[תשעת המכתבים האלה¹, שכתב י. ל. פרץ מעיר־מולדתו זאֵמושץ אל שלום־עליכם שישב בקיוב, שייכים לזמן שבו התחיל שלום־עליכם להוציא את מאספו השנתי, די יידישע פאֶלקסביבליאָטהעק" וכנס אליו את טובי הסופרים היהודים שבתקופה ההיא, ביניהם גם כותבי עברית. בימים ההם כבר היה פרץ בן שלושים ושבע שנה, אך עד אז כתב ופירסם רק דברים מעטים בעברית: שירים בודדים ב“השחר”, ב“הבוקר אור” וב“כנסת ישראל”, ספר “ספּורים בשיר ושירים שונים”, שכתב ביחד עם חותנו ליכטנפלד (הספר יצא בעילום שמות המחברים וכתוב עליו: “מאת שני בעלי אסופות”), שירים וספּורים ליריים ב“האסיף”. ביידיש לא הדפיס עד הזמן ההוא כלום. שלום־עליכם, שהיה אז בן עשרים ותשע, כבר החל להתפרסם על־ידי ספּוריו ופיליטוניו בשבועון “יידישעס פאָלקס־בלאַטט” שיצא בפּטרבורג, והדפיס גם מאמרים וספּורים בודדים בעברית ב“המליץ”, “הצפירה” ו“האסיף”. פּרץ היה הראשון שבא בכתובים עם שלום־עליכם והציע לפניו את כתביו בשביל המאסף. מן כתבי פרץ הראשונים ביידיש נדפסו במאספו של שלום־עליכם: הפּואימה “מאָניש” בכרך הראשון, ושורה של ספּורים קטנים בכרך השני והאחרון. – המכתבים הניתנים בזה לקוחים מארכיונו של שלום־עליכם ונדפסים כאן מתוך גוף כתב־ידו של פּרץ. למען הקל את קריאתם, הוכנסו בהם רק תיקונים קלים בכתיב ובסימני ההפסק, שיש בהם משום פליטת־הקולמוס של הכותב.]

א

אדוני היקר!

17 ביוני 1888

זה איזה ימים קבּלתי מכתב מאחד מידידי, מאיש לבבי ה' עֶפשטיין,² מכתב פתוח וקצר ובלי יום ובו כתוב לאמור:

“בפה³ נמצא סופר אחד מהולל בשפת זארגאָן, מכין את עצמו להוציא לאור בקרוב בבית הדפוס דפה ספר שנתי בשפה הנ”ל. אנא שלח אליו שיריך ומאמריך ואם יפיקו רצון וכו'".

“המו”ל הוא הסופר הנודע בשמו “שלום עליכם” וכו'.

ללקוט איזה מאמרים או שירים דבר נקל הוא, ובכל זאת מחשבות רבות עצרוני מלמלאת אחרי חפץ ידידי הנזכר.

ראשונה בטוח אני, כי שירי ומאמרי לא ימצאו חן בעיני אדוני מנקודת הראות (או כאשר יחפצו אחרים: “ממלוֹא העין”) על הצורה: שונה מאד השׂפה הנהוגה אצלנו מהשׂפה הנהוגה אצלכם. השׂפה הנהוגה אצלנו שואלת לה ציורים מהשׂפה הפּוֹלאנית ואצלכם מהרוסית, וגם זאת כי אצלנו [יש] יותר מבטאים טהורים משׂפת אשכנז.

שנית יודע אני את מלאכת אדוני. חפצו ומגמתו (לפי מה שיכולתי להבין) הוא לכתוב למען הקהל המדבר זארגאָן בתכלית הזארגאָן, ואני כותב בשביל עצמי, להנאתי, ואם לפעמים זוכר אני את הקורא, הוא איש מהמדרגה העליונה של החברה, הוא איש אשר קרא ושנה בשׂפה חיה.

שלישית: יש הבדל גדול מאד בין הנושאים בעצמם. אדוני מלביש רעיונים ערומים אחרים מעולם אחר, ויותר מעולם המעשׂה, ואני, ככותב להנאתו לפי מצב רוחו בשעה שהוא תופשׂ את העט, לקחתי מכל העולמות יחד.

ועוד רביעית, כי הכתיבה בעצמה אחרת אצלנו ואחרת אצלכם, ותכבד על אדוני הקריאה. מלבד זה לי בעצמי [יש] כתיבה, כמדומה לי, עוד אחרת; שונה היא בזה שאני כותב כמו שאצלנו מדבּרים ובולע אני את המבטאים הנבלעים בשעת הדבּוּר. החסרון הזה (למען הקורא הרוסי) יגדל יותר בכתיבת השירים, שבהם המבטאים ספורים. ואם אך מבטא אחר, או גם אַקצעֶנט אחר, יאבד המספר ויחס השווי (האַרמאָניע).

את ארבעת המחשבות העוצרות האלה שׂמתי בכף אחת ובכף השניה שׂמתי אך מחשבה אחת והיא הכריעה.

חושב אני, כי עתה העת היותר כשרה לקרב את הלבבות ולתת מקום בספרות למבטא יהודי פּוֹלין והמבטא יהודי רוסיא יחד; כי עתה הזמן הנועד לעורר לבב כל אחד להבין את אחיו הדומה לו במצב ואך שונה במקום.

כל זה נוגע אלי.

לאדוני המשפט לקרב או לרחק.

אם יקרב – תודתי נכונה, ואם ירחק, אחת בקשתי – להשיב לי את הנשלח.

והנני אחד ממכבדיו ומוקירי פעולתו

ל. פּרץ

ב

4 ביולי 1888

אדוני היקר!

1) מכתבך, אדוני, שׂמחני מאד, כי נוכחתי לדעת שההבדל בין המבטאים של יהודי פּוֹלין ורוסיא אינו גדול כל־כך ואיש יוכל להבין את רעהו, אם אמנם לא אכחד, כי בהבדל הזה תולה אני את משפטך לשבט בנוגע ליתר השירים (אחרי נכיון הנבחרים). ישנם שירים קטנים, כמו “שקר אין לו רגלים”, “נחמן דייטש”, “דיא געבּילדעֶטעֶ משפחה” ועוד, אשר אם שאינם נוגעים אל חיי העם בפרט, אולם מראות נגעים הם, נגעים כוללים בחיי העמים, אבל נגעים מצואים גם אצלנו.

יוכל היות גם־כן, שאהבת עצמי מדברת מתוך גרוני.

2) למשיב נפש היתה לי הידיעה, כי מתאחדים בפועל⁴ הזה כמה “דאָקטוֹרים וסטוּדעֶנטעֶן”! מה רב ההבדל בין יהודי פּוֹלין ורוּסיה בתכונת נפש בשאלת השׂפה! אצלנו לא תמצא חובש אחד מני אלף, אשר לא יבוש לדבר עברית, ואשר גם בעת החיה הרעה הזאת לא יצעק חמס על הרגש הלאומי אשר נעור בקרב הטובים והמתוקנים. ואם החובש כך, הסטוּדעֶנט, החולם מאחדות כל העולם כולו בחיק העתיד היותר קרוב – על אחת כמה וכמה.

3) את העוזרים על ידך הנקובים בשם ידעתי היטב; אבל סלח לי, אדוני, אם ארהיב נפשי להורות באצבע על הזקן שבחבורה – גאָטלאָבּעֶר! האדון הזה, אשר מלוא עולם הספרות כבודו, לא בא בזה על שׂכרו, כי אם על גמילת חסדים. האדון הזה בעל לשון ארוכה ורחבה ובעל שׂכל קצר… מעולם לא זכיתי למצוא בו רעיון אחד חדש… כן בלשון הקודש וכן בעברית. (לפי דעתי השמות הללו מכוּוָנים מאד אל ציורם במחשבתי).

4) בעד אות האהבה והאחוָה הנני משיב לו את תודתי מקרב לב עמוק, אולם בעד האהבה והאחוָה עצמן אך דומיה תודה. לחרפה לי להעיד לך כי אותם, אדוני, ואת מפעליך ידעתי לא מספריך, כי אם מהעתקתם בשפת פּוֹלאנית. לחרפה לי להעיד, כי בעירנו לא אמצא גם ספר אחד זאַרגאָני ולקנות לא ירשה הזמן הרע כעת.

על כן כּקבּלי, כן בלעתי את מרבית ספריך. משפטך על שמ"ר⁵ (אשר לא ידעתיו ולא קראתיו) המציא לי עונג־נפש במלוא מובן המלה, ואחרי כן נאנחתי: מדוע אין ביקורת כזאת בשְפת עבר להוציא את המוץ והתבן מן הגורן?

5) מרשה אני בכל לבי להחליף במלאכתי את המבטאים הבלתי מובנים לבני ליטא ורוסיא, אך זאת אבקש ממך, אדוני, לשית לבך למדת־השירים (פערזען מאַאס), ואם לא יכבד על אדוני הדבר, להודיעני אודות השינויים, כי האומן בעצמו מתקן בנקל את מעשׂיו.

6) מהשיר “דער דוּכּס’ל”⁶ לא שמעתי מעולם. זאַמעֶט אינוֹ זאַמוֹשץ.

7) הנני להסיר הצעיף מעל פני. אני האחד משני “בעלי האסופות” אשר כתבו והדפיסו ספר שירים (אין לי אף ספר אחד ואיני זוכר את השנה, כמדומה לי שנדפסו זה 15 שנה).⁷ השני היה המנוח ליכטעֶנפעֶלד. מהקובץ הזה היו מלאכת ידי: חיי המשורר העברי, חנה ועוד מהשירים הקטנים. ב“השחר” הללו מאד את השירים; גאָרדאָן (מבקר ה“מגיד”)⁸ הוציא גם כן לאור משפט, אשר היה לי לתפארת, אך בעל “הצפירה” (אז סלאָנימסקי לבדו), בחמתו על ליכטעֶנפעֶלד על דבר הביקורת, ועלי על דבר שיר קטן “הכלב והירח”, ענה לשואל מדומה: “לא נבקר את הספר שירים שונים כי הוא תחת הביקורת”. ב“השחר” נדפסו ממני איזה שירים קטנים. ב“הבוקר אור” שיר “נגיאל” ומעט פראָזאַ (“הבוקר אור” יצא אז לאור בגאליציעֶן). ב“האסיף” שנה העברה הדפסתי “מנגינות הזמן”, “עיר קטנה” (שני שירים) וספורים קטנים. כל זה לא מצא חן בעיני המבקר של ה“וואָסחאָד”. ב“היום” הדפסתי נאָוועֶללעֶ קטנה “הקדיש”; בהכנסת⁹ שיר קטן “עלמה עבריה”. ב“הצפירה” איזה פעֶלליעֶטאָן וספּור “הציץ ונפגע”. ובשביל הספור הזה, אשר קלקלוֹ המו"ל בחסר ויתיר מיראתו את היראים, חדלתי משלוח לדפוס.¹⁰ ספר אחד עברי “חלום החלזון ופתרונו” הכינותי לדפוס, אך מחסרון כסף לא הדפסתיו. – זאַרגאָן לא הדפסתי עוד ועד כה שׂרפתי אשר כתבתי.

8) עתה ארשה לעצמי לדבר דבר באזנך אודות המפעל לטובת הכלל בכלל. מה תאמר, אדוני, על בעל חסדים אשר תחת לחם ובשׂר ומים יתן לרעב תפנוקים למלאות ולצבות בטן ובלי החליף כח? מה תאמר לבעל חסדים אשר יתן אזור משי יקר המציאות לאיש ערום בלי מחסה ומסתר מקור וקרח? היפליא איש חסדו אם יתן איזה משׂכית מרהיב עינים למחוסר דירה? והלא כן אנחנו עושׂים כל הימים. תחת חכמה ומדע, שהם הלחם, הבשׁר, המים הלבוש והדירה לנפש האדם, אנחנו נותנים להם משׂכיות ותפנוקי הבעֶלעֶטריסטיק!… כל פעלנו יהיה מאפע עד אשר לא נעשיר את הספרות בספרי מדע. כל זמן שאחינו לא יוכלו לרווֹת את נפשם באמת בספרות ישראל, כל זמן שלא ימצאו בה את הדעת האמתית, תהיה הספרות אך לשעשועים בלי מועיל; אין לי הצדקה להאשים את העוזב את שׂפוֹתינו (בלשון רבים), כי לאו כל אדם זוכה להיות פאטריאָט ולהקדיש עתותיו בשביל אהבת העם: ואם מוכרח איזה איש להתפתח בשׂכלו בשפה אחרת רחוק מאד להאמין שימצא עוד זמן וכשרון למקרא עברית. אם נבקש מעמנו שידע את שׂפתו, ואם היראים יודעים אותה, כיון שכל צרכי נפשם בה, אז עלינו להכשיר את השׂפה, שתמציא גם למשׂכיל את צרכי נפשו. אם כה נעשׂה, החוק החדש המצר צעדינו בבתי־הספר יהיה לנו לברכה (אם גם לחרפה). – לפי מצב המדעים כעת נקל מאד להתחיל לתת לפני העם ספרי חכמה בכל הענפים והבּראנזען [המקצועות]. לו הרשה לי מצבי הגשמי (זה זמן קצר אשר פרנסתי התמעטה מאד ואין בה די להחיות נפש) לקנות לי איזה ספרי עזר, כי אז הוצאתי זה מכח אל הפועל. פעמים רבות החילותי לכתוב ספרים כאלה, וביחוד רואה אני את עצמי מוכשר להגיש ספר בחכמות: הנפש (פסיחאָלאָגיע או החברה (סאָציאָלאָגיע ואולי גם הטבע (פהיזיק). אבל הספרים שהם אצלי אינם ממלאים את החסרון, אשר ארגיש בגשתי אל המלאכה כי לא לחכמים ונבונים יוקדשו הספרים האלה, כי אם אך ליודעי מקרא ובשבילם לא אוכל להרבות באידעֶעֶן וחוקים כוללים, והעיקר הוא עולם המעשׂים (פאַקטעֶן) המזהירים את נפש האדם.

אדוני עובד לשמה, ידעתי זאת מראש ועתה נודע לי בבירור יותר, על כן נשית יד ונעשה דבר טוב באמת. יהיה אדוני המו"ל ואני הסופר (ואולי יבואו עוד אחרים תחת הדגל הזה) ונעשיר את השׂפה באמת. ואם בעירי הקטנה חסרון הספרים אינו נמנה על ידי שאילה, כי אינם במציאות, הלא בעירך הגדולה תמצא די והותר. במשך חודש ימים אוכל להכין לתכלית הזאת “איינע גאַנץ פּאָפּוּלאֶרעֶ פּסיחאָלאָגיע”, אם אך תמציא לי באחת מן השלש לשונות רוּסית פּוֹלאנית ואשכנזית איזה ספרים כמו Wundt ודומיו. – לי אך מורעֶי וריבּא. –

9) עוד הערה אחת קטנה: אינני מבין מדוע מבקש אדוני אך מחיי העם, האם לא נחוץ ללאום לדעת חיי הלאום האחר אשר הוא יושב בקרבו? האם לא נחוץ לו לדעת את אופני החיים הכלליים? מדוע לא ילמד לדעת את השאלות הכלליות ותגבילוהו אך בשאלות פרטיות? אמנם הן העיקר, אך גם הטפל אינו מן המותרות. עלינו להמציא לו הכל. –

10) איזה עקזעֶמפּלארעֶן מספריו אוכל למכור – יאבה לשלוח.

