רקע
צבי גרשוני
זכרונות גרשוני

לְזִכְרוֹן

יְדִיד לֹא־נִשְׁכַּח וָרֵעַ

מִיכָאֵל גּוֹץ

בִּרְגָעִים שֶׁל יָגוֹן וְתוּגָה,

בְּיָמִים שֶל סְפֵקוֹת וַחֲרָדָה –

פָּנֶיךָ הֵאִירוּ לְנֶגְדִי

וּכְכוֹכָב לִי הוֹרוּ אֶת דַּרְכִּי.

הַמְּחַבֵּר


 

מיכאל גוץ וצבי גרשוני – שני גבורי הריבולוציה הרוסית.    🔗

מיכאל בן רפאל גוץ (נכדו של ק. ז. ויסוצקי) נולד בשנת 1866. בשנת 1888 גלה עפ״י פקודת המשטרה הרוסית לסיביר לשמונה שנים, ואח״כ בעד השתתפותו בהתקוממות האסירים, שנפצע אז, נשפט לעבודת פרך לכל ימי חייו. בשנת 1898 קבל רשיון לשוב לרוסיה והתישב באודיסה, והשתתף בירחונים הרוסית: ״מיר בוז׳י״, ״רוס. בונסטבו"1. בשנת 1901 יצא לחוץ־לארץ והתישב בפריס ששם התחיל להשתתף באורגניזציה הריבולוציונית. בשנת 1903, בהיותו באיטליה, נאסר עפ״י דרישת הממשלה הרוסית. אבל רבים מאוד קראו תגר על המאסר הזה, והממשלה האיטלקית נאנסה לתת לו חופש. אז התישב בג׳נף ושם מת בשנת 1906 ממחלת השחפת. מדברי סבינקוב ברשימתו “משפט פלוה” נראה, שגוץ עמד בראש התנועה של הפלוגה הלוחמת.

צ. גרשוני נולד בשנת 0718 במינסק (בליטה) וגמר את חוק למודו בתור פרוביזור־בקטריאולוג. בשובו לעיר מולדתו עסק במקצוע שלו וגם בהפצת השכלה בין עניי העם וביחוד בין הפועלים. הוא היה יפה־תאר, גבה הקומה, בלונדי! וחביב על הכל. באשר הבין, כי כל התאמצות האינטליגנציה לעזור לעניי העם אינה מועילה, כי כקיר ברזל עומדת נגדה עריצות הממשלה, החליט בלבו להקדיש כוחו לריבולוציה. במשך זמן קצר קנה לו שם בתור אורגניזטור מצוין. בשנת 1903 נתפס וישב במאסר בפטרופבלובסק בפטרבורג ואחר־כך בשליסלבורג. משם העבירוהו לסיביר – ומסיביר הצליח לברוח בעזרת חבריו (הוציאוהו בחבית של ירקות) ונמלט לאמריקה. שם כתב את זכרונותיו – ומת בשנת 1908 בשוויץ בביה״ח בציריך.

הריבולוציה הרוסית היא דף חשוב גם בתולדות עם ישראל, והשורות היותר יפות שבדף זה – הן זכרונות צבי גרשוני.

*

ציון המשוחררת תזכור בגאון את בניה הגבורים שנלחמו בעד החרות והצדק בכל מקום שהם.

המתרגם

תורגם בימי גירוש יפו בשבתי בחדרה.

1.jpg

 

חלק ראשון    🔗

I    🔗

כשהתראיתי עם חברי, אחרי ברחי מבית האסורים האַקטוּיי (בסיביר), דרשו אחדים ממני בחזקה: כתבה נא לנו זכרונות ימי חייך.

לכתוב זכרונות ימי חיי! כמה זה מגוחך ומוזר! איזה רעיון יש בכתיבה זו ואיזה ענין? למי ולמה היא דרושה? ואיך אפשר לכתבם? בעבר כל כך מועט, בעתיד כל כך הרבה! ולבי הלא נתון לא למה שעבר, אלא למה שצפוי בעתיד. חיים חדשים מרחפים לפני, וקשה לחזור, ואפילו במחשבה, אל מה שכבר עבר. והעיקר – איני רואה בזה כל תועלת. האם לא אחת היא איפה וממי נולדתי, איך גדלתי, איך עברה עלי עת הילדות וכדומה מהדברים, שבהם ממלאים כל ביוגרפיה. כל הפרטים הללו יכולים אולי לענין הולכי בטל, אבל לא לנו, הריבולוציונרים, לשמש להם. יש אמנם חפץ לספר על דבר הצעדים הקטנים הראשונים, שצעדנו על דרך הריבולוציה, אבל עדיין לא הגיע השעה לפרסמם.

אולם על לבי עלתה מחשבה אחרת. הנה המלחמה נמשכת, בכל יום נופלים מחלוצינו לעשרות בידי הממשלה, על פי הרוב צעירים, חסרי נסיון: נפתחת להם השאול השחורה, חרמי הממשלה פרושים לפניהם על כל צעד. סוכני הבולשת אורבים להם תמיד. אין גבול לנכליהם, לכל המצאותיהם השפלות, וכל מגמתם – לשבר את החוסן של הריבולוציונר, את עוז רוחו! והנלכד מרגיש את עצמו בודד וחסר כל ידיעה, ומוקף מכל עבריו ברשתות וחרמים. אז הוא מתחיל להתפרפר מאימה, בבקשו לשמור על הכבוד הריבולוציוני שלא יחולל, אבל הוא יחיד, בודד, וסביביו עננים כבדים ושחורים. ברגעי יאוש כאלה מאוד יוקל לו, אם יודע לו, שלא הוא לבדו בא בנסיון כזה, כי היו גם אחרים שנתנסו כמוהו ושגם הם התאזרו חיל לסבול ולעבור בכבוד דרך כל הנסיונות.

פתגם עתיק הוא: אושר גדול הוא לדעת מראש את האסון העתיד לבוא. אנו הריבולוציונרים חושבים אמנם את יסורי בתי הכלא של ה“צאר” לא לאסון, אלא למפטיר טבעי, שמוכרח לבוא בגמר העבודה, ואעפי״כ הידיעה ממה שנעשה שם “מעבר לחיים”, בודאי שתועיל לחלוצים הצעירים.

ולהם אני מתכון בבואי לרשום את השורות הללו. לצערי, הרבה דברים שהיו יכולים להביא תועלת לצעירים, לא הגיעה השעה לפרסם, וכמה דברים אצטרך להזכיר רק בדרך אגב.

*

אתחיל מרגע התפיסה. זה היה בראשית האביב 13 מאי 1903. בספירות של הקבוצות, אחרי איזו ירידה, באה התרוממות הרוח. הרצח שנעשה בפועלי זלטואוסט, שעורר קצף גדול בכל המדינה, לא עבר בלי שלומים. בששי למאי בעצם היום הומת ביריה שר הפלך בוגדנוביץ, שהיה חייב ברצח זה.

הקבוצות היו עסוקות אז בבנין. יחידים וקבוצות השתדלו לבוא לידי איחוד. הכוחות רבו (לפי ערך הזמן ההוא). עמדו אז על הפרק מעשים רבים. צריך היה לבוא בדברים עם המנוח פוליבנוב, שנמלט אז מסיביר, עם הקבוצה מסמולינסק שממנה יצא הלוחם הכביר שווייצר, שנהרג בעת ההתפוצצות במלון בריסטול, עם א. בוצינקו ועוד. סוף דבר: היורה היתה בעצם רתיחתה.

בנסעי מסאראטוב, עד שבאתי לווֹרוֹניז' הייתי פוסח על שתי השעיפים אם לנסוע ישר לסמולנסק או לסור לקיוב, ששם הייתי צריך לבוא בדברים על דבר הדפוס של המפלגה.

מקיוב הייתי מתרחק באופן אינסטינקטיבי: פקידות הז׳נדרמים ידעה ע״ד בקורי התדירים בקייב, והמרגלים היו אורבים לי.

אינני יודע בעצמי, איך קרה כדבר הזה – לדרכי הגורל אין חקר – ואנכי סרתי אל קיוב. ולבל אצטרך לבוא העירה, שלחתי תלגרמה ברמזים, שיפגשוני בדרניצה, תחנות אחדות מקיוב. באתי שמה – ואין האיש שהיה דרוש לי, ותחתיו מצאתי איזה “טיפוס”, שאינו דרוש כלל למי שעוסק בריבולוציה. אחרי ששבעתי לבדי אויר חפשי של היער, נסעתי במסע השני. וכדי להמנע מכל פרסום, ירדתי אל התחנה קיוב II. הבטתי מסביב והנה חמשה אנשים עומדים קרוב לי.

בשבילי, או לא בשבילי? זו היתה השאלה, שאמנם מהרה נפתרה.

עברתי את התחנה ושמתי פני אל הרחוב, והנה – בשבילי! רק בשבילי! להביט לאחור – אסור. והנני ממציא לי תכנית של נסיגה: לבחור עגלון, לתת לו שכר ולהסתתר. התכנית אמנם היתה גאונית, אבל גורלה היה כמו כל גורל תכנית גאונית: לא נתנו לה לצאת לפועל. רק נראה מרחוק עגלון, הנה אלה רצים כבר אחרי, וכעבור איזה רגעים עמדו על ידי שתי כרכרות. אחד הרודפים תפס אותי בידי מאחור. אני מרגיש חבוק של ידים חזקות וברגע אחד סבבתני חבורה קטנה וחמימה: חמשה מרגלים ושוטר אחד.

אחד חולק לי כבוד ונוטל את תיק הכתבים מידי, שנים אוחזים בי, מזה אחד ומזה אחד ומושיבים אותי על הכרכרה, ונוסעים לרובע שבקיוב הישנה. שם היא פקידות הז׳נדרמים. בדרך אני מתחיל לבחון את הקרקע.

– למה תפסתם אותי?

– ככה, נצטוינו.

– הזהרו, שלא תקבלו עונש בעד זה. בודאי משגה היה אתכם.

– אפשר גם זאת? אך אנו עשינו מה שנצטוינו.

– הכי אתם יודעים אותי?

– מאין לנו לדעת? אמרו, שיבוא הנה אחד. והנה באת. מה יצא מזה – שם יתברר.

– כן, שם יתברר, אני חושב בקרבי, בתארי לעצמי את ענין הבירור.

הננו נוסעים. ההמון מביט בחשד, מה היא החבורה המוזרה הזאת? ומסביב הכל כרגיל: שלטים, חנויות, זוגות הולכים אל הגנים, מוזר הדבר: במשך שתי שנים ויותר השתדלתי לתאר לעצמי את רגע התפיסה: איך יהיה אז? מה תרגיש אז, באותו הרגע, המבדיל בין “היה אדם” ובין “איננו”. וכל הזמן תארתי לעצמי, שהרגשות יהיו אז אחרים, שכמוהם לא הרגשתי מעולם. והנה מצב רוחי פשוט מאוד. כאילו לא קרה כלום.

אך מחשבה אחת מקננת במוחך: הנה בא הסוף! וכמה פשוט הדבר!…

הבטתי אל כל עבר: אולי אפשר… לא, בשום אופן אי אפשר. והנה הגענו. רובע קיוב הישנה. שלום לך, דירת מלוכה!… בפנים יושב פקיד הרובע, מסביב דממה וריקנות, המרגלים התלחשו עם הפקיד.

מתחילה השאלה הרגילה: – מי אתה?

– תעודת מסעך?

– הנה.

התחיל החפוש. מכיסי הצדדי הוציאו ברונינג. הפקיד התעורר למראהו.

– יש רשיון?

– אין.

– אם כן, עסק ביש.

– האמנם? האם כל כך מדקדקים בדבר?

– עכשיו מדקדקים מאוד. ובפרט ברונינג. בודאי שלא תצא נקי.

– אכן זה מקרה! ואולי איך שהוא יעבור.

– ישב נא שם, ימתין. פקיד השמירה יבא מהרה.

לפי הנראה אינם יודעים כלל מי אנכי. אני יושב. אולי אפשר… לא, אי אפשר. המרגלים מבלי דעת מה לעשות, עומדים על יד הדלת. עברו כעשרים דק. פתאום נפתחה הדלת ברעש, ואיש לבוש בגדים ציביליים התפרץ אל תוך הבית. כרגע הכרתי – ז׳נדרם מתחפש. הוא ממהר ובא ישר אלי:

– שם משפחתך?

– אם תפשתני, בודאי אתה יודע מי אני.

– יותר טוב אולי היית אומר תיכף, בלי דחויים יתרים.

אינני יודע, אם מפני הטון שלו שהיה יותר מדי גס, או מפני הרוגזה שהיתה גדושה, קראתי, מבלי חשוב הרבה: אתה, אדון. לפי הנראה בבית מרזח התחנכת! אנכי מבקשך לא לדבר עמי בטון שכזה.

פקיד השמירה נסוג צעד לאחור. שם בי מבט חודר ופתאום קרא: ז׳נדרמים, שוטרים, לשמור את הדלת! בראשכם תהיו ערבים לי בעד האיש הזה! ואחרי שפנה באיזה שאלה אל פקיד הרובע, שהיה נבוך ולא ידע מה לעשות, התחיל לרוץ כמשוגע הנה והנה בחדר.

הנה נתאמת המשל: ברגלי כי ארקע, ולגיונים מעפר יצמחו! ברגע אחד, בטרם שהספקתי להביט סביבי, והנה כל החדר נמלא ז׳נדרמים ושוטרים עד אפס מקום, מי בבגד־שרד לא מכופתר, מי בחולצה, בתלותו עליו חרבו בהליכה, – כולם מביטים בהשתוממות:

על מה ולמה השאון הזה? הכי יש כאן ריב ומהלומות? רצים על פני המדרגות, עולים ויורדים, הטיליפון מצלצל בלי הרף… העסק “מתנפח”..

בחפצי לדעת מה גרם לתפיסתי, הכנסתי ראשית כל מחאה נגד העובדה, שסוכני השמירה תפסו איש שלא נודע להם כלל מי הוא.

– הלא אתה פלוני! אנחנו הלא יודעים! למה אינך אומר את שמך?

– הגידו לי בראשונה למה תפסוני סוכני השמירה, ואחר כך אדבר עמכם.

וכך לא הוצאנו איש מפי אחיו כלום.

בשעה אחת־עשרה הכניסוני לתוך חדר. את המפתח לקח עמו שר הגדוד. על יד הדלת העמידו ז׳נדרמים, שלא ימושו מ“האשנב” שבדלת.

הלילה הראשון בדירה החדשה עבר בלי סכסוכים. התבן קשה, ודוקר, הפשפשים עזי נפש… אולם לסוף גם הפשפשים עיפו, והריבולוציונר נלאה – ויישנו.

ביום הכניסו ז׳נדרמים אל תוך חדרי, אחד – “חוחול” (מבני רוסיה הקטנה) בא בשנים, והשני צעיר.

שעה אחת, שתים, לא דברתי עמהם כלום. אחרי שנשמו מאפס עבודה, ועצמות לחייהם נשתברו ברוב פהוק, נכנסתי עמהם בשיחה.

– ומה דעתכם? למי יותר טוב? לכם או לי? אנכי, לכל הפחות, יודע בשביל מה באתי לכאן, אבל אתם, במה חטאתם אתם?

– זוהי חובתנו! דבר ידוע! – הפליט החוחול מבין שיניו, בהביטו את תוך החצר.

– אמנם חובה! אבל העלה על לבכם לחשוב במה אשמתי כי צוו עליכם, לבלי הסר עין ממני?

– מה נחשוב? אנו אנשים קטנים: מה שהפקידים מצוים, אנו עושים.

– זוהי לא כך לגמרי. אילו היו מצוים עליכם להאכיל את הרעב ולהשקותו – בזה, כמובן, אין מה לחשוב. אבל כשמצוים עליכם לבלי להסיר עין מאיש, שהפקידים שלכם יובילוהו מחר אל התליה, האמנם איכם חושבים: למה רוצים לתלותו?

הז׳נדרמים נפגעו בדברי. הם הלכו וקרבו אלי.

– שמעו נא. חשבו נא רגע דרככם. אנכי הלא ידעתי מה צפוי לי בעתיד. מדוע עזבתי את ביתי, את קרובי ואת רכושי? הלא לא משוגעים אנו? מובן הדבר שיש איזה ענין בזה? שאנו רוצים באיזה דבר?

וכך שוחחנו כשעה. גם עכשיו כמו חי עומד לנגדי הז׳נדרם הזקן, בעל העינים השחורות, מכוסה בזעה מהתרגשות, שתפסה אותו, על שנכנס בשיחה אנושית עם “האסיר”.

בשעה החמישית אני שומע כי קם איזה שאון. נכנס אופיציר הז׳נדרמים: הכבד!

במבוא על המדרגות ז׳נדרמים ושוטרים כחול. מכניסים אותי לחדר שגם הוא מלא מהם. שם גם הפקידים. הקטיגור של היכל המשפט לבוש שחורים.

– בפקודת הדפרטמנט של הפוליציה יעבירוך לפטרבורג.

הוגו אומר, כי התלינים, בשעה שהם עושים את תפקידם, הם מנומסים מאוד. גם הז׳נדרמים הרוסים בזמן שלפניהם עבודה “חשובה”, הנם לא פחות מנומסים. זוכרני, כי מהטון המנומס שלהם פעם לבי: הם, לפי הנראה, עתידים להתחיל בפעולה – חשבתי בלבי.

– תואיל בטובך להתפשט עד גמירא.

התפשטתי. ישבתי.

בדקוני, לא מצאו בי שום דבר נגד החוק. אומרים, שהמלכים עוסקים בהתלבשותם באיזו חגיגיות, איני מבין איזה תענוג הם מוצאים בזה.

– הבא לבנים נקיים.

התלבשתי.;

– נגמר? – שאלתי.

– כן, נגמר. אך, אדון ג., איזה דבר קטן לא נעים תצטרך לסבול. פקודה מגבוה… הנה הטלגרמה… לא אנו חייבים.

הקולונל מגמגם במבוכה ומראה על איזה ניר.

– מה שם?

– הגיעה פקודה.. לאסור בכבלים.

נכנס חיל וכבלים וסדן בידו. נשמע קול צלצול הכבלים.

הכבילה היא עכשיו בודאי חזיון רגיל. אך מה שאני מספר היה לפני הכרזת “הקונסטיטוציה”. ואז עדיין לא היו רגילים בזה. כולם באו במבוכה, מתביישים. כל העינים מושפלות לארץ או מביטות אל עבר אחר. משתדלים שלא להביט איש בפני רעהו. בחנו את הכבלים אם הם מתאימים. בחרו לפי המדה. נשמע קול חזק של הפטיש, בהכותו על מקום החיבור. רעד עובר על כולם. העינים משתפלות עוד יותר. הקטיגור מוצץ את הסיגרה בחזקה, הקולוניל מביט דרך החלון, כאלו בוחן איזה דבר בתשומת לב. ישר לנגדי עומד הז׳נדרם בעל העינים השחורות, שעמו נכנסתי בבוקר בשיחה. מבטינו נפגשו. מעיניו היה ניכר, כי הוא משתתף בצערי ורחמיו נכמרו. הוא היה חיור כמת. ואנוכי משתדל להביט אליו ישר. החיל עושה עבודתו במהירות. הפטיש הולם בחזקה, והדפיקות, כנראה, מעוררות את רגש היושר גם בבני אדם אלה.

– נכון! הדרושים גם לידים?

הקולונל הניע בראשו לאות הסכמה. הז׳נדרם בעל העינים השחורות בנשמו בכבדות, משתדל להשען אל הקיר, אך גם שם אי אפשר לו לסמוך ומיראה פן יפול, מתחמק לאט, לאט ויוצא.

איזה רגש מוזר תוקף את האסור בכבלים, רגש נעלה, חזק. הכל כאילו מתרומם בעיניו. הוא מרגיש נשימת המות… רחוק מהארץ… קרוב אל השמים… ברגעים כאלו כל הענויים, אפילו היותר קשים, מתקבלים בשמחה, ואין המכאוב מורגש כל כך. הידים חובקות באהבה את הברזל של הכבלים, הראש משתפל יותר יותר, והשפתים נוגעות בהם בנשיקה…


II    🔗

במרכבה יפה, בלוית קוזקים, אנו ממהרים אל בית הנתיבות. סובבנו את המסילה, ולתמהון ההמון, הגענו ישר אל הרכבת. לנו מסרו שני תאים, את הרכבת ריתקו אל המסע המהיר. ובלוית שני אופיצרים וששה סגנים – לפטרבורג.

הרבה דברים מענינים קרו בדרך, אך רובם מה שלא נאה לספר.

בכל הדרך שלחו טלגרמות, שהז׳נדרמים יפגשו את הרכבת נ… לקהל אמרו, כי איזה שר גדול נוסע.

לא אשכח את הקוריוז הזה:

ביום השני לנסיעתנו, הציע האופיצר להביא לנו אוכל מריסטורן־הרכבת אל תוך התא. המשרת חשב, כי צריך לשמש לאיזה שר גדול ונכנס בהידור וכלי כסף בידו אל תוך התא. והנה מצא לתמהונו על הספה איזה ג׳נטלמן שוכב מכובל בידיו וברגליו תחת שמירת ז׳נדרמים מזוינים. הוא כל כך נרעד עד שהפיל הכל מידו, וזמן־מה לא יכול להשיב רוחו.

אחר־כך כשנחה דעתו, רצה לקחת את כלי הכסף בחזרה. חוטא שכזה יכול גם לשלוח יד בכלים היקרים. בעד הדבר הזה נזף בו סגן האופיציר, המלוה אותי, וקרא לו: עם הארץ, בור, טטרי!

הגיע הערב. והאופיציר יושב יגע בפרוזדור. הסגנים נעשו יותר רכים והרשו לפתוח את החלון. אל תוך התא התפרץ ריח של אויר ערב חם של אביב. המסע הולך לאט במקום היותר יפה לא רחוק מויליקה. על ראי הנהר מתנועעות סירות בתנועה קלה. נשמע קול מצלצל של צעירים. נערות מלובשות בבגדי צבעונים של אביב מניפות לנו במטפחותיהן. על שפת הנהר יער עבה. פה ושם נשקפות קבוצות יפות של מטיילים. הדשא הרענן והלח ופרחי “זכריני”, הדומים לעיני ילד שוחק, כאילו מושכים אותך אליהם. נעים וחמימות מסביב. צער העולם, היסורים, הרעב, הקור, העדר הזכויות, הגיהנום של העריצות והעבדות המושלות ברוסיה – הכל כאילו נעלם, הכל עבר. החיים נראים כל כך יפים, כל כך מושכים אליהם. אפילו הז׳נדרמים גם הם שקטו, גם הם כאילו כושפו בקסמי האביב.

מה מאוד משתוקק הנך שמה – לחופש! אל תוך הלב מתגנב המכאוב ונכנס. איזו תוגה מכבידה לוחצת את הנפש. המחשבות – כבדות חסרות תוכן קבוע: איזה קטעי זכרונות לא בהירים, איזה קטעי עתיד ערפלי נרגז. מהלב מתפרץ קול ענות, או אנחה. הגוף רועד; ואולם צלצול הכבלים משיבך אל המציאות. הז׳נדרם בעצב מניע בידו כמתיאש: הוי חיים קטורגיים!..

אך הרשמים ומצב הרוח הולכים ומתחלפים מהר. מחר בבוקר נבוא לפטרבורג. האומנם כך נגיע שמה? האומנם לא יקרה בדרך איזה דבר? המוח מתחיל לעבוד כמו אחוז קדחת.

לברוח! לברוח, איך שהוא! והנך מכין תכנית הבריחה.

בלילה ייעף האופיציר, ישב לו בפרוזדור. את הז׳נדרמים אפשר לשכר. במקום שהמסע עולה על גבעה אפשר לקפוץ מהחלון. והכבלים? אפשר לקרוע את הכתונת ולכרכם שלא יצלצלו. צריך יהיה לגזול חרב מהז׳נדרמים וביער לשבר בה את הכבלים.

– והכבלים שעל הידים? סבון! צריך להשיג סבון למשוח את הטבעת היטב, והידים תחלצנה. הכל נחקר, הכל צפוי מראש. המצב הנפשי העגום, שבא לרגלי החמימות האביבית. חדל. הלב הולם הולם בחזקה, אתה עף ברעיונך, ה׳ יודעה אנה, והנך כבר חובק את החופש.

לו רק ימהר הלילה לבוא! שואף הנך ללילה… – – – – – – – –

הרכבת עומדת על יד איזו תחנה קטנה. נגש פקיד התחנה בכובע שעליו זר אדום. הוא מניע לגשת אל החלון. אני מסתכל, ורעד עובר כל עצמותי.

– אתה, מיכאל? איך זה באת הנה?

– אל תשמיע קולך! היה נכון! אל ירך לבבך ממה שיקרה על אם הדרך; כשתשמע ״אצלנו פרחים״ תבוא אלינו. אלה הם – משלנו. היה שלום! מהרה נתראה!

– עמוד נא רגע, למען ה׳, מיכאל, הסבר נא לי איך באת הנה? ומדוע הנך בבגדי שרד של פקיד התחנה? איך מהרתם שם להכין את הכל?

אנכי נדבקתי אל זכוכית החלון, אך מיכאל אחרי שעשה לי סימן להיות נזהר, מהר להתרחק מהרכבת ונתן אות, שהרכבת תסע לדרכה. הלב פועם, כאילו שם פטישים הולמים.

המסע ממהר לכתו, ואח״כ הוא רץ במהירות רבה – לפי הנראה יורד בשפוע. ואחר כך התחיל ללכת לאט. פתאום – איזה פלא! הרכבת מתגלגלת לאחור! מתגלגלת בקלות ובלי כל רעש, כאילו ניתקה מהמסע. אחרי איזה רגעים הליכתו נעשית יותר אטית. אני שומע קולות. מפקד אחד קרא: שלפו החרבות! ואחר נשמע משק חרבות. בפרוזדור נשמע קול חזק: מי כאן בראש המלוים? מדוע אין ראש המלוים במקומו?

הז’נדרמים קופצים ממקומם, משפשפים את עיניהם, מעוררים את האופיציר שעל המשמר. אל תוך התא נכנס גנרל של הז’נדרמים ונותן בקולו על האופיציר.

– כך אתה ממלא את חובתך? כך אתה מלוה את החוטא המדיני? – האופיציר משתדל בקול של איש הקם רק משנתו להסביר לו איזה דבר.

– לשתוק, כשהפקידות מדברת עמך! האינך יודע, כי גדוד פוחזים הבדילו את הרכבת מהמסע ורצו לגזול את האסיר שלכם. ורק הודות לחריצות השליש שלי, הצלחנו לגרש את הגדוד.

אנכי שומע מבלי דעת אם חי אני או מת. “היו נכונים לגזול את האסיר”! זה מה שבקשו, והנה כל זה נתבטל! מיכאל המסכן! היודע הוא כבר?

– אתה יודע את כל האנשים אשר עמך? שואג הגנרל.

– כך, הוד גדולתך. הם אנשים שאפשר לבטוח בהם.

– שאפשר לבטוח בהם! כאן בלי בגידה לא היתה אפשרות לעשות כדבר הזה. אתם כולכם תמסרו למשפט! לבדוק את הכבלים של האסיר.

בוחנים, הכבלים שלמים.

– אדון אופיציר! במקום המלוים האלה יבואו אנשים משלי ללוות את האסיר. העמד שמירה כפולה!

אל תוך התא מתפרצים ז׳נדרמים בחרבות שלופות. האופיציר חפץ לדבר איזה דבר, אך הגנרל שוב מתנפל עליו, מאיים בחומר הדין, במות ע״י יריה. דלת התא נסגרת. אחד מהז׳נדרמים מתכופף אלי, נושק מצחי ולוחש: “אצלנו פרחים”. שנים מרימים אותי על הידים, מוסרים אותי אל ז׳נדרמים העומדים מבחוץ, ואלה – על ברכי איש שרוכב על סוס, ואנו – בורחים.

– מכיר אתה! – לוחש קול ידוע לי.

– הס! עוד הסכנה לא עברה.

ואנחנו רצים כברק.

פתאום – קולות קריאה, יריות…

– החבא בתוך היער, – קורא מיכאל, בהורידו אותי מהסוס. הסוס שנפצע ממהר לרוץ כמשוגע. ואחריו מהר איזה גדוד, שהוסיף לירות. דממה. אנחנו קמנו והלכנו אל תוך עבי־היער. הכבלים אינם נותנים ללכת. ואי אפשר להסירם. הבוקר מתחיל להאיר. הרגלים והידים כואבות, דם זורם מהן. צמאון להוט. מיכאל עוזר לי בכל כוחו. עצבות נוראה תוקפת אותי.

– לא אוכל ללכת עוד. אני מרגיש. כי אשאר במקומי.

– עוד מעט, עוד מעט – ואנחנו נגיע אל המטרה. מרגיע אותי מיכאל.

מרחוק נראה בית קטן. בעמל רב אנו מגיעים אליו. עצי אגוז, מרפסת של זכוכית… מה זאת? מבפנים קול אשה – היכן הוא? תנו לי לגשת אליו.

– אמא! את! ה׳ אלהים, אני משתגע! מה קרה פה? איך באת הנה?

– אנכי, אנכי, בני, ילדי! עכשיו לא נמסור אותך עוד!

ידים חמות חובקות אותי – – – – – – – – – – – – – – – – –

הקיצה, אדון! מהרה נגיע. מדוע זה אי אפשר להעיר אותך! נוהם הז׳נדרם ראש המלוים. מבעד2 החלון נשקף בוקר עליז ובהיר. אנחנו מתקרבים לפטרבורג. האופיצירים מלובשים בבגדי שרד. מצב הנפש שבא בעקב החלום ממהר להשתנות, ותחתיו בא מצב נפש של לוחם. – מהרה אפגש עמהם, עם “פטרבורג” – אני חושב בהתרוממות הרוח, והקרב הוא האחרון! בעתיד מצטייר המשפט, – המשפט הראשון של סוציאליסטים־ריבולוציונרים. מתאסף המון רב, קהל יפה. מכירים וידידים: אך “אנו” נראה להם, איך צריכים להלחם! בעוז ובעליצות הנך מביט לפניך. המשפט הראשון בשביל הסוציאליסט דומה לנשף המחולות הראשון בשביל צעירה בת שש עשרה. לא איכפת מה שהמשפט הראשון הוא כמעט תמיד גם האחרון, ששם הלאה – במת התליה. אתה הולך כמו למלחמה, כמו לחגיגה.


Ill    🔗

במצב נפש שכזה הכניסוני בלויה גדולה לבית פקידות הז׳נדרמים. הכניסוני לתוך איזה חדר. באמצע – כסא: בשביל ה״בניפיציאנט" מסביב ז׳נדרמים. חכיתי לראות איך יפול דבר.

בפטרבורג מנומסים מאוד! רק באתי והנה כולם מוכנים להראות לי כל מיני כבוד והדר. מהרו לפגוש אותי דיפוטציות ממוסדות שונים: מהמחנה של הז׳נדרמים מהמיניסטריום של המשפט, מהמיניסטריום של העניינים הפנימיים ועוד.

את הכבלים לא הסירו. הוצגתי בפני מכונות־הצלום מכובל בידי ורגלי.

– לחקירה ודרישה!

בצלצלי בכבלים, בהפריעי את מנוחת הצבור ואת השקט, הנני הולך אל חדר החקירה. הגנרל של ז׳נדרמים – טרוסביץ היפה – אז סגן הקטיגור של היכל המשפט לעניני סתר, עכשיו בחסדי הממשלה – דירקטור של הדפרטמנט של הפוליציה – מכירי מאז, אך אי אפשר להגיד מכיר רצוי…

– שם משפחתך – גרשוני?

– אתה יודע יותר ממני. במה אוכל לשרת?

– על פי החוק (!!!) – צריך במשך עשרים וארבע שעות להודיע לנתפס במה הוא נאשם. היואיל להודיע את שמו?

– לא, איני רוצה. אולי יואיל האדון “בא־כוח המשפט” להסביר לנתפס, למה תפסוהו הסוכנים מבלי לדעת מי הוא?

– הטכניקה של התפיסה זהו ענין של פקידות השמירה: אנחנו איננו יודעים מזה כלום. אותך מאשימים בשייכות אל מפלגת הסוציאליסטים־הריבולוציונרים ואל האורגניזציה הלוחמת, בהשתתפות ובהריגת המיניסטר סיפיגין ואת הגוברנטור בוגדנוביץ, בהתנכלות בחיי הקטיגור הראשי פובידונוסצוב.

– הלא היו עוד התנכלויות בחיי אובולנסקי ופון־ואל, מדוע לא ישימו גם אלה על ראשי! עכשיו אולי מותר לי ללכת לחדרי? האם לא כן הוא?

– כאן פקודה להושיבך תחת שמירה. התחתום?

– אנסה לשבת בלי חתימה. אולי לא יגרשוני גם ככה.

– אם כן, אתה ממאן להגיד לנו כלום?

– כן, דומה לזה. אני מבקש להכניס בפרוטוקול את מחאתי נגד הכבלים ששמו עלי, שבהם אני רואה מעשה נקמה מצד הממשלה.

עד השעה השתים עשרה בלילה ישבתי בחדר הז׳נדרמים.

בחצות הלילה הוציאוני, הושיבוני במרכבה ובלוית שומרים נסענו. נגשים אל גשר־ההיכל.

הנהו! מובן הדבר, לפטרופבלובקה.


שערי ברזל. האופיציר של הז׳נדרמים משתדל למצוא בשבילי דירה. המשא ומתן נמשך זמן ארוך. לסוף – השערים נפתחים – הואילה נא להכנס! עוברים אנו דרך חדר השמירה ששם עומדים שתי שורות של חיילים מזוינים. צלצול הכבלים נשמע למרחוק. אנו עוברים את הפרוזדור של הקומה התחתונה. דלתות התאים פתוחות3. משם מנשב חושך, קור ועפוש. לפניך מתיצבת תמונת “זאסטינקי” – היא האינקביזיציה הרוסית מלפנים. אנו עולים על המדרגות; נטינו פעם אחת לצד אחד, ותיכף הראוני את הדירה המיועדת לי.

מבוכה קלה, על פי החוק צריך מתחילה לפשוט את הבגדים ולבחון הכל, ואולם מפני הכבלים אי אפשר להסיר את הבגדים ואת המגפים. להסיר את הכבלים בלילה אין הקומנדנט מרשה, בפחדו פן יעורר בזה את האסורים. צריכים היו איפוא להסתפק בבדיקת הכיסים והפה.

דרך החלון הקטן נכנס אור הבוקר המוקדם שבפטרבורג. הנר בפמוט הברזל מתחיל להיות כהה: ריח טחב עולה. התא הוא רחב למדי: ששה צעדים ברוחב ועשרה באורך. התקרה שפלה, עשויה כיפה. החלון הקטן הוא מלמעלה, סמוך לתקרה. נוכח החלון, כמעט על ידו מתנשאה חומת המבצר. החומה אפורה, כמעט הרוסה, בבקעים עלו עשבים ירוקים4. המשכב מחובר אל הכותל, קרש ברזל התקוע בתוך הקיר, הוא מעין שולחן, ובית הכסא – אלו הם כל צרכי הדירה.

בבוקר השכם העירוני והוליכוני אל הקומה התחתונה להסיר את הכבלים. מהעדר מומחיות עסקו בזה כחצי שעה. לקחו את בגדי ממני ומסרו לי בגדי מלכות – לבנים, סנדלים וחלט ירוק – זוהי חליפת הבגדים. נכנס המפקח על דירות האסירים הקולוניל וירובקין – להודיע – את “הזכויות” ואת “החובות”.

– מותר לכתוב לבני המשפחה?

– כן, שתי פעמים בשבוע, רק צריך להמתין שתבוא הרשאה מהדפרטמנט של הפוליציה.

– להתראות עם הקרובים?

– בודאי, בודאי! רק אם יבוא רשיון מהדפרטמנט של הפוליציה.

– ואת האוכל ייטיבו?

– ככל חפצך! רק כשיגיע לזה כסף מאת הדפרטמנט של הפוליציה.

– ומאבדים כאן את עצמם לדעת, קולוניל, גם כן ברשיון הדפרטמנט של הפוליציה?

– אין לו איזה דבר להודיע?

– לא כלום.

החדר שלי היה המפורסם בתולדות המבצר, הוא 46 №. החדר הזה נבדל לגמרי בדלתות כפולות ובריח של ברזל. נוכח החדר העמידו שומרים ז׳נדרמים. האקוסטיקה עשויה כך, שכל רשרוש מקים רעש חזק. כשאתה מהפך בספר, נשמע בקצה הפרוזדור השני. החדר קר וטחוב. מסיקים עד חודש יוני ולפעמים כל הקיץ. חצי־אופל בלתי פוסק. מספטמבר עד מרץ נותנים מאור לעשרים שעה במעת לעת. ועודך צריך לקנות משלך! שבועות שלמים צריך להבעיר נר כל היום5.

באמצע הבנין חצר נטועה עצים. באמצע החצר בית מרחץ. השמירה נמסרה לצבא. בפנים – ז׳נדרמים וסגני אופיצירים, שעובדים לרצונם בצבא עבודה למעלה מן הזמן הקצוב. לדבר עם האסירים נאסר באיסור חמור. נכנסים אל תוך החדר, מוליכים לטיול או לצרכים אחרים בלוית שנים דוקא. כל אחד מרגל את השני וכולם יחד את האסיר. החפושים בחדרים נעשים כמעט בכול יום, בשעה שמוליכים לטיול, שנמשך מ־12 עד 15 דק. את הבגדים החפשים נותנים רק לזמן הטיול.

הגיעו ימים כהים, אפורים, בלי כל שינוי. ספר אין, חליפות מכתבים אין, ראיון אין. השאלה מנקרת במוח: מאין נודע להם דבר בואי לקיוב? האמנם הגיעו עד סודות האגודה, וכל השיטה הסודית שיצרנו, ושעליה סמכנו כל כך הרבה – עלתה בתוהו?6 מה נודע להם מעבודתנו? את מי לכדו עוד ברשת? את מי אסרו עוד? אי אפשר לדעת כלום ולכן אי אפשר להודיע. פעמים אחדות בא טרוסביץ לבקרני, אך אחרי שהודעתיו באופן מוחלט, שלא אגיד לו כלום, ובקשתי שלא ירגיזו את מנוחתי – עזבוני ויחדלו ממני.

עבר חודש, עברו שני חדשים. באמצע יולי הביאו את בגדי: התלבש! 7 הוליכוני אל חדר החקירה והדרישה. והנה לפני מכרים: טרוסביץ והקולוניל של הז׳נדרמים.

–?!

– הנה מוסרים לך עוד הוספה לאשמה, שהשתתפת בהתנקשות בחיי הגוברנטור החרקובי הנסיך אובולינסקי.

– ולא יותר?

– לא יותר. האשמה נודעה על יסוד העדות והוודוי מלב טהור של קאטשורא.

קרבי נחמרו רגע, אך מהרתי להניח את דעתי: להטי הז׳נדרמים! השתדלתי להיות שוקט לגמרי.

