רקע
יצחק ליבוש פרץ
אל שלום עליכם
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

[תשעת המכתבים האלה1, שכתב י. ל. פרץ מעיר־מולדתו זאֵמושץ אל שלום־עליכם שישב בקיוב, שייכים לזמן שבו התחיל שלום־עליכם להוציא את מאספו השנתי, די יידישע פאֶלקסביבליאָטהעק" וכנס אליו את טובי הסופרים היהודים שבתקופה ההיא, ביניהם גם כותבי עברית. בימים ההם כבר היה פרץ בן שלושים ושבע שנה, אך עד אז כתב ופירסם רק דברים מעטים בעברית: שירים בודדים ב“השחר”, ב“הבוקר אור” וב“כנסת ישראל”, ספר “ספּורים בשיר ושירים שונים”, שכתב ביחד עם חותנו ליכטנפלד (הספר יצא בעילום שמות המחברים וכתוב עליו: “מאת שני בעלי אסופות”), שירים וספּורים ליריים ב“האסיף”. ביידיש לא הדפיס עד הזמן ההוא כלום. שלום־עליכם, שהיה אז בן עשרים ותשע, כבר החל להתפרסם על־ידי ספּוריו ופיליטוניו בשבועון “יידישעס פאָלקס־בלאַטט” שיצא בפּטרבורג, והדפיס גם מאמרים וספּורים בודדים בעברית ב“המליץ”, “הצפירה” ו“האסיף”. פּרץ היה הראשון שבא בכתובים עם שלום־עליכם והציע לפניו את כתביו בשביל המאסף. מן כתבי פרץ הראשונים ביידיש נדפסו במאספו של שלום־עליכם: הפּואימה “מאָניש” בכרך הראשון, ושורה של ספּורים קטנים בכרך השני והאחרון. – המכתבים הניתנים בזה לקוחים מארכיונו של שלום־עליכם ונדפסים כאן מתוך גוף כתב־ידו של פּרץ. למען הקל את קריאתם, הוכנסו בהם רק תיקונים קלים בכתיב ובסימני ההפסק, שיש בהם משום פליטת־הקולמוס של הכותב.]

 

א    🔗

אדוני היקר!

17 ביוני 1888

זה איזה ימים קבּלתי מכתב מאחד מידידי, מאיש לבבי ה' עֶפשטיין,2 מכתב פתוח וקצר ובלי יום ובו כתוב לאמור:

“בפה3 נמצא סופר אחד מהולל בשפת זארגאָן, מכין את עצמו להוציא לאור בקרוב בבית הדפוס דפה ספר שנתי בשפה הנ”ל. אנא שלח אליו שיריך ומאמריך ואם יפיקו רצון וכו'".

“המו”ל הוא הסופר הנודע בשמו “שלום עליכם” וכו'.

ללקוט איזה מאמרים או שירים דבר נקל הוא, ובכל זאת מחשבות רבות עצרוני מלמלאת אחרי חפץ ידידי הנזכר.

ראשונה בטוח אני, כי שירי ומאמרי לא ימצאו חן בעיני אדוני מנקודת הראות (או כאשר יחפצו אחרים: “ממלוֹא העין”) על הצורה: שונה מאד השׂפה הנהוגה אצלנו מהשׂפה הנהוגה אצלכם. השׂפה הנהוגה אצלנו שואלת לה ציורים מהשׂפה הפּוֹלאנית ואצלכם מהרוסית, וגם זאת כי אצלנו [יש] יותר מבטאים טהורים משׂפת אשכנז.

שנית יודע אני את מלאכת אדוני. חפצו ומגמתו (לפי מה שיכולתי להבין) הוא לכתוב למען הקהל המדבר זארגאָן בתכלית הזארגאָן, ואני כותב בשביל עצמי, להנאתי, ואם לפעמים זוכר אני את הקורא, הוא איש מהמדרגה העליונה של החברה, הוא איש אשר קרא ושנה בשׂפה חיה.

שלישית: יש הבדל גדול מאד בין הנושאים בעצמם. אדוני מלביש רעיונים ערומים אחרים מעולם אחר, ויותר מעולם המעשׂה, ואני, ככותב להנאתו לפי מצב רוחו בשעה שהוא תופשׂ את העט, לקחתי מכל העולמות יחד.

ועוד רביעית, כי הכתיבה בעצמה אחרת אצלנו ואחרת אצלכם, ותכבד על אדוני הקריאה. מלבד זה לי בעצמי [יש] כתיבה, כמדומה לי, עוד אחרת; שונה היא בזה שאני כותב כמו שאצלנו מדבּרים ובולע אני את המבטאים הנבלעים בשעת הדבּוּר. החסרון הזה (למען הקורא הרוסי) יגדל יותר בכתיבת השירים, שבהם המבטאים ספורים. ואם אך מבטא אחר, או גם אַקצעֶנט אחר, יאבד המספר ויחס השווי (האַרמאָניע).

את ארבעת המחשבות העוצרות האלה שׂמתי בכף אחת ובכף השניה שׂמתי אך מחשבה אחת והיא הכריעה.

חושב אני, כי עתה העת היותר כשרה לקרב את הלבבות ולתת מקום בספרות למבטא יהודי פּוֹלין והמבטא יהודי רוסיא יחד; כי עתה הזמן הנועד לעורר לבב כל אחד להבין את אחיו הדומה לו במצב ואך שונה במקום.

כל זה נוגע אלי.

לאדוני המשפט לקרב או לרחק.

אם יקרב – תודתי נכונה, ואם ירחק, אחת בקשתי – להשיב לי את הנשלח.

והנני אחד ממכבדיו ומוקירי פעולתו

ל. פּרץ


 

ב    🔗

4 ביולי 1888

אדוני היקר!

1) מכתבך, אדוני, שׂמחני מאד, כי נוכחתי לדעת שההבדל בין המבטאים של יהודי פּוֹלין ורוסיא אינו גדול כל־כך ואיש יוכל להבין את רעהו, אם אמנם לא אכחד, כי בהבדל הזה תולה אני את משפטך לשבט בנוגע ליתר השירים (אחרי נכיון הנבחרים). ישנם שירים קטנים, כמו “שקר אין לו רגלים”, “נחמן דייטש”, “דיא געבּילדעֶטעֶ משפחה” ועוד, אשר אם שאינם נוגעים אל חיי העם בפרט, אולם מראות נגעים הם, נגעים כוללים בחיי העמים, אבל נגעים מצואים גם אצלנו.