אחרי העשרה המאמרים הללו הנני מתכבד להבטיחך כי מלא אני אהבה

ותודה לכבודו.

ל. פרץ

ג

18 ביולי 1888

אדוני היקר!

בפתחי את שׂקי הישן מצאתי בו עוד איזה תמונות מחיי עמנו בפּוֹלין, כתוּבות פּראָזאַ. אולי ימצאו חן בעיניך, הדפיסם. אולם עיקר כוָנתי במשלוח הזה למנות החסרון במכתבי הקודם, כי שכחתי לדבר מהנחוּץ מאד. לתת לפני העם מאמרים מקורות העיתים בכלל ומקורות ישראל בפרט. את הדברים הללו לא הייתי כותב למו"ל בעל עסק (געשעפט’ס מאַנן), אבל אדוני כותב ואני מאמין לו, שכל חפצוֹ טובת הכלל, מפני שהוּא לעצמוֹ “מתלונן בצל הכסף”, על־כן מוצא אני את עצמי מחוּיב להביע לו את כל לבי בשאלת היום, ואם ימצא בזה דבר חפץ, דבר הגוּן להוציאו מן הכוח אל הפועל, אחשוב את עצמי למאושר.

(1 לפי דעתי, ואני מאמין, כי כל איש משׂכיל על דבר אמת יודה לי, למרות המתימרים בשם הפועל והמעשה (פאקטען) המשליכים אחרי גום כל משפט מוּקדם; למרות הרואים במלחמת תנוּפה של החיים בין העמים והיחידים כל סוד ההתפתחות (גוּמפלאָוויטש ודומיו) ולמרות מאָלטקע וחבריו אשר דעתם בזה ידועה; למרות כל אלה, אני אומר, כי כל לב ישר וכל עין טובה רואים תכלית האנושית, תכלית האדם בכלל וּּבפרט בהתבוללוּת כללית של כל העמים והלשונות, בהחדל המריבות, המלחמות והקרבות, זה הוּא חזיון הנביאים, זה הוּא חזיון כל לב טהור…

1) מעבר השני לפי העת ההוה, לפי יחוּס הטוב (הממון, השדות והכלים) אל מספר עורגיו, לפי מצבנוּ בהשׂכלה וחכמה מדינית, לפי מצבן האיתן של האמונות השונות, אי אפשר לצאת מן הכוח אל הפועל היום אוֹ מחר גם בעתיד הקרוב אלינוּ ואל יוצאי חלצינו. נהפוך הוא, רואים אנחנוּ כעת התפתחוּת מחשבות זרות, מחשבות ודעות רעות, שאָוויניזם משחית לב ונפש, אנטיסעֶמיטיזם מעורר לבות חכמים ונבונים ומוליך שולל את השומעים בלימוּדים. אנשים עומדים בראש הדור, על הררי המעשים מרימים נס ההבדל והשׂנאה… עתה ערב, עוד יאתא ליל, ואחרי־כן כאשר ילבינוּ עצמותינוּ, יבוא גם בוקר…

3) שני אנשים אם דעתם אינה אחת וחפצם להשתתף, מחוּיבים הם למחול כל אחד על חצי רצונו, למען בוא אל השׂווי. אבל אין לאחד מהם הצדקה לבקש מאת רעהו לבטל את כל רצונו מבלי קבל בעד זה קרבן מרצון זוּלתוֹ. מה שהוא אמת אצל אנשים פרטיים הוּא אמת אצל העמים. התבוללות מכל הצדדים הוא דבר טוב ויפה. לבקש מעם אחד להתבולל, להיות לאחרים למאכל, לרדת מעולם החיים אל תהום הנשיה, הוא עוון ומעשׂה רצח, ואם המחשבה הזאת יוצאת מקרב המקריב בעצמו הוא אבוּד עצמו לדעת. על־כן כל זמן שהרעיון הלאומי חי בקרב העמים כולם יחיה גם בנו ומחויבים ומוכרחים אנחנו (על־פי חוק הטבע) להתקיים בתור עם עומד בפני עצמו. נוכל למחול על קיומנו עצמנו למען היות חלק בתוך הכלל הכולל אך חלקים, אך לא נוכל להתבולל במובן אחר ולהבלע על־ידי אחרים ולשוב מן היש אל האין.

3)¹¹ מלבד זה רעיון ההתבוללות הוּא עתה ללא הועיל כי עבר הזמן שקבלוּ את המתבוללים ביד פתוחה…

4) לפי זה ובלי רצוננוּ עומדים אנחנו למלחמה. במלחמה הזאת אנחנו מעט מזעיר מן השונא החונה עלינו מכל עבר. אמנם בדבר אחד ידינוּ על העליונה: “אתנו הצדק”. יאמרו אנשי המעשׂה מה שלבם חפץ, “הצדק” הזה איננוּ רעיון רוח, איננוּ צלצוּל בלבד; בהשם הזה תוֹך הנפלא תוֹך שאיננוּ גוּף אבל שהוא כוח בגוּף, הוּא הכוח אשר בנו מיום גלותנוּ ואשר לא יתן לנו לנפול. זאת זאת גבוּרתנו, זה הוא קשי ערפנו במלחמה הזאת. אבל מלבד הגבורה נחוצה גם עצה. אך העצה והגבורה אם יבואוּ לעזרתנו יחד תוכלנה להרחיב צעדינוּ.

5) הכל מודים כי אחד מהדברים המחזיקים את הלאוּמיות היא הלשון. כבר אמרתי במכתבי הקודם, כי למען שתהיה הלשון לעמוד ברזל נחוּץ שתהיה לשון, הממציאה למדברים בה ולקוראיה כל צרכי הנפש ועל־כן הספּורים בלבד אם יוכלוּ להחיות את השׂפה מעצמה, לא יחיו אותנו. אבל העיקר בדבר אחר:

6) כל חברה אנושית הוּא כלל פרטים, המתאחדים לצורך אחד, המצטרפים בדעה (אידיעע) אחת וכו'. למען אפשרוּת האחדוּת נחוּץ ידע כל פרט שני דברים: את הצורך הכללי או את הדעה הכללית, ושידע שזה נודע לכל המון הפרטים. כל כלב חזק לפני בית אדוניו, זה הוּא רעיון הצדקה; כל צפור מתעודדת בהמון הצפרים, זה הוּא רעיון האחדות. וזאת היא המטרה אשר לנו להעמיד היום: להביא דעת הכלל והפרטים בלב כל פרט ופרט… אם ידע כל אחד מאותנו מה הוא עברי, אם ידע כמה מאחיו יודעים ונכללים בדעה הזאת, אז הדעת תכפל לפי מספר הפרטים החיים כעת. ואם ידע כל אחד את הקורות את אחיו בכל הדורות, אז תכּפל הדעת המוּכפלת לפי מספר הדורות! הדעת הכללית בשטח כל המקום וכל הזמן הוא תוכל לעמוד לנוּ בימי החושך.

6) לגברים שתי שפות, עברית¹² ולשון הקודש, ולנשים שפה אחת ואליהן נחוץ לסופרי עברית לשית לב. מרבית הנשים הולכות בטלות מבלי עסק וענין לענות בו. תמיד הנשים [הן] הראשונות להתבולל וללמוד את דרכי רעותיהן הנוצריות. לכל איש צרכי נפש, ואם צרכי הנפש העברי אינם מתמלאים בבתינו לומדת היא מאחרים ועל־ידי אחרים. את הנשים הללו, אשר תמיד הן לנו למכשול ולפוקה, נוכל בנקל להפוך לעוזרים על ידינו במפעל הלאומי. לדבר אליה נקל מאד, נקל מאד ללמדה דברים טובים ומה גם קורות הימים. אם תדע כל עבריה במה היא עבריה, אם תבין, כי חובות רבים עליה מלבד שלוש המצוות, אז בהרגש, אשר יתר שׂאת לה בו תמצא מחסה ומסתר מהרהורים הרעים אשר תפול ברשתן עד היום.

על כן:

נחוץ הוא מאד לתת בשביל הנשים מאמרים מקורות בני־ישׂראל. ולפי שרוב הקוראים נשים הם – זה הוּא עיקר המטרה.

והנני מוקירו

ל. פרץ

ד

22 ביולי 1888

נפלתי מן הפח אל הפחת… ראשונה הודיתי בחרפה,¹³ כי לא ידעתי אותך ולא את פעולתך כי אם מן העתקות בשׂפת פּוֹלין, ועתה עלי להודות בחרפה יתירה, כי גם זה משגה, כי נחלפת לי, אדוני, באבּרמוֹביץ אשר הקליאַטשעֶ שלו ומסעות בנימין השלישי נעתקו לשׂפת פּוֹלין, ולך הסליחה.¹⁴ בכל זאת לא אפונה, כי באחד העלים של המכתב־עתי Przegiad Tygodniowy או Prawda קראתי אודות הליטעֶראַטוּר הזאַרגאָנית ושם נזכרת, אלם למורת רוחי לא אוכל למצוא את העלים, כי אך אני האחד מקבּל אותם והקוראים אצלי רבים ואך נוּמר אחד מעשׂרות שבים אלי. וגם הם קרועים.

מבלי חכות על תשובתך בנוגע להפּראָזע אשר שלחתי, הנני מוסיף ושולח “אבן ואבן איפה ואיפה”. –

את הנאָוועֶללעֶן ואת הרצוף בזה כתבתי בבת אחת (אני קראתי ועוזרי כתב) ואין לי העתק מהם, על־כן אם לא ימצאו חן בעיניך, השיבם בטוב.

והנני מוקירך ומכבדך –

י. ל. פּרץ

ה

אדוני!

[בלי תאריך]

אומר אתה במכתבך הקצר, כי מצאת דברים טובים ודברים רעים בשירי, ויוכל לבוא בדפוס אך ב“אופן אם תסכים על האופנים והברית אשר כתבתי לידידנו דינעסאָן”, ומרוב עבודה שכחת, כי לא נביא אנוכי לדעת מה הם האופנים והברית הללו ולא אוכל להסכים או לא. אמנם ככל בני ישראל אנסה לרדת סוף דעתך על־פי “נגיחה”¹⁵ – אם ישנם דברים טובים ודברים רעים, בלי ספק חפץ המו"ל¹⁶ לזרוֹת הרעים מן הטובים, והתנאים והברית הם לתת לך, אדוני, כוח הרשאה לעשות תיקונים. אם כן, אף כי לא אסכים לזה בלי כל תנאי, אדמה כי נוכל להתפשר.

אדוני אמנם בצדקו, כי ערב הוא המו“ל בפני קהל הקוראים בעד טיב המאמרים והשירים שהוא נותן לפניהם, והוא ערב בעד טיב הספר בכלל, אבל גם הסופר בעצמו יש לו הצדקה לבקש שמירת כבודו בפני קהל הקוראים, והיה אם יעשׂה המו”ל תיקונים אשר לא ימצאו חן בעיני הסופר ואשר לפי דעתו יחבּלו את מעשׂי ידיו, הלא אז בצדק ירגיש הסופר כאב גדול, כאב נפש ולב. על־כן נחוצה הסכמת שני הצדדים.

יאבה על־כן המו"ל להשיב לי את שירי וההגהות בצדו, לאמור: את זה עזוב וזרה הלאה, זה תקן באופן זה, את זה סרס וכו', ואני אראה אם אוכל לעשׂות כדבריך.

מטבעי, אדמה, שאני מודה על האמת, וכפי שהכרתיך, אדוני, ממכתביך, אינני רואה שתהי לך הבנת היופי שונה מאד מהכללית ומהבנתי הפרטית, ועל־כן בצדק אקווה כי נבוא לידי פשרה.

אמנם [אם] לא כיוָנתי לדעתך ב“נגיחתי” זאת, ראה בטובך להאיר חשכי ולהודיעני מה כתבת לדינעסאָן אודותי. –

בין שיודפס שירי זה ובין שלא יודפס הלא אנשים אחים בני מלאכה אחת אנחנו, ודעותינו, אם תהיינה שונות, לא תפריעונוּ מלבוא בברית אחרת, יש לי רב. –

מדוע לא תענני אם תאבה ספּור גדול (בערך אל הקטנים מאד) בשם “דיא שטיממעֶ”. קרא אותו דינעסאָן והנו עוד אצלו. –

והנני מוקירך ומכבדך

ל. פּרץ

ו

2 במרץ 1889

התשורה ¹⁷קבּלתי. ספרך הוא באמת אוצר מלא כל טוב.

מוקירו ל. פרץ

אם אין זה מן הנמנע, אבקש מכבודו להשיב לי בהחזרה את כתב ידי “מאָניש”.¹⁸

הנ"ל

ז

אדוני הנכבד.

הנני עושׁה כדבריך ושולח לך את השיר.¹⁹ וזאת ההקדמה:

השיר הזה הוא ספר ראשון מחבּוּר גדול, אף כי הוא כמעט דבר בפני עצמו ויוכל למצוא חן בעיני הקוראים המבינים.

תכלית כל החבּוּר הוא להעביר תחת שבט ולהציג אל עמוד הקלון את גדולי הדור, מגדולי החסידים, המתנגדים, הסוחרים, בעלי הצדקות והטובות ולהוכיח את המעיין הנרפש אשר ממנו נובעים החיים שלהם. וזאת אקוה לעשות באופן כזה: המשורר בעל לשון להמליץ ולשיר, בעל תחבולות שונות, על־פי כל הדעות (שוּלעֶן) וכל הדרכים בשיר, חפץ להציב לו יד ושם בעולם הספרות על־ידי פוֹאמה גדולה. נחוץ לו על־כן לבקש לו גבור שיהיה לנושא ספרו. בעירו הקטנה טשאַכנאָכנאָווקעֶ, אף כי הגברים בעלי תורה והנשים צנועות, אף כי תמימים הם עם אלהים ואדם, לא ימצא את מבוקשו. טבע הגבור של פּוֹאמה מחייב שיהיה הנושׂא איש חי, בריא אולם. איש פועל. והנה בעיר הקטנה החיים אינם חיים, הנשים מבשלות, האנשים בלים בלא עתם וטרם יזרח עליהם שמש העלומים כבר הובא בעול צוָארם והם נובלים כקיקיון דיונה. נחוץ לו איפוא לנסוע לבּוּבעֳֶרניק עיר ההשׂכלה. שם יש לו דוד ודודה, שם ישב ימים, עד אשר יכיר את החברה ויברור לו “גבור”. אמנם הכיר וראה עול ימים, יפה תואר ויפה מראה, והחיצוניות (כי פנימיות אין) לקחה את לב המשורר ליהנות מהמאור של הסאַלאָנעֶן – והנה פתאום הופיע לפניו המשרת של החברה [לאקיי] והמשורר רואה ואינו יודע עוד את החילוּק בין העול ימים הגבור בעיני כל החברה, תאות נפש נשים ועלמות, והלאקיי. עד כאן החלק הראשון.

