רקע
שמעון ברנשטיין
רַ' יוֹסֵף סַרַלְבוֹ, הַקָּדוֹשׁ מִפֵירָארָה

 

א    🔗

שלמה מולכו, הנשרף הקדוש, לא היה היחידי בדורו שחזר לעמו בשמחת נפש והקריב בשבילו את חייו בשחוק על שפתיו. הוא היה רק אחד מן הרבים וזהו רגע־הפלא הנעלה ביותר שבכל התקופה המזעזעת ההיא והופעותיה. ברבע הראשון של המאה השש־עשרה, שלשים או ארבעים שנה לערך אחרי הגירוש הגדול וחורבן היהדות בספרד ובפורטוגל קם באותן הארצות דור חדש לאנוסים. דור צעיר, שכבר נולד ונתגדל בסביבה זרה ולכאורה צריך היה כבר לאבד כל קשר עם ישראל ורוחו. ומן הדור הצעיר הזה קמו המורדים והמעפילים שמסרו בשמחה את נפשם על קדוש השם בכדי לשוב בעצמם ולהשיב את האחרים לעם ישראל ולאלהיו.

שלמה מולכו בחר לו דרך מיוחדה ותפקיד מיוחד להגשמת רעיונו, זכה על ידי כך לפרסום ונכנס להיסטוריה. היה בזמנו עוד צעיר מפליא אחד שברח מפורטוגל להולנדיה כמעט באותם התנאים שבה התגשמה בריחתו של מולכו, אוריאל קוסטה וגם הוא מסר את חייו בעד רעיון־נפשו והגות־רוחו, בעד עמו ואלהיו כפי שהבינם הוא. אבל היו עוד אחרים, רבים וכן שלמים, מאות ואלפים מצעירי ישראל כמו המולכו, צעירים שחלל עולמם היה מלא רק שאיפה אחת, להשיב את הצאן האובדות אל רוען הנאמן ולהחזיק את נר ישראל לבל יכבה. זו היתה תנועה עממית־דתית, עכשיו היינו מציינים אותה בתור תנועה “לאומית”, שהתפרצה באופן סטיכי מתוך הלבבות הצעירים ותאחז כשלהבת כמעט את כל הדור.

ביחוד כמה לבם של הצעירים האלה לאלה האובדים והנדחים שנמלטו למדינות איטליה ששם יד הכנסיה הנוצרית היתה על העליונה בכל הענינים שיש להם נגיעה עם הדת. בניגוד להפליטים מספרד ומפורטוגל שהצליחו להציל את נפשותיהם בארצות טורקיה או הולנדיה ששם יכלו לשוב לעמם ולדתם בגלוי, היו הנסים והנמלטים לאיטליה תמיד שרויים בפחד־מות מפני השלטון האפיפיורי שהשגיח בשבע עינים על מעשיהם ואורח־חייהם של ה“מרונוס” או ה“נוצרים־החדשים”. כאן, באיטליה, היה נמצא כר נרחב לעזרה ולפעולה בשביל חלוצי התחיה הישראלית מן הדור הצעיר. כאן ניתנה מצד אחד האפשרות ל“ארגן” את האנוסים הנמלטים, לעוררם ולהחזירם לעמם ולאלהיו ומהצד השני צריך היה לעשות את ההכנות הדרושות ולפנות את הדרך בשביל האחרים שעדיין נשארו בעמק הבכא בארצות מולדתם הארורות. איטליה היתה ה“חזית” הכי־מסוכנת. שם צריך היה לעשות את הכל ממש תחת עיניהם של כהני־הכנסיה הקנאים ולהפקיר ולסכן את חיי העוזרים והעזורים, את חייהם של “החלוצים” ושל הנחלצים בעצמם. למקום זה נמשך לבו של מולכו ולבם של האחרים הרבים. מי ימנה מספר לצעירים הנלהבים האלה שהצילו המונים מישראל מכליה רוחנית וישלמו בעד זה בחייהם? ההיסטוריה שלנו יודעת או יותר נכון לא יודעת, מחנות שלמים של “חיילים בלתי־ידועים” כאלה. הם מתו בבדידותם, נהרגו, נשחטו ונשרפו בבתי־האסירים של האינקביזיציה ולא ידע איש את שמותיהם וקבורתם עד היום הזה.

והנה גרם מזלו של אחד מן ה“חיילים הבלתי־ידועים” האלה ששמו ינצל מתהום־הנשיה באורח פלא ושזכרו יקום לתחיה דוקא בימינו אלה. זהו גר־הצדק ר' יוסף סרלבוֹ (Saralvo), שנשרף על קדוש השם ברומי ביום השבת כ“ז שבט שנת השמ”ג, 19 לפברואר 1583. גם הוא היה אחד מן הצעירים שברחו מפורטוגל לאיטליה כמעט באותו הזמן שבו ברח שלמה מולכו מארץ מולדתו. ובחייו ובמותו של האיש הזה אנו רואים ושומעים את הד הזמן וצער הדור, אנו מאזינים לבת־קול של האומה הישראלית המנהמת כיונה ומספרת לנו מה שסבלה ומה שהרגישה לרגלי מאורעות כאלה בימים ההם.