יוכל היות גם־כן, שאהבת עצמי מדברת מתוך גרוני.

2) למשיב נפש היתה לי הידיעה, כי מתאחדים בפועל4 הזה כמה “דאָקטוֹרים וסטוּדעֶנטעֶן”! מה רב ההבדל בין יהודי פּוֹלין ורוּסיה בתכונת נפש בשאלת השׂפה! אצלנו לא תמצא חובש אחד מני אלף, אשר לא יבוש לדבר עברית, ואשר גם בעת החיה הרעה הזאת לא יצעק חמס על הרגש הלאומי אשר נעור בקרב הטובים והמתוקנים. ואם החובש כך, הסטוּדעֶנט, החולם מאחדות כל העולם כולו בחיק העתיד היותר קרוב – על אחת כמה וכמה.

3) את העוזרים על ידך הנקובים בשם ידעתי היטב; אבל סלח לי, אדוני, אם ארהיב נפשי להורות באצבע על הזקן שבחבורה – גאָטלאָבּעֶר! האדון הזה, אשר מלוא עולם הספרות כבודו, לא בא בזה על שׂכרו, כי אם על גמילת חסדים. האדון הזה בעל לשון ארוכה ורחבה ובעל שׂכל קצר… מעולם לא זכיתי למצוא בו רעיון אחד חדש… כן בלשון הקודש וכן בעברית. (לפי דעתי השמות הללו מכוּוָנים מאד אל ציורם במחשבתי).

4) בעד אות האהבה והאחוָה הנני משיב לו את תודתי מקרב לב עמוק, אולם בעד האהבה והאחוָה עצמן אך דומיה תודה. לחרפה לי להעיד לך כי אותם, אדוני, ואת מפעליך ידעתי לא מספריך, כי אם מהעתקתם בשפת פּוֹלאנית. לחרפה לי להעיד, כי בעירנו לא אמצא גם ספר אחד זאַרגאָני ולקנות לא ירשה הזמן הרע כעת.

על כן כּקבּלי, כן בלעתי את מרבית ספריך. משפטך על שמ"ר5 (אשר לא ידעתיו ולא קראתיו) המציא לי עונג־נפש במלוא מובן המלה, ואחרי כן נאנחתי: מדוע אין ביקורת כזאת בשְפת עבר להוציא את המוץ והתבן מן הגורן?

5) מרשה אני בכל לבי להחליף במלאכתי את המבטאים הבלתי מובנים לבני ליטא ורוסיא, אך זאת אבקש ממך, אדוני, לשית לבך למדת־השירים (פערזען מאַאס), ואם לא יכבד על אדוני הדבר, להודיעני אודות השינויים, כי האומן בעצמו מתקן בנקל את מעשׂיו.

6) מהשיר “דער דוּכּס’ל”6 לא שמעתי מעולם. זאַמעֶט אינוֹ זאַמוֹשץ.

7) הנני להסיר הצעיף מעל פני. אני האחד משני “בעלי האסופות” אשר כתבו והדפיסו ספר שירים (אין לי אף ספר אחד ואיני זוכר את השנה, כמדומה לי שנדפסו זה 15 שנה).7 השני היה המנוח ליכטעֶנפעֶלד. מהקובץ הזה היו מלאכת ידי: חיי המשורר העברי, חנה ועוד מהשירים הקטנים. ב“השחר” הללו מאד את השירים; גאָרדאָן (מבקר ה“מגיד”)8 הוציא גם כן לאור משפט, אשר היה לי לתפארת, אך בעל “הצפירה” (אז סלאָנימסקי לבדו), בחמתו על ליכטעֶנפעֶלד על דבר הביקורת, ועלי על דבר שיר קטן “הכלב והירח”, ענה לשואל מדומה: “לא נבקר את הספר שירים שונים כי הוא תחת הביקורת”. ב“השחר” נדפסו ממני איזה שירים קטנים. ב“הבוקר אור” שיר “נגיאל” ומעט פראָזאַ (“הבוקר אור” יצא אז לאור בגאליציעֶן). ב“האסיף” שנה העברה הדפסתי “מנגינות הזמן”, “עיר קטנה” (שני שירים) וספורים קטנים. כל זה לא מצא חן בעיני המבקר של ה“וואָסחאָד”. ב“היום” הדפסתי נאָוועֶללעֶ קטנה “הקדיש”; בהכנסת9 שיר קטן “עלמה עבריה”. ב“הצפירה” איזה פעֶלליעֶטאָן וספּור “הציץ ונפגע”. ובשביל הספור הזה, אשר קלקלוֹ המו"ל בחסר ויתיר מיראתו את היראים, חדלתי משלוח לדפוס.10 ספר אחד עברי “חלום החלזון ופתרונו” הכינותי לדפוס, אך מחסרון כסף לא הדפסתיו. – זאַרגאָן לא הדפסתי עוד ועד כה שׂרפתי אשר כתבתי.