אחרי־כן יבואו חברות אחרות: סופרים, מבקרים, בעלי טובות וכו'. כנפול הכוכב משמי המסחר, כן יפלו כוכבים אחרים, ואדמה כי זה לא יעמוד לך לשׂטן ותוכל להדפיס חלק ראשון ולהעיר כי ההמשך יבוא. ואמנם אי אפשר להדפיס ספר גדול כזה בפעם אחת. וכיון שאני מאמין ובטוח כי הפאָלקסבּיבּליאָטעֶק לא יסוף ויוסיף לחדור אל לבּות העם, כן אתאר לי אותך אדוני כמאמין בזה.

עוד זאת. אינני יודע עוד אם ימצא השיר חן בעיניך, אך חפץ אני להצטדק על דבר אופן כתיבתי. כאשר הודפס המאָניש קבּלתי מכתבי תהלה רבים וכן שלמים, אך כל המריעים וכל המהללים העירו, כי לא יובן המאָניש מאת העם: ואם כן – למה זה אנוכי? אולם מעיד אני עלי את כל ההמון אצלנו, כי אם מבינים הם אך לפי ערכם, הם מרגישים את היופי, את הרוח המרחף על־פני השיר, וזאת תכלית השיר. לא להביע במליצות את הנודע, כי אם לפתוח שמים חדשים, לברוא להם מושׂגים חדשים, לחדור אליהם ברעיונות מקדימים, ולא לספּר את הישן והנושן. אמנם הקורא צריך לקרוא אחת ושתים, שנית ושלישית, אך כאשר יוסיף לקרוא, יוסיף להרגיש, יוסיף להבין, וזאת התעודה!

כאשר נאבה להביא אל הלב רעיונות חדשים, כן מוכרחים אנחנו לתת גם צורות חדשות, מבטאים חדשים, כי שמלת הנושן לא תיטב על החדש. המבטאים הללו זרים הם לראשונה, אך סוף כל סוף יבואו כמים בקרב הקורא ויעשירו את כוח מבינותו. לתכלית זאת לא נדחקתי לקמץ את מחשבתי ולצמצם אותה בכלי המבטא של ההמון. נהפוך הוא, שמתּי לבי לא אל לשונו, כי אם אל הלשון אשר תתאר ביתר שאת את המורגש, ועל הקורא שלא למד – ללמוד. למען הקל על הלימוד אוכל להעתיק לו בהערות את המלות הזרות לו עוד.

אנוכי לא אביט על הזאַרגאָן כעל “כלי שני” ולא כעל אמצעי חולף עובר, אני חפץ שיהי ללשון, ועל־כן עלינו להרחיב אוצרות ולהוסיף מדי רגע מבטאים חדשים, לבל יאמר איש סופר צר לי המקום…

עוד זאת: אם ימצא המשלוח חן, יודיעני וישיבנו לי מהחזרה, למען עשות בו תיקוּנים עוד. ישנם מקומות מבולבלים, ישנם ציורים מטושטשים, לא בכל מקום החרוז עולה יפה. אך מטעם שאני נוסע על משך ימים מביתי, אמרתי יהיה לאדוני פנאי לשׂים עינו בעבודתי. גם זאת לדעת, כי המעתיק שלי היה איש עבריין,²⁰ וטעויותיו ושגיאותיו עודן קבועים.

יוכל היות, כי לא ימצא השיר חן בעיניו, ואז יאבה בטובו גם־כן להחזירו לי במהרה, אך – אחרי הקריאה עד סוף! יש לי הצדקה על זה בשביל ההוצאות שהוצאתי על ההעתקה. אצלנו העתקת כתבי עברית ביוקר מאד שילמתי כעשר רוּבּל־כסף!!!

והנני מוקירו ומכבדו

זאַמאָשץ, 17 מאי 1889.

ל. פּרץ

יש אתי ספּורים גדולים וקטנים, הלשלוח? רבים התקבלו אל ה“הויזפריינד”²¹ וגם ישנם שיהיו נדפסים בה“פאָלקסצייטונג”.²²

הנ"ל

ח

[בלא תאריך]

אדוני!

מעולם לא דמיתי ולא עלה על לבי שיבוא יום ואהיה מוכרח להשתכר מפרי עטי. לאסוני בא היום והנני מוכרח לתת לו הרשאה לתקן, כי הכסף הוא נחוץ לי מאד מאד.

מעולם לא דמיתי ולא עלה על לבּי לבכּר איזה מו"ל עליך, אדוני, נהפוך הוא. בכל לב אמסור לך את כל ספּורי – אך בך האשם אם לא עשׂיתי זאת עד כה. בשנה העברה לא הדפסת ספּורי, שאלתי אודותם איזה פעמים ולא קבּלתי מענה.

בזו הרגע אני כותב לידידנו ה' דינעֶסאָן שישלח לך את ספּורי –

אם יוכל אדוני לשלוח לי תיכף את משׂכּוּרתי²³ בעד השיר, ואולי גם אַוואַנס על הספּורים, יעשׂה עמדי חסד, כי נצרך אני לזה. ואם לא – ישלח לי המחצה.

עוד הפעם אבטיחך, כי לא היה עם לבי מעולם להתרחק ממך בעבודתי, כי אם גם יהיו דין ודברים וטענות²⁴ אודה בפה מלא כי ה“פאָלקסבּיבּליאָטהעֶק” עולה בערכו מכל הנדפס בשתי ספרויותינו.

את הנדפס כנגדך לא קראתי, אך כנגד מאמר קאַמינקא ב“הצפירה”²⁵ ערכתי מענה חד וחלק. לוּ היה בכוחי להדפיסו בפני עצמו, אז חילקתיו חינם, אך אינני בכוח, וה' ציטראָן חפץ להדפיסו בספר שנתי שהוא מוציא לאור. אם אמת הדבר לא אדע עוד.

חפץ אני לשלוח לציטראָן את המאמר, אך אולי תאבה לקראו, או אולי גם להשתמש בו. ענני תיכף ואשלחנו מקודם לך. המאמר טוב מאד, מעצמו מובן, בעיני.

והנני מחכה לתשובתך

ל. פּרץ

ט

י"ל פּרץ. זאמוֹשטץ.

[בלי תאריך]

לפי מכתב ידידנו דינעֶסאָן הספּורים נשלחו זה זמן כביר; את השיר לתיקונים עד היום לא קבלתי ואני הנני במבוכה, כי נחוץ לי הכסף מאד. לא אוכל לבקש אמנה²⁶ מראש, כי לא נדע איש את אחיו במו"מ, אך מוכרח אני לבקש ממך למהר להחיש את המשלוח לתיקונים או לשלוח לי שכרי מראש.

עוד הפעם אבטיחך, כי לולא המבוכה אשר באתי בה לא הייתי דורש.

י

[מתוך המכתבים והעתונים הבאים ידענו, כי שלום־עליכם נהנה בווארשה מכבוד וגדולה בשפע רב. חברת “הזמיר” ערכה לו חמישה נשפי־קריאה בזה אחר זה, ובכולם היה התיאטרון צר מהכיל את הבאים. – – –

אל הנשף הראשון בא בין הבאים גם י. ל. פּרץ. זו היתה, לפי השערתי, הפעם הראשונה אחרי רוגז ארוך של עשרים שנה כמעט, שפּרץ נתפייס לשלום־עליכם ובא לחלוק לו כבוד בפומבי. ומאז נתקרבו לבותיהם יותר ויותר. מי עשה שלום ביניהם? אפשר, שיעקב דיננזון, בן־לויתו הנאמן של פּרץ, היה כאן המלאך הטוב. בארכיונו של שלום־עליכם מצאתי איגרת קטנה של פּרץ שנכתבה באותו קיץ של שנת 1908, התקשרות ראשונה בכתב לאחר הפסקה ארוכה של שנים רבות. איגרת זו, הכתובה אידית על פיסת נייר תלוש, נקראת כך:]

שלום עליכם, שלום עליכם – כּי ברקוֹביץ יודע לכתוב, ידעתי מכבר. כי אתה נמצא בווארשה – אדרבּה ואדרבּה! איפה יכולים אנו להתראות? הלא ידעת כי יש טילפון; קבע זמן, ונפטפט. וכשנפטפט, נדבר גם על ה“מאָנטריפטען”.

שלך ל. פּ

[השורות המעטות האלה נראות כסתומות, מאחר שנעלם תוכן מכתבו של שלום־עליכם, שפּרץ השיב עליו. אמנם בעניין זה, שאני “יודע לכתוב”, יש לי השערה במקצת: בימים ההם פירסמתי ב“דער פריינד” סיפור בשם “האחרון”, שמצא חן ביותר בעיני שלום־עליכם, – ומסתמא ביקש לשמוע את משפטו של פּרץ עליו. אבל מה רצה לדבר עם פּרץ על הירחון “ליטעראַרישע מאָנאַטשריפטען”, שהוצאתו נפסקה אז, שוב אין לדעת. אם כה ואם כה, אך דבר אחד ברור מתוך איגרת זו למדי: כי שלום־עליכם היה הראשון לפייס את פּרץ. ואפשר שכל עצמו של הדבר לא שימש לו אלא פתחון־פה להתפייסות זו.]

יא ²⁷

אהובי, אהובי שלום־עליכם,

בטבע הרי אני שונא של כתיבת מכתבים. אך התוספת שלך למכתבו של דינזון נגעה אל לבי עד מאד. אך מה אכתוב לך? אני קורא כל מה שאתה כותב, אפילו על אודות מיודענו פ… אני קורא ומפליא את דבריך… והייתי רוצה מאד, שתבריא במהרה. היה בריא ושלם!

שלך י. ל. פּרץ

יב²⁸

[והנה לכם עוד מכתב מאת פּרץ, שמתוכו אפשר לראות איך סופר מתעניין בכתיבתו של סופר אחר ורוצה שכתביו של חברו יופיעו יפים ככל היותר (המדובר היה על המהדורה של כל־כתבי שלו עם ציורים)]:

שלום־עליכם היקר, שמעתי כי אתה רוצה להוציא את יצירותיך עם ציורים, וכי מציעים לך את קראָטקא הצעיר לעבודה הזאת. והואיל והייתי רוצה מאד לראות יצירותיך מצוּירות, ועם זה יש לי אמונה בכשרונו של קראטקא הצעיר, הריני כותב לך דעתי ועצתי, שתגמור עם קראטקא בכי טוב.

שלך י. ל. פּרץ

[אין צריך לשכוח, כי פּרץ היו לו אותו זמן בעצמו שנים־עשר כרכים כאלה מיצירותיו, ואף־על־פי־כן היה שמח לראות בהצלחת כתביו של חברו, ובכל לבו איחל לו שהצלחתו תהיה גדולה עוד יותר, ולא חשש מפני התחרות… “הצלחתך היא גאות כולנו” – אמר לו בשעה של השתפכות הנפש.]

יג²⁹

חוהמ“פ ה' תרע”ד

ה' שלום עליכם האהוב,

לצערי אין אני יכול להיות היום בבית.

י. ל. פּ.

¹

א

אנ־סקי היקר.

סוף סוף קבּלתי ממך מכתב. הבינותי כי משהו אירע וַדאי והייתי חרד…

מילא, מה שמתרחש בעולם; מן הסתם יסתיים הדבר לטובה לך ולכל ישׂראל.

1) מה שנוגע לבני לוּציאן, הרי גמר מתימאטיקה, ויש לו הבנה רבה בטכניקה ובמלאכה. ראה בתי־ספר כאלה בחוץ־לארץ, – ואם יקבל משרה כזאת, יסע עוד פעם לחוּץ־לארץ, להכיר יותר את בתי־הספר למלאכה.

ובכן, הראה את כוחך.

2) מה שנוגע לתרגום של “די גאָלדעֶנעֶ קייט”, עשׂה כפי שאתה מבין, אני לא נתתי לו אוֹטוֹריזאציה. תקן אותו ושלח לי אם תרצה לשלוח אותו אלי, ואני אבדוק ואעיר לך הערות, ואז תהיה לו אוֹטוֹריזאציה. ואם לאו – הדפס על אחריותך.

3) בנוגע לבואי לפּטרבּוּרג, הריני מצטער מאד שכבר הסכמתי לבוא לפסח. חשבתי להיות אצלך, וכך אין לי כלל חשק להיות צדיק נסתר.² מילא, את הנעשׂה אין להשיב. השתדל, לפחות, שלא יהיו לי צרות. –

על השאר נדבר בפּטרבּוּרג… מכתבים לכתוב זה עסקו של דינזון, אצלי זה קריעת ים־סוף.

שלך י. ל. פּרץ

ב

אנ־סקי היקר, טילגפתי לך³ כי אנו, כלומר הפּלונית שלי ואני, נוסעים מכאן ביום חמישי בבוקר (9 וארבעים וכמה) לפּטרבּוּרג בקוּריעֶר. לוויבּורג לא השׂגנו כרטיסים. התואיל בטובך להמתין לנו בפּטרבּוּרג, כן?

דרוש בלבביות בשלום רעיתך, אם־כי שלא־במוּכּר.

כשתהיה בפּטרבּוּרג בוא נא בדברים עם החברה הספרותית. טלגפתי גם להם.

בכבוד

י. ל. פּרץ

¹

א ²

מקום־המרפא ריינהערץ, 29 אוגוסט 1906.

ידידי הטוב.

“מוטב שתאחר משלא תיזכר” – טוב שנוהג אדם בעצמו מנהג של פשיטת־רגל.

לאחר “פאמיליע צבי”³ אֵין “זרובבל”⁴ יכול לעשוֹת רושם גדול. אך מלאכת־מחשבת היא הלשׂון העממית בחלקים המבקשים לחקות את מגילת אסתר. אני משתדל שיציגו כאן את “פאמיליעֶ צבי”, אך מי יודע אם הצנזורה תסכים להשתכנע – לפי שעה אין הדבר מצליח.

שלחתי לשפּראכנעֶר⁵ דראמה “הנסיון”.⁶ ורוצה אני לבקש ממך, לקרוא אותה אצלו ולפקח פיקוח ספרותי על ההצגה. אינני יודע אם השׂחקנים יבינו אותה. אין זו דראמה רגילה. כתבתי לו מכתב על־כך; אך אני כותב, כהרגלי, בקצרה. קרא נא אותה וכתוב לי את דעתך. אך ככל המהר. אני רוצה למסור את הדראמה הזאת לדפוס ואוהב לשמוע ביקורת, ואם היא צודקת – להתחשב בה. לאחר ההדפסה – אבוד. שבשתא כיוָן דעל – על.

– שמעתי, כי הוספת מערכה אחת אל “שוועֶסטעֶר”,⁷ האם זה נכון? אם כן, האם לא הייתי יכול לקבּל את המערכה הזאת?

 אנו יש לנו כאן 3 תיאטראות ושלוש להקות. בכל אחד נמצאים כמה כשרונות; בדרך כלל שוּנד.

– במשך הזמן כתבתי הרבה מאד, האם אתה קורא? שתי פּואימוֹת בפרוזה, האם הגיעו לידך?

בדרישת שלום לבבית

י"ל פרץ

ב

[בערך 1906]

ידידי הטוב,⁸

לא עניתי על המכתב הראשון, חכּיתי לשני, שבו עמדת לכתוב במפורט על הדראמה שצריכה להביא מ. קאליש⁹ מן הדרך.

בינתים קבּלתי היום מכתב ממר שפּראכנעֶר, ומכתב מגוחך מאד. הוא כותב, כי בנוגע להדפסת הדראמה אמתין, משום שהוא ממתין עד שאני אענה לך…

סליחה. שכחתי שאין אתה יודע, במה הדברים אמורים.

