שני מנהיגים היו לנו – ד“ר בנימין זאב הרצל וד”ר יהודה ליב פינסקר. רחוקים היו זה מזה כרחוק מזרח ממערב.

הרצל היה מערבי. בתור עתונאי גדול עמד בשורה אחת עם כל איתני עולם, שגורל אירופה בידיהם, כלומר, במחשבתו הקיף את כל העולם הגדול, ירד לתוך עמקה של הפוליטיקה הגבוהה. ידע את כל שביליה הנפתלים.

ופעם אחת עלה על לבו: מה טוב היה אלו היה עמי יכול גם כן לקחת חלק בקונצרט העולמי! מה טוב היה אלולא היה עם ישראל גולה ונדח בגיטאות, אלא יושב בארצו ב“מדינת היהודים” ואינו זקוק לחסדי אחרים! מה טוב להיות בעל בית לעצמו כשאר בעלי הבתים ולא שכן לא רצוי במרתפי זרים¹!

הוא חשב ועשה. הוא נגש לעשות את “מדינת היהודים” ובכל גדלה. עינו היתה עין נשר, ופסיעותיו פסיעות ענק – שבעת מילים הפסיעה.

אבל כשפנה לאחור ראה שהעם אינו הולך אחריו… בידו החזקה טלטל את העם טלטלת גבר, קרא לו להקיץ, להתעודד, לרוץ אחריו, ליסד מוסדות כספיים, מנופים ענקיים. להרים פעם אחת את העם משפל מצבו, והעם יסד מה שיסד, אך כמה זה רחוק מ“מדינת היהודים”.

וזו היתה הטרגדיה הכפולה והמכופלת של הד"ר הרצל, שהוא נוצר לגדולות ואחריו זחלו נמושות…

לא כן פינסקר. הוא היה בן לאביו ר' שמחה פינסקר, שהיה מלומד גדול, מלמד גדול וקבצן גדול. והד"ר פינסקר בנו ישב באודיסה וידע היטב את המולדבנקה ואת גבורי הרעב שבה, ומקרוב הריח גם את ריח ליטא הברוכה ובתור רופא הכיר את כל אפיסת הכוח של עמו האומלל.

ואף על פי כן בקש פינסקר שהיהודים יחגרו שארית כוחם ויעזרו לעצמם, כי “אם אין אני לי מי לי”. יתנהלו נא לאט, לאט, יזחלו אפילו, ובלבד שלא יעמדו על מקום אחד. והוא, הד"ר פינסקר, המכיר את כוח עמו ואת טבע עמו לא הלך לפניהם, אלא הלך עמהם, בתוכם ממש, ולא פסע פסיעה גסה והסתפק במועט.

אבל הלך והלך והעם עמו. לא נתבייש מקנות בארץ־ישראל איזו חלקת אדמה קטנה ולהושיב עליה איזה תריסר בחורים, ואחר כך לקנות עוד חלקת אדמה קטנה ולהושיב עליה עוד תריסר בחורים – פילטרציה בזויה, אבל מה לעשות? כך הוא המצב וטוב מעט מאפס ורק אל המטרה, רק אל המטרה.

את הרצל אנו מעריצים: הוא היה מושל בחסד עליון ואת פינסקר אנו מכבדים: הוא היה אב רחום. מקערה אחת עמנו אכל תפוחי אדמה.

קונטרס, טבת תרפ"ב