי שהתבטא, לולא מנעו זאת ממנו דאגות-המשק. הוא לא הכביד על נַסאי-הטבע הצעיר: היה יושב בפינת-החדר, מסתכל בתשומת-לב, ומרשה לעצמו מפעם-לפעם שאלה זהירה. בארוחות הצהריים והערב השתדל לכוון את השיחה אל הפיסיקה, הגיאולוגיה או הכימיה, מאחר שכל שאר הנושאים, אפילו המשקיים, שלא להזכיר עוד את הפוליטיים היו עלולים להוליך אם לא להתנגשויות, הרי לפחות למורת-רוח הדדית. ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' ניחש, כי שנאת אחיו לבָּזָרוֹב לא פחתה כלל. מקרה בלתי-חשוב, אחד בין השאר, אישר את ניחושיו. הכּוֹלֶרה התחילה להופיע בסביבה ואפילו “עקרה” שניים מאנשי מַראִינוֹ. בלילה פקד את פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' התקף קשה למדי. הוא התענה עד הבוקר, אך לא נזקק לאמנותו של בָּזָרוֹב, וכשראה אותו למחרת ונשאל על ידו: מדוע לא שלח לקרוא לו, ענה, עדיין חיוור מאוד, אבל מגולח ומסורק למשעי: “הלוא אתה, ככל שאני זוכר, אמרת שאינך מאמין ברפואה?” כך היו הימים חולפים. בָּזָרוֹב עבד בעקשנות ובקדרות… ובינתיים נמצאה בביתו של ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' נפש אחת, שלה השמיע לא רק את מרי-נפשו, אלא גם שוחח ברצון עמה… נפש זו היתה פֶניֶצ’קה.

על-פי-רוב, היה נפגש עמה מוקדם בבוקר, בגן או בחצר. אל חדרה לא היה נכנס, והיא קרבה אל דלתו פעם אחת בלבד, כדי לשאול, האם לרחוץ את מיטיָה באמבט או לא. לא זו בלבד שרחשה לו אמון, לא רק שלא פחדה מפניו, אלא נהגה בחברתו בחופשיות ובפתיחות רבה יותר, מאשר בחברת ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' עצמו. קשה לומר ממה נבע קשר זה. אולי נבע הדבר מכך, שהיא הרגישה שלא-במודע, כי בבָּזָרוֹב נעדרים סממני האצולה, סממני הגבוה יותר. היא ראתה בו גם רופא מצוין גם איש פשוט. היא לא הרגישה כל מבוכה בנוכחותו, הוסיפה להתעסק בילד, ופעם אחת, כשחשה בראשה ונתקפה סחרחורת – שתתה כף תרופה מידיו. לעיני ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' היתה מתרחקת מבָּזָרוֹב: לא מתוך עורמה נהגה כך, אלא מתוך איזה רגש של הגינות. מפָוֶל פֶּטרוֹביץ' פחדה יותר מאשר מכל אדם. זה זמן-מה התחיל להתבונן בה והיה מופיע פתאום, כאילו עלה מן האדמה, בחליפה האנגלית, עיניו קפואות ובוחנות וידיו בכיסיו. “פתאום צינה תוקפת אותָך,” התאוננה פֶנְיֶצ’קה באוזני דוּניָשה, וזו נאנחה וחשבה על איש אחר “חסר רגש”. בלי להרגיש נעשה בָּזָרוֹב רודן עריץ של נפשה.

בָּזָרוֹב מצא-חן בעיני פֶניֶצ’קה. וגם היא מצאה-חן בעיניו. אפילו פניה היו משתנות כשדיבר עמה: היתה להן הבעה בהירה, כמעט טובה, ולרשלנות הרגילה היתה נוספת איזו תשומת-לב מבודחת. יופיה של פֶניֶצ’קה עלה מיום ליום. יש תקופה בחיי נשים צעירות, כשהן מתחילות לפרוח ולהיפתח, כמו ורדי-קיץ. תקופה כזאת הגיעה עכשיו בחיי פֶניֶצ’קה. הכול סייע לכך, אפילו השרב של יולי, שעמד אז. בשמלת-קיץ לבנה, היא נראתה לבנה וקלה ממנה: השזפון לא דבק בה, והלהט, שממנו לא יכלה להסתתר, העלה סומק קל על לחייה ואוזניה, נסך עצלות שלווה בכל גופה, השתקף בלאות המנמנמת בעיניה היפות. כמעט שלא יכלה לעבוד, הידיים היו מחליקות אל הברכיים. היא התהלכה מעט, ונאנחה והתאוננה מתוך חולשה משעשעת.

“אולי תתרחצי בבריכה תכופות יותר,” אמר לה ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'.

הוא התקין מרחץ-שחייה מקורֶה בד באחת הבריכות שלו, שעדיין לא יבשה.

“ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'! הלוא לפני שתגיעי לבריכה – תמותי, וגם בשובֵך – תמותי. הלוא אין כל צל בגן.”

“זה נכון, שאין בו צל,” היה עונה ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' ומשפשף את גבותיו.

יום אחד, בשבע בבוקר, היה בָּזָרוֹב חוזר מטיול, ומצא את פֶניֶצ’קה בסוכת-הלילך, שפרחה זה-כבר, אבל עדיין היא סבוכה וירוקה. היא ישבה על הספסל, ולראשה מטפחת לבנה, כנוהגה תמיד. לידה ערימת ורדים אדומים ולבנים, לחים עדיין מטל. בירך אותה לשלום.

“אה! יֶבגֶני וָסיליץ'!” אמרה והרימה את שולי המטפחת, להסתכל בו, וידה נחשפה עד מרפק.

“מה את עושה כאן?” שאל בָּזָרוֹב וישב לידה. “קושרת זר?”

“כן. להעמיד על השולחן, לארוחת-הבוקר. ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' אוהב זאת.”

“אבל לארוחת-הבוקר עוד רחוק. איזה שפע של פרחים.”

“קטפתי אותם עכשיו, כי השרב יעלה ואי-אפשר יהיה לצאת. רק בשעה זו אפשר לנשום. נחלשתי לגמרי מהחום הזה. אני חוששת שאחלה.”

“אילו דמיונות! תני לבדוק את הדופק.” בָּזָרוֹב החזיק בידה, חיפשׂ את הווריד הפועם, ואפילו לא מנה את הפעימות. “מאה שנה תחיי,” אמר ושחרר את ידה.

“ישמור אלוהים!” אמרה.

“מה יש? אינך רוצה להאריך ימים?”

“אבל מאה שנה! היתה לנו סבתא בת שמונים – איזו בעלת-ייסורים היתה! שחורה, חירשת, גיבנת, משתעלת בלי-הרף. משא כבד לעצמה. איזה מין חיים הם אלה!”

“אם כן, מוטב להיות צעיר?”

“וכי לא כך?”

“ובמה זה יותר טוב. הגידי לי!”

“מה זאת אומרת, במה? הנה עכשיו, אני צעירה, יכולה לעשות הכול – אצא ואבוא ואביא ואין לי צורך לבקש דבר ממישהו… ומה טוב מזה?”

“והנה לי היינו-הך: אם אני צעיר או זקן.”

“איך אתה אומר זאת – היינו-הך? מה שאתה אומר, הוא בלתי-אפשרי.”

“שפטי בעצמך פֶדוֹסיָה ניקוֹלָיֶבנה, מה צורך לי בנעורים שלי? אני חי לבדי, ערירי…”

“תמיד זה תלוי בך.”

“זה העניין, שלא בי. אילו ריחם עלי לפחות מישהו.”

פֶניֶצ’קה צידדה בו מבט, אבל לא אמרה דבר.

“מה הוא הספר הזה שבידך?” שאלה לאחר רגע קל.

“זה? זה ספר מלומד, מתוחכם.”

“ואתה לומד כל הזמן? ולא משעמם לך? הלוא אתה כבר, כנראה, יודע הכול.”

“כפי הנראה, לא הכול. נסי גם את לקרוא.”

“אני לא אבין פה שום דבר.”

“אני לא התכוונתי שתביני. רציתי להסתכל בך כשתקראי. כשאת קוראת, מתנועע קצה-אפך בצורה נחמדה מאוד.”

פֶניֶצ’קה, שהתכוונה לקרוא קריאה חצי-דמומה את המאמר שנפתח לפניה ‘על הקריאוֹזוֹט’, פרצה בצחוק והשליכה את הספר. הוא החליק מהספסל על האדמה.

“אני אוהב גם לשמוע את הצחוק שלך.”

“עזוב!”

“אני אוהב לשמוע אותך מדברת. כמו פֶּלג הומה.”

פֶניֶצ’קה הסבה את ראשה.

“איזה מין אתה!” אמרה, אצבעותיה נוגעות בפרחים. “מה יש לך לשמוע אותי? אתה שוחחת עם גברות חכמות כאלה.”

“הו, פֶדוֹסיָה ניקוֹלָיֶבנה! האמיני לי: כל הגברות החכמות שבעולם אינן שוות את המרפק שלך.”

“הביטו, עוד משהו המצאת!” לחשה פֶניֶצ’קה ושלבה ידיה.

בָּזָרוֹב הרים את הספר מהאדמה.

“זה ספר רפואי, מדוע זרקת אותו?”

“רפואי?” חזרה ואמרה פֶניֶצ’קה ופנתה אליו. “אתה יודע מה? הלוא מאז שנתת לי את הטיפות, אתה זוכר? איך שמיטיָה ישן היטב! כבר איני יודעת איך להודות לך. כזה אתה טוב, באמת.”

“לאמיתו של דבר יש לשלם לרופא,” אמר בָּזָרוֹב בחיוך. “הרופאים, את בעצמך יודעת, רודפי-בצע הם.”

נשאה פֶניֶצ’קה אל בָּזָרוֹב את עיניה, שנראו עתה כהות יותר בגלל הזוהר הלבן שהאיר את החלק העליון של פניה. היא לא ידעה האם הוא מתלוצץ או לא.

“אם תסכים, אנחנו בעונג… עלי לשאול את ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'.”

“ואת חושבת שאני רוצה כסף?” הפסיק אותה בָּזָרוֹב. “לא, לא כסף דרוש לי ממך.”

“אלא מה?” אמרה פֶניֶצ’קה.

“מה?” אמר בָּזָרוֹב. “נחשי.”

“איזו מנחשת אני!”

“אם כן, אגיד לך: דרוש לי… אחד הוורדים האלה.”

שוב צחקה פֶניֶצ’קה ואפילו ספקה כפיים, עד כדי כך שעשעה אותה המשאלה של בָּזָרוֹב. היא צחקה, אבל ראתה גם עצמה מוחנפת. בָּזָרוֹב לא גרע עין ממנה.

“בבקשה, בבקשה,” אמרה לבסוף, רכנה אל הספסל והתחילה לברר את הוורדים. “איזה תרצה, אדום או לבן?”

“אדום ולא גדול מדי.” היא הזדקפה.

"הנה, קח, ומיד אספה את ידה המושטת, נשכה שפתיים, הסתכלה בפתח הסוכה, ואימצה את אוזניה.

“מה קרה?” שאל בזרוב. “ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'?”

“לא… הוא נסע לשדה… ואיני מפחדת מפניו… אבל פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'… נדמה היה לי…”

“מה?”

“נדמה היה לי, כי הוא מתהלך כאן. לא… אין איש. קח.” והושיטה לבָּזָרוֹב ורד.

“ומדוע את מפחדת מפָּוֶל פֶּטרוֹביץ'?”

“הוא מפחיד אותי כן הזמן. לדבר – אינו מדבר, אבל מביט בצורה משונה. הלוא גם אתה אינך אוהב אותו. אתה זוכר, קודם לכן, כל הזמן התווכחת אתו. לא ידעתי על מה הולך ביניכם הוויכוח. אבל ראיתי שאתה מסובב אותו ככה, וגם ככה…”

פֶניֶצ’קה המחישה בידיים כיצד, לדעתה, הוא מסובב את פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

בָּזָרוֹב חייך.

ואילו היה מתחיל לנצח אותי," שאל, “היית מגינה עלי?”

“כיצד אוכל להגן עליך? לא, אי-אפשר להסתדר אתך.”

“את חושבת? אני מכיר יד, שאם תרצה, תפיל אותי באצבע.”

“ואיזו יד היא זו?”

“כאילו שאינך יודעת? הריחי את ריחו הטוב של הוורד שנתת לי.”

פֶניֶצ’קה פשטה את צווארה וקירבה את פניה אל הפרח… המטפחת נשמטה מראשה אל הכתפיים. נתגלה שפע של שיער שחור, מבריק, פרוע מעט.

“המתיני, אני רוצה להריח יחד אתך,” אמר בָּזָרוֹב, רכן ונשקה בחוזקה את שפתיה הפעורות.

היא הרעידה, נשענה בשתי ידיה בחזהו, אבל בכוח מועט, והוא הצליח לחדש את הנשיקה ולהאריך אותה.

שיעול יבש נשמע מעבר לשיחי-הלילך. פֶניֶצ’קה זזה מיד אל קצהו של הספסל. הופיע פָּוֶל פֶּטרוֹביץ‘, החווה קידה קלה, אמר במין עגמימות זועמת: “את כאן?” והסתלק. פֶניֶצ’קה אספה מיד את הוורדים ויצאה מהסוכה. "אסור לך, יֶבגני וָסיליֶביץ’," לחשה בצאתה. טינה כּנה נשמעה בלחישתה.

בָּזָרוֹב נזכר במעמד אחר שהתרחש זה-לא-כבר ומצפונו נקף אותו והוא הרגיש צער וגם בוז. אולם מיד טלטל ראשו, ובירך את עצמו באירוניה ב“כניסה הפורמַלית לסוג רודפי-השמלות” ופנה אל חדרו.

ואילו פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' יצא מהגן ובצעד אטי הגיע ליער. הוא שהה בו זמן רב למדי, וכששב לארוחת-הבוקר, שאל אותו ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' בדאגה, האם הוא בקו-הבריאות, עד כדי כך חשכו פניו.

“אומר לך, לפעמים אני סובל מהשתפכות המרה,” ענה לו בשלווה פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.


 

24    🔗

כעבור שעתיים הקיש על דלתו של בָּזָרוֹב.

“עלי להתנצל על שאני מפריע לך בעיסוקיך המדעיים,” פתח, ישב על כיסא ליד החלון ונשען בשתי ידיו על מקל יפה בעל גולת-שנהב (כרגיל, התהלך ללא-מקל), “אלא שנאלץ אני לבקש ממך לייחד לי חמש דקות מזמנך היקר… לא יותר.”

“כל זמני לשרותך,” ענה בָּזָרוֹב, ובפניו חלף משהו, אך הופיע פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' על הסף.

“חמש דקות יספיקו לי. באתי כדי לשאול אותך שאלה אחת.”

“שאלה? על מה?”

“הנה, הואֵל לשמוע. בתחילת שהייתך בבית אחי, כשעדיין לא מנעתי מעצמי את העונג לשוחח עמך, נזדמן לי לשמוע את דעותיך על עניינים שונים. אבל ככל שאני זוכר, לא היו בינינו, ולא היו בנוכחותי, כל שיחה על דוּקרָבות, על הדוּקרב בכלל. הרשה-נא להיוודע, מה דעתך על נושא זה?”

בָּזָרוֹב, שקם לקראת פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', ישב בקצה הכיסא ושילב ידיו.

“הנה, זו דעתי,” אמר, “מנקודת-ראות עיונית הדוקרב הוא איוולת. אבל מנקודת-ראות מעשית – זה ענין אחר.”

“זאת אומרת, רצונך לומר, אם אכן ירדתי לסוף דעתך, כי תהיה השקפתך העיונית על הדוקרב אשר תהיה, הרי למעשה לא היית מרשה להעליב אותך בלי לדרוש פיצוי על-ידי דוקרב?”

“ניחשת את מחשבתי במלואה.”

“טוב מאוד. נעים לי מאוד לשמוע זאת מפיך. דבריך מחלצים אותי מאי-הוודאוּת…”

“מהססנות, רצונך לומר.”

“היינו-הך. אני מתבטא כך, כדי שתבין אותי. אינני… עכבר של הסמינריון-לכמרים. דבריך משחררים אותי מהכרח עצוב מסוים. החלטתי להילחם אתך.”

בָּזָרוֹב לטש עיניים.

“עמי?”

“דווקא עמך.”

“אבל על שום מה? אנא, בטוּבך.”

“הייתי יכול להסביר לך את הסיבה,” פתח פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'. “אבל אני מעדיף לא לדבר עליה. לטעמי, אתה מיותר כאן. איני יכול לשאת אותך, אני בז לך, ואם לא די לך בזה…”

עיני פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' בָרקו… גם עיני בָּזָרוֹב התלקחו.

“טוב מאד” אמר. “הסבר נוסף מיותר. עלתה על דעתך הפַנטסיה לנסות עלי את רוח-האבירות שלך. הייתי יכול לסרב לך בגרימת עונג זה, אבל, יהיה אשר יהיה!”

“אסיר-תודה נרגש אני לך.” ענה פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', “ועכשיו אני יכול לקוות, כי תקבל את הזמנתי לדוקרב. בלי לאלץ אותי לאמצעי כפייה.”

“זאת אומרת, אם נדבר ללא אָלֶגוֹריות, לשימוש במקל זה?” אמר בָּזָרוֹב בקור-רוח. “זה נכון לגמרי. אין לך כל צורך להעליב אותי. ואמצעי זה אינו גם נטול-סכנות. יש לך אפשרות להישאר ג’נטלמן… גם אני מקבל את הזמנתך כג’נטלמן.”

“נפלא,” אמר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' והעמיד את מקלו בפינה. “עתה נאמר כמה מלים על תנאי הדוקרב שלנו. אבל תחילה הייתי רוצה לדעת, האם אתה רואה צורך להזדקק לרשמיות של מריבה לא-גדולה, העשויה לשמש עילה להזמנתי?”

“לא, מוטב בלי רשמיות.”

“גם אני חושב כך. אני מניח גם, כי מיותרת היא החדירה לסיבות הממשיות של ההתנגשויות בינינו. אין אנו סובלים איש את רעהו. מה עוד דרוש?”

“מה עוד דרוש?” חזר אחריו באירוניה בָּזָרוֹב.

“אשר לעצם התנאים של הדוקרב בינינו, הרי בשל העדֵר סֶקוּנדַנטים – כי מניִן ניקח אותם?”

“דווקא, מניִן נקח אותם?”

“יש לי הכבוד להציע לך הֶסדר זה: להילחם מחר בבוקר, נניח, בשש, מעבר לחורשה, באקדחים. מרחק-ההפרדה עשרה צעדים…”

“עשרה צעדים? אכן כך. זה מרחק השנאה בינינו.”

“אפשר גם שמונה,” אמר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

“אפשר. למה לא!”

“לירות פעמיים. ולכל מקרה, ישמור כל אחד בכיסו מכתבון, שבו יאשים את עצמו במותו.”

“הנה לפרט זה איני מסכים כל-כך,” אמר בָּזָרוֹב. “הכול יורד למסלול של רומן צרפתי, משהו שאינו מתקבל על הדעת.”

“ייתכן. אבל הלוא תסכים, שלא נעים להיות חשוד ברצח?”

“מסכים. אבל יש אמצעי למניעת טענות. סֶקוּנדַנטים לא יהיו לנו, אבל יכול להיות נוכח עד.”