ברם מזלו של סרלבו מתבטא לא בזה ששמו וזכרו ניצלו מערפלי השכחה ותהום־האבדון: כמה וכמה שמות של קדושים מהתקופה ההיא ניצלו ונשמרו לנו, אלא זכות מיוחדה נתגלגלה לו על־ידי זה שקינות שלמות ויפות על מותו המרעיד נשמרו לנו ונתגלו לדור אחרון כאודים מוצלים מאש. העובדה שהמאורע הנורא הזה גרם לחיבורם של ארבעה פיוטים, מספר הגון מאד בנוגע לענין אחד, ומפרי עטם של מחברים שונים מראה לנו בעליל איזה רושם עמוק עשה האיש הזה בחייו ובמותו על בני דורו.

אין צורך להעיר שסרלבו לא היה הראשון מבין האנוסים שמתו על קידוש השם, ואפילו לא הראשון מבין הקדושים החשובים ביותר בחיי הקהלות. אנו יודעים את פרטי השריפה הנוראה של אנוסים חשובים בשנת 1571. צונץ בספרו “סינאַגאָגאַלע פּאָעזיע דעס מיטעלאלטערס” עמוד 336 מעיר על שרפת הנזיר הפרנציסקאני Cornelio de Montalcino ברומי בשנת 1553 בעון קבלו את דת ישראל, מאורע שאחת מתוצאותיו המרות בשביל יהודי איטליה היתה גזרת השרפה של התלמוד בשנת שי“ד– 4–15531. אלא שביניהם ובין סרלבו היה הבדל עמוק ועליון וסרלבו דורש מאתנו תשומת־לב יותר רחבה ויותר כללית. שני הקדושים הראשונים והרבה הדומים להם היו קרבנות אינדיבידואליים שעשו מה שעשו משום בקשת הצלחתם הרוחנית הפרטית וגאולתם הנפשית הם בשעה שסרלבו התיחס אל עבודתו ותפקידו מנקודת השקפה עממית ו”לאומית“. מבט־עינו היה נכון לא לה”אני" הפרטי שלו אלא לה“אני הקבוצי”, לכלל ישראל ולהצלחת האומה והצלתה בשלימותה. הוא היה יוצר תנועה והתקוממות יהודית נגד פשעי האינקביזיציה.

בעצם האופן שבו נתגלה כל המאורע הזה והתהוותו ההיסטורית וכניסתו לכרם ספרותנו בפיוט ובפרוזה יש הרבה מן ה“רומאנטיקה” ההיסטורית וכדאי להתעכב קצת על רגע מענין זה. שרפת האנוס או “גר־הצדק” הזה תחת שלטונו הדתי של האפיפיור גריגוריוס השמיני2 ושלטונו המדיני של הדוכס אלפונסו השני3 בפירארה נשארה בלתי־ידועה ונעלמה לכותבי תולדות ישראל, החל מר' יוסף הכהן בעל “עמק הבכא” ושאר דורשי הרשומות הקדמונים עד גרץ וההיסטוריונים מבני הדור החדש. הראשון שמצא את הסימן הראשון למקרה (קינה א' הנדפסת למטה) ושפרסם את הפיוט ב“המגיד” גליון מ“ז לשנת 1858 היה החוקר הנפלא שניאור זקש. את הקינה מצא זקש, לפי הודעתו, על פי מקרה כתובה על קלף בכריכה של הספר “מלחמת ה' " לר' יוסף אלבו בעל ה”עיקרים”. מ“המגיד” נכנסה הידיעה לספריהם של פוגלשטיין־ריגר ושל אברהם ברלינר “תולדות היהודים ברומי”. בשנת 1930 נתגלגלה זכות על ידי למצוא בכתב־יד שבספריה של בית המדרש לרבנים בניו־יורק שלש קינות נוספות (ב‘, ג’, ד' המתפרסמות למטה), קינות הכוללות כמה ידיעות חשובות על השרפה הנוראה הזאת ושנתפרסמו על ידי בשנת 1930 בירחון “מזרח ומערב” בירושלים4. נמצאות איפוא בסך הכל ארבע קינות, שרק באחת מהן (סימן ד') גליתי בסוף החרוזים את שם המחבר רפאל סופר. גדולה היתה הכמיהה לדעת מי היו מחבריהם של שלש הקינות הנותרות, וביחוד של הקינה ב' שהיא באמת תעודה היסטורית רבת־ערך. והנה בבקר לא עבות אחד הפתיעני ידידי החכם הגדול הפרופיסור אלכסנדר מארכס, שהיה הראשון, שהעירני על כתב־היד המפליא הזה, בהודעה שבכתב־יד איטלקי מן המאה הט"ז “ספר הבריות” מצא את אותה הקינה ושם רשום עליה שם מחברה – המשורר העברי והאיטלקי המפורסם ר' יוחנן מרדכי אלאטריני5.

שבועות אחדים אחרי שפרסמתי את הקינות הנזכרות הודיע לי ידידי הנעלה, החוקר וההיסטוריון של היהדות האיטלקית הפרופיסור ר' משה דוד קאסוטו כדברים האלה: “עלה בידי למצוא את השם הנוצרי של יוסף סרלבו. בעתון Vessillo Israelitico כרך נ”ו (1908) עמוד 172 פרסם מר ג. סוראני תעודה איטלקית על דבר שרפת “מין” (Heretic) פורטוגיזי אחד המכונה בשם Gabriello Euriquez שנשרף ברומה ביום י“ט פברואר 1583. מכיון שהיתה זו דוקא שנת שרפתו של סרלבו, אמרתי אולי הוא הוא. ומצאתי שיום כ”ז שבט שמ“ג היה דוקא יום י”ט פברואר 1583. ומכיון שכך אין ספק בדבר שיוסף סרלבו הוא גבריאלו אנריקס ושהתעודה הנזכרת שייכת אל סרלבו, שעליו נכתבו הקינות החשובות שפרסמת".