טרוסביץ שרצה, לפי הנראה, להפתיעני ולעוררני לבוא עמו בדברים, מתחיל לדבר בהתגלות לב: למה ומה דבר קאטשורא, ומעכשיו “יחוננוהו” ויקלו את ענשו, וכדומה. אך בדרך אגב הזכיר איזה פרטים, שאותם אמנם אפשר היה לו לדעת רק מפי קאטשורא. מחשבותי עובדות בחזקה, הלב כואב לאין חקר.

רוצה הנני להבין את המצב. האם זוהי מלכודת של הז’נדרמים, או שקאטשורא נפל באמת? הנני משוה את הפרטים, ומחשבה נוראה מחט עשת חודרת לתוך מוחי? – אין ספק: אלה המה דבריו של קאטשורא.

תבערת גיהנום התלקחה בנפשי. לבי סוער מהרעיונות השונים העוברים במוחי. התאמצתי בכל כוחי להראות פנים כאילו אני שוקט בקרבי, והשתדלתי עד כמה שאפשר להחלץ משם ולבוא אל חדרי! מהר אל חדרי!

סוף סוף נשמע קול הבריח – ואני נשארתי לבדי. במחשבתי עולה איזה דבר גדול, גדול מאוד ונורא. מלקחים צובתות את הלב, קור קבר מחניק חודר עד עומק הנפש.

היודעים אתם מה זה פחד המות? ברגע ההוא הרגשתי אותו. שמה אחזתני, בהעלותי על לבי אבדן אותו האיש, ובחשבי על דבר הפלא והסתרים שבדבר הזה, שאנו קוראים אותו בשם נפש האדם. כחזיון מעיק עובר לפני: קאטשורא – בוגד! השכל ממאן להאמין, ושלא להאמין – אי אפשר.

כוח המדמה עובד עבודה קדחתנית ומעביר לפני את כל היסורים והענויים, שהיו יכולים לשבור את חסנו של קאטשורא ולהפוך את האיש האמיץ, הנאמן ובעל ההכרה הזה – לבוגד, למוציא דבה ומלשין. אמנם תמיד מכאיבה ומדאיבה נפילת כל עסקן ריבולוציוני. אך כשאתה בבית האסורים, כשלך צפויה גם כן אותה הדרך המלאה קוצים של האינקביזיציה של הצאר, כשלוע המשפט הרוסי פתוח לפניך לבלעך, אז הנפילה המוסרית של הריבולוציונר באה כבשורה רעה מיוחדת במינה.

הוא נפל, ואתה? – התוכל אתה לעמוד בנסיון? איך אפשר לי למוד מראש את כוחי? איך אפשר להגיד מראש בבטחה: אנכי אעמוד בנסיון ואלך בלב שוקט נגד נכלי הממשלה החטאה?

הרבה רגעים קשים ומעיקים עברו עלי בחיי. אך לרגעים מדאיבים ומחריבים את הנפש כמו אלה, לא פללתי.

אחרי כן נגולו לפני תעלולי פלוה במשפט הזה.

הוא החליט לא ליצור פרוצס גדול של מפלגת ריבולוציונרים־סוציאליסטים, פרוצס שעלול לעשות רושם על הצבור, אלא להבדיל מתוכם אנשים אחדים ולתלות בהם מעשי טרור ולקרא להם שם פלוגה לוחמת, שנתפסה כולה בידו, מבלי השאיר כלום. באופן שכזה יהיה הערך הצבורי של הפרוצס הזה קטן מאוד, כמעט אפס.


IV    🔗

יותר מחודש ימים לא הרגיז איש את מנוחתי. בימים האחרונים של חודש אוגוסט בשש בערב, בשעה שמביאים את ארוחת הערב, נפתחה דלת חדרי. לכל אסיר יש כד גדול לקבל בו מים חמים. כשהז׳נדרם בא לחלק את הקערון, הולך כל אסיר נגדו עם הכד שבידו. כששמעתי שהדלת נפתחת, הייתי בטוח, כי מביאים אוכל. מבלי הסתכל הלכתי ישר אל הדלת והכד בידי. וקודם שהספקתי להביט, והנה פְּלֶוֶה במקלו נכנס, ובמהירות חתול, בהביטו בחרדה, קפץ אלי.

הוא נגש אלי כל כך קרוב, כאילו רצה לחבקני. לפי הנראה הליכתי התמימה עם הכד, בכונה טובה וישרה, נתפרשה בעיני המושל היחידי של רוסיה, באופן רע. רגעים אחדים עמדנו זה מול זה.

על פי פקודתו נסגרה הדלת בעדנו, ואנו נשארנו לבדנו בחדר.

– היש8 לך מה להגיד לי? – הוציא הוא משפתיו בקול מרוסק למדי.

אחרי שלא צפיתי כלל לבואו, והכל קרה באופן כל כך פתאומי, לפי הנראה, לא ידעתי בעצמי מה לענות והסתפקתי9 רק בדיבור של קריאה אחד: – לך?!

אך לפי הנראה הדיבור הזה יצא באופן עז, והוא ברח מהר, כמו שמהר להכנס. יותר מזה לא נפגשנו וכל הספורים ע״ד הביקורים שלו אינם אלא לגנדה. מה שהיה רוצה לדעת, לא נודע לו, אך שמעתי, שמהביקור הזה לא היה שבע רצון.

חדשים אחדים לא הרגיזני, והדבר היה לפלא גדול בעיני, ודוקא זה הרגיז אותי מאוד. מדוע מתמהמהים? הלא הזמן היותר מוכשר לגמור את העסק הוא בקיץ, התקופה, שבפטרבורג הכל מת. כנראה, יש איזה עכוב, אבל מהו? אחרי בגידתו של קאטשורא, היה לבי פועם בכל פעם שנשמע לאזני קול צעדים, “לחקירה ודרישה” אני חושב ברעדה. – “שוב איזו מלשינות”.

עבר הקיץ, עבר הסתו. הגיעו ימים של חשכה, ערב שאינו פוסק. גם ביום אי אפשר לראות כלום בלי נר: הגבולים בין היום ובין הלילה נטשטשו. טרוסביץ אינו מעורר. פצעי הנפש מתחילים להתגלד לאט לאט. האדם מתרגל להעדר החופש. בראשונה כל קול, כל רשרוש היה מזעזע אותי, והייתי כמו צפור נבהלה. הנפש היתה שואפת החוצה ומתחבטת בסבכי הברזל שעל החלונות. כל המחשבות הן רק שם, בתחבולות נפלאות, פנטסטיות מאוד. וכולן היו גומרות באי־הצלחה, וברגע שהנך נתפש, הזעה מכסה את כל הגוף, והלב דופק בחזקה; ואתה מקיץ, כדי להרדם שנית ושוב לברוח…10

אך מעט מעט אתה מתרגל. והנך מוצא גם איזו מנוחת נפש.

כל יום שהנך מוסיף לחיות הלא הוא מתנת הגורל, או יותר נכון – מתנת אי הסדרים של הפקידות. וככה עברו עלי הימים עד סוף נובמבר. אז נפתח החדר ושוב הביאו את בגדי: “התלבש”.

מכניסים אותי שוב אל חדר החקירה. שם אני מוצא שוב את טרוסביץ היפה. יושב מהודר בחגיגיות. על השולחן כרכים גדולים. כתבי המשפט שלי.

– החקירה על אודות משפטך נגמרה, ותמסר לפקודתה הלאה. אולי אתה רוצה להשלים אותה באיזה דבר?

– אני לא מלאתי, ואני לא אשלים. רק הודעה שיש בה ענין פרינציפיוני אשלח אל הקטיגור.

נפרדנו בקרירות גמורה. עכשיו יבוא מהרה הקץ. “תמסר לפקודתה הלאה” – זאת אומרת: בעוד ימים אחדים למשפט הצבא, ומשם לעולם האמת. לראשית השנה יגמר הכל. צריך למהר לכתוב את ההודעה להקטיגור, שתכנס לתוך כתב האשמה. אנכי התמהמהתי, כי חשבתי אולי יודע לי איזה חומר נאסף אצלם. במשפט נאשמו עוד איזה אנשים, שאינם שייכים כלל אל הפלוגה הלוחמת. לפי הנראה הראיות אצלם מסובכות. אנכי ידעתי, כי היסוד לכל האשמה הוא המלשינות. אם כך אז אסור לי להגיד, כי הדברים הנוגעים לי אמתיים הם, כי בזה אאשר במקצת את המלשינות גם במה שנוגע לאחרים. החלטתי להמתין, ועד הזמן המוכשר להסתפק בהודעה כללית – להסביר את הפעולות של המפלגה הסוציאליסטית־הריבולוציונרית ולהתודות, כי אמנם אני אחד מחבריה.

אחרי איזה ימים, בשעה מאוחרת בלילה, אחרי שהאסירים כבר נימנו, פתאום קול מעורר: התלבש! הכניסוני לדירתו של הקולוניל (מנהל של בית האסורים). והנה איזה איש לבוש בבגד שחור לנגדי, מקדם פני. הז׳נדרמים יצאו, ואנו נשארנו לבדנו. האיש מנומס, מתנהג יפה והכל במדה וקצב.

– אנכי באתי במלאכות המיניסטר לענינים הפנימיים.

–?! –

– אתה בודאי כבר יודע, כי משפטך נמסר למשפט הצבא הלוחם.

הפסק. הוא מתופף באצבעותיו על גבי השולחן.

– האפשר לדבר בהתגלות לב? חזקים עצביך? האם לא כן?

– כן, הואילה נא לדבר.

– המשפט לפי הסעיף 279 קבוע ומוכן מראש. הלא אתה יודע! אך אנכי צריך להגיד לך באופן ישר. הממשלה אינה רוצה להמית. זאת אומרת, יותר נכון, היא נכונה לותר על עונש המות. שמעני נא במנוחה. אנכי יודע עם מי יש לי עסק, ורחוק אני מהמחשבה להציע לפניך איזה משא ומתן, וידויים וכדומה. אתה עשית את שלך. חוסה נא על חייך!

– מאיזה זמן התחיל פלוה לדאוג כל כך לחיי הריבולוציונרים?

– לא לזאת אני מתכון. נניח נא את פלוה הצדה. אנכי רק אגיד לכם, כי לחנם אתם חושבים כי הוא אכזר. אנכי חוזר על דברי: הממשלה נכונה להשאירך בחיים…

– בתנאי?

– כמובן, בתנאי. אך זהו רק ענין פורמלי. אתה לא הגדת כל עדות. זוהי. בידך. אך זה מוסיף גון מיוחד ליחוסך אל הממשלה, יחס של בוז… אל נא תשחק. זהו כך. אנכי חוזר על דברי: אינני מבקש שתביא איזה הוכחות. ממך דורשים רק – לאשר כי האשמה היא נכונה, לכל הפחות באותם הסעיפים, שאינם מוטלים בספק. תתודה שאתה חבר של הפלוגה הלוחמת – ולא יותר, ואז תהיה בטוח כי לא ימיתוך. אתה הלא מבין, כי פה אין כל שוחה לפניך: יש די הוכחות שעל פיהן יוכל המשפט הצבאי להחליט כי אשם הנך, ואפילו בלי כל הודעה מצדך.

– הדבר הוא ברור למדי. בעד ההודאה, שאני שייך לפלוגה הלוחמת, אתה רוצה לשלם לי שכר טוב כזה – החיים? עד היום הזה היה הדבר לא ברור אצלי: להתודות או לא – עכשיו הדבר ברור: לא!

– מהו ההגיון המוזר הזה?

– אם אתה מציע בעד זה שכר כל כך גדול, מובן הדבר, שכדאי הוא לכם. ואם הוא כדאי לכם, אינו כדאי בשבילנו – זה פשוט. אנכי אינני יודע עוד, מה היא כוונתכם, למה נחוצה לכם הודאתי. אפשר, פשוט, מפני שעכשיו לא רצוי בעיניכם משפט מות – איני יודע, אבל איך שיהיה, ברור הוא, כי זהו טוב בשבילכם, ואתם תרויחו.

השליח מקרוב – הוא סגן הדירקטור השתדל במשך שלוש שעות להוכיח לי כי “בשביל הצלחת המולדת, שלה אתה מקריב את חייך” אנכי צריך לעשות זאת ולא “להכניס צוארך במחנק”, ולבסוף גמרנו, כי אמנם לא צריך להכניס את הצואר במחנק, אבל להשתדל לחנם להוציאו גם כן אין כל צורך.

השיחה הזו, או יותר נכון ההצעה, הכריחתני להיות נזהר. ברור היה לי, אמנם, שאין בזה כל שוחה, שאין להם כל צורך בהודאתי, בשביל לתלות אותי – אם כן הם צריכים לזה בשביל איזו מטרה אחרת, מטרה חשובה, אחרי שהם משלמים שכר כל כך גדול. ברור הוא, כי לעת עתה אסור להודות. צריך לחכות ולהזהר.

בעוד שני ימים בשעה מאוחרת בלילה שוב אותה ההיסטוריה: מאקארוב, מפני שהמשפט קרוב, חושב לו לחובה, לנסות אלי דבר שנית ולהציל את חיי.

– נעזוב זאת. אני איני רוצה להעליבך. אפשר כי אצלך אין כל מחשבה זרה. אך הלא אתה מבין, כי אין לך כל תקוה שתצליח בשליחותך. האמנם זרה לכם הפסיכולוגיה של הריבולוציונר? טוב, אנכי, למרות המנהג הרגיל, אדבר עמך בהתגלות לב: אנחנו נפגשנו יחד במצב יוצא מן הכלל. מי יכול לדעת – אולי הנך באמת איש ישר – הלא אין משפחה בלי בעל מום! שימה נא לבך לדבר ולא תבלה את זמנך בפעם אחרת עם ריבולוציונרים לריק. אתם שם בדפרטמנטים בטוחים באמת ובתמים, שאנחנו נכנסים לריבולוציה סתם ככה: מי מקלות דעת, מי מפני המודה, מי מבטחון להנצל מעונש, מי מהעדר חשבון הנפש. אתה אינך יודע, כי איש בוגר בעל הכרה, כשהוא מנתק את הקשר עם כל העבר ומוסר את עצמו לריבולוציה, כבר פתר במחשבתו את שאלת החיים. בנתקו את הקשר עם החיים של העבר ובהכנסו אל החיים החדשים, – אין בשבילו כלום, מלבד החיים החדשים. פשרות עם המצפון נעשו שם, בחיים של העבר; בחיים של עכשיו אין פשרות.– אם צפויה לנו קתדרה של חבר הפרלמנט, גלות לסיביר או תליה – האמינה, אין אנו חושבים הרבה על אודות זה. אנו מוכנים אל האחרונה…

כל עבודתנו מכוונת רק למטרה אחת – זכור נא זאת – לטובת העם העמל וצרכיו, באותו המובן, שאנו נותנים לה, כלומר: לטובת הריבולוציה וצרכיה. והממשלה גם היא עומדת על אחת – ההיפך מזה: הכל יפה מה שרע לריבולוציה. אנו ואתם – שתי מחנות לוחמות, שאי אפשר להן לבוא לידי איזו פשרה. ענינים משותפים אין לנו ואי אפשר שיהיו לנו. ולפיכך כל מה שטוב, מועיל ומביא שכר לכם – רע, מזיק ומביא הפסד לנו.

לכם דרושה הודאה מצדי, שאני שייך אל הפלוגה הלוחמת – זהו מספיק בשביל הריבולוציונר, שלא למהר בהודאה זו. חיים מידי פלוה או בכלל מידי “שונאים”, אין אנו רוצים לקבל. יש עוד דבר. אני יהודי. אתם, וככה גם אחרים, שבסכלותם נכונים להאמין בדבריכם, אומרים, שהיהודי משתדל להתרחק מהסכנה, כי מפחדנותו הוא משתמט מהתליה. טוב! הנה תראו בעיניכם את הפחדנות היהודית! אתם אומרים שהיהודי מסוגל רק להסית למרד, עכשיו תראו איך הוא יכול גם למות. אמור נא לפלוה שלכם: איננו רוצים לעמוד עמו על המקח ולהכנס עמו במשא ומתן. יעשה הוא את שלו, אני את שלי עשיתי!..

בשעה מאוחרת בלילה החזירוני אל חדרי. בפרוזדור הארוך שתקרתו עשויה כיפה שורר כמעט חושך מעציב ומחניק. המנורות הכהות מפיצות אור מועט. ומימין ומשמאל תאים, תאים, תאים… וכולם סגורים בבריחי ברזל, ובכל תא מתפרפרת איזו נפש צעירה. בשעה מאוחרת זו רוחות רעות מבהילות אותה וחזיונות רעים יבעתוה!.. משכן הצער והיגון, קללת דורנו… מתי סוף, סוף יבוא עליך חורבן!

הנה גם התא שלי. אור הנר מתנועע בו בתנועה קלה, וצללים גדולים על הקירות. הדלת נסגרה, הבריח חרג. והנך שוב יחידי עם מחשבותיך, ספקותיך. מה שם – בחופש? מהי הסבה שמקרוב משתדל כל כך לפתות אותי? איזה רשתות הם פורשים שם שוב לרגלי? אני מרגיש, שהנני מוקף מהן מכל עבר׳ וצריך להזהר בכל צעד, בכל הגה. רק זהו ברור: מהרה הכל יגמר. בעוד ימים שנים ימסרו לי את כתב האשמה, ואחר כך “המשפט”. לחג הלידה הכל יהיה מוכן. צריך גם אני להכון…


v    🔗

שוב הימים חולפים ועוברים. תוחלת ממושכה והעדר כל ידיעה. לפי הנראה, יש איזה עיכוב, אך מהו? וכך עברו עוד יותר משני חדשים. אח״כ, בצאתי משליסלבורג, נודע לי כי העיכוב בא מסיבה זו:

במשפט שלנו לא יכלה הפקידות של הז׳נדרמים להשיג הוכחות מלבד המלשינות של קאטשורא ושל האשה גריגוריב. על פי ה״חוק״ מתנהגים הפרוצסים הפוליטיים ככה: מתחילה – חקירה ודרישה של הז׳נדרמים. ואם אחרי החקירה והדרישה באה חות דעת הקטיגור של היכל המשפט למסור את הנאשמים ל“דין”, אז מתחילה חקירה ודרישה מצד החוקר של בית המשפט. ובכן היה המשפט שלנו צריך להמסר לחוקר.

אך פלוה הביע דעתו נגד זה. הוא פשוט היה ירא, שהחקירה והדרישה לא תוכל להשיג אפילו הוכחה כל שהיא; ולהפך, כשיעמיד עין בעין את המלשינים נוכח הנאשמים וכשיציעו לפניהם שאלות אז כל הבדיות של קאטשורה וגריגוריב יתנדפו כעשן, אחרי שגם הממשלה בעצמה לא היתה מסופקת שאין שחר לדבריהם. וכדי לצאת מן המיצר המציאו תחבולה נפלאה המתאימה לתקופת פלוה. החליטו שלא לעשות עוד חקירה ודרישה ולשלוח אל המשפט הצבאי רק את החקירה והדרישה של הז׳נדרמים.

אך כאן יצא “עלבון קל”. צריך לדעת, כי זה היה עוד בתקופה ש“לפני הקונסטיטוציה” בעת שהמשפט ידע קצת בושת. כאשר נתקבלו ההוכחות לבית המשפט, השתוממו שם לראות “עזותו של פלוה”, כמו שהביע אחד מחברי בית המשפט, והחזירו את הנירות יחד עם דרישה לעשות חקירה מוקדמת. הדבר הזה היה סיבה לביקורו של מקרוב.

למסור את הדבר לחוקר הדין אי אפשר היה, שלא יהרס כל הבנין שהקימו. וכדי להציל את הענין, החליטו לבטל את משפט המות ורק להשיג את הודאתי בדבר שייכותי לפלוגה הלוחמת. הודאה זו היתה משפיעה, שבית המשפט לא ידרוש חקירה מוקדמת, אחרי שיש כעין הודעת בעל הדין, ויחד עם זה, היתה הודאתי אם גם באורח לא ישר, מאשרת במקצת את דברי קאטשורה וגריגוריב במה שנוגע לשאר הנאשמים.

ועד כה וכה לא היה המשפט יכול להגמר. לאחרונה נדברו המיניסטרים ביניהם והחליטו להטות את לב חברי משפט הצבא להסתפק בחקירה של הז׳נדרמים. אבל זה לא נעשה כל כך מהרה.

ברביעי לאפריל הביאו לי את בגדי: להתלבש!.. חשבתי אולי לראיון, חשבתי, אולי אודע על פי איזה רמז מדוע שכחתני הממשלה הדואגת לי כל כך.

נפתחה הדלת וברגע הראשון לא הבנתי כלום מה נעשה שם. איזה גנרל הדור בלבושו באופן יוצא מהכלל, איזה שרים, ציביליים לבושי פראקים…

מהרה נגלה הדבר: היושב ראש של בית המשפט הצבאי בא למסור את כתב האשמה. נוכחו גם הסניגורים, ביניהם קרבצבסקי, שאותו הזמינו על פי הסכמתי. היושב ראש מאריך הרבה ומסביר בחגיגיות שעל יסוד איזה “חוקים” נמסר הדבר למשפט צבא־השדה.

הוא חושב אחת אחת את כל זכויות הנאשמים, ונתגלה שהן מרובות מאוד, וביניהן גם הזכות במשך כ״ד שעות להזמין עדים.

ברגש של אי סבלנות חכיתי עד שתגמר הקומדיה הזאת ואשאר לבדי עם הסניגור, האיש היחידי, שאיננו שייך למחנה האויבים, ושיש לו הזכות לשוחח עם האשם לבדו.

אחרי צירימוניות ארוכות ומיגעות נסגרה דלת התא שלי, ואני נשארתי עם הסניגור לבדי.

– פלוה עודנו אצל הממשלה?

– כן, אבל יש חדשות רבות. הידעת, כי הוכרזה מלחמה?

– מלחמה? עם מי?

– עם יפן. הצלבנים שלנו מתפקעים. אנו כבר סובלים אבדות.

– מלחמת קרים חוזרת ונשנית? פורט־ארטור – סבסטופול??ex oriente lux (“מהמזרח יאיר האור?”).

– דומה לזה.

– והמדינה, אחוזה שכרון פטריוטי, שואפת להתאחד עם “מושלה־מנהלה”?

– כמובן, בלי זה אי אפשר. אך הכל מנופח ומלאכותי באופן ניכר, איש לא חיכה למלחמה זו, ואיש לא רצה בה.

מוזר הדבר! כאן בתא, המואר באור כהה, שבבית האסורים השליסלבורגי, נעשה מובן וברור מה שהיה מעורפל בעיני אלה שנמצאו בארצות החיים. הרגשתי, כי איזה דבר נורא וכבד מגיח, אך הוא יהיה אותו קול הרעם שיעורר את הישנים, יקרע את הוילון, המכסה מעיני הקהל את התוכן האמיתי של הרז’ים האוטוקרטי. וכאשר היא תתיצב ערומה לעיני כל העם, אז כולם יבושו ויכלמו מאמונתם ומבטחם…

הרבה דברנו על אודות המאורעות הגדולים האלה, שלנגדם כל הפרוצס שלנו נראה כאין וכאפס. עכשיו אומרים על קרבצבסקי שהוא נטה ה“ימינה”, אולם בדבר המשפט שלנו התנהג יפה מאוד. חובתו שקבל על עצמו, להגן לא על אישיות, אלא על הענין בכלל ־ מלא ביושר לבב.

התנינו בינינו, כי אנכי אעבור מתחילה על כתב האשמה, ומחר נדבר על דבר המשפט. הסניגוריה הודיעה, כי אין ברצונה להזמין עדים.


VI    🔗

כתב האשמה במשפט שלנו הוכן על פי הוראה מיוחדת ונתכוונה למטרה מיוחדה. לפני גם לא בקשו להסתיר את הדבר הזה, אחרי שחשבו אותי להולך למות, שכל הסודות ירדו עמו אל הקבר. עם איש כזה אפשר לדבר בהתגלות לב ולבלתי להסתיר ממנו מה שרגילים להסתיר מאחרים, שאינם הולכים למות, ביחוד התנהג עמי ביחס גלוי מקרוב ובמקצת גם טרוסביץ, אך זה האחרון מחפצו לעקוץ אותי.

הריגת המיניסטר סיפיאגין, כמו שאמרו בעצמם, הלמה אותם כרעם. כל הידים רפו. הפחד גדל ביחוד על ידי זה שההריגה היתה חידה סתומה מבלי דעת מי הרגו. אף על פי שהשתמשו בכל הדרכים של הדפרטמנט של הפוליציה עם טרוסביץ ביחד, לא יכלו לגלות כלום. כך עמלו לשוא למצוא גם את עקבות מי שהתנקש בחיי אובולנסקי וביחוד השערוריה של הריגת בוגדנוביץ. בקשה לה הממשלה להחליש את הרושם, וגם השתדלו לבאר, שהריגת סיפיאגין היתה נקמה פרטית של בלמשוב.

ואחרי שאי אפשר היה למצוא שרשי הרצח ונימיו, למרות שהעומדים בראש דרשו בכל תוקף לגלות עקבות הרוצחים והוכיחו את הז׳נדרמריה על שאינה יכולה לעשות כלום, המציאה הממשלה תרוץ מספיק, כי אין כאן שרשים ואין כאן נימים, כי כל הענין הוא קל הערך, כי המפלגות הן נגד הטירור, מלבד אנשים אחדים, שאין להם כל קשר עם המון העם. ולראיה הביאו ציטטים מאיזה מאמרים של מתנגדי הטירור, שדבריהם נוסדו על יסודות חזקים והוכחות ברורות11.

נקל מאוד להאמין, במה שהנך רוצה להאמין. לכל הפחות, אפשר להתחפש כאלו הנך מאמין. כל ההשתדלות של הדפרטמנט היתה מכווּנת לזה, להראות כי המעשים הטירוריסטים אינם יוצאים מההמון הגדול, שמתקומם נגד האכזריות של הממשלה, ושהתקוממות זו צריכה להתפרץ יותר ויותר – אלא שהם רק מעשי ידי אנשים רעים יחידים, וכמובן מאליו, מהיהודים, שלוכדים בערמתם צעירים תמימים, חסרי נסיון. בספירות הגבוהות מצאו הדברים האלה חן L’appetit vient en mangeant ומאליו בא הרעיון, כי טוב ויפה להפיץ בקהל את “המבט הבריא הזה על תוכן הענין”.

והדבר נמסר לטרוסביץ האומן במלאכה זו. הוא הכשיר את הדבר וגם שם הדברים בפיות גריגורייב12 וקאטשורא בתור “הודאה מלב טהור”, ועל פי זה הכינו את כתב האשמה, שאותו חשבו להדפיס בעתון המלכותי. ה“ספירות” כבר שמחו בנצחונם על המורדים: אך במשפט נגלה תיכף באופן ברור כל השקר והעדר הערך שבעדותה של גריגורייב. קאטשורא חזר מדבריו הרבה. סוף דבר, נראה שלא הכל הוא כל כך פשוט, כמו שתיאר הדפרטמנט של הפוליציה, ואם לא נתגלה כלום, אפשר לחשוש ש“השרשים והנימים” נצפנו היטב, עד שגם קאטשורא וגריגורייב לא ידעו אותם.

הדעות על דבר הדפסת כתב האשמה נתחלקו. האפיקורסים חששו שמא תגרום בזה עלבון להם בעצמם, ותחת לגלות פשע, יצא, שהממשלה תדפיס על חשבונה ספרות אסורה, כלומר מעשים שהממשלה תמיד משתדלת להסתיר מעיני הקהל. סוף־סוף, כולם הסכימו לזה, והחליטו לא רק שלא להדפיס, אך בכלל לעבור בשתיקה על המשפט הזה. ואחריתו – דבר שלא היתה דוגמתו: לא הדפיסו גם את החלטת המשפט!

זה היה ערכו ואפיו של כתב האשמה מצד אחד. מהצד השני היה כתב האשמה הזה תעודה לירידת נפש האדם, שבעת שהיא שואפת לצאת לחופש, להקל את העונש הצפוי, היא לפעמים נלכדת בצפרני מומחה כה׳ טרוסביץ, המקיף אותה ברשתותיו מכל הצדדים ועושה אותה לשקרנית, להולכת רכיל ולמלשינה. אך יחד עם זה נקל הוא להבין איזה רושם עגום עשה כתב האשמה בימים הראשונים בלב אותו האיש, שאליו הוא מכוּון.

לא היה גם משפט אחד גדול נקי מבוגדים. בעסקים כאלה, שאימת התליה נשקפת לעינים, לא כולם יכולים להגיע בעוז רוח עד הסוף. אך אעפ״י שהדבר הזה ידוע הוא מראש, בכל זאת אי אפשר לתאר את המכאוב שמרגישים בשעה שמופיע הבוגד.

אף על פי שהז׳נדרמריה השתדלה בכל תחבולות ערמה להסתיר את החקירה והדרישה שלה, בכל זאת נתאמת גם ביחס אליה המשל “השמים והארץ נשבעו, שהנסתרות סוף־סוף יראו”. לופוחין וטרוסביץ הבטיחוני, שאם לא אתרצה להעיד, לא אראה את מגלת החקירה והדרישה. אך אחרי שנמסר לידי כתב האשמה ואנכי עברתי ברשות של משפט הצבא, דרשתי שיתנו לי לעבור על מגילת החקירה והדרישה, ומהרה המציאוה לידי. שבע כרכים ענקיים! אי שמים! מה טפלו שם. גם חבר בית המשפט, בהראותו לי עליהם, לא היה יכול להתאפק מגיחוך, כשדפדף את חומר החקירה והדרישה, והניע בידו ביאוש.

שם הכרתי לדעת את הוידוי שנשא קאטשורא מלב טהור. דבריו לא בידו נכתבו, אלא נחתמו (קאטשורא ידע היטב לכתוב; הוא גם חבר שירים). הסגנון הוא הנהוג בהכחשות של הממשלה. בעדותו הראשונה מהמבצר השליסלבורגי הוא כבר קורא אותי בשמי, אף־על־פי ששם להלן, הוא בעצמו אומר, שלא ידע גם את הכנוי שלי.

שורה שלמה של דברי עדות על דבר אנשים וקבוצות, שלא נפגש עמהם מעולם ושמכל פעולותיהם אינני יודע כלום.

בעלת אופי שכזה ועוד יותר תפלה ומסובכה היא עדותם של הזוג גריגורייב,. שמכילה מאה גליונות כתובים באותיות קטנות. בעדויות שלהם היו תשובות על הכל ועל אודות הכל, מה שנעשה במפלגה. אך אחרי שהם לא ידעו אפילו אחד אחוז מעשרה מפעולות המפלגה, מובן מאליו, כי הגאון טרוסביץ לא שאל, אלא ענה.

נקל לשער איזה “חומר עשיר” נקבל מהעדויות “מלב טהור” הרבה יותר מדאי, ויצא שאבדו כל ערכן אפילו בעיני הדפרטמנט של הפוליציה, שראו כי הכל נסתבך, ואי אפשר לדעת כלום.


VII    🔗

יום המשפט נועד לשמונה עשר לפברואר. וכדי שלא יצטרכו להוליכנו הנה והנה למשפט הצבא, העבירו את הישיבות לבית משפט הגליל ואותנו החליטו להושיב בבית האסורים של העומדים לדין בכלל.

בבוקר ביום השבעה עשר הביאו לי בגדי. בשמירה מעולה הוציאוני מהחצר. שם חמש מרכבות. לכל מרכבה אופיציר אחד ושני סגנים. סגרו את הדלתות של המרכבה וכיסו את מסכי החלונות ונסענו אל המשפט המהיר, אל משפט הצדק והרחמים.

באנו אל בית האסורים, שנראה, לעומת הישיבה במבצר, לגן עדן. הושיבוני בקומה התחתונה, בחדר מיוחד נו' 25.

צריך להיכון למלחמה. כבר הזכרתי, כי כאשר באו הניירות מבית פקידות הז’נדרמים אל הקטיגור של היכל המשפט, שלחתי על שמו את ההודעה שלי לספח אותה אל הניירות ולהכניסה אל תוך כתב האשמה, בה השתדלתי להסביר את פעולות המפלגה הסוציאליסטית הריבולוציונית ותפקידו של הטירור. בכתב האשמה נאמר בקיצור: הנאשם מאן להגיד כלום. כאשר קראתי את הניירות בקשתי לראות את ההודעה שלי. אמר לי חבר בית־המשפט שלא ראה הודעה שכזו. לפי הנראה, לא רצה הדפרטמנט של הפוליציה לשלחה. “דברים כאלה רגילים אצלם”, אמר הוא במרירות – “לפי הנראה היא לא לפי טעמם”. אנכי החלטתי להכניס את עיקר הודעתי אל תוך טענותי13, אך אחר כך לא היה בזה צורך. היושב ראש הודיע, כי ההודעה נמסרה לבית המשפט, והיא חוברה אל שאר התעודות.

ביום בא אלי עוזרו של הסניגור ה׳ ב. ברט, והתנינו בינינו מה לעשות ביום הבא.

סוף־סוף בא גם היום ההוא שהמתנתי לו כל כך הרבה. בבוקר הופרץ אלי גדוד שלם של שומרים ומשגיחים. עשו חיפוש נמרץ. בפרוזדור היה איזה שאון. פתחו וסגרו את הדלתות. מהפרוזדור קוראים: 25 №– הנה!

– הואילה נא!

הוציאוני אל הפרוזדור. העבירוני דרך חדרים מוארים אל הפרוזדור השני המחבר14 את מקום האסורים עם מקום המשפט.

עשרה ז׳נדרמים לבושים בגדי שרד עומדים בשורה, אופיצרים אחדים. העמידוני בין הז׳נדרמים. בקצה עומד כבר וייצפלד. הנה זה הוא! על־פי השם שקרא לו קאטשורא, לא ידעתי כי הוא אותו האיש שהציג בתור מסית ומדיח. בשנה העברה נפגשתי עמו רק פעם אחת על דבר בית הדפוס שביקטרינוסלב. לפלוגה הלוחמת, כפי שאני זוכר, לא היה שייך כלל. הוא עומד בראש מורם. אך הספקנו לומר שלום זה לזה, והנה מוליכים את הגברת רומיאניקוב. בעדה הייתי מצטער מאוד זאת היתה פועלת צנועה, דומם ומבלי כל גאוה היתה נכונה למסור את נפשה לטובת עניננו. בפלוגה הלוחמת לא לקחה כל חלק, אך גריגורייב הנבל, וביחוד אשתו, מאיזו סיבה המציאו עליה שקרים וספחו גם אותה אל המשפט שלנו, להושיבה לכל הפחות בשליסלבורג. גם היא התנהגה בעוז ובגבורה. הנה מוליכים גם את האשה גריגורייב. עיניה מביטות לצדדים; פניה חיורים, מרוגזים.

החיילים מתיצבים בשורה. המפקד קורא: שלפו החרבות! מצלצול החרבות עוברת רעדה. “הימינה! מרש!”… דלת הברזל חורגת ונפתחת לתוך מבוא צר, שדרכו נכנסים אל היכל המשפט. תחת הכיפה נשמע קול פעמי האנשים הרבים כדהרות אבירים.

כל הפרוזדור מלא ז׳נדרמים, שוטרים ומרגלים. הנני עובר כמו דרך מחנה אויב, אך אינני חושב את עצמי לשבוי מלחמה.

*

אמנם עצם המשפט חסר טעם, אך בכל זאת הנפש סוערת ומבקשת להלחם. הנני טס במחשבתי אל ההיכל הזה, ששם אפגש פנים אל עם סיעתו של המושל היחידי. חצי לשון משוחים ברעל של שנאת העם אשלח אל פניהם; אגיד להם בפומבי מה שלא רצו לשמוע, בשעה שדברנו שם, בהיותנו חפשים.

עכשיו הם בידינו, אנחנו נכריחם לשמוע! מצב הנפש נעשה יותר ויותר עז וסוער. הנני מתרומם לעלות על הספסל (ששם יושבים הנאשמים) כעולה על הדוכן.

הנני מסתכל בכל עברי ההיכל. בשורה אחת עמנו יושבים הסניגורים. נגדנו יושבים הפקידים השופטים. בהיכל יושבים ז׳נדרמים, ז’נדרמים ושוב ז’נדרמים. אין גם אחד הוגה דעות. אין מבט של השתתפות, אין גם שנאה וכעס. רק סקרנות בעלמא בלי כל רגש.

ועצבות וריקניות מתגנבות וחודרות אל תוך הנפש. התרוממות הרוח פוסקת ועוברת. אלה הם השונאים? נגד אלה אצא להלחם? להוכיח להם את צדקתנו?

לפני אנשים קרים, אדישים, שרק בשביל חובת הפקידות הלכו ל“משפט”, וכל מחשבתם היא רק לגמור את הענין מהרה. איך אפשר לדבר באזניהם? לפני מי אדבר?

והנה מתחילה קומדיה צבאית נבערה. היושב ראש הברון אוסטן־סקן מכהן בכהונה גדולה. השופטים אחוזים רגש של בטלה ומציירים סוסים. הקטיגור המפורסם פבלוב יושב כפסל וגבות עיניו מורדות, אך כנמר הוא מביט דרכן במבט חודר, שלא לעזוב את הטרף מצפרניו.

בהרבה עמל עלה לי להכריח את עצמי לקחת חלק במשפט הזה. אל לשוני כאילו נקשרו אבנים ובעמל רב אני מוציא מלה. נעים לדבר בפני ידידים, קל לדבר גם בפני אויבים בעלי הכרה. אך אלה לבושי השרד, בעלי נפשות קרות – כמה קשה לדבר באזניהם דבר!


VIII    🔗

כל האשמה סמכה ביחוד על עדותם של האיש והאשה גריגורייב ושל קאטשורא. גריגורייב עשה גם על הפקידים השופטים רושם עגום של אדם רצוץ ומקולקל בידי הז׳נדרמים. החלק היותר גדול מעדותו, אחרי שנלחץ אל הקיר, ביטל בעצמו, ולולא השטן המשחית העורך דין בוברישצב־פושקין, שהכריח אותו לעמוד בדבורו, היה בודאי מתודה, כי כל דבריו הם פרי סכלותו, פחדנותו ולחץ הז׳נדרמריה.

יותר רעה ומנוּולת היתה אשתו, שהשתדלה בכל זמן המשפט להראות בתור מגדלינה בעלת־התשובה. צדק וולטר באמרו: כשהאשה משחיתה את דרכה, אז היא יותר גרועה מהאיש. השתדלותה הרבה “להטביע” את הגברת רומיאנקוב עשתה רושם של תיעוב גם על השופטים. האשה הזאת הראתה חציפות פלא, אומץ לב, וגם ידעה למשול ברוחה ולהראות כאילו נפשה שוקטה. היא הלא ידעה, כי די היה להוציא מפינו מלה אחת להרוס את כל בניניה ולהושיב אותה במקום רומיאניקוב. אך לא לחנם גדלה במשפחה של ריבולוציונרים15 – היא ידעה שאין הריבולוציונרים משלמים למלשינים במלשינות, ולפיכך לא פחדה מתת את “עדותה”. במשפט נגלו תחבולות הז׳נדרמים בבקשם להדיח איזו נפש בדרך המלשינות. אחרי שנאסר גריגורייב, עוד16 נשארה אשתו נאמנה להריבולוציה, ובעצמה מהרה אל רומיאניקוב והביעה את חרדתה, כי אישה מסכלותו ומפחדנותו אפשר שלא יעמוד בנסיון.