“ומי, הרשה לדעת?”

“פּיוֹטר.”

“איזה פּיוֹטר?”

“החדרן של אחיך. הוא אדם ברמת ההשכלה בת-זמננו, וימלא את תפקידו בכל הקוֹמילפוֹ44 ההכרחי במקרים כאלה.”

“נדמה לי שאתה מתלוצץ, אדוני הנכבד.”

“בשום פנים לא. לאחר שתשקול את הצעתי, תיווכח שהיא רצופה פשטות ושכל-ישר. אין להסתיר מרצע בשק, ואני מקבל עלי להכין את פיוטר בצורה הולמת ולהביא אותו לשדה-הקרב.”

“אתה מוסיף להתלוצץ,” אמר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' וקם מהכיסא. “אבל לאחר הנכונות החביבה שלך, איני רשאי לבוא אליך בטענות… אם כן, הכול מוסדר. אגב, יש לך אקדחים?”

“מניִן יהיו לי אקדחים, פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'? לא איש לוחם אני.”

“אם כן, אציע לך את שלי. אתה יכול להיות בטוח, כי חמש שנים כבר לא יריתי בהם.”

“זו ידיעה מרגיעה מאוד.”

פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' לקח את מקלו.

“אם כן, אדוני הנכבד, לא נותר לי אלא להודות לך ולהחזיר אותך אל עיסוקיך. יש לי הכבוד להחווֹת קידה.”

“עד הפגישה הנעימה, אדוני הנכבד,” אמר בָּזָרוֹב וליווה את האורח.

יצא פָּוֶל פֶּטרוֹביץ‘, ואילו בָּזָרוֹב עמד ליד הדלת ופתאום אמר: “פוּי, לכל הרוחות! כמה זה יפה וכמה מטופש! איזו קומדיה הרבצנו כאן! כך רוקדים כלבים מאולפים על רגליהם האחוריות. ולסרב לא היה אפשר. הרי היה, אולי, מרביץ לי, ואז… (בָּזָרוֹב החוויר מעצם המחשבה. כל גאוותו הזדקרה). או-אז הייתי נאלץ לחנוק אותו כמו חתלתול.” הוא שב אל המיקרוסקוֹפּ שלו, אבל לבו התפרע, והשלווה הדרושה לתצפית נעלמה. “הוא ראה אותנו היום,” חשב. “אך האם לריב את ריבו של האח יצא? ומהי כל החשיבות בנשיקה? יש כאן משהו שונה. כן! האין הוא מאוהב בה? ודאי שמאוהב. זה ברור כשמש בצהריים. איזו תסבוכת, שווה בנפשך!… רע!” החליט לבסוף, "ראשית, להציב את המצח לפני הכדור, ובכל מקרה, לנסוע מכאן. אבל אַרקָדי… ופרת-משה-רבנו זו, ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ’. רע."

היום חלף במידה מיוחדת של שלווה ולאות. פֶניֶצ’קה, כאילו לא היתה ולא נבראה. היא ישבה בחדרה הקטן כעכברון במאורתו. לניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' מראה מודאג. הודיעו לו, כי בחיטה שלו, שתלה בה תקווה מיוחדת, הופיע שִדָפוֹן. פָּוֶל פֶּטרוֹבִיץ' היה מדכא את כולם בנימוסו המקפיא, אפילו את פרוֹקוֹפיץ‘. בָּזָרוֹב התחיל אמנם לכתוב מכתב אל אביו, אבל קרע אותו והשליך את הקרעים אל מתחת לשולחן. “כשאמות – ייוודע להם,” חשב. “אבל אני לא אמות. לא, עוד ימים רבים אסתובב עלי אדמות.” הוא ציווה על פּיוֹטר לבוא אליו למחרת עם שחר, לשם עניין חשוב. פּיוטר שיער, שהוא רוצה לקחת אותו עמו לפּטרבּורג. בָּזָרוֹב איחר לשכב, וכל הלילה עינו אותו חלומות פרועים… אוֹדינצוֹבה חגה לעיניו, והיא היתה גם אמו, אחריה התהלכה חתולה קטנה ששפמה שחור, וחתולה זו היתה פֶניֶצ’קה. פָּוֶל פֶּטרוֹביץ’ הצטייר לעיניו כיער גדול, שעמו ייאלץ על-אף-הכול להילחם. פּיוֹטר העיר אותו בארבע. הוא התלבש מיד ויצא עמו.

הבוקר נהדר היה, רענן. עננים מנומרים קטנים עמדו כטלָיים על התכלת החיוורת. טל דק עלה על העלים והדשאים, הבהיק ככסף על קורי-העכביש שעל הקרקע. דומה, כי האדמה הלחה, הכהה, שמרה עדיין על העקבות החכליליות של הזריחה. מכל השמים נשפכו שיריהם של העפרוֹנים. בָּזָרוֹב הגיע אל החורשה, ישב בצל בשפת-היער, ורק עתה גילה לפּיוֹטר לאיזה שירות הוא מצפה ממנו. החדרן המשכיל נבהל למוות. אולם בָּזָרוֹב הרגיע אותו ואמר, שלא יידרש ממנו כל מעשה מלבד עמידה במרחק-מה והסתכלות, ואין כל אחריות חלה עליו. “ובינתיים,” הוסיף, “חשוב איזה תפקיד חשוב צפוי לך!” פּיוֹטר פירש זרועות, השפיל מבט, וירוק כולו נשען אל לִבנֶה.

הדרך ממַראִינו היתה מקיפה יער קטן. אבק קל רבץ על הדרך, שעוד לא נגעו בה מאתמול גלגל או רגל. בבלי-דעת הסתכל בָּזָרוֹב בדרך זו, תלש עשב ונגס בו, והוסיף לטעון בינו-לבין-עצמו: “איזה מעשה שטות!” צינת-הבוקר הרעידה אותו פעמיים… פּיוטר הביט בו בעצב, אך הוא הצטחק בלבד; הוא לא פחד.

נשמעה שעטת סוסים בדרך… הופיע איכר מאחורי העצים. הוא הוליך לפניו שני סוסים כבולי-רגליים, וכשעבר על פני בָּזָרוֹב, הסתכל בו במבט משונה ולא גילה ראשו, והדבר הביך כנראה את פּיוֹטר כאות מבשר רעה. “הנה גם זה השכים קום, אך לפחות לשם מעשה כלשהו, ואילו אנו?”

“נדמה, שהם הולכים,” לחש פתאום פּיוֹטר.

הרים בָּזָרוֹב ראשו וראה את פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'. לבוש היה מקטורן משובץ קל ומכנסיים צחים כשלג, והוא הלך בצער מהיר. בבית-שחיו נשא תיבה עטופה בארג ירוק.

“סלח לי, דומני שאילצתי אותך לחכות,” אמר והחווה קידה, תחילה לבָּזָרוֹב, אחר-כך לפּיוֹטר, שכיבד אותו ברגע זה בבחינת סֶקוּנדַנט. “לא רציתי להעיר את החדרן שלי.”

“אין דבר,” ענה בָּזָרוֹב, “גם אנו הגענו זה עתה.”

“אה! מה טוב!” פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' הסתכל סביבו. “אין רואים איש, איש לא יפריע… אנו יכולים לגשת?”

“ניגש.”

“הסבר חדש, כפי שאני משער, אינך מבקש?”

“איני מבקש.”

“תרצה לטעון?” שאל פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' ולקח את האקדחים מהתיבה.

“לא, טעַן אתה, ואני אמדוד את הצעדים. רגלי ארוכות יותר,” הוסיף בָּזָרוֹב בחיוך. “אחת, שתיים, שלוש…”

“יֶבגֶני וָסיליץ',” מלמל בקושי פּיוֹטר. (הוא רעד כמוכה קדחת), “הרשה נא, אני אסתלק.”

“ארבע… חמש… סור הצדה, חביבי, סוּר. אתה יכול אפילו לעמוד מאחורי עץ ולסתום את האוזניים, אבל את העיניים אל תעצום. וכשיִפול מישהו, רוץ להרים אותו. שש… שבע… שמונה…” בָּזָרוֹב נעצר. “מספיק,” פנה אל פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', “או להוסיף עוד שני צעדים?”

“כרצונך,” ענה האיש, מהדק את הכדור השני.

“טוב, נוסיף עוד שני צעדים.” בָּזָרוֹב סימן בחרטום המגף קו על האדמה. “והנה גם מרחק-ההפרדה והקווים. אגב: כמה צעדים יתרחק כל אחד מאתנו מהקו? גם זו שאלה חשובה. אתמול לא היה דיון על כך.”

“אני מניח, עשרה,” ענה פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', והגיש לבָּזָרוֹב את שני האקדחים. “הואֵל לבחור.”

“אואיל. אבל הסכם, פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', כי הדוקרב שלנו בלתי-רגיל עד כדי גיחוך. העף-נא מבט על פני הסֶקוּנדַנט שלנו.”

“אתה מעדיף כל הזמן להתלוצץ,” ענה פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'. “איני מכחיש את המוּזרוּת בדוקרב שלנו, אבל אני רואה חובה לעצמי להזהיר אותך, שיש בדעתי להילחם ברצינות. A bon entendeur salut!”45

“הו! אין אני מפקפק שהחלטנו להשמיד איש את רעהו. אבל מדוע לא נצחק קצת, ונצרף utile dolci.46 ככה זה: אתה לי בצרפתית, ואני לך לטינית.”

“אני אלחם ברצינות.” חזר ואמר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' וניגש אל מקומו. בָּזָרוֹב ספר עשרה צעדים מהקו שלו ונעצר.

“אתה מוכן?” שאל פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

“לגמרי.”

“אנו יכולים לצעוד זה לקראת זה.”

בָּזָרוֹב צעד לאט קדימה, ופָּוֶל פֶּטרוֹביץ' הלך לקראתו, שמאלו בכיס והוא מרים לאט את קנה האקדח… “הוא קולע היישר לאפי,” חש בָּזָרוֹב, “ואיך שהוא מצמצם עיניו, הרוצח! אכן זו הרגשה לא נעימה. אני אסתכל בשרשרת השעון שלו…” משהו רעם ליד אוזנו של בָּזָרוֹב, ובו ברגע נשמעה הירייה. “שמעתי, אם כן, לא קרה דבר,” הבזיק בדעתו. הוא התקדם עוד צעד ובלי לקלוע לחץ על ההדק.

פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' הרעיד מעט והצמיד את ידו אל הירך. קילוח דם פשט על מכנסיו הלבנים.

בָּזָרוֹב השליך את האקדח וקרב אל יריבו.

“נפצעת?” אמר.

“היתה לך זכות לקרוא לי לגשת אל הקו,” אמר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', “אבל אלה הבלים. לפי המוסכם, לכל אחד זכות לעוד ירייה אחת.”

“נו, סלח, זה כבר בפעם הבאה,” ענה בָּזָרוֹב והחזיק ביריבו שהתחיל להחוויר. “עכשיו כבר איני לוחם בדוקרב אלא דוקטור, ותחילה עלי לבדוק את הפצע שלך. פּיוֹטר! בוא הנה, פּיוֹטר! היכן התחבאת?”

“כל זה שטויות… איני זקוק לעזרת איש,” אמר במישוך-הברות פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', “ודרוש… שוב…” הוא רצה למרוט בשפמו, אבל ידו נחלשה, עיניו קמו והוא התעלף.

“הרי לך חדשה! התעלפות! בגלל מה?” נפלטו הדברים מפי בָּזָרוֹב, כשהוא משכיב את פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' על הדשא. “נראה איזה עסק יש לנו כאן.” הוא שלף ממחטה, ניגב את הדם, מישש סביב הפצע. “העצם שלמה,” סינן בין שיניו, “הכדור פלש ולא העמיק, נפגע שריר אחד, Vastus externus. יוכל לרקוד בעוד שלושה שבועות!… והעלפון? הו, האנשים העצבניים האלה! הביטו, איזה עור דק.”

“נהרג?” רשרש מאחורי גבו קולו הרוטט של פּיוֹטר.

הסתכל בו בָּזָרוֹב.

“לך, הבא מים, במהירות, חביבי, ואילו הוא יבלה אותי ואותך.”

אבל המשרת המשולם לא הבין, כנראה, את דבריו ולא נע ממקומו. פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' פקח לאט את עיניו. “הוא גוסס!” לחש פּיוֹטר והתחיל להצטלב.

“הצדק אתך… איזה פרצוף מטופש!” אמר הג’נטלמן הפצוע בחיוך מאולץ.

“לך כבר להביא מים, שד!” צעק בָּזָרוֹב.

“אין צורך… זו היתה vertige47 רגעית… עזוב לי להתיישב… הנה כך… ראוי רק לחבוש במשהו את השריטה הזאת, ואני אגיע הביתה ברגל, וָלא, אפשר לשלוח אלי את הכרכרה. הדוקרב, אם אתה רוצה בכך, אינו מתחדש. נהגת באצילות… היום, היום שים-לב.”

“אין טעם להזכיר את העבר,” ענה בָּזָרוֹב, “ואשר לעתיד, גם עליו לא כדאי לייגע את המוח, שכן יש בדעתי לחמוק ולהסתלק מיד. הרשה, אחבוש לך עכשיו את הרגל. הפצע שלך אינו מסוכן, אבל מוטב לעצור את שטף-הדם. תחילה עלינו להחזיר לחיים את בן-התמותה הזה.”

בָּזָרוֹב ניער את פּיוֹטר בצווארונו שולח אותו להביא את הכרכרה.

“היזהר, אל תפחיד את אחי,” אמר לו פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', “אל תעלה על הדעת להודיע לו.”

יצא פּיוֹטר בריצה. כל עוד רץ להביא את הכרכרה, ישבו שני היריבים על האדמה ושתקו. פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' השתדל לא להביט על בָּזָרוֹב. על-אף-הכול, לא רצה להשלים עמו. הוא התבייש בשחצנותו, בכשלונו, התבייש בכל הפרשה שחולל, אף שהרגיש, כי סיום נוח יותר לא היה אפשרי כלל. “לכל הפחות, הוא לא יהיה תקוע כאן,” הרגיע את עצמו, “ותודה גם על כך.” השתיקה נמשכה, כבדה ומביכה. רע היה לשניהם. כל אחד מהם ידע, כי השני מבין אותו. לידידים תודעה זו נעימה, אבל אין היא נעימה למדי לשאינם-ידידים, במיוחד כשאי-אפשר לערוך בירור, או ללכת, כל איש לדרכו.

“לא הידקתי יותר מדי את החבישה?” שאל לבסוף בָּזָרוֹב.

“לא, אין דבר, נפלא,” ענה פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', ולאחר רגע קל הוסיף: “אי-אפשר יהיה לרמות את אחי, יהיה עלינו לומר לו, כי רבנו בענייני פוליטיקה.”

“טוב מאוד,” אמר בָּזָרוֹב. “אתה יכול לומר, שגידפתי את כל האנגלוֹמָנים.”

“מצוין. מה אתה סבור, חושב עלינו איכר זה,” המשיך פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' והצביע על האיכר, אשר דקות אחדות לפני הדוקרב הוליך ליד בָּזָרוֹב את הסוסים הכבולים, ובשובו בדרך זו עבר לידם וגילה את ראשו למראה “האדונים”.

“מי יודע אותו!” ענה בָּזָרוֹב, “קרוב לוודאי, שאינו חושב כלל. האיכר הרוסי הוא האלמוני המסתורי ביותר, שבעבר הרבתה לדבר עליו הגברת רַטקליף. מי יבין אותו? אין הוא מבין את עצמו.”

“אה! כך אתה אומר!” פתח פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' וקרא פתאום: “ראה מה שעשה השוטה שלך, פּיוֹטר! הלוא אחי דוהר לכאן!”

הסב בָּזָרוֹב את ראשו וראה את פניו החוורות של ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' היושב בכרכרה. הוא ירד בקפיצה לפני שנעצרה הכרכרה ורץ אל אחיו.

“מה פירוש כל זה?” שאל בקול נרגש. “יֶבגֶני וַסיליץ', ברשותך, מה קרה כאן?”

“שום דבר,” ענה פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', “אך לשווא הטרידו אותך. אנחנו רבנו קצת, אני והאדון בָּזָרוֹב, ועל כך נענשתי קצת.”

“אבל בגלל מה קרה הכול, בשם אלוהים!”

“איך לומר לך זאת. האדון בָּזָרוֹב התבטא בחוסר-נימוס על סר רוֹבֶּרט פּיל. אני ממהר להוסיף, כי בכל זה אשם אני בלבד, ואילו האדון בָּזָרוֹב התנהג מצוין. אני הזמנתי אותו לדוקרב.”

“הלוא אתה שותת דם!”

“ואתה חשבת, שיש לי מים בוורידים? הקזת-דם זו אפילו תועיל לי, לא כן, דוקטור? עזור לי לעלות לכרכרה ואל תשקע במֶלַנכוליה. מחר אהיה בריא. הנה כך. מצוין. קדימה, רכּב!”

ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' הלך מאחורי הכרכרה. בָּזָרוֹב נשאר מאחור…

“עלי לבקש ממך לטפל באחי,” אמר לו ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', “עד שיביאו לנו מהעיר רופא אחר.”

בָּזָרוֹב הנהן בשתיקה.

שעה אחר-כך כבר שכב פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' במיטתו, ורגלו חבושה במיומנות. המהומה פשטה בכל הבית. פֶניֶצ’קה הרגישה ברע. ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' פכר אצבעות ושתק, ואילו פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' צחק, התלוצץ, במיוחד עם בָּזָרוֹב. הוא לבש כותונת בָּטיסט דקה, מקטורן-בוקר טרזני וצָניף, לא הרשה לוַלֵן את החלונות והתאונן בצורה משעשעת על ההכרח להתנזר מאכילה.

אמנם, לקראת הלילה עלה חומו. הוא נתקף כאב ראש. הגיע רופא מהעיר (ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' לא שמע בקול אחיו, וגם בָּזָרוֹב רצה בהזמנת הרופא. כל היום ישב בָּזָרוֹב בחדרו, צהוב וכועס, והיה נכנס אל החולה לזמן קצר בלבד. פעמים נקרתה בדרכו פֶניֶצ’קה, אבל היא נרתעה מפניו באימה). הרופא החדש יעץ משקאות מצננים, ואישר את קביעת בָּזָרוֹב, שאין כל סכנה צפויה לחולה. ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' אמר לרופא, כי אחיו פצע את עצמו מחוסר-זהירות, ועל כך הגיב הרופא ב“המ…”, אך כשקיבל בו-ברגע לידו עשרים וחמישה רובל בכסף, אמר: “באמת! זה קורה תכופות, ממש.”

איש מבני הבית לא שכב לישון ולא התפשט. ניקולי פֶּטרוֹביץ' היה נכנס מפעם-לפעם אל חדר אחיו, על הבהונות, וכך היה יוצא. האח היה מתנמנם, נאנח קצת אומר לו “שכב” בצרפתית ומבקש לשתות. פעם אחת אילץ ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' את פֶניֶצ’קה להגיש לאח כוס לימוֹנדה. פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' נעץ בה מבט נוקב ושתה את מלוא הכוס. לקראת הבוקר גבר מעט החום, והופיע דמדום קל. תחילה השמיע פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' מלים ללא-הקשר. אחר-כך פקח פתאום את העיניים, ראה ליד מיטתו את האח, שרכן אליו בדאגה, ואמר:

“האין זאת, ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', שיש לפֶניֶצקה משהו משותף עם נֶלי?”