8) עתה ארשה לעצמי לדבר דבר באזנך אודות המפעל לטובת הכלל בכלל. מה תאמר, אדוני, על בעל חסדים אשר תחת לחם ובשׂר ומים יתן לרעב תפנוקים למלאות ולצבות בטן ובלי החליף כח? מה תאמר לבעל חסדים אשר יתן אזור משי יקר המציאות לאיש ערום בלי מחסה ומסתר מקור וקרח? היפליא איש חסדו אם יתן איזה משׂכית מרהיב עינים למחוסר דירה? והלא כן אנחנו עושׂים כל הימים. תחת חכמה ומדע, שהם הלחם, הבשׁר, המים הלבוש והדירה לנפש האדם, אנחנו נותנים להם משׂכיות ותפנוקי הבעֶלעֶטריסטיק!… כל פעלנו יהיה מאפע עד אשר לא נעשיר את הספרות בספרי מדע. כל זמן שאחינו לא יוכלו לרווֹת את נפשם באמת בספרות ישראל, כל זמן שלא ימצאו בה את הדעת האמתית, תהיה הספרות אך לשעשועים בלי מועיל; אין לי הצדקה להאשים את העוזב את שׂפוֹתינו (בלשון רבים), כי לאו כל אדם זוכה להיות פאטריאָט ולהקדיש עתותיו בשביל אהבת העם: ואם מוכרח איזה איש להתפתח בשׂכלו בשפה אחרת רחוק מאד להאמין שימצא עוד זמן וכשרון למקרא עברית. אם נבקש מעמנו שידע את שׂפתו, ואם היראים יודעים אותה, כיון שכל צרכי נפשם בה, אז עלינו להכשיר את השׂפה, שתמציא גם למשׂכיל את צרכי נפשו. אם כה נעשׂה, החוק החדש המצר צעדינו בבתי־הספר יהיה לנו לברכה (אם גם לחרפה). – לפי מצב המדעים כעת נקל מאד להתחיל לתת לפני העם ספרי חכמה בכל הענפים והבּראנזען [המקצועות]. לו הרשה לי מצבי הגשמי (זה זמן קצר אשר פרנסתי התמעטה מאד ואין בה די להחיות נפש) לקנות לי איזה ספרי עזר, כי אז הוצאתי זה מכח אל הפועל. פעמים רבות החילותי לכתוב ספרים כאלה, וביחוד רואה אני את עצמי מוכשר להגיש ספר בחכמות: הנפש (פסיחאָלאָגיע או החברה (סאָציאָלאָגיע ואולי גם הטבע (פהיזיק). אבל הספרים שהם אצלי אינם ממלאים את החסרון, אשר ארגיש בגשתי אל המלאכה כי לא לחכמים ונבונים יוקדשו הספרים האלה, כי אם אך ליודעי מקרא ובשבילם לא אוכל להרבות באידעֶעֶן וחוקים כוללים, והעיקר הוא עולם המעשׂים (פאַקטעֶן) המזהירים את נפש האדם.

אדוני עובד לשמה, ידעתי זאת מראש ועתה נודע לי בבירור יותר, על כן נשית יד ונעשה דבר טוב באמת. יהיה אדוני המו"ל ואני הסופר (ואולי יבואו עוד אחרים תחת הדגל הזה) ונעשיר את השׂפה באמת. ואם בעירי הקטנה חסרון הספרים אינו נמנה על ידי שאילה, כי אינם במציאות, הלא בעירך הגדולה תמצא די והותר. במשך חודש ימים אוכל להכין לתכלית הזאת “איינע גאַנץ פּאָפּוּלאֶרעֶ פּסיחאָלאָגיע”, אם אך תמציא לי באחת מן השלש לשונות רוּסית פּוֹלאנית ואשכנזית איזה ספרים כמו Wundt ודומיו. – לי אך מורעֶי וריבּא. –

9) עוד הערה אחת קטנה: אינני מבין מדוע מבקש אדוני אך מחיי העם, האם לא נחוץ ללאום לדעת חיי הלאום האחר אשר הוא יושב בקרבו? האם לא נחוץ לו לדעת את אופני החיים הכלליים? מדוע לא ילמד לדעת את השאלות הכלליות ותגבילוהו אך בשאלות פרטיות? אמנם הן העיקר, אך גם הטפל אינו מן המותרות. עלינו להמציא לו הכל. –

10) איזה עקזעֶמפּלארעֶן מספריו אוכל למכור – יאבה לשלוח.

אחרי העשרה המאמרים הללו הנני מתכבד להבטיחך כי מלא אני אהבה

ותודה לכבודו.

ל. פרץ


 

ג    🔗

18 ביולי 1888

אדוני היקר!

בפתחי את שׂקי הישן מצאתי בו עוד איזה תמונות מחיי עמנו בפּוֹלין, כתוּבות פּראָזאַ. אולי ימצאו חן בעיניך, הדפיסם. אולם עיקר כוָנתי במשלוח הזה למנות החסרון במכתבי הקודם, כי שכחתי לדבר מהנחוּץ מאד. לתת לפני העם מאמרים מקורות העיתים בכלל ומקורות ישראל בפרט. את הדברים הללו לא הייתי כותב למו"ל בעל עסק (געשעפט’ס מאַנן), אבל אדוני כותב ואני מאמין לו, שכל חפצוֹ טובת הכלל, מפני שהוּא לעצמוֹ “מתלונן בצל הכסף”, על־כן מוצא אני את עצמי מחוּיב להביע לו את כל לבי בשאלת היום, ואם ימצא בזה דבר חפץ, דבר הגוּן להוציאו מן הכוח אל הפועל, אחשוב את עצמי למאושר.

(1 לפי דעתי, ואני מאמין, כי כל איש משׂכיל על דבר אמת יודה לי, למרות המתימרים בשם הפועל והמעשה (פאקטען) המשליכים אחרי גום כל משפט מוּקדם; למרות הרואים במלחמת תנוּפה של החיים בין העמים והיחידים כל סוד ההתפתחות (גוּמפלאָוויטש ודומיו) ולמרות מאָלטקע וחבריו אשר דעתם בזה ידועה; למרות כל אלה, אני אומר, כי כל לב ישר וכל עין טובה רואים תכלית האנושית, תכלית האדם בכלל וּּבפרט בהתבוללוּת כללית של כל העמים והלשונות, בהחדל המריבות, המלחמות והקרבות, זה הוּא חזיון הנביאים, זה הוּא חזיון כל לב טהור…

1) מעבר השני לפי העת ההוה, לפי יחוּס הטוב (הממון, השדות והכלים) אל מספר עורגיו, לפי מצבנוּ בהשׂכלה וחכמה מדינית, לפי מצבן האיתן של האמונות השונות, אי אפשר לצאת מן הכוח אל הפועל היום אוֹ מחר גם בעתיד הקרוב אלינוּ ואל יוצאי חלצינו. נהפוך הוא, רואים אנחנוּ כעת התפתחוּת מחשבות זרות, מחשבות ודעות רעות, שאָוויניזם משחית לב ונפש, אנטיסעֶמיטיזם מעורר לבות חכמים ונבונים ומוליך שולל את השומעים בלימוּדים. אנשים עומדים בראש הדור, על הררי המעשים מרימים נס ההבדל והשׂנאה… עתה ערב, עוד יאתא ליל, ואחרי־כן כאשר ילבינוּ עצמותינוּ, יבוא גם בוקר…