הז׳נדרמים וביחוד טרוסביץ הטילו אימה על אשתו של גריגורייב, כי יושיב, אותה במאסר. ולגריגורייב הבעל אמרו, שהוא חייב להשפיע על אשתו, שגם היא תתן עדות מפורטת. ובשביל זאת נתנו לשניהם לשבת בחדר מיוחד בבית הסוהר, דבר שאינו נהוג בבית האסורים.

כמו שידוע, עדותו של גריגורייב, אחרי הרחקת הסתירות, השקרים הגלויים ביחס לשורה של אנשים רבים, שלא ידע אותם כלל, היא זו:

את האופיציר גריגורייב הדחו17 ופיתוהו עד שהכריחוהו להשתתף בפעולות הטירור. היא, אשתו, מאהבתה לאישה ומשנאתה לכל מעשה אלמות בכלל, כמובן, השתדלה, לבטל את השפעת18 המדיחים, עד כי סוף־סוף התבדלה מהם לגמרי.

עכשיו הדבר הזה הוא כבר נחלת ההיסטוריה. הזוג גריגורייב ודאי כבר עומדים בקשר ידידות עם הז׳נדרמים וכל “עונותיהם” בעבר נתכפרו על ידי חנינות המלכות.

עכשיו, אחרי שאין כל פחד להזיק להם, אפשר לגלות קצת את המסך שבעדו היו יכולים להסתתר עד יעבוד זעם. עכשיו הנני לגלות, במלים מועטות, את האמת, שהיתה בעיני רבים לחידה.

על גריגורייב עם עוד אחדים מחבריו האופיצרים19 באה לפנינו עדות, כי הם מסכימים לדעותינו. כאשר תהינו על קנקנם, ראינו, כי הקבוצה הזאת אינה יכולה להועיל כלום, שהיא קבוצה אופיצרית־טפוסית, וחדלנו ממנה. גריגורייב באותו זמן היה נכון לנסוע לפטרבורג ועמו התודענו, כי חשבנו להפיץ על ידו בין החברים האקדמיים את הספרות הריבולוציונית. וזאת היתה כל עבודתו. כל הזמן שהכינו את המעשה של השני באפריל, לא ידע מזה גריגורייב כלום ולא השתתף בזה השתתפות כל שהיא. האשה גריגורייב היתה אומרת תמיד, כי אינה מודה בכל פעולה של הריבולוציונרים מלבד פעולת הטירור, שהיא נכונה לעבוד בזה בחפץ לב. השתתפותם, אם אפשר לקרוא לזה בשם השתתפות, היתה אחר20 כך, מהיום השלישי לאפריל באופן כזה.

כידוע יחד עם סיפיאגין היו צריכים להרוג גם את פּובידונוסציב. בשעה21 הראשונה אחר חצות בא סיפיאגין להיכל מריה, ופובידונוסציב יצא מהסינוד. אל הראשון צריך היה לגשת שליש צעיר של סרגי (דוד הקיסר) ואל השני – גנרל זקן, שלישו של הקיסר. על ידי מקרה של סכלות, המסכל לפעמים את תכנית העבודה הקונספירטיבית22, לא בא הזקן. לדחות את המעשה ליום אחר אי אפשר היה, מפני שביום השני היתה צריכה להיות האספה האחרונה של המיניסטרים, וכך ניצול פובידונוסציב ממות. ובשעה שכולם שמחו למעשה סטפן בלמשוב (שהרג את סיפיאגין), היתה הפלוגה הלוחמת שרויה בצער על שלא הצליחה לגמור עם פובידונוסציב.

ביום השלישי לאפריל חשבתי לעזוב את פטרבורג ובאתי לדירת גריגורייב לקבל את חפצי, שהיו שמורים אצל אחד ממכיריהם. זה היה לפנות ערב. כשבאתי נפל גריגורייב על צוארי לברך אותי בסימן טוב. אך אשתו היתה קדורנית.

– העל סיפיאגין את מתאבלת?

– לא על סיפיאגין, אלא על עצמי… אנכי הלא תמיד אמרתי, וחשבתי, שאם יהיה איזה דבר, ימסרוהו בידי… מדוע הסתירו ממני ולא האמינו בי?… ואנכי כל כך קויתי, שימסרו את הדבר בידי לעשות… היא דברה בקול רצין כל כך ונראה שהיא שרויה בצער כל כך, עד שהעירה בי רגש של רחמנות. אנכי השתדלתי להרגיע את רוחה, שמעשים כאלה אינם נעשים כל כך פשוט, וכי אנכי אינני שייך באופן ישר אל כל הענין הזה, וכדומה.

היא לא רצתה להתפייס. היא חכתה, היא קותה, ועכשיו כל תקוותיה עלו בתוהו! ואולם אם איננו רוצים לעזור לה, היא תעשה בעצמה על אחריותה מעשה של טירור. מתחילה לא נתתי ערך גדול לדבריה והשתדלתי רק להרגיעה. אך בראותי כי היא עומדת על דעתה, החילותי לשאול אותה באופן רציני: מה היא חושבת לעשות?

– אנכי החלטתי לעשות מעשה טירור, ואם לא תעזרוני, אעשה זאת לבדי, – אמרה היא.

– ומה אתה אומר? פניתי אל אישה.

– אנחנו החלטנו לעבוד יחד.

– איך? האמנם גם אתה?

– כן. יותר טוב לעבוד יחד.

– מהתלים אתם, או באמת אתם חושבים לעשות זאת? אי אפשר ככה, בלי כל הכנה ללכת ולעשות!

– אנחנו החלטנו החלטה גמורה, – קראה האשה.

אלה ששייכים אל הפלוגה עזבו כבר את פטרבורג. אין איש עם מי להתיעץ. אלה חפצים ללכת, בלי כל דיחוי. לעזוב אותם ככה – אפשר שיעשו איזה טפשות. אבל אם רוצים, ילכו להם. לא ילדים הם!

נסיתי לפרש לפניהם עוד פעם את כל האחריות של המעשה שהם רוצים לעשותו, הצעתי לפניהם שישקלו היטב את כחותיהם ואת החלטתם, אך הם עמדו על דעתם: איננו דורשים כלום, רק שיעזרונו בעצה ובכסף, אמרו הם.

זהו הדבר האמיתי, שקרה בערב בשלישי לאפריל, שלפי דברי האשה גריגורייב, אנכי אז, בשעה שנכנסה23 אל החדר, פתיתי את בעלה שילך להתנקש בחיי פובידונוסציב, והוא, הבעל, סרב: “אם, אחות קטנה יש לי”.

ככה נכתבת ההיסטוריה בידי הז׳נדרמים.

הוחלט הדבר שהם יצאו מהר ללוות את סיפיאגין. הוא בלבוש שרד של אופיציר והיא – בלבוש של תלמיד הגימנסיה. הוא צריך לירות בפובידונוסציב, ואם יבוא שם שר העיר קלייגלס, אז היא תירה בו.

מהרה רכשו בגדי שרד של תלמיד הגימנסיה, אקדוחים, סדרו הכל, שרפו כל הכתבים וכל הפתקאות, ועל זה אבדו הרבה זמן.

למחר, לפנות ערב, באתי להיודע מה נעשה. והנה לא נפגשו כלל עם פובידונוסציב: או שלא היה שם, או אי אפשר היה להגיע עדיו. אנכי הודעתי להם, כי מחר אני נוסע. האיש והאשה בקשו שלא אעזבם כך, שקשה להם להיות בתוך הסביבה של האופיצרים, שאודיע להם לכל הפחות, איפה אפשר לקבל ספרות. ויחד עם זה הודיעוני24, כי הם החליטו להרוג את פובידונוסציב, ויהי מה!

מאז לא ראיתים עד המשפט. ענינים מעשיים לא היו עוד בינינו. אמנם היה אצלם איש אחד, שבשעה של שתיית תה נכנסו עמו בשיחה ודנו על דבר תכניות שונות פנטסטיות, שגם הם בעצמם ידעו שלמעשה לא יצליחו.

בסתיו החליטה המפלגה להרחיק אותם לגמרי מעבודת הריבולוציה. היא אמרה שברצונה להכנס לאינסטיטוט של הרפואה. נתנו לה 50 רובל לשלם שכר לימוד, השגנו בעדה איזה שעורים עזרנו לה למצוא פרנסתה, ובעד זה – שלמה לנו במלשינות והוצאת דיבה.

גריגורייב הבעל הסביר את מלשינותו בעת המשפט בלב תמים למדי. הוא נתפס מפני שחברו האופיציר ואסילייב הלשין עליו והטיל עליו אשמה שהשתתף במרד צבאי. כאשר רצה לצאת מן המיצר ולהטות את לב הז׳נדרמים שיאמינו לדבריו, החליט לספר לפניהם איך חשב להרוג את פובידונוסציב ואת פלוה. כי אמר בלבו, כי בעד זה לא ישא כל עונש, אחרי שזהו דבר שכבר עבר, ולי לא יזיק הדבר, מפני שחשב, שאני נמצא בחוץ לארץ. ואחרי הגידו את עדותו הסכלית ובא בכפו של טרוסביץ, לא חשך עוד פיו, עד כי מילא מאה גליונות בדברי הבל, שגם הז׳נדרמים בעצמם לא יכלו למצוא שם את ידיהם ואת רגליהם.


IX    🔗

רושם אחר לגמרי עשה עלי קאטשורא. הרגע שהוא נכנס בו לבית המשפט היה מרעיד ומדאיב מפני הטרגיות שבו. הוא נכנס לבוש בגדי אסירים בלוית שני ז׳נדרמים עם חרבות שלופות וישב על ספסל הנאשמים. נראה, שתמה על שהוא רואה אותנו בבית המשפט. מבטו היה עצוב ומדכא.

הכל נשתתק. רגע אחד, שנים עברו דומם לגמרי. הטרגדיה שהיתה בתוך הלב האומלל הזה, כנראה, העיקה על כולם. פעמים אחדות נסה היושב ראש לקרוא בקול רועד: קאטשורא, קאטשורא! אך לחנם.

אחרי כן הוציא אנחה עמוקה מלבו ושאל: "מה“!

היושב ראש הציע לפניו להגיד כל מה שהוא יודע בענין הנידון.

– אנכי הלא כבר הגדתי לכם הכל, ענה קאטשורא. – האם זה לא מספיק? שאלו, מה אתם מבקשים עוד?

– פבלוב מתחיל להציג שאלות. חוזר על הרבה מעדותו שכבר הגיד. מה שהלשין על וייצפלד, שהוא הסיתו כביכול להכנס אל הפלוגה הלוחמת, הכחיש עכשיו.

– אני לא חפצתי למשוך אנשים שהיו חפשים, הסביר הוא.

על שאלתי: אם יודע הוא אל נכון, שהאיש שעליו דבר זהו אנכי, ענה הן ולאו. הפנים הם אחרים, אעפ״י שיש קצת דמיין.

– והקול? – שואל היושב ראש.

– לא, הקול כאילו אחר.

– ובמה אתה מוצא השואה?

– העינים דומות.

אך עצם המלשינות והאופי המוסרי שלה, כלומר: מה שהעיד שמשכו אותו להכנס אל הפלוגה הלוחמת ובתחבולות מלאכותיות הטו את לבו לטירור וכו׳ – אישר גם בבית הדין.

וגם זה אישר, כי הוא מתחרט וחושב את העוסקים בריבולוציה לאנשים מזיקים לחברה.

באיזה אופן הצליח טרוסביץ להציל מפיו הודאה, נודע לי אחר25 כך. הוא הראה לו בשנת 1903 תמונה שבה נצטלמתי בידים ורגלים כבולות, ובדרך אגב אמר לו, כי זה הוא האיש שנשפט בעד התנקשות בחיי אובולנסקי.

קאטשורא עשה עלי רושם מר מאוד. המוח שלו לפי הנראה עבד יותר מכוחו. קשה להגיד אם היה אז במצב נורמלי, או מרה שחורה שלטה בו. כמה סבל אותו האיש לא יכלתי אז לדעת; אבל מה שקאטשורא נפל כל כך עמוק, עד שהתודה באופן גלוי, שהוא מתנגד לריבולוציונרים ושאותו פיתו ומשכוהו לעבודת הטירור, נקל היה להבין שהוא סבל הרבה עינויים קשים.

קאטשורא בא ליקטרינוסלב בשנת 1901 בתור סוציאליסט בעל הכרה במלוא מובן המלה, והשתתף בתנועה של שנת 8961. הוא קנה תיכף את הלבבות לאהבו ולהאמין בו. אצל הפועלים ביקטרינוסלב נשמר מכתבו, שכתב ביום הראשון למאי 1901, אחר הדימונסטרציה, שבה הכו את הפועלים בשוטים. המכתב מלא עוז ואש ריבולוציוני ושאיפה לטירור. באוגוסט־ספטמבר שנה זו, הודיע לחברים, שלא יעסוק עוד בעבודה אחרת, והוא החליט בלבבו להרוג את פובידונוסציב, האויב היותר גדול והיותר מסוכן לחופש ולדעת. את הדבר הזה הוא שם לו למטרת חייו, ואם החברים לא יסכימו לכך – יגיע רגלי לפטרבורג ושם יוציא חפצו לפעולה.

החברים שידעו את רצונו החזק הבטיחו לו עזרה. הצעתו הגיע אלינו בשנת 1901, ונמסר לאחד מהחוקרים של הקומיטט הקיובי לחקור ולדרוש על אודותיו. ומהחקירה והדרישה נתקבלו על אודותיו ידיעות טובות. הציעו לפניו להשאר לעת עתה ביקטרינוסלב לעבוד את העבודה הכללית בריבולוציה, והבטיחו לקבל אותו אחרי זמן ידוע אל הפלוגה הלוחמת. הוא הראה, שהוא שליט ברוחו ובשקט המתין עד שההסתדרות תקרא לו. באותו זמן היו משגיחים עליו, ולא מהרו לתת לו עבודה שיש בה אחריות.

בשנת 1902 עבר קאטשורא לקיוב ושם נפגש עם ידידו צ׳פּגין, טירוריסט גמור. הם שפכו איש בפני רעהו תלונותיהם על הפלוגה הלוחמת, שהיא בוששת ואינה נותנת עבודה. אחרי יום השני לאפריל התחילו שניהם לדרוש בחזקה שימסרו על ידם עבודה, וצ׳פגין הודיע שאם לא יקבלוהו אל תוך הפלוגה אז ילך לעבוד לבדו. קאטשורא היה יותר מתון והודיע שהוא נכון להמתין, ורק שיבטיחו לו בהבטחה נאמנה, שיעזרו לו לגמור עם פובידונוסציב.

כידוע, עמד צ׳פגין בדבורו: כאשר לא הסכימו לקבלו אל תוך האורגניזציה, לקח סכין של המטבח והלך אל גן הקיץ בכוונה להרוג את נוביצקי ופצע תחתיו את הגנרל ווייס, שלא היה אשם במאומה.

המקרה הזה הרעיש את לבבות כל אלה שידעו את מסירותו של צ׳פגין. ברור היה, כי מצב הרוח של הפועלים סוער ואין לשחק בו. ומפחד שלא יעשה גם קאטשורא דבר טפשי שכזה, הוחלט לקבלו בתור חבר לאורגניזציה.

ובטרם26 נתקבל נפגש עמו אחד מחברי האורגניזציה, הסביר לו את כל האחריות של החלטתו, והראה לו על הסכנה הצפויה לו, בלכתו בדרך הטירור.

– זכור נא פומא (שמו של קאטשורא), אפשר שתצטרך לסבול הרבה יותר ממות, אפשר שיענו אותך, האם אתה בטוח בכוחך?

– בטוח! – השיב27 הוא בהחלט. ואפילו אם יחתכוני לגזרים לא יוציאו מפי דבר.

– פומה, אל תשכח שאתה פועל! ממך ידרשו יותר מאשר מאינטליגנט. חשוב נא כמה גדולה תהיה הרעה, אם אתה לא תוכל לעמוד בנסיון כמו באלמאשוב. שקול היטב את הכל בדעתך. לעת עתה עוד יש זמן: הלא יש אנשים למדי שרוצים לעבוד בטירור. אולי עוד תתישב בדבר, אולי תמצא שיותר טוב בשבילך לעסוק בעבודה אחרת.

– אני מחכה יותר משנה – קרא הוא בקול בוכים – למה אחכה עוד? אנכי לא ילד. בן 27 אני. אני יודע היטב את דרכי, ואני בטוח בי לגמרי. הפלוגה לא תתחרט, אם תקבל אותי.

וסוף־סוף קבלו אותו. הוא עשה את המוטל עליו באומץ לב. במשפט ואחרי המשפט היה איתן. שנה שלמה הפתיע את הז’נדרמים ברוחו הכביר ואף על פי כן לסוף נפל, כך עמוק!

אלה המה הנסתרות המדאיבות של נפש האדם.


X    🔗

המשפט נמשך שמונה ימים, מהבוקר עד חצות הלילה, והוגיע את כולם. אנכי הייתי אסור בידי וברגלי ולא יכולתי להשיב לחורפי דבר. להתוודות שאני חבר לפלוגה הלוחמת אסור היה, כי בזה הייתי מאשר את המלשינות של גריגורייב ושל קאטשורא במה שנוגע אלי, ובדרך אגב, גם במה שנוגע לאחרים, שעליהם לא היתה כל ראיה ברורה. שלילת הראיות הכריחה גם את השופטים להצדיק אותן. להרוס את כל הרשת אשר ארגו קאטשורא וגריגורייב גם כן אי אפשר היה. מתוך אופי עדותו של קאטשורא ניכר היה שאינו רוצה למשוך ברשת את אלה שלא נתפסו. את וייצפלד ואותי חשב לאנשים שכבר נגמר דינם, ולפיכך תלה עלינו הכל. המתים אינם מרגישים בכלימתם.

נקל היה בדברים אחדים להרוס את כל הבנין שבנה טרוסביץ בחתימת ידו של קאטשורא, ולהוכיח כי שקר בפיו באמרו שהדיחוהו ופיתוהו, כי להיפך הוא השפיע על אחרים, אבל אז היה צריך לקרוא בשמות אנשים ומקומות, ומלבד זאת, בכעסו היה יכול למסור עוד רבים מחבריו הפועלים, ולפיכך החלטנו אני יחד עם ווייצפלד שלא לסתור את דבריו כמעט בכלום.

גם את האיש והאשה גריגורייב היה אפשר לקבור על נקלה, והם היו ראויים לזה. אבל לא חפצנו להשתמש במלשינות, ואני יחד עם הגברת רימיאניקוב החלטנו לשתוק.

צער ויגון מלאו נפשי. הכי למשפט שכזה יחלתי? מאוד נצטערתי בזכרי, כי חברי הנמצאים בחופש שרויים בדאגה על אודותיו ואחרי שאינם יודעים מדבר המלשינות של גריגורייב ושל קאטשורא, אפשר שעולה ספק על לבם, אולי נכשלנו אנחנו בנסיוננו…

הגברת רימיאניקוב וה׳ ווייצפלד הראו כל הזמן אומץ לב ולא השחו ראשם. אך תפקידם במשפט היה כך, שלא יכלו לעשות הרבה..

ביום הששי למשפט התחילו הנאומים. הנאום הראשון היה של בוברישצוב־פושקין. זו היתה העתקה מנאומו של מורביוב במשפט של הראשון במרץ (בהריגתו של אלכסנדר השני), עם תעודות על דבר האופי של התנועה הריבולוציונית שלקח מהרומן Бѣсы. ונפלא הדבר: אף על פי שגלויה היתה כל גריעותו ופסלנותו של כל הנאום, אף על פי שהסגנון שלו היתה סגנון ז׳נדרמי, אף על פי שהשקרים והסכלות של האשמה היו מבצבצים ונראים לעין, בכל זאת הרגיזני, ומלבד רגש תיעוב ובחילה, הרגשתי כאב מהדברים המעליבים ששפך עלינו חנם. הרבה חשבתי אחרי כן: מה הכריחו, בעסקו בסניגוריה של גריגורייב, להשליך שקוצים עלינו? הלא אי אפשר שלא הכיר בדבר, שהגריגורייבים מפיחים שקר, ובתור איש שלמד את תורת המשפטים, אי אפשר היה לו שלא להעריך את היחס הישר שלנו אל האנשים שהוא הצדיקם, הוא הלא ידע שבידינו היה להטביעם, אם היינו מגלים גם איזה חלק ממה שעשו הם. הוא, הסניגור הזה, ידע הכל, אך עשה את עצמו כאילו אינו יודע והוציא דבה…

עייפות מיוחדת תקפה אותנו כולנו בסוף המשפט. פשוט עייפות פיזית. במחשבה אחת היינו תפושים כולנו: יגמר נא הדבר מהרה… לאשרנו היה המשפט עומד קרוב לסופו. הנאומים נגמרו. התחילו המלות האחרונות.

מוזר הדבר: ההיכל הזה, יחד עם הנסיך הגדול, שישב כל הזמן בראש, ומצץ איזו סוכריות, עשה בכלל רושם עגום. זו אבן עופרת שמשכה למטה ולא נתנה לרוח להתרומם. נדמה היה, כי דברי אדם אינם יכולים כלל להשפיע על האוטמטים האלה.

אך זוהי הגדלות של נפש האדם – שהיא בכל זאת נפש אדם!

אנכי הסתכלתי היטב באנשים הללו בשעה שדברה הגברת רימיאניקוב. מתחילה נצטערתי על שהיא התחילה לדבר בלב תמים, דברי אמת. אך לתמהוני הרגשתי, כי בלבות אלה הלבושים “מונדירים” התחיל לדפוק רגש אדם.

נאומה היה פשוט ותמים, בלי כל קשוטים. דברים פשוטים על דבר החיים הרגילים של צעירה רוסית. את החיים האלה אנו יודעים היטב, וכל כך הרגלנו בזה עד שאיננו מדברים עוד על אודותם. אך בעיני האנשים האלה, שהם רחוקים מהחיים ההם מרחק כל כך גדול, היו דבריה חדשים ומפליאים. דבור פשוט של האדם נכנס עמוק אל תוך לבם ועשה עליהם רושם כביר.

כמובן, הרושם לא יעצור בעדם משלוח אותנו לתליה, למלא את חובתם לענין הפקידות. אך לכל הפחות יכירו וידעו גם הם את גדולת הענין שאנו עובדים לו. יכירו וידעו את מי הם דנים והורגים, לכל הפחות ישפילו רגע את עיניהם מבושה וכלימה – ואת זה אפשר להשיג…


XI    🔗

– הדיינים הולכים להתיעץ! אדון פקיד המשטר, הוציא את הנאשמים!… – קורא בחגיגיות היושב ראש.

כמדומני, שזה היה ביום השמיני באחת־עשרה בבוקר. הז׳נדרמים הסתדרו בשורה והשיבו אותנו אל כלאנו.

“הדיינים מתיעצים”… מה שנוגע אלי, לא היה צריך להתיעץ. הדבר ברור. כלומר: לא עצם הדבר, אלא היוצא מן הכלל… ומאחר שאיני יודע כמה יתיעצו שם, הנני ממהר להביא בסדר את עניני, כלומר: לכתוב מכתבים. השתדלתי שלא ירגישו בי השומרים. איך שהוא נכתבו המכתבים, אמנם לא בכתיבה תמה… כבר שלוש שעות אחר הצהרים ועודם “מתיעצים”. מה מעכב שם? כמה זמן כבר עבר! ישנים הם? הגיע הנשף. הנני מקשיב לכל רשרוש. א, הנה הולכים…

– לטייל, אמר החיל.

– רק זאת? ואנכי חשבתי שישלחו כבר לדרך רחוקה.

החייל השפיל ראשו.

ערב זך וקר. הכוכבים מתנוצצים באור בהיר. תחת השמים על המגדל הגבוה מתהלך השומר. בשביל הטיול נקבע מקום צר, גדור בקרשים כחמשה עשר צעדים באורך וחמשה ברוחב, ודומה לרפת של בקר. רק האלוהים והחיל רואים אותך, אך אתה אינך רואה כלום.

“מתיעצים”… היום בכל אופן יגמרו. ואחר־כך כמה ימשך עוד? אולי עוד שנים שלושה ימים… היתנו להתראות עם קרובי? הורים אומללים, אומללים!… בשבילם הלא כל זה הוא רק אסון… והחברים… היגיע אליהם מכתבי? צריך…

– הטיול נגמר! קרא החייל… הגיע זמן של מנין האסירים. מהתוחלת הממושכה נעשה במוחי איזה תוהו ובוהו. רוח של עצבות לפפתני… באיזה מצב רוח מוזר הייתי בעת ההמתנה להחלטת המשפט! צריך לשכב ולישון. המועצה גם כן בודאי ישנה.

לאט לאט כמתגנבים, פותחים את הדלת. – הואילה נא לבית המשפט! קומה נא!

גמרו להתיעץ. עכשיו עושים אצלי חיפוש עוד יותר גדול מאשר בפעם הראשונה. השעון מצלצל. חצות הלילה. מדברים בלחש. בפרוזדור חושך למחצה. שוב צלצול החרבות, דפיקות הצעדים. ההיכל ריק: יושב לו רק גנרל של ז׳נדרמים זועף. מהסניגוריה באו רק הצעירים. על פני כולם שרוי פחד. בהסתכלי בהם נדמה לי, כי הם הנאשמים ועליהם צריכה לבוא החלטת המשפט.

– הדיינים באים!

פני כל הדיינים עייפים, זועפים… “לא נעים לתלות”, עברה במוחי מחשבה שיש בה מעין שמחה לאיד. גם הקטיגור הצבאי – פבלוב המפורסם – איננו, הוא שלח את עוזרו. היושב ראש אוסטן־סאקן חיור, שערותיו פרועות. קוראים את ההחלטה. כל הנוכחים עומדים. בקול מרוסק הוא מוציא מפיו: עבודה קטורגית לארבע שנים, משפט מות, גדוד האסירים, משפט מות, עבודה קטורגית לעשר שנים…

ההחלטה בנוסח האחרון יודיעו מחרתים.

נפרדנו במהירות מאת הסניגוריה, והובאנו שוב אל הכלא. השוטרים והז׳נדרמים מביטים אלינו בסקרנות ובפחדנות. כל אחד אינו מרוצה, כאילו אשם באיזה דבר.

הנני עומד ומתפלא. האם כך היא ההחלטה על דבר משפט המות?! מה פשוט הדבר! מדוע אין כלל כל רגשות מיוחדים? או שהם עוד יהיו? מהרה התפשטתי ושכבתי על מצעי. והנה מבעד השינה אני שומע שהדלת שוב נפתחה, ואיש מעיר אותי.

– מה שם? מה קרה?

– צוו להתלבש. תיכף תדע.

– בלילה? אנה נסע?

– איני יודע. צווּ להכון.

– האומנם תיכף לתליה? או לדבר עוד יותר רע מזה?

הוציאוני אל החצר, הושיבוני במרכבה ובלוית ז׳נדרמים הוליכוני. אנה? לא ידוע. כעבור עשרים דק עמדה המרכבה. ראיתי שהשיבוני אל המבצר. – אם כן, לא לענויים, חשבתי, ורוחי קצת נרגעה. והנני הולך אל הכלא הישן, כהולך הביתה.

בדרך פגשני הקולוניל המנהל, שעיניו עוד סגורות משינה

– נו במה נגמר שם? שואל הוא בחרדה.

– משפט מות! קורא אני בקול גדול, למען ישמעו הז׳נדרמים.

פני ה״גבור הלוחם" חפו וכל כך רעדו, עד כי העיר בי גיחוך.

עכשיו צריך לישון, אחר כך נראה. שכבתי, אך הז׳נדרמים אינם נותנים לישון: נשמע איזה לחש בלי קול (להתלחש ככה יכולים רק הז׳נדרמים שומרי בית האסורים). ואחרי כן בכל שלשה רגעים אחד נגש ומסתכל בעיון באשנב. אין דבר המרגיז כל כך כמו הסתכלות זו, ואפילו בימים הרגילים. לפי הנראה, נצטוו לפקח מאוד על הנשפט למות. איך להחלץ מזה? אני מצלצל והשומר בא.

– שמע נא, חביבי. אותי שפטו למות, אני עייפתי מאוד. רוצה אני לישון, אך הסתכלותכם התמידית באשנב מפריעה בעדי ואינה נותנת לי להרדם. אמנם, אתם אינכם אשמים – הפקידים צוו עליכם. אך שימו נא לבכם: מה יש כאן לראות? הלא אתם רואים שאני שקט, לא אעשה כלום לנפשי, רק אישן קצת.

הז׳נדרם, שהיה, לפי הנראה, איש טוב, בא במבוכה ולא ידע מה לעשות.

– אמנם, אדון, מבינים אנו בעצמנו. מה לעשות? חובה ארורה מוטלת עלינו.

ביום שני רק נגשתי לכתוב מכתב, והנה הדלת נפתחה: שליח מאת מיניסטר לענינים הפנימים, סגן הדירקטור מקרוב!

–?!

– החלטת בית הדין יצאה: האומנם אתה חושב ככה ללכת אל התליה?

– כלומר?

– פשוט מאוד! שימה נא לבך איזה רעיון יש בזה לתחוב את הצואר אל תוך העניבה? אתה עשית את שלך, התנהגת במשפט כמו שמצאת לנכון, השלמת, אם אפשר כך להגיד, את חובתך.

– ומה עוד?

– הלא אתה, כמדומני, בחיי עולם הבא אינך מאמין, איזה רעיון יש במות? עשה איזה דבר פורמלי: הואיל נא לשים לב: רק פורמליות פשוטה: תכתוב איזו בקשה, הודעה, תן לזה איזה שם שאתה רוצה – איזה רע אתה מוצא בדבר הזה? לא דורשים ממך איזו הודאה שהיא, לא חרטה כל שהיא. הלא אתה פונה ל­א אל הפקידות, אלא אל הממשלה העליונה. והממשלה העליונה הלא היא בודאי דבר חשוב.

– בלי ספק. בשבילכם שאתם שוחים בתוך זהרורי הממשלה הזאת – היא דבר חשוב מאוד, מפני שנותנת היא לכם רוחים רבים. אך בשביל העם, בשבילנו… – אנו איננו שוים קצת בדעותינו בהערכה זו. אך לא זהו העיקר. הלא כבר היתה בינינו שיחה בענין זה, ומאז הלא לא נשתנה כלום. ולמה אשנה עתה את החלטתי?

– אז נדברנו על־דבר עדות, עכשיו אנו מדברים רק על־דבר בקשה.

– כך? וכי אינך יודע, שהגשת בקשה חשובה אצלנו לחטא היותר חמור? נעזוב נא זאת.

– סלח נא לי, אבל אני על־פי חובתי האנושיות (!) איני יכול לעזוב את הענין במצב שכזה. אני יודע שאתה לא תשמע לי. אבל אני צריך להתרות בך: אנו החלטנו להזמין את הוריך, ולמסור בידם להטות את לבך.

– אם כך: מסר נא דברי למי שצריך, כי אנכי אוסר בכל תוקף לערבב בדבר הזה את הורי. זה יהיה מעשה אכזריות28 גמורה. – הלא אתם יודעים היטב, כי את החלטתי לא תזיזו, ואם כן למה תגרמו להם יסורים יתרים? אם אתה איש ישר – אתה צריך לעזוב את הורי לעמוד מרחוק.

בלב מקרוב, לפי הנראה, נתעורר איזה דבר.

– טוב, אני אשתדל למלא את רצונך, קרא הוא בקול חרש ׳ויצא מתוך התא29.

למחרת הוליכוני שוב אל בית האסורים המאוחד עם בית המשפט. בשעה מאוחרת בליל השבת שוב סדרונו בפרוזדור והוליכונו לשמוע את ההחלטה30 בצורתה הגמורה. בהיכל לא היה איש מלבד הסניגורים. קראו החלטה ארוכה, ארוכה.

– אדון, הפקיד! הוליכו את הנאשמים.

בפעם האחרונה! יותר לא נראה את ההיכל הזה. נפרדנו מהסניגוריה, נפרדנו מהחברים. בפרוזדור אור כהה ועצב, וכן גם בלב פנימה. הגלמודיות מעיקה. “גם המות הוא יפה כשהוא בא לעיני הקהל”, וכמה גרוע הוא כאן, בפינת סתר שבחצר, רחוק מכל נפש חיה! מה מאוד רוצה אני לראות איזה פנים קרובים! ולו גם מבט אחד של השתתפות בצער – מה מרומם היה אז רוחי! מה מאוד קנאתי בחלוצים הראשונים, שבגורלם נפל האושר למות בגלוי, בהשאירם לאחדים רגש כבוד ואהבה ולאחדים – בוז ושנאה. ועכשיו! אותי יוליכו באישון לילה אל פינת החצר רק התלין וז׳נדרמים אחדים, יחנקו וישליכו הבורה… זהו גורלו המר של הריבולוציונר הרוסי! בעת העבודה על כל צעד אורבים לו ז׳נדרמים, בבית האסורים סובבים עליו, ז׳נדרמים. בעת החקירה חוקרים ז׳נדרמים, בעת המשפט הוא מוקף ז׳נדרמים. על במת התליה תולים ז׳נדרמים, והאנחה האחרונה, שליחת השלום האחרונה לחברים הנלחמים למולדת האומללה, גם היא נתפשת ובאה לידי הז’נדרמים.

במבט עגום ועייף הבטתי אל החרבות השלופות ואל בגדי השרד המרובים, ולפני כאילו מתרומם יותר ויותר, כמו סמל האסון של המולדת, ז׳נדרם ענק! הוא הולך וגדל משעה לשעה, בכפותיו הוא לופת את כל רוסיה, הגונחת ונאנחת תחת סבל משאה. ועל מצחו של הענק הזה רשום: הכל בשביל הז׳נדרמים והכל על ידי הז׳נדרמים.


XII    🔗

הגיעו הימים הראשונים לחודש מרץ. רוח חמים מנשב, השלג פושר. ביום השמש מחממת בחזקה. והצפרים מצפצפים בגילה מבעד סבכי הברזל של החלונות. כמה אצטרך עוד להמתין עד שיגמרו את הפורמליות? אולי יעברו עוד ימים אחדים? אך טוב שחדלו למשכני אל בתי הדין. מעכשיו לא יבוא עוד איש להרגיז מנוחתי.

נגמר המשפט של השונא. עכשיו בא המשפט העליון שלפניו אין משא פנים ואין רחמים: משפט של היושר הצפון בלב, הוא בא עכשיו להוציא את הדין לאמתו.

לא פעם ולא שתים יבוא הריבולוציונר בעל ההכרה לתת דין וחשבון לנפשו. הנכונה היא הדרך אשר בחר בה ללכת? לא פעם ולא שתים מלאה נפשו חרדה וענויי ספקות, שהגיחו וירדו אל תוך־תוך הנפש ועוררו את השאלה: אולי יש דרך אחרת, לא כל כך קשה, לא כל כך מלאה קוצים, כדי להשיג את הטוב ואת היושר בשביל בני האדם העמלים? –

ושוב, שוב יבוא הריבולוציונר לידי החלטה, שאין דרך אחרת, שרק היא היחידה. ולמרות שתמיד הוא הולך ישר בדרכו שבחר לו, בכל זאת כשהוא מגיע אל הקץ ורוח הקבר מנשם אל פניו, אז כל העבר שלו קם לפניו ושוב דורש ממנו בחזקה מענה: האם תוכל לאמר כי משלת בי בצדק ואפשר לך עכשיו לעבור בשמחה, בלי מוסר כליות, את הגבול החוצץ בינך ובין המות?

לאט לאט עוברים בזכרונך31 הימים שעברו. ומה מלא הוא העדן שאתה מרגיש בנפשך, אם אחרי חיפוש קשה וארוך, הנך שומע את קול הדין הקשה – רגש היושר שבלב – אומר לך: ישרה היתה דרכך וראוי אתה לקבלת פרס; קבלהו, כי הוא מגיע לך.

וכשתוציא בעצמך החלטה כזו על עצמך – ההחלטות של אחרים נראות לך כל כך פעוטות, אפסיות! החשבון עם החיים נגמר, ויפה נגמר!

עכשיו צריך להשלים רק דבר אחד: ללכת בלב שוקט לקראת המות. השתדלתי להתרגל עם המחשבה הזאת מהצד החיצוני שבה. הנני מתאר לעצמי אופן התליה. ובכל פעם כשהנני מגיע אל הרגע שבו התלין משליך את החבל על הצואר, איזה רעד עובר בכל איברי. קראתי בספרות מהנוגע לענין זה, ונודע לי, כי אם העניבה לא נעשתה כהוגן, אז המות בא רק לאט לאט. הרבה תלוי בכוח של נפילת הגוף. “יותר יפה” היא המיתה האירלנדית: להשליך את הנידון ממקום גבוה של שלושה ארבעה סאז׳ין (ערך עשרה מטרים), והמות בא כרגע בשבירת עמוד השדרה…

פרופיסור אחד גרמני המציא גם שיטה, איך יותר טוב לתלות. על כל קילו של הגוף צריך כִדיוּם אחד חבל עבה במידה ידועה. ואף על פי כן, מוסיף הפרופיסור ההומני הזה של האינקביזיציה, גם זה אינו מבטיח להמית כרגע, מפני שלפעמים יקרה איזה יוצא מן הכלל במה שנוגע לשרירי הצואר. ועתה צא ולמד: אם שרירי הצואר שלך הם כמו אצל כל אדם, או שהם יוצאים מן הכלל?

הנני מקנא באלה המומתים ביריה. זוהי מיתה יפה! – לירות הם כן יכולים, אך בענין התליה אין הז׳נדרמים שלנו מומחים כלל ובודאי יכשלו32. המחשבה התמידית על דבר פרטי המות מרגילה אותי סוף סוף גם לזה מצדו החיצוני. יותר קשה הוא להשלים עם התוכן שבענין הזה – כלומר עם המחשבה על חדלון היש. הנה עכשיו יש הכל – גוף, מחשבה, רצון, אהבה ותקוה – ופתאום אין כלום! אך מה יהיה אז? האומנם הכל חלום? הנני מסתכל בגופי, ממשש אותו, ומבקש לדעת מה יהיה אז? האומנם חדלון לנצח? – לעולם לא תדע מה שנעשה בעולם, במה תגמר המלחמה? ולא תהיה עוד כל מחשבה, כל דאגה, כל תקוה? מה מוזר הדבר!

ואולם איזו זרות יש בדבר? הנך כישן שאינו מקיץ. ממה יש שם לפחוד? משל למה הדבר דומה ליראה מפני החושך, שהיא בודאי יראה טפשית. אך התוחלת הממושכה מרגיזה מאוד. מתי יגמר הדבר? בספריה של בית האסורים השגתי את ספרי שצ׳דרין ובו מצאתי מרגוע. איזה מקור בלתי פוסק של רעננות, אהבה ושנאה. העיקר שנאה עורת אל המשטר הישן ואהבה בלי מצרים לאלה הסובלים מהמשטר הזה – לעם העמל.