מר שפּראכנער שילם לי בעד הדראמה, בשביל לשׂחק אותה, 200 רוּבּל. מטמון של כספים! לא עמדתי על המיקח, משום שהייתי סבור, שיהיה לי שׂכר־סופרים. אך הנה אני מקבּל מכתב ממר שפּראַכנעֶר, שהוא רוצה כי הדראמה לא תידפס. משיב אני לו: מסכים, אך במקרה זה – רוצה אני ששכר־ההצגה יהיה 400 רוּבּל, ואני מחכּה חודש ימים לתשובה. באה התשובה: המתּן!

ולהמתין קשה מאד! ה“וועג”¹⁰ פשט את הרגל, הולך לי לאבּוּד מעט כסף. והרי אתה יודע, מה תמיד מצב קוּפתי… מילא, יקח הרוח את כל הדבר הזה, אך לדעת הרי צריך אתה?

האם כתבת עוד מכתב והוא הלך לאבּוד?

אם אתה יכול, אנא עשׂה סוף לדבר. או שהוא ישלם, או שאני אדפיס, אם הוא אינו יכול או אינו רוצה לשלם.

נדמה לי, כי בין כך וכך 200 רוּבּל הם מחיר מגוחך.

אולי אפשר, כי שפּראכנעֶר ישלח מיד כסף, ובמקרה הגרוע ביותר – יישאר בתורת מקדמה בעד עבודה מאוחרת יותר?

הסבר לי את התנאים ב“שוּק” האמריקאני.

מה שנוגע ל“מה שהיה לפנים” – קונם עלי אם אני זוכר משהו.

בזכרוני לא נשתמר סימן כלשהו של עלבון, וגם – מעולם לא נעלבתי בגלל ענייני־כסף. אני זוכר רק, שבמשך כל הזמן התפלאתי שאינך כותב. הרהרתי והרהרתי בדבר ולא פסקתי מלהרהר, עד שהתרגלתי להרהורים…

על “די מוטעֶר¹¹” כתבתי ב“וועג”.¹² האם לא ראית את הרשימה הזאת?

על “פאמיליע צבי”, שיצא אך זה עתה בהוצאה מוּתּרת, הריני כותב, ואם אין אתה מקבּל את ה“וועֶג” – אשלח לך את הגליון הזה, או הגליונות האלה. משום שאני חושב לקשור זאת עם ה“יהודים” של צ’יריקוב¹³. תהיה מרוצה… תהיה משול לגברת פּאריסאית, הרוצה להגביר את יוֹפיה והיא יוצאת לטייל עם אחת מכוערת ביותר. פטפטן הוא, צ’יריקוב זה, אך יורים על הבמה, ונשים מתעלפות…

אם לא תמצא גליון “סער וועג” עם רשימתי על "די מוּטעֶר – כתוב לי ואשלח לך.

מה שלומך? מה שלום בני־ביתך וכמה הם? מה מעשׂיך?

שלך י. ל. פּרץ

מי הוא שפּראכנעֶר? נצלן?

ג ¹⁴

[בלי תאריך. 1906]

ידידי,

אני מתחיל לשלוח לך. אינני בקו הבריאות, אני יוצא למעון־קיץ.

אם ארגיש עצמי טוב יותר, אעבוד. דרישת שלום לאשה, לילד. אני במצב־רוח רע מאד…

שלך פּלאי¹⁵

ד

[גלויה שלוחה ממקום־המרפא ריינהערץ.

התאריך של חותמת־הדואר ניו־יורק: 29

[אוגוסט 1906.]

פינסקי היקר,

בזה הרגע בריינהעֶרץ גמרתי את הדראמה.¹⁶ אני מאמין שהיא – טובה, טובה מאד. אבל אין לי כאן מעתיק. בעוד שבוע ומחצה אהיה בבית. וכמה ימים לאחר זה אני שולח.

דורש בשלום רעיתך עם הרבּית.

אני מצפה לרושם עצוּם. – אנוס לשלוח את הגלויה לווארשה, שיוסיפו את הכתובת הנכונה.

שלך י. ל. פּרץ

ה

[ראשית 1907]

פינסקי היקר,

קבּלתי את מכתבך היום ואני משיב מיד; זהו סימן דלוּת ואגב כך אני משיב על השאלה “מה שלומי”. כשמשׂתּכּרים – מוצאים, ואחר־כך נפסקת ההכנסה –ונשארים בחוסר־כל. ה“וועֶג” אינו משלם, אל־כן “ירדתי מעל הדרך”; למן הראשון (לפי הנוסח הישן). וכאן אני מרגיש עצמי מוּחלש והייתי צריך לנסוע לאיזה מקום מרפא. אך כזה הוא מהלך העניינים, והקב"ה או שהוא מסייע בידי אדם או שאינו מסייע.

אני שׂמח על “היינריך היינה”¹⁷ שלך, אם כי היינה הזקן כבר מזמן אבּד את חנו בעיני. לי, לפחות, גרם נזק גדול. יהי אלוהים עמו, הוא הדביק אותי בנגיעה־הקלילה ובמעשׂה ההעוָיה, לפחות בעבודות הראשונות שלי, אך גם בדברי שבכובד־ראש אין איש הצחוק מרפה ממני. החשק להפוך את המראָה על צדה האחר, החשוּך, דבר מסוכן הוא.

“האם” שלך ודאי אינה מה שסובר ד"ר אֶליאשעֵב,¹⁸ אך את דעתי אין אני יכול לבטל. אינני יודע, איך “הגברת על שׂפת הים” נראית באוריגינל; אינני יודע, איזה תרגום קראת. אני יודע רק, כי זה שהיה לי היה טוב. האשה על שׂפת הים מדברת בלשונה היא. אך יתּכן גם, כי אשם בכך יותר התיאטרון היהודי, שבו אפילו הטובים שבשׂחקנים מדקלמים, אבל אינם משחקים. להתחיות בטפּוס מסוים, ללמוד את תנועותיו, ליצור את הדמות הריאלי המתאימה לאידיאל – הנה הדבר הזה עוד זר לשׂחקן היהודי, זר מאד. הוא עומד תמיד ואזנו נטויה אל הלחשן, ולפיכך אנוס הצופה להביט ישר לתוך פיו. אם משהו אינו מגיע לאוזן, אף־על־פי שרואים את הנעשׂה, מאבְדים את הקשר. ורע מזה המצב בתפאורות. מן “הסביבה” אין מקבלים שום מוּשׂג. חדר או יער? פרוזדור או סאלוֹן? אמריקה או הוֹציפּלוֹץ? אל אלוהים הוא היודע…

עכשיו בנוגע ל“נסיון”.

ביקורתך צודקת. המערכה השלישית היא אֶפיזוֹדית. וזאת כבר ידעתי מיד לאחר שילוּח כתב־היד. אך עצתך, כיצד לתקן זאת, אינה נכונה. ראשית: מפני מה אני ראיתי את המערכה השלישית? ומה רציתי בה, שלא בידיעה גמורה? אמנם, ה“תורה” של ישׂראל משעממת, אבל למה נתכוַנת בזה?

ביצעתי רק בלא הצלחה את תכניתי, משם שניגשתי אליה גישה יותר מדי ספרותית ופחות מדי בימתית.

והנה מה שהסברתי:

הבעיה היא: 1) אדם בלא אמונה אי־אפשר לו שיחיה (אמונה באלוהים, בעולם, באידיאל שלו…); 2) תכופות יקרה, שאיש האמת אנוס להונות; שאם לא כן, לא יוכלו אחרים לחיות, והוא מזייף את חייו מתוך רחמנות לבריות; 3) האדם הרע, המאמין בכוחו, סופו לנצח על האדם הישר והטוב, שאין בו אמונה בכוחו.

האמונה צריכה להיות בדראמה הזאת משולשת וצריכה להבּקע בקיעה משולשת:

1.  האמונה החסידית; פּוקעת לחלוטין אצל יונתן במערכה הרביעית.

2.  האמונה המתנגדית – צריכה לפקוע אצל גבריאל.

3.  וההשׂכּלית – אצל לאה.

המספר 2 מבוצע שלא כראוי. את גבריאל אין הצופה רואה נופל מאין אמונה.

מלבד זה יוצא משום־מה, כי יונתן נעשׂה רבי לשם פרנסה, ורצוֹ רציתי אני משהוּ אחר ושונה מזה: יונתן מפקפק והוא נדהם ממעשׂה־פּלא! נס שעשׂה אותו ישׂראל…

ותקן אתקן את הדראמה באופן זה:

1.  במערכה הראשונה יופיע ביתר בליטוּת ר' חיימ’ל, אדם רע. המאמין בכוחו, מסכסך ומנצח; כמובן, במערכה הרביעית.

תיוָסף תמונת־אהבה קטנה, ברוח ההשׂכּלה, וזה – על־פי הצעתך שלך. זה חייב להיות.

3) במערכה השלישית יורם המסך כבר בשלוש־סעודות. ישראל אינו אומר תורה. למתנגדים אין הוא רוצה לומר תורה (וזאת תהיה תמונה מפוארה), לאה באה ונכנסת באמצע. משׂיחתה ליד שולחן־הנשים (בשעה שהגברים אוכלים) עם אשתו של יונתן, גיסתה, מתברר מיד כל ספּוּר־המעשׂה. ליד שולחן־הנשים משתתקת באמצע השׂיחה, משום ששולחן־הגברים, שהיה עד עתה עסוק באכילה, מתחיל מדבּר. ישראל מעורר שוב את משאלת הנסיעה. יונתן אינו רוצה, קרובים צוחקים, גבריאל אינו רוצה להתערב. ישׂראל מזהיר את גבריאל, שהוא חוטא בכך… שלשלת הזהב… הקב"ה עונש. אך אמר זאת – בא השליח! גבריאל מחזיק מעמד. יונתן נדהם, שואל את לאה: מה מתרחש? היא אינה יודעת. הוא שואל: כן להאמין? כל־כך הרבה שקרים ראה! לא להאמין? כל־כך הרבה נסים! והנה, רק גבאי בלבד, אמר דבר – וכבר בא העונש. לאה מבקשת להסיח דעתו, אבל אגב שׂיחתה מתגלה כל ספּוּר־ המעשׂה שלה (אף זו תמונה מפוארת!). “אינני יודעת”, אומרת לאה. ואם לאה איננה יודעת, מאבּד הוא את משענו האחרון – והוא יסע. ישׂראל אומר: הרי אתה רואה – מן השמים…

ישׂראל בעל הדבּוּר הבטוח, החזק והחריף, מנצח. יונתן נוסע, לוקח את חוֹתנו וחוֹתנתו אליו; וכולם מתכנסים אל הנסיון – במערכה הרביעית. כולם מגיבים, כולם הם נגד הנסיון… גבריאל נופל ברוחו, מדוכדך…

חיימ’ל בא בחפזה כמנצח. אך אותה שעה מרים ישׂראל את יוֹסלי הקטן ומכריז: זה הוא הרבי! שלשלת הזהב לא תינתק.

והיקרא יקרא המחזה: שלשלת הזהב! לא: נסיון!

ושפע של עֶפעֶקטין נוֹסף…

אבל, הרי דרוש היה לי כסף, וממך לא קבּלתי מכתב, על־כן מכרתי את הדבר להדפסה…

אחר השבועות עתיד המחזה להידפס.

אם אפשר, יעשה שפּראכנעֶר כך, שיהיה לי מה לשלם בחזרה למו“ל. ואתה היה נא לי לעֵזר. קבע אתו כמה אני מקבּל בעד “שלשלת הזהב”. יתּן לך שפּראכנעֶר בשבילי מראש סכום גדול יותר, ואתה או הוא שלחוהו אלי. עם המשלוח אתה מטלגרף אלי מלה אחת: טוב! או: נשלח. ואני לוֹוה לי כסף (אם כי זה קשה) ומחזיר למו”ל ואינני מדפיס. אני לוקח בחזרה את הטופס היחיד (עכשיו הוא בצנזוּרה) ושולחו לכם.

ובפירוש הוּתנה אם שוּב לא ייראה לך, ואתה תתן שוב עצות ואני לא אסכים להן – הריני כותב בשביל שפּראכנעֶר דבר חדש, מן החיים, או מסיים בשבילו את ה“רויבּעֶר”.¹⁹

מסכים?

כתוב לי מיד תשובה, או, אם כפי שהצעתי קודם, טלגרף לפני המכתב.

הריני דורש בלבביות בשלום רעיתך. מפני מה אינה מוסיפה משהו בכתב־ידה? דומה, הרי היינו לפנים מכּרים טובים?

שלך

פרץ

פ.ס. לפי הנוסח החדש מתבלט בבהירות עוד משהו מעניין ביותר: התנהגותן של הנשים לגבי בעליהן. חוָה לגבי גבריאל, אסתר לגבי יונתן, ולאה לגבּי הרוקח. שלושה עולמות ושלושה מיני התנהגות.

אני בטוח, שהיצירה הזאת תהיה ראויה עכשיו לשמה.

י"ל פּרץ

א ¹

[ראשית 1909]

ניגר היקר,

מאמרך² מצוין, יש בו רק חיסרון אחד: המכתב המוּבא בשלימותו³ צריך להיות בהערה. ובפּנים – רק תוכן קצר. וכך אעשׂה, אם אתה לא תמחה, אני כבר מביא זאת בחשבון לספר החמישי.

שלך יל"פ

ב ⁴

מר ניגר היקר,

אך זה עתה קבלתי את כתובתך, ואני מבקש ממך, – אני מוציא קובץ של 20 גליונות. – את המאמר על ביאליק. זה יהיה חשוב מאד למען הספר, למען הקהל ובכלל למען אלוהים ובריותיו. ענה לי, אם תעשׂה זאת.

שהות: 3–4 שבועות. וכל המזדרז הרי זה משובּח.

שלך י. ל. פּרץ

ג

ניגר היקר.

משׂמח אותי מאד. שיהיה אפילו 1¹/₂ גליון, ובלבד – בוַדאות! שכּן, אם אתה מאכזב אותי, אתה מאכזב את כלל ישׂראל.

שלך פּרץ

ד

מר ניגר היקר,

את מאמרך יכולתי רק עכשיו לקרוא. הייתי טרוד מאד. עכשיו הייתי מוכרח, מפני שהמו"ל כבר ניגש להדפיס. המאמר שלך באמת פראַגמעֶנטרי. אבל – אין לשנות, אני מדפיסו כמות שהוא. – למען הקורא ביידיש היה הרבה יותר טוב תאור־חיים של ביאליק; אך זה הוא עניינך.

יצוֹא יצא הקובץ רק בסוכות.

משלי יצאו לאור: 1) “מפי העם”, 2) “בפליש על השלשלת”, 3) “שלשלת הזהב”. בשבוע הבא, יצא 4) “די צייט” (הזמן), ואשלח הכול ביחד.