3) שני אנשים אם דעתם אינה אחת וחפצם להשתתף, מחוּיבים הם למחול כל אחד על חצי רצונו, למען בוא אל השׂווי. אבל אין לאחד מהם הצדקה לבקש מאת רעהו לבטל את כל רצונו מבלי קבל בעד זה קרבן מרצון זוּלתוֹ. מה שהוא אמת אצל אנשים פרטיים הוּא אמת אצל העמים. התבוללות מכל הצדדים הוא דבר טוב ויפה. לבקש מעם אחד להתבולל, להיות לאחרים למאכל, לרדת מעולם החיים אל תהום הנשיה, הוא עוון ומעשׂה רצח, ואם המחשבה הזאת יוצאת מקרב המקריב בעצמו הוא אבוּד עצמו לדעת. על־כן כל זמן שהרעיון הלאומי חי בקרב העמים כולם יחיה גם בנו ומחויבים ומוכרחים אנחנו (על־פי חוק הטבע) להתקיים בתור עם עומד בפני עצמו. נוכל למחול על קיומנו עצמנו למען היות חלק בתוך הכלל הכולל אך חלקים, אך לא נוכל להתבולל במובן אחר ולהבלע על־ידי אחרים ולשוב מן היש אל האין.

3)11 מלבד זה רעיון ההתבוללות הוּא עתה ללא הועיל כי עבר הזמן שקבלוּ את המתבוללים ביד פתוחה…

4) לפי זה ובלי רצוננוּ עומדים אנחנו למלחמה. במלחמה הזאת אנחנו מעט מזעיר מן השונא החונה עלינו מכל עבר. אמנם בדבר אחד ידינוּ על העליונה: “אתנו הצדק”. יאמרו אנשי המעשׂה מה שלבם חפץ, “הצדק” הזה איננוּ רעיון רוח, איננוּ צלצוּל בלבד; בהשם הזה תוֹך הנפלא תוֹך שאיננוּ גוּף אבל שהוא כוח בגוּף, הוּא הכוח אשר בנו מיום גלותנוּ ואשר לא יתן לנו לנפול. זאת זאת גבוּרתנו, זה הוא קשי ערפנו במלחמה הזאת. אבל מלבד הגבורה נחוצה גם עצה. אך העצה והגבורה אם יבואוּ לעזרתנו יחד תוכלנה להרחיב צעדינוּ.

5) הכל מודים כי אחד מהדברים המחזיקים את הלאוּמיות היא הלשון. כבר אמרתי במכתבי הקודם, כי למען שתהיה הלשון לעמוד ברזל נחוּץ שתהיה לשון, הממציאה למדברים בה ולקוראיה כל צרכי הנפש ועל־כן הספּורים בלבד אם יוכלוּ להחיות את השׂפה מעצמה, לא יחיו אותנו. אבל העיקר בדבר אחר:

6) כל חברה אנושית הוּא כלל פרטים, המתאחדים לצורך אחד, המצטרפים בדעה (אידיעע) אחת וכו'. למען אפשרוּת האחדוּת נחוּץ ידע כל פרט שני דברים: את הצורך הכללי או את הדעה הכללית, ושידע שזה נודע לכל המון הפרטים. כל כלב חזק לפני בית אדוניו, זה הוּא רעיון הצדקה; כל צפור מתעודדת בהמון הצפרים, זה הוּא רעיון האחדות. וזאת היא המטרה אשר לנו להעמיד היום: להביא דעת הכלל והפרטים בלב כל פרט ופרט… אם ידע כל אחד מאותנו מה הוא עברי, אם ידע כמה מאחיו יודעים ונכללים בדעה הזאת, אז הדעת תכפל לפי מספר הפרטים החיים כעת. ואם ידע כל אחד את הקורות את אחיו בכל הדורות, אז תכּפל הדעת המוּכפלת לפי מספר הדורות! הדעת הכללית בשטח כל המקום וכל הזמן הוא תוכל לעמוד לנוּ בימי החושך.

6) לגברים שתי שפות, עברית12 ולשון הקודש, ולנשים שפה אחת ואליהן נחוץ לסופרי עברית לשית לב. מרבית הנשים הולכות בטלות מבלי עסק וענין לענות בו. תמיד הנשים [הן] הראשונות להתבולל וללמוד את דרכי רעותיהן הנוצריות. לכל איש צרכי נפש, ואם צרכי הנפש העברי אינם מתמלאים בבתינו לומדת היא מאחרים ועל־ידי אחרים. את הנשים הללו, אשר תמיד הן לנו למכשול ולפוקה, נוכל בנקל להפוך לעוזרים על ידינו במפעל הלאומי. לדבר אליה נקל מאד, נקל מאד ללמדה דברים טובים ומה גם קורות הימים. אם תדע כל עבריה במה היא עבריה, אם תבין, כי חובות רבים עליה מלבד שלוש המצוות, אז בהרגש, אשר יתר שׂאת לה בו תמצא מחסה ומסתר מהרהורים הרעים אשר תפול ברשתן עד היום.

על כן:

נחוץ הוא מאד לתת בשביל הנשים מאמרים מקורות בני־ישׂראל. ולפי שרוב הקוראים נשים הם – זה הוּא עיקר המטרה.

והנני מוקירו

ל. פרץ


 

ד    🔗

22 ביולי 1888

נפלתי מן הפח אל הפחת… ראשונה הודיתי בחרפה,13 כי לא ידעתי אותך ולא את פעולתך כי אם מן העתקות בשׂפת פּוֹלין, ועתה עלי להודות בחרפה יתירה, כי גם זה משגה, כי נחלפת לי, אדוני, באבּרמוֹביץ אשר הקליאַטשעֶ שלו ומסעות בנימין השלישי נעתקו לשׂפת פּוֹלין, ולך הסליחה.14 בכל זאת לא אפונה, כי באחד העלים של המכתב־עתי Przegiad Tygodniowy או Prawda קראתי אודות הליטעֶראַטוּר הזאַרגאָנית ושם נזכרת, אלם למורת רוחי לא אוכל למצוא את העלים, כי אך אני האחד מקבּל אותם והקוראים אצלי רבים ואך נוּמר אחד מעשׂרות שבים אלי. וגם הם קרועים.