“עם איזו נֶלי, פָּשָה?”

"מה אתה שואל פתאום? עם הנסיכה ר'… במיוחד, בחלק העליון של הפנים.

Cest de la même famille."48

ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' לא ענה, אבל התפלא לחיוניותם של רגשות נושנים באדם.

“הנה, מתי שצָפו ועלו,” אמר בלבו.

“אה, כמה אני אוהב יצור ריקן זה!” גנח פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', משלב בצער ידיו מאחורי ראשו. “לא אסבול שיעז חצוף כלשהו לנגוע…” מלמל כעבור שניות אחדות.

ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' נאנח. הוא לא העלה על הדעת למי מתייחסות מלאים אלו.

בָּזָרוֹב נכנס אליו למחרת, בשמונה. הוא כבר הספיק לארוז ולהציא לחופשי את כל הצפרדעים שלו, החרקים והציפורים.

“נכנסת להיפרד ממני?” אמר ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' וקם לקראתו.

“אכן כך.”

“אני מבין אותך ומצדיק אותך לגמרי. אחי המסכן אשם, כמובן: על כן גם נענש. הוא אמר לי, שלא איפשר לך כלל לנהוג אחרת. אני בטוח, שלא יכולתם למנוע את הדוקרב הזה, שהוא… שהוא מוסבר במידה מסוימת רק על ידי האַנטָגוֹניזם הקבוע בין ההשקפות שלכם (ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' היה מסתבך בדיבורו). אחי – אדם מהדור הקודם, רתחן ועקשן… תודה לאל, שזה הסתיים כך. נקטתי את כל האמצעים למניעת פרסום…”

“אשאיר לך את הכתובת שלי, למקרה שהעניין יסתבך,” אמר בָּזָרוֹב אגבית.

“אני מקווה, ששום פרשה לא תצמח מזה, יֶבגֶני וָסיליץ'… צר לי מאוד, ששהייתך בבית שלי זכתה… לסיום כזה. זה מצער אותי אף יותר, מפני שאַרקָדי…”

“כפי הנראה, אתראה עמו,” אמר בָּזָרוֹב, אשר כל מיני “הסברים” ו“התבטאויות” תמיד עוררו בו קוצר-רוח. “ואם לא, אבקש ממך לומר לו שלום בשמי ולקבל את הבעת צערי.”

“זאת מבקש גם אני…” ענה בקידה ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'. אבל בָּזָרוֹב לא המתין עד סיום המשפט ויצא.

כשנודע לו על נסיעת בָּזָרוֹב, ביקש פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' לראותו ולחץ את ידו. אבל גם כאן הוסיף בָּזָרוֹב להיות קר כקרח. הוא הבין, כי לפָּוֶל פֶּטרוֹביץ' היה חשק להראות רוחב-לב. מפֶניֶצ’קה לא הצליח להיפרד: הוא רק החליף עמה מבט מבעד לחלון. פניה נראו לו עצובות. “אולי תאבד,” אמר בינו-לבין-עצמו, “ואולי תיחלץ איכשהו!” לעומת זאת, התרגש פּיוֹטר עד כדי כך, שבכה על כתפו, עד שצינן אותו בָּזָרוֹב בשאלה, האם “לא נחפרו עיניו במקום לח”, ואילו דוּניָשה נאלצה לברוח אל החורשה, כדי להסתיר את התרגשותה. האשם בכל הצער הזה טיפס לעגלה, הצית סיגריה, ובוויוֹרסט הרביעי, בעיקול הדרך, כשנגולה לעיניו בפעם האחרונה חצרו של קירסָנוֹב המתוחה עתה בקו אחד, עם הבית החדש, הוא רק ירק ומלמל: “בני-אדונים ארורים,” והתכרבל יותר במעיל.

עד-מהרה רווח לפָּוֶל פֶּטרוֹביץ‘. אלא שנאלץ לשכב במיטה כשבוע. הוא עמד בשֶבי שלו, כפי שהתבטא, בסבלנות רבה למדי, אבל טיפל עד מאוד בנקיוֹנות וציווה לרסס אודֶקולון. ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ’ קרא לפניו בז’וּרנלים, פֶניֶצ’קה שירתה אותו כקודם-לכן, היתה מביאה בּוּליוֹן, לימונדה, ביצה קלה, תה. אבל אימה היתה כובשת אותה כשנכנסה לחדרו. מעשהו המפתיע של פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' הפחיד את כל בני הבית, ואותה הפחיד יותר מכולם. פּרוֹקוֹפיץ', רק הוא לא נבוך וטען, כי גם בימיו היו האדונים “מתלחמים”, אבל “רק האדונים האצילים, אבל כאלה ארחיפַּרחויים הם היו מצווים להלקות באורווה, על הגסות שלהם.”

המצפון כמעט שלא נקף את פֶניֶצ’קה, אבל המחשבה על הסיבה האמיתית למריבה, עינתה אותה מזמן-לזמן. וגם פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' היה מסתכל בה במבט משונה כל-כך… עד שגם היא, כשהפנתה לו עורף, חשה את עיניו עליה. היא רזתה בגלל חרדה פנימית בלתי-פוסקת זו, וכפי שאכן קורה, יפתה עוד יותר.

יום אחד – בבוקר היה הדבר – הרגיש פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' בטוב ועבר מהמיטה אל הספה, ואילו ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' שאל לשלומו ויצא אל הגורן. הביאה פֶניֶצ’קה ספל תה, העמידה אותו על השולחן הקטן ורצתה להסתלק. עצר בה פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

“לאן את ממהרת כל-כך פֶדוֹסיה ניקוֹלָיֶבנה,” פתח. “האם יש לך עיסוקים כלשהם?”

“לא… כן… עלי למזוג שם תה.”

“דוּניָשה תעשה זאת בלעדיך. שבי מעט ליד אדם חולה. אגב, עלי לשוחח עמך.”

שותקת התיישבה פֶניֶצ’קה בקצה כורסה.

“שמעי,” אמר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' ומרט את שפמו. “זה כבר רציתי לשאול אותך: את כאילו מפחדת מפני?”

“אני?”

“כן, את. לעולם אינך מביטה עלי, כאילו שאין מצפונך נקי.”

הסמיקה פֶניֶצ’קה, אבל הסתכלה בפָּוֶל פֶּטרוֹביץ'. הוא נראה לה משונה מאוד, ולבה רעד בקרבה.

“הלוא מצפונך טהור?” שאל אותה.

“ומדוע שלא יהיה טהור?” לחשה.

“המעטות הן הסיבות! אמנם, לפני מי את יכולה להיות אשמה? לפנַי? לא ייתכן. לפני אנשים אחרים בבית הזה? גם זה לא ייתכן. אולי לפני אחי? אבל את הרי אוהבת אותו.”

“אוהבת.”

“בכל הלב, בכל הנשמה?”

“אני את ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' בכל לבי אוהבת.”

“באמת? הסתכלי בי, פֶניֶצ’קה (לראשונה כינה אותה כך…). את יודעת – לשקר, חטא גדול הוא!”

“איני משקרת, פָּוֶל פֶּטרוֹביץ‘, אם לא לאהוב את ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ’ – לאחר זה אין לי צורך בחיים!”

“ולא תחליפי אותו באדם אחר?”

“במי יכולה אני להחליף אותו?”

“המעט במי אפשר! אפילו באדון הזה שנסע מכאן.”

קמה פֶניֶצ’קה.

“אל אלוהים, פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', על מה אתה מענין אותי? מה עשיתי לך? איך אפשר לומר דברים כאלה?”

“פֶניֶצ’קה,” אמר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' בקול עצוב, “הלוא ראיתי…”

“מה ראית?”

“שם… בסוכה.”

הסמיקה פֶניֶצ’קה עד אוזניה ושורשי-שערותיה.

“ובמה אני אשמה שם?” אמרה בקושי.

פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' התרומם קצת.

“אינך אשמה? לא? אף לא קצת?”

“אני רק את ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' בכל העולם אוהבת, ולנצח אוהב אותו!” אמרה פֶניֶצ’קה בעוצמה מפתיעה, בעוד היִפחוֹת חונקות את גרונה, “ומה שראית, אז אני אגיד ביום-הדין, כי אשמה שלי בזה איִן ולא היתה, ומוטב לי למות עכשיו אם יכולים לחשוד בי בדבר כזה, שאני לפני המיטיב אתי, ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'…”

ברגע זה בגד בה קולה, ובו-ברגע הרגישה, כי פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' תפס את ידה ולחץ אותה… היא הסתכלה בו וקפאה. הוא החוויר אף יותר. עיניו הבריקו. ומה שמפליא יותר מכול: דמעה כבדה, בודדה, זלגה על לחיו.

“פֶניֶצ’קה!” אמר בלחישה נפלאה, “אהבי, אהבי את אחי! הוא אדם כל-כך טוב, הגון! אל תבגדי בו למען איש בעולם, ואל תקשיבי לדיבורים של מישהו! חשבי, מה איום יותר מלאהוב ולא להיות אהוב! לעולם אל תעזבי את ניקוֹלַי המסכן שלי!”

עיניה של פֶניֶצ’קה יבשו ופחדה חלף, עד כדי כך היתה גדולה תמיהתה. אבל מה עבר עליה, כאשר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ‘, פָּוֶל פֶּטרוֹביץ’ בכבודו-ובעצמו, הצמיד את כף-ידה אל שפתיו, נצמד ליד בלי לנשק אותה, ורק נאנח בעוויתות…

“אלוהים!” חשבה, “האין זה התקף?…”

וברגע זה רטטו בו כל החיים שאבדו.

המדרגות החריקו מצעדים מהירים הוא דחף אותה מעצמו, והחזיר את ראשו אל הכר. הדלת נפתחה ונכנס ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ', עליז, רענן, סמוק. מיטיָה, גם הוא רענן וסמוק כאביו, כותנתו לעורו, קיפץ על חזה האב, תפס ברגליו היחפות את הכפתורים הגדולים של המעיל הכפרי.

זינקה פֶניֶצ’קה אליו, כרכה זרועותיה על האב והבן, הצמידה ראשה אל כתפו. התפלא ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ': פֶניֶצ’קה, צנועה וביישנית, לא התרפקה עליו מעולם בנוכחות איש שלישי.

“מה היה לך?” אמר כשהסתכל באחיו ומסר לידי פֶניֶצ’קה את מיטיָה. “אתה מרגיש רע יותר?” שאל וניגש אל פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

האח טמן פניו בממחטת-בָּטיסט.

“לא… סתם… לא-כלום… להפך, הוטב לי מאוד.”

“טעית כשהזדרזת לעבור מהמיטה אל הספה. לאן את הולכת?” הוסיף ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' כשפנה אל פֶניֶצ’קה. אבל היא כבר טרקה את הדלת. “הבאתי להראות לך את הגיבור שלי, הוא התגעגע לדוד שלו. מדוע היא לקחה אותו מכאן? אבל מה לך? התרחש כאן ביניכם משהו?”

“אחי!” אמר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' בחגיגיות.

הרעיד ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'. הוא נחרד ולא הבין מדוע.

“אחי.” חזר ואמר פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', “הבטח לי להיענות לבקשתי.”

“איזו בקשה? דבר.”

“הבקשה חשובה מאוד. לפי הבנתי, תלוי בה אושר חייך. כל הזמן הרהרתי בדבר, שאני רוצה לומר אותו עכשיו לך… אחי, עשה את חובתך, חובת איש ישר ואציל, הפסק את מעשה-הפיתוי, את הדוגמה הרעה שאתה נותן למיטב האנשים.”

“מה רצונך לומר, פָּוֶל?”

“שׂא את פֶניֶצ’קה… היא אוהבת אותך, והיא אם בנך.”

ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' נסוג כדי צעד וספק כפיים.

“אתה אומר זאת, פָּוֶל? אתה, שראיתי בו תמיד את המתנגד הבלתי-מתפשר ביותר לנישואים כאלה! אתה האומר זאת! אבל האם אינך יודע, כי רק מתוך כבוד אליך לא מימשתי מה שאתה מכנה, במידה כה רבה של צדק, כחובתי?”

“חבל שכיבדת אותי במקרה זה,” ענה פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' בחיוך עצוב. “אני מתחיל לחשוב, כי צדק בָּזָרוֹב כשהטיח בי את האריסטוֹקרָטיזם. לא, אחי החביב. די לנו בהעמדות-הפנים ובמחשבות על החברה! אנחנו אנשים זקנים ושקטים. הגיעה שעתנו לדחות את כל ההבלים. דווקא, כפי שאתה אומר, נתחיל לעשות את חובתנו. וראה, עוד נקבל כתוספת גם את האושר.”

זינק ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' לחבק את אחיו.

“פקחת את עיני לגמרי?” קרא. “לא לשווא טענתי תמיד, כי אתה האיש הטוב והחכם בעולם. ועכשיו אני רואה שאתה גם מיושב כפי שאתה רחב-לב.”

“שקט, שקט,” הפסיק אותו פָּוֶל פֶּטרוֹביץ', “אל תפרום את הפצע ברגלו של אחיך המיושב, שלחם בדוקרב כמו סַמל, כשהוא קרוב לחמישים. אם כן, העניין מוחלט: פֶניַצ’קה תהיה… belle-soeur שלי.”49

“פָּוֶל יקירי! אבל מה יאמר אַרקָדי?”

“אַרקָדי? הוא יחגוג, תראה! הנישואים אינם נמנים בין הפּרינסיפּים שלי, לעומת זאת יחניף המעשה לרגש-השוויון שלו. ובאמת, מה פתאום מעמדות, כיתות aux dix-neuvième siècle?”50

“הו, פָּוֶל, פָּוֶל! הרשה לי לנשק אותך עוד פעם אחת. אל תפחד, אני בזהירות.”

התחבקו האחים.

“מה דעתך, האין להודיע לה על כוונתך כבר עכשיו?” שאל פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

“למה למהר?” ענה ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ'. “האם היתה שיחה ביניכם?”

“שיחה בינינו? Quelle idée!”51

“אם כן, יפה. ראשית, עליך להחלים, והעניין לא יברח לנו. ראוי לחשוב היטב, לשקול את הדבר…”

“אבל כבר החלטת?”

“ודאי שהחלטתי, ואני מודה לך מעומק הלב. ועכשיו אעזוב אותך, עליך לנוח. כל ריגוש מזיק לך… ועוד נדון בזה. הירדם, יקירי. ושיתן לך אלוהים בריאות!”

“על מה הוא מודה לך כל-כך?” חשב פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' כשנשאר לבדו. “כאילו לא בו היה הדבר תלוי! ואני, לאחר שיתחתן, אסע מיד לאיזה מקום מרוחק יותר, לדרֶזדֶן או לפירֶנצה, ואחיה שם עד שאתפגר.”

משח פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' את מצחו באוֹדֶקולון ועצם עיניים. מואר אור-יום בהיר, היה ראשו היפה שרָזה שוכב על הכר הלבן כראשו של מת… ואכן היה האיש מת.


 

25    🔗

בניקוֹלסקוֹיֶה, בגן, בצל עץ מֵילָה גבוה, ישבו על ספסל עשוי רִגבי-דשא קַטיָה ואַרקָדי. על האדמה לידם רבץ פיפי, כשהוא ממתח את גופו הארוך בתנוחה החִננית, הנקראת בפי הציידים “תנוחת הארנבת”. גם אַרקָדי וגם קַטיָה שתקו. בידיו ספר פתוח למחצה, והיא אוספת בסל את פירורי הלחם הלבן שנותרו בו ומפזרת לפני משפחה לא-גדולה של דרורים, שקיפצו וצייצו לרגליה בחוצפה הפחדנית האופיינית להם. רוח חלשה, שהניעה את עלי המֵילָה, הניעה גם לאט אנה ואנה כתמי-אור זהובים-חוורים על השביל הכהה ועל גבו הצהוב של פיפי. צל שלם שטף גם את אַרקָדי וקַטיָה. לעתים רחוקות היה נדלק בשעה פס בהיר. שניהם שתקו. אבל דווקא בצורת שתיקתם, בישיבתם יחדיו, ניכרה התקרבו רוחשת-אמון: כל אחד מהם כאילו לא חשב כלל על שכנו, אבל שמח בחשאי לקרבתו. גם פניהם נשתנו מהיום שראינו אותם לאחרונה: אַרקָדי נראה שליו יותר, קַטיָה מלאה חִיות יותר, נועזת יותר.

“אינך חושבת,” פתח אַרקָדי, " כי העץ שמעלינו, שמו הרוסי מוצלח מאוד:52 אין לָך עץ המניח כמוהו לאור להסתנן כה קל וכה ברור."

נשאה קַטיה עיניה ואמרה “כן” וארקָדי אמר בלבו: “הנה זוֹ אינה מגנה אותי על שאני מתבטא יפה.”

“איני אוהבת את הַינֶה,” אמרה קַטיָה ועיניה הצביעו על הספר שבידי אַרקָדי, “לא כשהוא צוחק, ולא כשהוא בוכה: אני אוהבת אותו כשהוא מהורהר ועצוב.”

“ובעיני הוא מוצא-חן כשצוחק,” אמר אַרקָדי.

“אלה הן העֲקָבוֹת הישנות של נטייתך הסָטירית (“עקבות ישנות!” חשב אַרקָדי. אילו שמע זאת בָּזָרוֹב!") המתֵן, אנחנו נשנה אותך.”

“מי ישנה אותי? את?”

“מי? אחותי. פּוֹרפירי פּלָטוֹניץ, שאינך רב עוד עמו. הדודה, שליווית אותה לפני שלשום לכנסייה.”

“הן לא יכולתי לסרב! ואשר לאַננָה סֶרגֶיֶבנה, הלא גם היא, כפי שאת זוכרת, מסכימה בעניינים רבים עם יֶבגֶני.”

“אחותי היתה נתונה אז להשפעתו, וכן גם אתה.”

“כמוני! האין את שמה לב, כי השתחררתי כבר מהשפעתו?”

קַטיָה שתקה.

“אני יודע,” המשיך אַרקָדי, “הוא לא מצא-חן בעינייך בכלל.”

“איני יכולה לדון בעניינו.”

“את יודעת מה שאומר לך, קָטֶרינה סֶרגֶיֶבנה? כל פעם שאני שומע תשובה זו, איני מאמין בה… אין אדם שכל אחד מאתנו אינו יכול לדון בעניינו! זה פשוט תירוץ.”

“טוב, אז אומר לך, כי הוא… לא שאינו מוצא-חן בעיני, אלא שאני מרגישה, שהוא זר לי ואני זרה לו… וגם אתה זר לו.”

“ומדוע?”

“איך לומר לך זאת… הוא טורף, ואני ואתה מבוּיָתים.”

“גם אני מבוּיָת?”

הנהנה קַטיָה.

גירד אַרקָדי מאחורי אוזנו.

“הקשיבי, קָטֶרינה סֶרגֶיֶבנה: הלוא זה למעשה מעליב.”

“האם היית רוצה להיות טורף?” “טורף – לא, אבל חזק. מלא אנרגיה.”

“אי-אפשר לרצות זאת… הנה ידידך אינו רוצה בזה, וזה ישנו בו.”