עבר שבוע ושוב שבוע. כל הפורמליות כבר נגמרה. החלטת המשפט נמצאה אצל פלוה וצריך לחכות, כי בכל רגע אפשר שישיבו אותה להוציאה לפעולה. למה הם מתמהמהים?

את התליה בודאי יעשו בשליסלבורג. מתי יוליכו שמה? בודאי בלילה. ובכל ערב, אחרי מנין האסירים, אני מחכה: עוד מעט, עוד מעט תפתח הדלת, יביאו את בגדי – הואילה נא! וכך הנני שוכב זמן רב על המצע, מקשיב בלב חרד לכל רשרוש – אולי הולכים? הנה נשמעים לעתים קרובות צעדים, שמתקרבים אל הדלת – ועוברים. סוף־סוף השינה תוקפתך, והנך ישן שנת חרדה, הנפסקת מכל שאון קל. וכשבוקר בא – הנך מתפלא: עדיין לא… אם כן היום בודאי…

עברו שלושה שבועות מיום החלטת המשפט. הגיע השבוע הששי של הצום. בשבוע האחרון ובשבוע של פסחם אסור לתלות. לפי החשבון הזה יצא, כי רק בשבוע הזה יתלו. באמצע השבוע היה להם איזה חג. ולפיכך חשבתי כי היום 16 לחודש מרץ הוא האחרון לשבתי בפטרופבלובסק. לפי חשבוני יבואו לתלות בלילה אור ליום שבעה עשר.

בא הערב. בדקתי, אם שלמה אצלי צלוחית המורפיום. הנני ממתין. עבר הזמן של מנין האסירים, במבצר דממה, דממה מיוחדת של בית הסוהר. הגיעה השעה העשירית בלילה, הנני מקשיב בהקשבה מעולה לכל צעד. פתאום בתוך דממת המות נשמעו צעדים; צעדים ממהרים, תקיפים הולכים וקרבים אל התא שלי, אצל הדלת. נשמע קול: הנה, הוד רוממותך!

הבריח חורג ואחריו המנעול. הדלת נפתחה לרווחה. בפסיעות ממהרות צועד הקולוניל ואחריו היושב ראש של המשפט אוסטן־סאקן. בפרוזדור נראים ז’נדרמים. מה עושה כאן היושב ראש? הנני חושב בלבי. –־ האומנם גם הוא יהיה נוכח בעת התליה?

– שלום לך, אדון גרשוני! נשמע קולו, קול בס רך. הוא נפעם מאוד. חזהו עולה ויורד במהירות. פניו משונים. הוא נגש קרוב, קרוב אלי ובקול חגיגי קרא:

– אנכי הבאתי לך חסד מאת המושל העליון. חייך נתונים לך במתנה.

המלים הללו נחרתו בזכרוני וחתכו כסכין את בשרי.

אני חפצתי להפסיק את דבורו, אך פניו היו כל כך מאירים בתמימות, הוא היה כל כך בטוח בגדולת שליחותו, כאילו היה ציר שלוח ממרום, הנושא בשורת הצלה, ולא העזתי להעכיר את רוחו.

– אנכי לא בקשתי. האם יודע אדוני את זאת? – רק זאת שאלתיו.

– כן, אני יודע.

הוא יצא. רגעים אחדים עמדתי בלי תנועה. ואחר כך בהיותי עומד קרוב למצעי ישבתי עליו, מבלי שהרגשתי בנפשי, והנה כל גופי התחיל רועד, מתחילה מעט ואחר כך יותר ויותר בחזקה. הידים כל כך רעדו, עד כי בעמל רב החזקתי בשמיכה. השנים תופפו כמו בתוף. כולי נעשיתי קר, זעה קרה שטפה על כל בשרי, אנכי זוכר היטב: כל מחשבה לא היתה אז בראשי. וכך עבר עלי במצב של דכדוך הנפש כחצי שעה. כולי כאילו נקפאתי ואהי לאבן. הרגשתי ליאות ועיפות כזו, שכמעט לא יכולתי לשכב על מצעי, שישבתי עליו כגוש עפר. תחת קור עבר עלי פתאום חום. כל גופי בער. השמיכה הקלה של בית הסוהר נראתה לי כבדה מאוד. יובש נורא. כל הלילה שכבתי בעינים פתוחות ובראשי התחוללו מחשבות כסערה. זה היה הלילה השני שבליתי בלי שינה (הראשון היה אחרי המלשינות של קאטשורא).

בראשונה לא יכלתי לתפוס את כל ערך הדבר הזה. הרגשתי שאין בי כוח, שאינני כלל מוכן למה שנכון לפני. איזה ריקניות גדולה נשקפת לי. כל הזמן היו מחשבותי נטויות לעבר אחד, השתדלתי תמיד להשלים עם רעיון המות. ובמידה ידועה הצלחתי: החיים כאילו חדלו. רק במות היה כל מעיני. ורק המחשבה על דבר המות נתנה תוכן לחיים.

והנה אחרי שכולי, כל הרגשותי ומחשבותי, אחרי יגיעה רבה מכוונות לצד ידוע, ברגע שהתאמצותי וצפיתי עלו עד הנקודה היותר עליונה – פתאום באו והפכו, מבלי התראה מראש, לעבר אחר! לעבור פתאום לחיים אולי יותר קשה מאשר מחיים למות.

אך איך שהוא, החיים ניתנו, צריך להשתמש בהם למה שהוא.


XIII    🔗

בבוקר בא אלי הקולוניל בפנים מאירות מרוב שמחה לברך אותי.,

– זאת אבקשך, אדוני, אמרתי אליו – אם רוצה אתה לשמח את מי שהוא בידיעה זו, הואיל נא והודע ע״י הטלפון לאחי. ואם לאו, בודאי יודע לו זאת רק כעבור שלושה ימים.

לתמהוני עשה הקולוניל את חפצי, אף על פי שזה היה נגד החוק.

התחלתי שוב לסדר את חיי בשביל החיים. אם התינוק בעת הולדו היה יודע לחשוב, כי אז בודאי היה חושב ומרגיש מה שחשבתי והרגשתי אז אנכי. אך שמחת החיים לא שבה אלי. היה ענין אחד שעורר אותי לפקפק ביקרת ערך ה“מתנה”, שקבלתי.

אז לא היתה רוסיה עדיין רגילה למשפטי מות. משפט המות היה מעיק על כולם, כולם היו נרעשים מהדבר הזה, כאילו היה עומד וקורא תגר, וכולם היו מלאים בושה ובלימה. בושה היתה להממשלה, שידיה טבולות בדם, בושה לקהל, שעומד מרחוק במנוחה, בשעה שאחרים מפרפרים על במת המטבח; הגויות המתות כמו כרו תהום בין הממשלה ובין הקהל. חותם התלין היה לוהט על מצחה של הממשלה, הוא עורר שנאה, בוז וגועל נפש.

והנה מעבירים את עונש המות, הממשלה חוננת חיים, וכל האטמוספירה הנרגשת נעשית קלושה. כולם מרגישים, כי הוקל להם. ההכרה, שהממשלה הרוסית נשארה עדיין מה שהיתה, כי מכל חטאיה לא נעדר אחד, ואין כל סיבה, אשר יחליף את יחס הקהל לממשלה זו, הכרה זו אינה מעוררת עוד זעם.

זהו דבר אחד. אך בנידון דידן היו תנאים מיוחדים. אופי הבגידה במעשה הזה, יכול היה להבאיש את ריחו של הטירור כלל. אמנם ההיסטוריה כבר הוכיחה למדי, שאין סומכין על עדותו של בוגד, וגם כל מתנגד ישר לא יבקש להשתמש בזה לטובתו. אך מי שאיננו איסטניס, מי שיכול להראות פנים שהאמין בדברי הבוגד – יכול־יוכל לרקום על זה כל מיני ציורים שאתה רוצה.

המשל לזה – בוברישצ׳ב־פושקין. אמנם אפילו הצבור הבורגני התרחק ממנו. אמנם עורכי הדין הוציאוהו מתוך חברתם.

אך מי יערב לנו שאחרים ושנמנים על מפלגה אחרת לא עשו זאת בכשרון יותר גדול, בנזק פחות לעצמם ויותר גדול לנו?

יראתי פן עדותם של שני הבוגדים, שנכתבה על פי הז׳נדרמים (כי מנהלי הטירור השתמשו בבוגדים ההם, כמו בבשר תותחים, ומעצמם הסתתרו מאחורי גבם), תקובל בקהל להשפיל בזה את ערכם של הריבולוציונרים. ולפיכך הייתי חפץ יותר במות: לא כל אחד ירצה לדרוך על המת בשביל שיגיע למטרה שכזו.

אבל החיים נתנו בזמן כזה, שיש תקוה כי קרובה השעה של גאולת רוסיה, ושאני בעיני עוד אזכה לראותה. המלחמה רק החלה ולפני העם כבר נגלו הנגעים של המשטר הישן, שבגללו צריך הוא לשפוך את דמו. ומה שהיה נסתר מעיני רבים וגלוי רק לעיני מועטים, עכשיו נעשה גלוי ונראה לכל.

וגם העמוד האיתן הזה, התנין הראשי, שעליו נסמך העם בבטחה וישן את שנתו – הצבא הרוסי שאינו חת מכל אויב ־ המולך הזה שלו הקריב העם את הכל, את נפשו ודמו, גם הוא התנודד ונשבר לרסיסים בנסיון הראשון שבא עליו.

עברו שלושה שבועות. נתנו לי ראיונות ולאו דוקא דרך סבכי ברזל. התחלתי לצבור ספרים וחשבתי לעסוק בקריאה.

רוחי שבה והתחזקה. נראה כאילו הפקידות שכחה אותי – העונג היותר גדול שאליו ישאף כל אסיר. מיום ליום חכיתי שיעבירוני לשליסלבורג. והנה פתאום בימים הראשונים לאפריל נכנס הקולולניל אדום מבושה והראה לי “פקודה”. פלוה ציוה לשלול ממני. מה? הכל! ראיון, חליפות מכתבים, מכשירי הכתיבה, ספרים – יותר אין מה לשלול.

פתאום נלקח ממני הכל ואני כאילו השלכתי אל תהום רבה. קשה לשער מה גדול הוא הצער לשבת בלי ספר. אל הכל אפשר להתרגל, עם הכל אפשר להתפשר, לישיבה בודדת, שלא ללכת לטייל, שלא להראות עם איש, שלא להחליף מכתבים, להיות מרוחק מכל העולם החי. אל דירה חשכה, אל אוכל מתועב, אל הכל, אל הכל. כל זמן שיש איזה עבירה שתהיה, איזה ענין בחיים… בשביל איש אינטלגנטי הספר הוא החבר היותר טוב. כשיש ספר יש חיים. אמנם לא שלמים, חד־צדדיים. אבל בכל זאת חיים.

אך כשמשאירים אותך סגור בתוך ארבעה קירות ולא לאיזה זמן, אלא לנצח, כשמבלעדי ארבעת הקירות הללו אינך רואה כלום ואינך מקבל שום רושם. כשכל היום אין למחשבה במה להאחז, כשאינך יכול לאמור: בשעה זו וזו אתחיל לעשות זה וזה. כשרק שאלה אחת מנקרת במוח: מה לעשות? ואי אפשרי להטות את המחשבה אל ענין אחר – אתה מתחיל להרגיש אחרי ימים אחדים כאילו במוחך חפושיות זוחלות. לא זה הוא נורא, שהנך יושב יום בטל, נורא הוא הרעיון התמידי, שאיננו פוסק. כי כך יהיה כל הזמן. שמה תאחזך כשעולה כמחשבתך שכמו היום, כך יהי מחר. מחרתים עד אין סוף, עד אין סוף!

זוהי הקללה האמורה בתוכחה: בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר.

וזהו כל תוכן החיים של האיש האסיר לבדו ומשולל ספר וכל עבודה פיזית. עובר יום כהה, מיגע ומדכא. בנפש שבורה הנני מצפה לערב. אני שוכב על מצעי, אולי תצילני השינה, אך היא נודדת ממני. הגוף והמוח היו בטלים כל היום ואינם דורשים מנוחת השינה, והלילה עובר במצב של נים ולא נים, תיר ולא תיר, בהזיות עוכרות רוח. בשעה הראשונה אחר חצות ככר מאיר הבוקר וכמו הנצח נמשך הבוקר הלבן של פטרבורג. וכשיאיר היום שוב המחשבה עולה; צריך עוד לבלות שוב יום שלם, ואיך לבלותו? במה אפשר למלא את המרחב הריק, המרחב הגדול של עשרים וארבע שעה…

היסורים רבים. אך הרעיון שאתה נושא את היסורים הללו מקיל אותם ועוזר לשאת, מה שנראה לכתחילה כי אי אפשר לשאתם.

ואיזה עונג גדול תוקף אותי בחשבי, שהנה מענים אותי, ורוחי נעשית יותר עזה, יותר תקיפה.

ומבלי משים עולה על לבי שירו של האסיר השליסלבורגי, מורוזוב.

ובתוך ישימון בית הסוהר,

שהשנים שם כל כך ארוכות,

לא תדוכא, לא תִשבר

רוחנו החפשית.


XIV    🔗

עברו ימים, שבועות, חדשים. בחודש יוני נתרוקן כמעט המבצר. נשארו רק שבעה, שמונה אנשים. והטיולים נגמרו בשעה העשירית בבוקר. וחרדה מתגנבת אל לבך. מה זאת? האומנם חדלה הממשלה מאליה לתפוס עוד אנשים ולהושיבם בכלא? אם כן המלחמה פוחתת. השכרון הפטריוטי תקף את ההמון, והריבולוציונרים מוכרחים לרדת לזמן מה מעל הבמה. האומנם רוסיה מנצחת?… אי אפשר לדעת כלום, והימים עוברים אפורים, זועפים ועצובים.

למה אינם מעבירים לשליסלבורג? או יחזיקו אותי לנצח כאן בתא 46, או פלוה ממציא שם איזה דבר שקשה לשער מה הוא.

ובזמן ההוא עוד קרני אסון: רגלי כאבה כך, שבמשך חודש ימים לא יכולתי למוש ממצעי33 וגם לטייל לא34 יצאתי. רק אלה הצילוני מחד־גוניות המדאיבה – היונים והחורפים. כל כך נתרועעתי עמהם, עד כי כאשר שרקתי להם, מהרו לבוא אלי מכל35 עבר, וישבו על כתפי, על ראשי, טפסו על זקני, על לבי…

בסוף יולי התחיל בית האסורים שוב להתמלא (אחרי שאני הייתי מטייל תמיד האחרון והטיול ארך רבע שעה משמונה בבוקר, יכולתי לדעת את מספר האסירים). הגלים מתרוממים שוב – הנני חושב – ואני שמח לעדים הללו, המוכיחים לי, שהריבולוציה הולכת ומתפשטת.

29 ליולי, בשעה השלישית ביום, נשמע פתאום קול התותח. היריות בימי הגנוסיא של הקיסר מתחילות כרגיל בשתים עשרה. מה קרה היום? מונה אני את היריות 33… 75… 101 – והתותח אינו פוסק מהרעים. תמיד אינם מרבים על מאה ואחת והיום יורים בלי סוף. המחשבה הראשונה שהטילה עלי רעדה: האומנם נצחו הרוסים? האומנם הנצחון כל כך גדול עד שיורים ויורים, ואינם יודעים מתי להפסיק?

וכל מה שהוסיפו התותחים להרעיש, שמהם רעדו קירות בית האסורים, נעשתה רוחי יותר עצובה וקדורנית. הלא אם “אצלם” שמחה גדולה, שמע מינה, כי בא על העם אסון גדול. אני מקשיב בהקשבה מעולה לכל מה שנעשה בפרוזדור, מקרב את אזני אל דלת הברזל – אולי אחטוף איזו מלה, שתבאר לי את הדבר. והנני אמנם שומע איזה שאון. הנני מבין שקרה איזה דבר פתאום, אך מלבד לחש בלי מלים, לחש נמוך יותר מרגיל, לא בא לאזני כלום. אחר כך קמה איזו דממה מתה, מעיקה. הנני שוכב על מצעי וחושב, שבכל תא שם כלואה נפש החושבת מחשבות עצובות ומרגיזות כמוני, כל אחת מבקשת כמוני לדעת על מה הם כל כך שמחים, וגם הן אינן מוצאות פתרונים.

הדבר הזה היה ביום הששי. בשבת הולכים למרחץ. את המים הרותחים מביאים תמיד בשעה השביעית בבוקר, ואת המגבת שאותה נוטלים ממך בערב, מביאים קצת יותר מוקדם. השעון מצלצל שבע, חצי השמינית, שמינית, ואין איש! – בחצי התשיעית – אין איש, רק בפרוזדור איזה לחש מרעיד וריצה הנה והנה. רק בשעה התשיעית התחילו להביא את המים הרותחים, לבנים בשביל המרחץ. פני הז׳נדרמים עייפים, כאילו אחרי שכרון. מובן מזה שהשמחה היא כל כך רבה, ששתו ושכרו כל הלילה! אך מהי? ואולי זהו רק סימן שנולד יורש העצר?

שבתי מהמרחץ והנה בתא שלי הקולוניל. זהו פורמליסט שאין דוגמתו, חייל בכל מלוא מובן המלה, אך היחס שלו אלי היה תמיד טוב וביחוד אחרי שיצא גזר דיני. פניו מאירות, מדושנות עונג. נראה שקידש על כוס מלאה. צריך לנסות אליו דבר.

– מה היה שם? הכי אבק שרפה עכשיו כל כך בזול, שאתמול יריתם כל היום?

– ומדוע ירו שם? הגד נא אתה. – שאל הוא, ברמזו לי בערמה בעין אחת.

היאמר, אם לא יאמר, ואולי ישקר?

– נולד יורש העצר. דבר מובן. – קורא אני כך להפתיעו. ובלבי צפיתי, שהוא ישיב: מה אתה אומר: אנחנו נצחנו נצחון גדול. זהו הדבר.

– אמנם כן, מצאת החידה, ענה הוא.

– ואולם אני חשבתי: אפשר נצחו את האויב?

הקולונל הניע בידו כמתיאש.

כעבור שני ימים, אחרי שטבלו את יורש העצר, בא הקולוניל שוב שמח.

– מתנות גדולות קבלת, אדון קולוניל, מהקיסר?

– אנו לא קבלנו כלום, ואולם בשביל אנשים שכמוכם חסדים רבים.

– רבים מאוד. רציתי מאוד לתת לך לקרוא את המנשר של הקיסר, אך איננו רשאים: צריך מתחילה לקבל על זה רשיון מהדפרטמנט של הפוליציי.

– הגד נא. אולי נתנו קונסטיטוציה באחריות של פלוה?

כעבור שני ימים והנה אורח שלא צפיתי אליו: – מאקארוֹב. הוא בא לברכני לדרך. מחר יעבירוני לשליסלבורג. משמחה כמעט שלא נפלתי על צוארו. אחר כך סיפר לי מהחסדים הרבים: מחלו חובות, בטלו עונשי הגוף, קצרו את זמן המאסר לפושעים מדיניים, בקצור: גן עדן.

– ועונשי הגוף בטלו? האומנם מהיום אסור יהיה להכות על פי החוק?

חפצתי להיודע על דבר המלחמה ולא הצלחתי. רק נראה היה, שאין במה להתפאר.

מחר לשליסלבורג! השמחה כל כך רבה, כאילו הודיעוני שמחר אצא לחפשי. עכשיו לכל הפחות אדע מה שם יהיה עמדי36… מניתי את הרגעים. מתי יוליכו. עובר יום, שנים – אין כל פקודה. שוב איזה שנויים – אני חושב בלבי ברעדה. אחרי ימים אחדים בא הקולוניל והודיע כי מחר יעבירוני. כך הודיעוהו, אבל עדיין לא קיבל את הפקודה בכתב. עבר יום המחר – שוב לא כלום. עברו עוד ימים אחדים. הביאו את בגדי ושאר חפצי: ציוו למסרם לידי, מובן, שהיום יעבירו. ושוב עובר יום אחר יום ואין כלום! בתוחלת ממושכה כזו עברו עלי שלושה שבועות. אפילו הז׳נדרמים גם הם לא יכלו לסבול עוד. – מעשה נבלה – קראו הם, – האדם אצלם כעץ השדה…

לסוף, פעם בספטמבר, בשעה הרביעית בלילה העירו אותי. צריך לנסוע. ממהר אני להתלבש, כאילו פחדתי שמא יבוא שוב איזה עכוב. יצאתי. היה שלום 46 №! יותר לא נתראה עוד. נפרדתי ברגש מהז׳נדרמים, שכבר הספקתי להתרגל עמהם. עברנו דרך שורות חיילים. אצל השער עומדת37 מרכבה עם אופיציר ושני סגנים. ישבנו ונסענו. הגענו עד הגשר של ההיכל. שם עומדת אנית קיטור מלכותית. הז׳נדרמים עזרוני לעלות והושיבוני בקומה התחתונה. שלחתי מבט מהיר על פטרבורג, על המבצר הפטרופבלי, על ההיכלות שנבנו למולי. נשמעה תרועת האניה. שלום! שלום!

האראה שוב את עיר הבירה האומללה של המדינה האומללה?


 

חלק שני    🔗

I    🔗

תא קטן באנית הקיטור של הממלכה. על הדלת שומרים ז’נדרמים. שאון הגלים המדוד מעורר את המחשבה. ולפני עוברות תמונה אחר תמונה מהעבר החשוך של האינקביזיציה38 הרוסית.

שליסלבורג נוסד בשביל “הפושעים המדיניים היותר קשים”, ובימי מלכות אלכסנדר השלישי והמיניסטרים טולסטוי ופלוה נתכוונו להמיר את משפט המות בישיבה בשליסלבורג, אך באופן שלא יפסידו. במלים אחרות: ליסד מקלט שכזה, שבמשך שתי שנים, החצי מהאסירים ימותו והחצי השני ישכבו חולים מבלי תקוה להרפא.

בחודש אוקטובר 1884 יצאו בליל חושך מפטרופבלובסק באניה קטנה, כבולים בידיהם וברגליהם, “פושעים מדיניים היותר קשים”, וביניהם ליודמילה וולקנשטיין וּוירה פיגנר. האניה עברה אל האי המיושב ז׳נדרמים, ומתאי האניה העבירום לתאי בית הסוהר.

בדידות גמורה. טיול רבע שעה. לא ספרים ולא עבודה גופנית. לשיח זה עם זה על ידי ניקוש באצבעות אסור באיסור חמור ונענשים בעד זה בעונש קשה. האוכל רע מאוד: דיסא עם חול ולחם קיבר עם חול. לא ראיון ולא חליפת מכתבים. וכך עוברים כל הימים. אך האפשר להאריך ימים באופן שכזה? הכי לא טוב למות במלחמה מאשר להרקב בחיים?

בין הריבולוציונרים היו מינקוב ומישקין שהועברו שמה מהקטורגה מסיביר מפני שרצו לברוח. מינקוב מודיע ראשון, רוצה להתחיל במלחמה. הוא מודיע לחברים, שהוא יעליב את הרופא, ואז ידונו אותו, ובמשפט יספר על דבר הרז’ים שאי אפשר לשאתו. לרוסיה ולכל אירופה יוָדע הדבר, וכולם יתערבו בגורל שבויי האוטוקרטיה.

למחרת קיים מינקוב את דבריו. אז התנפלו עליו הז׳נדרמים והעבירוהו אל בית הסוהר הישן, והחברים לא הוסיפו לראותו. נודע אחר כך, כי מינקוב השיג את חפצו להיות נשפט: שני אופיצירים, שאלו לשמו, וכשהתחיל לספר למה העליב את הרופא, שסעו אותו באמצע דבריו ואמרו, שזה לא שייך לענין המשפט. ובבוקר ירו בו והרגוהו.

עברו עוד ימים של יסורים, של יגון, של חושך. כעבור חודש מחליט מישקין: מינקוב איננו, אלכה גם אני אחריו; אולי הפעם תצא מזה איזו תועלת. בעת מנין האסירים זרק מישקין קערה בראש הפקיד. הז׳נדרמים התנפלו עליו והוליכוהו לבית האסורים הישן, ויותר לא ראוהו. מהר נודע כי גם גורלו היה כגורל מינקוב: באו שני אופיצירים, שאלו, לשמו: לדבר לא נתנו לו, ולפנות בוקר ירו בו ויהרגוהו.

מתוך בלהות הבדידות, מתוך מחשבות היגון והפחד על דבר גורל החברים, החליטו האסירים להשתמש בתחבולה אחרת של מלחמה. להשיג הטבת הריז׳ים או לגוע ברעב. האסירים חדלו מאכול. ביום החמישי חלו כולם, וישכבו בלי כוח על מצעיהם. עברו תשעה ימים. כשהאסירים היו כבר חדלי כוח לגמרי, הודיעה הפקידות, כי אם לא יקבלו אוכל, יתחיל הרופא להזין אותם באופן מלאכותי. והאסירים נכנעו.

עברו ימים, חדשים, שנים. הדממה המעיקה הופרעה פה ושם על ידי בכי או על ידי שחוק.

זה היה בכי ושחוק של החברים שיצאו מדעתם.

בלילה באמצע השינה הרפויה, הקשיבו האסירים בלב נפעם לאיזה שאון לא ברור שנשמע לעתים בפרוזדור. נשמע קול צעדים ורחש מתלחשים: הוציאו שם דבר מה מאיזה תא.

הז’נדרמים הוציאו אז את החברים שמהרו לרדת לקבר. בשתי השנים הראשונות מתו מהם שנים עשר.

(מינקוב, קלימֶנקא, מאליאבסקי, טיהאנוביץ, מישקין, בוצַביץ. זלטופולסקי, קוביליאנסקי, איגנאט, איבנוב, איסאייב, נימולוסקי).

המלחמה בין האסירים ובין הפקידות ־ מלחמה עקשנית ואכזריה – כמעט לא חדלה. השתמשו בכל התחבולות האפשריות. על ראשי האסירים המטירו עונשים לאין קץ, והאסירים לא חדלו ממלחמתם.

והממשלה לא נכנעה. שנים עשר המתים והשלושה שנשתגעו לא עשו כל רושם בלב האוטוקרטיה רבת החסד. אחרי שלוש שנים של מלחמה נוראה, שלא הועילה כמעט כלום, החליט אחד מהאסירים גרציבסקי, שגם הוא ילך בעקבות מישקין ומינקוב – אולי עכשיו יועיל.

הז׳נדרמים הלשינו, ואז העבירו את גראציבסקי לבית האסורים הישן, ואיש מהפקידות לא בא אליו. כשראה שהדרך סגור בעדו, החליט בלבבו לאבד את עצמו. אך הפקידות הערומה הביטה אחריו בשבע עינים ולא נתנה לו להפיק זממו. והוא עשה את עצמו כאילו דעתו נחה.

אחרי איזה שבועות הלך המשגיח, שאצלו מפתחות בית האסורים, לבקר את רעיו. הז׳נדרמים עסקו בשלהם. וגרציבסקי השתמש בשעת הכושר הזו והצליח להוריד את המנורה שהיתה תלויה למעלה בספון, שפך על עצמו נפט והדליק. עלתה להבה, אך אי אפשר היה להכנס לחדר, ועד שבא המשגיח נהפך גופו של האומלל לגוש פחמים, אך עדיין לא יצאה נשמתו. כשלוש שעות סבל מכאובים נוראים עד שמת.

נראה היה, שאנחות גרציבסקי האומלל הגיעו עד לבבות האבן של האוטוקרטים הפטרבורגים. נתנה פקודה להקל את גורל האסירים. ההקלה היתה בזה, כי בחצרות ששם היו מטיילים האסירים שפכו חול והעמידו אתים ונתנו רשות להעביר את החול ממקום אחד למקום אחר. גם נתנו איזה ספרים ישנים שאין להם כל ערך. אף על פי שתוצאת המלחמה היתה כמעט אפס, בכל זאת חשוב היה, שהממשלה נענתה, והמלחמה נמשכה הלאה.

בשנת 1890 הביאו שמה את סופיה גינזבורג. אותה הושיבו לבדה בבית האסורים הישן. אחרי איזה שבועות חתכה את עורקיה וכשנכנסו הז׳נדרמים אליה החדרה מצאו את גופה המת שט בנחל דמים. אלה היו הדמים האחרונים שנשפכו לקרבן לעריצות שליסלבורג.

באמצע שנות התשעים נעשה הריז׳ים יותר קל. הפקידות של הצאר כאילו עיפה מענות את הנופלים בידיה. שיני הנמר כאילו קהו. אך זה רק נראה כך לאסירים.

ההקלות לא באו מפני שהאנשים נעשו פחות אכזריים, אלא מסיבה זו: הריבולוציה בשנת התשעים כאילו פסקה. בתי האסורים היו ריקים. ״פושעים גדולים״ לא היו כלל. משנת 90 ואילך לא הביאו לשליסלבורג אף אחד. וגם לא נשקפו בעתיד משפטים כאלה, שאפשר היה לקוות שהנשפטים יהיו “זוכים” לשליסלבורג. ובתוך כך מ־48 האסירים אבדו כבר עשרים: שלושה היו משוגעים בלי כל תקוה להרפא, עשרה בקשו להעביר לסיביר, ונשארו רק 15 איש ואם היו ממשיכים את הריז׳ים האכזרי, היה המבצר מתרוקן לגמרי בעוד שנים אחדות. ואולם בשביל החזקת שליסלבורג היו נותנים מאוצר הממשלה 85 אלף רובל בשנה, וגדוד גדול של ז׳נדרמים היו מתפרנסים מקרבנות הצאר. וכשראתה הפקידות של בית האסורים, שהאסירים הולכים ומתמעטים, חרדה למקור פרנסתה והתחילה בעצמה להשתדל לפני הרשות להקל את הריז׳ים. או במלים יותר נכונות: להאריך את חיי האסירים היקרים, שנשארו עוד לפליטה.

בכל הזמן ששליסלבורג היה קיים (1905־1884) הובאו שמה 68 איש, מהם:

13 הומתו ביריה או בתליה בתוך בית האסורים (מישקין, מינקוב, אוליאנוב, גנירומוב, אוסיפוב, אנדריושקין, שביריב, שטרומבר, רוגיצ׳יב, בלמשוב, קַלַאיֵב, הרשקוביץ, ווסיליב).

4 אבדו שם את עצמם לדעת (קלימנקו, טיהונוביץ, גרצ׳בסקי, סופיה גינזבורג).

3 ירו בעצמם תיכף אחרי שיצאו לחפשי (אנוביץ, פוליבנוב, מרטֶנוב).

4 יצאו מדעתם ואין תקוה שירפאו (פוטיחונוב, שצ׳דרין, קופַשיביץ׳, צֶ׳פיגין).

15 מתו משחפת, צינגה ושאר מחלות בבית האסורים (ניצַ׳יב, איסיב, ארונצ׳יק, בוגדנוביץ, זלטופולסקי, מוליאבסקי, בוצינסקי, בוציביץ׳, קוביליאנסקי, גיליס, דולגושין, יורקובסקי, איגנט איבנוב, נימולובסקי, ליוובנסקי).

5 אחרי שנתבטל שליסלבורג הועברו לבית האסורים האקאטויי.

1 נהרגה בשעת המניפסטציה בוולדיבוסטוק (ליודמילה וולקנשטיין).

הריז’ים ״הקל״ נתקיים עד 1902 כלומר: עד שעלה פלוה על כסא המלוכה. האוטוקרט הרוסי החדש הזה שהוא היה המיסד את שליסלבורג, מצא כי הריז׳ים אינו לפי “החוק”, שלל את כל הזכויות שקנו והשיב את “החוק” על מכונו.


II    🔗

האניה הגיעה אל ממלכת החוק הרוסי הזו.

בשעה העשירית בבוקר עמדה האניה. נשמעו איזה קולות. לפי הנראה הגענו אל החוף. האופיצר נתן מלמעלה אות לסגנים.

מטר דק יורד. שמים אפורים כמנהג פטרבורג. הנה הוא שליסלבורג! רעדה תוקפת בשעה שמתקרבים אליו.

זהו אי קטנטן כחמשת אלפים מטר מרובעים, שנעשה בודאי על ידי שני אפיקי האגם הלַדוגי היוצא מן הניבה. הוא מוקף מכל הצדדים בחומה גבוהה, ובפינותיה – מגדלים. הקירות האפורים שעליהם כתמים שחורים, עקבות הטחב והחלודה, והקודרים מאוד מתנשאים מתוך הים. גלי הלדוגה מכים באכזריות בצורי החומה זה כמה מאות שנה! מעל החומה נראים רק המעשנות והנס שעל בית התפילה.

האניה אינה מגיעה אל החוף ממש. צריך היה לעבור משם לסירה מלאה ז׳נדרמים. על מקום קטן של יבשה שעל יד השער עומדים חבורה של אופיצרים ז׳נדרמיים. קצת רחוק מהם ז׳נדרמים פשוטים.

הכניסה אל המבצר היא כמו לניקבה. מתוך הדלת הפתוחה נראה לוע שחור. על יד השער ז׳נדרמים עם רובים. על השער נשר בעל שני ראשים וכתובת באותיות זהב Гocyдapeвo (כלומר: הקיסרי), בודאי רצו לומר “של הממלכה”, אלא מפני עם הארציות כתבו “הקיסר”. השגיאה הקטנה הזו נעשתה בודאי מפני החפזון, אך היא מראה על השגיאה הגדולה המביאה אסון לכל רוסיה: L’état c’est moi (הממלכה זוהי אני).

שגיאה קטנה, שמכילה בכל זאת אמת רבה וכל התוכן של שליסלבורג: כאן עושים חשבון עם שונאי הצאר.

אצל השער מקדמים את פנינו גדוד שלם של ז׳נדרמים ואחרי שהוליכוני דרך הרבה מדרגות ופרוזדורים וחדרים הובאתי אל החדר ששם מתקבלים האסירים החדשים.

רגש נפלא מתעורר כשנכנסים אל תוך השער, או במלים יותר נכונות, אל תוך לוע המבצר הפתוח. כששומעים את שאון הצעדים, משק החרבות, דפיקות הדרבנות, מתגלה כל החושך הטמיר העוטה את המבצר הקיסרי הזה, כל הנוראות שנשמעו על אודותיו. קמים צללי האובדים שם ותמונות הנקברים שם חיים. ומאוד חפצתי לכרוע על ברכי ולהשתחוות למקום הצער והיסורים הזה, לפני הגולגולתא של הריבולוציה הרוסית; עדות היא לטרגדיות גדולות ולענויי גבורים.

“כאילו על יד חומת ירושלים”, עולה על זכרוני, מה שנתרשם במוחי מלפנים מימי ילדותי; מה שספרה39 לי הסבתא הזקנה על דבר הביקור של אחד ממכריה את עיר הקודש ירושלים.

"…ושקט ודומיה היה אז מסביב – לחשה הזקנה בקולה החלש, ואנחנו בלב נפעם שומעים: – רק צפרים גדולות מרחפות בעננים, בהשמיען קול צוחה. אבל ותוגה על הארץ, אבל ותוגה בשמים. עומד לו נחמן לפני החומה. הנה היא קרובה, ירושלים עיר קדשנו, ילדי היקרים…

"ושפתי נחמן התנועעו בתפלה, ורגליו רעדו, והוא השתטח על הארץ, ומלבו התפרצה אנחה… והד אנחה זו עלה ונתפשט בכל הישימון ועלה השמימה. המלאכים קבלו אותה והביאוה לפני כסא הכבוד.

"ונחמן עודנו שוכב על הארץ ומרטיב אותה בדמעותיו, דמעות גדולות כמרגליות. ולוחש נחמן בהביטו אל קירות הקודש: ברוך אתה ה׳ אלהי, שזכיתני לראות את עיר קדשנו! כדאי היה לחיות בשביל זה! ונחמן לקח במטפחתו מאדמת הקודש הרטובה מדמעותיו וישם על לבו וילך.

“– סבתא, סבתא! למה בכה נחמן?”

״– שם, ילדי היקרים, צפונה כל גדולתנו ושם צפון גם כל הצער שלנו".

שם צפונה כל גדולתנו ושם צפון גם כל הצער שלנו” – נשמע כהד מתחת כיפת בית הכלא הזה.

הלב פועם בחזקה ובשמחה, ברגש של גאוה, כי בגורלך עלה האושר לעבור את מפתן השאול הזה, כי גם אחריך תסגר הדלת, תסגר לעד, ואתה תהיה אמנם ״מעבר לחיים״, אבל על אותה חלקת האדמה ששם התענו גבורי מלחמת החופש.

ישבתי בחדר קבלת הפנים, מעל אחד הארונות נשקפה אלי עצם גלגולת של איזה אדם מת – סמל המאסר בשליסלבורג – שם הפשיטוני לגמרי והלבישוני בגדי אסירים. הלבנים דוקרים כמו במחטים. בתוך הבגדים הרחבים של בית האסורים הנני כמו בשק. עד שעה מאוחרת בלילה ישבתי שם וחשבתי: אנה סוף סוף יוליכוני משם ואיפה יושיבוני. הז׳נדרמים נמצאים עמדי ואינם סרים לרגע. הזמן זוחל40 ועובר לאט, לאט. מהחצר נשמע קול הרמוניקה ושיר צהלה של חייל. הקולות הללו באים כסכינים באוזן. הם כאילו מחללים את הקודש, כאילו בחדר שמת חביב מוטל בו, פתאום יצאו במחול “קאמאריני”. האומנם הם פה שרים? אתה חושב תמה.

הגיע הערב. אני מקשיב לכל רשרוש. עוד מעט יבואו אחרי. אך הם עוברים הלאה. בשעה התשיעית בערב באו שני אופיצירים של שני הז׳נדרמים: להתלבש!

בעמל שמתי עלי את החלט, והרגלים אבודות בתוך ה“קוטים” (מעין מגפים) הרחבים לאין חקר, ובהם מסמרים דוקרים. הייתי מוכן ללכת והנה שמו עלי צעיף וקשרו אותו היטב, הז׳נדרמים מהרו לקחת אותי בזרועותי ומושכים לאיזה מקום.

קשה לתאר את הרגש המדכא, שעושה הליכה זו בפה חתול ועינים חתולות. ביחוד קשה הדבר מפני שלא קראתי שנעשה כזה למי שהוא, ואינך כלל מוכן לדבר הזה, ומבלי משים עולים רעיונות של פחדים, מרתף, כלי מענים, מלקחים לוהטות: קבורת חיים, – הכל עובר לפני בדמיון.

הרגשתי כי מוליכים אותי על מדרגות למעלה, למטה. אחר כך שאפתי אויר חפשי והלכתי הלאה על פני אבנים חלקות. עברנו איזה פרוזדורים, שם נשמעו הקשות רובים. ואחר שוב מדרגות, כאילו הנך יורד אל איזה מרתף. נשמע קול חריגת איזה שער ברזל. הנני עובר באיזה מבוי צר. הנני הולך בלי סוף ובכל הזמן נשמע שאון נורא של צעדי אנשים רבים. אני מנשם באויר המקולקל שבצעיף הסגור, ובראשי המחשבות מתחלפות מהר. כל הימים שעברו חולפים לפני עכשיו במחשבה.

