יפה היא הילדות, אילת השחר של חיי האדם. בעטוף לבי הנני מביט אל היציר הפלא הזה, אל הילד, אל תנועותיו, אל עיניו הבהירות; שומע את צלצול שחוקו, את פטפוטיו – ואני נעשה לאחר, רוח הרעה תסור מעלי ועלי נושבת רוח של טהרה, של תום, של אהבה.
ואת הבריאה היפה, התמימה, החפשית הזו לוקחים ואוסרים אותה בחדר, בבית־הספר ושמים עליה עול של חוקים ושל משמעת, של רדיה ושל כבישת היצר, והעיקר של זיוף, שיהיה לא מה שהוא באמת, אלא שידע לעשות רצון המלמד או המורה, הרודה בו ועוקר מקרבו כל מתנת האלהים, אשר חלק ביד נדיבה ליצורו הקטן. וההשפעה המזיקה של בית האסורים הזה, הנקרא חדר או בית־ספר, מתגלה מהרה: ברק עיני הילד הולך ודועך, תנועותיו נעשית אי־מובטחות, דבורו נעשה אי־טבעי, התמימות שבו הולכת וכלה, הוא מסתגל לעולם השקר…
ואיך נמצא תרופה לדבר הזה? איך נציל את הילדים מכף המושלים בהם – האבות או המורים, שעל פי הרוב מחבלים את מעשי ידי הקב"ה בלי לתת חשבון ברור לנפשם מה המה עושים, או שטועים לחשוב שהמטרה מקדשת את האמצעים. והמטרה, כידוע, ברורה מאד, כמו לאבות כך למורים. הם, כביכול, יודעים מראש את הדרך הנכונה, שהילד כאשר יגדל יבחר לו בחיים. וכי מה אינו יודע האב או המורה, שהם אנשים גדולים וכבר רואים את התכלית? כאילו ברור להם, שמה שאירע להם יארע גם לבניהם, ממש באותו הנוסח… הכל צפוי ומבורר מראש…
וכנראה טובי הפדגוגים עמדו כבר על תקלה זו, וכבר אנו רואים ששנוי מתרחש ובא גם בארצנו, במקום שהכל צריך להיות בנוי ומחודש מראש.
נפתח כאן בית ספר קטן לילדי העובדים, ויש בו, כנראה, שתי כוונות. אחת, שהילד יכיר שעולמו בעבודה יבָּנה, שהוא צריך להתחנך ולהתרגל בעבודה, שלא יעלה על לבו מחשבת און, כי אחרים צריכים לעמול בשבילו, והוא ישב בחבוק ידים ויהנה מפרי עמל אחרים. ושנית, לשמור על טבע הילד, שכל מה שהוא עושה יעשה מרצון עצמו, לא על ידי כפיה. להגדיל את כשרון הסתכלותו ואת חפץ החקוי שנמצא בלב הילד. וכך ילך הילד ויתפתח לפי טבעו, לפי דרישתו הנפשית בכל הליכותיו ובכל למודיו. יש בבית הספר גם משק: חיות, עופות, גנה קטנה….
בבית הספר הזה נקבצו מורים מסורים לעבודת החנוך ה“עמלני” (כך קראו לו, אבל אין השם הולם את כל הכונה האצורה בו), בבקשם להפוך את הגיהנום של הילד לגן־עדן.
והדרך קשה לפני המורים והמורות האלה, שלקחו על עצמם את תפקיד ההגנה על הילדוּת. התקציב שלהם הוא מצוצמם מאד, ועדת התרבות של הסתדרות העובדים מחזיקה בהם, אבל במדה קטנה מאד (כמובן, שלא בה האשמה תלויה, אך העובדה היא כך). והמורים מתחבטים בפרובלימה הקשה שדורשת לפתרונה, מלבד מסירות אין קץ, גם אמצעים הגונים למכשירי למוד, למשחק, לפרנסה (הילדים אוכלים בבית־הספר). והם רואים, שהקהל אינו מבין מה שבלב המורים הללו, ומסביב אדישות גמורה, והכל צריכים המורים לשאת על כתפם. כמה קשה לעשות את הצעדים הראשונים!…
אבל דבר אחד יש להם כבר: הילדים קשורים אל בית הספר הזה בכל לבם ונפשם. כל מה שהם עושים, הם עושים מתוך שמחה, מתוך הכרה עצמית. גם על עבודתם, גם על כל למודיהם שורה שכינת האהבה ההדדית…
כדאי לראות איך עוסקים שם הילדים במטבח, בגנה, בלמודים, במשחקים: אתה מרגיש שהקטנים האלה ברשות עצמם הם עומדים, שהמורה שלהם הוא רק חבר טוב, שלפעמים מתערב להקל עליהם את העבודה ולתת לה הכוון הראוי. גם הוא, המורה, עמהם עובד ועמהם משחק. לומד הוא לדעת את נפש הילד, אבל אינו רוצה לשים עליו אכפו. יגדל הילד מעצמו ויתחזק וידע תמיד לעמוד ברשות עצמו.
צריך לקוות שבית הספר הקטן והדל הזה בחיצוניותו יעשה ויצליח ויהיה למופת לכל בתי־הספר והחנוך שבארצנו.
קונטרס תרפ"ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.