“אם כן את מניחה, כי היתה לו השפעה גדולה על אַננָה סֶרגֶיֶבנה?”

“כן. אלא שאין איש יכול להתגבר עליה לזמן רב.” הוסיפה קַטיה בחצי-קול.

“מדוע את חושבת כך?”

“היא גאה מאוד… לא זאת רציתי לומר… יקרה לה עד מאוד עצמאותה.”

“ולמי אינה יקרה?” שאל אַרקָדי ובדעתו הבזיק: “מה צורך בה?” “מה צורך בה,” הבזיק גם בדעתה של קַטיָה. על דעתם של צעירים, הנפגשים תכופות ובידידות, עולות בלי-הרף אותן מחשבות עצמן.

אַרקָדי חייך, קרב מעט אל קַטיָה ולחש:

“הודי, שאת מפחדת קצת מפניה.”

“מפני מי?”

מפניה,” חזר אַרקָדי בהדגשה משמעותית.

“ואתה?” שאלה קַטיָה, בתורה.

"גם אני. שימי-לב, אמרתי: “גם אני

איימה עליו קַטיָה באצבע.

“זה מפליא אותי,” פתחה. “מעולם לא היתה אחותי חביבה כלפיך, כפי שהיא עכשיו. הרבה יותר מאשר בביקורכם הראשון.”

“הרי לך!”

“ואתה לא הבחנת בזה? אין זה משמח אותך?”

התהרהר אַרקָדי.

“במה יכולתי לזכות ברצונה הטוב של אַננָה סֶרגֶיֶבנה? אולי בכך, שהבאתי לה מכתבים של אמכן?”

“גם בזה, ויש גם סיבות אחרות, שלא אקרא בשמן.”

“ומדוע?”

“לא אומר.”

“הו! אני יודע: את עקשנית מאוד.”

“עקשנית.”

“ומיטיבה להתבונן.”

קַטיָה ליכסנה בו מבט.

“אולי זה מרגיז אותך? על מה אתה חושב?”

“אני חושב, מנין בא אלַיך כושר-התבוננות זה, הנמצא אכן בך. את נפחדת כל-כך. אינך רוחשת אמון. את מתרחקת מכולם…”

“זמן רב חייתי לבדי. על כורחֵך אַת מתחילה לחשוב, להרהר. אבל האם אני מתרחקת מכולם?”

שלח אַרקָדי מבט אסיר-תודה לקַטיָה.

“כל זה נפלא,” המשיך. “אבל אנשים במצבך. רצוני לומר, שרכושם כרכושך, שולטים לעתים רחוקות בכושר זה. קשה לאמת להגיע אליהם, כמו שקשה לה להגיע אל המלכים.”

“אבל אני איני עשירה.”

אַרקָדי נדהם ולא מיד ירד לסוף דעתה של קַטיָה. “ובאמת, הלא האחוזה כולה של אחותה היא!” תפס. מחשבה זו לא גרמה לו אי-נעימות.

“מה יפה אמרת זאת!” אמר.

“כי מה?”

“אמרת יפה. בפשטות, בלי בושה ובלי העמדת-פנים. אגב: נראה לי, כי ברגשותיו של אדם היודע שהוא עני ואומר זאת, יש משהו מיוחד, מעין שחצנות.”

“בחסדה של אחותי לא התנסיתי בכל זה. הזכרתי את עניין רכושי מפני שנתגלגלו כך הדברים בשיחה.”

“כן. אבל הודי, שגם בך יש חלקיק של אותה שחצנות שדיברתי עליה.”

“למשל?”

“למשל, הלוא את – סלחי את שאלתי – לא היית נישאת לאדם עשיר?”

“אילו אהבתי אותו מאוד… לא, נדמה לי, כי גם אז לא הייתי נישאת לו.”

“הנה את רואה!” קרא אַרקָדי, וכעבור רגע הוסיף: “ומדוע לא היית נישאת לו?”

“מפני שגם בשיר שרים על הבלתי-שווה-לו.”

“ואולי את רוצה לשלוט או…”

“הו, לא! מה טוב בזה? להפך. אני מוכנה לציית, אבל אי-השוויון כבד הוא. ואילו לכבד את עצמו ולציית, זאת אני מבינה. זה אושר. אבל קיום כפוף למישהו… לא די לי בכך.”

“די לי בכך,” חזר אַרקָדי על דברי קַטיָה. “כן. כן,” המשיך, “לא בכדִי דמך כדמה של אַננָה סֶרגֶיֶבנה. גם את עצמאית כמוה. אלא שאת מעלימה יותר. אני בטוח, כי בשום פנים לא תגלי הראשונה את רגשותיך, יהיו חזקים וקדושים כאשר יהיו…”

“וכיצד אפשר לנהוג אחרת?” שאלה קַטיָה.

“שתיכן חכמות במידה שווה. יש בך אופי כמו שיש בה, ואולי יותר…”

“אל תשווה אותי לאחותי בבקשה,” נחפזה קַטיָה להפסיק אותו. “זה לא כדאי לי במידה רבה מדי. כאילו שכחת, שאחותי יפהפיה וחכמנית ו… לך במיוחד, אַרקָדי ניקוֹלָיֶביץ', לא היה ראוי להגיד דברים כאלה, ועוד בהבעת-פנים רצינית כזאת.”

“מה פירוש: לך במיוחד, וממה הסקת שאני מתבדח?”

“ודאי שאתה מתבדח.”

“את חושבת? ומה אם אני משוכנע בדבָרי? אם אני סבור, שלא התבטאתי בעוצמה הנדרשת?”

“איני מבינה אותך.”

“באמת? עכשיו אני רואה: שיבחתי יותר מדי את כושר-ההתבוננות שלך.”

“כיצד?”

אַרקָדי לא ענה והסב פניו הצדה, וקַטיָה מצאה בסל עוד כמה פירורים והתחילה להשליך אותם לדרורים. אלא שתנופתה היתה חזקה מדי והם התעופפו לפני שהספיקו לנקר.

“קַטֶרינה סֶרגֶיֶבנה!” אמר פתאום אַרקָדי. “כפי הנראה זה לא איכפת לך. אבל דעי, כי לא אחליף אותך לא רק באחותך, אלא בשום איש בעולם.”

הוא קם והסתלק במהירות, כאילו נבהל מהמלים שנפלטו מפיו.

ואילו ידיה של קַטיָה צנחו עם הסל על ברכיה. היא הרכינה ראש ושעה ארוכה הסתכלה בעקבותיו של אַרקָדי. לאט-לאט עלה סומק קל בלחייה. אבל השפתיים לא חייכו, והעיניים הכהות הביעו תמיהה, ואיזה רגש אחר, לפי שעה בן-בלי-שם.

“את לבדך?” נשמע לידה קולה של אַננָה סֶרגֶיֶבנה. “נדמה לי, שיצאת לגן בחברת אַרקָדי.”

ללא-חפזון הסיטה קַטיָה את מבטה אל האחות (לבושה נאה, אפילו בהידור, עמדה על השביל והניעה את אוזני פיפי בקצה השמשיה הפתוחה), ואמרה ללא חפזון:

“אני לבדי.”

“זאת אני רואה,” ענתה האחות וצחקה. “הוא הלך, אם כן. אל חדרו?”

“כן.”

“קראתם יחד?”

“כן.”

אחזה אַננָה סֶרגֶיֶבנה בסנטר אחותה, והרימה את פניה.

“אני מקווה, שלא רבתם?”

“לא,” אמרה קטיה וסילקה לאט את יד אחותה

“באיזו חגיגיות את עונה! קיוויתי למצוא אותו כאן, ולהציע לו לצאת לטיול עמי. הוא מבקש זאת ממני כל הזמן. מהעיר הובאו לך נעליים, לכי למדוד אותן: כבר אתמול ראיתי, כי הישנות נתרפטו לגמרי. ובכלל אין את עוסקת בזה במידה מספקת, ועדיין רגלייך נהדרות כל-כך! גם ידייך יפות… אבל גדולות. וצריך איפוא לכבוש ברגליים אלא שאינך גנדרנית.”

אַנָנה סֶרגֶיֶבנה המשיכה בשביל, מרשרשת מעט בשמלתה היפה. קַטיָה קמה מהספסל, אספה עמה את הַינֶה והסתלקה גם היא – אך לא למדוד את הנעליים.

“רגליים נהדרות,” חשבה כשהיא עולה לאט ובקלות במדרגות האבן המלוהטות משמש של המרפסת. “רגליים נהדרות, את אומרת… והוא יכרע לידן.”

מיד נתקפה בושה ורצה בזריזות כלפי מעלה.

אַרקָדי צעד במסדרון אל חדרו. החדרן-הראשי השיג אותו והודיע, כי בחדרו יושב האדון בָּזָרוֹב.

“יֶבגֶני!” מלמל אַרקָדי כמעט בפחד. “האם זה כבר בא?”

“ברגע זה הואילו לבוא וציוו לא להודיע לאַננָה סֶרגֶיֶבנה ולהוליך היישר אל החדר שלך.”

“האם לא קרה אסון בביתנו?” חשב אַרקָדי, עלה בחפזון במדרגות ופתח את הדלת בתנופה. מראהו של בָּזָרוֹב הרגיע אותו מיד, אף כי עין מיומנת יותר היתה מגלה בדמות הנמרצת כרגיל אך רזה יותר של האורח הלא-קרוא, סימנים של התרגשות חבויה. מעיל מאובק על כתפיו, כובע-המצחייה לראשו, הוא ישב על אדן-החלון. הוא לא נע גם כשנפל אַרקָדי, תוך קריאות רמות, על צווארו.

“זו לך הפתעה! מה הביא אותך?” דיבר, מתרוצץ בחדר כאדם, השמח ורוצה להראות שהוא שמח. “הלוא בביתנו הכול כשורה, הכול בריאים. לא כן?”

“הכול אצלכם כשורה, אך לא כולם בריאים,” אמר בָּזָרוֹב. “ואתה אל תטרטר. אלא צווה להביא לי קוַס, ושב ושמע מה שאספר לך במלים מעטות אך חזקות למדי, כפי שאני מקווה.”

השתתק אַרקָדי ובָּזָרוֹב סיפר לו על הדוקרב עם פָּוֶל פֶּטְרוֹביץ'. אַרְקָדִי התפלא מאוד ואפילו התעצב. אלא שלא ראה צורך לומר זאת. הוא הסתפק בשאלה, האם באמת אין פצעו של הדוד מסוכן. כששמע את התשובה, כי הפצע הוא המעניין ביותר, אך לא מבחינה רפואית, חייך במאולץ ובלב גם חרדה, גם בושה. דומה, כי בָּזָרוֹב הבין אותו.

“כן, חביבי”, אמר, “הנה מה פירוש החיים עם פיאוֹדלים. בעצמך תהיה פיאודל ותשתתף בטורנירים של האבירים. והנה אני נוסע אל ‘האבות’,” סיכם בָּזָרוֹב, “ובדרך קפצתי לכאן… כדי לספר כל זה. לולא ראיתי בשקר חסר-תכלית טפשות. לא, קפצתי לכאן, השד יודע לשם מה. ראה, לפעמים מועיל הוא לאדם, שיתפוס את עצמו בציצית ראשו ויעקור את עצמו, כמו צנון מהערוגה. זאת עשיתי לפני ימים אחדים… אלא שהתחשק לי להציץ עוד פעם אחת במה שנפרדתי ממנו, בערוגה שישבתי בה.”

“אני מקווה, שאין מלים אלו מתייחסות אלי,” אמר אַרקָדי בהתרגשות, “אני מקווה שאין בדעתך להיפרד ממני.”

בָּזָרוֹב נתן בו מבט נוקב, כמעט פולש.

“כאילו שהדבר עלול לצער אותך כל-כך? לי נדמה, כי כבר נפרדת ממני. אתה רענן כזה ונקי כל-כך… כפי הנראה, עסקיך עם אַננָה סֶרגֶיֶבנה מתקדמים מצוין.”

אילו עסקים יש לי עם אַננָה סֶרגֶיֶבנה?"

“האם לא למענה הגעת לכאן מהעיר, גוזלי? אגב, כיצד מתקדמים שם בתי-הספר של יום-ראשון? האינך מאוהב? או שהגיעה השעה להצטנע?”

“יֶבגֶני, אתה יודע שתמיד הייתי גלוי אתך. אני אומר לך נאמנה, אני נשבע, שאתה טועה.”

“מלה חדשה,” אמר בחצי-קול בָּזָרוֹב. “אבל אין לך כל צורך לרתוח, כי לי זה היינו-הך, לחלוטין. הרומנטיקן היה אומר: אני מרגיש, כי דרכינו מתחילות להיפרד, ואילו אני אומר פשוט, כי נמאסנו זה על זה.”

“יֶבגֶני…”

“נשמתי שלי, אין זו צרה. האם רק זה נמאס עלינו בעולם! ועכשיו אני חושב, האם אין עלינו להיפרד? מהרגע שאני כאן, הרגשתי מזופתת, כאילו קראתי עד לזרא את מכתבי גוֹגוֹל אל הגוּבֶּרנטָורית מקָלוּגה. ואגב, לא ציוויתי להתיר את הסוסים.”

“אנא, לא ייתכן!”

“ומדוע?”

“לא אדבר על עצמי. אבל זה יהיה מעשה של חוסר-נימוס במדרגה עליונה כלפי אַננָה סֶרגֶיֶבנה, שבוודאי תרצה לראות אותך.”

“בזה אתה טועה.”

“ואילו אני בטוח שהצדק אתי,” ענה אַרקָדי. “ולמה אתה מעמיד-פנים? אם כבר עלינו על הנושא. האם לא באת לכאן למענה?”

“זה אולי נכון, ובכל זאת אתה טועה.”

אבל הצדק היה עם אַרקָדי. אַננָה סֶרגֶיֶבנה הביעה את רצונה להיפגש עם בָּזָרוֹב, והזמינה אותו אליה באמצעות החדרן-הראשי. בָּזָרוֹב החליף בגדים לפני לכתו אליה: התברר שהניח את הבגד החדש בראש מטענו, כדי שיהיה בהישג-יד.

אוֹדינצוֹבה קיבלה אותו לא בחדר, שבו התוודה לה באהבתו באופן כה מפתיע, אלא בחדר-האורחים. בחביבות הושיטה לו את קצות אצבעותיה, אולם פניה הביעו מתח על-כורחן.

אַננָה סֶרגֶיֶבנה," נחפז בָּזָרוֹב לפתוח. “לפני הכול עלי להרגיע אותך. לפניך בן-תמותה שהתעשת זה-כבר והוא מקווה, כי גם אחרים שכחו את שטויותיו. אני נוסע לזמן רב, והסכימי. כי גם אם איני יצור רך, הייתי מתעצב לשאת עמי את המחשבה, שאת נזכרת בי בסלידה.”

אַננָה סֶרגֶיֶבנה נאנחה עמוקות, כאדם שעלה זה עתה על הר גבוה, וחיוך נסך חִיוּת בפניה. שוב הושיטה יד לבָּזָרוֹב והשיבה על לחיצתו.

“המזכיר נשכחות, חייב מלקות,” אמרה, “מה גם שיד-על-הלב חטאתי גם אני אז, אם לא בגנדרנות הרי במשהו אחר. בקיצור: נוסיף להיות ידידים, כקודם-לכן. זה היה חלום, לא כן? ומי זוכר חלומות?”

“מי זוכר אותם? מה גם שהאהבה… הלוא זה רגש מלאכותי.”

“באמת? נעם לי מאוד לשמוע זאת.”

כך התבטאה אַננָה סֶרגֶיֶבנה, וכך התבטא בָּזָרוֹב. שניהם היו סבורים, כי אמרו את האמת. האם היתה אמת, אמת מלאה, בדבריהם? הם עצמם לא ידעו זאת, והמחבר ודאי שלא ידע. אבל השיחה שנתקשרה ביניהם נראתה, כאילו האמינו זה לזה לחלוטין.

בין השאר, שאלה אַננָה סֶרגֶיֶבנה את בָּזָרוֹב למעשיו אצל הקירסָנוֹבים. כמעט שסיפר לה על הדוקרב עם פָּוֶל פֶּטרוביץ', אבל נבלם עם המחשבה, שמא תעלה על דעתה שהוא מתרברב, ועל כן ענה, כי עבד כל הזמן.

“ואני,” אמרה אַננָה סֶרגֶיֶבנה, “הייתי מדוכדכת תחילה, אלוהים יודע מדוע, ואפילו התכוונתי לצאת לחוץ-לארץ, אתה מתאר לעצמך!… אחר-כך זה חלף. בא ידידך, אַרקָדי ניקוֹלָאִיץ' ואני שבתי לנתיב שלי, אל תפקידי האמיתי.”

“לאיזה תפקיד, הרשי לשאול?”

“תפקיד הדודה, המדריכה, האם, קרא לכך כפי שתרצה. אגב, אומר לך, כי קודם לא הבנתי את ידידותך ההדוקה עם אַרקָדי נִיקוֹלָאִיץ‘. בעיני הוא היה אדם לא-חשוב למדי. ואילו עכשיו היטבתי להכיר אותו ונוכחתי לדעת, כי הוא חכם… ובעיקר, הוא צעיר, צעיר… לא כמוני וכמוך, יֶבגֶני וָסיליץ’.”

“האם הוא עדיין נפחד בנוכחותך?” שאל בזרוב.

“כלום היה…” אמרה אַננָה סֶרגֶיֶבנה, הרהרה רגע והוסיפה: “עכשיו הוא רוחש לי יותר אמון בשיחותינו. קודם היה מתחמק מפני. אמנם, לא ביקשתי את חברָתו. הוא וקַטיָה ידידים גדולים.”

רגז בָּזָרוֹב. “אשה זו אינה יכולה שלא להערים!” אמר בלבו.

“את אומרת שהיה מתחמק מפניך,” אמר בחיוך צונן, “אבל ודאי לא היה זה סוד לגביך, כי היה מאוהב בך?”

“מה? גם הוא?” נפלטו המלים מפי אַננָה סֶרגֶיֶבנה.

“גם הוא,” אמר בָּזָרוֹב בקידה ענווה. “האם לא ידעת זאת, ואני סיפרתי לך חדשה?”

אַננָה סֶרגֶיֶבנה השפילה עיניה.

“אתה טועה, יֶבגֶני וָסיליץ'.”

“איני סבור. אבל ייתכן, שלא היה ראוי שאזכיר זאת.” “ולהבא, אל תערימי!” אמר בלבו.

“מדוע לא להזכיר? אבל אני מניחה, כי גם במקרה זה אתה מייחס חשיבות מרובה מדי לרושם רגעי. אני מתחילה לחשוב, שאתה נוטה להגזמה.”

“מוטב שלא נדבר על כך, אַננָה סֶרגֶיֶבנה.”

“מדוע?” הגיבה והנחתה את השיחה לנתיב אחר. על-אף-הכול הרגישה שלא בנוח בחברת בָּזָרוֹב גם אם אמרה לו, ואף שכנעה את עצמה, כי הכול נשכח. בחילופי דיבורים פשוטים ביותר, אפילו בהתבדחות עמו, הרגישה לחץ קל של פחד. כך משוחחים אנשים באונייה בלב-ים וצוחקים בשאננות, כאילו הם עומדים על קרקע מוצקה. אבל אם יופיע עיכוב קל, אם יתגלה סימן קל של משהו בלתי-רגיל, תופיע מיד על כל הפנים הבעת חרדה מיוחדת, המעידה על המודעוּת התמידית לסכנה התמידית.