פתאום עמדנו. כמעט לא הרגשתי איך הסירו מעלי את הצעיף, וגל של אור פתאום בא לעינים. עצמתי את עיני מהאור הדוקר, פתחתין שוב והבטתי מסביב לראות היכן אני.

חדר לא גדול. מצע דבוק אל הקיר. טבלא של ברזל דבוקה אל הקיר – זהו השולחן. סבכי ברזל. תמונה ידועה. כל החבריא של הז׳נדרמים יוצאת מן החדר. נשמע קול המנעול. והנה נשארתי יחידי, והתחלתי לחשוב מה עמדי.

זוהי ישיבת שליסלבורג!

אינך יודע אפילו בקירוב היכן אתה. מרתף הוא או לא, באיזה חלק מהמבצר, האם יש כאן עוד איזה תאים, מהו הבנין הזה – הכל חידה סתומה.

הדומיה מדכאה. אתה כאילו שומע את הדממה, כאילו ממשש אותה, כאילו באת אל אי המתים. רק מדי פעם בפעם כעבור איזה דקים, איזה בן אדם מתגנב כחתול, שם עין בתוך חור הדלת ומציץ.

אחרי שהייתי עיף מכל מה שעבר עלי ומכל מה שהרגשתי, שכבתי על המצע, אך השינה נדדה.

הכל כבר נגמר. הנני שוכב על המצע בשליסלבורג. מי שכב כאן לפני? מי הרגיש כאן אותן ההרגשות שאני מרגיש עכשיו. איזה מעשים איומים נעשו פה בתוך הקירות הללו? אולי כאן בלו הלילות האחרונים האנשים שנגמר עליהם דינם למות? אולי כאן מרוב תוגה אבדו את בינתם? שרפו את עצמם לדעת, חתכו את צוארם… ועכשיו הכל הודח, מנוקה, והנני בא עכשיו תחתיהם…

תחתיהם!… אבל לו אוכל גם אני לעמוד כמוהם על המשמר, נכון להלחם עד מות, כל הימים עד נשימתי האחרונה, כמו שעמדו הם, הגבורים, החלוצים שקדמוני!


III    🔗

שקט. דרך חלון הכלא נראים קצת קני הברזל של הסבכה, שהולכים ומתערבים בתוך שחור־החושך. נשמעים מרחוק איזה קולות לא ברורים, ואין להכיר אם זהו איזה רשרוש, או אנחה רחוקה של גלי האגם הלדוגי המתפוצצים אל סלעי המבצר. רק מלמעלה נשמעו קול צעדים, פעם הולכים ומתקרבים ופעם מתרחקים41.

מתוך הרשרוש הקל והד קול הצעדים עולים במחשבתי זכרונות על דבר שליסלבורג. קצר הוא העבר שלו, אך טבול הוא בדם.

בשורה ארוכה עוברים גבורי המלחמה שאינה פוסקת, אלה שהרעיבו את עצמם, אלה שהומתו ע״י יריה, להיטיב במותם את גורל הנשארים, אלה שתלו את עצמם, שנשרפו ברצון, שאבדו את בינתם ואלה שנשארו בחיים, אך שבורים ורצוצים – כל הזכרונות המעציבים של גבורה ואומץ לב מהצד האחד ושל אכזריות וכעס פראי מהצד השני.

צללי מתים וחיים ממלאים את החדר כל הלילה, הם באים לברך את חברם שנכנס למזל טוב לדירה חדשה…

בבוקר השכם נפתח האשנב: – מים רותחים. צריך להתלבש. הברז כאן בחדר. בית הכסא גם כן כאן. אין צורך לצאת. הכל הכינו בשבילך! מלמעלה על החומה, ישר נגד החלון מתהלך הז’נדרם השומר. כעבור שעה באו שני הז’נדרמים והדביקו לקיר את חוקי בית הסוהר – הקונסטיטוציה הרוסית – כמו שקראנו לזה בלצון.

אסור לדבר, לשיר, לצפצף, לתופף, ובכלל – להרים איזה שאון שהוא.

צריך לקיים כל מה שגוזרת פקידות המבצר בלי כל פקפוק.

בעד חטאים קלים מענישים על פי ראות עיני הפקיד של המבצר: בצינוק (תא קטן שאי אפשר בו לשבת), בכבלים, בצינוק אפל, בעד חטאים יותר גדולים – חמישים שבטים. בעד העלבת איזה פקיד או איזה ״עוון חמור אחר״ – עונש מות.

האכר הרוסי אינו מפונק בריבוי זכויות. אך רגש מוזר תוקף את האיש, כשמסירים מעליו את בגדי החופש ומלבישים אותו בעטיפה של אסיר והנהו משולל כל זכויותיו. ״אסיר״, ״משולל זכויות״ – רגילים האנשים החפשים לשאת על השפתים, אבל אינם ממצים את עומק התוכן האכזרי, הצפון במלים הרגילות הללו.

אולם כשהנך נופל לידי הפקידות, רק אז הנך מבין את כל המרירות שיש בזה. הרגש של שלילת עזרה, ההכרה, שבכל רגע בשביל איזה דבר ריק הנך יכול להחשב לעובר עבירה חמורה – מרעילים את החיים. אתה יודע היטב, שהנך בידי הפקידות כחומר ביד היוצר.

אם הפקידות אינה רוצה לעשות “היסטוריה”, אם אינה רוצה למרר את חיי האסירים, אז הכל שקט ושלו. ואם רק תרצה להראות את עצמה, למרר את החיים, לעשות את הקיום בעצמו לדבר בלתי אפשרי, אז אי אפשר להיות אחראי. שלא תפקע הסבלנות, ולמרות רצונך, תעשה איזה דבר יוצא מהכלל, שסופו כבלים, מכות ברובה, מות ביריה ואולי בדבר עוד יותר גרוע מזה… ביחוד גדול הוא תמיד הפחד מפני השבטים. את האסיר אפשר ליסר גם בענשי הגוף, ויראת עונש זו מביא לידי פחד המקפיא את הדם. אמנם כשיגיע הדבר לידי כך, בודאי לא תמסור עצמך בידים בלי מלחמה, והם ימשלו בך רק כשתהיה פגר למחצה; אך כל זמן שהנך במאסר יחידי ואפשר להם לכבוש אותך, הרעיון הזה איננו נותן מנוחה. בחרדה הנך מביט אל הז׳נדרמים, הסובבים אותך. מה אלה: בני אדם, או חיות? מבקש אתה לדעת, מי מהם יותר אכזר ומי לא כל כך נורא.

עברו שלושה ימים – ואף אחד לא נראה אלי. ביום השלישי בחצות היום סוף סוף נפתח החדר: “לטיול”! איך שהוא שמתי עלי את החלט, צועד ב״קוטים" הרחבים. אז נודע לי שמקומי הוא בבית האסורים הישן, או ״ברפת״ – כמו שנקרא בלשון המקום.

זהו בנין קטן נמוך, מדוכא לארץ, שנבנה בתוך המבצר (כלא לפנים מכלא), רחבו 15 צעד וארכו 50, ובשתי קצוותיו נסמך אל קירות החומה. הבנין הוא עתיק מאוד, מלפנים היה נועד בשביל חיל השמירה של יואן אנטונוביץ, שחדרו היה גם כן פה. הבנין רקוב וכולו טחוב ומלא שרצים. ולפיכך למרות שמסיקים שם וצובעים, קירות החדר שלי (שהוא היותר טחוב ואפל מפני שהוא האחרון וסמוך אל הקיר שעל יד האגם) כחצי מטר בגובה מכוסה עיפוש, כברצועה של קטיפה, ותמיד נוזלים מהם מים.

בבנין הזה רק עשרה חדרים. פרוזדור לאורך כל הבנין עם תקרה נמוכה מאוד. הרצפה מאבן שחורה. פתחי כל החדרים הם לצד אחד של הפרוזדור האפל. האויר מעופש. אויר בית הסוהר.

לטייל מוליכים למקום צר בין הרפת ובין קיר החומה. המקום הזה חלוק לשנים, באמצע ־ שביל צר כעשרים צעד. בחצר הקטנה השניה, נוכח חלון חדרי, הומת ונקבר סטפן בלמשוב.

בעת הטיול נמצאים שני ז׳נדרמים בחצר, ואחד עם רובה בידו על החומה. כשעוברים חמשה עשר דק נשמע קול קורא: לגמור את הטיול! ובדרך זו הנך שב למקומך. בזמן הראשון מורגש ביותר, כששבים מהטיול, האויר הכבד והמעופש של בית האסורים, גם האפלה השוכנת בבית מעיקה ביותר, אחרי שטועמים מהאור הנורמלי שבחוץ. כדי להיכנס אל התא שלי, צריך מתחילה לעבור דרך כל הפרוזדור, עד שבאים אל פרוזדור קטן ואפל לגמרי, ומשם אל התא.

שיטת הכלא היא שם, צריך להגיד האמת, שלמה להפליא. הז׳נדרמים שם קבלו חינוך משוכלל, ואחד עומד ומשגיח על גבי חברו, עד כי אי אפשר להשאר עם אחד מהם ואפילו לרגע, בלי שני עומד על גבינו. גם הקומנדנט, האופיצרים של הז׳נדרמים, הרופא אין להם זכות להיכנס לחדר האסיר, בלי הז׳נדרם המשגיח. תמיד עושים חיפושים. חפצים אין כלום. והכל גלוי לעין.

מעולם החיים לא תגיע אפילו הברה אחת. וכמובן, אין ראיון, אין חליפות מכתבים, אין עתונים, אין ספר. שם האסיר לא יעלה על השפתים, יש רק נומר פלוני ודי; ומהרה כאילו חדלה בשבילו מציאותו להעולם החיצוני, החד־גוניות, שאין כמותה בשאר בתי האסורים. מדכאה את הנפש. ומחשבה מרה תמיד מחרידה, כי בתא הזה יעברו כל ימי חייך ואין גם תקוה שאפשר יהיה בזמן מן הזמנים לבוא בשיחה, ושאין דרך אחרת אלא להשלים עם המצב – כל זה מביא את ההכרה, שהנך נכרת כליל מן העולם ואין לך עוד חלק בחיים.

אין איש – מלבד הז׳נדרמים, אין דבר – מלבד קירות האבן. ביחוד קשה מאוד החורף. הכל – גם השמים והאויר והקירות, וגם אתה בעצמך, הכל מכוסה בצבע אחד אפור־לבן, הכל מתהפך לגוון אחד, לגוש אחד אפור, קטורגי.

והרגש של העדר חיים הוא לפעמים כל כך חזק עד שהנך מתחיל לחשוב: ואולי כל מה שעבר אינו אלא חלום בעלמא? האומנם חייתי, נלחמתי, פעלתי איזה דבר?… האומנם רק חלום הוא כל האנשים ההם, החברים, המפלגה. האומנם היה זה באמת ולא לפני זמן רחוק?… האומנם שם, מעבר לקירות האלה, סואנים החיים? רק צעדים אחדים, לעבור דרך הקירות ואת הנהר… ושם – החיים האמתיים?

– כן, שם הם החיים האמתיים, לוחש לי קול אחר. ואולם בשבילך חדלו לעד. לעד! איזו מלה נוראה היא. בשבילך נשארו רק חיי מות, חיים אפורים, חד־גווניים של הכלא הנצחי. ולפניך מתיצבים, כמו שורה ארוכה לאין סוף, ימים, שבועות, חדשים, שנים! פחד תוקף אותך וחרדה עוברת בכל אבריך, כשהנך בא להקיף את כולם במחשבתך. אלהים! כמה הם החדשים, השנים הללו! ואת כולם צריך לחיות, את כולם צריך לבלות! חמש… עשר… עשרים… שלושים… שלושים שנה! האומנם? האומנם שלושים שנה?…

הדמיון מחולל מכאובים וענויים בכל פעם, שאני מבקש לתאר לי את אלה שלושים השנה באופן ריאלי ולהקיף אותן כולן במבט אחד. הנה לפני נתיב צר, ההולך ומתפתל ועולה על ההר. הנתיב הולך ומתארך, הולך ומתארך – והנני רואה, איזה מרחק נורא עלי עוד לעבור, עד כי הראש מתחיל להסתובב, והלב נלחץ בתוגה: האומנם אצטרך לעבור את כל המרחק הגדול והנורא הזה? אך איך לעבור? איך?…

לאט לאט מצטייר לפני בית האסורים – וגם ארגיש אותו – כקבר של אבן. כל מה שהיה, מה שעבר נראה כאילו לוטה בערפל.

וככל שאני מוסיף לבוא לידי הכרה שהעבר כבר אבוד לנצח, כך הוא מוסיף לבוא תמיד ולהתיצב נגדי. “הזכרונות המה ענויי האומלל”. השם “אומלל” אינו יפה בשבילנו, יותר נכון אם נגיד, שהם ענויי אותם האנשים שאין להם אלא זכרונות, ומלבד זכרונות אין להם כלום. בעיניהם מתיצב העבר כאילו כולו מכוסה שושנים. הקוצים שהיו שם אינם עוד, הם כבר נשכחו, ובזכרון נשארו רק השושנים.

ונפלא הדבר! זכרונות עולים לא רק מעבודת הריבולוציה, עבודת הפלוגה, כלומר: לא רק ממה שהיה בעיני עיקר חיי, עוד זכרונות אחדים גם מלבד אלה עולים לפני. בימי קור וסערה, בשעה שהכל קבור בין ערמות שלג, בשעה שבחדר אפל, עצב ומות נצחי, הנני נזכר על דבר יער אלונים, ערב אביב, שפת נהר. צפים ועולים זכרונות רחוקים, רחוקים של הילדות שכבר נשכחה, ודרך סבכי הברזל חודר לחש מלטף של היער שמתחיל לפרוח, ומצלצל קול ילדות, חסרת־דאגה.

ותמיד, תמיד השאלה נוקפת וחוזרת ונוקפת: מה שם במדינה? מהו סוף המלחמה? אצל האסירים, כמו אצל הילדים, מצב הרוח הולך תמיד ומשתנה. פעם הנני חושב שדבר ברור הוא כי היאפוני הכה את הצבא הרוסי, שפקידיו גנבו ושללו ממנו הכל. ועמו נתפוצץ גם הריז׳ים. כמו בחשבון מטמטי הדבר ברור בעיני, שהריז׳ים יוכל להתקיים רק עד גמר המלחמה…

המחשבות הבהירות המשמחות הללו עוברות כרגע ותחתיהן באות אחרות, כבדות ומדאיבות. הנה פה בשורה אחת יושבים אנשים אסורים כעשרים וחמש שנים. לפני 25 שנה גם הם חשבו והאמינו שמהרה יבוא הקץ לממלכת הרשעה, כמו שהנך מאמין עכשיו, ואף על פי כן הצעירים נעשו זקנים, והעריצות עדיין חובקת אותם בידי האבן אשר לה. ומי זה יערב לך אם גם אתה אינך טועה בחשבון, כמו שטעו הם?

אמנם הריז׳ים סופו למות. הוא ימות בודאי. ובמה נחשבים 25 שנה בהיסטוריה של עם?

זוכר אני פעם באוקטובר או בנובמבר נראה לי הקומנדנט עובר וכאילו חץ פלח לבי. ראיתי שאל המעיל הישן שלו חברו כפתורים עם נשרים.

ימים אחדים הלכתי שומם, ולא יכולתי למצוא את החידה למה זה נתנו להם אות הצטיינות כזה, שמע מינה שהם עכשיו במעלה עליונה, ומובן מאליו כי החופש הוא להיפך במצב ירוד ושפל. אם הנך רואה שהז׳נדרמים באים לעשות איזה תיקון, אתה בא במבוכה, הנך, רואה כי הם חושבים עוד להאריך ימים, אם כן יום המחר הוא שלהם עדיין, אם הם דואגים לו.

ולפיכך, כשאתה רואה שפניהם עצובים ונבוכים, אז רוחך מתנשא ועולה, שוב אתה רואה שרוסיה מהרה, מהרה צריכה להיות חפשית וגם תהיה חפשית. עשר פעמים ביום מתחלף ומשתנה מצב רוחי, כל הימים עוברים בעולמות הדמיון וצפיה למרחוק: תחת שהעולם המציאותי מצומצם בתא הצר, ליד הפרוזדור האפל ובשביל של עשרים צעדים, שבו אני מטייל.

והחיים איך שהוא הולכים כסדרם. קשה להגיד אם אתה מסתגל אל החיים, או שהחיים מסתגלים אליך. איך שהוא באה הסכמה ביניהם. הנך נכנס אל תוך חיי שליסלבורג, אל האינטרסים שלו ודאגותיו, שמחותיו ויסוריו.

שמחות ויסורים. השמחות אמנם אינן במדה גדושה. אך מי שהוא אסיר נצחי הוא יבין עד כמה לפעמים איזה דבר קטן נעשה לדבר חשוב בעיני האסיר, ובזה הוא עיקר הטרגדיה!…

כמה ימים חשבתי בחרדה: היתנו חתיכת סבון? ובאיזו שמחה – כמובן, השתדלתי להראות פנים שאינני מתפעל מזה כלום – חטפתי מידי הז׳נדרמים חתיכה קטנה של סבון שהושיטו לי. וכאשר רחצתי בסבון את ידי והתבוננתי בשמחה כמה רפש הודח מהיד, אז נראה כי הוקלו החיים… אין דבר, אפשר לחיות… אין החיים כל כך רעים!…

אך הנה נתמרטט הסמרטוט הכרוך על הרגל. בחצר קר, הרגלים נקפאות בטיול. והסמרטוט מעורר טור שלם של מחשבות נוגות, ונעשה גורם לצער, הנמשך ימים רבים.

רק אלה המה היצורים החיים, שעומדים עמי בקשר של ידידות – הצפרים. החורפים והעורבים. בחורף, לפי הנראה. מחוסר מזון, הם מתרגלים עם האדם להפליא. במשך שבועות אחדים כל כך התרגלו אלי עד שהיו מקבלים אוכל ישר מתוך ידי. יושבים על הברכים, על הכתפים וכדומה.

אולי היה מי שהוא נשקף לתא שלי משמים. בודאי היתה ידידות זו נראה מוזרה מאוד: קירות אבנים גבוהים, ז׳נדרמים מזויינים, ופושע לבוש חלט של אסירים מחלק בשלום את סעודתו עם חורפים ועורבים…


IV    🔗

לאט, לאט האוזן מתרגלת כל כך, עד שהנך מבדיל בין כל מיני רשרושים, הנשמעים בבית הכלא. לפעמים נשמע מרחוק קול רפה של פטיש הולם על הסדן. לפי הנראה “הזקנים” עובדים שם בחרושת ברזל.

האומנם נפתחו שם בתי עבודה?

ובית המלאכה נראה לך באושר היותר גדול. והנך חושב בלבך בקנאה על אודות הזקנים “המאושרים” הללו שמכים בפטיש בברזל לוהטת.

מים רותחים וארוחת הצהרים מביאים הז׳נדרמים ומוסרים דרך האשנב שבדלת. כמה שהם משתדלים להסתיר, סוף סוף נודע, כי בחדר שבקצה הפרוזדור השני כלוא איש. לפי הנראה חולה, מפני שהרופא הולך שמה תדיר. מי הוא זה?

– לא אחר, מלבד קאטשורא – אני מחליט בדעתי42. בימים הראשונים לינואר לוקח האסיר ההוא. האם לא הוליכוהו שוב לבית המשפט להוציא ממנו מלשינות חדשה?

כעבור איזה שבועות התחילו להסיק במדה גדושה שני חדרים מן הצד, הנמצאים בקצה השני של הפרוזדור. “אסירים חדשים”. קרבנות מלשינותו של קאטשורא? אנכי מקשיב לכל שאון קל ומחכה בכליון עינים אל הרגע שבו יבואו שני האסירים.

בכ״ט ינואר 1905. עוד מהבקר נשמעה תנועה רבה: חברו איזה דבר במסמרים, איזה דברים הוציאו, איזה דברים נקו. כל הלילה עמדתי והקשבתי, נטוי אזני לדלת. בשעה השמינית אני שומע חריגת דלת הברזל של המבוא. כעבור איזה רגעים – קול צעדים, ואזני בחנה פעמי “קוטים” מקישים על רצפת האבן. אחר כך שוב דומיה; נשמע איך נסגרים החדר, וקול הצעדים הולכים ומתרחקים משם. כעבור חמשה עשר דק, שוב אותו הדבר. שמע מינה: הביאו שנים. אך מי המה? האם זהו תשלום בעד חטאים ישנים או חדשים? אני מתאמץ בכל יכלתי לדעת, ולו גם בקירוב, מי המה השכנים החדשים – אך לשוא..

הזמן עובר. אין כל ידיעה. אין כל שנוי במצב. רוח חמים התחיל לנשב. הקרח התחיל להמס. ערמות השלג הגדולות שכסו את החצר הקטנה התחילו להיות אפורות ולהתקטן. החרפים מצפצפים בחזקה והוגים זוגות, זוגות. הנה עברה שנה מיום שנגמר המשפט. מוזר הדבר! לאט, לאט נמשך ההוה, כלומר היום הזה, ועובר. אך מה שעבר כאילו הולך ונבלע בתהום, וכשהנך פונה לאחור, הנך שואל את נפשך: האמנם כבר עברה שנה?

מה שהאביב הולך יותר וקרב, כך נראה התא יותר מתועב עד שהנפש קצה בו. הקירות כוסו בטחב לגמרי. וגם הצבע המעורב בשמן שבו כוסו שולי התא נעשה לריר נוזל. ההסקה אינה מועילה. כמה יחזיקו אותי עוד פה? המחלקה הזו שאני יושב בה היתה גם בזמנו של טולסטוי נחשבת לקרצר. יותר משנים, שלושה שבועות לא היו מחזיקים בה איש, אפילו בזמנים היותר חשוכים של שליסלבורג. ופלוה צוה שיחזיקו את הפושעים החדשים בתוך כור העוני הזה. אך כמה – זה תלוי, כמובן, ברצון הדפרטמנט של הפוליציה.

האזכה לראות את “הזקנים”? אם עליהם חל המניפסט של 11 לאוגוסט 9041 – ואי אפשר שלא חל על אנשים שישבו כבר במאסר יותר מעשרים שנה – אותם בודאי כבר העבירו משליסלבורג וכאן נשאר רק קרפוביץ43 בלבד.

עם הז׳נדרמים חייתי בשלום ואף על פי כן לא יכולתי להציל מפיהם איזה דבר. רציתי לדעת אם כבשו היפונים את פורט־ארטור או לא44? אבל בשום רמאות לא הצלחתי להציל מפיהם מלה. רק בקיץ הספקתי איך שהוא לרמות אחד מהם. היה יום חג אחד חם. הז׳נדרמים רק החליפו את תור משמרתם. לפי הנראה התארחו אצל מי שהוא, שתו שם ו“התרככו”.

מצב הנפשי היה של רצון. אנחנו “טיילנו”. החרפים צפצפו בתוך הסבך.

– הבה אלכד – אמר אחד. וישכב על בטנו ובגנבה רצה להתקרב אל הצפור.

– אם היו שמים אותך במקום קוּרוֹפּטקין, בודאי היית לוכד את היאפוני, כמו את החרפי, האם לא כן?

מדוע לא? ישימו. זוהי משרה המתאימה לי באמת.

– אבל עכשיו כבר אחרת המועד. קורופטקין כבר מסר את פורט־ארטור ועכשיו קשה יהיה לגרש משם את היאפוני.

– מסר? הכי קורופטקין אשם, שלא שלחו לו חיילים בזמן הדרוש? היאפונים קרובים שם, ושלנו עד שהגיעו שמה מוכרחים היו למסור את המבצר, – מגין החיל על כבוד הצבא.

– נו, אין דבר. סטסל מסר – בשביל זה הלא הוא גנרל. ואתה שוב תקח בחזרה, – אני מנסה להרגיע את רוחו וגופי כולו רועד: נפל פורט־ארטור!

שני נצחונות: אחד שנצחתי אני את הז׳נדרם הרוסי והשני – יפן את הצבא הרוסי הבלתי־מנוצח, – מעודדים איזה זמן את רוחי. נפל פורט־ארטור, נפל שלטון היחיד – זהו מהלך המחשבה שלי. יותר מזה אי אפשר היה להודע. הז׳נדרמים, לפי הנראה, הרגישו כי נלכדו בחכה וחדלו מדבר על דבר המלחמה. נודע לי רק כי המלחמה עדיין לא נגמרה ושאין במה להתפאר.

את עצם החיים שבשליסלבורג אינני רוצה לתאר. על זה כתבו כבר אחרים, שהם יותר מומחים ממני, אני ארשום רק את אלה הדברים, שאחדים לא היו יכולים לדעתם.

כל מה שארך יותר הזמן, כך התחזקה יותר החרדה: היעבירוני סוף סוף אל הבית החדש, או שיחזיקוני בכור עוני זה עד חורבן העולם או שלטון היחיד? מעת שנחתם גזר הדין עבר יותר משנה. ואמרו, שאחרי כלות השנה יתנו לי שווי זכויות עם שאר הכלואים. אך לעת עתה לא נשמע מזה כלום.


V    🔗

בסוף יולי בא פתאום הקומנדנט ולמרות כל החוקים שלח את הז׳נדרם המשגיח. הדלת נסגרה והקומנדנט באופן פרטי ספר לי ענין תמוה אחד.

– לי מסרו – עדיין בסוד – כי לדפרטמנט של הפוליציה נודע, כי שלחת איזה מכתב מפה. ועל זה נעשתה חקירה ודרישה. אמנם לך אפשר שלא להשיב כלום על אודות הדבר הזה, בכל זאת החלטתי בלבי לפנות אליך ישר בשאלה, למען אדע איך להתנהג בענין הזה.

אילו היה מצב אחר, כי אז בודאי שלא הייתי אומר לך כלום, אך עכשיו אני אומר בפירוש, שאני רואה בזה אינטריגות של פלוה והדפרטמנט של הפוליציה. לצערי, לא שלחתי שום מכתב. הם רוצים כנראה לבדות איזה עוון בשביל שיוכלו להחזיק אותי גם לעתיד ב“רפת” הזו. זה אמנם נאה לפלוה45.

– כן, הוא היה ״ישויי״ (Jesuit) גדול. – התפרץ מפי הקומנדנט.

– “היה?!” איזה מחשבות מחרידות עלו אז על לבי. אני מרגיש, כי הקומנדנט פצה פיו, והוא מתחרט. היצלח בידי להוציא מפיו עוד איזה ידיעות? שמתי פנים, כאילו לא הרגשתי בדבריו, ושיחתנו נסבה על אודות המעשה התמוה עם המכתב. מהקוריוזים בכלל עברנו46 לדבר במיניסטרים. ושאלתי כמו לתומי: עכשיו הלא לא פלוה המיניסטר?

הקומנדנט בא כרגע במבוכה, ובכל זאת אמר: כן, עכשיו אחר על מקומו.

– ומה פלוה? קבל משרה אחרת?

– ככה, כמו שנהוג, כמדומני, שיצא לחוץ לארץ…

הקומנדנט יצא ולבי היה מלא חרדה… האומנם הלך פלוה?..

מכה גדולה היא מאוד בשביל המפלגה. האיש שהיה מקולל ושנוא בעיני כל הארץ, סמל העריצות והכפיה, האיש שהתעלל בכל הרגשות הנעלים של טובי האומה – הלך מבלי לשאת כל עונש בעד פשעיו הרבים והעצומים!

חייו נראו כעלבון רגש היושר הצבורי ותוכחה עולמית למפלגה.

ובטרם ששקטה בי חרדת רוחי, והנה כעבור שבועות אחדים המציאו לי ברשיון הקומנדנט הז׳ורנל “הכלכלה החקלאית” בעד שנת 1904.

פרי חדש!!! 47.

ברגע הראשון הכל נתערב במוחי. הידים רועדות. ואני מקפץ ועובר מגליון אחד לחברו וכאילו רוצה לבלוע הכל יחד. אני קורא. לא כל מלה לבדה, ואפילו לא כל שורה לבדה, אלא עמודים שלמים בבת אחת. נפילת פורט־ארטור! עוד איזה מפלות. בנקטים… הודעות… מחאות… אביב! איזה אביב בא!!! הפקודה מיום 12 דצמבר… כאן נפסק…

זה הדבר! נקרע הסֶכר, הזרם הדיחו!…

הז׳ורנל הוא ספציאלי, חקלאי. רק בהשקפות המלאות רעל של אנגלגרט הנני מבקש למצוא איזה דבר שאסור לו ליושב שליסלבורג לדעת. היכן הוא פלוה? מה עמו?… לסוף באיזה הערה מצאתי: “הירושה המעציבה של פלוה המנוח…” פלוה מת?! בספטמבר בשנה העברה?! הלב פועם בחזקה לאין שעור. הכמות כל האדם?.. האומנם אחרי שגמר את כל עבודתו הארצית הלך למנוחות?

אם “האביב” הזה הוא לא תוצאות התפרצות כוחות העם של המפלגות הריבולוציוניות אלא ככה… “מפני שהצר מצא לנכון”, או מפני שאינו יודע מה לעשות, מפני שנתעורר בו חפץ אפלטוני לנסות דרכים אחרים, אחרי שנוצחה הריבולוציה – אם כך, הלא אז כל האביב הזה אינו שוה פרוטה. והכוחות הריבולוציוניים הולכים על ידי זה ונדחים הצדה… ואולי הוא מת לא כמות כל האדם, אלא ברצון המפלגה?… וככה חיפשתי לשוא ימים רבים תשובה על שאלה זו, וגם רמז לא מצאתי… עשר פעמים עברתי על פני הז׳ורנלים – ואין.

הגיעו ימים של חרדה רבה. הרגשתי כי שם – בחופש – נעשה איזה דבר גדול וכביר, אך מה נעשה אי אפשר לדעת אפילו בקירוב. יש איזו התחלה. אבל מה היא? עד כמה משתתפים בה אנשים בעלי הכרה? מה הוא תפקידה של המפלגה שלנו בדבר הזה? הלא אם היה בא קיץ אחרי ה“אביב” הזה, כבר לא היינו אנו יושבים פה. מוכח מזה, כי אחרי שנצנץ האור רגע, כסה החושך את הארץ…

במצב של ענויי נפש עברו עלי כששה שבועות, שכל יום ממנו נראה בעיני כנצח. הזמן הקצוב להעבירני לבית האסורים החדש עבר. האומנם לא יעבירוני לעולם?!

בי״ג ספטמבר נכנס הקומנדנט. הז׳נדרמים יצאו וסגרו בעדנו את הדלת. הקומנדנט שמח ופניו מאירים.

– הנה אדון גרשוני, הבאתי לך הפעם בשורה טובה: אחרי הרבה הפצרות מצדי, באה פקודת המיניסטר לבית האסורים החדש.

– מתי?

– תיכף! רק יכינו את החדר.

– זהו באמת בשורה טובה. כלו, לפי הנראה, ימי הגיהנום.

– כן, הגיע הסוף לזה ועוד לכמה דברים.

– למשל?

רגעים אחדים שתק. הקומנדנט חשב איזה דבר, כאילו לא החליט בלבו להתחיל בדיבור. לב האסיר כאילו חדל מלפעם מתקוה ופחד.

– שנויים גדולים! סדר חדש נעשה!

– סדר חדש?

– כן נוסדה דומת הממלכה, מעין פרלמנט. בקיצור: קונסטיטוציה…

– קונסטיטוציה?! אמור נא, קולוניל, ההיטב הכו בנו היאפונים?

– היטב, אחא, היטב – ענה הקולוניל, בהניעו ראשו ביאוש.

– ומי נתן את הקונסטיטוציה? פלוה?

– פלוה?! – הקולוניל השח ראשו וקרא בלחש לאזני: – נקרע לגזרים!

– נהרג? ביד מי?

– הנה הוא יושב סמוך לך… סאזונוב. הוא השליך פצצה… וכולו נתפזר לכל רוח.

– וסזונוב חי? לא נשפט למות?

– העתים, אחא, נשתנו.

– ואחר כך איך? האם הכל שלֵו? האם לא היו מעשים טירוריסטים יותר? לא הביאו עוד הנה? ועונשי מות לא היו עוד?

– לא, לא היו. לפי הנראה, הכל שב למנוחה.

– ואיך הוא עכשיו? הלא קונסטיטוציה איננה דבר רע לגמרי? ואנו הלא גם כן קצת טרחנו בזה? יש בה גם טיפת דבש משלנו.. הלא?

– בודאי, זה הכל מסכימים… היתה מלחמה: עכשיו כולם מודים, כי זה דבר בעתו. עכשיו אפשר לכם לטעום נחת רוח… ונראה מה יהיה להלן.

– ואיך המלחמה? נגמרה?

– ברוך ה', נגמרה.

– אם כן נגמרה המלחמה החיצונית והפנימית… עכשיו הכל סודר מחדש?­

– מחדש, מחדש. שינויים גדולים נעשו, הוסיף הקומנדנט ברמיזה רבה­

– עכשיו אסוף את חפצך והיכון. בעוד שעה יבוא הסגן ויעבירך. שם יהיה יותר טוב.

הקומנדנט יצא, ואני נשארתי לבדי. ושוב, כמו לפני שנה וחצי בעת שיצא ממני אוסטן־סקן, אחרי שהודיע אותי כי נתנו לי חיים, נתקף לבי ע״י איזה רגש גדול לאין חקר. באמת גם הפעם ניתנו חיים, אך במדה יותר גדולה. הגורל רחם את המדינה האומללה. אמנם הם לא נתנו במתנה אלא הכל נלקח בזרוע, אבל עכשיו זהו לא מן הענין, איך שהוא – עכשיו יש חיים ברוסיה ואפשר לחיות בה.

בלב כאילו פטישים הולמים. הנשימה נפסקת לרגעים – אין האויר מספיק. הידים הרועדות לוחצות בחזקה את הראש, שבקרבו מתחוללות המחשבות כּסוּפה.

פלוה נתערער… סזונוב חי ונמצא פה… הצבא נפל במלחמה… הדומה של הממשלה… קונסטיטוציה… חיים חדשים… האם לא חלום הוא? וכל זה קרה בהיותי עוד חי… אנכי עוד חי, ועוד אראה בעיני את רוסיה המחודשת, את רוסיה החפשית!.. הוא אומר שלא היו עוד עונשי מות… הכל נשקט. מובן מזה, כי הממשלה הבינה סוף סוף כי לשוא היא עקשנותה. נכנעו או נדחו מפני סערת העם. חיים חדשים!… אבל אלה החלוצים המתים שהשלכו כאן אל הבורות מאחורי החומה הזאת, הם לא יראו עוד בחיים החדשים האלו.

אולם צריך לשכוח… צריך לשכוח… הגיעו ימים אחרים.

האומנם?… האומנם אפשר יהיה לחיות ברוסיה? האומנם אין כל צורך להרוג? האומנם לא יצטרך עוד איש לרצוח ולהרצח? האומנם באה שעת האושר הזו? האומנם בא הקץ למלחמת דמים זו, ששמה על שכמנו ממשלת הדמים הארורה הזאת?… האומנם אפשר כבר להשליך את האקדוח ואת הפצצה, זאת הירושה הזעומה של זמן שלילת הזכויות, שהיינו מוכרחים להגן בה על נפשנו מפני העריצות שדיכאה את ההמון החלש?… האומנם בא הקץ לכל אלה?… האומנם אין המולדת השסועה דורשת עוד קרבנות? והענוים והאוהבים אינם צריכים עוד לקחת ביד כלי זיין של רוצחים? סוף סוף החליפו אלה הנלחמים בעד הצדק, האושר והחופש של ההמון העובד את האקדוח ואת הפצצה בדברי אמת וצדק?.. והכל קרה ואתה? ושם, בחופש, מעבר לקירות הללו, כבר היה הדבר למציאות ממשית?..

אבל האובדים? אלה שמתו בענוייהם בבתי כלא, בשלגי סיביר, במכרות? איך אפשר להשיב את כל אלה הקרבנות של האליל הזה שנופץ עכשיו לרסיסים?

צריך לשכוח! צריך לשכוח!.. הרעב, הקור, התקופה של עבדות, של שפלות, של חושך ושל בערות, של חמס ושוד, של כל פשעי הממשלה החטאה, השבעה והאכזריה – הכל צריך לשכוח!

לא! אי אפשר וגם אסור לשכוח. קללת עולם לממשלת הדמים שהחניקה את חופש הדיבור, ובזה הכריחה את אלה, שבקשו עבודת שלום על ידי הפצת דעות ישרות, לאחוז באקדוח ופצצה. קללת עולם לאכזרים ההם, שהפכו את הכבשים התמות לנמרים והדיחום להתיצב על דרך הליסטים לשלם ברצח תחת רצח!

אסור לשכוח! יהי נא הדבר רשום בזכרון הדורות הבאים וכתוב בהיסטוריה באותיות של אש לוהטת, כאות קין, חותם של חרפה וקללה על מצח מלכות הרשעה. ולעד לא ימחה החותם הזה וידעו הכל: הנה החיה הטורפת, שעשתה את מבחר בני רוסיה לרוצחים!


VI    🔗

כשעה עברה עד שבאו הז׳נדרמים להעבירני לבית הכלא החדש. במשך שעה זו חייתי הרבה יותר מאשר בשנה שלמה במצב נורמלי. אולם מצב שכזה פועל לרעה על מי שהוא אסור יחידי. הרשמים השונים והעזים מרובים מאוד, והם דורשים להשיחם לאחר בכל אופן שהוא.

לאשרי זה קרה באותו המומנט, שבו נשקפה לי עוד תקוה משמחת יותר מהכל: להתראות עם הזקנים. וֵירה נ. פיגנר, שאנחנו, בני הדור החדש, התיחסנו אליה בחיבה וביראת הכבוד, מ. א. אשנבּרנר וו. אבנוב, לפי דברי הקומנדנט, כבר לא היו במצר זה מהשנה העברה. השאר הם עודם כאן, ועל זה, הנני מתודה, שמחתי מאוד48.

הגיעה השעה השלישית אחר49 הצהרים. בחוץ היה סתו חם.

– האם גם עכשיו תחתלו את עיני? – שאלתי את האופיצר.

– למה?

– הנה סחבוני כשעיני סתומות.

– זה היה ענין אחר. – ענה האופיצר במבוכה.

צריכים היינו לעבור על פני התא של סַזונוב. בכוונה עצרתי רגע מללכת ואמרתי בקול רם, למען ישמע גם סזונוב.

– עכשיו, אחרי שניתנה הקונסטיטוציה כדאי היה להוציא גם את אלה השנים מכאן ולהעבירם אל בית הכלא החדש, שם היינו כולנו יחד מחכים לימים יותר טובים.

יצאנו אל החצר הגדולה של בית הכלא הישן, שנראה לי מתוך אי רגילות, גדולה מאוד. החצר מוקפת מכל עבריה בחומה גבוהה. מכאן נראתה ה“רפת” כבנין עלוב מאוד, כאילו השחו אותו לעפר. עוברים על פני השער, שבתוך החומה הרחבה לאין שעור. בחצר השניה בית הכלא החדש, בנין של שתי קומות עם חלונות, סגורים בסבכי ברזל. הבנין הוא אוריגינלי מאוד. הקומות חלוקות זו מזו לא בתקרה, אלא ברשת חבלים, ומשני צדי הקיר תאי האסורים.