שלך י. ל. פּרץ

ה

ניגר היקר,

האלמאנאך נדפּס רק עכשיו ואני בא אך זה עתה מן הדרך… בשובי מחוץ־לארץ מצאתי את עבודתך בשביל האלמאנאך מודפסת רוסית בפּטרבּוּרג ויידיש באמעֶריקא… השם עמך ויהי השם עמך גם להבא, אך בשביל האַלמאַנאַך שלח לי משהו אחר. כסף תקבּל מיד; כמובן, לא הרבה מאד…

שלך י. ל. פּרץ

ו ⁵

אך זה עתה קראתי את 2 המאמרים שלך עלי. מובן מעצמו, ממחמאות כל אדם מרוצה. אך המדובר הוא על שני מקומות, שאינם מחמאות כלל. ומה שנוגע לשני המקומות, לאחד אני מסכּים ולשני לא. אתה צודק בּנוגע לשלוש או לארבע החופּות. לא השתלטתי על החומר (ולאמיתּו של דבר, חומר אוֹפּעֶראי), ויצא – העגל הזה. כנגד זה הערתך בדבר חלומו של החייט בפורים אינה נכונה. זה בשום פנים לא בנוסח שלום־עליכם. זה הוא משל! ספּוּר־המעשׂה של ההתבוללות, התבונן יפה יותר! אך לא דאגתי היא זאת. בדרך כלל גם־כן היה לי מה לומר, אבל אישית.

ז ⁶

מר ניגר היקר,

לא עניתי לך על מכתּבך, משום – משום שאנו עומדים בנקודות־מוצא שונות, אתה – בזו של המנצח, המבקש כלים בשביל התזמורת; ואני בזו של סוֹליסט, הרוצה שהתזמורת תלווה אותו… ובכן, לא־כלום. אני אשלח מה שארצה, ואם לא יהיה לך כדאי להדפיס – תחזיר לי, ושוב נחיה בשלום. נכון?

אך יודע אתה, מי כותב, למשל, “בּאַשטעֶלעֶן” ולא “”בעֶשטעֶלעֶן"?⁷ חרש, שאיננו שומע את ההבדל שבצליל, ונוסף לזה עיור, שאיננו רואה. בהברה הראשונה של “בעֶשטעֶלעֶן” נוגעים נגיעה קלילה בשׂפתים, ואילו בהברה הראשונה של “בּאַשטעֶלעֶן” מניעים אותן כמו שבוּטית על קרש־הדגים…

אבל גם זה לא חשוב…

שלכם ה“עבודה זרה” הזאת (עשוּיה מיידיש הכשרה), ושלכם בית־המקדשוֹן (הקלייזל) הווילנאי, ושלכם הכוהן־הגדול של ידיעת־הלשון והכתוב…

את השטות הזאת נבלה גם־כן, בעזרת השם.

י. ל. פּ.

ח

מר ניגר היקר,

מסכים אך בתנאי שתשיב לי תיכף ומיד על־פי כתובתו של דינזון את “המלמד הליטאי”⁸ אבל תיכף ומיד, כי אני מוכרח לשלח אותו תיכף ומיד..

מה שנוגע לתבליט,⁹ עשׂה כרצונך. דרוש בשלום עצמך, בשלום קלעצקין וכל בני־אדם הטובים.

בדבר המוּזיאון¹⁰ שלחתי אך זה עתה אל ה“היינט” “קרן זוית”. אם ידפיס, אינני יודע.

שלך י. ל. פּרץ

ט

מר ניגר היקר,

אני שולח לך יחד עם זה ברשוּם את הקטע השני “זכרונות”. וַדאי יש בו הרבה שביאות. נתעייפתי מן ההעתקה, ואתה מאיץ, על־כן מוכרח אתה לשלוח לי בהחלט הגהה. לא אעכּב אותה לך: אשיבה מיד.

החזרתי לך את ההגהה הראשונה של הספר. היה צרור נאה של שגיאות.

למען־השם, לתקן את המטריצות.

שלך, י. ל. פּ.

דרישת־שלום נלבבת לך, ש. ניגר היקר, מה נשמע בדבר ה“פנקס”¹¹?

היה לי בריא וחזק

שלך, דינזוֹן

י

אל מערכת “יוּדישעֶ וועלט”¹²

מערכת נכבדה.

אני מפסיק את ה“זכרונות” בכתב־העת שלכם. ומבקש בתוקף אפילו את הפרק הזה לא לגמור ולשלוח לי בחזרה את כתב־היד: את מחצית־הפרק ואת הפרק השלם ששלחתי.

יכולים אתם להדפיס הודעה, שהפסקת הפירסום נגרמה על־ידי סבּה שאינה תלויה בכם.

בכבוד

י.ל. פּרץ

יא

מר ניגר היקר,

מכתבך הביא אותי במבוכה; עדיין אינני יודע, מה אשיב לך.

הדבר פשוט:

עוד לפני שבועות וחדשים כתבתי לכם, שאם תחלקו לי את הפרקים, אהיה אנוס לחדול מלהדפיס אצלכם את הזכרונות.

ואתם, בלי לשים לב לדבר, שוב חילקתם…

מר קלעֶצקין אמר לי בסטארעֶבוֹ, שהזכרונות מוכרחים להסתיים עד השנה החדשה, ואתם מחלקים עוד.

מה נשאר לי לחשוב? חושב אני בפשטותי, הזכרונות אינם עסק בשביל כתב־העת שלכם, אך אתם מתביישים לסרב לי… וסירבתי אני.

עכשיו אתה כותב על כעס ועל עונש. שני הדברים כאחד רחוקים ממני, לא מובנים לי. וידוֹע ידעתי: יד דינזון באמצע, הוא מיצמץ בעינים. ומבין אני: הוא כותב שלא בידיעתי, מאחורי גבי…

ושתקתי.

מפני מה כותב אני עכשיו? אני רוצה, –

ראשית, שתבין כי אני נותן את החבּוּר הזה בפרקים, כי זוהי הצורה שבהם הזכרונות משתפכים אצלי, וכשאתם מחלקים – אתם פשוט מבלבלים אותי, ואני סובר, את הקורא – עוד יותר.

ואחרי־כן שנית –

האם אינך יכול עם ההגהה לשלוח גם את כתב־היד? עושׂים אצלכם שגיאות כאלה, שאינני יכול לפענח אותן; ממש גאוניוּת! ואני אנוס לכתוב מחדש, ומטליא טלאים; ושוב אין זו יציקה אחת…

ועוד פעם:

לא רגע אחד של כעס, של כוָנת עונש; דבר זה היה בוַדאי שטוּת, ואני נעלב, אם חושבים אותי לשוטה.

שלך י. ל. פּרץ

מסור דרישת שלום. למי – אתה מבין בעצמך. התחל תתחיל בוַדאי מאשתך?

א¹

למר ח. נ. ביאליק,

שלום.

על העונג אשר הרוַני שירו “מתי מדבר”² הנני מודה לו בזה בכל לב.

מוקיר כשרונו הרב

א' דחוה“מ פסח תרס”ב, וורשה. י.ל. פּרץ

ב³

חבר נכבד!

בתור עורך ה“מאסף”, הנכון לצאת בקרוב לאור לכבוד ידידנו יעקב דינסוֹן, למלאות כ"ה שנים לעבודתו הספרותית בשביל העם, הנני פונה אליך, חבר נכבד⁴, בבקשה מיוחדת, שתקח חלק במפעל העדה הספרותית הווארשאית, ושתמהר לשלוח לי איזה דבר טוב לכבוד דינסוֹן למזכרת.

ומחכה אני לתשובתך

חברך י"ל פּרץ

המכתב התאחר מסבּה שכיחה מאד בארצנו… פונה אני אל הסופרים הנודעים בבקשה מיוחדת ואליך במיוחדת שבמיוחדת… השתתף נא עמנו, שיהיה הספר טוב ויפה.

מוקירך יל"פּ

ווארשה (צגלנה 1) בחודש טבת תרס"ג

ג

1906.1.30⁵

ביאליק שלי,

כעסתי עליך עד כה, על אשר חסמת את פיך, עתה נשמע קולך ועבר כעסי. קיצרתי בתרגומי,⁶ לפי שההבדל ביני ובינך גדול מאד: אתה עושׂה בעשת ברזל ואני באבן־חול. השׂפה הנבואית עצמה, החזקה והמוצקה, מצילה גם את המקומות הרפים: מה שהמאַמעֶ לשון שלנו אינו עושׂה ולא יעשׂה לעולם. למען התקשות כחלמיש צריך למוּת…

הטעות⁷ טעות ולא טעותי אני…

מעשׂה שהיה כך היה. לי אין פנאי, כידוע לך. לי נחוץ ללכת בטל. ועל־כן ציויתי לאחד ממחבלי הכרמים, לצעיר כתבן, לתרגם לי את שירך מלה במלה, וזה הצעיר איש יודע ספר ומתרגם טוב. ולא עלה על דעתי לעבור⁸ אחריו. וזה אמנם מעשׂה רע – עצלות.

את המחברת⁹ קבלתי.

אל תכתוב יותר על־פי כתובת הרעדאַקציה של “הדרך”¹⁰. מכתבך נפתח ונקרא.

נאָמבּעֶרג ואַש הולכים לחוץ־לארץ ולא לארץ־ישׂראל.

לארץ־ישׂראל מוכן ומזומן אני לנסוע בכל יום, אלא – אין כסף, ולי צריך הרבה כסף, בפרט לנסיעה.

האם קראת את הפואימה שלי בהוצאת “– – –”?¹¹ אם לא קראת עוד, קרא והודיעני את משפטך.

ממצבך הגשמי והרוחני אינך מודיע מאומה. מדוע?

לי רגעים, שהחיים עלי למשׂא. עצבוֹן, שממון “ואין למי להושיט יד”. לא קבּלתי עוד את “השלוח” האחרון, אבל כבר שמעתי את תהילתך.

והנני מקצר, לפי שלא הארכת. את הטעות תתקן בעצמך.

שלך י. ל. פּרץ

ד¹²

אהובי.

“כתוב גם אתה”, נאמר במכתבך. ולא אני העצל. כמה חדשים, אחרי נסעך מזה, חכּיתי על איזה ידיעה ממך?

אבל אינני רוצה להתחשב עמך.

ידעתי שהפואימה שלי¹³ היא דבר טוב, לפי שמצאה חן גדול, ותיכף ומיד, אצל הצעירים, וכל הזקנים (פרישמאן, אליאשוּב¹⁴) התמלאו עלי בחימה.

בנוגע למכתב “האשה” קבּלתי נחת קטן ולא גדול¹⁵ כאשר קיוית. הגיונה של אשה. עמוק בבּוֹץ הנשמה הנשמה – חיי המשפחה, על־פי נוסח הבעל־ביתי כמקודם, ולמעלה מזה איזה פרחים של אהבת האמת. היא נוסעת לחוּץ לארץ לבקש את האמת ומפחדת מפני צרת השלישי או השלישית. אך אין דבר. גם זו לטובה, לוּלא האריכות של הש“ך ז”ל בלי הבהירות שלו. את הוצאת התרגום האשכנזי עם ציורים לא קבּלתי, ואיני יכול לדון על כשרונה במקצוע זה.

ואשר לשממון – קיסר אני, אתה אומר, ואַיה חיל־צבאי? מי נושׂא־הדגל אחרי? שׂיוֹת פזורות – – –

ואתה, חביבי, לא בקוּרי עכביש נאחזתּ, כי אם באחד־העם. מעולם לא התפללת בבית־המדרש הגדול של העם, כי באיזה “מניין” של בטלנים, מחשבי קיצין וחולמים חלומות לא נאִים ולא יפים, כי אם “קליגעֶריש” –¹⁶

ההתחכּמות בלי רגש חי בתוכה של הנשמה, צל של סידוּר לימוּדי, מעשׂה נערוּת בעטיפת טלית ותפילין – היו באסונך.

למה תרגמתי את שיריך?¹⁷ רצוני היה למלאות את חסרונך, לתתך למי שאתה שייך.

ה“נביא המשוגע”, ־ כינוּיך בפי אליאשוב – הדובר בבית־מדרש קטן ולא בשוק לפני העם, סופו – שממון.

הקיצה וצא אל העם.

לא השׂפה היא עיקר, אלא האדם החי, הדובר בה.

והנני חוזר על דברי: נאחזת בפגרי מתים.

המוציאים לאור את תרגומי?¹⁸ ההנך מתקן את התרגום כרצונך?¹⁹ הנני עסוּק כעת בתרגום “מגילת האש”, שתהיה נדפסת פעם או פעמים בשבוע בה“וועג”. איני שואל ממך רשיון לזה. לפי שאיני מאמין בזכותו הרוחנית של הסופר על התרגומים, אבל שואל אני ממך: אם תרצה לעבור²⁰ גם ההעתקה הזאת, למען הדפּיסה אחר־כך בחוברת מיוחדת?

לוּ יכולת לבוא לווארשה.

אש נסע מזה, נאָמבּערג נסע אחריו, ונותרתי “כמלונה במקשה”…

מן ה“חוּרבּן בית צדיק”²¹ עשיתי דראמה בעלת 4 אַקטין²² ועתה נחה דעתי. יוכל היות, שאדפיסנה גם בעברית.

אין לי איש לקרוא באזניו; ואני איני אוהב להדפיס בלי שאוֹל עצה, בלי ראוֹת את פעולת הדבר על־פני “יודע ספר”, ויודעי ספר אין. ישנה אחת, שאני מאמין בהרגשתה הדקה והטובה – אבל אין זה ב“לך ושוב”. עוד מעט ואפשר יהיה ל“התארגן”, לעשׂות דבר מה. ואני חושק לפעולות כבירות וגדולות, וכשאני פונה לימין – הנה פרישמאן, שהתפּגר, לשׂמאל – אליאשוב, שנחמץ… ואחריהם: פּרילוצקי – אב וּבן.

בּוֹא לווארשה!

בּוֹא אלי על שבוע אחד.

או קרב אל הוצאה עממית באודיסה ואשרת לפניך.

שלך

י.ל. פּרץ

למה אינך רושם את כתובתך?

שׂרוֹף את מכתבי.

רוצה אני לדעת את דעתך על דבר “ליבּע”²³… גם־כן פואימה, שנדפסה באחת החוברות של “דאָס לעֶבּעֶן” שנצרף לה“פריינד” ע"ה²⁴. כתוב.

ה²⁵

ידידי,

בדבר ההעתקה: ²⁶ השיר שלך, ההעתקה שלך ואני שלך, עשׂה מה שלבּך חפץ. אם אתן לך יד?²⁷ שתים ידים, אך רכב והצלח…

מתפלא אתה, אם אני שואל את דעתך על דבר “חזיונותי”²⁸ אולי תתפלא יותר, אם אשאלך: הגד לי, מה אני ומי אני?

מוטל אני בספק.

מדומה היה לי, שהנני עושׂה דבר מה, שיש לי איזה תוכן מוסרי – והנה באו ואמרו לי: להד"ם! הנך אוהב אך את עצמך, ולא כלום… אדם רע אתה ולוחץ נשמות אחרים.

ואמרו אלה, אשר אהבתי…

ואתה מה תּאמר?

כתבתי, שאתה מרבה בשבחים והוספת לגדור: “(בנוגע לחזיונות רוחך)”, והם פירשו: “להוציא את עצמך”… ספריך טובים, ואתה – לך לעזאזל…

איני יודע, אם יכול אתה להבין את מצבי הרוחני, אבל אם יכול אתה, הרגיעני.

– – – ענני מהרה – “בהחוזר” – וכתוב הרבה.

נשמתי פצועה מאד ולקוּיה.