שיחתם של אַננָה סֶרגֶיֶבנה עם בָּזָרוֹב לא נמשכה הרבה. היא התחילה להתהרהר, לענות בפיזור-נפש, והציעה לו לבסוף לעבור לאולם, ושם מצאו את הנסיכה ואת קַטיָה. “והיכן הוא אַרקָדי נִיקוֹלָאיץ',” שאלה בעלת-הבית, וכשנודע לה, כי לא נראה זה שעה, שלחה לקרוא לו. לא מיד נמצא: הוא הגיע אל המעבית הסבוכה של הגן, וישב, שקוע במחשבות, סנטרו נשען על ידיו. עמוקות וחשובות היו מחשבות אלו, אך לא נוגות. הוא ידע, כי אַננָה סֶרגֶיֶבנה יושבת ביחידות עם בָּזָרוב, אבל קנאה לא הרגיש, כפי שהרגיש בעבר. להפך, פניו אורו לאט. דומה, שהוא התפלא למשהו, ושמח והחליט משהו.


 

26    🔗

אוֹדינצוֹב המנוח לא אהב חידושים, אבל הרשה “מישחק מסוים של הטעם הנאצל,” ועל-כן הקים בגן שלו, בין החממה לבריכה, מבנה שהוא מעין סטוֹאָה יוונית מלבֵנים רוסיות. בקיר האחורי, האטום, של גָלֶריה זו, נראו שש גומחות לפסלים, שהתכוון אוֹדינצוֹב להזמינם בחוץ-לארץ. פסלים אלה היו מיועדים לבטא: בדידות, שתיקה, הרהור, עצבות, ביישנות ורגישות. פסל אחד, של אֵלת השתיקה, הובא והוצב במקומו. אלא שבו ביום שברו נערי-החצר את אפה, ואף-על-פי ששכן-טייח קיבל על עצמו להוסיף לפסל אף “יפה כפליים מהקודם”, ציווה אוֹדינצוֹב לסלק את הפסל, והוא שָכן כבוד בפינת סככת-הדישה, עמד שם שנים רבות, ועורר פחד ודעות-קדומות בלב האיכרות. סביב החלק הקדמי של הגלריה צמחו שיחים סבוכים: רק כותרות העמודים נראו מעל לירקוּת. בפנים עמדה צינה גם בצהרי-היום. אַננָה סֶרגֶיֶבנה לא אהבה להיכנס למבנה מיום שראתה שם נחש. אולם קַטיָה היתה באה תכופות לשבת על ספסל-האבן הגדול, שעמד ליד אחת הגומחות. רעננות וצל סביבה, היתה קוראת, עובדת או מתמכּרת לתחושת הדממה השלמה, המוכּרת ודאי לכל אדם, דממה שעיקרה במארב כמעט בלתי-מודע, שָתוק, לגל-החיים הרחב, המתנחשל בלי-הרף סביבנו, וגם בקרבנו.

למחרת בואו של בָּזָרוֹב ישבה קַטיָה על הספסל האהוב, ולידה ישב אַרקָדי. הוא התחנן ושכנע אותה ללכת עמו אל הגלריה.

עוד כשעה עד ארוחת-הבוקר. במקום הבוקר עתיר-הטל בא היום הלוהט. פניו של אַרקָדי שמרו על הבעתן מיום אתמול, ופני קַטיָה היו מודאגות. מיד לאחר התה קראה לה אחותה אל חדר-העבודה שלה, ליטפה אותה, וזה הפחיד תמיד את קַטיָה, יעצה לה להיות זהירה יותר בהתנהגותה עם אַרקָדי, ובמיוחד להימנע משיחות ביחידות עמו, שכאילו הבחינו בהן הדודה וכל הבית. ומלבד זאת, היתה רוחה של אַננָה סֶרגֶיֶבנה רעה עליה כבר אמש. וגם קַטיָה הרגישה מבוכה, כאילו הודתה באיזו אשמה. כשנענתה לבקשת אַרקָדי, אמרה בלבה, כי זו הפעם האחרונה.

“קַטֶרינה סֶרגֶיֶבנה,” פתח במין חופשיות מבוישת, “מאז נפל בחלקי האושר לחיות בבית אחד אתך, שוחחתי עמך על דברים רבים, אבל ישנה עוד שאלה אחת… החשובה לי מאוד, שעדיין לא נגעתי בה. את אמרת אתמול, כי כאן שינו אותי,” הוסיף, צד את מבטה השואל הנעוץ בו, וחומק מפניו. “ואכן, מבחינות רבות השתניתי, וזאת את יודעת יפה מכל אדם אחר – את, אשר לה, למעשה, עלי להודות על התמורה הזאת.”

“אני?… לי”…" אמרה קַטיָה.

“כבר אינני הנער היהיר, כפי שהייתי בבואי לכאן,” המשיך אַרקָדי, “ולא לשווא מלאו לי עשרים ושלוש. כקודם-לכן רצוני להיות אדם מועיל, רצוני לייחד את כל כוחי לאמת. אבל כבר איני מחפש את האידיאלים שלי במקום שחיפשתי אותם קודם. הם נראים לי… במקום קרוב הרבה יותר. עד עתה לא הבנתי את עצמי, והצבתי לעצמי משימות, שהיו למעלה מכוחי… עיני נפקחו זה לא-כבר הודות לרגש אחד… איני מתבטא בצורה בהירה למדי, אבל אני מקווה, כי תביני אותי…”

קַטיה לא ענתה דבר, אך הפסיקה להסתכל באַרקָדי.

“אני מניח,” המשיך אבל בקול נרגש יותר, ואילו הפָּרוּש בעלוות הלִבנה שר בשאננות את שירו, “אני מניח, כי חובתו של כל אדם ישר לנהוג בגילוי-לב כלפי אלה… כלפי האנשים אשר… בקיצור, באנשים הקרובים לו, ועל כן אני… אני מתכוון…”

וברגע זה בגד שטף-הדיבור באַרקָדי. הוא נתקע, ונאלץ לשתוק שעה קלה. קַטיָה לא נשאה את עיניה. נדמה היה, שאינה מבינה לאן כל זה מוליך, וחיכתה למשהו.

“אני רואה מראש שאדהים אותך,” פתח אַרקָדי, לאחר שהתעשת. “מה גם, שרגש זה מתייחס בצורה כלשהי, שימי לב – אליִך. אני זוכר שאתמול גינית אותי על מידה בלתי-מספקת של רצינות,” המשיך אַרקָדי, ומראהו כאדם שנכנס לביצה, מרגיש שעם כל צעד הוא שוקע יותר-ויותר, ואף-על-פי-כן הוא ממהר קדימה, בתקווה לעבור עד-מהרה, “טענה זו מכוּונת תכופות… פוגעת… בצעירים, גם כשאינם ראויים עוד לגינוי זה. ואילו היה בי בטחון-עצמי רב יותר… (אבל עזרי לי כבר, עזרי!" חשב בייאושו ארקדי, אבל קטיה לא הסבה ראשה, כמו קודם). אילו יכולתי לקוות…”

“אילו יכולתי לבטוח בדברים שאתה אומר,” נשמע ברגע זה קולה הברור של אַננָה סֶרגֶיֶבנה.

אַרקָדי השתתק וקַטיָה החווירה. ממש ליד השיחים המסתירים את הגלריה, עבר שביל. הלכו בו אַננָה סֶרגֶיֶבנה ובָּזָרוֹב. קַטיָה ואַרקָדי לא יכלו לראות אותם, אבל שמעו כל מלה, שמעו את רשרוש השמלה, את הנשימה. הם צעדו עוד כמה צעדים, וכאילו במתכוון נעצרו ליד הגלריה.

“עיניך הרואות,” המשיכה אַננָה סֶרגֶיֶבנה, “שנינו טעינו. שנינו כבר איננו בפריחת הנעורים, במיוחד אני. חיִינו, עייפנו. שנינו – למה הגינונים? – חכמים: תחילה עוררנו עניין זה בזה, נתעוררה הסקרנות… ואחר כך…”

“ואחר-כך התנדף הענין בי,” אמר בָּזָרוֹב.

“אתה יודע, שלא זו היתה סיבת אי-ההבנה בינינו. אבל יהיה מה שיהיה, לא היינו זקוקים זה לזה, וזה העיקר. בך היה שפע רב מדי של… כיצד לומר זאת… של חומר מסוג אחד. לא מיד הבינונו זאת, ולהפך, אַרקָדי…”

“את זקוקה לו?” שאל בָּזָרוֹב.

“עזוב, יֶבגֶני וָסיליץ'. אתה אומר שאין הוא אדיש כלפי, וגם לי היה נדמה שאני מוצאת-חן בעיניו. יודעת אני, שאני מתאימה להיות דודתו, אבל איני רוצה להעלים ממך, כי התחלתי לחשוב עליו תכופות יותר. ברגש צעיר ורענן זה יש איזה חן…”

“המלה קסם שימושית יותר במקרים אלה,” הפסיק אותה בָּזָרוֹב. רתיחת המרה הורגשה בקולו השליו אבל עמום. “אתמול שמר אַרקָדי איזה סוד מפני, ולא דיבר לא עליך ולא על אחותך… זה סימפּטוֹם חשוב.”

“הוא עם קַטיָה כאח ממש,” אמרה אַננָה סֶרגֶיֶבנה, “וזה מוצא-חן בעיני בו, אף שייתכן שלא הייתי צריכה להרשות קרבה כזאת ביניהם.”

“האחות… היא המדברת מגרונך?” מישך בָּזָרוֹב את שאלתו.

“מובן מאליו… אבל למה אנו עומדים? נלך. מה משונה השיחה שלנו, לא כן? והאם יכולתי לצפות שאדבר אתך כך? אתה יודע, שאני מפחדת ממך… ובו-בזמן אני רוחשת לך אמון, מפני שלאמיתו-של-דבר אתה טוב-לב מאוד.”

“ראשית, כלל איני טוב-לב. שנית, לגבַיך אבדה לי כל חשיבות. את אומרת לי שאני טוב-לב… הרי זה דומה להנחת זר-פרחים על ראשו של מת.”

"יֶבגֶני וָסיליץ', אין אנו

שליטים…" פתחה אַננָה סֶרגֶיֶבנה, אלא שזינקה רוח, רעשה בעלווה וסחפה את דבריה.

“הלוא את חופשייה,” אמר בָּזָרוֹב לאחר השהיה.

יותר מזה לא היה אפשר לקלוט. הצעדים התרחקו. הכול נדם.

אַרקָדי הסב פניו אל קַטיָה. היא ישבה בתנוחה הקודמת, אלא שהרכינה יותר את ראשה.

“קָטֶרינה סֶרגֶיֶבנה,” אמר בקול רועד והידק את כפות ידיו, “אני אוהב אותך לצמיתות, לנצח, ואיני אוהב מישהו מלבדך. רציתי לומר לך זאת, לשמוע את דעתך ולבקש את ידך. מפני שאיני עשיר, ואני מרגיש שהנני מוכן לכל קרבן… אינך עונה? אינך מאמינה לי? את חושבת, שאני מדבר מתוך קלות-דעת? אבל היזכרי בימים האחרונים! האם לא נוכחת לדעת זה-כבר, כי כל עניין אחר – הביני אותי – הכול, כל הדברים האחרים נעלמו ללא-עקבות? הסתכלי בי, אמרי לי מלה אחת… אני אוהב… אני אוהב אותך… האמיני לי!”

הסתכלה קַטיָה באַרקָדי במבט בהיר ורב-חשיבות, ולאחר הרהור ממושך, אמרה.

“כן.”

אַרקָדי קפץ ממקומו.

“כן! את אמרת: כן, קָטֶרינה סֶרגֶיֶבנה! מה פירושה של מלה זו? האם היא מאשרת שאני אוהב אותך, שאת מאמינה לי… או… או… איני מעז לסיים…”

“כן,” חזרה קַטיָה, והפעם ירד לסוף דעתה. הוא תפס את ידיה הגדולות הנהדרות, ונשנק בהתלהבותו, אימץ אותן אל לבו. בקושי עמד על רגליו, ורק חזר: “קַטיָה, קַטיָה”. ואילו היא פרצה בבכי תמים, צוחקת לדמעותיה. מי שלא ראה דמעות כאלה בעיני יצור אהוב, עדיין לא ידע, מה מאושר עלי-אדמות יכול להיות אדם, כשהוא קופא כולו מהכרת-תודה ומבושה.

למחרת, מוקדם בבוקר, ציוותה אַננָה סֶרגֶיֶבנה להזמין את בָּזָרוֹב אל חדר-העבודה שלה, ובצחוק מאולץ הגישה לו דף-מכתבים מקופל. זה היה מכתבו של אַרקָדי: הוא ביקש בו את ידה של אחותה.

בָּזָרוֹב קרא את המכתב ביעף והתאמץ מאוד שלא לגלות שמחה-לאיד, שהתלקחה בן-רגע בלבו.

“הנה כך,” אמר, “ואת, כמדומני, אמרת אך אתמול, שהוא אוהב את קָטֶרינה סֶרגֶיֶבנה אהבת-אח. מה בדעת לעשות עכשיו?”

“מה תייעץ לי אתה?” שאלה אַננָה סֶרגֶיֶבנה והוסיפה לצחוק.

“אני סבור,” ענה בָּזָרוֹב, גם הוא תוך צחוק, אף שלא היה עליז כלל ולא היה לו כל חשק לצחוק, כפי שלא היה גם לה, “אני סבור שראוי לברך את הצעירים. הזיווג טוב מכל הבחינות. רכושו של קירסָנוֹב יפה, הוא בן יחיד, וגם אביו בחור כהלכה, והוא לא יתנגד.”

אוֹדינצוֹבה התהלכה מעט בחדר. פניה הסמיקו והחווירו חליפות.

“כך אתה חושב?” אמרה. “יהי כן. איני רואה מכשולים… אני שמחה בשמחתה של קַטיָה… וגם בשמחתו של אַרקָדי ניקוֹלאָיץ'. מובן מאליו, שאמתין לתשובת האב. אשלח אותו עצמו אל אביו. הנה יוצא, כי צדקתי אתמול כשאמרתי לה, כי שנינו כבר אנשים זקנים… כיצד לא ראיתי דבר? זה מפליא אותי!”

שוב צחקה אַננָה סֶרגֶיֶבנה ומיד הסבה פניה.

“בני-הנוער היום נעשו ערמומיים מאוד,” אמר בָּזָרוֹב וצחק. “היי שלום,” אמר לאחר שתיקה ממושכת. “אני מאחל לך שתסיימי את העניין הזה בצורה הנעימה ביותר. ואני אשמח מרחוק.”

אוֹדינצוֹבה פנתה אליו באחת.

“האם אתה נוסע? מדוע לא תישאר עכשיו? הישאר… השיחה עמך עליזה… כאילו שאת מהלכת על פי התהום. תחילה את פוחדת, ואחר-כך מופיע האומץ מאיזה מקום. הישאר.”

“אני מודה על ההצעה, אַננָה סֶרגֶיֶבנה, ועל הדעה החיובית על כשרון-הדיבור שלי. אבל נראה לי, כי זמן רב מדי אני מסתובב באווירה הזרה לי. דגים מעופפים יכולים לשהות באוויר זמן-מה, אבל עד-מהרה עליהם לצלול. הרשי על כן גם לי לצלול בטפיחה בסביבה הטבעית שלי.”

הסתכלה אוֹדינצוֹבה בבָּזָרוֹב. חיוך מר הרטיט את פניו החוורות. “איש זה אהב אותי!” חשבה. צר היה לה עליו והיא הושיטה לו יד מתוך רגש-השתתפות.

אבל גם הוא הבין אותה.

“לא!” אמר ונסוג כדי צעד אחד. “איש עני אני, אבל נדבה לא לקחתי עד היום. שלום ואיחולי בריאות טובה.”

“אני משוכנעת, שאין אנו מתראים בפעם האחרונה,” אמרה אַננָה סֶרגֶיֶבנה ועשתה תנועה לא-רצונית.

“מה לא יקרה בעולם!” ענה בָּזָרוֹב, החווה קידה ויצא.

“אם כן, החלטת לבנות לך קן?” אמר בו-ביום לאַרקָדי, כשהוא יושב שפוף ואורז את המזוודה שלו. “מה אגיד? עניין טוב הוא. אך בכדי העמדת פנים. אני ציפיתי ממך כיוון אחר לגמרי. ואולי זה בא והדהים אותך?”

“אכן לא ציפיתי לזה כשנפרדתי ממך, אבל למה אתה מעמיד-פנים ואומר ‘עניין טוב’, כאילו שלא ידועה לי דעתך על הנישואים?”

“הו, ידידי החביב!” אמר בָּזָרוֹב, “איך אתה מתבטא! ראה מה שאני עושה: נתגלה במזוודה מקום ריק, ואני ממלא אותו שחת. וכך גם במזוודת-החיים שלנו. ממלאים אותה בכל הבא ליד, ובלבד שלא תתגלה ריקנות. אל תיעלב, בבקשה: ודאי אתה זוכר מה היתה דעתי תמיד על קָטֶרינה סֶרגֶיֶבנה. יש עלמות הנחשבות חכמות רק מפני שהן נאנחות בחכמה. ואילו שלך תעמוד על דעתה, ועד כדי כך תעמוד, שתיקח גם אותך בידיים – נו, והרי כך צריך להיות.” הוא טרק את המכסה והרים את המזוודה מהרצפה. “ועכשיו אני חוזר ואומר לך לפרידה… מפני שלרמות את עצמנו אין כל צורך: אנו נפרדים לצמיתות, וגם אתה מרגיש זאת… נהגת בתבונה. לא נוצרת לחיים שלנו, חיים מרים, מקהי-שיניים, של ערירי. אין בך חוצפה וזעם, וישנם בך אומץ צעיר ועזות צעירה. לעניין שלנו אין זה מתאים. אציל, אחד משלכם, לא ירחיק לכת מרתיחה אצילה או כניעה אצילה, וכל אלה הבלים. אתם, למשל, אינכם נלחמים, אינכם מכים – אבל רואים את עצמכם בני-חיִל – ואילו אנו רוצים להילחם, להכות. אלא מה, האבק שלנו יכלה את עיניך, הרפש שלנו ילכלך אותך, ואתה גם לא גדלת לשיעור קומתנו, על כורחך אתה נהנה מעצמך, ונעים לך לגדף את עצמך. ואותנו כל זה משעמם – אנשים אחרים דרושים לנו! את האחרים יש לשבור! אתה בחור נחמד. אבל בכל זאת אתה בן-בעל-אחוזה רכרוכי, ליברלי, אֶ ווֹלָטוּ, כפי שמבטא זאת אבי.”

“אתה נפרד ממני לעד, יֶבגֶני,” אמר בעצב אַרקָדי, “ואין לך מלים אחרות לומר לי?”

גירד בָּזָרוֹב את פדחתו.