ובזה עוד לא תמה ה“רומאנטיקה” של המקרים בהתגלותו של המאורע הזה. ירחים אחדים אחרי פירסומן של שלש הקינות, יצא לאור בברלין מאסף לכבוד יובל השבעים של ההיסטוריון שמעון דובנוב שכלל מאמר על ר' יוסף סרלבו, קורותיו ומותו מעטו של הד“ר ססיל רוֹת המכונה בשמו העברי בצלאל מן האדומים. ההיסטוריון והחוקר המצוין הזה, שהפיץ אור בהיר על האנוסים ותקופתם ושבצדק אפשר לציינו בתור הגואל וההיסטוריון של האנוסים6, היה חוקר ובודק בהפרוטוכולים ובכתבי־הסתר של האינקביזיציה במדינות איטליה ומצא את כל החומר על אדות ר' יוסף סרלבו ומשפטו במקורות הראשונים. בין הפיוטים ובין החומר הגנוז של בית־הדין האינקביזיציוני נתגלתה ונתבררה השלמה והתאמה מדויקה. כלום אין זה מן הפליאה ההיסטורית וה”רומנטית" שממש בזמן קצר אחד מתגלים מכמה צדדים מקורות כל־כך חשובים על דבר מאורע היסטורי רב שמאות בשנים היה נשכח ונעלם מלבותיהם ומזכרונם של בני האומה?! כך דרכה של ההשגחה העליונה של ההיסטוריה שלנו. הכל תלוי במזל ואפילו אנוס אומלל שעלה בלהב השמימה לפני דורות שלמים.


 

ב    🔗

ידיעות מדויקות בנוגע לזמן הולדתו של סרלבו אין לנו אלא שמתוך הקינות נודעים לנו כמה וכמה פרטים ביוגרפיים. הפייטן אומר עליו ש“לעת זקנתו הלשינוהו”. אם כן היה בשעת מאסרו לא פחות, בודאי, מבן ששים. זאת אומרת שנולד בשנת 1523 בערך. הקינה הרביעית מספרת לנו ש“יגונותיו ואנחותיו שהממוהו בגלותו”, כלומר כשברח מפורטוגל, “מצאוהו בבחרותו”. יש לנו איפוא הרשות לשער בודאות שברח מפורטוגל בהיותו לא למעלה מבן שמונה עשרה או עשרים שנה והיה זה איפוא בשנת 1542, עשר שנים לערך אחרי שריפתו של שלמה מולכו. אין ספק בזה שיוסף נולד בתור נוצרי. זה יוצא בראשונה מתוך העובדה שכשחזר ליהדות צריך היה להימול והשנית ש“ישראל קרא לו ואמר” שהוא “גר־צדק ויהודי טוב”. לא היו קוראים לצעיר שנולד יהודי “גר־צדק”. רמז לסיבה הנפשית שגרמה לבריחת הצעיר נותנת לנו הקינה ג'. יוסף, “נפשו גל מפורטוגל לראות תולדות יעקב”. הוא שאף להתודע אל אחיו בני עמו ולראות אותם בתולדותיהם ובחייהם. וכשראה אותם, בבואו ל“פירארה לדור בין העברים” חשק בהם ויאהב אותם ומאז סרה נפשו לגמרי מדתו הנוצרית ו“לא אהב ולא נשק את האחרת”. אחרי הכנסו בבריתו של אברהם אבינו נעשה ל“מוהל” ול“מוהל בקי”. ואל יהי דבר זה קל בעינינו. אין זה מוהל סתם המכניס לברית היהדות ילדים רכים בני שמונה ימים אלא מוהל לאנוסים, לאנשים גדולים ובאים בימים, אומנות שסכנת מות היתה אורבת לה מכל צד ועבר. הפייטן מעיד שהוא מל בפירארה “שמונה מאות נפשות” והחזירן לדת ישראל, מספר רב וגדול הנותן לנו מושג ממספרם הגדול של האנוסים הנמלטים אז לקהלות איטליה. בפירארה אחז הצעיר סרלבו באומנות של צורף זהב. בסרקזמוס מר וחריף ובנטיה פיוטית ל“לשון נופלת על לשון” אומר הפייטן: הוא שהיה חרש “צורף” – בעצמו “צורף” באש עד שבאה אל פיו “רצפה” – גחלת אש.