שלך י. ל. פּרץ

מכתבך אבד ואיני זוכר את כתובתך. –

ו²⁹

ביאליק,

לא ענית בשעה שהייתי נצרך למענך, בשעה שקיויתי לדבריך. והחשיתי גם אני. ה“זמיר”³⁰ עודנו אבר מת, ואיני יודע אם סופו להתקיים. דעֶפּעֶשעֶ³¹ למנדלי³² נשלח, זהו דבר קל.

על־דבר “השלוח”: איני יודע עוד. בלי ספק לא אתאפק ואשלח איזה דבר. התנאים? –

מי ומי ההולכים?

כמדומה לי שהיה פּוֹגרוֹם ספרותי בפני עצמו, ואנחנו עוד שוכבים איש איש בקרן זוית חשכה שלו, מושלכים על־ידי יד גסה. ואני משתומם וכמעט נבהל כשאני שומע קול חברי – –

תחת להתחזק ולהתארגן, ולעמוד בראש תנועה לאומית־קוּלטוּרית, אנחנו מתפרדים, לכל אחד ואחד קרן זוית חשכה שלו, קרון־של־כתה שלו… וואַרשה, וילנה, אודיסה, בלי ספק יקומו עוד: בעֶרדיטשעֶב, קיוֹב וכו' וכו'…

יהי כן, אם [אי־] אפשר אחרת, אבל מרגיש אני את עצמי יתום, את העם – נעזב, את ספרותו – מתפוררת –

והאשם בכם, בך, בדומים לך, משוגעים!

י. ל. פּ.

א¹

[חותמת הדואר:] ווארשה 26.4.1892 (לפי הלוח הישן)

ידידי!

הנני מוסר לדפוס את הח"ג² ןעןד הפעם נפשי בשאלתי לבל תעזבני. סבבוני משוררים רבים, עדת בפיצוח מפצחים, אבל אין לי אף שיר אחד ראוי לדפוס. אל תמנע את הטוב מהבּיבּ.³

שיריך ושירי הרבו את המהומה והמבוכה במחנה “משוררינו”. העולם הזה היה לעולם הפוך, וכל המעברות נשׂרפו ואין עוד אפשרות להתקרב אליהם.

אם לא תשלח לי שיריך יהיה הח"ג ריק משירים כל עיקר. ראָזא גאָלדשטיין⁴ אמנם תהמה כיונה ואני מכעס אתמרמר ואשאג ככפיר, אך הזמיר איננו.

אשתי דורשת בשלומך.

והנני אחיך

ל. פרץ

ב

[חותמת הדואר:] ווארשה 15.6.1892 (לפי הלוח הישן)

ידידי!

את מכתבך הנוגה קבּלתי. ואמנם זאת היא הדמות אשר ערכת לי מאז (ל) [מ] ארץ החופש. לו הייתי שם, לא יצאתי לעזרת הפּראָלעטאַריאַט, כי לא יאבה להתחתן בי בשום אופן. מבקש אני בכל תנועה יסוד מוסרי. יש יסוד כזה לתנועת הפּראָלעטאַריאַט, אבל הוא לא יאבה לדעת אותו. אבל לא זה המקום להתגלות לב על דבר התנועות. ממכתבך לא אוכל לדעת אל נכון:

1) אם קבּלת את משׂכּורתך בעד השירים שנדפסו בהבּיבּליאָטעק על־ידי בן־אביגדוֹר.⁵

2) ואם לא תוכל לעזור לי להלן במאומה.

שיריך בהבּיבּליאָטעק מצאו חן בעיני כל קהל הקוראים והמבינים. ישנם גם רבים מתקנאים ומבקשים למצוא חסרונות, אבל יקל ערכם מאד בכמות ומה גם באיכות.

לשיר בשביל הבּיבּליאָטעק הוא – כמדומה לי באמת ובתמים – החוב שחבת להמקום שהלכת משם, ולכתוב על דבר היהודים באמריקא, חייהם ותלאותיהם, הלא יקל לך. האין לך שירי מסע? שירי ים? שירי ביאה [לאמריקא!]. האם לא תוכל להודיע מאומה אודות הספרות של ישראל באמריקא?

אל תמנע את הטוב מאחיך פה, ואני

אוהבך ומוקירך ל. פּרץ

אשתי זוכרת אותך היטב ודורשת בשלומך. רבים אמנם פה מזכירי שמך.

הנ"ל

להשירה הז’ארגאָנית כעת כבוד ויקר! והקוראים מתחילים להבין.

ג⁶

[בלי תאריך, 1907.]

יהואש היקר,

מכתבך שׂימחני באמת. כמעט כדרישת־שלום מן העולם ההוא. סופריו של העם המפוזר ומפורד מפוזרים ומפורדים אפילו כשהם גרים בחלק־תבל אחד, בארץ אחת, בעיר אחת. את דרישת־שלומך לדינסון אמסור עוד היום, ולאשתי רק לאחר החג; היא במעון־קיץ. ואת ספרך קראתי עוד לפני חודש ימים בקראקא.⁷ מילעֶר (אלכּסנדרוב),⁸ ששהה בקראקא בזמן שסרתי גם אני לשם, בדרכי לזאַקוֹפּאַנעֶ, נתן לי את הספר, ואני בלעתי אותו.⁹ אך דבר זה אינו פוטר אותך מלשלוח לי טופס. כתובתי: וארשה, צעגלאַנאַ 1. כי הטופס, שהבאתי אני מקראקא, עובר מאיש לאיש; מלקקים ממך את האצבעות. תחילה היה לי בכל זאת קשה להסתגל אל הסגנון האמריקאי שלך. הדברים מווארשה (מזמור שיר ליום השבת… בית שני…)¹⁰ הם (בשבילנו) רכּים יותר, מילוֹדיים יותר. אך עם קריאה שניה ושלישית עמדתי על טעמם. ביותר מוצאים חן בעיני תיאורי הטבע; הם המקוריים ביותר. הרוֹמאנצוֹת, ברוחו של היינה, יש בהן גם מריחו הרע של – היינה… אני מקלל את הימים, שבהם קראתי אותו, ואת הדברים שבהם חיקיתי אותו. הליצנות “הגאונית” בכל זאת איננה אלא – חוסר־אונים… ובמקרה הטוב ביותר: לעג לעצמו. אנו אסור לנו לעסוק בליצנות… לבנות ולנטוע חייבים אנחנו; ואם ניטל עלינו לעשׂות לפעמים העוָיה ליצנית, הרי בין ארבע קירות ולפני המראה, לא בפני הקהל. הבה נהיה נביאים ומנהיגים, ולא בדחנים…

אך זה אינו שייך עוד לעניין… העיקר: נתת לנו מתנה מפוארת! ואם אתה רוצה עצה מקשיש ממך: השתחרר מן הסיגנון האנגלי־אמעריקאני, שוב והיה משלנו, שוב והיה שוטף! שוּב אל הצללים הרוטטים…

הריני מבטיח לך עוד פעם: עלי ועל כל שמסביב כאן עשׂה הספר רושם אדיר. אני יכול לשלוח לך דרישות־שלום, מלאות תודה, חמות, נלבבות, של בחורים, בחורות ונשים צעירות, ודוקא – יפות. היה שלום. כתוב.

שלך י"ל פּרץ

ערב יום־כפּור

פּ.ס. אין לך כלל שם־משפחה?

ד

[בלי תאריך, סוף 1907]

יהואש היקר,

עם יהודי, אומרים, טוב ללכת לבי־מסותא. מה אתה מבקש מנפשי? ממה אתה בלתי־מרוצה? אדם צעיר, הנותן לעמו במתנה ספר שירה, צריך להיות גאה, מכיר־בכוחו, ולא מדוכדך ולא מתפנק, ככלה בעל־בתית צעירה שבאה לבית־חמיה. מה אתה חסר? למה אתה משכיב עצמך על־גבי הספסל, ןמבקש מלקות?

התבייש. ביקשתי ממך כרך, כי ראשית רציתי שיהיה לי כרך ממך; שנית, הכרך שהבאתי מקרקא מחזר כאן על־פני הבתים, ואם גם אקבּל אותו פעם בחזרה, מראהו יהיה כמראה של תחינה שנתמרטטה מדמעות – מלקקים את האצבעות, וביחוּד – נשים צעירות – – מה אתה נאנח?

מה הדף המגוחך־הילדותי־הטפשי שהדבקת אל הכרך? למה אתה מנמיך את קומתך?

אתה רוצה חוַת־דעת מפורטת בעניין הסיגנון, החיקוי להיינה וכיוצא בזה? מהיכא תיתי. משום כך באמת תשובתי איחרה מעט, חכּיתי למכתבך.

עכשיו הוא מונח לפני, ואני מדפדף במזדמן ומוצא:

1.  “א שפּראַך מיט אַ מאָל די נאטור קריגט די שטוּמע”. כוָנתך לומר: די שטומע נאַטור קריגט מיט אַמאָל אַ שפּראַך.¹¹

1.  “דער קוּס וועט אונז אויף טויט פעֶרסאַמען”. אם נשחרר את המשפּט מפתּוּלו יהא ישר וברור: אונז וועֶט דער קוּס אויף טויט פעֶר’סמ’ען.¹²

1.  “די אויגען דיינע מיט לוּסט פון ראַכעֶ בּרענן”. התכּוון מתכוון הפסוק לומר: “ברעֶנעֶן מיט לוּסט פוּן ראַכעֶ”,¹³ ובכלל זה קצת קשה. אולי: צו ראַכעֶ? אולי: ראַכעֶ לוּסט?

1.  “פאר קינדער פון גליק העלער טאָג איז געמאַכט”. ההגיון אומר: דער העלעו טאָג איז געמאַכט (מוטב: בעשאַפען) נוּר פאַר קינדער פון גליק. ונוסח יהודי יותר: גליקליכע קינדער. ההאנשה הזאת מלאכותית היא בספרות צעירה, שאין מוצאה מספרות של ימי־הבינים ולא ירשה ממנה “חכמות” כאלה.¹⁴

בדברים הווארשאיים שלך אין מצויים משפטים בלתי־מזורזים כאלה, והייתי סבור זה אמריקאי, אנגלי; אנגלית אינני יודע.

ואם אין זה אנגלית, אלא לשם החרוז והמשקל נסתרסו המשפטים, יש באמת בפרצופך הפיוטי היפה כמה יבלות קטנות, שראוי לחתוך אותן. מאי כולי האי?

אתה מערב בשאלה זו עניין לשון־הקודש, בשביל להצטדק בו, ובזה אתה מרשיע עצמך עוד יותר. יפה סיגנונה של כנסיה עתיקה, יפה סיגנונה של תחנת־רכבת חדשה; התוכל לבנות בית בשני הסיגנונים, מחצה על מחצה? רק המלים העבריות שנתיידשו, רק אלה שמשתמשים בהן בשוק או בבית־המדרש, ובמקרה המתאים מצד הנושׂא והנפש הפועלת, אפשר להשתמש בהן. האחרות – הן דיסוֹנאנסים, צורמות את האוזן.

ובשטח זה יש לך עוד יותר דברים על המצפּון. ושׂפתך נעשׂתה משום כך (בוַוארשה היא היתה) פחות מוסיקאלית…¹⁵

כלום צריך אני להוכיח לך, שהיתה תקופה שבה חיקו כל משוררי יידיש וסופריה את היינה? וכי אני עצמי לא הייתי עמהם באותו מעמד ולא רקדתי מסביב לעגל הזה עם כולם ביחד, אם לא לפני כולם?

כלום צריך אני להוכיח, שאף אתה כתבת באותו זמן ולא היית חפשי מהשפעה זו?

וכי אינך יודע, שכל אלה אינם אלא הלכי־רוח, ולא כוח; געגועים, ולא אהבה; חוסר־אונים, שכל הענבים באושים לו משום – שהשינים קהות?

מי שאינו יכול להשמיע את הציס הגבוה, אַלאַ שעֶלי, מן הגרון החולה, מסיים בשריקה של הפקרות…

כוח! כוח! כוח! לא בדחנות, התרשמויות של חוסר־אונים, גאוניות־בדחניוֹת, מתוקות־ייניות מצחיקות. אהב או שנא, אך אל תהא פוסח על שתי הסעיפּים…

והיה חזק, בטוח, אמיץ, גאה, ועבוד, כפי שמאחל לך ידידך האוהבך באמת.

י"ל פּרץ

ה

למשורר ולהוגה־הדעות היפה

לחבר יהואש,

כותבים לנו, שאין אתה בקו הבריאות ואתה יוצא משום־כך מארץ הביזנעֶס ונוסע אל ארץ־הקודש; מצער אותנו, שאתה חולה, אבל שׂמחים אנו, שאתה נוסע אל הארץ, שאנו כל־כך מנותקים ממנה בגוף וכל־כך קשורים בה בנפש.

מאחלים אנו לך מלב שלם נסיעה צלחה ומאחלים לך בריאות טובה. קחנו אתך בלבבך, במחשבתך… ואמור בשמנו להרי יהודה, ללבנון ולכל שנשאר שם – אנו לא נתערה ולא נכה שורש בשום ארץ אחרת; ציון היא מטרתנו; העולם עם ציון בראש – זה עתידנו…

בברכות־חברים נלבבות ולא לגמרי בלי קנאה,

י"ל פּרץ

יעקב דינעֶזאהן

וארשה, יום ו' עש“ק, ו' כסלו תרע”ד.

¹

ידידי, זה שבועים, ומכתבך על שולחני, ואני איני יודע מה לענות לך. ואינני יודע מה לענות, מפני שאיני מבין את מכתבך, את מכאובך ואת כליון נפשך. האומנם כואב לבבך מפני “שגבירות ואדונים” מתפארים ומתהדרים לפניך, או מפני שאינם מרגישים מה שיש בך? – אתה בעצמך (על כל־פנים אני אדמה ואשער) אינך מבין את עצמך, וכיון שאינך מבין את עצמך, כתבת את מכתבך ושירך באופן מלאכותי ועל־כן ישנם גבירות ואדונים אשר “מפניך לא יחשׂכו רוק וּ…כלימה!” השמעו אזניך מה שיצא מפיך? ועל־כן – נוצרת לא “על אדמות” כי אם “באדמה”, ותעלה גם על פסגת ההפלגה בהימכרך “בנפשך לבכור שטן”. – מה זה היה לך? לא אשׂחק על כאבך, כי על אי־הבנתך אותו. – בלי ספק הנך כואב. ונפשך עליך תאבל, או מטעם איזה מיחוש גופני או רוחני, הכאב הזה יכול להיות לך למקור שיר או שירים, אך הוא “כאב לא תכנה” (נאַמענסלאָז²), ולכן הוא בעצמו [לא] יוכל להיות לתוכן שירים או מכתבים, הוא יוכל לתת אך הצבע לאיזה עניין שתענה בו. אקווה כי תבין לרעי. – עוד זאת: יוכל היות, כי החברה, אשר אתה חי בתוכה, לא תוכל שׂאת את “הויותיך”,³ את מנהגיך, את ה“טאַקטלאָזיקייט”⁴ אשר לך, ואז – תחת להתאונן – התחלף.⁵ אצלי תוכל להיות גם פרא־אדם, אני יכול להוקירך גם בלי מכנסים, אבל ה“עולם” שכל אחד מאתנו נצרך לו, חפץ לראות את האדם החיצוני. – שית לב לדברי. – סלח לי, כי לא נמהרתי לענות לך, הלא ידעת כי עצל אנוכי. –

ידידך ל. פּרץ

¹

א

[מווארשה ללידה, 1890]

אדון נכבד,

יש לי הכבוד להודיעך, כי שני הספּוּרים שיש לנו ממך אין להדפיס אותם בלי שינויים חזקים.² פעם אחרת אסביר לך את הסבות. אך עתה, מצמצום הזמן, הריני מבקש ממך בכל הכבוד להודיע לי תיכף, אם אין אתה מסכים או כּן אתה מסכים לשינויים. הריני מתאר לי אותך כאדם צעיר וסופר מתחיל, בעל כשרון העומד בהתפתחותו, ולאחר זמן לא יכּנע לצנזוּרה של העורכים, אבל עד שהכשרון יתחזק כל־צרכו – הרשה לקשישים ממך להדריך אותך. אם אני טועה, אל נא תשית עלי זאת לחטאת.