“ישנן, אַרקָדי, יש לי מלים אחרות, אבל לא אומר אותן, מפני שזה רומנטיזם – ופירוש הדבר: להתמוגג. ואתה התחתן מהר ככל-האפשר. והכן לך קן, ועשה ילדים הרבה, הם יהיו חכמים כבר בכך, שייולדו בזמן הנכון, לא כמוני וכמוך. אני רואה, כי הסוסים רתומים. הגיעה השעה! מכולם נפרדתי… ובכן, מה? נתחבק, לא כן?”

אַרקָדי נפל על צווארו של מדריכו-לשעבר וידידו, והדמעות פרצו מעיניו.

“ראו, מה הם הנעורים!” אמר בשלווה בָּזָרוֹב. “אבל אני סומך על קָטֶרינה סֶרגֶיֶבנה. תראה באיזו מהירות היא תנחם אותך!”

“שלום, חביבי!” אמר לאַרקָדי כשעלה כבר על העגלה, והצביע על זוג בָּרַדוֹת היושבות יחדיו, הוסיף: הרי לך! למַד!"

“מה פירוש הדבר?” שאל אַרקָדי.

“מה? האם אתה חלש כל-כך במדעי-הטבע, או שכחת, כי הבָּרַדָה היא הציפור המשפחתית המכובדת ביותר? זו דוגמה לך!… שלום, סיניוֹר!”

העגלה טרטרה ויצאה לדרך.

אמת דיבר בָּזָרוֹב. כששוחח אתמול עם קַטיָה, שכח אַרקָדי לגמרי את מדריכו. הוא כבר התחיל לקבל את מרותה, וקַטיָה הרגישה בזה ולא השתוממה. היה עליו לנסוע למחרת למַראִינו, אל ניקוֹלַי פֶּטרוביץ'. אַננָה סֶרגֶיֶבנה לא רצתה להכביד על הצעירים, ולא הניחה להם לשהות זמן רב מדי ביחידות רק כדי לצאת חובת-נימוס. ברוחב-לב הרחיקה מהם את הנסיכה, אשר הידיעה על הנישואים הצפויים הביאו אותה לידי זעם בכייני. תחילה חששה אַננָה סֶרגֶיֶבנה שמא יירָאה מראה אושרם מכביד מעט גם עליה. אבל לא כן היה: המראה הזה לא זו בלבד שלא הכביד עליה, אלא העסיק אותה, וריכך אותה לבסוף. אַננָה סֶרגֶיֶבנה שמחה על כך וגם התעצבה. “אין זאת, כי צדק בָּזָרוֹב.” אמרה בלבה, “סקרנות, סקרנות בלבד, ואהבה לשלווה ואנוֹכיות…”

“ילדים!” אמרה בקול רם. “מה תאמרו, האהבה היא רגש מלאכותי?”

אולם קַטיָה ואַרקָדי אפילו לא ירדו לסוף דעתה. הם התרחקו ממנה. השיחה שצותתו לה על-כורחם לא הניחה להם. אמנם, עד-מהרה הרגיעה אותם אַננָה סֶרגֶיֶבנה. וללא מאמץ רב: היא עצמה נרגעה.


 

27    🔗

ככל שהיתה ציפייתם מעטה יותר, כן גדלה שמחתם של הזקנים בָּזָרוב לבואו הפתאומי של הבן. אָרינה ולַסיֶבנה כל-כך נבהלה והתרגשה והתרוצצה בבית, עד שהשווה אותה וָסילי אִיוָנוביץ' לקוֹרֵא: הזנב הקצר של לסוטתה הקצרה אכן שיווה לה משהו ממראה הציפור. ואילו הוא עצמו היה גועה בלבד, נושך את פּיית-הענבר של המקטרת, לופת את הצוואר באצבעות ומסובב את הראש, לבדוק אם הוברַג היטב, ופתאום היה פוער את הפה וצוחק ללא-רעש.

“באתי אליך, זקן שלי, לששה שבועות שלמים,” אמר לו בָּזָרוֹב. “אני רוצה לעבוד, ועל כן, בבקשה, אתה אל תפריע לי.”

“את פרצופי תשכח, הנה איך שאפריע לך!” ענה וָסילי פֶּטרוֹביץ'.

הוא קיים הבטחתו. הוא שיכן את הבן כמו קודם בחדר-העבודה שלו, וכמעט שהיה מתחבא מפני הבן ועצר את אשתו מהשתפכויות אהבה מיותרות. “אנחנו, יקירה שלי,” היה אומר לה, “נמאסנו קצת על יֶניוּשקה בביקור הראשון שלו: ועכשיו עלינו להיות חכמים יותר.” אָרינה ולַסיֶבנה הסכימה לדברי בעלה, אך שכרה יצא בהפסדה, שכן ראתה את הבן ליד השולחן בלבד וממש פחדה לדבר אליו. “יֶניוּשֶנקה!” היתה אומרת לפעמים, ועוד בטרם הספיק הבן לפנות אליה, כבר טיפלה בשרוכים של התיק שלה ומלמלה: “שום דבר, שום דבר, אני סתם,” והלכה מיד אל וָסילי איוָנוֹביץ' ואמרה לו, ידה תומכת בלחיה: “איך להיוודע, יקירי: מה רוצה היום יֶניוּשה לארוחת-הצהריים: חמיצת-כרוב או בּוֹרשץ'?” “ומדוע לא שאלת אותו?” “אמָאס עליו!” אמנם, עד מהרה הפסיק בָּזָרוֹב להסתגר: קדחת-העבודה הניחה לו, ירדה ממנו, ונתחלפה בשעמום עצוב וחרדה אטומה. עייפות מוזרה ניכרה בכל תנועותיו, אפילו הילוכו הקשה והנועז-נמרץ, נשתנה. הוא הפסיק לטייל ביחידות והתחיל לחפש חֶברה. היה שותה תה בחדר-האורחים, שוטט בגן עם וָסילי איוָנוֹביץ‘, עישן עמו ב“שתקנות”. פעם אחת שאל על האב אָלֶכּסֵי. שמח וָסילי איוָנוֹביץ’ לתמורה זו, אך שמחתו לא האריכה ימים. “יֶניוּשה מצער אותי,” התאונן בחשאי לפני אשתו. “אין הוא בלתי-מרוצה או רוגז, זה בלבד לא היה מדאיג. אבל הוא שותק כל הזמן, אילו גידף אותי ואותך, לפחות. הוא מַרזה, צבע פניו כזה לא טוב.” “אלי, אלי,” לחשה הזקנה, “הייתי מלבישה קמיע על צווארו, אבל הוא לא ירשה.” פעמים אחדות ניסה וָסילי איוָנוֹביץ‘, לשאול את בָּזָרוֹב, בצורה הזהירה ביותר, על עבודתו, על בריאותו, על אַרקָדי… אבל בָּזָרוֹב היה עונה לו באי-רצון וכלאחר-יד, ופעם אחת, כשהבחין כי האב מתקרב לאט למשהו, אמר לו ברוגז: “מה אתה מתהלך סביבי כאילו על הבהונות? נוסח זה גרוע אפילו מהקודם.” “נו, נו, אני לא כלום!” היה נחפז לענות וָסילי איוָנוֹביץ’ המסכן. כן לא הניבו פרי רמזיו הפוליטיים. פעם אחת התחיל לדבר, לרגל שחרור-האיכרים הקרוב, על הקידמה, וקיווה שעורר הסכמה של הבן. אבל הבן אמר בשוויון-נפש: “אתמול עברתי ליד הגדר ושמעתי את הנערים, בני-האיכרים המקומיים, צורחים, במקום לשיר איזה שיר ישן: והזמן הטוב מגיע, והלב אהבה מרגיש… הרי לך קידמה.”

לפעמים יצא בָּזָרוֹב לכפר, ומלגלג כרגיל היה נכנס בשיחה עם אחד האיכרים. “נו,” היה אומר לו, “פרוש לפני, חביבי, את השקפותיך על החיים: הרי בכם, אומרים, כל כוחה של רוסיה, וכל עתידה, מכם תתחיל תקופה חדשה בהיסטוריה, אתם תתנו לנו גם לשון אמיתית וגם חוקים.” האיכר, או שלא היה עונה, או שהיה אומר מלים מעין אלו: “ואנחנו יָכוֹלים… גם כן, מפני, זאת אומרת… איזו שהניחו לנו, למשל חלקה,” “אתה הסבר לי מה הוא העולם שלכם?” היה בָּזָרוֹב מפסיק אותו. “והאם זה אותו עולם הנשען על שלושה דגים?”

“זה, אדוני שלי, האדמה עומדת על שלושה דגים,” הסביר האיכר בנימה מזמררת, פַּטרִיַרכָלית-טובת-לב, “ונגד העולם שלנו, זאת אומרת, יש רצון האדונים. למה שאתם אבות שלנו. וכמו שידרוש האדון יותר, יהיה חביב יותר על האיכר.”

בָּזָרוֹב, לאחר שמיעת נאום כזה, משך-כתפיים בבוז, פנה עורף לאיכר, והאיכר הלך לדרכו.

“על מה דשת אתו?” שאל אותו איכר אחר בגיל העמידה, בעל מראה קודר, מסף הבקתה שלו, אף-על-פי שהיה נוכח בשיחת השכן עם בָּזָרוֹב. “על הכסף שלא שולם, מה?”

“איזה כסף שלא שולם, אחי אתה שלי!” ענה האיכר הראשון, ובקולו כבר לא היה סימן לזמרור-הפַּטרִיַרכָלי, ולהפך, נשמעה איזו חומרה רשלנית.

סתם פטפט משהו. הלשון לגרד קצת רצה. ידוע, אדון. האם הוא מבין משהו?"

“איפה מבין!” אמר האיכר השני, והם הניעו את הכובעים והסיטו את החגורות, והתחילו לשוחח על הצרכים והעסקים שלהם. אוֹיה! בָּזָרוֹב, המושך-כתפיים בבוז, היודע לדבר עם האיכרים (כפי שהתפאר בוויכוח עם פָּוֶל פֶּטרוֹביץ), אדם בוטח זה בעצמו, לא חשד, כי בעיני האיכרים הוא משהו מעין ליצן ומוקיון…

לבסוף מצא, אמנם, עיסוק. יום אחד היה וָסילי איוָנוֹביץ' חובש בנוכחותו רגל פצועה של איכר, אבל ידיו של הזקן רעדו והוא התקשה בחבישה. הבן עזר לו ומאז השתתף בקבלת-החולים שלו, בלי להפסיק ללגלג גם על האמצעים שהוא עצמו הציע אותם, וגם על אביו שהשתמש בהם מיד. אבל לגלוגו של בָּזָרוֹב לא הביך את וָסילי איוָנוֹביץ'. מצמיד בשתי אצבעות אל בטנו את החלוק המלוכלך ומעשן את המקטרת, הוא הקשיב בעונג לבָּזָרוֹב, וככל שגבר הכעס בדיבורו, כן צחק ביתר טוב-לב האב המאושר, וחשף את כל שיניו השחורות. לפעמים היה אפילו חוזר על דיבורים סתומים או חסרי-שחר של הבן. למשל, ימים אחדים היה אומר, ללא כל הקשר: “נו, זהו העניין התשיעי!”, רק מפני שבנו אמר ביטוי זה כשנודע לו שהאב מבקר בתפילות-השחרית. “תודה לאל! נפסק הדכדוך!” לחש לאשתו. “איך שגידף אותי היום, נפלא!” לעומת זאת היה נלהב מכך שיש לו עוזר כזה, והיה גא על כך. “כן. כן,” אמר לאיכרה בקפטן-איכרים ובשביס בעל-קרניים, כשמסר לה צנצנת-משרה או משחה, “את, חביבה, חייבת כל רגע להודות על כך, שמתארח אצלי בני: עכשיו מרפאים אותך לפי השיטה המדעית החדישה, המבינה את זאת? האימפֶּרָטור של הצרפתים, נפוליאון, אפילו לו אין רופא מעולה יותר.” ואילו האיכרה, שבאה להתאונן על “שהרים אותה על דוקרנים” (את המלים האלו לא ידעה להסביר), היתה מחווה קידות, ושלחה יד לבית השחי כדי להוציא ארבע ביצים עטופות בקצה מגבת.

פעם אח אפילו עקר בָּזָרוֹב שן מפיו של רוכל-בדים נוסע, ואף כי השן היתה רגילה ביותר, שמר עליה וָסילי איוָנוֹביץ' כעל מוצג נדיר וכשהראה אותה לאב אָלֶכּסֵי, היה חוזר ואומר:

“אתה הסתכל אילו שורשים! כוח כזה של יֶבגֶני! הכול אכן התרומם באוויר… נדמה לי, כי אלון, גם הוא היה נעקר!…”

“ראוי לשבח!” אמר לבסוף האב אָלֶכּסֵי, שלא ידע כיצד להגיב וכיצד להפטר מהזקן שהתלהב עד כדי אֶכּסטָזה.

יום אחד הביא איכר מהכפר השכן אל וָסילי איוָנוֹביץ' את אחיו חולה הטיפוס. המסכן היה גוסס, שוכב על פניו על חבילת קש. כתמים כהים פשטו על גופו, והכרתו אבדה זה-כבר. וָסילי איוָנוֹביץ' הביע את צערו על כך, שאיש לא העלה על דעתו מוקדם יותר על קבלת עזרה רפואית, והודיע שאין הצלה לחולה. ואכן, לא הביא האיכר את אחיו חי הביתה: הוא נפטר בעגלה.

כעבור שלושה ימים נכנס בָּזָרוֹב אל אביו ושאל האם יש לו אבן-גיהִנום.53

“יש. מה צורך לך בה?”

“דרושה… לצרוב פצע קטן.”

“למי?”

“לעצמי.”

“מה זאת אומרת, לעצמי? למה זה? מה הוא הפצע? היכן הוא?”

הנה כאן, באצבע. היום נסעתי לכפר, אתה יודע – שמשם הביאו את האיכר חולה-הטיפוס. משום-מה החליטו לנתחו אחר המוות, ואני לא התאמנתי זה זמן רב."

“ובכן?”

“ביקשתי מהרופא המחוזי. נחתכתי באצבע.”

וָסילי איוָנוֹביץ' החוויר כולו, ובלי לומר דבר מיהר אל חדר-העבודה ושב משם מיד ובידו פלח קטן של אבן-הגיהנום. בָּזָרוֹב רצה לקחת את הפֶלח ולהסתלק.

“בשם אלוהים,” אמר וָסילי איוָנוֹביץ', “הרשה לי לעשות זאת.”

הצטחק בָּזָרוֹב.

“מה להוט אתה לפּרַקטיקה!”

“אל תתלוצץ, בבקשה. הראה את האצבע. הפצע אינו גדול. לא כואב?”

“לחץ חזק יותר, אל תחשוש.”

הפסיק וָסילי איוָנֹוביץ'.

“מה דעתך, יֶבגֶני, אולי מוטב לצרוב בברזל?”

“זאת היה ראוי לעשות מוקדם יותר ועכשיו, למען האמת, גם אבן-הגיהנום אינה דרושה. אם הורעל דמי, הרי כבר מאוחר.”

“מה… מאוחר…” ביטא בקושי את המלים וָסילי איוָנוֹביץ'.

“ועוד איך! מאז חלפו יותר מארבע שעות.”

וָסילי איוָנוֹביץ' צרב את הפצע עוד קצת.

“ובידי הרופא המחוזי לא היתה אבן-גיהנום?”

“לא היתה.”

“הייתכן, אלי! רופא - ואין בידו חומר כל-כך חיוני!”

“אילו ראית את האיזמלים שלו.” אמר בָּזָרוֹב ויצא.

עד הערב וכל היום למחרת ניצל וָסילי איוָנוֹביץ' כל תירוץ כדי להיכנס אל חדר הבן, ואף-על-פי שלא הזכיר את הפצע ואפילו השתדל לדבר על נושאים צדדיים, היה מסתכל בעיני בנו בעקשנות כזאת ועוקב אחריו בחרדה, עד שפקעה סבלנותו של בָּזָרוֹב והוא איים שיסע. וָסילי איוָנוֹביץ' הבטיח לו לא לדאוג, אבל אָרינה ולַסיֶבנה, שבעלה העלים ממנה הכול, התחילה להציק לבן, מדוע אינו ישן ומה קרה לו? יומיים החזיק האב מעמד. הסתכל בבן בחשאי, ומראהו הדאיג אותו מאוד… אבל ביום השלישי, בארוחת-הצהריים לא עצר-כוח עוד. בָּזָרוֹב ישב שראשו מורכן ולא נגע בשום תבשיל.

“מדוע אינך אוכל, יֶבגֶני?” שאל ושיווה לפניו את ההבעה השאננה ביותר. “נדמה לי, שהאוכל הוכן יפה.”

“אין לי חשק, על כן איני אוכל.”

“אין לך תיאבון? והראש?” הוסיף בקול חושש, “כואב?”

“כואב. מדוע שלא יכאב?”

אָרינה ולַסיֶבנה הזדקפה ונדרכה.

“אל תכעס, בבקשה, יֶבגֶני,” המשיך וָסילי איוָנוֹביץ'. “האם לא תרשה לי לבדוק את הדופק?”

בָּזָרוֹב קם.

“גם בלי למשש אומר לך שיש לי חום.”

“והיתה צמרמורת?”

“גם צמרמורת היתה. אלך לשכב, ואתם תשלחו לי תה-תִרזה. ודאי הצטננתי.”

“אכן שמעתי שהשתעלת הלילה,” אמרה אָרינה ולַסיֶבנה.

“הצטננתי,” חזר ואמר בָּזָרוב ויצא.

אָרינה ולַסיֶבנה התחילה להכין תה של פרחי-תִרזה, ואילו וָסילי איוָנוֹביץ' נכנס לחדר הסמוך ולפת את ראשו.

בָּזָרוֹב כבר לא קם ביום ההוא, והלילה עבר עליו בשינה כבדה, מעולפת מעט. באחת אחר חצות פקח במאמץ רב את העיניים, ולאור הלַמפָּד ראה מעליו את פניו החוורות של האב וציווה עליו לצאת. האב ציית, אך מיד שב על בהונותיו, הסתיר את עצמו חלקית על ידי דלת הארון, והתבונן בלי-הרף בבנו. גם אָרינה ולַסיֶבנה לא שכבה, ומפעם לפעם פתחה את דלת חדר-העבודה כדי סדק וניגשה להקשיב “כיצד נושם יֶניוּשה”, ולהציץ על וָסילי איוָנוֹביץ‘. עלה בידה לראות רק את גבו השוכב ללא-תנועה, כפוף, אבל גם זה הקל עליה מעט. בבוקר ניסה בָּזָרוֹב לקום. הוא הסתחרר ודם נזל מאפו. הוא שב ושכב. וָסילי איוָנוֹביץ שירת אותו בשתיקה. נכנסה אָרינה ולַסיֶבנה ושאלה להרגשתו. ענה “יותר טובה” ופנה אל הקיר. וָסילי איוָנוֹביץ נופף אל אשתו בשתי ידיו. היא נשכה שפתיה כדי שלא לפרוץ בבכי ויצאה. פתאום כאילו חשך הכול בבית. כל הפנים נתמתחו, ירדה דממה מוזרה. מהחצר סולק לכפר תרנגול קולני במיוחד, שלא הבין זמן-רב מדוע נוהגים בו כך. בָּזָרוֹב הוסיף לשכב, פניו אל הקיר. וָסילי איוָנוֹביץ’ ניסה לפנות אליו בשאלות שונות, אך הן עייפו את בָּזָרוֹב, והזקן קפא בכורסה, ולעתים רחוקות פכר אצבעות. הוא היה יוצא לכמה שניות לגן, עומד שם כגולם, כאילו נתקף תדהמה שאין משל לה (הבעת התדהמה לא ירדה מפניו), ושב אל הבן, כשהוא משתדל להתחמק משאלות אשתו. סוף-סוף תפסה את ידו ובעווית, כמעט באיום, אמרה: “מה קרה לו?” הוא התעשת ואילץ את עצמו לענות לה בחיוך, אבל לאימתו, פרץ צחוק במקום החיוך. מבעוד בוקר שלח להביא רופא. הוא ראה צורך להודיע על כך לבן, כדי שלא יתרגז.