מבלי חכות על תשובתך בנוגע להפּראָזע אשר שלחתי, הנני מוסיף ושולח “אבן ואבן איפה ואיפה”. –

את הנאָוועֶללעֶן ואת הרצוף בזה כתבתי בבת אחת (אני קראתי ועוזרי כתב) ואין לי העתק מהם, על־כן אם לא ימצאו חן בעיניך, השיבם בטוב.

והנני מוקירך ומכבדך –

י. ל. פּרץ


 

ה    🔗

אדוני!

[בלי תאריך]

אומר אתה במכתבך הקצר, כי מצאת דברים טובים ודברים רעים בשירי, ויוכל לבוא בדפוס אך ב“אופן אם תסכים על האופנים והברית אשר כתבתי לידידנו דינעסאָן”, ומרוב עבודה שכחת, כי לא נביא אנוכי לדעת מה הם האופנים והברית הללו ולא אוכל להסכים או לא. אמנם ככל בני ישראל אנסה לרדת סוף דעתך על־פי “נגיחה”15 – אם ישנם דברים טובים ודברים רעים, בלי ספק חפץ המו"ל16 לזרוֹת הרעים מן הטובים, והתנאים והברית הם לתת לך, אדוני, כוח הרשאה לעשות תיקונים. אם כן, אף כי לא אסכים לזה בלי כל תנאי, אדמה כי נוכל להתפשר.

אדוני אמנם בצדקו, כי ערב הוא המו“ל בפני קהל הקוראים בעד טיב המאמרים והשירים שהוא נותן לפניהם, והוא ערב בעד טיב הספר בכלל, אבל גם הסופר בעצמו יש לו הצדקה לבקש שמירת כבודו בפני קהל הקוראים, והיה אם יעשׂה המו”ל תיקונים אשר לא ימצאו חן בעיני הסופר ואשר לפי דעתו יחבּלו את מעשׂי ידיו, הלא אז בצדק ירגיש הסופר כאב גדול, כאב נפש ולב. על־כן נחוצה הסכמת שני הצדדים.

יאבה על־כן המו"ל להשיב לי את שירי וההגהות בצדו, לאמור: את זה עזוב וזרה הלאה, זה תקן באופן זה, את זה סרס וכו', ואני אראה אם אוכל לעשׂות כדבריך.

מטבעי, אדמה, שאני מודה על האמת, וכפי שהכרתיך, אדוני, ממכתביך, אינני רואה שתהי לך הבנת היופי שונה מאד מהכללית ומהבנתי הפרטית, ועל־כן בצדק אקווה כי נבוא לידי פשרה.

אמנם [אם] לא כיוָנתי לדעתך ב“נגיחתי” זאת, ראה בטובך להאיר חשכי ולהודיעני מה כתבת לדינעסאָן אודותי. –

בין שיודפס שירי זה ובין שלא יודפס הלא אנשים אחים בני מלאכה אחת אנחנו, ודעותינו, אם תהיינה שונות, לא תפריעונוּ מלבוא בברית אחרת, יש לי רב. –

מדוע לא תענני אם תאבה ספּור גדול (בערך אל הקטנים מאד) בשם “דיא שטיממעֶ”. קרא אותו דינעסאָן והנו עוד אצלו. –

והנני מוקירך ומכבדך

ל. פּרץ


 

ו    🔗

2 במרץ 1889

התשורה 17קבּלתי. ספרך הוא באמת אוצר מלא כל טוב.

מוקירו ל. פרץ

אם אין זה מן הנמנע, אבקש מכבודו להשיב לי בהחזרה את כתב ידי “מאָניש”.18

הנ"ל


 

ז    🔗

אדוני הנכבד.

הנני עושׁה כדבריך ושולח לך את השיר.19 וזאת ההקדמה:

השיר הזה הוא ספר ראשון מחבּוּר גדול, אף כי הוא כמעט דבר בפני עצמו ויוכל למצוא חן בעיני הקוראים המבינים.

תכלית כל החבּוּר הוא להעביר תחת שבט ולהציג אל עמוד הקלון את גדולי הדור, מגדולי החסידים, המתנגדים, הסוחרים, בעלי הצדקות והטובות ולהוכיח את המעיין הנרפש אשר ממנו נובעים החיים שלהם. וזאת אקוה לעשות באופן כזה: המשורר בעל לשון להמליץ ולשיר, בעל תחבולות שונות, על־פי כל הדעות (שוּלעֶן) וכל הדרכים בשיר, חפץ להציב לו יד ושם בעולם הספרות על־ידי פוֹאמה גדולה. נחוץ לו על־כן לבקש לו גבור שיהיה לנושא ספרו. בעירו הקטנה טשאַכנאָכנאָווקעֶ, אף כי הגברים בעלי תורה והנשים צנועות, אף כי תמימים הם עם אלהים ואדם, לא ימצא את מבוקשו. טבע הגבור של פּוֹאמה מחייב שיהיה הנושׂא איש חי, בריא אולם. איש פועל. והנה בעיר הקטנה החיים אינם חיים, הנשים מבשלות, האנשים בלים בלא עתם וטרם יזרח עליהם שמש העלומים כבר הובא בעול צוָארם והם נובלים כקיקיון דיונה. נחוץ לו איפוא לנסוע לבּוּבעֳֶרניק עיר ההשׂכלה. שם יש לו דוד ודודה, שם ישב ימים, עד אשר יכיר את החברה ויברור לו “גבור”. אמנם הכיר וראה עול ימים, יפה תואר ויפה מראה, והחיצוניות (כי פנימיות אין) לקחה את לב המשורר ליהנות מהמאור של הסאַלאָנעֶן – והנה פתאום הופיע לפניו המשרת של החברה [לאקיי] והמשורר רואה ואינו יודע עוד את החילוּק בין העול ימים הגבור בעיני כל החברה, תאות נפש נשים ועלמות, והלאקיי. עד כאן החלק הראשון.

אחרי־כן יבואו חברות אחרות: סופרים, מבקרים, בעלי טובות וכו'. כנפול הכוכב משמי המסחר, כן יפלו כוכבים אחרים, ואדמה כי זה לא יעמוד לך לשׂטן ותוכל להדפיס חלק ראשון ולהעיר כי ההמשך יבוא. ואמנם אי אפשר להדפיס ספר גדול כזה בפעם אחת. וכיון שאני מאמין ובטוח כי הפאָלקסבּיבּליאָטעֶק לא יסוף ויוסיף לחדור אל לבּות העם, כן אתאר לי אותך אדוני כמאמין בזה.