פירארה, “עיר ואם בישראל” זו היתה אז עוגן־ההצלה וה“מרכז הרוחני” לאנוסים הפליטים מפורטוגל7. קרבת־המקום והשלטון המדיני הנאור היו הכחות המושכים שרמזו אור של חופש ואפשרות של תשובה לצעירי ישראל אלה שנהו אחרי אלהיהם. המחיצה העבה שהקים אירקולה (Ercole) דוכס פירארה בין השלטון המדיני שלו ובין השלטון האפיפיורי, בכדי שלא תהא מלכות זו נוגעת בחברתה, נהפכה לשמש־בטחון וערובת־חיים לגולים ולאנוסים. כמעט שהיתה אפשרות שלמה לשוב לדת ישראל בגלוי, כלומר לאלה שנולדו ביהדותם והוכנסו לדת־המשיח בכפיה. בנוגע לאלה שנולדו כבר בנצריותם, ולסוג זה היו שייכים אז באמצע המאה השש־עשרה כמעט כל הצעירים, היה גם השלטון הדוכסי הנאור באופן “רשמי” קשה כברזל. בנוגע להם התחייב השלטון הדוכסי להתנהג בכל חומר הדין ולהגן על אינטרסי הכנסיה בפני “בוגדיה ועוזביה”, אכן היתה הבטחה זו לשלטונות האפיפיור מן השפה ולחוץ בעיקר מחמת “מצב המלחמה” התמידי שהיה שורר אז כמעט בקביעות בין שני השלטונות האלה. בריב הזאבים ניתנה בינתים לכבשה האפשרות להנצל מן שיניהם ולהמלט על נפשה על פי רוב על־ידי שוחד וקרבנות כסף. בעיר זו מצא לו סרלבו הצעיר “גן־עדן” ממש לחלומותיו ולשאיפות חייו. ב“חוצפה” יתרה, ממש בלי שום פחד ומרך־לב וכמעט בגלוי עשה את עבודת ה“ייהוד” שלו. המקונן מספר עליו שלא רק שהכניס אנוסים “רבים ככוכבים” בבריתו של אברהם אבינו אלא שהיה “מטהר גם את לבותיהם” והיה מתנה עמהם לשמור חק אל. מרחוב לרחוב ומבית לבית היה הולך ומפיץ תורת ישראל ונוטע אמונתו בין זקנים וצעירים ממחנה האנוסים. את עבודתו זו המשיך במשך עשרות שנים שלמות. ועבודתו זו לא נשארה נעלמה לגמרי מעינה החדה של הכנסיה הקתולית. אלה אחרי אלה באו הריפורטים של ה“גנרל־אינקביזיטור” מפורטוגל אל האפיפיור ברומא המתאוננים מרה על “מעשי היהוד” הנעשים כמעט בפומבי ובלי הפסק בפירארה בדרישה לעשות צעדים ממשיים נגד ה“סכנה” הזו. אבל תלונות האפיפיור לא מצאו אזנים קשובות לא אצל הדוכס אירקולה ולא אצל בנו הדוכס השליט אחריו אלפונזו השני. בשנת 1574 כמעט שהגיע המצב למלחמה גלויה בין האפיפיור והדוכס לרגלי התנאים האלה. שוטרי־החרש האפיפיוריים גילו בפירארה קבוצה שלמה של אנוסים שנולדו בנצריותם בפורטוגל, שלשים במספר שקבלו עליהם את דת ישראל בראיות ברורות, “שמנהל הקשר והבגידה הוא גבריאל אנריקס המכנה את עצמו בשם המזויף יוסף סרלבו”. אבל עדיין עמד לו מזלו של החלוץ האלהי. הדוכס אלפונזו לא מיהר למלא את רצונם של שליחי האינקביזיציה – ויוסף הוסיף להמשיך את עבודתו שאהב סלה.

אבל שמש־הבטחון הזה שהפיץ את קרניו על חיי הקהלה הישראלית בפירארה כמעט במשך חצי־מאה שנה לא נראה ככח איתן ולאט לאט החל לאסוף נגהו ולהיעלם בענני־חשך בסיבת התנאים המדיניים “החיצוניים” שהגבירו את כחו והשפעתו של השלטון האפיפיורי ובאותה שעה החלישו את מעמדו של הדוכס אלפונזו, החל הבסיס “האיתן”, שעליו עמדו היהודים וביחוד האנוסים בפירארה, להתמוטט מתחת לרגליהם. נחלש העוזר וכשל העזור. ובבקר לא עבות אחד התפרץ האויב אל תוך המחנה. בהסכמת שלטונות הדוכס נאסרו בראשית שנת 1581 על ידי שוטרי־החרש של הכנסיה הרבה אנוסים ויהודים “חשודים” על פי רשימה שהציע האינקביזיטור הראשי בפורטוגל אל השלטון האפיפיורי ברומי ו“הקן” הבטוח של האנוסים בפירארה נחרב לגמרי. שם העיר הזאת יורד אז מן הפרק בחיי הנמלטים והנרדפים האלה ובשארית כחותיהם ובמאמצים רבים הם נסים מן המערכה הנחרבה ומיסדים להם מרכז “בטוח” אחר “עד יעבור זעם” – בוויניציאה. 


 

ג    🔗

בין האסירים האלה בפירארה היה “גבריאל אנריקס”, זה האיש שלתפיסתו ולהשמדתו שאפו האינקביזיטורים בפורטוגל יותר משלשים שנים רצופות. עם “בוגד” זה היו להם חשבונות אחרים לגמרי. במאסר זה קוו להשיג את “מטרתם” העיקרית להמית את הרוח החיה המחזירה המונים המונים לישראל ודתו. אבל הפעם לא התכוונו האינקביזיטורים ל“מיתה” ממש של קרבנם. הם רדפו אחרי מיתתו “הרוחנית” ותשובתו לכנסיה הקתולית בכדי שיהיה זה אות לבני מרי משאר האנוסים שיראו בחרפתו ובנפילתו המוסרית של רבם ומנהיגם. ה“גנרל אינקביזיטור” בפורטוגל לא חפץ איפוא במות המת כי אם “בשובו מדרכו” וחיה.

המקונן מספר לנו שלעת זקנתו “הלשינוהו”. מי “הלשין” עליו ובאיזו תנאים נעשה הדבר הנורא הזה? על ענין זה מפיצות אור תעודותיו של ססיל רות שהוציא ממחשכי הבית דין האינקביזיציוני8.