אני מצפה בקוצר־רוח לתשובתך.

ל. פּרץ

[הכתובת:] ל. פרץ, וארשה, דזיקא 4.

כן, שכחתי להשיב לך על שאלת שׂכר־הסופרים. כבר כתבתי לך פעם אחת, כי שׂכר־סופרים ייקבע לכל המשתתפים לפי ההכנסה. אך אולי אתה רוצה לקבל תדפיסים מיוחדים מספּורך, אני מקווה שאוכל למלא רצונך זה.

סלח נא הבהילות שבמכתבי. היום קצר והמלאכה מרובה.

ל. פ.

ב

[1892]

ידידי!

את הכסף קבּלתי ואת המכתב קבּלתי.

על הכסף תודה רבה לך: הוא היה דרוש עד מאד. מחלה אינה מתחשבת בשום דבר.

בריאותי הוטבה הרבה, אך עדיין אני רופף ואינני יכול לשבת הרבה על העבודה.

את השאלה לכמה שנים הספּור מכוּר אני מניח לך להשיב עליה. אם תרצה, תוכל להודיע לי על כך. ועתה לעניין ההוצאה־לאור העברית.

אני מתפלא על חוסר־המעשׂיוּת שלך. איזה סופר הגוּן (ועם בלתי־הגונים בוַדאי לא יהיה לנו עסק) יסכים, שואל אני אותך, לשלוח את חבּורו לווארשה על־מנת שיקבל את שכרו בווילנא.

שלושה חבּורים יש לי בודאות. 1. של בן־ציון,³ 2. שלי ו־3 שלך, של פינסקי או של קרבן שלישי. אך האם זה העיקר?

אני באמת יש לי ספּור מוכן, אתה גם־כן – ואם אין לך, היוֹ יהיה לך. פינסקי כבר כותב, וציוֹנסוֹן יש לו צרור גדול של נוֹבילות.

הריני מוכן לחתום, שבמשך 6־5 שנים לא אגש לייסוד הוצאה מעין זו. זוהי דרישה חוקית.

אף־על־פי כן דרוש סכום מסויים, שיבטיח לי, כי העסק הזה של ממש הוא, ולפיכך יש לעשות אחת משתי אלה: או ששותפנו יש לו בא־כוח בווארשה, ואצלו יוּשלש סכום כערכן של שלוש־ארבע עבודות עם ההוצאות לעריכתן; או שהוא יפרסם מודעות על ההוצאה ולא אני, אלא שהוא יודיע עלי כעורך. תהיינה שתי כתובות: של המערכת ושל המנהלה.

בצפּיה לתשובתך הריני נשאר כמעט בריא

ל. פרץ

ג

[1892]

א. נ.!

מכתבך משׂמח אותי מאד, ראשית שאתה ניגש אל העניין, ושנית שהעניין חשוב. בנוגע להצטרפותי, להשתתפותי, ולכל “הת” שאתה רוצה – אין אתה צריך לשאול; הריני מוכן לשרת במעשים, בגוף ובנפש.

הודיעני נא את הפרטים.

אני מצדי מציע הוצאה־זוטרתא בפרוטות, בעיקר בשל תרגומים. אם יש בידך 200 רוּבּל, יכול אתה בכסף זה להדפיס הרבה־הרבה חוברות טובות, כי הסכום הזה יפתח לפניך אשראי ובמשך הזמן תהיה הכנסה.

העיקר הוא ההפצה.

דרושים סוכנים בכל מרכז יהודי. סוכנים על מנת לקבל פרס, שכן אסיא דמגן מגן שויא.

בשבילי אין זה חידוש כלל, שהספּוּר “שכנא ושרגא” מושך אליו את תשׁומת־הלב; חבל רק, שתשׂומת־הלב הזאת היא פּלאטונית בלבד.

ה“בּיבּליאָטעק”⁴ כמעט אינה נמכרת. מה לעשות?

חבל! אמור מה שתאמר, זוהי הוצאה אירופית!

שלום־עליכם ניגש להוציא את הכּרך השלישי; בינתים הוציא את “קול מבשׂר”,⁵ ערוך ומצורף אך ורק כנגד אישיותי האומללה. שלום־עליכם אף־על־פי כן הריהו סופר מחוּנן! לשם מה הוא זוחל אל תוך הבוץ?

שוב חבל!

ה“ווֹסכוֹד” אינו מזכיר כלל את ה“בּיבּליאָטעֶק” שלי;⁶ אני בטוח, כי בשביל שלום־עליכם יימצא גם מקום וגם מבקר.

ב“קול מבשר” טוב “שיר־הערש” ומצויין כתובה המהתלה “לונדון”,⁷ השאר – אפס.

והכּל, נדמה, כתוב בעט אחד.

בדבּרי לעיל על תרגומים שכחתי להעיר, כי זה נוגע אך ורק למאמרים מדעיים־פוֹפּולאריים. לפי שעה אפשר להניח עוד לחלוטין לכמעט־מלומדים שלנו; נדמה לי כל הזמן, כי הספרות המדעית־הפּוֹפּוּלארית האירוֹפּית הכללית קובלת בלשון הנביא: אותי עזבו, מקור מים חיים, לחצוב להם בארות בארות נשבּרים, אשר לא־יכילו המים.

תשֹומת־לב מיוחדת יש להקדיש למדעי החברה. קודם־כל נחוץ לפרסם סקירה על מצב המדעים האלה אצל עמים שונים. הסקירה צריכה להכּתב מעשׂה־רשת.

דינסון עדיין הוא בקיוֹב.

בצפיה לפרטים, הריני נשאר (כדרך הסוחרים)

בדרך ארץ

ל. פּרץ

האם דרוש לך התאריך? מישהו לקח ממני את הלוח מעל הקיר, ובמוח לא היה מעולם.

ד

]1892[

אדוני הנכבד!

לכּול אני מסכים, אבל הצד הרשמי, הצנזוּרה?

איך יש בדעתך לפרסם במודעות על ההוצאה?

הכּל בלי ספק יפה מאד, חביב ונעים, וּודאי שגם אני מוכן לכל דבר, אבל איבאן איבאנוֹביטש איבאנוֹב?⁸ מה יאמר הוא?

להוציא לאור העולם ספרון אחד כל שבועים, ארבעה מאספים כל שנה, מה אתה סח, היכן אתה בעולם?

הרי צריך קודם־כל לברר את הצד החוקי של העסק.

נניח, שהמאספים אפשר שיהיו להם שני עורכים מתחלפים, אני מתכוון לך ולדינסוֹן, אך הספרונים? אם העולם לא ידע את הקשר שבין הספרונים עצמם ובינם ובין כל מאסף לחוד, ספק הוא אם הדבר יתקדם כראוי.

נניח, כי אם תסע ותסובב על־פני המרכזים החשובים יותר תוכל בכל מקום להביא 3–2, ולכל היותר 10 חובבי־ספרות לידי הכרת כל ספרי ההוצאה, אך זה מעט עוד מדי.

אני סובר, כי מלבד העורכים דרוש מוציא־לאור כללי, שיהיה שמו מתנוסס ומאיר מעל כל הספרים, בדומה לשם בן־אביגדור.

מה שנוגע לדינסון, הרי אני ערב לו. מיד לאחר שיסע ויבוא הביתה, אכריח אותו לכתוב. אכתוב לו גם לקיוֹב.

רחמנות עליו! הוא נמצא עתה במצב דחוק מאד.

יושב אדם בקיוב בלי קוֹפיקה אחת, והעסק שבגללו נסע לשם אינו שווה כקלפּת הביצה. שאין אני יכול לעמוד לו בשעת דחקו, יודע אתה בוַדאי.

אילו יכולת לשלוח לו על חשבון עבודתו שלו או עבודתי שלי כחמשה־עשר רוּבּל, היית עושׂה מעשׂה טוב.

אפילו אם השׂכר, כפי שנראה ממכתבך, מוצע לפי שעה בשביל העריכה בלבד, שאתה מציע אותה לי, עבור נא על־כך בשתיקה. אדרבה, כתוב לו, כי הגעתי אתך לעמק השווה בשבילו, שיכתוב ספּור של גליון־דפוס אחד, ותן לו בסך־הכול שבוע אחד שהות. ואת הכסף רשום על חשבוני, בעד עריכה.

כתובתו של דינסון: קיוֹב, רח' רוֹגניעֶדין, בית זשיבוֹגלאדוֹב, נ. ד. לורי, בשביל דינסון.⁹

אני שמח מאד, שאתה עומד לבוא לוארשה: יש לי חשק שוב להתוכּח אתך מעט על דא והא, וביחוד על שאלת “ההכחדה של הלשון העברית”.

בכבוד

ל. פּרץ

ה

[בערך 1898]

אדון גוֹרין הנכבד.

לא עניתי לך זמן רב מאד, ובכלל לא עניתי לשום אדם על המכתבים – נפלה עלי מרה־שחורה.

אני מרוצה מאד, שכבר אתה מסודר, אך לכמה זמן? הרי אתה נוהג לבנות מגדלים הפורחים באויר!

מה שנוגע להצעה שלך, קרוב לוודאי שלא יצא מזה ולא כלוּם. הרי אתה רק העורך. ועליך הרי שולט עוד המו"ל. ואני כבר נמאסה עלי אמריקה הרמאית. ההצעות – לא הצעות אמת הן, תמיד מכניסים שינויים במחיר – גועל־נפש.

הצע נא למי שעתיד להיות המו"ל שלי, שעם כל הזמנה שהוא מזמין יקדים וישלח כסף מראש.

יש לי בקשה אליך. בהוצאה הזאת, הידועה לך, נדפסו כמה דברים שלי. הכסף אבוד, יהיה השם עמהם, אבל אין לי העתקות מן הדברים הקטנים ששלחתי להם ומן השירים. האם אתה יכול להשׂיג זאת אצל האדונים המו"לים, שישלחו לי את הקטעים האלה?

קבלתי רק “וועֶבּער ליבּע”.¹⁰ “פּרינץ פראָש”¹¹ וכו' ו“פאַלענדע שטערן”,¹² אבל שם היו עוד 6–7 תמונות ושירים: מוטיב עממי וגם “מיין נישט, די וועלט איז אָ קרעטשמע”.¹³

אם הדברים עוד לא נדפסו כלל – יחזירו נא לי אותם.

אוֹ אוֹ.

שלך ל. פרץ

ו

[1904]

מר גורין הטוב.

מתים משמיעים קולם. כבר בכיתי אותך פעם. נוּ, אם אתה חי, הרי טוב יותר.

יש אצלי מן המוכן (גמרתי בזה הרגע) דבר חסידי, קצת יותר גדול. שלח 25 דולר, ותקבל אותם בדואר החוזר.

אני מוציא כאן כתב־עת חדשי, כשישה גליונות, דברי־מדע פּוֹפּולאַריים, אמנות, ספרות. אני זקוק להמון חומר. האם אתה יכול לשלוח משהו משלך ומשל אחרים? אני משלם עד 25 רוּבּל הגליון. תבנית “השלוח”, אך מודפס ביתר עשירוּת.

בכבוד

י.ל. פּרץ

ז

[גלויה 18 נובמבר 1908]

גורין היקר,

אם קבּלתי אשתקד את מכתבך ולא עניתי – אינני יודע. מכתבך שלך או שלי יכול היה ללכת לאבּוּד, מה שלא ייחשב לפלא אצלנו ברוּסיה. ויתּכן שהסבּה היא עצלות סתם, לא עניתי מיד ואחר־כך שכחתי. עם הבעל־דבר שלך אין לי ואינני רוצה שיהיה לי שום קשר; על־כן מסרתי לאדם אחר שידבּר אתו. אם הדבר לא ייגמר, אמסור לך כתובות של עורכי־דין. הזכר לי דבר זה בעוד שבועים בערך בגלויה.

מה שנוגע לשבועון¹⁴, עדיין לא קבּלתי טופסי הזמנה מן הדפוס, ואני משתמש בהזדמנות זו, לבקש ממך השתתפות. החוברות תהיינה של גליון אחד, בתבנית של “יום־טוֹב בלעֶטלעֶך” שלפנים, ועל־כן צריכים הדברים להיות קטנים. שׂכר־סוֹפרים ישולם, לא ביד רחבה, אבל בדיוק.¹⁵

אך אל נא תרגז, ואל נא תהא הנעל החדשה מעוקה עליך ביותר; חייב אדם להתרגל.

שלך י. ל. פּרץ

¹

א

ווייטעֶר היקר,

התרחקת ממני עוד יותר.² והיה אפילו מן היושר שתכתוב לי, כי נכנסת אל ה“פריינד”. מה היה הדבר הזה מזיק לך? אך מה שהיה היה –

כפי שכבר ידוע לך מהמודעות בעתון, קבּלתי עלי את עריכת “יידישעֶ וואָכעֶנשריפט”, שתצא לאור למן ה־7 ביאנואר (הנוסח הישן) בווארשה.

המערכת והמנהלה נפרדים לחלוטין ובלי שום קשר בין האחת לחברתה.

מהיותך מכּיר את עבודתי עד עתה, אין אתה זקוק להוֹדעה בדבר כיווּנו של השבועון. אני צריך רק לומר, כי עיקר הכובד יהיה בצד הספרות והאמנות.

תחילה יצאו מספּרים של גליון אחד בלבד. אם נצליח, נגיע לשנים ולשלושה גליונות, וגם לאילוּסטראציוֹת.

הדברים צריכים להיות לפי שעה קטנים מאד, כי המשכים אינם נוחים.

תרגומים של דברים קלאסיים טובים משׂפות אחרות (חוץ מרוסית ופולנית, שרבים מבין קוראינו קוראים במקור) רצויים מאד, וכן מאמרים ופיליטונים.

שכר־סופרים תשלם המערכת – טוב יותר מזה של ה“פריינד”, ותכף ומיד. שלח לי דברים של 50, 100 ולכל היותר 150 שורות.

בקשה ממך, שלח ככל המהר, ככל המרובּה.

הודיעני גם “כתוֹבוֹת” טובות מפּעֶטעֶרבּורג. אני חי כל־כך מבודד, שאין לי שום כתובת.

דבּר על־כך אישית עם מכּרים.

אך דבר אחד תאמר להם, דברים בינוניים לא אדפיס. תרגומים טובים של דברים קלאסיים קטנים, של סופרי חוץ־לארץ־ ברצון; כאמור, מאכּסימוּם – 150 שורות כל דבר.