עוד זאת. אינני יודע עוד אם ימצא השיר חן בעיניך, אך חפץ אני להצטדק על דבר אופן כתיבתי. כאשר הודפס המאָניש קבּלתי מכתבי תהלה רבים וכן שלמים, אך כל המריעים וכל המהללים העירו, כי לא יובן המאָניש מאת העם: ואם כן – למה זה אנוכי? אולם מעיד אני עלי את כל ההמון אצלנו, כי אם מבינים הם אך לפי ערכם, הם מרגישים את היופי, את הרוח המרחף על־פני השיר, וזאת תכלית השיר. לא להביע במליצות את הנודע, כי אם לפתוח שמים חדשים, לברוא להם מושׂגים חדשים, לחדור אליהם ברעיונות מקדימים, ולא לספּר את הישן והנושן. אמנם הקורא צריך לקרוא אחת ושתים, שנית ושלישית, אך כאשר יוסיף לקרוא, יוסיף להרגיש, יוסיף להבין, וזאת התעודה!

כאשר נאבה להביא אל הלב רעיונות חדשים, כן מוכרחים אנחנו לתת גם צורות חדשות, מבטאים חדשים, כי שמלת הנושן לא תיטב על החדש. המבטאים הללו זרים הם לראשונה, אך סוף כל סוף יבואו כמים בקרב הקורא ויעשירו את כוח מבינותו. לתכלית זאת לא נדחקתי לקמץ את מחשבתי ולצמצם אותה בכלי המבטא של ההמון. נהפוך הוא, שמתּי לבי לא אל לשונו, כי אם אל הלשון אשר תתאר ביתר שאת את המורגש, ועל הקורא שלא למד – ללמוד. למען הקל על הלימוד אוכל להעתיק לו בהערות את המלות הזרות לו עוד.

אנוכי לא אביט על הזאַרגאָן כעל “כלי שני” ולא כעל אמצעי חולף עובר, אני חפץ שיהי ללשון, ועל־כן עלינו להרחיב אוצרות ולהוסיף מדי רגע מבטאים חדשים, לבל יאמר איש סופר צר לי המקום…

עוד זאת: אם ימצא המשלוח חן, יודיעני וישיבנו לי מהחזרה, למען עשות בו תיקוּנים עוד. ישנם מקומות מבולבלים, ישנם ציורים מטושטשים, לא בכל מקום החרוז עולה יפה. אך מטעם שאני נוסע על משך ימים מביתי, אמרתי יהיה לאדוני פנאי לשׂים עינו בעבודתי. גם זאת לדעת, כי המעתיק שלי היה איש עבריין,20 וטעויותיו ושגיאותיו עודן קבועים.

יוכל היות, כי לא ימצא השיר חן בעיניו, ואז יאבה בטובו גם־כן להחזירו לי במהרה, אך – אחרי הקריאה עד סוף! יש לי הצדקה על זה בשביל ההוצאות שהוצאתי על ההעתקה. אצלנו העתקת כתבי עברית ביוקר מאד שילמתי כעשר רוּבּל־כסף!!!

והנני מוקירו ומכבדו

זאַמאָשץ, 17 מאי 1889.

ל. פּרץ

יש אתי ספּורים גדולים וקטנים, הלשלוח? רבים התקבלו אל ה“הויזפריינד”21 וגם ישנם שיהיו נדפסים בה“פאָלקסצייטונג”.22

הנ"ל


 

ח    🔗

[בלא תאריך]

אדוני!

מעולם לא דמיתי ולא עלה על לבי שיבוא יום ואהיה מוכרח להשתכר מפרי עטי. לאסוני בא היום והנני מוכרח לתת לו הרשאה לתקן, כי הכסף הוא נחוץ לי מאד מאד.

מעולם לא דמיתי ולא עלה על לבּי לבכּר איזה מו"ל עליך, אדוני, נהפוך הוא. בכל לב אמסור לך את כל ספּורי – אך בך האשם אם לא עשׂיתי זאת עד כה. בשנה העברה לא הדפסת ספּורי, שאלתי אודותם איזה פעמים ולא קבּלתי מענה.

בזו הרגע אני כותב לידידנו ה' דינעֶסאָן שישלח לך את ספּורי –

אם יוכל אדוני לשלוח לי תיכף את משׂכּוּרתי23 בעד השיר, ואולי גם אַוואַנס על הספּורים, יעשׂה עמדי חסד, כי נצרך אני לזה. ואם לא – ישלח לי המחצה.

עוד הפעם אבטיחך, כי לא היה עם לבי מעולם להתרחק ממך בעבודתי, כי אם גם יהיו דין ודברים וטענות24 אודה בפה מלא כי ה“פאָלקסבּיבּליאָטהעֶק” עולה בערכו מכל הנדפס בשתי ספרויותינו.

את הנדפס כנגדך לא קראתי, אך כנגד מאמר קאַמינקא ב“הצפירה”25 ערכתי מענה חד וחלק. לוּ היה בכוחי להדפיסו בפני עצמו, אז חילקתיו חינם, אך אינני בכוח, וה' ציטראָן חפץ להדפיסו בספר שנתי שהוא מוציא לאור. אם אמת הדבר לא אדע עוד.

חפץ אני לשלוח לציטראָן את המאמר, אך אולי תאבה לקראו, או אולי גם להשתמש בו. ענני תיכף ואשלחנו מקודם לך. המאמר טוב מאד, מעצמו מובן, בעיני.

והנני מחכה לתשובתך

ל. פּרץ


 

ט    🔗

י"ל פּרץ. זאמוֹשטץ.

[בלי תאריך]

לפי מכתב ידידנו דינעֶסאָן הספּורים נשלחו זה זמן כביר; את השיר לתיקונים עד היום לא קבלתי ואני הנני במבוכה, כי נחוץ לי הכסף מאד. לא אוכל לבקש אמנה26 מראש, כי לא נדע איש את אחיו במו"מ, אך מוכרח אני לבקש ממך למהר להחיש את המשלוח לתיקונים או לשלוח לי שכרי מראש.

עוד הפעם אבטיחך, כי לולא המבוכה אשר באתי בה לא הייתי דורש.