בין האנוסים שנמלטו לאיטליה וחזרו לדת ישראל היו כמה וכמה שלא הכירו בשלימות באחריות הרבה שהם לוקחים עליהם בצעד זה. בסביבה היהודית החדשה נפגשו בכמה תנאים חברתיים ורוחניים שונים שלא יכלו להסתגל להם במהירות והסוף היה שהתחרטו על צעדם המהיר וחזרו לפורטוגל ארץ מולדתם ולכנסיה הקתולית בבקשת סליחה ומחילה, צעד שגם הוא היה קשור על פי הרוב בסכנת מות. והנה בשנת 1581 התוודה אנוס אחד מסוג זה Lopo Luiz שחזר לקתוליות לפני הבית־דין של האינקביזיציה בליסבון והעיד שביום השני לנובמבר נימול בפירארה בביתו של הצורף היהודי יוסף סרלבו ושזהו אותו הפורטוגיזי הנודע בשמו גבריאל אנריקס. הודאה זו חתמה את גורלו של יוסף ועל סמך עדות זו “הבהילוהו” לבית האסורים באשמת בגידה בדת המשיח. מכיון שידוע לנו מהקינה שבבית האסורים ברומי החזיקוהו שנה אחת. עובדה המתאשרת על ידי התעודות, צריך לחשוב בוודאות שמאסרו של יוסף קרה בראשית שנת 1582.

מתוך התעודות שפרסם ססיל רוֹת נודע לנו שיחד עם סרלבו נאסרה “משפחה” שלמה. מלבד “גבריאל אנריקס” נאסרו: איש אחד בשם Diego Lopez בנו של אנטוניו רודריגס ואשתו פאולה לופס ויחד עמהם שלשה אחים ושלש אחיות. בסך־הכל הכילה הקבוצה הנאסרה שבע־עשרה נפשות ואין לנו שום ידיעה על דבר סופן. התעודות מספרות לנו רק על גורלם של שני הנאסרים, על סרלבו ועל דייגה לופס. זה האחרון חזר לקתוליות ועל ידי כך “הומתק” דינו למות בתליה במקום שרפה.

בתעודות אין רמז לזהויה של המשפחה הנאסרה, של לופס ואשתו וששת האחים והאחיות. אבל נראה לי שיש כאן מקום להשערה וודאית שאלה היו “בני ביתו” של יוסף סרלבו. פאולה בתו ודייגו בעלה ו“ששת האחים והאחיות” היו בניהם, נכדיו ונכדותיו של הסבא, סרלבו. על ידי כך מתבארות לנו השורות התמוהות ששם המשורר יוחנן אלטריני בפי יוסף:

כָּל בֶּן בֵּיתִי / עַל מִיתָתִי / אַל נָא יִשָּׂא / קוֹל וּתְלוּנָה

אִם צַר עָרִיץ / אִם שׁוּם פָּרִיץ / יִכְתּוֹב עָלָיו / מַר אוֹ שִׂטְנָה

אֶל אֵל תָּמִים / שׁוֹפֵט דָּמִים / יַפְקִיד רוּחוֹ / וּבְכָל עוֹנָה

אֵלָיו יִדְרשׁ / וּבְכֹבֶד רֹאשׁ / יִקְרָא עֶזְרָ / תוֹ הַיְשָׁנָה.


המשורר מוסר כאן את בקשותיו של ר' יוסף ששלח מבית האסורים אל “בני ביתו” לבל יפול רוחם אם איזה מלשין עריץ ופריץ ימסרם לשלטונות ויכתוב עליהם “מר או שטנה”, שיעמדו בנסיונם ולא ישקרו באמונתם. שופט הדמים ינקום במוסרים ובמלשינים והם, בני ביתו, יאמינו נא בה' וב“עזרתו הישנה”. אין זה מן הנמנע שהאשה והילדים קבלו חנינה על ידי חזירתם לכנסיה בשעה שהגברים, הבעל והחותן נמסרו למות.

תעודות האינקביזיציה מוסרות לנו בדיוק על דבר האמצעים והתחבולות השונים שראשי הכנסיה השתמשו בהם בכדי להפיל את רוחו וקשיות־ערפו של סרלבו ו“להחזירו למוטב”. הם, כאמור, היו מעונינים בעיקר לא בהריגת האיש כי אם בהריגת ה“תנועה” ולכן לא נרתעו מפני כל בכדי להחליש את כחו המוסרי וגבורתו הנפשית. לא רק חנינה של חייו הבטיחו לו כי אם גם עוד הרבה “חסדים” וטובות־הנאה אם יסכים ל“תשובה” אפילו גם למראית עין ויקבל את הקדושה גם מן השפה ולחוץ. רמז לזה אנו מוצאים בקינה א':


יוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עָמַד עִם נִסְיוֹנוֹ

חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת תָּמִיד לִכְבוֹד קוֹנוֹ

כִּי לֹא שָׁמַע אֶל קוֹל יַפְטִירוּ עִם שָׂפָה.


וזו, כנראה, היתה גם הסיבה שזמן כל כך רב החזיקוהו בבתי האסורים בפירארה וברומי ושבבית־הדין האינקביזיציוני שנהל את ה“משא ומתן” עם האסיר העקשן, ישב בראש לא “חוקר” פשוט כי אם ה“חשמן ההגמון” בכבודו ובעצמו. חשמן זה היה אולי הקרדינל Odescalchi שאחרי שרפתם של סרלבו ושל “בן ביתו” דייגו לופס הנזכר פרסם ברבים בשמחה ששני הבוגדים והמורדים האלה קבלו את ענשם הראוי להם מן השמים9.