בָּזָרוֹב הפך פנים אל האב, הסתכל בו במבט דרוך וקהה וביקש לשתות.

הגיש לו וָסילי איוָנוֹביץ' מים, ואגב מישש את מצחו. המצח להט.

“זקן שלי,” פתח בָּזָרוֹב בקול אטי צרוד. “העסק שלי ביש. דמי מורעל, וכעבור ימים אחדים תקבור אותי.”

וָסילי איוָנוֹביץ' התנדנד, כאילו הכה מישהו ברגליו.

“יֶבגֶני!” מלמל. “מה אתה אומר! ישמור עליך אלוהים! אתה הצטננת…”

“מספיק,” הפסיק אותו בָּזָרוֹב והוסיף ללא-חפזון: לרופא אסור לדבר כך. כל הסימנים מעידים על הרעלה, אתה יודע זאת."

“היכן הם סימני… ההרעלה, יֶבגֶני? אנא!”

“ומה זה?” אמר בָּזָרוֹב, הפשיל את שרוול הכותונת והראה את הכתמים האדומים מבשרי-הרעה שהופיעו בעורו.

הרעיד וָסילי איוָנוֹביץ' ונתקף צינה מפחד.

“נניח,” אמר לבסוף, “נניח… אם… יהיה אפילו משהו מעין… הרעלה…”

“פּיאֶמִיָה,” עזר לו הבן.

“נו כן… משהו מעין… אֶפִּידֶמיה…”

“פּיאֶמִיָה,” חזר ואמר בָּזָרוֹב ברור ובחומרה. “כבר שכחת את המחברות שלך?”

“נו, כן, כן, כפי שאתה רוצה… ובכל זאת נרפא אותך!”

“נו, אלה סיפורי-בדים. לא זה העניין. לא ציפיתי שאמות כה מהר. זהו מקרה, למען האמת, מאוד לא נעים. שניכם, אתה ואמא, חייבים עכשיו לנצל את חוזק האמונה שבכם. הרי לכם הזדמנות להעמיד אותה בניסיון.” הוא שתה עוד קצת מים. “אני רוצה לבקש ממך דבר אחד… כל עוד ראשי בשליטתי, מחר או מחרתיים, אתה יודע, ייצא המוח שלי בדימוֹס. גם עכשיו אין לי בטחון מלא, אם אני מתבטא בבהירות. כששכבתי היה נדמה לי, שסביבי מתרוצצים כלבים אדומים, ואתה עושה על ידי עמידת-מארב, כמו בציִד של תרנגול-הבר, כאילו אני שיכור, אתה מבין אותי היטב?”

“אנא, יֶבגֶני, אתה מדבר כראוי.”

“מוטב כך. אמרת לי, ששלחת להביא רופא… בזה עודדת את עצמך… עודד גם אותי: שלח שליח מיוחד…”

“אל אַרקָדי ניקוֹלָאיץ?” הקדים אותו הזקן.

“מי הוא אַרקָדי ניקוֹלָאיץ'?” אמר בָּזָרוֹב כמתוך הרהור. “אה, כן! האפרוח הזה! לא, אל תיגע בו: הוא נקלע עכשיו לבין הבָּרַדות הבונות קן. אל תתפלא, עדיין איני מדמדם. ואתה שלח שליח אל אוֹדינצוֹבה, אַננָה סֶרגֶיֶבנה, יש כאן בעלת-אחוזה כזאת… אתה מכיר? (וָסילי איוָנוֹביץ' הנהן). יֶבגֶני בָּזָרוב ציווה לומר שלום, ציווה לומר, שהוא הולך למות, תקיים?”

“אקיים… אבל האם זה אפשרי שתמות אתה, יֶבגֶני… שפוט בעצמך! היכן יהיה הצדק אחר-כך?”

“זאת איני יודע. אבל אתה שלח את השליח.”

“ברגע זה אשלח, ואכתוב מכתב.”

“לא, אין צורך. אמור, ציווה לומר שלום, ולא דרוש יותר מזה. ועכשיו אני שב אל הכלבים שלי. משונה! אני רוצה לכוון את המחשבה אל המוות, ולא מצליח. אני רואה איזה כתם… ולא עוד.”

שוב פנה בכבדות אל הקיר. ואילו וָסילי איוָנוֹביץ' יצא מחדר-העבודה וכשהגיע אל חדר-השינה של אשתו, צנח על ברכיו לפני האיקוֹנוֹת.

“התפללי, אָרינה, התפללי!” נאנח. “בננו הולך למות.”

הרופא, אותו רופא מחוזי שלא היתה ברשותו אבן-הגיהנום, בא, בדק את החולה ויעץ לנקוט בשיטת הציפייה, ואמר משהו על אפשרות ההחלמה.

“האם נזדמן לך לראות אנשים במצבי שלא מסתלקים אל שדות-אֶליזיוּם?” שאל בָּזָרוֹב, תפס ברגלו של השולחן הכבד, שעמד ליד הספה, זעזע אותו והסיט ממקומו.

“הכוח, הכוח,” אמר, “הנה הוא ישנו, ועליך למות!… הזקן, מספיק, לפחות, להיגמל מהחיים, ואילו אני… אבל צא ונסה לשלול את המוות. הוא שולל אותך, וחסל! מי בוכה שם?” הוסיף לאחר שתיקה קלה. “אמא? מסכנה! את מי תאכיל עכשיו בבּוֹרשץ הנפלא שלה? ואתה, וָסילי איוָניץ', גם אתה, נדמה לי, מיילל. אם הנצרות אינה עוזרת היה פילוסוף, סטוֹאיקן. לא כן! הלא התפארת שאתה פילוסוף!”

“איזה פילוסוף אני!” זעק וָסילי איוָנוֹביץ' והדמעות זלגו על לחייו.

מצבו של בָּזָרוֹב הורע עם כל שעה. המחלה התפתחה במהלך מהיר, וזה רגיל בהרעלות כירורגיות. עדיין זכרונו משרת אותו, והוא מבין את הנאמר לו. הוא נאבק עדיין. “איני רוצה לדמדם,” לחש, קופץ אגרופים, “איזו שטות!” ומיד אמר: “ומשמונה להחסיר עשר, כמה ייצא?” וָסילי איוָנוֹביץ' התהלך כמטורף, הציע תרופה אחת, ומיד שנייה, ורק כיסה את רגלי הבן. “לעטוף בסדינים קרים… אמצעי הקאה… רטיות-חרדל על הבטן… להקיז דם,” היה אומר במאמץ. הרופא, שנענה לתחינותיו ונשאר, היה מסכים עמו, משקה את החולה לימונדה, ולעצמו ביקש מקטרות או אמצעי “מחזק-מחמם”, זאת אומרת, ווֹדקה. אָרינה ולַסיֶבנה ישבה על ספסל נמוך ליד הדלת, ומפעם-לפעם יצאה להתפלל. לפני ימים החליקה מידיה מראָה ונתנפצה, ובזה היא ראתה תמיד אות מבשר רעה. אַנפיסוּשקה לא ידעה מה לומר לה. טימוֹפֶאיץ' נסע אל אוֹדינצוֹבה.

הלילה לא היטיב עם בָּזָרוֹב… חום אכזר עינה אותו. בבוקר רווח לו. הוא ביקש, שתסרק אותו אָרינה ולַסיֶבנה, נשק את ידה ושתה שתי לגימות תה. וָסילי איוָנוֹביץ התעודד קצת.

“תודה לאל!” אמר. “בא המשבר… חלף המשבר.”

“העלה בדעתך!” אמר בָּזָרוֹב, “המלה, מה כוחה! מצא את המלה, אמר אותה: ‘משבר’ - והתנחם. מופלא הדבר, כי האדם מאמין עדיין במלים. יאמרו לו, למשל, שהוא שוטה, אבל לא יפה והוא יתעצב. יכנו אותו חכם וכסף לא יתנו – הוא ירגיש עונג.”

נאום קטן זה של בָּזָרוֹב, שהזכיר את “תעלוליו” הקודמים, הביא את וָסילי איוָנוֹביץ' לידי התמוגגות.

“ברָבוֹ! נפלא נאמר הדבר, נפלא!” קרא והעמיד פנים כמוחא-כף.

בָּזָרוֹב חייך בעצב.

“ובכן, כיצד זה, לדעתך,” אמר, “המשבר חלף או בא?”

“הוטב לך, זאת אני רואה, וזה משמח אותי.” ענה וָסילי איוָנוֹביץ'.

“אם כך, נפלא. לשמוח לא יזיק לעולם. ואל זאת, אתה זוכר? שלחת?”

“שלחתי, ודאי.”

השינוי לטובה לא נמשך הרבה. התקפי המחלה התחדשו. וָסילי איוָנוֹביץ' ישב ליד בנו. דומה היה, כי משהו מיוחד מענה את הזקן. פעמים אחדות התכונן לדבר – ולא עלה בידו.

“יֶבגֶני!” אמר לבסוף, “בני שלי, יקירי שלי, בני האהוב!”

פנייה בלתי-רגילה זו השפיעה על בָּזָרוֹב… הוא הסב מעט את ראשו, ונאבק, כנראה, להיחלץ מהעלפון המעיק עליו, אמר:

“מה, אבי?”

“יֶבגֶני,” המשיך וָסילי איוָנוֹביץ' וכרע ברך לפני בנו, אף שהבן לא פקח עיניים ולא ראה אותו. “יֶבגֶני, עכשיו רווח לך. יתן אלוהים, תחלים. אבל נצל את הזמן הזה, נחם אותי ואת אמך, מלא את חובת הנוצרי. לומר לך זאת עכשיו, נורא הדבר. אבל נורא יותר… הלוא זה לנצח, יֶבגֶני… אתה חשוֹב, איך זה…”

קולו של הזקן נקטע, ועל פני הבן, אף שהמשיך לשכב בעיניים עצומות, חלף משהו משונה.

“איני מסרב, אם זה יכול לנחם אתכם,” אמר לבסוף, “אבל נדמה לי, שאין עוד צורך להחפז. הלוא גם אתה אומר שרווח לי.”

“רווח לך, יֶבגֶני, רווח. אבל מי יודע, הלא הכול כרצון האלוהים, ומשמילאת את החובה…”

“לא, אני אמתין,” הפסיק אותו בָּזָרוב. “אני מסכים לדעתך כי בא המשבר. אבל אם שנינו טעינו, אין דבר! גם את מחוסרי-ההכרה מקַדשים.”

“אנא, יֶבגֶני…”

“אני אמתין. ועכשיו אני רוצה לישון. אל תפריע לי.”

והניח ראשו על הכר.

קם הזקן, ישב בכורסה, החזיק בסנטרו והתחיל לנשוך את אצבעותיו…

נקישותיה של מרכבת-קפיצים, נקישה הנשמעת ברור מאוד בכפר הנדח, הלמו פתאום על אוזניו. קרוב יותר, קרוב יותר התגלגלו הגלגלים. הנה כבר נשמעה נחירת הסוסים… קפץ וָסילי איוָנוֹביץ' ממקומו ורץ אל החלון. לחצר ביתו נכנסה מרכבה דו-מושבית רתומה לארבעה. בלי לברר לעצמו מה פירושו של הביקור, רץ הזקן אל מרפסת-הבית, כולו שמחה חסרת-מחשבה… משרת במדים פתח את דלתות המרכבה. ירדה ממנה גברת במעיל שחור וצעיף שחור…

“אני אוֹדינצוֹבה,” אמרה. “יֶבגֶני וָסיליץ' חי? אתה אביו? הבאתי עמי רופא.”

“המיטיבה שלנו!” קרא וָסילי איוָנוֹביץ', תפס את ידה, הצמיד אותה בעווית אל שפתיו, ובו בזמן ירד ללא-חפזון מהמרכבה. הרופא שהביאה עמה אַננָה סֶרגֶיֶבנה, אדם קטן, ממושקף, בעל פנים גרמניות. “חי, עדיין חי יֶבגֶני שלי, ועכשיו יינצל! אשה! אשה! מלאך ירד אלינו משמים…”

“מה קרה, אלוהים!” ממלה הזקנה שבאה בקידה מחדר-האורחים ולא הבינה דבר, וכאן, בפרוזדור, נפלה לרגלי אַננָה סֶרגֶיֶבנה והתחילה לנשק את שמלתה, כמטורפת.

“מה אתך! מה אתך!” חזרה ואמרה אַננָה סֶרגֶיֶבנה. אבל אָרינה ולַסיֶבנה לא שמעה, ואילו וָסילי איוָנוֹביץ' חזר ואמר: “מלאך! מלאך!”

Wo ist der Kranke“? היכן החולה,” אמר לבסוף הרופא, לא בלי מידת-מה של כעס.

התאושש וָסילי איוָנוֹביץ'.

"כאן, כאן, בבקשה ללכת אחרי, וֶרטֶסטֶר הֶר קוֹלֶגֶה,54 הוסיף על פי זכרון ישן.

“אה!” אמר הגרמני וחייך בחמיצות.

וָסילי איוָנוֹביץ' הביא אותו אל חדר-העבודה.

“רופא מטעם אַננָה סֶרגֶיֶבנה אוֹדינצוֹבה,” אמר כשהוא רוכן אל אוזן הבן. “וגם היא כאן.”

"בָּזָרוֹב פקח עיניים.

“מה אמרת?”

“אמרתי כי אַננָה סֶרגֶיֶבנה אוֹדינצוֹבה כאן והביאה אליך את האדון הדוקטור.”

בָּזָרוֹב הקיף במבטו את החדר.

“היא כאן… אני רוצה לראות אותה.”

“תראה אותה, יֶבגֶני, אבל תחילה עלינו לשוחח עם האדון הדוקטור. אני אספר לו את תולדות המחלה, כי סידור סידוֹריץ נסע (זה שמו של הרופא-המחוזי) ונעשה התייעצות קטנה.”

העיף בָּזָרוֹב מבט בגרמני.

“דברו מהר יותר, ורק לא לטינית. הלא אני מבין מה פירוש: jam moritar.”55

Der Herr scheint des Deutschen mächtig zu sein“”56, פנה החניך החדש של אֶסקוּלָפּיוּס אל וָסילי איוָנוֹביץ'.

“אִיך… הָבֶּה… מוטב שתדבר רוסית,” אמר הזקן.

“אה! אָז זֶה ככה זה… פְּפַּקָשה…”

וההתייעצות התחילה.

כעבור חצי-שעה נכנסה לחדר-העבודה אַננָה סֶרגֶיֶבנה, בליווי וָסילי איוָנוֹביץ. הרופא הספיק ללחוש לה, שאין לחשוב כלל על החלמת החולה.

היא העיפה מבט בבָּזָרוֹב ונעצרה בפתח, עד כדי כך הדהימו אותה הפנים הדלוקות ובו-בזמן מתות, והעיניים העכורות הנעוצות בה. היא פשוט נבהלה, והפחד קר ומייגע. המחשבה, כי לא זאת היתה מרגישה אילו אהבה אותו באמת, הבזיקה בדעתה.

“תודה,” אמר במאמץ, “לא ציפיתי לכך. מעשה טוב הוא, והנה התראינו עוד פעם אחת, כפי שהבטחת.”

“אַננָה סֶרגֶיֶבנה היתה כה טובה…” פתח וָסילי איוָנוֹביץ'.

“אבא, השאר אותנו לבדנו. אַננָה סֶרגֶיֶבנה, את מרשה? נדמה לי, כי עכשיו…”

הוא הצביע בראשו על גופו השרוע חסר0אונים.

וָסילי איוָנוֹביץ' יצא.

“תודה,” אמר בָּזָרוֹב. “מנהג מלכים הוא. אומרים, כי גם המלכים מבקרים את הגוססים.”

“יֶבגֶני וָסיליץ', אני מקווה…”

“הו, אַננָה סֶרגֶיֶבנה, בואי ונדבר אמת. העסק שלי נגמר. נפלתי אל מתחת לגלגל. יוצא איפוא, שלא היה טעם לחשוב על העתיד. עניין ישן הוא המוות, ולכל אחד הוא חדש. עד עכשיו איני מפחד… ואחר-כך יבוא אבדן-ההכרה ועוּף! (הוא עשה תנועת-יד חלושה). נו, מה אוכל לומר לך… אהבתי אותך! גם קודם זה היה חסר-משמעות. עכשיו בוודאי. האהבה היא צורה, ועכשיו גם הצורה שלי מתפוררת. מוטב שאומר כמה את נהדרת! והנה את עומדת, יפה כזאת…”

על כורחה הרעידה אַננָה סֶרגֶיֶבנה.

“אין דבר, אל תדאגי… שבי שם. אל תגשי קרוב: הלוא מחלתי מידבקת.”

אַננָה סֶרגֶיֶבנה עברה בחפזון את החדר וישבה על כורסה ליד הספה ששכב עליה בָּזָרוֹב.

“נדיבת-לב!” לחש. “הו, מה קרוב ואיזו צעירה, רעננה. טהורה… בחדר גועלי זה!… היי שלום! חיי חיים ארוכים, זה הטוב מכול, ונצלי את הזמן, כל עוד אפשר. את תראי חזיון נתעב: תולעת מעוכה-למחצה. ועדיין מזדקפת. ועוד חשב לו: אגשים דברים הרבה, לא אמות, איפוא! יש משימה, ואני ענק! ועכשיו כל משימתו של הענק – כיצד למות בצורה נאה, אף שלאיש אין עניין בזה… אבל היינו-הך: בזנב לא אכשכש.”

השתתק בזרוב והתחיל למשש את הכוס שלו. אַננָה סֶרגֶיֶבנה הגישה לו שתייה, בלי לפשוט את הכפפות ובנשימה נפחדת.

“אותי את תשכחי,” המשיך, “אין המת חבר לחי. אבא יאמר לך, הנה. ראי, איזה אדם מפסידה רוסיה… הבלים הם אלה. אבל אל תפגעי באמונתו זו. במה לא יתנחם הילד… את יודעת. גם לאם גַלי חיבה, הלוא עם לפיד ביד אין למצוא אנשים כאלה בעולם הגדול שלכם… אני דרוש לרוסיה… לא, כנראה שאיני דרוש. ומי דרוש? הסנדלר דרוש, החיט דרוש, הקצב… הוא מוכר בשר… הקצב… המתיני, אני מתבלבל… יש כאן יער…”

בָּזָרוֹב הצמיד יד אל מצחו.

רכנה אליו אַננָה סֶרגֶיֶבנה.

“יֶבגֶני וָסיליץ', אני כאן.”

הוא החזיק ביד והתרומם.