 

י    🔗

[מתוך המכתבים והעתונים הבאים ידענו, כי שלום־עליכם נהנה בווארשה מכבוד וגדולה בשפע רב. חברת “הזמיר” ערכה לו חמישה נשפי־קריאה בזה אחר זה, ובכולם היה התיאטרון צר מהכיל את הבאים. – – –

אל הנשף הראשון בא בין הבאים גם י. ל. פּרץ. זו היתה, לפי השערתי, הפעם הראשונה אחרי רוגז ארוך של עשרים שנה כמעט, שפּרץ נתפייס לשלום־עליכם ובא לחלוק לו כבוד בפומבי. ומאז נתקרבו לבותיהם יותר ויותר. מי עשה שלום ביניהם? אפשר, שיעקב דיננזון, בן־לויתו הנאמן של פּרץ, היה כאן המלאך הטוב. בארכיונו של שלום־עליכם מצאתי איגרת קטנה של פּרץ שנכתבה באותו קיץ של שנת 1908, התקשרות ראשונה בכתב לאחר הפסקה ארוכה של שנים רבות. איגרת זו, הכתובה אידית על פיסת נייר תלוש, נקראת כך:]

שלום עליכם, שלום עליכם – כּי ברקוֹביץ יודע לכתוב, ידעתי מכבר. כי אתה נמצא בווארשה – אדרבּה ואדרבּה! איפה יכולים אנו להתראות? הלא ידעת כי יש טילפון; קבע זמן, ונפטפט. וכשנפטפט, נדבר גם על ה“מאָנטריפטען”.

שלך ל. פּ

[השורות המעטות האלה נראות כסתומות, מאחר שנעלם תוכן מכתבו של שלום־עליכם, שפּרץ השיב עליו. אמנם בעניין זה, שאני “יודע לכתוב”, יש לי השערה במקצת: בימים ההם פירסמתי ב“דער פריינד” סיפור בשם “האחרון”, שמצא חן ביותר בעיני שלום־עליכם, – ומסתמא ביקש לשמוע את משפטו של פּרץ עליו. אבל מה רצה לדבר עם פּרץ על הירחון “ליטעראַרישע מאָנאַטשריפטען”, שהוצאתו נפסקה אז, שוב אין לדעת. אם כה ואם כה, אך דבר אחד ברור מתוך איגרת זו למדי: כי שלום־עליכם היה הראשון לפייס את פּרץ. ואפשר שכל עצמו של הדבר לא שימש לו אלא פתחון־פה להתפייסות זו.]


 

יא 27    🔗

אהובי, אהובי שלום־עליכם,

בטבע הרי אני שונא של כתיבת מכתבים. אך התוספת שלך למכתבו של דינזון נגעה אל לבי עד מאד. אך מה אכתוב לך? אני קורא כל מה שאתה כותב, אפילו על אודות מיודענו פ… אני קורא ומפליא את דבריך… והייתי רוצה מאד, שתבריא במהרה. היה בריא ושלם!

שלך י. ל. פּרץ


 

יב28    🔗

[והנה לכם עוד מכתב מאת פּרץ, שמתוכו אפשר לראות איך סופר מתעניין בכתיבתו של סופר אחר ורוצה שכתביו של חברו יופיעו יפים ככל היותר (המדובר היה על המהדורה של כל־כתבי שלו עם ציורים)]:

שלום־עליכם היקר, שמעתי כי אתה רוצה להוציא את יצירותיך עם ציורים, וכי מציעים לך את קראָטקא הצעיר לעבודה הזאת. והואיל והייתי רוצה מאד לראות יצירותיך מצוּירות, ועם זה יש לי אמונה בכשרונו של קראטקא הצעיר, הריני כותב לך דעתי ועצתי, שתגמור עם קראטקא בכי טוב.

שלך י. ל. פּרץ

[אין צריך לשכוח, כי פּרץ היו לו אותו זמן בעצמו שנים־עשר כרכים כאלה מיצירותיו, ואף־על־פי־כן היה שמח לראות בהצלחת כתביו של חברו, ובכל לבו איחל לו שהצלחתו תהיה גדולה עוד יותר, ולא חשש מפני התחרות… “הצלחתך היא גאות כולנו” – אמר לו בשעה של השתפכות הנפש.]


 

יג29    🔗

חוהמ“פ ה' תרע”ד

ה' שלום עליכם האהוב,

לצערי אין אני יכול להיות היום בבית.

י. ל. פּ.



  1. המכתבים מועתקים כאן מתוך “מאזנים”, שבועון לספרות, לבקורת ולדברי אמנות, יוצא לאור על־ידי אגודת הסופרים העברים בארץ־ישראל, שנה ראשונה, תרפ"ט – 1929, חוברות ז‘, ח’, ט‘, וי’. ההקדמה שהובאה בזה בתוך סוגרים מרובעים וכן ההערות למכתבים שיבואו להלן, בסוגרים מרובעים, הן של י. ד. ברקוביץ (שהיה בימים ההם אחד משני העורכים של “מאזנים”, ולפיכך הביא אותם כ“ביאורים מאת המערכת” סתם). המהדיר.  ↩

  2. בברדיטשב. [לפי שיש לשער, היה זה מנהל בית־הדפוס של יעקב שפטל בברדיטשב.] ולפי השערה אחרת – משה אפשטיין דודו של פרץ, רב בזאמושץ ומחבר ספר “בית משה”.  ↩

  3. אין בדף הערה 2 הערת פב"י עמ' ריב  ↩

  4. [הכוונה להוצאת המאסף “די יידישע פאָלקסביבליאָטהעק”.]  ↩

  5. [הפאמפלט הבקורתי על רומאניו של שמ“ר, בשם ”שמר'ס משפט", שהוציא שלום־עליכם בקיץ ההוא.]  ↩

  6. [י. ל. גורדון הציע בעת ההיא לפני שלום־עליכם במכתביו (הכתובים רוסית), כי יבקש וימצא בשביל מאספו בלדה עממית בשם “דער דוכסל”, שגורדון שמע אותה בילדותו מפי העם בגליל זאמוט וזכר ממנה רק את החרוזים הראשונים. שלום־עליכם פנה אז בשאלה אל כל המשתתפים במאספו, אם שמעו ואם יודעים הם על־דבר הבלדה ההיא.]  ↩