הכניסוני אל החדר המיועד לי: חדר קטן כחמשה צעדים ארכו וארבעה רחבו, אך מואר למדי ונקי. מטת ברזל, סבכי ברזל, הכל כנהוג. אך חפצים אחדים הפתיעוני: בפנה אחת כונניה של עץ, ובשניה – כסא, מעשה אמן להפליא.

– עכשיו שותים האסירים תה. בעוד שעה יתחיל הטיול. אולי אתה חפץ לראות את זקן בית האסורים?50

– ומי הוא זה?

– קרפוביץ? טוב מאוד.

– המתן קצת, אני אלך להגיד לו.

– האומנם יוליכוני אל קרפוביץ? חשבתי בתמיה, כאילו לא האמנתי שבא הקץ למאסר הבודד.

– הבה נלכה… הנה פה… היזהר, שלא תכשל.

האזהרה לא היתה למותר, כי מפני רוב התרגשות רפו רגלי, וכמעט שלא יכולתי ללכת. הז׳נדרם פתח את דלת הברזל, ולנגדי נראה איש מגודל זקן שחור – קרפוביץ.

כחצי שעה היינו כמשוגעים, כלומר: לא “היינו”, אלא “הייתי”. שיחתנו קפצה מענין בלי קשר, בלי סדר. כל אחד מאתנו מהר להשיח לחברו ממה שיש לו. כגשם ירדו עלי חדשות:

– הצי נטבע… כל האניות נשברו לרסיסים. לא נשארה אפילו סירה אחת.­

– האומנם לא נצחו שלנו אפילו פעם אחת?

– לא כלום! הכו בנו, הכו, עד שקצה נפש היפונים להכות. מוקדן, לאַאויאַן, ציסימה… האופיצירים בורים… גנבה ונאופים…

– ובמדינה?

– אנדרלמוסיה. הכל הולך לאבדון. הצי של הים השחור מרד והטביע את האופיצרים, ובא להרעיש את אודיסה.

– והצבא?

– דימורליזציה גמורה! החיילים מתעבים את האופיצרים, ואופיצרים אינם בטוחים בחיילים.

– והמרד?

– כאן נתלה אחד…

– הלא הקומנדנט אמר שלא היה עוד עונש מות?

– משקר! היה בחודש מאי. כמדומני שזה שייך להריגת סרגיי, דוד הקיסר. אולם אי אפשר היה לדעת בבירור.

– והדוּמה?

– אינה שוה קליפת ביצה. אצלנו שמור נוסח המניפסט. אפשר יהיה להשיגו. אך, לפי הנראה, דורשים יותר, והממשלה תהא אנוסה להכנע.

– כמה נשארו אצלכם פה?

– שמונה אנשים. אולם, המתן, צריך להודיע ע״י דפיקות. והנה טלגרמה עפה (דופקים בדלת וע״י הדפיקות מבשרים לכל האסירים): “גרשוני הובא הנה. בריא ושלם. דורש בשלום כולם. בטיול נתראה”. אחרי רגעים אחדים באה תשובה “הננו מברכים אותו בבואו. מהרה נתראה”.

– את מי אפשר יהיה לראות היום? חפצתי לראות את ה. א. לוּפַּטין. יש לי למסור לו דרישת שלום מבנו.

– את כולם תראה.

– האומנם כולם? הלא כאן מטיילים רק שנים, שנים?

– עכשיו, אחרי שהיאפונים הכום, נעשה גם פה יותר טוב. את כולם נתראה.

בשעה הרביעית פתחו לטיול.

בחצר גדרו בקרשים שטחים קטנים מרובעים כעשרים צעד באורך וכעשרה או חמשה עשר ברוחב. נתיב צר ביניהם בשביל טיול, והשאר הקצו לזריעה ולנטיעה. כל רבוע נמסר לשני אסירים. יש עוד גנה אחת גדולה, שבזמן האחרון הצליחו לכבוש את הזכות לטייל בה ארבעה ביחד.

כשנגשנו, אני וקרפוביץ, אל הגינות, מהרו ה“זקנים” לקראתנו. הם היו לבושים בגדים מתועבים של אסירים, אחדים בבגדים אפורים ואחדים – לבנים (לימי הקיץ נותנים מכנסים ומעיל לבן). רובם הלבינו כלבנה, אך עינים בהירות ומאירות.

פגישה זו היתה הפרעה גדולה של הדיסציפלינה של בית האסורים. אך ביאת “חדש” לשליסלבורג הוא דבר יוצא מן הכלל. גם הז’נדרמים כאילו נמצאו תחת השפעת המקרה המשמח הזה – פגישת האורח החדש עם הזקנים, ולפיכך עמדנו איזה רגעים כולנו יחד במשא ומתן קטוע וחסר סדר.

הם ידעו בכלל על דבר המאורעות שקרו בימים האחרונים. על פי מקרים שונים חדרו הידיעות גם אל תוך בית הכלא (בידיעת האדמיניסטרציה) על דבר כשלון המלחמה, על דבר איזו תנועה לא ברורה בארץ, על דבר הדומה של יום הששי באוגוסט ועוד כמה ידיעות קטועות.

אולם על דבר התקופה משנת 1901, זאת אומרת: מהיום שבא קרפוביץ לשבת בשליסלבורג – על דבר צמיחת התנועה, על דבר השתתפות האכרים, על דבר המלחמה הטרוריסטית, על דבר המפלגות, על דבר המפלגה ס״ר – לא ידעו כלל. במשך זמן רב היינו מבלים כל ימינו בגן הגדול, בספרנו את החדשות איש לרעהו. הם – מה שנעשה כאן. ואני – על כל מה שנעשה שם בעולם הרחוק, הרחוק מהם.

מהזקנים נשארו שם שמונה אנשים51.

לא אספר על דבר מצב הרוח המיוחד שבו נמצאתי מעת שהעבירוני אל בית הכלא החדש ומעת שהתראיתי עם הזקנים. אחרי שבליתי 21/2 שנה בחושך הכלא אסור יחידי, נדמה לי מצבי זה החדש כאילו הוא מוקסם אגדה. שם, בחופש, נתערער המשטר הישן. עד כמה הגיעה התערערות זו – לא ידוע, אך היא התחילה ואי אפשר שתפסק. עכשיו. איננו כבר מנוצחים, להיפך, אנו המנצחים, אלא שעד זמן ידוע הננו שבויי מלחמה.

מפני אי רגילות הכל נראה חדש ומפתיע. הרז’ים נחלש בימים ההם. הפטרבורגים היו טרופים בעניניהם הם. האדמיניסטרציה המקומית גם כן חיכתה מיום ליום לחדשות ותמורות, ולפיכך לא מררו את חיי האסירים בקפדנות של קטנות, שבזה כרגיל עושים את בית האסורים לגיהנום. לרפיון הרז’ים בשליסלבורג היה ערך מיוחד, מפני שעל ידו מכירים מה שנעשה שם – בעולם החפשי. מכל שינוי שם נתהוה מיד שינוי פה.

במשך עשרים שנה אצרו האסירים הרבה דברים שונים. בבית המלאכה עבדו שנים רבות: עשו ארונות, קולבים, תיבות, עשו תבנית חיות ועופות וכדומה. בכל אלה הדברים מלאו את חדריהם ועל ידי זה היה נראה בהם אות של ישוב. אחרי המאסר המוחלט בפטרופבלובסק וכאן ברפת, שמלבד קירות אין כלום, נראה המדור של עכשיו למשכנות אנשי מדע.


VII    🔗

ישנה מעשיה עברית: מעשה בעז. בעיר אחת ישב שלום העני. כסף לא היה לו כלל, אך בנים היו לו הרבה ודירה צרה מאוד. שלום סחר בסמרטוטים, ואשתו היתה עוסקת בעז. ילדים היו להם רבים, כל כך רבים עד שלא הכילם הבית הקטן, השקים המלאים סמרטוטים היה שלום בורר בחוץ; ושם תחת גג בלי דפנות עמדה העז… מרים היו החיים, אין כוח לסבול את הדוחק והרפש.

שמע שלום מפי אנשים טובים, כי שם בקצה העיר יושב רבי, איש צדיק וקדוש, שהכל שואלים בעצתו, והוא מדריך את כולם לעושר וכבוד. והחליט שלום בלבו ללכת אל הצדיק הזה אולי יתן גם לו עצה במה להקל את מצבו הנורא. ושלום הלך וספר לצדיק על דבר חייו המרים, שאין במה להתפרנס, ואין דירה בשביל כל נפשות ביתו, וכי ילדיו חולים תמיד מפני הריח הרע העולה מן הסמרטוטים, ושהעז חדלה לתת חלב, מפני שהיא רובצת על אדמה קפואה ועוד. את הכל סיפר שלום, והרבי הצדיק שמע בתשומת לב.

– ומה תאמר, רבי? אולי תתן לי ברכתך ועצתך הטובה?

– הכל יהיה טוב ויפה. לך הביתה. אסוף את כל הילדים הביתה ולא ילוּנו מעתה במשכנות אחרים.

– הוי, רבי! הלא גם כך אין מקום ללון, קרא שלום בפחד.

– הכל יהיה טוב ויפה. עשה כאשר צויתיך.

מה לעשות? אם הרבי מצוה, מסתמא כך צריך לעשות. ושלום הכניס את כל ילדיו הביתה. הילדים בוכים. הבית מלא יללות. מעיני כולם נדדה שינה. הולך שלום שוב אל הרבי.

– ומה, שלום?

– יהי שם ה׳ מבורך, אבל, רבי, מצבי נעשה עוד גרוע ממה שהיה.

– הכנס את השקים עם הסמרטוטים אל תוך הבית, ושם תברר אותם; אל תברר אותם בחוץ.

– לברר את הסמרטוטים בבית?!

– הכל יהיה טוב ויפה. עשה כאשר צויתיך.

והתחיל שלום לברר את את הסמרטוטים בבית, והסרחון עלה כענן. אי אפשר לנשום. הילד הגדול שבר מכעס זגוגית בחלון, למען יכנס קצת אויר. מה לעשות? צריך ללכת שוב אל הרבי.

– ומה, שלום?

תחיה, רבי, לאורך מים, – רע לי מאוד.

– העמד את הזגוגית בחלון. אל תחזק את העז בחוץ, הכנס אותה הביתה ותהיה עמכם גם ביום וגם בלילה.

– את העז הביתה?

– הכל יהיה טוב ויפה. עשה כאשר צויתיך.

זועף ושחוח הלך שלום הביתה. אבל אסור להרהר אחר דברי הרבי. אם הוא, שיחיה, מצוה לעשות כך, בודאי שכך יהיה יותר טוב.

והכניס שלום את העז הביתה, והבית נהפך לגיהנום ממש. הילדים שכבו חולים, וכל היום צועקים בלי הפוגות. אין כבר כוח לסבול. העז ממלאה את כל החדר. אל כל מקום אשר תפנה – שם היא, ולמלאות את הסאה חדלה העז מתת חלב לגמרי: אפילו טיפה אחת אין.

קשה היה לשלום ללכת להרגיז שוב את מנוחת הרבי בתלונותיו. הוא סבל, סבל, אך לא יכול עוד להתאפק ושוב הלך אל הרבי.

– ומה, שלום?

– שלום רב, רבי, לך ולחכמתך, כבר בינתי מסתתרת מרוב צער. יקצוף ה׳ על דברי. אין כל אפשרות עוד לחיות. רחם נא רבי עלי, הבה עצה.

– בקש את השכנים הטובים שיאספו את ילדיך אליהם. הכל יהיה טוב ויפה.

– ״לפזר את הילדים בין השכנים״, חשב שלום בלבו – אמנם זהו דבר טוב מאוד.

שלום פיזר את הילדים בין השכנים ובבית נעשה קצת יותר מרוּוח. כנראה לא לחינם אומרים על הרבי שחכמתו רבה מאוד. צריך ללכת אליו ולתת לו תודה.

– ומה, שלום? – שואל הרבי בפנים מאירות.

– עכשיו טוב, הרבה יותר טוב – עונה שלום.

– הנה אתה רואה… ולמה התרעמת על הבורא? – עכשיו הוצא את הסמרטוטים מן הבית. ואחר כך תבוא אלי שוב.

לברר את הסמרטוטים בחוץ! אמנם חכם הוא רבנו! כשלמה המלך ממש. הלא מעכשיו יהיה בבית גן עדן. ומה תשמח הזקנה שלי! ושלום טס הביתה כאילה.

בלילה אחרי עבודתו ישב שלום יחד עם אשתו ויברכו את הבורא על חסדו וטובו. הנה מה טוב ויפה! אין עוד אבק, אין רפש ואין סרחון. אולם העז כאילו מרגישה את עצמה לא טוב בבית וגם אין לאנשים מנוחה ממנה, – חושבים המאושרים בחרדה, ומתבישים בפני המחשבות הזרות של אי־הכרת טובה. צריך ללכת אל הרבי ולהשיב לו תודה.

– ומה, שלום?

– האח, רבי, מה טוב לנו! אין די מלים בפינו לשבח את עצתך המחוכמה. רק…

– העז? אתה מוצא שעז אינה חברה נעימה לך בבית? אין דבר, הוצא את העז החוצה והעמידה על מקומה הקודם.

ולב שלום פעם משמחה. איזה חכם! איזה חכם הוא רבנו! עכשיו יהיה לנו גן עדן ממש. ומה תשמח הזקנה!

השיבו את העז אל מקומה הישן. עומד שלום והזקנה איש נגד רעהו ופניהם מאירות משמחה. “בלי עין הרע”, חשבו הם בלבם. ״עכשיו הננו חיים חיים מאושרים באמת! אורה וצהלה!"

“גדולה היא חכמת רבנו שיחיה לאורך ימים! הוא ממש מחיה נפשות”.


VIII    🔗

זוהי המעשיה העברית. אלה המה החיים בכלל, והחיים בשליסלבורג בפרט.

שללו מתחילה ממני את הכל, ועכשיו כאשר הושיבוני בכלא החדש והשיבו לי מעט ממה ששללו, והנה לבי נתמלא שמחה.

“העז הוצאה”, ואנכי עכשיו הבנתי את כל אשרו של שלום המסכן; הבנתי מפני מה הוא כל כך שמח!

כבר אמרתי, כי דברים קטנים, פעוטים, שבחופש אין איש שם אליהם לב, תופסים בבית הכלא מקום חשוב ומביאים לאסיר שמחה רבה או צער גדול. נביא נא, למשל, דברים טפלים כאלה: המאכל בשליסלבורג בזמן האחרון היה כמעט מספיק. אך ב“רפת” היו מגישים אותו בכלים מרופשים, מעלים סרחון, בלי סכין ומזלג. את הבשר המבושל והצלי היו קורעים בידים. ובכל פעם, כשהיו מביאים את האוכל, הייתי חושב על דבר סכין ומזלג כמו על דבר אושר, שאי אפשר להשיגו; ופתאום בבית הכלא החדש השיגו רשיון לתת לאסירים להשתמש ביום בסכין (בתנאי להשיבו בערב). איזה תענוג אפשר להשוות לזה, כשהנך שם את הבשר בקערה ואינך קורע אותו בצפרניך, אלא חותך בסכין! ובשביל תה יש לך כוס, ואתה בוחש אותו לא בענף של עץ, אלא בכף של נחושת, ועוד הרבה, הרבה דברים כאלה עד הזכות – לכבות בלילה את המנורה…

אכן מהתענוג והאושר הזה של האסיר אתה למד עד כמה נורא הוא המצב, אך בימים הראשונים מסבה השבת הזכויות הללו הרבה עונג.

היחס שבין איש לרעהו בבית האסורים הוא, בכלל, אינו דומה לזה שבחופש. מצד אחד הישיבה של אנשים יחדיו לא מרצונם אלא על ידי כפיה, מביאה לידי גלוי המידות השליליות שבאדם ומפתחת אותן. המידות החיוביות אינן מוצאות להן מקום להתגלות והן עוממות תחת אפר השעבוד. בדרך כלל צריך להגיד כי בבית האסורים האנשים הם יותר רעים מאשר בחופש. ואולם תחת זאת מוצאים לפעמים בבית האסורים בין איש לרעהו יחס חם, מלא אהבה ולבביות, יחס של עדינות והשתתפות, שכמוהו לא נמצא בתנאים נורמליים.

בתנאי החיים של שליסלבורג יש ליחסים כאלה גוון מיוחד. הופעת איש חדש הוא שם דבר יקר מאוד. אלה היושבים שם נפשם צמאה לראות איזה חדש. ובלב החדש שוכן רגש של כבוד ויקר לזקנים, חלוצי הריבולוציה הראשונים, ולפיכך היחס שבין החדש ובין הזקנים הוא יחס של סימפטיה הדדית והתקשרות נפשית. החדש מרגיש את עצמו כאילו הוא מתארח אצל קרובים אהובים השמחים לבואו.

“הזקנים” ממהרים להראות את חיבתם לחברם החדש בכל מה שידם משגת. מי מביא ארון, מי מכשירי כתיבה, מי קולב, מי אולר, מי ספרים, מי מרקחת שהכין בעצמו, מי פרחים, מי צנון חדש, מי קטניות מתוקות, מי מתקן את בגדו, מי מכין לו סנדלים במקום ה״קוטים".

והבעת רגש האחוה הזאת, אלה אותות החיבה והידידות מכניסים אור רך אל תוך החיים של בית האסורים, שלנגדו כל החושך והמתועב שראית לפני זה כאילו נדחה לאיזה זמן וכלה כענן. הנך מרגיש בנפשך רגש של הכנעה וביטול כלפי “הזקנים” הללו. העלה על מחשבתך: הלא אחדים מהם שקועים בחומות הללו עשרים וחמש שנה (מ. ר. פופוב, מ. פ. פלורנקא, ונ. א. מורוזוב) ורק שנים כי. ד. לושקביץ ומ. ו. נובורוסקי) 18 שנה. השאר 21־22 שנה.

"יותר מעשרים שנה! כל ימי חייהם בלו כלואים ובודדים בלא כל תקוה לגאולה, ומבלי לקבל כל ידיעה מהעולם החפשי. “החופש” נראה כדבר שאינו במציאות לא עכשיו ולא לעתיד לבוא. ומאין יכלו הגבורים הללו לשאוב אמונה שסוף סוף תנצח האידיאה, או איך אפשר לחיות בלי אמונה בנצחון זה?! וכל זה במשך יותר מעשרים שנה.

והמלחמה הזאת עם האויב האכזר, מלחמה תמידית שאינה פוסקת ואוכלת את הנפש כחלודה, ומשברת את הגוף! כל מה שהוא עכשיו נחשב לקנינים: הכסא הזה, הקערה הזו, הספר הזה, באיזה מחיר נורא נקנו. בעד כל דבר שלמו בצרות רבות ובדמים ממש. וכל זה בא עכשיו לידך באופן כל כך פשוט, בתור מתנת אוהב".

רק באתי לשליסלבורג והנה שמעתי, כי החיה הטורפת נפצעה ודמיה שותתים, ועוד מעט וכלתה מן העולם. אנו לא נטעם עוד אותו צער הספק בנצחון האידיאה, שהיה מענה את ה“זקנים”. הנצחון הוא עכשיו עמנו.


IX    🔗

ככה עברו הימים הראשונים, שנחשבו בעינינו כימי חג. השיחות והמחשבות היו מוסבות רק למה שנעשו מחוץ לבית האסורים, להתפתחות התנועה הריבולוציונית.

אנו לא ידענו כמעט כלום ממה שנעשה בארץ. מהאופיצירים אי אפשר היה להציל דבר אמת. וסגני האופיצירים גם הם בלמו פיהם. אנו ידענו, כי הריגת פלוה העירה שמחה רבה בלב כל העם.

אכן ידענו, כי תיכף אחר הריגתו, נתעוררה דעת העם ומצב רוחו עלה והגיע עד ה“אביב” של דצמבר. ידענו כי תיכף אחרי ה“אביב” הזה, שוב התגברה הריאקציה, ושוב באה תנועת הריבולוציה ואחריה ה״מנשרים הגדולים״, של 18 פברואר.

אך מה היתה תנועה זו, איזה מנשרים, ואיזה שייכות יש להם ולתנועה הריבולוציונית – כל זה היה חידה בעינינו.

בעיקר רצינו לדעת בעקב מה נוסדה הדומה של הששי באוגוסט? אם היא באה בעקב תרעומת כללית לא ברורה של העם בכלל ובעקב ההכרה של הממשלה בנחיצות “תקונים”, או שהיא באה בעקב הדחיפה של המפלגה העמלה? אם הסיבה היתה זו שנאמרה בראשונה, אז בתקונים הללו יגמר כל הענין, ואם הסיבה היא זו שנאמרו בשניה – הרי זו רק התחלה, ואחריה צריך לבוא גם חורבן שליסלבורג.

אולם כאן התגנב ובא ספק מעציב. ביום השישי לאוגוסט ניתנה הפקודה על דבר יסוד הדומה. ובחודש יולי, זאת אומרת: שבועות אחדים לפני זה, התחילו לבנות כנסיה בשליסלבורג בשביל האסירים!

עשרים ושתים שנה עמד המבצר בלי כנסיה, ופתאום הרגישו את הנחיצות בה. ואם הקיסר נגש שבועות אחדים לפני יסוד הדומה לבנית כנסיה להציל את נפשות החטאים (מחיר הצלה זו עלה לארבעים אלף רובל!), מזה נראה, כי ביולי עדיין לא חשבו על דבר ביטול בית הכלא הממלכתי, וקל וחומר שלא חשבו על דבר ביטול הממשלה.

אך איך שהוא, האנשים שהיו סגורים בארונות של מתים, שמעו קול דפיקה, כאילו איזה ידים חזקות משתדלות להסיר את הגולל מעליהם, השכל, שרגיל ליאוש, אומר: לא יעלה בידם להסיר את הגולל, שכב במנוחה ולא קוה עוד. אבל הלב שנתעורר לרגלי הדפיקה העצומה, אינו יודע מנוחה ואינו רוצה לישון. ולפעמים נראה כאילו משאת הנפש – יום של חופש ברוסיה החפשית – עומדת קרוב להתגשמותה.

ביום, בעת הטיול, היתה השיחה תמיד מתגלגלת ובאה על העתיד לבוא. מה יהיה אז? אחדים הוכיחו שאפשר שבפטרבורג תהיה ישיבת הדומה ובשליסלבורג – ישיבת הפושעים הממלכתיים. ואחרים הוכיחו, שגם אם לא יהיו נצחונות חדשים, בכל זאת בזמן שיקראו לישיבת הדומה, בששי ליאנואר, אז לכל הפחות, יתנו חופש “לזקנים”.

התאמצותי להתעסק בקריאת ספרים, – אף על פי שהתירו לאסירים לקנות בכספם ספרים – לא הועילה כלום. רעיון החופש ממלא את כל המוח ואינו נותן לענין אחר לתפוס בו מקום.

בעשרים לחודש אוקטובר ראינו שיש איזו תנועה בקרב הז׳נדרמים. הם היו מתאספים יחד, מתלחשים וכשקרב מי שהוא מאתנו, שתקו. בקשנו למצוא פשר דבר, אך לשוא. ביום עשרים ושלושה השמיע זקן האסירים על ידי דפיקה טלגרמה: ידיעות חשובות. ויטה נבחר לראש המיניסטריום. חברי המיניסטריום אנשים ליברלים: מבטיחים הרבה תקונים. לבוא לאספה אל הגינה הגדולה".

אחר עונה גם כן בדפיקות. “וויטה רמאי – הוא ירמה”.

מצד אחר אחד מתקן: “אף על פי שהוא רמאי, אבל אינו ז׳נדרם. אני מציע להביע אמון להמיניסטריום של הרמאי הפיקח הזה”.

כשנפתחה הדלת “לטיול”, מהרנו כולנו אל הגינה הגדולה. על פי החוק אפשר שם להתאסף רק ארבעה אנשים יחד.

אך בפעם הזאת מפני החליפות שהיו במיניסטריום, עברו שנים את החוק. הז׳נדרמים אינם מקפידים עכשיו.

– לכה מהר, הפרלמנט כבר נפתח, רק מקומך נפקד, – קורא המשגיח בהלצה.

אחרי במרחק של שתי פסיעות הולך סגן האופיציר. ברדתי מהמבוא ראיתי כי הוא חרד משום מה. נראה היה, שהוא רוצה לבשר איזה דבר. אנכי התמהמהתי בלכתי.

– נו, 35 №52 אפשר לך לשמוח. נבואתך נתקיימה, אומר הסגן.

– מה נתקיימה? שואל אני אותו.

– על דבר חומת יריחו, התזכור? – כמו שאמרת, כך נתקיים53. אל תביט אחריך. בעוד רבע שעה, תבוא אל הגינה הראשונה שם אפשר יהיה לדבר.

ואני הולך אל הפרלמנט. שם חדשות מפליאות. בעת ארוחת הצהרים בא המפקח (סגן הקומנדנט) אל זקן בית האסורים, כאילו בשביל איזה ענין של צרכי הבית, אבל באמת כונתו להיכנס בשיחה. הוא דבר רכות ובידידות רבה, דבר שאינו רגיל אצלו (גם זה הוא ברומטר), סיפר על דבר הזרמים שבפטרבורג. מיניסטריום חדש. פרמיר ויטה. המיניסטרים ליברלים. הדומה נשתנתה. היא לא רק מיעצת, אלא גם מחוקקת. חוק הבחירות נתרחב. בכלל, סדר קונסטיטוציוני.

– וחירות הדפוס? שאלוהו.

– כותבים על כל מה שרוצים. אולם בזמן האחרון לא היו כלל עתונים.

– מדוע?

– שביתה. כל בתי הדפוס הכריזו שביתה. זמן רב לא היו עתונים.

גם “אתונו של בלעם” (כך קראו לרופא בית האסורים, שהיה שתקן בעניני הפוליטיקה) פתחה את פיה ואמרה, כי אמנם יפה שבארץ רוסיה תהיה קונסטיטוציה. יחד עם זה ביקשו המפקח והרופא מאתנו להכין להם מלקחים בשביל סוכר, הנחוצים להם מאוד. ועוד דברים מעין אלה.

ועל דבר המאורעות החשובים האלה דנו בפרלמנט שלנו.

ראשית כל בא בחשבון לא מה שדברו הפקידים, אלא איך דברו, בעצם הסגנון, בביאור העובדות, גם בעצם הנגינה היה מורגש איזה חידוש. שנית – המפקח לא היה דרכו למסור איזה דבר חדש חשוב, ומכל שכן הרופא. ואם הם מספרים על דבר חליפות השיטה המדינית, ברור הוא, שנתרחש איזה דבר.

השוו את מספרי ימי החודש ויצא 17־21 הם ימי גנוסיא. לפי הנראה, לימי חג האלה הכינו איזה מניפסט. אך מהי השביתה של פועלי הדפוס? מובן, שהיתה שביתה גדולה. בגינה הגדולה דנים בהתלהבות על דבר המצב, מביעים השערות מהשערות שונות, וממעל, על המגדל, מתהלכים הז׳נדרמים השומרים ומחייכים מטוב לב.

הגדתי לחברי, כי עוד מעט אפשר שנדע מה שנעשה בעולם, כי הז׳נדרם הועיד לי ראיון. הלכתי אל הגינה המיועדת. הולך לי לאט, בהשעני על מקלי ואחרי הולך “הוא”.

– הנה, שלושים וחמש, הגעת לזמן הזה! נפלה חומת יריחו!

– הגד בדברים ברורים מה נעשה שם?

– מה נעשה שם? פשוט מאוד. כל אנשי המדינה ממאנים לשמוע בקול הממשלה.

– מה פירושו “כל אנשי המדינה”? מי המה האנשים הללו?

– דבר מובן הוא: הפועלים, אלה הם הראשונים במלחמה, הזימסטוה, האכרים, מסילות הברזל, הפקידים – סוף דבר – כולם!

– מה הם דורשים?

– איננו רוצים לעבוד בשביל הממשלה הישנה, בשביל ביורוקרטיה, רוצים אנו בממשלה חדשה, שתצא מתוך העם.

– ומה? יצאה איזו פקודה?

– פקודה רבה, שלושים וחמש, ניתן חופש רב וגם סליחה לכולם, יתנו חופש לכל הכלואים. את כל ה״סוציאן דימוקרנטים" ציוו לשחרר.

– מי המה הסוציאן־דימוקרנטים?

– כל הפושעים המדיניים! אתכם, למשל, וכל אלה שכמותכם ברוסיה.

– ומאין אתה יודע זה? אולי אתה מפטפט כך?

– אנכי היום הייתי עובד בקנצלריה ושמעתי איך שהפקידים דברו ביניהם. ואנו מה? אנו גם כן שמחים למאורע הזה.

– האומנם פשוט יתנו חופש? יפתחו את שערי המבצר ויאמרו: לכו אל כל אשר תחפצו?

– ואיך זה באופן אחר? אני איני יודע אחרת. אם נאמר לשחרר, אם כן עליהם החובה לשחרר. הם… לך, שלושים וחמש, השומר מביט! הנה טורפים אלה, גם בבשר רעיהם ישלחו שיניהם.

ואני ממהר אל הפרלמנט. בלב ובראש סערה מתחוללת: ממאנים לעשות דבר המלכות… חרות רבה… סליחה… השויתי עם מה שאמר המפקח והבנתי כי אמנם איזה דבר גדול נעשה שם באמת.

ושם ב“ברלמנט” כבר נתקבלו מסגן אופיציר עוד איזה ידיעות נוספות על מה ששמעתי אני. ואחר אמר בחרדה: “הלא זהו, רבותי, דומה לשביתה כללית!”

– לא שביתה כללית היא, אם בה משתתפת גם הזימסטוה וגם הבנקים… כאן איזה ענין אחר.

– ולמה יבדו מלבם דברים שכאלה? ראו, הנה הם בעצמם מתלהבים, ביחוד הצעירים! הדבר, ברור, היתה שביתה גדולה, והממשלה היתה מוכרחת לסגת אחור.

דנו, דנו ולבסוף החליטו לאסוף עוד ידיעות.

נתפזרנו אל הגינות הקטנות, ואנכי הלכתי אל הגינה של פרולנקה. היא היתה בקצה ושם היה נוח להיכנס בשיחה עם הז׳נדרמים. השומר שעל האכסדרה היה כנראה בחרדה. הביט לצדדים ומתהלך בפחד על יד הגינות שלנו. פעמים אחדות עמד והביט אלינו.

– מה זה אתה שמח היום, כאילו הוא יום הולדתך? שאלנו את הז׳נדרם, בשעה שהשומר פנה ללכת מהמקום ההוא.

– הידיעות משמחות מאוד…

– באמת?… בשביל מי? בשבילנו או בשבילכם?

– אני חושב, אם הן משמחות בשבילכם, הרי הן משמחות גם בשבילנו.

– האומנם?

– ואיך חושבים אתם? הכי אין קרובים לי במשפחה? ואם הייתי מוצא ממה לחיות בכפר, האם הייתי הולך להשכיר את עצמי בעד עשרים וחמשה רובל לחודש לעבוד עבודת כלב זו? המחסור אכף עלי.

– ומה הן הידיעות הללו?

– הלא יודע אתה, כי אסור לי לדבר, מצטדק הז׳נדרם בקול עצוב מאוד, כמעט רועד.

– אסור לדבר? הנה בעצמך אתה אומר, כי עבודתך עבודת כלב, כלומר: שהנך עובד בשביל כלבים, את עבודתנו אנו אתם קוראים “שלנו” (אתם מכירים שאנו עובדים בשבילכם) ואף על פי כן, כשהפקידות גוזרת עליכם לשתוק, אתם שותקים?

הז׳נדרם מתרגש יותר ויותר, מראה על השומר המתהלך למעלה והולך לו, ואחרי רגעים אחדים בא שוב.

– האמינה נא, כי מאוד חפצתי לספר לך, אך אסור – עונש גדול צפוי לנו. שאל את הפקיד ויגדך.

– לך לעזאזל עם הפקיד שלך. אנחנו עם העם ולא עם הפקידות. אנו נותנים את חיינו בעד העם ואיננו חסים עליהם, ואתה מפחד לבשר בשורה טובה.

– מה להגיד? אני אינני יודע בעצמי להסביר כראוי, רק זאת אני יודע, כי הכל מתערער.

– מה מתערער?

– הביורוקרטיה הארורה.

– והיא תכנע?

– תכנע, כשתפסו אותה בגרונה ואינם נותנים לה לשאוף רוח.

– לפי הנראה, חובטים בה היטב.

– אוהו, אבק עולה! מצליפים בפניה ובאחוריה, קורא הז׳נדרם בשמחה.

– ואתם שמחים לזה?

– ואנו מה? יגמרו נא עם השד, עם הביורוקרטיה, ואז גם לנו יהיה יותר טוב.

– ואותנו באמת חושבים לשחרר?

– אומרים, בקנצלריה היתה שיחה, שיש איזה מניפסט. אבל איני יודע ברור. לך לטייל, המפקח בא – קרא הוא והלך למשמרתו.

הידיעות שהבאתי ל“פרלמנט” עשו רושם גדול. נראה היה שאיזה דבר גדול נעשה שם. והסגנים בתמימותם לא ידעו את תוכן הענין, והפקידים מחרישים. אנו בונים השערות שונות. באותה שעה באה אלינו ידיעה חדשה. המפקח התהלך על גבי הגליריה, לפי הנראה, בכוונה להיכנס בשיחה, ועמד על יד הגינה של פופוב. כמובן התחילו לדבר על דבר ה“חדשות”. גם הוא ספר מה שנודע לו ועוד הוסיף איזה דברים. הגיעה השיחה על דבר שליסלבורג.

– הלא בזמן של קונסטיטוציה אי אפשר שיתקיים שליסלבורג?

– מדוע? הוא ישאר ורק ימסר לפקידות חדשה, “הרגיע” המפקח את השואל, וירד מהגליריה, כדי להפסיק את השיחה האסורה. והסגן נשאר על הגליריה לחש באזני פופוב בשחוק לעג.

– ישאר! שקר הוא מדבר. אל תאמין בדבריו! את כולכם יוציאו לחפשי, בעיניכם תראו.

ב״פרלמנט" מחלוקת על דבר השארת שליסלבורג, אחרי הכרזת הקונסטיטוציה.

– לדעתי אפשר מאוד ששליסלבורג ישאר בתקפו, קורא אחד בלעג מר: – יחליפו רק את הכפתורים של הסגנים ובמקום ״נשרים״ יהיה עליהם חקוק ״חוק״ – וזה יהיה הסך הכל היוצא מהקונסטיטוציה, אנו נהיה מעכשיו אסירים חוקיים.

אף על פי שהשתדלנו לעצור ברוחנו שלא להמשך אחרי דמיונות כוזבים, ובקשנו54 להראות שלוים ושקטים, כאילו איננו נותנים כל ערך ל“פטפוטי” הז׳נדרמים, במה שהפסקנו בכוונה את השיחה, ואמרנו איש לרעהו: "די לדבר על אודות זה, כבר קצה נפשנו בשיחה זו, – ובכל זאת לא יכולנו רגע לחדול מחשוב על אודות “הפטפוט” של הז׳נדרמים.

נפרדנו איש לחדרו, ושם, אחרי שלא היה פחד ה“פסימיסטים” נוכח פנינו, מסרנו כל אחד את מחשבותיו לקירות חדרו בלי בושה.

ביום השני נעשו הז׳נדרמים ״נתינים נאמנים״ – ואי אפשר היה לדעת מפיהם כלום. כמו ע״י הסכמה הדדית לא נגעו יותר ״בדמיונות הכוזבים״ ולעד שאיננו נותנים כל ערך לשמועות הללו – נגשו אחדים לעבוד את גינותיהם. אך השתיקה הזו והשקדנות הרבה בעבודת הגינה והצפצוף שהיה אחד מצפצף להראות כאילו אין לבו לכל הפטפוטים הללו, כל זה היה רק למראית עין, והלב בכל זאת לא חדל מלפעום בחזקה, והמחשבות לא פסקו מלשוב אל אותו הענין בלי הרף.


X    🔗

כן עברו שני ימים. ביום הרביעי, 26 לחודש, נתנו לנו חוברת חדשה של Pyccк. Боraтство "חדשה״ – כלומר: של חודש נובמבר משנה שעברה. הבוקר היה של אביב בהיר. השמש חממה. אני ביחד עם פופוב קבלנו את החוברת למשך שעה. הלכנו אל הגינה לקרוא את הכרוניקה הפנימית של מיאקוטין. הידיעות ״החדשות״ היו לנו כבכּוּרה בטרם קיץ. ראשית כל – זה הטון הלוחם! פוזיציה קבועה של סניגוריה לעניני המרד. מזה נראה כי “שם” נתרופף. ואחרי זה כל אלה הבנקטים, הפטיציות, המניפסטציות של אוקטובר־נובמבר שנת 1904 – כל זה נראה לנו בתור “ריבולוציה”, שהסבה לנו שמחה גדולה. שמחתנו הופחתה קצת כשהשומר שעל הגלריה, שהקשיב זמן הרבה למה שקראנו מתוך הספר, הניע בידו בשחוק לעג וקרא: "הם מצאו במה להשתעשע עכשיו. הכי גם בזמן הזה נעשים דברים שכאלה?״

בשעה שקראנו דברי אחד מחברי הזימסטוה, שקרא להתאחד סביב כסא המלוכה, נשמעה דפיקה חזקה בשער הגינה, ובעוד רגעים אחדים הופיע ג. א. סופטין, ופניו חרדות.

– לכו מהר… הקומנדנט מאסף… אמניסטיה – או מעין זה, ימח שמם! אותנו מעבירים מפה… לך 15 שנה.

בגינה הגדולה התאספו כולם: הקומנדנט, כל האופיצרים, הסגנים. שם נודע לנו כי את הזקנים מעבירים; לצעירים שעליהם נגזר לשבת בכלא זמן קצוב, קצרו את הזמן למחצה, ואלה שעליהם נגזר לשבת כל ימי חייהם, קצבו להם 15 שנה.

– האומנם חושבת האוטוקרטיה להתקיים עוד חמש עשרה שנה?

– אולי, עונה הקומנדנט בכעס.

– מתי יעבירו ואנה?

פקודת הדפרטמנט של הפוליציה היא להעביר מהר מכאן למבצר פטרופבלובסק ומשם לסיביר.

– לסיביר?! אמנם חנינה יפה!

עמדו על המקח, והפקידות התרצתה לתת שני ימים בשביל להיכון לדרך. נוכחו, כי אין גם אחד מוכן. התלוצצו במ. פרולנקא: עשר שנים הוא עוסק בעשיית ילקוטי הדרך55, ועכשיו כשהגיע הזמן לנסוע אין הילקוט מוכן, ויצטרך לדחות בשביל זה את הנסיעה.