דברים מתאימים ביותר אוכל לתת ב־3־2 המשכים, אם כל המשך יהיה מעניין בפני עצמו.

היה בריא וחזק

שלך י. ל. פּרץ

ב

וארשה, 20 יאנואר 1909.

ווייטעֶר היקר,

אם קבּלתי ממך מכתב ולא עניתי, אינני זוכר. הדבר יתּכן. מן הסתם לא היה לי מה לענות לך. ואולי לא הייתי בבית, אחר־כך חזרתי ולא מצאתי את המכתב. אבל גם הגיעה כבר השעה שלא תשׂים אל לבך את עניין שתיקתי. האמינה לי, בשעה שאני שותק אני אנוס לשתוֹק; ואותה שעה כל־כך קשה, שאילו באתי לדבר הייתי שופך את כבדי ומררתי – ודבר זה לא אעשה לעולם. ואם אעשה זאת ביום מן הימים, ואתה תשמע על־כך – אמור קדיש לזכרי… יחסי אליך, ואחריך אל חבריך, צריך להיות ברור לכם. ואם אינו ברור לכם, ואתם מפקפקים, לא בי האשם; אתה ספקן בדרך כלל, וצל־כלשהו מן הספק הכללי הזה נופל גם על היחס אלי… כתוב ושלח מה שאתה רוצה ויכול… אין לך “כתובות”? כתבתי אל ברוּצקוּס ואל ח. ד. קורוויץ בדבר מאמרים כלכליים, הזמנתי גם את אנ־סקי לספרוּת יפה, קח נא דברים אתם, הם אינם מכירים אותי יפה כמוך, ואינני רוצה שיהיו אי־הבנות. הסבּר להם, מה הדבר שאני רוצה; יודע אני, שאתה יודע זאת…

קשה עכשיו לכתוב יותר מברגיל… אני מדבר אליך כמו מתוך עב־ערפל כבד. האם אין אתה מרגיש אותו?

הייתי בכל זאת אנוס לצאת אליך פעם ברמז…

שלך י. ל. פּרץ

עוד משהו, וכבר אישי־עסקי.

אני מדפיס שנית את כל כתבי, יחד עם ה“שריפטען”.³ יהיה למעלה מ־120 גליונות;⁴ נדמה לי, עוד מלבד הדברים לבמה. אבל חלק מן הדברים חסר לי. אחדים מהם נדפסו בה“פריינד” וב“דאָס לעֶבּעֶן”.⁵ וכתב על־כך דינזוֹן אל פּרוֹפּוּס,⁶ וביקש ממנו להעתיק את הדברים, שרשם לו. אחדים נמצאוּ אחר־כך, וכתב לו איזה מהם. בשני המכתבים הבטיח לו, שעבודת־ההעתקה תשולם יפה. מפּרוֹפּוּס אין תשובה, והדברים דרושים, מאד דרושים. ברר, בבקשה ממך, מה פירוש הדבר, ואם פּרוֹפּוּס אינו רוצה לעשׂות זאת, השתדל נא לסדר על־ידי מי שיהיה. אשלם שכר יפה, ובלבד שייעשׂה מהר.

שלך י. ל. פּרץ

ג

ווייטער היקר.

כך אסור שיהיה. אני כותב לכל אחד, ובפרט לך, את האמת, אסור לך לחשוד בי שיש לי איזו “כוָנה”. ציניוּת הוא הביטוי המתאים ביותר לדבר הזה. לא משום כך שמופיעה שם האיטלקיה, כפי שאתה, כנראה, הבינות אוֹתי. ציניוּת יש בכך, שאדם מספר על עצמו ספּור־מעשׂה, שלפיו מתגלה ברוּר שמסר דילטוֹריה על חברו. רושם זה ולא אחר עושה הספּוּר. לפחות נופל על המסַפּר חשד גדול וכבד… על עצמו מספּר אדם בהרבה יותר זהירות… ואדם כזה, שחבר נעלם אצלו בנסיבּות כאלה, אין נותנים לו לעבור את הסף; שכזה אין מברכים אותו לשלום, שכזה אין מקשיבים לספּוּרו. בגוּף שלישי יהיה הדבר טוב מאד.

ווייטעֶר, שחרר אותי מחוסר־האמוּן שלך, מ“הכוָנה הנסתרת” שלך; זה מכאיב לי באמת…

אני מחזיר לך את הדבר לשם תיקוּן, אם תסכים אתי. ואם לא, שלח משהו אחר.

אני מצדי מבקש עוד הפעם דבר זה עצמו (גם אחרים), אך בגוף שלישי… מאנ־סקי מכתב עדיין לא קבּלתי.

את “המאָנאַט שריפטעֶן”⁷ הייתי מקבּל ברצון רב. אני מצדי נותן 1,000 רוּבּל, תנו תמיכה עוד שנַיִם, בשלושה אלפים אני מוציא. אבל עוד תנאי אחד: שהצעירים יסייעו. אני מצרף לך כדבר אופיני את איגרתו של איינהורן. כמובן – בסודיוּת.

שלך יל"פּ

פ.ס. מדאיג אותי דבר אחד, אינני יכול להשיג אדם למדור הכלכלי, מובן שאני מחפשׂ בין הקיצונים. האם אין אתה יכול לעזור בדבר הזה? אישית או בידי אחרים? מניגעֶר לא קבּלתי מלה אחת. מה פירוש הדבר? עוד דבר: יש לי מדור – “גלוֹסעֶן”: הערות קטנות ספרותיות וחברתיות, רעיונות וכל כיוצא בזה. עזור עמי!

¹

א

בּעֶרגעֶלסוֹן היקר,

אני שולח לך הגהה של דבר, הנכנס לספר חדש, שיופיע רק בעוד כּמה חדשים. –

מכתבך השני לא היה דרוש, אני פשוט עסוק מדי, ומעט אולי עצל משום זה.

היה בריא

י. ל. פּרץ

ב

עוול הוא, שאני מקבּל את ההגהה הראשונה, ולא את השניה.

ואולי אתה רוצה לעשׂות עוד עוול ולא לגמור בספר את הפּרק?

אַי… אַי… אַי.

ג

28 במארס 1913, וארשה

בעֶרגעֶלסון היקר,

אין לי, לצערי, ולא כלום, אני חושב כי בחול־המועד יהיה משהו. “עלי בעצמי” אין לי מה לרשום, אינני רושם לי את ההרצאות.

אך לא לשם כך אני כותב את הגלויה הזאת.

אלא לשם מה?

אני קורא את הרומאן² שלך; זאת היא סחורה…

היה בריא וחזק, מיד לאחר החג יהיה לי אולי מה לשלוח, ויהיה לספר החמישי…

האם אינך בא לווארשה?

שלך יל"פּ

אני רוצה שיכרכו לי את “די יוּדישעֶ וועֶלט”, אך הכרכון הראשון אבד לי, ודירתי רחוקה מן ההוצאה. האם אינך יכול לשלוח לי אותו?

¹

וארשה, אייר תרס"ב [1901]

אדוני הנכבד, מר ברוידס!

בקרב הימים תמלאינה עשׂרים וחמש שנה מיום אשר החל מו"ל “הצפירה” נחום סאָקאָלאָוו את עבודתו הספרותית. מעריצי הסופר ההוא נאספו להיוָעץ איך לחוג את יובלו כיאות לו, ויחליטו להוציא לכבוד בעל היובל מאסף בשׂפת־עֵבר, מוקדש לחכמת ישראל ותורתו וכן גם לספּורים, ציורים, חזיונות ושירים וכדומה. (מאמרים בשאלת היום, וכּוּחים ודרכי מלחמת סופרים והעתקות,² אינם מתקבלים כלל.) ולתכלית זאת מילאו את ידי הנקוּבים למטה, לאסוף חומר ראוי למאסף כזה, לערכו ולהוציאו לאור.

בקרבנו אל המלאכה הזאת, פונים אנחנו אלך, אדון נכבד, בבקשה להשתתף עמנו במפעלנו, ותקוָתנו חזקה כי לא תשיב פנינו. זמן המשלוח הוא עד יום א' אלול תרס"ב, לא מאוחר. מעצמו מובן, כי נודך מאד אם תואיל לשלוח את מאמרך קודם לזה, להקל את עבודתנו. בכל אופן תאבה בטובך לכבדנו בתשובתך מיד ולהודיענו, מתי ומה אתה חושב לשלוח לנו, למען נדע. כמו כן נבקשך, אדון נכבד, להשתדל אם אפשר, שלא יעלה המאמר בכמוּתו מכדי עשרים עמודים בדפוס בתבנית שמינית. בשם העורכים (ד"ר שמואל אברהם פוזנאנסקי, דוד פרישמאן, יצחק ליב פרץ, שמואל שיינהאק).

אדמה שלא שכחתני עוד?

י"ל פרץ

¹

מנדלי היקר, היקר!

נמנו וגמרו, שמוכרחים לבנות תיאטרון יהודי חדש. לשם כך מוכרחים לפנות אל הצבּור ולבקש את עזרתו. אלפים רבים נפשות מישׂראל הולכים יום־יום (יותר נכון: ערב ערב) אל התיאטרון היהודי ואינם שומעים דבּוּר אחד יידיש, אם המחזות יש בהם ערך כלשהו, או שומעים יידיש בלבד, אם המחזות המוצגים הם שוּנד גמור. “יידיש” ו“שוּנד” נעשׂו בתיאטרון שמות נרדפים, כמו לפנים “יידיש” ו“שמ”ר".

חבוּרה של סופרים ועסקנים בווארשה (ביניהם מלבדי – דינזון, סוֹקוֹלוֹב, ד“ר דוידזון, ד”ר לוין וכו') נטלה על עצמה לצאת בקול־קורא בנוגע לעניין הזה. ובשם החברה הזאת הריני בא לבקש אותך, מאד מאד לבקש אותך, שתצטרף אלינו ותרשה לחתום את שמך גם־כן. שמך הוא, זאת יודע אתה בעצמך, המאיר־ביותר, החזק־ביותר… וחלילה שיהיה שמך חסר. אפשר שבזה מתחיל דף חדש בתולדות־התרבות או בתולדות־האמנות של עם ישׂראל, וחלילה שהדף הזה יתחיל בלי שמך.

על־כן אנו מבקשים ממך עוד הפעם, ובלבביות יתירה אנו מבקשים ממך, שתשלח לנו תיכף ומיד את הרשאתך להחתים את שמך על הקול־קורא הנזכר.

והיה לי בריא ושלם עוד שנים רבות־רבות.

בשם כל החבורה

שלך י. ל. פּרץ

¹

מר דוֹקטוֹר הנכבד מאד!

היה לנו, מר דוקטור, קשה מאד להשיב.

אנו מעוניינים מאד, כמובן, בועידה, אך לחתום על הקול־קורא שלך לא יכולנו בשום פנים. לא היינו רוצים להפריע לך, גם היינו רוצים לבוא לועידה, אבל לחתום לא. קודם כל אין מוצאת חן בעינינו, סלח נא לנו, ההקדמה ה“אמריקאנית”… אנו, לדאבוננו, אין אנו מאמינים בהתקדמות גדולה. מה קיים? אצלנו – שני עתונים צהובים; ה“פריינד” מכוּר והולך ונעשׂה עתון־מפלגה ציוני… דרושה ועידה – כדי לדרוש את ההתפתחות, את ההתקדמות…

וה“מליצות” האמריקאניות – משוֹררים כותבים שירים, כמובן, אין הם תופרים מגפים… עתוני יידיש מפיצים פוליטיקה, “מגיעים למדרגה”, מציגים “פּיעֶסוֹת”, “למשוך אליהם כל מיני חלאים ומומים רעים”. כל זה אינו בשבילנו יידיש, וזהו, בשורה ראשונה, גס. ולפחות מחבּרי הקול־קורא ראוי שיהיה להם סיגנון ונוסח…

“לא לתת להם להתרוצץ הפקר, לשמור כילד־טפּוחים” וגו' – לגבי קול־קורא זה ילדותי מדי…

אנו יכולים ורוצים לחתום על כרוז אירופּי, פשוט וטבעי…

"כדי לקדם את התפתחותה של הלשון היהודית נקראת (במקום זה וזה, ובזמן זה וזה) ועידה. מוּעמדוֹת לדוּן השאלות:

1.  בדבר הכתיב,

2.  הדקדוק,

3.  השימוש במלים זרות,

4.  מילון,

5.  תרגום המקרא,

6.  העתונות,

7.  הספרות,

8.  הדראמאטוּרגיה והבמה,

9.  ערכה של הלשון כלשון לאומית או עממית ויחסה לעברית.

10. הבטחה מוּסרית בינלאומית של זכות־הבעלות הספרותית".

אם אתה מסכים לצורה זו, חתום נא בעצמך והחתם אותנו.

¹

ד"ר נכבד מאד.

הריני עושׂה רצונך:

1.  בימי הילדות פעלו עלי ש“ס ופוסקים, חובות הלבבות, מורה נבוכים, רלב”ג וכיוצא באלה. – ספּורי־המעשׂיות של הרבי ביומא דפגרא. – קצת יותר מאוחר התחלתי לומד עברית: אדם הכּהן והמאוחרים יותר; הבינותי רק, אבל לא הרגשתי. נתפעלתי מן החכמה, מן ההמצאה, ולא יותר. אחר־כך – תנ"ך!…

1.  מעולם לא הייתי חסיד ומשׂכּיל לא נעשֹיתי. לאחר המורה נבוכים וספרים אחרים הגיעה זמנם של ספרי קבּלה. בית־מדרש גדול יש אצלנו, ארונות גדולים מלאים ספרים, ואגב גישוש וחפוש הגענו אל הארון שהיה תפוּס ספרי קבּלה. ולמדנו. לאמתו של דבר – קראנו. רציתי לדעת, איך המקובּל, ואחר־כך החסיד, חושב וחי; כמו קודם־לכן – איך הפילוסוף. עד היום לא ראיתי רבן של חסידים במו עיני, חוץ מן הביאלאי, שבאתי אליו בעניין הנוגע לכלל ישראל, ומעולם לא הייתי בין חסידים. פטור בלא־כלום אי־אפשר – השפיעו בודאי גם חיים ויטאל, גם נחמן קרוֹכמאל, גם האפּיקוֹרוֹס שלאחר־כך, אך בפנימיותי הייתי ונשארתי יהודי, עם השקפת־עולם תנ"כית יהודית, פחות או יותר ברורה.

1.  התחלת כתיבתי היתה פולנית (שום דבר לא הדפסתי, שׂרפתי – שעה של בינלאומיות היתה זו – השלכתי הכל אחרי גווי, זר היה; התחלתי כותב עברית, הרגשתי – אין בזה חיים, עברתי ליידיש. זה היה לפני 30־40 שנה.² הדבר הראשון היה שיר עברי ב“השחר” (לי אומרים³), ואחר־כך – ספר יחד עם ליכטעֶנפעֶלד, שהיה חותני, נדמה לי: בעלי אסופות, שכחתי איך הספר נקרא.⁴

2.  השפעה חשובה השפיעו עלי הנביאים; זמן ממושך הייתי בכל זאת נתון להשפעתם של היינעֶ ובּעֶרנעֶ – בשירי הראשונים ביידיש.

בכבוד

י. ל. פּרץ