  7. הספר הופיע לא “זה חמש־עשרה שנה” אלא בסך־הכל לפני אחת־עשרה שנה, בתרל“ז – 1877. השם המדויק של הספר הוא ”ספּורים בשיר ושירים שונים“ מאת שני בעלי אסוּפּוֹת, וארשה, 158 עמודים קטנים. בספר הזה נכנסו שירים עבריים חתומים בשם **פלא”י ג“ל ובשם יל”פ** (“בית שומם” – ספּור שומר היער; “העצל” – על שנת תרכ“ג; ”חנה" שיר ספּורי). על שני שירים (“חיי משורר עברי”, בעשרה פרקים, “השופט והמליץ”) חתומים שניהם – פלא“י ג”ל ויל"פּ.  ↩

  8. [דוד גורדון עורך ה“מגיד” בליק.]  ↩

  9. [“כנסת ישראל” של שפ"ר.]  ↩

  10. “הציץ ונפגע” נפסק פתאום ב“הצפירה” 1886, מס‘ 170. ורק במס’ 193 התחיל הספּור נדפס שוב, עם הערה מאת המערכת, כי “מסבּה מסוימת נדחתה הדפסת המשך הספור עד היום הזה”.  ↩

  11. [טעות היא מצג פּרץ: הסעיף הזה צריך להיות מסומן במספר 4, והסעיפים הבאים – 5, 6, 7, 8. כמו כן השתמש פרץ שתי פעמים במספר 6.]  ↩

  12. כנראה טעות. וצריך להיות אידית.  ↩

  13. ראה מכתב ב', בחלקו הראשון.  ↩

  14. פרץ החליף כאן את רבינוביץ (שלום־עליכם) באברמוביץ (מנדלי מוכר־ספרים). בודאי נתכוון לשני ספרים של מנדלי, שקרא בתרגום פולני: “מסעות בנימין השלישי” ו“סוסתי”. התרגומים הללו נעשו בידי הסופר הפולני הנודע קלעמענס יונושאַ, והופיעו בווארשה בשנים 1883 ו־1886.  ↩

  15. מיידיש: אָנשטויסן זיך, כלומר – לנחש.  ↩

  16. שלום עליכם היה אמנם גם המו"ל, אבל הכונה כאן, כמובן, העורך וכן להלן.  ↩

  17. [הכונה להכרך הראשון “די יודישע פאָלקסביבליאָטהעק”, שיצא בימים ההם ובו נדפסה הפּואימה “מאָניש” של פרץ.]  ↩

  18. נתברר כי שלום־עליכם שינה כמה מקומות ב“מאָניש”, בכמה מקומות השמיט ובכמה מקומות הוסיף משלו. פּרץ התרעם על־כך ביותר, ובשנת 1892 הוציא את “מאָניש” כספר מיוחד עם הערה זו: “מודפסת ב”פאָלקס ביבליאָטהעק“, סבלה הבלדה הרבה מן המספרים של העורך ומעטו. אהבת־עצמי שנפגעה עוררה אותי לכתוב אותה מחדש, וידידים טובים – להדפיסה מחדש”. וארשה, תרנ"ב (1892). 40 עמודים.

    לאחר שנים שב פּרץ לעבוד על “מאָניש”, ובכתבי פּרץ ביידיש נמצאים שלושה נוסחאות שונים מן הבלדה הזאת, והנוסחאות שונים זה מזה הרבה, בצורה בעיקר.  ↩

  19. לפי שמספּר דוד פּינסקי, כתב פּרץ בימים ההם פואימה גדולה בשם “וואו נעם איך אַ העלד?” (מהיכן אקח גבור?), בסיגנון של “טשאילד האַרולד” לביירון ובהלך־הנפש הביירוני. הפואימה לא נגמרה, וגם החלק הכתוב אבד.  ↩

  20. בלשון סגי־נהור: איש שאינו יודע עברי.  ↩

  21. [מאסף שנתי, שיצא אז בווארשה על־ידי מרדכי ספקטור.]  ↩

  22. [טעות היא מצד פּרץ. עתון בשם זה לא היה בימים ההם. הכוונה היא בודאי להשבועון “פאָלקסבלאַט”, שיצא אָז בפּטרבורג.]  ↩

  23. הכוונה, כמובן, לשכר־סופרים, ולא למשכורת ממש.  ↩

  24. [הכוונה היא להתיקונים, שעשה שלום־עליכם בהפואימה “מאָניש”]  ↩

  25. [א. קאמינקא פירסם בימים ההם מאמר ארוך בשם “אזהרה למכתבי עמל” (“הצפירה” 1889, גליונות 116, 119, 120, 121, 122, 123, 125, 126), שבו השמיע דברים חריפים נגד ה“זארגון” בקשר עם הפולמוס, שנתעורר אז בעתונות העברית לרגל צאת “הפאָלקביבליאָטהעק”, שבו השתתפו שלום־עליכם, א. ל. לוינסקי ואחרים.]  ↩

  26. אמון.  ↩

  27. המכתב הזה והבא אחריו לקוחים ומתורגמים מתוך המאמר “אַ וואָך מיט י. ל. פּרץ”, שכתב שלום־עליכם אחרי מות פרץ.  ↩

  28. הקטע שלפני המכתב הזה והקטע שלאחריו לקוחים מן המאמר הנ"ל של שלוםֿ עליכם (כרך ט“ו: ”אידישע שרייבער").  ↩

  29. מכתב זה של שורה אחת ומחצה (במקור: “ליבער ה' שלום עליכם, צו מיין פערדורוס קען איך היינט אין דער היים נישט זיין. י. ל. פּ.”) נכתב בידי פּרץ בוארשה לאחר הסכסוך הנודע עם שלום־עליכם: שלום עליכם בא לוארשה לפי הזמנה של חברת “הזמיר”, שבראשה עמד פרץ. אך בלא ידיעתה של הנהלת “הזמיר” הופיע שלום עליכם, עוד לפני הנשף של “הזמיר”, באגודת “חובבי־שפת עבר”. מרוגזים ממעשה זה, החליטו חברי ועד “הזמיר” לחזור בהם מעריכת הנשף. שלום־עליכם בא אל פרץ הביתה ומצא את המכתב הקטן הזה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48905 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20857 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!