מתחילה עמדו כולם נבוכים. המומנט הגדול, שאליו יחלנו כל כך ושהופיע תמיד בדמיוננו מזהיר כשמש, הנה הופיע עכשיו, וכמה הוא כהה ואפור! אמניסטיה היא זו שלקח העם בזרוע? אחרי ישיבה של 25־20 שנה מוליכים לסיביר לשבת שם בגולה, ולשאר – קצור הזמן!

השמחה של המומנט הזה שבתה כרגע. צר מאוד לצאת מכאן ולעזוב את הצעירים במצב בלתי ברור. אלה שיוצאים מכאן מרגישים את עצמם כאשמים, שאנו נשארים פה.

בשביל המקרה הזה היוצא מן הכלל התיר לנו הקומנדנט להתאסף יחד בגינה הגדולה.

הויכוחים היותר ארוכים היו על דבר הסיבות שגרמו לאמניסטיה זו. נראה היה, שהממשלה ויתרה לא בלב שלם, שהיא אינה רוצה בסדרים החדשים, כי אם לא כן, למה עמדה בחצי הדרך, לתת קצת ולהניח את השאר?

– זה גורלה של רוסיה אמנו, מתלוצץ אחד. הכל אצלה הפוך ומסורס ואפילו הליכות הריבולוציה שבה.

איך שהוא, צריך להיכון לדרך. פחדו לקחת עמם את כתבי היד והזכרונות וכדומה, שלא יעשו אצלם חיפושים ואז יאבד הכל. והחליטו להשאירם לנו, כי אם יבוא היום ואנחנו נצא, או נצא בתור אזרחים בעלי זכויות מלאות – השער יפתח לפנינו לרוחה, ואנחנו בעצמנו נסגרהו ואת המפתח נשים בכיסנו.

התחילו ההכנות. כל החדרים פתוחים לגמרי. השומרים הפנימיים נפטרו. מה צריך לקחת ומה להשאיר? במשך עשרים שנה נקבץ כל כך הרבה. ועם כל הדברים הללו כל־כך התרגלו עד כי חבל להפרד גם מאלה הסמרטוטים. היום בערב ומחר ימסרו הנשארים את דבריהם להולכים. “עובר ושב” הוא דבר בלתי רגיל בשליסלבורג. צריך שלא להחמיץ מקרה שכזה.

בחדרים הסגורים במנעול היו יושבים שנים, שנים, קרוב איש לרעהו, ובשומם עין צופיה אם אין מי שהוא מקשיב, מסרו בלחש אלה שצריכים להשאר את דבריהם ליוצאים. הענינים רבים הם. וצריך להזהר שלא יבלבלו מתוך חפזון, ולפיכך משננים עמהם כמו שמשננים: מחר צריך לעמוד בבחינות.

עבר גם יום המהומה השני. בא ערב השבת. כל אחד מרגיש איזו הרגשה לא נעימה. המכתבים לחברים נכתבו על פסות ניר קטנטנות ונצפנו במקומות בטוחים. כל מה שהיה צריך למסור על פה כבר נמסר. החפצים נאספו ומונחים בפרוזדור. ליוצאים נתנו לבנים חדשים, חלטים, וראה זה פלא שעשתה הקונסטיטוציה – גם מגפים נתנו!

רק האיר הבוקר נתאספנו כולנו אל הגינה הגדולה. הזקנים לבושים ומוכנים לדרך. עיקר השיחה היה מה “שם?” האם הרבה זמן עוד יחזיקו בפטרופבלובסק? האומנם שוב יסגרו כל אחד לבדו ויתנו טיול של רבע שעה? רק זה חסר בשביל שתהיה החנינה שלמה.

סבורני כי אין עוד ארץ בעולם, שבו האנשים כל כך משתדלים לכסות על רגשותיהם, שלא יראו החוצה, כמו שנוהגים בארץ רוסיה.

נשארו עוד כשתי שעות עד הנסיעה. המומנט הוא בודאי יוצא מן הכלל. את המוהיקנים האחרונים מוציאים משליסלבורג. הרי זהו סמל הטרגדיה הגדולה שנגלתה שם – בארץ הגדולה. הזקנים קבלו ״סליחה״ – זאת אומרת: בא קץ לסדרים הישנים, אך ״הצעירים״ עוד נשארים, – אין עוד רז׳ים חדש, ולא ידוע עוד מתי יהיה. איזה הרגשות סערו אז בלבות היוצאים והנשארים!…

כל אחד השתדל להצפין את רגשותיו ולהראות כאילו נפשו שוקטת בקרבו. לסוף התחילו לדבר על ענינים טפלים, הזכירו איזה קוריוזים, התלוצצו. אך כל אלה היה כלפי־חוץ. בדבר שהיה קרוב אל הלב יראו לנגוע. על מה שהיה חשוב ביותר נזהרו מדבר.

אחד הביע כמו בדרך אגב מה שחשבו כולם. צריך להטרד מקברות החברים!… כולם החרישו ושמו פנים כאילו לא שמעו את הדברים. אך מה המה לבם בקרבם! הם ידעו, כי לא יתנו להם להפרד מעל הקברות, ורק לשוא יעוררו שאלה זו.

לפני הנסיעה ניתנה ארוחת הצהרים. ואחרי הסעודה שוב נתאספנו בגינה הגדולה. בחצר בית האסורים עומדים בשורה הז׳נדרמים המלוים, כולם לבושים בגדי שרד. בא הקומנדנט.

– אדונים, הואילו נא להפרד. צריך ללכת.

התחיל הטכס של מסירת המבצר. מפלגת “חופש העם” מסרה את המבצר למפלגה הצעירה, הסוציאל־ריבולוציונרים. החשיבות של המומנט הזה אכפה אותנו לצאת56 הפעם מגדרנו ולהגיש ליוצאים נאום של פרידה. הנאום הזה נדפס בזמנו, וזהו:

"חברים!

אין מדרך הריבולוציונרים הרוסים לשפוך איש את רגשותיו באזני חבריו. אך הרגע היוצא מן הכלל הזה, העדר הידיעה אם נתראה שוב אם לא, מכריח אותנו להגיד לפניכם לכל הפחות מקצת ממה שראוי להגיד.

מפלגת הסוציאל־ריבולוציונרים חושבת את עצמה ליורשת רוחנית של המפלגה “חופש העם”. שאיפתה של מפלגת הסוציאל־ריבולוציונרים היתה להכניס לתוך המפלגה הצעירה אותו הרוח הריבולוציוני, אותה קשיות העורף, עוז ומסירות נפש, שבהם הצטיינה המפלגה “חופש העם” ושענדה לה זר תהלה שלא יבול לנצח. אתם המוהיקנים האחרונים של המפלגה שהוכתה, אחרי שעברתם זמנים קשים הנכם עוזבים את שליסלבורג ומוסרים לנו, לחיילים הצעירים של המפלגה הצעירה, את הדגל שלכם.

זכרו נא: אנו יודעים, כי על הדגל הזה נשפך דם חברינו שנהרגו פה. אנו יודעים, כי הוא בא לידינו נקי ובלתי נכתם, כן אנו חייבים למסרו אל הבאים אחרינו, אם לאסוננו עוד יהיו גם בימים הבאים. ואנו מקוים, כי בכוחנו יהיה לעשות את חובתנו.

ואתם שמונה האנשים היוצאים מפה, הנכם עמוסים 203 שנה של ימי מאסר. משא נורא, שקשה לאדם גם לתאר בדמיונו. אם אתם לא נפלתם תחת סבל המשא הזה, הנכם, חברים, סבלים ישרים ובטוחים. אלה המה הרגשות הסוערים היום בלבנו, בלב הנשארים פה אחריכם ובלב אלה המחכים לקבל פניכם שם מאחרי חומת הכלא הזה.

זכרו נא ודעו: מפלגת הסוציאל־ריבולוציונרים, הפרולטרים הריבולוציונים, האכרים והדור הצעיר – כולם מחכים לבואכם, וחושבים אתכם לחברים היותר יקרים, היותר קרובים אל לבם. חבוק זרועותיהם הלוהט, אהבתם, אהבת אחים והשתתפותם בצערכם ימסה את הקרח שנתעבה במשך שנים רבות של ענויי המאסר הבודד וישלמו לכם ביד מלאה מה שהיה חסר מכם זה כמה. מסרו עצמכם בידיהם והאמינו ברגשותיהם, כי אמנם ראויים אתם לכך.

וגם זאת תזכרו: המחשבה על אודותינו הנשארים פה אל נא תעיב את רוחכם. אף על פי שמאוד יצר לנו זהו עיקר עיקר צערנו, כי אנו נרגיש את עצמנו יתומים עזובים, אבל לא זהו עיקר צערנו, אלא מה שבשליסלבורג עוד נשארים אסורים, שמע מינה – שעדיין יש עוד צורך בהם, ורוסיה עדיין לא נשתחררה!

אתם משאירים לנו אחריכם זכרונות טובים, ואנו היינו שמחים, אם כזכרונות האלה תקחו אתם עמכם על אודותינו. שלום וברכה לכולם. מי יתן והאבנים אשר אתם לוקחים עמכם למסרן לזכרון לקרוביכם על דבר שליסלבורג, לא תהיינה האחרונות. יהי רצון שהעם יקח גם את שאר אבני שליסלבורג – כי רבות הן – וישמרן לזכרון על מה שהיה מלפנים ולא יתן לימים ההם לשוב עוד".

נפרדנו. הז׳נדרמים המלוים סבבו אותם. הפקיד ספר את כולם כאן. הוא נתן פקודה, והשער נפתח, ויצאו.

אנו נשארנו לבדנו בבית האסורים הגדול הזה…

אחרי זמן קצר נשמע קול תרועה מרחוק. תרועת אנית הקיטור שהפליגה משליסלבורג עם ה“אסירים”.


XI    🔗

ימים אחדים אחרי כן התהלכנו אנו, וגם הז׳נדרמים עמנו, עצובים וזועפים. הכל היה כמקודם. אותו גדוד השומרים העצום. אותו השטאב של אופיצרים. אותם הצופים המתהלכים למעלה ורובים בידיהם. רק בתוך בית האסורים פנימה היה ריק. ב“רפת” ישבו סזונוב וסיקורסקי. הקומנדנט הבטיח להשתדל שיעבירו גם אותם אל בית האסורים החדש. נראה היה שהפקידות משתדלת לרצותנו. הטיבו את המאכלים, הוסיפו חצי בקבוק חלב לאיש ליום. הרופא, שהוא היה תמיד הד הרצון “של מעלה”, שלח לכל אחד חתיכת סבון שריחו טוב. עוד מעט ויעשו לנו אמבטאות של אפרסמון – התלוצצנו.

האמת צריך להגיד, כי ההשתדלות למצוא חן בעינינו היתה לנו לגועל נפש. אנו ידענו את ערכה. האנשים הללו בזמן אחר עשו במנוחת נפש מעשי אכזריות מתועבים, וכמובן, הם ישובו לעשותם, אם רק יצטוו, ואפילו אם לא יצטוו, אלא אם רק יריחו שמלמעלה רוצים בזה. עוד בשנת 1902, בימי ממלכת פלוה, כאשר התחילו להאכיל את האסירים מאכלים שנפסלו מאכילת הכלב, אז אותו הרופא, שעכשיו הוא מגיש לנו סבון נותן ריח טוב וחלב, ענה אז על תלונת איבנוב: אתם כולכם מפונקים כאן יותר מדי…

איך שיהיה, הכל בא על מקומו. חכינו לשובו של הקומנדנט מפטרבורג ובידו פתרון השאלה על דבר העברת סזונוב וסיקורסקי. חלון חדרי (40 №) היה פתוח לחצר בית האסורים, ששם היו דירות החיילים ואופיצרים. מהחלון היו רואים איך נכנסים מהחצר אל תוך בית האסירים. בקורי הפקידות היו כרגיל בעת שהיו מחלקים את הסעודה.

ביום הראשון 6 בנובמבר אני רואה שהקומנדנט הולך לבית האסורים. אחרי זמן קצר מאוד נשמעו צעדים – הוא כבר יוצא. מדוע מיהר כל־כך? – חשבתי בלבי. הבטתי אל החלון ונפעמתי מתמהון. בדרך המוליכה אל מבוא האסורים, באותה הדרך שבה יצאו “הזקנים”, הולך עכשיו קרפוביץ בלוית הקומנדנט, האופיצרים והסגנים. הוא מניע בידיו ובכובעו. אנה מוליכים אותו? האומנם גנבוהו ועכשיו מוליכים אותו לאיזה מקום ולא נתנו לו אפילו להפרד? מהרתי אל הדלת וקראתי לשומר.

– אנה הוליכו את 3 №?

– איני יודע.

– אך זה עכשיו ראיתיו הולך יחד עם הקומנדנט על יד לשכת הסופרים.

– איני יודע. האם אנו יודעים מה שהוא?

כעס נורא התלקח בקרבי. עכשיו אם רק יגשו אלי, יקבלו ממני מנה יפה.

ואני הולך כמטורף בחדרי, השערות שונות ומשונות עולות על לבי, אבל כולן אינן מניחות את הדעת.

כעבור זמן קצר נפתח האשנב בדלתי, והשומר שם את פניו המלאות ערמה אל תוכו.

– 35 №, המשגיח ציוה להגיד כי לא תדאג ל~3 №; אליו באה אמו לראיון.

– לראיון?!

– כך.

אם היו אומרים לי ש 3 № עלה חי השמימה לא היה הדבר הזה כל כך לפלא בעיני. כמו בשורה זו… 21 שנה נתקיים שליסלבורג ועל מפתנו לא דרכה כף רגל איש, מלבד אלה שנתקדשו בקדושת הז׳נדרמריה. האפשר כי עכשיו יתנו לדרוך לאנשים פשוטים ועוד לראיון עם אסיר? האפשר שיראה איש פני אסיר שליסלבורג וחי? האומנם לא יפלו החומות?… הוי אוטוקרטיה מסכנה! מה מר גורלך, אם את אנוסה לעשות ויתורים כאלה!…

בעוד איזה זמן בא גם המשגיח בעצמו ואישר את דברי הז׳נדרם.

– והוא יהיה שם הרבה?

– כשעה.

הוליכוהו בשעה השתים עשרה. אם כן צריך לשוב באחת וחצי. אולם עברה שעה, שתים, שלוש ואינם. מה זה? האומנם עשו לו איזה דבר ורק אותי הרגיעו למען ידחו את השעה!… ארבע חמש – ואיננו. כבר באה השמש. – בשעה שביעית שמעתי כי נסגרה הדלת בקומה התחתונה, ואחרי כן קול צעדים. ואחרי כן נסגר החדר. השומר קרב אל חדרי.

– 35 №, הואיל נא לבוא בתור אורח אל 3 №, אליו הביאו מתנות מהכפר, – אומר השומר בשמחה. ואני טס אל 3 №. פניו לבנים ורוחו סוערה.

– התבין את המעשה? היה לי ראיון את אמי.

– כל הזמן? שבע שעות?

– ככה, כל הזמן. היא נשארה ללון אצל הקומנדנט. מחר בבוקר אתראה עמה שוב.

– הנודע לך איזה דבר?

– סל מלא ידיעות. נפלאות עד אין מספר.

ואמנם נפלאות שמענו! אלו היו הבשורות שבאו ממקור פחות או יותר אמתי. אכן המקור הוא מוגבל מאוד, אבל בשבילנו היו גם הבשורות הללו דיין להרעיש את הלבבות!

היא באה בעגלה. הרכבת שבתה. הפוסטה והטלגרף גם כן שבתו. הדבר הזה נראה לנו מתמיה ביותר. אי אפשר לשלוח טלגרמה. אי אפשר לשלוח מכתב. הכריזו חופש. בכל המקומות מיטינגים רבים, מתאספים עשרות אלפים ברחובות. אך בכל מקום פוגרומים. הדם נשפך כנהר. האכרים עשו יד אחת עם הפועלים. סרגיי, דוד הצאר, הגנראל־גוברנטור במוסקבה, נרסק לפרורים, “רק הספיקו לאסוף חתיכות אחדות אל תוך מטפחת”. את הפצצה השליך קאליאיף. תיכף אחרי זה יצאה הפקודה על דבר בחירת באי־כוח העם. פצצות והתנפלויות הם מעשים בכל יום. בספטמבר נדונו כאן שנים למיתה (אנו לא ידענו מזה דבר). דורשים אמניסטיה שלמה, מצפים שיתנו לנו חופש.

הזרם הכללי משך גם אותה הזקנה בת שבעים וחמש. כל תקותה היא הריבולוציה, כי רק הריבולוציה תוכל להציל לה את בנה. והממשלה רפתה ידיה. בצבא תסיסה רבה. בולדיבוסטוק היו פרעות וגם בקרונשטדט.

לפנינו נגלתה פינה אחת קטנה של תמונה גדולה. וכמה גדולות נשקפה משם – מאותה רוסיה שהיתה יושבת שקטה על ה“יסודות העתיקים”. לנו נתנה עצה שלא לדאוג. החופש נמצא כבר בידים אמונות. השחרור שלנו בטוח, דרושה רק קצת סבלנות.

ימים אחדים היתה רוחנו סוערה. בקשנו לצייר לנו תמונה שלמה על פי קטעי הידיעות שהגיעו אלינו.

הקומנדנט הבטיח, כי במהרה יעבירו את סזונוב ואת סיקורסקי. בחרו בשבילם חדרים חמים, ניקו אותם והכניסו לתוכם רהיטים ממה שהשגנו בשבילם. אנו כבר ידענו בכלל איזה ערך גדול היה לאבדן פלוה, והיינו משתוקקים בתשוקה לוהטת לחבק את חברנו, שבגורלו נפל אושר שכזה. ביחוד היה יקר בעינינו שהוא באיזה אורח פלא נשאר חי. הלא הוא אינו יודע כלום ממה שנעשה ברוסיה. וכמה יתפלא למה שנשמיע לו!

ביום הרביעי, כמדומני, בעשירי לנובמבר, הודיעונו כי בשעה השלישית יעבירום אלינו.

החלטנו להפגש עמהם בטיול בגינה הגדולה.

על אודות הפגישה לא אספר, ורק זאת אעיר, כי רק שם במקום מרוחק מכל החיים טועמים את כל עומק השמחה של הפגישה. אנו יראנו לגלות לפניו את כל מה שידענו. הרושם אפשר שיהיה כל כך חזק עד ש“הכבלים” לא יוכלו להכילם: הלא גם משמחה פתאומית יצא האדם לפעמים מדעתו כמו מאסון פתאומי. עכשיו היה צריך סזונוב להרגיש אותן ההרגשות שהרגשתי אני בספטמבר. רק דבר אחד חסר ממנו – הוא לא התראה עם הזקנים…

שוב עברו ימים ולילות בשיחות על מה שעבר עלינו. אנחנו מהנעשה בכל משך הזמן הזה והוא – ממעשה 15 ביולי. אנו חיים יחד כמשפחה אחת, ושבעים עונג כזה שלא פללנו.

כעבור ימים אחדים בעת הטיול נגש אלי המשגיח: “אביך בא הנה, הואיל נא ללכת לראיון”. קרפוביץ וסזונוב ברכוני בשמחה, וכל אחד לחש באזני למסור מהם איזה דבר. הראיון היה שמחה גדולה בשבילי. במשך שנה וחצי לא יכלו הורי להציל מפי הדפרטמנט של הפוליציה ידיעה כל שהיא היכן אני. תמיד היו עונים: “איננו יודעים”. והם חשבו אותי למת. בשיחתי עם אבי נתאשרו הידיעות בכלל על דבר התפתחות הריבולוציה, וכי סוף סוף הנצחון קרוב לבוא ושאפשר לקוות כי בקרוב יבוא גם שחרורנו.

כמו אם קרפוביץ, גם אבי, קצת מחוסר ידיעה, קצת על פי האינסטינקט, לא גילו לפנינו כל מה שנעשה בארץ. הם רק הודיעו לנו את התוצאות וגם מהן רק אלה הרצויות לנו. ובאמת, לפי נקודת השקפתם, עשו זאת מחכמה: רוחנו שקטה מהרה. אנו חשבנו, כי הכל הולך למישרים, כי המפלגות מסודרות יפה, וכי העבודה נעשתה בסדר לפי התכנית, וכן המלחמה…

אך אחרי עבור ימים אחדים קבל ראיון איש אחד ידען, קרוב אל העבודה המפלגתית. ולפני עינינו התיצבו כל החיים של רוסיה בשתי השנים האחרונות, עם כל בלהותיהם ונהרי הדמים השפוכים, עם כל נוראות המלחמה של האידיאליסטים הנכונים למסירות נפש נגד רודפיהם, החיות הטורפות.

היריות של 9 ביאנואר, הפוגרומים העצומים, מלחמת המאות השחורות, הכאות במניפסטנטים, שריפת המיטינגים, נראה לנו כחלום קשה. אנחנו הרגשנו את עצמנו מדוכאים תחת סבל הקרבנות המרובים.

אבל לעומת זאת ההתפשטות של הריבולוציה, ההשתתפות בה של הכוחות בעלי ההכרה, עומק התנועה, גדלות השאלות שהתעוררו לרגליה, העירה בנו רגש של התפעלות ושמחה. הכל נראה כל כך חדש, כל כך בלתי רגיל! אלה ימי החופש, המיטינגים של עשרות אלפי איש, המליציה העממית, מועצות נבחרי הפועלים, תנועת האכרים, מסירות נפש של ההמון, שבא לעבוד את עבודת החופש בהתרוממות הרוח, שנראתה כל כך רחוקה, ההתפרצות אל החופש ואל הצדק – כל אלה הקסימו את המחשבה ואת הדמיון.

הידיעות הללו היו בשבילנו אלומת אור שהתפרצה אל תוך מחשכינו והאירה את הכל בבהירות כל כך גדולה, עד שהעין כמעט שבקשה הגנה, שלא תנזק מרוב האורה. המחשבות צצו וטסו כצפרים נבהלות, והלב החרד והפועם שאף שמה, אל מערכות המלחמה, אל שדה הקרב.

והמלחמה נראתה כל כך נשגבה, כל כך מושכת את הלב, עד שאנחנו – הנני מתודה – היינו מקנאים במאושרים ההם הנמצאים בתוך כור המלחמה.

ומה עלובים ומדאיבים נראו לנו החיים במאסר, שרעם המלחמה לא הגיע אליו. התנועה, שכמוה לא היתה וכמוה לא תהיה, תחיית רוח העם, עברה עלינו כעל פני מתים. שם בוערת המלחמה, נאבקים עם החיה הטורפת המפרפרת פרפורי גסיסה, ואנו כאן, מלאי חיים ודורשי קרב, מוכרחים לשבת בחיבוק ידים!

“אל החרבות פשטנו ידינו, ורק כבלים השגנו”

בנו הפיחו רוח תקוה: “המתינו, שעת החופש קרובה”.

חיינו רק בתקוה הזאת, זולת זאת לא היתה לנו כל מחשבה, כל שיחה. רחפנו בדמיוננו בעולם של מלחמה כבירה ורחבה. ומה מאוד הצטערנו כשהקיצונו! שם נשמע רעם הריבולוציה והנך רואה את הליכתה, שמחת העם המאושר והחפשי, אך מעל החומה נשמע קול השומר קורא: “מי שם?” והנך רואה שוב את החומה, הבצורה והחזקה והספק בא ומתגנב57 וחוזר אל תוך הלב: שליסלבורג עודנו חי; עוד ימין ה“צאר” רוממה!

אך כרגע שוב באה התקוה למפלת כל סדרי הממשלה. אנו צפינו עוד לראיונות. המצב היה כי גם הפקידות בעצמה חשבה כי אם לא היום – מחר יוציאוני לחופש. זה היה בימי העשרים לנובמבר. אמרו, כי בששי לדצמבר יבואו איזה ויתורים. וגם חנינה עמהם.


XII    🔗

עברו איזה ימים. אין ראיונות ואין כל ידיעות. באויר מרגש איזה מצב מחריד. איש לא הגיד כלום, כל סימנים חיצוניים לא נראו – הכל כדאתמול, אך הרגשנו כי איזה דבר חדש נתהוה, שלא היה כמוהו קודם, ולפיכך היינו מצפים. עברו שבועות אחדים בלי קבלת ידיעה. הגיע יום הששי בדצמבר – לא כלום. עבר יום השביעי. השמיני, התשיעי – הכל כמו מלפניו. רק ידיעה אחת הגיעה לאזנינו, כי בשני לדצמבר סגרו את כל מערכות העתונים הסוציאליסטיים בשביל שהדפיסו איזה מניפסט.

הנה התחיל! חשבנו ונזכרנו בריבולוציה של יולי בפריז כשרצתה הממשלה של המלכות אז לסגור את העתון ״National״ היתכן שמערכות העתונים הסוציאליים יכנעו מפני פקודת המיניסטריום? בודאי יתנגדו העורכים לזה ובהתנגדותם יתמוך העם.

הגיעו ימים של ענויי נפש גדולים. האור המועט שהאיר לנו בחשכתנו כבה58. הגולל שנפתח קצת מעל קברותינו שוב נסתם, והחושך שורר כמאז. ברור היה בעינינו כי המפלגה, בראותה התנפלות הממשלה, פנתה אל העם להלחם בה; כי המלחמה החלה, אך עדיין אין הנצחון על צד העם, אחרי שהז׳נדרמים שלנו הקטנים עם הגדולים הרימו ראשם ומתיחסים אלינו מאדישות. מאוד, מאוד רצינו לדעת “מה שם”? בחנו כל צעדי הז׳נדרמים, כל תנועתם. הטינו אוזן לשמוע את לחשיהם, חדרנו עד תוך מבטיהם – השמחים הם או עצובים? וכשראינו שהם שמחים, נפרדנו אנו קודרים לחדרינו, וכשנראה לנו שהם עצובים – חיינו, ורוחנו התעודדה…

כשבא איזה ז׳נדרם ועליו כובע חדש, או מגפים חדשים, ומכל שכן מונדיר – היו מחשבות נוגות תוקפות לאין חקר: הם, לפי הנראה, עוד מקוים להתקיים. פעם שב המשגיח מפטרבורג במעיל59 חדש. אלי, כמה ימי עמל מונו לנו בשביל המעיל הזה!

באמצע חודש דצמבר ראינו תנועה גדולה בין הז׳נדרמים. היו מתאספים לקבוצות וקראו בהתפעלות עתונים. אחרי שעמדנו כמה שעות על יד הדלת והקשבנו, הגיעו לאזנינו רק שני מלים: “שוב ירו”. וכמובן שתי המלות הללו הספיקו להעביר בנו אש של גיהנום. הדבר ברור. התחילה ההתקוממות, המלחמה האחרונה התלקחה. הם חדלו מהחליק לשון לנו: אותנו חושבים לשונאים. אמנם היחס החיצוני שלהם לא נשתנה. האדמיניסטרציה נזהרת שלא להפגש עמנו, שלא להראות כל אות של התקרבות – “היחסים הדיפלומטיים נפסקו”.

הימים הולכים ועוברים, והעננה החופפת עלינו נעשתה יותר ויותר עבה. בכל יום נעשתה רוחנו יותר קצרה. הצטערנו למה נתנו לנו ראיונות, למה הוציאונו ממנוחת המות ונתנו לנו לטעום מעץ החיים. ובכל בוקר היינו פוגשים זה את זה, משתדלים להניח איש את רוח חברו. אולי יבוא מי שהוא, אולי היום יקבל ראיון מי שהוא.

ההקשבה התפתחה אצלנו כל כך, עד ששמענו צלצול הפעמון אצל שער המבצר. ובין שעות 2־4 הקצובות לראיון, כששמענו איזה שאון קל, היינו קופצים ממקומותינו בקריאת לחש: הנה באו לראיון! ונגשים אל החלונות, שמשם נראה השביל אל בית הקומנדנט. כשהמסנו את הקרח מעל הזגוגיות בהבל פינו, היינו תוקעים שם את מבטנו להשקיף דרך שם. השלג והערפל אינם נותנים לבחון באופן ברור… איזה איש הולך… כמדומה, לבוש בגדים ציביליים… אולי אשה… יהור, לפי הנראה זהו אליך! בודאי אמך.

הרגלים עיפו. מהחלון נושב הרוח בחזקה, אך אי אפשר למוש מן המקום… עוד רגע בודאי יבואו לקרוא לראיון… עוברים 10, 15 דק, חצי שעה – ואז הנך הולך קודר אל הגינה להתהלך שם, עד שישמע שוב שאון קל, ואז תמהר שוב אל החלון…

כך עבר חודש. נפשנו קצה בתוחלת הממושכה. הרז׳ים היה כמעט אותו שהיה מלפנים, לא נעדר ממנו כלום. ברשותנו היו חדרים, מאכלים לא רעים, ספרים. אנו יכולנו לעבוד בחדרי המלאכה. אך הרגשנו את עצמנו אומללים, והעצבים היו מתוחים לאין חקר. בודאי היה מצב רוחנו העצבני מוּכּר לפקידות, ובודאי היתה מתפלאה על שאיננו מכירים טובה לה. “אי אפשר להפיס דעתם בשום דבר” – חשבה היא. ואמנם כן הוא, כשאנשים נמצאים במאסר מבלי כל תקוה לצאת הימנו, אי אפשר להפיס דעתם בשום דבר. הכל היה ברשותנו, רק דבר אחד היה חסר לנו: חופש וקשר אל החיים. וכשזה היה חסר לנו, אז הכל אבד את ערכו בעינינו. ואנו60 הרגשנו את עצמנו אומללים, נעדרים מהכל.

הגיע חג הלידה. לפי הרגיל היו עורכים ביום הראשון סעודה של חג: חתיכת בר־אוז או אוז ועוד איזה דברים מתוקים: תפוחי זהב אחדים, תפוחים ורבע פונט ענבים. מידת הסעודה וטיבה זה היו תלויות בפוליטיקה בכלל וברוחות המנשבות בספירות העליונות. אנו חכינו לחג הלידה בלב חרד, – עכשיו נדע איך הוא המצב שם.

הסוכן בא אל “הזקן” שלנו לשאלו במה אנו רוצים: באוז או בבר־אוז. היינו מלאים שמחה: יהיה אוז או בר־אוז, ואם נתרגם זה ללשון של הפוליטיקה: לא נשתנה שם כלום. אך אחד אמר את השערתו, שזוהי רק ערמה תכסיסית: כי רק מפני שהם רוצים להסתיר ממנו את המצב הנכון, החליטו להפסיד אוז. כשעיינו בדבר, מצאו שאמנם הם לא השתדלו מעולם להסתיר את הרע. קרה להפך, שאפשר היה לתת אוז, ולא נתנו, רק כדי שלא ירגישו בדבר, שיש איזה שנוי בעולם. אבל להסתיר את המצב הרע בכנף אוז – לא נהוג כלל בשליסלבורג.

אכן מהאוז אין לקחת ראיה מכרעת, אבל הממתקים יוכיחו. ואנו מצפים וחרדים.

בא יום הראשון של הלידה. אוז, דייסא, פשטידה, הכל מרמז על מצב יפה – כולם שמנים למדי. אך הנה הכלי עם הממתקים. ביד רועדת הסירותי את המכסה, ורעדה אחזתני: תפוח זהב אחד, תפוח אחד, ענבים גרועים, שוקולד לגמרי אין. בעצבות הנני מוצץ איזו סוכריה, לועס תפוח שנתקשה ורואה מבעדם סמל מפלת העם ונצחון האוטוקרטיה.

בכליון עינים הנני מחכה עד שיפתחו את החדרים לטיול. אולי היתה כאן איזו שגיאה? אולי רק בגורלי עלתה במקרה מנה גרועה ואצלם יותר משמח.

עוד מרחוק נדמה לי, שאין כאן שגיאה. כל פנים קבצו פארור.

– תפוח זהב אחד?

– וגם לך אין שוקולד?

– אין. וגם תפוח רק אחד?

– אחד. והענבים גרועים!

– לפי הנראה המצב שם רע.

– ברור כשמש. אף על פי שהאוז היה טוב עוד יותר מאשר בשנה העברה.

איזו הוכחה היא האוז? אותו מכינים במטבח, והטבח – מאין הוא יודע מה שנעשה בעולם? אבל הממתקים – הלא אותם מחלק הקומנדנט בידו. עיקר ההוכחה היא תפוח הזהב ושוקולד שנעדר לגמרי…

הננו שבים סרים וזועפים אל חדרינו. אבל מחר אל הסעודה מביא פקיד השמירה שני תפוחי זהב ענקיים. אחד מהאסירים דופק: קבלתי תפוחי זהב. הגם השאר קבלו? ומכל החברים משיבים טלגרמות: גם אני!

מה זה? לפי הנראה, אין המצב כל כך רע. ביום השלישי שוב שני תפוחים יפים וגדולים מאוד, ועוד איזו עוגות. ואצלנו שוב צומחות כנפים, ואנו מרחפים בשמי שמים.

בסוף דצמבר התחילו לנקות את בית האסורים, להדיח את המדרגות. בפרוזדור הציעו שטיח לצעוד עליו, מצפים לאיזה דבר – לאמניסטיה או להכניס שוב “סדר חוקי”?


XIII    🔗

אי הידיעה התמידית קלקלה כל כך את עצבינו, עד שהחלטנו לבוא בכל אופן בדברים עם הז׳נדרמים ולהציל מפיהם ידיעה כל שהיא.

כמו שאמרתי, עיקר הקושי היה בזה, שאי אפשר היה להשאר אף רגע עם אחד מהם לבד. תמיד מלוים שנים; וכל אחד מרגל את השני. ומשום כך מיום קיום שליסלבורג לא זכה איש להתקשר בקשר כל שהוא עם הז׳נדרמים ומה גם לקבל מהם איזו ידיעה.

אך עכשיו כאשר הגענו עד מצב של יאוש, החלטנו לפרוץ את הגדר. בכל מיני תחבולות ערמה, שאפשר להמציא רק בבית הכלא ורק בתנאים יוצאים מן הכלל הצלחתי להשאר דקים אחדים עם ז׳נדרם אחד לבדנו.

– הנה מהרה יהיה חג גדול אצלכם – אני עוקץ את הז׳נדרם.

– ומה?

– הנה שטחתם שטיחים, פקידים גבוהים יבקרו אתכם.

– איזה שמחה היא לנו בזה?

– איך לא תשמחו? הלא אתם מכרתם את נשמתכם לפקידות! בפיכם אמרתם שאתם יודעים בשביל מה אנו מוסרים את נפשותינו, ואף על פי כן אינכם רוצים להגיד לנו כלום ממה שנעשה ברוסיה. הפקידות אינה מצַוָה, ואתם עומדים על ידינו כבולי עץ, או כחיות טורפות…

– גם אנו איננו שמחים בגורלנו. אכן מכרנו את נשמותינו. המחסור מכריח למכור.

– ואם היו מציעים לפניך 25 רובל לשחוט את אביך – היית גם כן שוחט?

– מה אתה סח? אכן יודע אתה לבדות דברים מתמיהים כאלה…

– ״בודה״ אנכי? הלא אתה מבין, כי לא את הכל אפשר למכור בעד 25 רובל לחודש, אם יש רק יושר בלב. מזה הלא תראה, כי הכל תלוי ביושר.

– כן, ביושר. כמובן הכל תלוי ביושר. אכן חינם אתם מתנפלים עלינו. הכי אנו עושים רעה גדולה כל כך? אם לא אנחנו, היו אחרים עושים זאת, ואולי עוד יותר גרוע מאשר אנו עושים.

– הנה לך תירוץ! כן. גם הגנב וגם הרוצח יכול להצטדק. הלא גם בלעדו יש גנבים ורוצחים. ואם לא הוא, יבואו אחרים ויעשו כאלה. הכן הוא לפי דעתך?

– דבריך אינם נכונים. הנה אני אשאלך: מי בנה את בית־האסורים הזה? הכי לא פועלים שלכם? מי מכין רובים, שבהם אנשי הצבא יורים בעם? הפועלים! בפועלים אינכם מוצאים כל מום, מנשאים אותם בשם התואר “חברינו”. ובמה אנו גרועים מהם? הם רוצים לאכול, ובונים את בית האסורים, ואנו רוצים לאכול ושומרים על האסירים. יוצא, כי הכל אחת היא.

– לא אחת היא לגמרי. הפועל בונה ביד אחת לעת עתה את בית האסורים ובשניה – מהרסו. הוא נלחם בעד טובת הפועלים, בעד החופש. הפועל מוכר רק את ידיו, ובכל מקום שאפשר, הוא מוכן לעזור לדבר טוב. ואתם לא רק את הידים, כי אם גם את היושר מוכרים.

– במה אנו מוכרים?

– בזה שאתם עושים לא רק את המוטל עליכם, אלא מוסיפים עוד משלכם. אתם ממלאים את פקודתכם. יהי כך. אבל מדוע אינכם מגידים לנו כלום ממה שנעשה שם בעולם? הכי כך היה פועל עושה? פשוט, אין לב בכם, ולפיכך הנכם שותקים…

הז׳נדרם היה טוב, תמים וישר. בקרבו התחוללה סערה. הוא עבר פעמים אחדות את הגליריה לראות אם אין איש מקשיב לשיחתנו ואחר כך שב ואמר בלחש:

– לחינם אתה אומר עלי ככה… נו. אנוכי אגיד לכם: אתכם יוציאו עוד מעט לחפשי.

– איך יוציאו לחפשי? האומנם לגמרי?

– איני יודע. כנראה לגמרי… בעוד ימים אחדים יגמר הענין…

– ושם בעולם מה נעשה? הנצח העם?

– מה נעשה שם? הכל בוער שם באש. העם מתקומם בכל מקום. אי אפשר לתאר מה שנעשה שם.

אני הייתי כמוכה בתמהון. אחרי זמן קצר נתאספנו כולנו יחד. וכשפניתי מסביב וראיתי שאין שומע, מהרתי לספר בלחש את החדשות המתמיהות ששמעתי. – יוציאו לחופש? זאת לא פיללנו. אך איך אפשר שישחררו, אם המלחמה עדיין לא נגמרה? בעצמו אמר: הכל בוער באש. בכל מקום העם מתקומם… האפשר שבזמן כזה ישחררו אותנו?

החלטנו לנסות – אולי יוּתן לנו עתון. להגיד בדיוק לא ״החלטנו״ אלא חשבנו בלבנו – אף על פי שבעצמנו לא האמנו באפשרות הדבר. דברים כאלה לא נעשו כאן מעולם!

מצאתי שוב רגע כושר ושוב נכנסתי עמי בשיחה.

– שמע נא, ידידי, – התחלת בדבר טוב – גמור נא אותו. קשה לך לדבר, והרבה דברים אינם ברורים גם לך… השג נא למעננו עתון איזה שהוא, עשה נא פעם בחייך דבר טוב. האמינה, שלא תתחרט.

הז׳נדרם בא במבוכה. עתון בשליסלבורג הוא כמו פצצה בבית אסורים אחר. אין דבר שהאדמיניסטרציה מביטה עליו בשבע עינים, כמו על חדירת ידיעות מהנעשה בעולם לאזני האסירים, ועל ידי פקודות תדירות הספיקו לנטוע בלב השומרים, כי מסירת ידיעות חדשות לאסירים הוא החטא היותר חמור. אך כך הוא טבע לב האדם, כשחדר פעם אל תוכו רגש אנושי, הוא כבר עומד פתוח לקראת כל דבר טוב.