ארבעת הפיוטים הנלהבים שהוקדשו לקדוש העממי הזה על ידי מחברים שונים נותנים לנו מושג שלם לא רק מהאיש והלך־רוחו כי אם גם מהלך־הרוח שהיה חי ופועל אז בקרב כל הלבבות בישראל. משתקף כאן לפנינו במלואו ובשלימותו מצב־הרוח החברתי ששרר אז בקרב המוני ישראל הקרובים והרחוקים. יוסף סרלבו ידע את תפקידו והבין שאין זה ענינו הוא בלבד הנידון כאן אלא שבו ובהתנהגותו מתבטאים ברגע זה נשמת ישראל ורוח־האומה. בו ובהתנהגותו תקום ותפול האומה. רק בהכרה זו עלתה בידו להנצל מן הפח הנפשי שהמיט לפניו השונא ויוכל לו. הוא אמנם בוער באש אבל הוא איננו אכל. “הכיר את בוראו ותורתו רצה” ולכן “חזק מצור כחו אף ידו בו תקפה”. סרלבו עשה מה שהיה ברצונו של ישראל ולכן מוסרים המחברים הפייטנים, שבנידון זה הם פייטנים עממיים במלוא מובן המלה, בדיוק נמרץ כל פרט ופרט ממעשיו ותנועותיו של הקדוש, ממה שראו ושמעו באמת או ממה שנוצר במוחם על ידי הפנטסיה העממית המדברת מתוך עטם וגרונם.

אופייני הדבר שמחברי הפיוטים האלה למרות רגשנותם וסערת רוחם השגיחו בדבר שרגשותיהם לא יאפילו על ההוה המציאותי והערך ההיסטורי של המאורע. הם מציינים בדיוק כמה מקומות ופרטים היסטוריים, מלבד ציוניהם ההיסטוריים של עצם הענין המתאימים כמעט בשלימות לידיעות שבמקורות ובתעודות של הטריבונל האינקביזיציוני ברומי. אלאטריני קורא:

אָלַת מַרְפֵּא / יִצְעַק כָּל פֶּה / עַל הַר נִשְׁפֶּה / יִשָּׂא קִינָה


“מרפא”, הכיוון הנסתר והרמז כאן לכנסיה St. Maria שהיתה נמצאת על הר Minerva ששם היה נמצא בית־הדין האינקביזיציוני ברומי. כל פה מקלל את המקום הנורא הזה וצועק: אלה למר(פ)יה!

או ידיעתו של המקונן השלישי:

יוֹם שַׁבָּת כָּ“ף / זַיִ”ן לִשְׁבָט / בִּשְׁנַת השׁמ"ג נִגַּשׁ יוֹסֵף

בִּשְׂדֵה פָרַח / אוֹרוֹ זָרַח / וַיַּכֵּהוּ הִנֵּה / אֵין יוֹסֵף


בשדה פרח – הלא זהו Campo di fiore המקום הידוע לפורעניות ברומי שבו היו נשרפים כל קרבנות האינקביזיציה. והפייטן לא שכח אפילו לציין את המקום הזה בסרקסמוס מר – “אורו זרח”, בטוי יפה למיתה משונה. ו“שדה פרח” זה הלא היה אותו המקום שבו נשרף הכופר הבלתי־נשכח הלוחם והפילוסוףGiordano Bruno.

או נשים נא לב לידיעות המרעישות על דבר היסורים והענויים שהיו גורמים לקדוש האומלל בבית האסורים. היו משקים אותו סמים מרים לפי המנהג הידוע בכדי להבזות את האסירים, לגרום להם שלשול ומחלות־קיבה שהיו ממררים עליהם את חייהם. “המשתרר הרשע השקהו שם ראש עם לענה”. אסור בכבלים בצוארו (בקולרין) וברגליו השליכוהו אל תוך חור אפל ו“מקום צר”. ולא היה גבול לסדיזמוס המנוול של האינקביזיטורים מהכנסיה הקדושה. למקום שריפתו הובילו אותו בחרפה ובזיון, בלי לבוש כמעט ערום. “בגוף חבוש בלי מלבוש כלימתי הדימתני”. והוליכוהו דוקא דרך רחובות היהודים. “וירא עברים מצטערים עליו בשוק אצל פינה”. ככה היו נוהגים להוביל למות את קרבנות האינקביזיציה בספרד ופורטוגל ומתוך הפיוטים האלה אנו רואים בעליל שגם באיטליה נשתרשו המנהגים האלה.

כזה נראה ונקדש! זה היה החומר האנושי שממנו התהוו האנוסים הגדולים שלנו שלמה מולכו, יוסף סרלבו ועוד ועוד ועוד. אלה היו “שומרי החומות” שלנו מתוך צעירי הדור בכל הזמנים והתקופות וברוח זה עמדו על משמרתם לדור ודור.