“היי שלום,” אמר בכוח פתאומי, ועיניו ברקו בזוהר אחרון. “היי שלום… שמעי, הרי לא נשקתי לך אז… נשפי על הלַמפָּד הגווע, שיכבה…”

אַננָה סֶרגֶיֶבנה הצמידה את שפתיה אל מצחו.

“ודַי!” אמר וצנח על הכר. “עכשיו… חשיכה…”

חרש יצאה אַננָה סֶרגֶיֶבנה.

“מה?” שאל אותה בלחש וָסילי איוָנוֹביץ.

“הוא נרדם,” אמרה וקולה כמעט לא נשמע.

בָּזָרוֹב לא זכה להתעורר עוד. לפנות ערב שקע בחוסר-הכרה מלא ולמחרת מת. האב אָלֶכּסֵי קידש אותו לפי הפולחן. בטקס משיחת השמן, כשנגע השמן הקדוש בחזהו, נפקחה עינו האחת, ונדמה היה, כי למראה הכומר בגלימת-הכהונה, אגן-הקטורת העשן, הנרות שלפני האיקונות, נראה משהו הדומה לרטט-אימה בפנים המתות. וכשהוציא את נשמתו ובבית התחילו האנחות, תקף פתאום את וָסילי איוָנוֹביץ' ריגוש עצום. “אמרתי שלא אתמרמר,” צעק בקול צרוד, פניו דלוקות ומעוּוָתות, מנופף אגרוף באוויר, כמאיים על מישהו “אני אתמרמר, אתמרמר!” אבל אָרינה ולַסיֶבנה, כולה שטופה דמעות, נתלתה על צווארו, ושניהם נפלו על פניהם. “כך,” סיפרה אחר-כך אנפיסוּשקה בחדר-המשרתים, “זה ליד זה, והרכינו את ראשיהם, כמו כבשים בחצות היום…”

אבל שרב-הצהריים חולף, ובאים הערב והלילה, ואז באה גם השיבה על המקלט השליו, שבו מתוקה שנתם של המעונים והעייפים.


 

28    🔗

חלפו ששה חודשים. עמד חורף לבן עם דממה אכזרית של צינות ללא-ענן, שלג מהודק, חרקני, כפור ורוד על העצים, שמי איזמָרגד חוורים, כובעי-עשן מעל לארובות, תמרות אדים מדלתות שנפתחו להרף-עין, פני אנשים רעננים אך כאילו נשובים, וריצה טרודה של סוסים מוכי-צינה. יום-ינואר היה קרב אל קצו. צינת-הערב דחסה אף יותר את האוויר חסר-התנועה. ובמהירות היתה דועכת השקיעה העקובה מדם. בחלונות הבית במַראִינוֹ התחילו נדלקים האורות. פּרוֹקופיץ‘, בפראק שחור ובכפפות לבנות, ערך בחגיגיות מיוחדת את השולחן לשבעה סועדים. לפני שבוע, בכנסייה לא-גדולה, צנועה, חרש וכמעט ללא-עדים נתקיימו נישואים כפולים: של אַרקָדי עם קַטיָה, ושל ניקולַי פֶּטרוביץ עם פֶניֶצ’קה. בו ביום ערך ניקולַי פֶּטרוביץ’ סעודת-פרידה לאחיו, היוצא לרגל עסקיו למוסקבה. אַננָה סֶרגֶיֶבנה נסעה בו-ביום למוסקבה, מיד לאחר הטקס, לאחר שנתנה מתנות נדיבות לצעירים.

בשלוש בדיוק נאספו הכול סביב השולחן. גם את מיטיָה הושיבו שם. כבר היתה לו אומנת בעלת שביס רקום חוטי זהב וכסף. פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' ישב בין קַטיָה לפֶניֶצ’קה. “הבעלים” ישבו ליד נשותיהם. מכרינו אלה נשתנו בזמן האחרון: כולם כאילו יָפו והתבגרו. פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' בלבד רזה, וזה שיווה, אגב, יותר הדר ויותר מסימני הסֶניוֹר-הגדול לתווי פניו רבי-ההבעה… וגם פֶניֶצ’קה היא אחרת. בשמלת-משי רעננה, קישוט-קטיפה רחב בשערה, שרשרת זהב על צווארה, ישבה זקופה ואומרת-כבוד, כבוד כלפי עצמה, כלפי כל הסובב אותה, וחייכה, כאילו רצתה לומר: “אתם תסלחו לי, אני איני אשמה”. ולא היא בלבד – גם השאר חייכו וגם הם כאילו התנצלו. כולם חשו אי-נוחות קלה, עצבות קלה, ולמעשה הרגישו טוב מאוד. כל אחד שירת את שכנו בסבר-פנים משעשע, כאילו נדברו כולם לשחק איזו קומדיה תמימה. קַטיָה היתה השלווה מכולם: היא הסתכלה סביבה במבט רוחש-אמון, והיה אפשר לראות, כי ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' כבר הספיק לאהוב אותה עד-בלי-די. לפני סיום הסעודה הוא קם, לקח את הכוס לידו ופנה אל פָּוֶל פֶּטרוֹביץ'.

“אתה עוזב אותנו… אתה עוזב אותנו, אחי החביב,” פתח. “כמובן, שלא לזמן רב. ובכל זאת איני יכול שלא להביע לך, כי אנו… כי אנו… ככל שאנו… כל שאנחנו… הלוא זו הצרה, שאין אנו יודעים להשמיע נאומים! אַרקָדי, אמור אתה!”

“לא, אבא, לא התכוננתי.”

“ואני התכוננתי יפה! פשוט, אחי, הרשה לחבק אותך, לאחל לך כל טוב, ושוב אלינו מהר ככל האפשר!”

פָּוֶל פֶּטרוֹביץ' התנשק עם כולם, בלי להוציא מהכלל, כמובן, את מיטיָה. לפֶניֶצ’קה נשק גם אל היד, שלא ידעה עדיין להגיש אותה כראוי, ועם הכוס שנמזגה מחדש, אמר באנחה עמוקה: “היו מאושרים, ידידים שלי! Farewell!” זנב אנגלי זה לא נקלט, אבל כולם היו נרגשים.

“לזכר בָּזָרוֹב,” לחשה קַטיָה על אוזנו של בעלה והשיקה עמו. אַרקָדי השיב לה בלחיצת-יד חזקה, אבל לא העז להשמיע ברכה זו בקול רם.

דומה, כי בא הסוף? אבל ייתכן, כי מישהו מבין הקוראים ירצה לדעת מה עושה עכשיו, דווקא עכשיו, כל אחת מהדמויות שתיארנו. אנו מוכנים לספק את רצונם.

אַננָה סֶרגֶיֶבנה נישאה זה-לא-כבר, לא מתוך אהבה, אבל מתוך שכנוע, לאחד מעסקני-העתיד של רוסיה, אדם חכם מאוד, משפטן, בעל חוש-מעשה איתן, רצון עז וכושר-דיבור מצוין – אדם צעיר עדיין, טוב-לב וקר כקרח. הם חיים בשלום רב, ובוודאי יזכו לאושר… אולי אפילו לאהבה. הנסיכה נפטרה, ונשכחה ביום מותה. קירסָנוֹב ובנו השתקעו במַראִינוֹ. עסקיהם מתחילים להשתפר. אַרקָדי היה לבעל-בית נלהב, וה“חווה” כבר מכניסה הכנסה יפה למדי. ניקוֹלַי פֶּטרוֹביץ' היה לבוֹרר-שלום, ועמֵל בכל כוחו. הוא נוסע ללא-הפוגה באזור שהופקד עליו, משמיע נאומים ארוכים (לדעתו, יש “ללמד בינה” את האיכרים, זאת אומרת, לחזור בלי הרף על אותן מלים עצמן ולהביא אותם לידי אפיסת-כוחות), ועם כל מאמציו, אם לומר את האמת, אינו מספק כליל את האצילים המשכילים, המדברים בהדר או בעצבות על ה“מַנציפַּציָה” (“מַנ” הם מאנפפים), ולא את האצילים שאינם משכילים, המגדפים בפשטות את “הזאתִי מוּנציפַּציָה”. לגבי אלה ואלה הוא רך מדי. קָתֶרינה סֶרגֶיֶבנה ילדה בן, קוֹליָה, ומיטיָה כבר מתרוצץ כבן-חיִל ומפטפט בשטף. מלבד בעלה ובנה מיטיָה אין פֶניֶצ’קה, פֶדוֹסיָה ניקוֹלָיֶבנה, מעריצה איש כמו את גיסתה, וכשזו מתיישבת ליד הפסנתר, מוכנה פֶניֶצ’קה לא לסור ממנה כל היום. אגב, נזכיר את פּיוֹטר. הוא התאבן מרוב טפשות וחשיבות, ומבטא הכול ב“יוּ”: “עכשיוּב,” מיוּבטָח", וגם הוא התחתן ולקח נדוניה מכובדת של ארוסתו, בת גנן עירוני, שסרבה לשני חתנים רק מפני שלא היה להם שעון ואילו לפּיוֹטר היה לא רק שעון – היו לו גם מגפי-לאכּה קצרים.

בדרֶזדֶן, במרפסת של בּריוּלֶב, בין שתיים לארבע, בשעה האֶלגַנטית ביותר לטיול, אתם יכולים לפגוש אדם כבן חמישים, כולו שיבה ולוקה בצִנית, אבל עדיין יפה, לבוש בהידור, נושא אותו חותם מיוחד, הניתן לאדם אך ורק על ידי מגע ממושך עם שכבות-החברה הגבוהות. האיש הוא פָּוֶל פֶּטרוֹביץ‘. הוא יצא ממוסקבה לחוץ-לארץ לשם שיפור הבריאות, והשתקע בדרֶזדֶן, שבה הוא קושר קשרים בעיקר עם אנגלים ועם רוסים עוברי-אורח. עם האנגלים הוא נוהג בפשטות, כמעט בצניעות, אך לא בלי הדרת-כבוד. לדעתם הוא משעמם מעט, אבל הם מכבדים בו את הג’נטלמן המושלם. “a perfect gentleman”. עם הרוסים נוהגו חופשי יותר. הוא קורא דרור למרירות שלו, מלגלג על עצמו ועליהם. אך כל זה נראה אצלו חביב מאוד, גם אגבי, גם מנומס. הוא חסיד ההשקפות הסלַוויָנוֹפיליוֹת: הכול יודעים, כי בחברה הגבוהה זה נחשב très distingué57. אין הוא קורא שום פרסום רוסי, אבל על המכתבה שלו עומדת מאפרת-כסף בצורת נעל-לֶכֶש של איכר. התיירים שלנו מרבים להיגרר אחריו. מַטוֵי אִילאִיץ’ קוֹליָזין, המקיים אופוזיציה זמנית, ביקר אצלו ברוב גדלות, כשהיה בדרכו אל מעינות-המרפא בבּוֹהֶמיָה. המקומיים, שהוא אמנם נפגש עמם אך מעט, כמעט מעריצים אותו. אין איש יכול להשיג כרטיס להופעת הקָפֶּלה של החצר, לתיאטרון וכיוצא בזה באותה קלות ומהירות שמשיג אותו der Herr Baron von Kirsanoff. עדיין הוא עושה מעשים טובים, כמידת יכולתו. עדיין הוא רועש קצת. הן לא בכדי היה אי-פעם אריה. אבל חייו קשים… קשים יותר משהוא מעריך… די בכך שתסתכל בו בכנסייה הרוסית, כשהוא מצטדד ונשען אל הקיר, ומתהרהר ואינו נע שעה ארוכה, כששפתיו הדוקות במרירות, ופתאום הוא מתאושש ומתחיל להצטלב בתנועות כמעט בלתי-ניכרות…

גם קוּקשינה הגיעה לחוץ-לארץ. היא יושבת עתה בהַידלבֶּרג ואינה לומדת עוד את מדעי-הטבע, אלא אדריכלות, שבה גילתה, לפי דבריה, חוקים חדשים. כקודם-לכן היא מתחברת עם סטודנטים, במיוחד עם פיסיקאים וכימאים רוסים צעירים, אשר הַידלבֶּרג מלאה אותם, והם מדהימים בהתחלות את הפרופסורים הגרמנים התמימים בהשקפתם המפוכחת על הדברים, ומדהימים לבסוף את אותם הפרופסורים עצמם בבטלנותם המוחלטת ועצלותם האבסולוטית. היא נפגשת בפּטרבורג עם שניים-שלושה כימאים כאלה, שאינם יודעים להבחין בין חמצן לחנקן, וכן עם יֶליסֶיֶביץ' סיטניקוֹב הגדול, שגם הוא מתכונן להיות מפורסם, ולדבריו, הוא ממשיך את “פעלו” של בָּזָרוֹב. מספרים, כי זה-לא-כבר הכה אותו מישהו, אך הוא לא נשאר חייב: במאמר אפלולי שנדפס בז’ורנל אפלולי קטן, הוא רמז, כי המכה אותו – פחדן. מעשה זה הוא מכנה אירוניה. האב מזלזל בו כמו קודם-לכן, ואילו אשתו רואה בו טפשון… ואיש-ספרות.

יש בית עלמין כפרי קטן באחת הפינות המרוחקות של רוסיה. כמעט ככל בתי-העלמין שלנו, המראה שלו מעציב: התעלות המקיפות אותו הצמיחו עשב-בר זה כבר. צלבי-העץ האפורים מורכנים ומרקיבים מתחת לגגונים שלהם, שנצבעו אי-פעם. כל לוחות-האבן הוסטו ממקומם, כאילו דחף אותם מישהו מלמטה. שניים-שלושה עצים קטנים, מרוטים, מטילים בקושי צל דל. באין-מפריע משוטטות כבשים על הקברים… אך בין הקברים יש אחד, שאין יד-אדם פוגעת בו, ואין בעל-חיים רומס אותו: רק הציפורים יושבות עליו ושרות עם זריחה. גדר-ברזל מקיפה את הקבר. שני אשוחים צעירים ניטעו בשני קצותיה: יֶבגֶני בָּזָרוֹב טמון בקבר זה. אליו באים תכופות מכפר לא-מרוחק שני זקנים בלים, בעל ואשתו. תומכים זה בזה, הם הולכים בכבדות. הם מתקרבים אל הגדר, כורעים ברך ובוכים מר שעה ארוכה, ומאריכים להסתכל בתשומת-לב באבן האילמת, שמתחתה נטמן בנם. הם מחליפים ביניהם דיבורים קצרים, מעיפים את האבק מהאבן, מתקנים צורת ענף באשוח ושוב מתפללים, ואין בכוחם לעזוב את המקום, שבו המרחק אל בנם הוא הקרוב ביותר, המרחק אל הזכרונות עליו… האם תפילתם ודמעתם עקרות? האם האהבה, הקדושה, המסורה, אינה כול-יכולה? הו, לא! גם אם נעלם בקבר לב לוהט, חוטא, מתמרד, הפרחים הגדלים עליו מסתכלים בנו בשאננות בעיניהם התמימות: לא רק על המנוחה הנכונה הם מספרים לנו, על השלווה הגדולה של הטבע “האדיש”. הם מספרים גם על ההשלמה הנצחית ועל החיים לאין-סוף…







  1. דֶסיָטינה = 1.093 ההֶקטר, עשרה דונם, בקירוב.  ↩

  2. כרכרה מחוּפָּה, על־פי־רוב, שמושביה נשענים על מוטות־אורך בין הגלגלים הקדמיים והאחוריים, תחליף לקפיצים, לשם הקלת טלטולי־הדרך. להבדיל מכרכרה, שיש בה קפיצים.  ↩

  3. הוא אכן חופשי  ↩

  4. בארץ: שרוֹני מצויץ.  ↩

  5. השתפשף, קנה ניסיון.  ↩

  6. קַפטן־איכרים נסגר בקרָסים, עם כיווצים מאחור.  ↩

  7. אתם שיניתם כל זה.  ↩

  8. בסלנג הרוסי: תמהוני, אדם האומר דברים תמוהים (השם הוא של הממַשל היוני אֶזוֹפּוּס).  ↩

  9. אבל אני יכול לתת לך כסף.  ↩

  10. טוב (לטינית).  ↩

  11. אבי משפחה (לטינית).  ↩

  12. החומר והכוח.  ↩

  13. טובת הכלל.  ↩

  14. האוֹבּשצ'ינה (הקהילה) – שותפות כל האיכרים בקרקעות הקהילה, תוך ערבות הדדית, בעלות משותפת, ללא זכות האיכרים על החלקות שלהם.  ↩

  15. שהזדקנה.  ↩

  16. ערב טוב.  ↩

  17. האנרגיה היא התכונה הראשונה של איש–המדינה.  ↩

  18. פרַנסוּאָה גִיזוֹ – מדינאי והיסטוריון צרפתי.  ↩

  19. קוֹנדיאַק – פילוסוף צרפתי, ראש אסכולת הסֶנסוּאָליסטים.  ↩

  20. עבר זמנו.  ↩

  21. כל משקה תפל וסר–טעם.  ↩

  22. משוחררת.  ↩

  23. פַּטפַינדֶר – גיבור הרומנים של ג'יימס פֶנימוֹר קוּפֶּר (1789–1851).  ↩

  24. ספר חוקות ומנהגים רוסי מהמאה השש–עשרה, בסיס השלטון הפטריארכָלי.  ↩

  25. על האהבה.  ↩

  26. כמו אביר צרפתי אמין.  ↩

  27. מוקסם.  ↩

  28. פֶּרֶדיֶל – אירגון עממי, שהתפלג בשנת 1879 ממפלגת “זיֶמלָה אִי ווֹלָה” (אדמה וחירות).  ↩

  29. מצוין (לטיני).  ↩

  30. Homme fait. אדם מבוגר, מעוצב.  ↩

  31. כינוי עממי לכלבי–החצר.  ↩

  32. במקור: suum cuique tribuere. לתת לכל אחד את שלו.  ↩

  33. שיבוש של Voilà tout: זה הכול.  ↩

  34. בעשבים, במלים ובאבנים… (לטינית).  ↩

  35. [הסתלק] אל האבות (לטינית).  ↩

  36. ז'יד – כינוי היהודי בפי העם ברוסיה.  ↩

  37. פסנתר עתיק, מרובע.  ↩

  38. חינם: כחובב (en amateur).  ↩

  39. אדם חדש (לטינית).  ↩

  40. ידיד (לטינית).  ↩

  41. דרגת סרן בצבא הרוסי במאה השמונה–עשרה.  ↩

  42. הדיאוֹסקוּרים – בניהם של קַסטוֹר ופּוֹלוּקס.  ↩

  43. בשלווה, בשלווה.  ↩

  44. comme il faut – כראוי.  ↩

  45. למקשיב יפה, שלום!  ↩

  46. את המועיל לנעים.  ↩

  47. סחרחורת.  ↩

  48. זה מאותה המשפחה (הסוג).  ↩

  49. גיסה.  ↩

  50. במאה התשע–עשרה.  ↩

  51. איזה רעיון!  ↩

  52. שם המֵילה ברוסית: יָסיֶן, שם הקרוב בצלילו ל“יַסנִי”, שפירושו: בהיר, ברור.  ↩

  53. חַנקת–כסף.  ↩

  54. עמיתי הנכבד ביותר.  ↩

  55. כבר הולך למות (לטינית).  ↩

  56. דומה, כי האדון שולט בגרמנית.  ↩

  57. מעודן מאוד.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48905 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20857 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!