ויוסף סרלבו לא לחנם חי ומת. נשרף גופו אבל נשמתו נשארה חיה וקיימת. כשנעלם הוא מבימת החיים באו צעירים אחרים למלא את מקומו. אותן התעודות של הטריבונאל האינקביזיציוני האיטלקי מגלות לנו שביום 22 ליוני שנת 1608 נשרף חי על פי משפט האינקביזיציה בעיר Evora הצעיר פירננדו גומיץ או בשמו העברי דניאל פראנקו־חפשי. האשימוהו בזה שבהיותו בפורטוגל דבר בשיחה אחת של ידידים ומכרים בתהלה ובשבח על דבר אנוס אחד שמל בסתר יותר משלשת אלפים ילדים וגדולים והיה נערץ בשביל זה בקהל ישראל. שיחה זו נתקבלה כמו “הסתה” לעזיבת הקתוליות. האפיפיור נכון היה לסלוח ל“פושע” הצעיר אם רק יחזור בתשובה ויבטל את דבריו והפושע היהודי לא הסכים"10. וזה היה עשרים וחמש שנים אחרי שריפתו של ר' יוסף סרלבו.

וזוהי הבת־קול המנהמת כיונה מתוך הקינות והפיוטים היפים ומתוך כל מעשיו ודבריו של הקדוש הנעלם הזה. אותה הבת־קול החודרת לחלל עולמו של היהודי באשר הוא שם בכל דור ודור: “עוד יוסף חי!”


גִזְרַת סַפִּיר / כֶּתֶם אוֹפִיר / כָּאֵשׁ לַהַב / אֵיכָה הָיְתָה

דִּבְרֵי אוֹפֶה / תּוֹרָה עַל פֶּה / מַאֲכֹלֶת אֵשׁ / הִיא עַל פָּנָי

עוּרָה לָמָּה תִישַׁן ה'

הֲנִהְיָה כָּזֶה / יָבֹא חוֹזֶה / זֶה לָנוּ אוֹת / כִּי חַטְא גָּרַם

וַיֹּאמַר אֵל / שׁוּב יִשְׂרָאֵל / כִּי עֵת צָרָה / נִסְתַּר אוֹרָם

זֹאת הַתּוֹרָה / שַק חָגָרָה / עַל כִּי שָׁוְא / עָמְלוּ בוֹנַי

עוּרָה לָמָּה תִישַׁן ה'

חוּשָׁה מִפְלָט / לָתֵת מִקְלָט / כָּרוּ לָנוּ / זָרִים שׁוּחוֹת

טָמְנוּ רֶשֶׁת / דָּרְכוּ קֶשֶׁת / מוֹרִים מַמְרִים / עָבְרוּ צַחוֹת

יָמִין תַּזְמִין / וּשְׂמֹאל תַּטְמִין / תֹּאמַר חַזְּקוּ / אַמְּצוּ בָנָי

עוּרָה לָמָּה תִישׁן ה'

מורים ממרים, רמז לבוגדי ישראל הנזכרים לעיל שנתנו ידם לפשע נגד ספרי הגמרא. ב“אוצר השירה והפיוט” כרך רביעי, עמ' 111, סימן 1971, “קינה” זו על שרפת התלמוד בשנת 1553 נזכרת. וידידי יצחק ריבקינד העירני בחיבתו על עוד מקור חשוב אחד בנוגע לגזירה זו וזהו: Moritz Stern, Berlin 1922 I p. 17. עברי טייטש שפראך דענקמעלער.

אנו למדים שם ש“גומפריכט בון שעברשין” מלמד בויניציאה תרגם בשנת שט“ו בערך ב”טוייטץ" פיוטים מחנוכה ופורים ומזכיר את גזירת שריפת הספרים ההיא ולא עוד אלא מפני טעם זה תרגם את הפיוטים, בראותו כי הספרים נאבדו ואינם ועתידה תורה שתשכח מישראל, ביחוד מנשי ישראל:

"זינט דז עש אזו איז גיקומן

דז אונש בעונות דיא ספרים זיין ווארדן גינומן

אונ' זיא זיין נאך אין גוים הענט

אונ' דיא בעשטן זיין שון וער ברענט

אונ' איז אונש צו מול קיינש אובר גיבליבן

דז מן דיא צייט העט דאריבר וער טריבן

נוא איז עש בעונות אלש אום זישט

אונזרי ספרים וועלגרן זיך אין מישט

דארום האב איך אזו לאנג גיטראכט

דז איך דיא מגילה האָב אויפש טוייטץ גיבראכט"


  1. זוהי אותה “שרפת התלמוד”, שעליה מתעכב גרץ־שפ“ר חלק שביעי. עמ‘ 246 גזרה שיצאה אל הפועל בהשתתפותם של אחדים מבוגדי ישראל וביניהם שני המומרים נכדיו בני בתו של ר’ אליהו בחור. ב”ההשקפה הצרפתית“ כרך י”א, עמ‘ 155 נתפרסמו כמה קינות על שרפה זו מעטו של ר’ יעקב פאַנו. ועוד קינה אחת נתפרסמה ב“החלוץ” שנה ח‘ עמ’ 109 מעטו של ר‘ מרדכי די בלאניש. והנה אביא כאן קינה חדשה על גזרת השרפה ההיא, קינה המתפרסמת כאן בפעם הראשונה והיא שאובה על–ידי מתוך כתב–יד (456 .H) מאוסף האלברשטאדט הטמון בספריה של בית המדרש לרבנים בניו–יורק. בראשי החרוזים של הקינה אל“ף בי”ת עד אות יו“ד ואין זה מן הנמנע שחלק החרוזים מאות כ”ף אבד לנו. הקינה נמצאת בכתב–היד בדף 25 עמ’ א' וזו לשונה:

    אֶקְרָא צוּרִי / אוֹי עַל צִירִי / כִּי תַלְמוּדִי / בָּאֵשׁ נִשְׂרַף אֲדִיר שִׂיחִי / הֶעֱטִיף רוּחִי / עַל כִּי אוֹרִי / טָרֹף טֹרַף אַיֵּה שֶׁפֶר / אַיֵּה סֵפֶר / כִּי נֵר מִצְוָה / הִיא אוֹר עֵינָי עוּרָה לָמָה תִישָׁן ה' בִּבְכִי אֶקְרָא / עַל גְמָרָא / פָּנָה זִיוָה / פָּנָה הוֹדָהּ  ↩

  2. מעניין הדבר, שהאפיפיור הזה היה נודע כאוהב ישראל. ר‘ יוסף הכהן מוסר לנו ב“עמק הבכא” (הוצאת לטריס, עמ' 167), שהאפיפיור הזה “הוכתר” בשנת של“ב (1572) והיה זה איפוא שנתיים אחרי שריפתו של סרלבו. ”ויבחרו החשמנים בחשמן בולוניאה איש חבר טוב ויקראו שמו גריגוריו וישבו שארית ישראל בימיו בשלוה ובמישור". שהאפיפיור הזה לבו היה טוב לישראל אפשר לראות גם מזה שר’ יהודה סאלטארו (הנקרא גם יהודה מפאנו), דודו של ר‘ יהודה אריה ממודינה, הבר לכבודו שיר מלא תהלה וברכה. השווה לזה שטיינשניידר במאסף “לטרבודה”, כרך ה’, עמ' 34.  ↩

  3. על יחסו הטוב של הדוכס אלפונזו השני מפירארה יודע ר‘ יוסף הכהן למסור לנו כמה עובדות. כשרצה האפיפיור שקדם לגריגוריו וכהניו להשתמש ב“רעד האדמה” שקרה בפירארה ביום 30 לנובמבר שנת 1570, כדי להוכיח לדוכס אלפונזו שעונש אלהים זה בא בעד פשעי ישראל החותרים תחת יסודות הדת המשיחית ומפני כך מצות־אלהים היא לצאת נגד ישראל ב“גזירות”, דחה הדוכס את דברי השטן וענה לאפיפיור: פוק חזי באיזה מקום רבו הפרצות, בבמות הכומרים או בבתי כנסיות ומדרשות של היהודים (שלא ניזוקו מהרעד), ברוך אשר נתן כזאת בלב הדוכס וברוך שומר ישראל“. ופייטן נעלם אחד, שהקדיש למאורע זה פיוט ארוך משווה את הדוכס אלפונזו ל”כורש מלך פרס“. והשווה לזה מאמרי ”שיר על הרעש בפירארה בשנת 1570“, ב”מזרח ומערב", בעריכת אברהם אלמאליח. כרך ד’ עמ' 173.  ↩

  4. כרך ד‘, עמ’ 10.  ↩

  5. הלוא זהו המשורר הנודע שתרגם לאיטלקית את ה“תוכחה” או “ברכי נפשי” לרבנו בחיי בשם L‘Angelica Tromba (שופר המלאכים, רמז לשם מרדכי – Angelo באיטלקית). השווה לזה "דיואן לר’ יהודה אריה ממודינה“, בעריכת ד”ר שמעון ברנשטיין, פילדלפיה תרצ“ב, שירים סימן מ”א וקע"ז ובהערות. לפי החשבון צריך לשער שבזמן חיבור הפיוט הזה היה אלטריני נער צעיר אולי לא למעלה מבן חמש עשרה שנים ואולי היה זה שירו הראשון.  ↩

  6. ראה ספרו הגדול A History of the Marranos פילדלפיה 1932. בספרו זה נכללו בתמציתם גם שאר המאמרים שפרסם החוקר הזה על נושא זה במקומות שונים. בנונע לר‘ יוסף סרלבו ראה שם, עמ’ 209.  ↩

  7. השווה לזה מאמרי “קינות על גדולי פירארה מן המאה הט”ז“ ב”הצופה לחכמת ישראל“, כרך י”ד (תר"ץ), חוברת א'.  ↩

  8. ראה מאמרו הנזכר של רות ב־Dubnow–Festschrift ברלין 1930.  ↩

  9. בהודעתו אומר הקרדינל הזה שסרלבו מת בתליה לפני שריפתו, אבל שקר גמור זה יוצא מעדותם של כל הקינות המספרות שהקדוש “קפץ אל תוך האש” וש“חי חי נשרף”.  ↩

  10. ראה מאמרו של רות, שם. ההודעה הרשמית של הבית־דין האינקביזיציוני מספרת ככה, שהכל מה ששלטונות האפיפיור דרשו מאת האנוס הצעיר היה רק “לבטל” את “דברי–השבח” שלו על האנוס המוהל הגדול ולהוכיח בזה שלא היה לו כל כיוון ל“הסתה” נגד הכנסיה. אולם כל מי שיודע קצת את מצב הדברים בזמן ההוא במקצוע זה לא על נקלה יקבל טעם “תמימי” זה. מתקבלת ביותר ההשערה הוודאית שדרשו מאת הקרבן האומלל לגלות את שם “המוהל הנכבד” ההוא, אבל האנוס הצעיר ביכר “לקפוץ אל תוך האש” כמו חברו שקדם לו, סרלבו, מאשר למסור לגרדום את המוהל הנעלם, שהשיב לישראל אנוסים לאלפים. “מסירה” ובגידה בעם כזו היו אז בהלך־רוחם של האנוסים במושג הדברים שעליהם הזהירה ההכרה הישראלית “יהרג ולא יעבור”.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!