באשמורה השניה, כשיצאנו לטיול לחש באזני: היום אני שומר בפרוזדור שלכם. תחת המצע תמצא עתון. קרא בזהירות. כשאשמיע קול שעול – תסתיר. למען השם, אל תשחיתני, אנכי אעשה כבר הכל.

היום ההוא נראה לי כנצח. ספרתי את הרגעים עד שהגיעה השעה התשיעית, שאז מוליכים את האסירים לחדרי השינה, ואז מתחלפים המשמרות. הלב פועם וכולו בוער מתקוה. האמנם אמצא שם באמת עתון? אושר שכזה עולה על כל מה שהדמיון יכול ליצור. הגיעה סוף־סוף השעה התשיעית. מוליכים את האסירים איש, איש לחדרו. בעמל רב הנני מסתיר את המית רוחי להֵרָאות כשוקט. בדרך רמזנו זה לזה במבט עין, אני והז׳נדרם ה“בוגד”. דלת חדרי נסגרה. חכיתי עד שנעשה שקט גמור… לסוף הרימותי בידים רועדות את מצעי והנה – עתון!!!

הקרא מי שהוא מעולם את העתון Пeтepбypcк. raзeтa – זה שם העתון שהובא לי – בחרדת לב כזו, כמו שקראתיו אני בזמן ההוא?

רק פתחתיו ושמה החזיקתני. הגליון היה ישן מאמצע דצמבר. על העמוד הראשון ציור ממאורעות מוסקבה. ארטילריה הורסת הבתים, בריקדות. בכל מקום מושלכים פגרים ופצועים. עוד ציור ברחוב פרסנה. הבית שירו בו מתמוטט, ואש אוחזת בו, ועוד מעין זה.

מה המה מאורעות מוסקבה? לפי הנראה, שם היתה התקוממות. אך האומנם הגיע הדבר עד לארטילריה? בפנים העתון ידיעות קבועות ממוסקבה ה“נרגעה”. ועוד מאיזה מקומות שגם שם פרצה התקוממות. הנני מפחד מפני כל רשרוש, ירא גם להפוך את הדף ואני בולע בצמאון את השורות, בשעה שאני בוער כולי מהתמונות המתיצבות לנגד עיני. מות ושמה נודפים מהן! וכל הקרבנות הללו – זה נראה גם עכשיו – היו לחינם. הממשלה מנצחת. פטרבורג שקטה. לפי הנראה זאת היתה רק התקוממות בודדת.

מה מאוד ארך עלי הלילה המדאיב הזה… הסערה שקמה שם מעבר לחומה תקפה אותי ובגרגר חול נושאה אותי הלאה, הלאה. אני שומע רעם המלחמה, משק חרבות, עשן מחניק, צוחת פצועים, הבל דם עולה… וגויות, גויות… וכל אלה הם קרבנות חנם!…

בבוקר בטיול נועצנו יחד איך לסדר הקריאה. לקרוא כל אחד בחדרו אי אפשר, מפני שהז׳נדרמים בודאי ירגישו בדבר. החליטו לעשות אוהל בגינה הגדולה, ששם יש כבר מקום מקורה, מהחלונות המוכנים בשביל אורנז׳ריה. באותו זמן כאבה רגלי מאוד, הייתי מתהלך בעמל רב, וזה היה אמתלא לבנין האוהל: מאחר שההליכה קשה לי אנו רוצים לשבת יחדיו.

הכינו את האוהל, ויצא יפה מאוד. הזגוגיות כהות. אי אפשר לראות בעדן מה שנעשה בפנים. ושם היה הקריאה שלנו! ישבנו מסביב והקורא באמצע מוקף מכל צדדיו שומעים, לבושים מעילי עור גדולים.

הקורא קורא מלה במלה, אבל בלחש, שלא ישמעו הז׳נדרמים את החדשות המפתיעות. אנו כמעט עוצרים את נשימתנו מכובד המאורעות המתגלים לעינינו, אנו משפילים את ראשנו הלוך והשפל. לפרקים מתפרצת אנחה. הפנים נעשים חיורים, העינים מלאות דמעה, הגרון נחנק. נגמרה הקריאה. דממה ופחד. רוח המות מרחף: כולם שותקים – מפחדים לדבר, כמו אצל קבר ידיד יקר. אחר כך מתפזרים ובשבילים הצרים של הגינה הגדולה צועדים בנעלי חורף גדולים מאוד. מסביב הכל מכוסה בשלג העומד כחומה מעברי השביל.

מהיאור מצפצפת הסערה, מיבבת ומיללת בתוך הגינות. נמוך, נמוך מרחפים ענני עופרת כדרקונים מעופפים. בסדקי החומה הסתתרו החורפים, מצפצפים בקול עגום ורועדים בכל גֵוָם הקטן. על פני הקיר מלמעלה, המכוסה שלג, הולך השומר וצועד, כחזון לילה עם רובה ביד – ורק הוא מפריע את הדומיה, בקראו כקול תדיר: מי שם הולך?

וכן אנו נפרדים דומם לחדרינו, ולעיני השוכבים בלי און על יצועם נראתה תמונת המדינה, המתבוססת בדמיה בשרירות לבה של הממשלה.

קלה היא המלחמה. בעשן ובאש של הקרב אין הנלחמים מרגישים בקרבנות. לפניהם האויב. ואל האויב מכוונים כל מבטי החלוצים, כל מחשבותיהם ורגשותיהם. כשהשורות נעשות קלושות אז ימהרו להתאחד יותר ולהלחם שוב: אין פנאי להתעכב על הקברות ולספור את החללים.

אבל לא כך הוא בבית האסורים. כאן קרבנות המלחמה נצבים לנגד עינינו בכל בלהותיהם. אנו נרדפנו משדה המערכה כשהמלחמה רק התחילה. כל קבר לוחם היה לנו למקום מקדש, ועליו בכו כל חברי־המפלגה. עכשיו הקברים רבו למאות, לאלפים, תליות, יריות, גדודי עונשין… כל זה נראה כל כך פראי, כל כך מבהיל… כל קרבן וקרבן של הריבולוציה עומד כמו חי, והם כל כך רבים, עד שממלאים את כל החלל…

אנו התהלכנו כמדוכאים, כהרוגים, וכלפי61 חוץ עשינו את עצמנו כאילו לא ידענו דבר, לבל ירגישו בנו הז׳נדרמים.

אך איך לקשר את הידיעות שמסר לנו הז׳נדרם שבא עמנו בברית על דבר חופשתנו הקרובה עם הידיעות על דבר ההתקוממות והנצחונות של הממשלה? לפי הנראה, איזה ערבוב יש כאן.

– נו, מה נשמע אודותינו? שואל אני את מכרנו הז׳נדרם.

– דבר ברור איננו יודעים, מסתירים השדים הללו! אך משוחחים על אודות חופשתכם.

– חופשתנו?

מצד אחד ידיעות העתון אחת רעה מחברתה, ומהצד השני – בשורה של חופש. כל זה הביא אותנו במבוכה והיינו נכונים להקשיב לכל הגה, לכל לחש, שיברר לנו את הדבר, וזה מתח את עצבינו עד לכאב נורא.

באמצע יאנואר שוב מהומה במבצר. שוב באו איזו פקידים. אותנו סגרו בחדרינו. אנו שומעים איך הפקידים מתהלכים בבית האסורים, סובבים, סופרים. בלילה עד שעה מאוחרת עסקו בחדרי המלאכה, ביום השני אנו ממהרים אל חדרי המלאכה, והנה כל כלי המלאכה נאסרו וצבורים יחד בסדר במקום אחד.

מוסרים את המבצר ורושמים את כל מה שנמצא בו.

הז׳נדרמים הולכים עצובים וזועפים. מפי אחדים הצלנו הודאה: ציוו על הז׳נדרמים לבקש להם שרות אחרת. פיטרו אותם מעבודתם. הקומנדנט וגם האופיצרים מבקשים להם מקומות אחרים, אך מה יהיה עמנו? אין איש יודע. כעבור איזה ימים קראו בעתונים פקודה על דבר ביטול שליסלבורג בתור מאסר ממלכתי. על אודותינו אין כל ידיעה.

אחרי כן השיג “ידידנו” ידיעה, כי בימים הראשונים לינואר יוליכונו לא ידוע אנה, אך לעת עתה מפחדים מפני המהומות האגרריות, וגם מפני שאין מקומות בבתי האסורים, אפשר שיחזיקו אותנו פה עד האביב. אומרים להוליך אותנו לארחאאנגלסק או לקארו!! הידיעה הבלתי ברורה הזו כל כך דיכאה את רוחנו, עד שהיינו נכונים ללכת לקצוי־ישימון, ובלבד שנדע איזה דבר ברור.

הפקידות לא הופיעה לפנינו כל הזמן. ב־29 ליאנואר בעת ארוחת הצהרים בא פתאום הקומנדנט עם סיעתו.

– הכינו את צרורות חפציכם גם אתם!

– איך? אנה? העמדנו פנים כאילו איננו יודעים כלום.

– המבצר מתבטל. את כולכם יוליכו עכשיו למוסקבה.

– והלאה?

– לעת עתה לא ידוע. אפשר שבמוסקבה תצטרכו לשבת זמן מה.

הקומנדנט, לפי הנראה, אינו שבע רצון מביטול שליסלבורג.

– הנה כל העתונים נתנו קולם פה אחד: אינקביזיציה! אינקביזיציה! והנה השיגו את חפצם.

ובמה היה רע כאן? אמר הקומנדנט כמרחם עלינו.

איך שהוא נחיה גם שם, ענינו בעקיצה.

מחר בערב לדרך! שוב “אמניסטיה” מוזרה: משליסלבורג לקטורגה.

אך לבנו נסער מאוד. איך שיהיה – איזה חידוש עתיד להיות. שם נראה את העולם החפשי ולוּ יהיה אפילו דרך סבכי הברזל. ההכנות נגמרו מהר. קבעו את זמן היציאה למחר בשש שעות בערב. מחשבות שונות מתרוצצות בלבנו על העבר ועל העתיד, זה הלילה האחרון בשליסלבורג. בערב התאספנו כולנו בחדר לשתות יחד תה בטרם נפרד.

צללי אלכסנדר השלישי, טולסטוי ופלוה! – כמה הצטערו בשעה ההיא. בשליסלבורג גופא יושבים האסירים ושותים יחד תה ומשוחחים על דבר מפלת האוטוקרטיה!

הז׳נדרמים הוציאו את החפצים. הקומנדנט בא עצוב וזועף… הוא הביע את צערו על שאצלנו אי אפשר שיצא איזה דבר כהוגן. שהכל, לכאורה, ניתן, והם אינם מסתפקים, רוצים דוקא בריפובליקה לפי תכנית קרל מרכס. שעכשיו אי אפשר כלל לחיות – תמיד הנך שרוי בפחד פן יזרקו בך פצצה. ועוד דברים מעין אלה.

נכנס פקיד השמירה והודיע כי הכל מוכן. הנה הגיע המומנט, במובן ידוע, ההיסטורי: הרגע האחרון של שליסלבורג. אנו פונים אל השער. נשמעה פקודה והשער נפתח. מסביב הכל מכוסה בשלג. מרחוק משחירה הניבה. גלים שחורים, כעופרת מחוּתכה, מכים בעצלות בקירות62. מתוך שחור המים מתרוממים קירות המבצר העטופים שלג. הנה לפנינו מגדל יואן.

– כאן משמאל נקברו כולם – אומר לי בלחש הז׳נדרם מאחורי.

מבטי חוזר שמה. מבקש שם איזה רשמים. אך כלום לא נראה. רצועת אדמה קטנה בין המגדל ובין המים, מכוסה בשלג. הז׳נדרמים חותרים במים והסירה מתרחקת. כולם שותקים. כל אחד שקוע בהרהורי עצב על דבר אותם הגבורים, שקברותיהם נשארו עכשיו עזובים במקום השמם הזה.

מהמים מתרומם ערפל כבד, המכסה יותר ויותר את המבצר. עוד מעט ואנו רואים רק רשמים בלתי ברורים. ערפל אפור עוטף את הכל יחד עם המבצר.

אין עוד שליסלבורג.


XIV    🔗

בחוץ מחכות לנו מרכבות, כל אחת רתומה לשלושה סוסים, ובהן באנו אל התחנה של מסלת הברזל האירינית. שם חיכה לנו מסע מיוחד, ובעוד שעה וחצי היינו בפטרבורג. כל התחנה מלאה מרגלים ושוטרי הפוליציה. מרחוק נראו ז׳נדרמים רוכבים ושוטרי העיר. על יד בית הנתיבות עמדו חמש מרכבות, שמסביב להן שלשלת של רוכבים. ישבנו בתוכם והגענו אל בית הנתיבות הניקולאיבי.

בעמל רב נקיתי עגול קטן בזגוגית המכוסה קרח של המרכבה, החנויות פתוחות, אך הרחובות ריקים. בפינות גדודי המשטר רוכבים ורגלים במספר רב. אין נפש חיה. איזה פחד נפל עלי: “עיר המות”,… באיזה מקומות נפתחה איזו חנות, ומשם הביטו בתמהון על המרכבות המוקפות רוכבים.

אין קורא שלום, אין פוצה פה. היכן היא רוסיה המקוממת? היכן היא פטרבורג המורדת?

הגענו אל מגרש המחסנים של התחנה הניקולאיבית. שם קולונילים צבאיים וגנרלים, מרגלים לאין חקר. בפינה רחוקה של התחנה רכבת של אסירים. שמה הכניסו אותנו יחד עם הז׳נדרמים השומרים אותנו וכשתי שעות עמדנו במסילה הצדדית.

אחר כך, כשקשרו את הרכבת אל המסע והיא באה אל בית הנתיבות – לפי הנראה, הרגיש ההמון מתוך רבוי הז׳נדרמים, שיש דברים בגו – ועל מבואות הרכבות שעל הדרך המגבילה התנופפו כובעי פועלים, ושל סטודנטים, נראו פנים של אנשים המשתתפים בצערנו. אך נתרגש אי־סדר תיכף וגדוד פרשים בא והביא מהר סדר ומנוחה.

המסע ניתק ממקומו. האופיצירים שלוו אותנו, אחרי שבדקו את השמירה, הלכו להם אל התא שלהם. ועמנו נשארו שנים עשר סגנים מהשמירה השליסלבורגית. בינינו היה כבר יחס טוב. אנחנו היינו צריכים לבלות יחד את הלילה האחרון.

והלילה הזה היה ליל פלא, מלא רגשות שלא ימחו לעד.

– דרוש לישן את ה״סדר החוקי״ – אומר סגן אחד לחברו.

– איזהו ה״סדר החוקי״? – שואלים אנו.

– זאת אומרת: אנחנו מתחלקים למפלגות – משיב הסגן בערמה – אנחנו – המפלגה השמאלית – ואלה – הימנים – ה“סדר החוקי”.

– נתינים נאמנים?

– כך, כך, פשוט נבלים.

“הסדר החוקי”, כמו שנראה לאנשים רוסיים אמתיים, שתענוגם הוא אכול ושתה, ישב לסעודה ואחר כך השתרע על מצע ובתקיעות החוטם הכריז על נאמנותו לכסא ולמולדת. את השמירה קיבלו השמאליים.

השעה השניה בלילה. בפנס המעושן דולק נר, המשליך אור כהה על החדר. המסע נוהם ומתריע ועובר על פני מישור של שלג. אנחנו כולנו האסירים והז׳נדרמים נתקבצנו כולנו לקבוצה אחת ונתקרבנו זה לזה, ובלב נפעם אנו עסוקים בשיחה אסורה. הז׳נדרמים מגלים לנו מסתרי שליסלבורג.

מה שלא העיזו לגלות שם בשליסלבורג הם ממהרים לגלות כאן בלילה האחרון. כל אלה השיחות שנשפכו כאן היו מעין חזיון פלא… במשך כמה שעות, בשעה שהעיניים היו לוהטות והקול רועד, כל ההריגות, כל המיתות, כל העינויים עברו לפנינו בספורי עדי־ראיה אלה.

כולם היו עדי ראיה של ההריגות בשליסלבורג, והם ספרו על דבר הרגעים האחרונים של המומתים. את ספוריהם יש לחשוב לאמתיים והם מכחישים לגמרי את דברי השקרנים כמו אותו אופיציר הז׳נדרמים המתחרט, שמילא פיליטונים בעתון Pyccк Вѣдомости בשקרים ובדיות.

את סטפן בלמשוב (שהרג את המיניסטר סיפיאגין) הביאו בבוקר בשעה העשירית והכניסוהו אל לשכת הסופרים. הוא החזיק את עצמו בלי מורך ורוחו היתה שוקטה. בטרם שהגיע אל לשכת הסופרים, כשראה את בית האסורים החדש הרים את כובעו והניע בו. ביום שתה תה ואכל. בלילה הוליכוהו אל בית האסורים הישן ושמו אותו בחדר אחד ובחדר הסמוך לו כבר התלין.

– כשתצטרכו לי, אל נא תשכחו מהעירני, – אמר הוא בלצון אל הז׳נדרם השומר, וישכב.

בשעה 4 בבוקר בא לחדרו סגן הקטיגור של בית משפט הגליל עם “סיעתו”. בלמשוב היה ישן וקשה היה להעירו. לסוף פתח את עיניו ושאל:

– מה לכם שם?

– אתה פלוני?

– כן.

– הלא ידוע לך שבית המשפט הצבאי הוציא עליך משפט־מות?

– ידוע.

– המשפט צריך לצאת עכשיו לפועל.

– כן, כן, טוב, טוב.

הוא שכב שנית על מצעו. סגר את עיניו וכאילו ישן. אותו העירו שנית.

– עמוד! כבר הכל מוכן.

הוא שכב שוב. וכך פעמים אחדות. אחר כך התרומם ואמר בחיוך: צריך לקום? הכל מוכן? צריך איפוא לקום.

הוא הביט סביבו, והנה לנגדו בא־כוח המשפט – הקטיגור, ושם המוציא את המשפט לפעולה – התלין פיליפוב. הוא כולו לבוש אדום. כובע אדום. מעיל אדום. מכנסים אדומים. בידו – שוט ובשניה חבל. פניו פני חיה רעה, עיניו מלאות דם. הוא נגש אל הנשפט, הרים מעל ראשו את השוט ונהם: “הידים לאחור, בעד סירוב קל אלקה עד מות”.

הוא קשר ידיו בחבל לאחוריו, והפרוצסיה יצאה מהחדר אל החצר הקטנה בין חומת המבצר ובין בית האסורים הישן על־יד מגדל יואן. שם הכל מוכן. במת התליה. בור חפור ועל ידו ארון שחור. החצר מלאה פקידים וז׳נדרמים. העלו את בלמשוב על הבמה. מזכיר בית המשפט קורא את פסק הדין. אחרי כן עלה הכומר וצלב בידו. בלמשוב הרחיק אותו בדברים רכים: “מוכן אני למות, אבל איני רוצה לעשות שקר בנפשי לפני מותי”.

במקום עבד אלהים ניגש עבד הקיסר. בלמשוב עמד ישר ובמנוחה על שפתיו, כמו תמיד, נראה חיוך קצת עצוב וקצת לועג.

התלין שם על ראשו מכסה ועליו את העניבה. בהכאת רגל דחף את הספסל מתחתיו והגוף נופל ויורד למטה. נשמע קול אנחה חרש. החבל נמתח ומשמיע קול שברים. הגוף מפרפר, הרגלים נתמכות ברצפת הבמה. המות בא לאט לאט. התלין לקח את הגוף בידיו ומושך בכוח כלפי מטה. כולם אחוזים שמה. כולם מרגישים רגש של תיעוב וחרפה. הבוקר בוקר אביב. השמש אך זה עלתה וקוי הזהב הרכים שלה האירו את קורת התליה. מסביב צמחים ירוקים. הצפרים מצפצפים בקול צהלה. מהנהר נשמע קול אוז הבר. והאנשים לבושי בגדי שרד עם נשרים בכפתוריהם עומדים זועפים בהשפילם מבטיהם לארץ ומצפים ברעדה עד שהגוף העטוף תכריכים והתלוי בחבל יחדל מהתפרפר. מצפים זמן רב – רב מאוד, כחצי שעה.

אז יקבל התלין את הגויה המתה בזרועותיו, חותך את החבל, מניח את הגויה על רצפת הבמה. ובא הרופא והקשיב אל דפיקת הלב. הכל כהוגן. הלב חדל מדפוק. אז יניחו את הגויה בארון, יפזרו עליה שיד ויכסו במכסה. הולם הפטיש מזעזע בזעם את אויר הבוקר: תוקעים מסמרים במכסה הארון. אחר כך מורידים את הארון אל הבור, מכסים בעפר ומישרים את האדמה, ולאט לאט יצאו בבושה, מבלי הבט איש אל רעהו.

נשלם משפט הצדק של הצאר…

האסירים לא ישנו בלילה ההוא. ביאתו של בלמשוב לא נסתרה מהם. הם גם הרגישו משהתקינו בחצר הקטנה איזה בנין מקרשים.

מקימים שם במת תליה – עבר כברק בלב כולם.

כל הלילה עמדו על יד החלונות. הם ראו איך באה הפקידות אל בית האסורים הישן. כעבור שעה ראו כי אל הגינה שעל יד הכניסה נכנס הכומר הזקן. כפוף, חסר אונים, בעמל רב נשא את רגליו, ניגש עד הספסל וישב עליו לתמוך את ראשו בזרועותיו הנטויות על ברכיו. אחרי איזה זמן שמע אנטונוב קול פועם מרחוק. הוא, הנפח המומחה, הכיר את הולם הפטיש במסמר. והכל היה מובן להם.

בעוד שלוש שנים בקירוב יצאה לפעולה ההריגה השניה – נתלה א. פ. קלאייב (הרג את הצורר סרגיי, דוד הקיסר). על דבר ההריגה הזאת נכתב הרבה ובכללם דברי אמת. התלין היה אותו פיליפיוב. לפי עדותם של הז׳נדרמים, זהו יציר נפלא. הוא היה מלפנים אופיציר, ובעד איזה חטא מגונה ושפל יצא משפטו להריגה. אך כשהציעו לו לשרת בתור תלין לפושעים המדיניים – קיבל חנינה. בשביל בלמשוב הרבו לחפש אחר תלין עד שמצאו את פיליפיוב, שהיה אסור אז באיזה בית אסורים בקוקז. בלוית ז׳נדרמים הביאוהו לשליסלבורג.

בכל הזמן, בהיותו יושב ומחכה לשעה שבו יצא לעבודתו, היה שותה יי״ש בכוס של תה. פניו פני חיה רעה – והיצור הזה אף על פי שהוא מקבל מאה רובל בעד כל הריגה, אינו מוצא קורת רוח בעבודתו. הוא עולה ממדרגה למדרגה במעלות הפקידות. להריגת קלאייב הוא בא עוד בלוית ז׳נדרם אחד. וכעבור זמן קצר להריגת הרשקוביץ הוא בא בלי לויה.. הממשלה מצאה כי זה נאמן לה.

פרט אחד קטן, שכמעט לא יאומן: אחרי הריגת קלאייב התחיל פיליפיוב לצאת בבגדי שרד של אופיציר ואות גיאורג על לבו.. בלבוש כזה הופיע בספטמבר בבואו להרוג את הרשקוביץ והביא בזה במבוכה את הז׳נדרמים. מ״חולשה" זו של ה“זקן” העלימה הפקידות הרחמניה את עיניה. פיליפיוב בקש לתת לו את “הנחמה היחידה” הזאת, והפקידות החליטה לעשות את רצון האיש המועיל הזה. אופיציר עם אות גיאורג על חזהו בא אל המבצר עם צרור קטן, שבו צרורים בגדי שרד שלו האמתיים: חליפה אדומה, שוט וחבל.

את קלאייב הביאו לא אל לשכת הסופרים אלא לחדר קבלת הפנים, למניז׳. שם שהה כל היום. זמן רב התהלך הנה והנה. ואחר כך ישב לכתוב ומילא גליון שלם, וכשגמר, אחרי חשבו איזה זמן, שפך את הדיו על הגליון וקרע אותו לגזרים. אחרי כן שכב על מצעו, וקור של קדחת אחזו. הוא ביקש איזה דבר חם להתכסות: “אל תחשבו שאני רועד מיראת המות. פשוט, קר לי”.

ביום הלך אליו פעמים אחדות איזה פקיד עם ניירות. לפי הנראה להציע לפניו שיכתוב בקשה לקיסר לתת לו חנינה. את הלילה בלה במניז׳. לפנות בוקר באו הפקידים: הקטיגור, התלין בלבושו האדום, הז׳נדרמים וכו׳. קלאייב היה לבוש ולא ישן.

הקטיגור הודיע כי מהרה יוציאו את המשפט לפעולה. התלין אסר את ידיו וכולם הלכו אל בית התליה שהקימו בפינה רחוקה של חצר המבצר, בין המניז׳ ובין המרחץ. קלאייב הלך בראש מורם, בצעדי און עלה על במת התליה. הוא מאן לנשק את הצלב, אך נשק את הכומר: “אני רואה בך, פשוט, איש טוב.”

התלין הראה גם בפעם הזאת, שהוא תלין רוסי. העניבה נעשתה שלא כהוגן, והגויה פרפרה שעה ארוכה בגסיסתה. המחזה היה כל כך מרעיד, עד ששר הז׳נדרמים, הברון מדם, קרא אל התלין: “אנכי אצווה להרגך, מנוּול, אם לא תגמור את יסורי הנשפט כרגע”.

כעבור חצי שעה הוציאו את הגויה מהעניבה. הניחוה בארון שחור ויקברוה מעבר לחומת המבצר על יד מגדל יואן. בחורף שם מונחים עצים ובקיץ רועה המקנה. שם נקברו כל המתים וההרוגים, מלבד בלמשוב. גלי קברים אין שם. האדמה מיושרה שם בכוונה.

שתי ההריגות האחרונות היו בשנת 1905. על אודותן לא ידענו זמן רב. אלה היו הריגות וסילייב והרשקוביץ. צריך לציין שוסילייב לא היה כלל פושע מדיני. כשהיה מבוסם הרג את פקיד הרובע מפני חשבון פרטי. אך זה היה בימי הדיקטטורה של טריפוב, כשהממשלה דרשה בכל אופן להעניש את מי שהוא בהריגה, למען הפיל אימתה. ואז מצאו את הפועל הפשוט וסילייב וכלו בו חמתם. ולא פלא הוא אם וסילייב ביקש והתחנן כל הזמן שירחמו עליו, וביקש חנינה מהצאר.

אך לא נמצא חנינה אצל הצאר בשבילו, והוא נהרג.

הביאו כל אחד משניהם לבד והיו אסורים כל אחד לבדו. להרשקוביץ לא אמרו שמוליכים אותו להריגה והוא לא חשב שבלילה יהרגוהו. הוא התפלא בראותו בשעה ארבע בלילה את הקטיגור ואחריו התלין לבוש אדומים. אך כרגע הבין את הענין ויתאפק וילך בגאוה אל במת התליה.

בעמדו לבוש תכריכים שמע במנוחה את קריאת גזר הדין הארוך. כשנגמרה הקריאה הוא השקיף מסביב במבט של בוז כמו מעל הדוכן וקרא: אתם נאספתם הנה לראות במיתתי? הביטו, אני מת במנוחה… אני מת בעד החופש.

“תלין, גמור!” קרא הקומנדנט.

מבוכה נהיתה בין הנאספים. איש לא חיכה שהנשפט יפנה אליהם מעל הבמה, דבר שהוא נגד החוק. התלין שם עליו את הצעיף והעניבה והדף את הספסל שמתחת רגליו. נשמעה צריחה או אנחה, והגויה העטופה תכריכין התחילה להתנועע. היא פרפרה זמן רב. אחרי עבור 30 דק, כשהוציאוהו מתוך העניבה: לא כבה עוד בלבו נר החיים. הרופא של המבצר נגש אל הגויה, בחן את לבה ונתן אות, כי “הכל נגמר יפה” ואפשר לקבור! אך כשהפקידים נתרחקו, שמעו הז׳נדרמים איך שהרופא לחש לקומנדנט: “אמנם הלב היה עוד דופק דפיקות חלשות”.

הדברים האלה מצויינים בבערות ואכזריות שאין דוגמתן.

נפלא הדבר, כל ההריגות לא עשו על הז׳נדרמים רושם כל כך עמוק כמו הריגתו של הרשקוביץ. האם היה איזה דבר יוצא מן הכלל בצעיר הזה, שמשום כך קראו אותו כולם בשם “גבור”, ביחוד השפיע עליהם הדברים שדיברו מעל במת התליה. כולם מסרו את דבריו בנוסח אחד: לפי הנראה נרשמו היטב בלבותיהם הפשוטים… הלילה נמשך הלאה. המסע חרג כדרכו. ואנו בעצרנו את נשימותינו, שמענו קינות של שליסלבורג.

נודע לי אז דבר אחד. תיכף אחרי גמר המשפט שלנו, לפי הנראה, אחרי שניסה מאקארוב אלי את דבריו ולא הצליח, נתקבלה טלגרמה בשליסלבורג לבנות תליה. אחר כך נשתנה הדבר, נתבטל משום מה עונש המות, אך התליה עוד עמדה זמן רב, יותר מחצי שנה, ונהרסה רק אחרי שהובאתי לשליסלבורג.


XV    🔗

בשעה החמישית בבוקר נתחלפה האשמורה. באו השומרים של “הסדר החוקי” ואנו יכולנו לשכב ולישון. כשהתחיל הבוקר להאיר נגשנו אל החלונות לראות את פני “רוסיה החדשה”. והנה היא מתה, שוממה, אין איש. השמש הֵנֵצה. שמה אחזתני בעברנו על פני בתי הנתיבות. אין נפש חיה בשום מקום. רק שומרים שעל פניהם עוד מרחפת השינה. ז׳נדרמים עם רובים על הכתפים, חיילים עם כידונים. כאילו בארץ זרה אנו אשר רק זה נכבשה, ועוד חיל האויב שרוי בתוכה. הכזו תארנו לעצמנו את רוסיה המתקוממת? כמה שהלכנו הלוך וקרב למוסקבה, כך נראו החיים פוחתים, והחיילים מתרבים! נראו גם דרגונים וקוזקים. לפי הנראה רצון השוט הוא עכשיו החוק העליון.

מה יהיה עמנו שם בבית האסורים של העוברים ושבים? בשליסלבורג כבר הרגלנו. הפקידות לא רצתה בשערוריות ומתוך כך עברו הימים בשקט. לפי החוק אנו משוללי זכויות, קטורגיים. הפקידות, כשתרצה, תוכל להראות לנו את תקיפותה ואז תבוא בינינו ובינה מלחמה שלא תפסק. אנחנו התנינו בינינו כי מהימים הראשונים נגן על מצבנו. לא נקרא למלחמה, אך אם הפקידות תקרא – אז לא נכנע ונלך בדרכנו עד גמירא.

לפנות ערב הגענו עד מוסקבה. את הרכבת שלנו התירו והוליכו על מסילה אחרת. כעבור איזה זמן הגיע הקולוניל של הז׳נדרמים עם אופיציר. על יד הדרך שמר גדוד שלם. השומרים שלנו סרבו: בידם פקודה למסור רק לפקידות בית האסורים, בתוך הבית דוקא. המשא ומתן היה ארוך והחליטו שהגדוד ילך אל המקום ששם נצא מהמרכבות, והוא ילוה אותנו. ובמרכבות ישבו עמנו השומרים השליסלבורגים.

זמן רב הוליכו את הרכבת שלנו הנה והנה ואחרי כך הביאו לאיזה ענף של מסילה. עמדנו. נשמעו קולות צפצוף, קריאת מפקד, צהלת סוסים. אחרי הכנות רבות אמרו לנו לצאת. כל אסיר עם אופיצר אחד ושני סגנים. יצאנו. שדה נקי, מכוסה שלג. מרחוק דרך ושם מרכבות. מהרכבת עד המרכבות שורה של שוטרים וז׳נדרמים רוכבים מזוינים. ישבנו במרכבות והרוכבים סבבו אותנו, ואנחנו נסענו זמן רב, עד שהגענו לאיזה שער ברזל. המבוא מואר באור אלקטרי.

גם פה שוטרים לאין מספר. אופיצרים, וסתם פקידים. הכניסונו לאיזה היכל גדול שתקרתו עשויה כיפה, ודומה יותר לרפת. זה היה בית האסורים הבוטירי. חושך למחצה, רפש, קירות מכוסים אבק, רצפת אבנים שבורה. בפינות מונחות שלשלאות של ברזל. ספסלים לאורך הקירות. יחד עם השמירה השליסלבורגית תפסנו לנו מקום בפינה וישבנו איש קרוב לרעהו.

האופיצר שלנו בא במשא ומתן עם שר בית האסורים.

– ההוכנו החדרים?

– כמובן, על פי הטלגרמה.

– לכולם יחד?

– לא, לכל אחד לבדו.

– בשביל ההתחלה זהו סימן לא רע! הם לפי הנראה חושבים להחזיק אותנו במאסר יחיד!

– את החפצים תמסרו על ידיהם?

– לא, הם ישארו במחסן, מלבד הכרים והחלטים. אחרי כן נראה.

לפי הנראה הם חושבים כאן להטיל עלינו אימה! אנחנו בלחש התנינו בינינו, איך להתנהג ועמדנו נכונים למלחמה.

נגמרה קבלת הפנים. הפקיד נתן שובר שקיבל את הניירות וחמשה אסירים.

האופיצרים משליסלבורג נפרדו מאתנו מרחוק. אנחנו ענינו להם בשפה רפה. השמירה השליסלבורגית היתה עכשיו צריכה למסור אותנו לשמירה הבוטירית. רצינו להפרד מהם, מ“השמאליים” בידידות, אך יראנו פן נמתח עליהם קו חשד, וישבנו לנו זועפים. האופיצר ציוה ללכת, וכאן נגלה מחזה שהביא סערה בלבנו.

כל שנים־עשר הסגנים עמדו ישר ושמו אצבעם לכובעם לאות כבוד נגדנו וקראו בקול בדברים ברורים: ״היו מאושרים!״ אנו הסרנו את כובענו בכבוד וקראנו בשמחה: “להתראות, להתראות!” ואז כולם ברגע אחד הסירו את כובעיהם והשתחוו למולנו השתחויה עמוקה וקראו: – אל נא תזכרונו לרעה!

הפקידים של שליסלבורג ושל בוטיר פתחו עיניהם לרוחה והביטו על המניפסטציה הפתאומית הזאת. הזקן שבהם קרא ללכת והם הלכו בשורה ולרגעים הפנו אלינו ונופפו בכובעיהם, ואנו ענינו להם כמו כן. אצל השער פנו עוד פעם, הרימו את כובעיהם וקרא­ו קול גדול: – היו מאושרים. ואנחנו בתור מענה הנענו להם במטפחותינו האדומות שנתנו לנו בשליסלבורג.

האופיצר הממונה על השמירה קיבל אותנו והוליך אותנו דרך החצר אל המקום הנועד בשבילנו. אז היה כחצות הלילה. בבית האסורים כבר ישנו. עברנו על פני החצר הארוכה מאוד, הגענו עד שער ראשון ואח״כ עד שער שני, שער ברזל.

– אנה אתה מוליך אותנו? שאלנו את האופיצר.

– אל מגדל פוהצוב. אתם תהיו שם לבדכם.

– בכל המגדל? הלא הוא מספיק לארבעים איש.

– מלבדכם לא יהיה שם איש.

נפתחה דלת קטנה של ברזל ועלינו על פי מדרגות סבוכות ושם הוליכונו כל אחד לחדר מיוחד. החדרים צרים, ארוכים, חצי עגולים. רק פנה אחת מוארה. כל החדר שקוע בחושך. הרצפה עשויה אבן. הרפש גדול מאוד, כמו במרתף שלא השתמשו בו ימים רבים. על יד הקירות ספסלים רחבים ועליהם שקי תבן. אלה הם המצעות. האויר מעופש. בפינה גיגית לעשית צרכים.

הושיבו אותנו בכל שלוש הקומות. דממה ופחד.

"תתחולל סערה״ – דופק אחד בקומה העליונה.

״ואנו נתקומם נגדה״ – עונה אחד מתחת.

מאיזה מקום נשמע פועם חצות הלילה.

*

ואלה הם דברי ספירידונובה על אודות גרשוני63.

"הרושם הראשון שגריגורי אנדרייביץ (גרשוני) עשה על כל אדם הוא רושם של כוח אדיר. בחצוניותו נראה היה כאדם רגיל לגמרי, קוי פניו הטובים שקטים, קומתו זקופה, קולו צלול, והוא מחונן בהומור מבריק. אולם במבט עיניו הראשון לקח אנשים שבי; העינים האלה – בהירות כחולות – אפורות ויפות מאד – נחמו לטפו, הלהיבו.

הרצאותיו ושיחותיו המזהירות נקבעו בזכרוני. ענין היה להתבונן אל מגעו ומשאו עם פקידי בית הסוהר. הם היו נבוכים בנוכחותו; התיחסו אליו כאל נעלה מהם, שעבדו עצמם לרצונו המהפנט. שיחותיו הארוכות עם חברינו, שהיה דואג להעניק להם ביחידות ובצבור את כל אוצר ידיעותיו ונסיונותיו עשו רושם לא ימחה…

אין אני יכולה למצוא בטויים מתאימים לתיאורו. הוא לא היה בן זמננו. באוצר המלים שלנו מעטות המלים כדי תיאור אדם מסוגו… בימים מלפנים, בטרם התביישו בני האדם לדבר בלשון התנ״ך, אפשר היה להשתמש בלשון זו לתיאורו של גרשוני… דומה שנתרכזו בו כל התכונות היקרות ביותר של הגזע העברי"…



  1. הוא היה חותם בשם “רפאילוב”.  ↩

  2. “במעד”במקור המודפס, צ“ל: מבעד – הערת פב”י.  ↩

  3. בקומה התחתונה לא היו מושיבים אסירים, אלא בתור יוצאים מן הכלל מפני הטחב הנורא אשר שם. עד שנתפרסמה ה“קונסטיטוציה” היו התאים שם ריקים.  ↩

  4. מבחוץ חומת המבצר מכוסה אבנים מהוקצעות ויש לה פנים של אימה, אבל יש בה איזה גדלות, ומבפנים חלאה ושממון — סמל הממשלה האוטוקרטית.  ↩

  5. מאור אלקטרי הובא רק משנת 1904. מלפנים היו מאירים בנפט ואחרי מעשה עם מרת ויטרובה ששרפה את עצמה – בנרות.  ↩

  6. בצאתי משליסלבורג, מסרו לי כי סבת התפיסה מלשינות של איזה סטודנט, שישב אצל הגברת שעל שמה שלחתי את הטלגרמה. להסטודנט נודע שהטלגרמה מבשרת את בואי ובעד סכום ידוע מסר אותה לז‘נדרמים. השמועה הזאת יצאה מאיזה מקורות אופיציאליים, עד כמה יש בזה אמת – קשה לשפוט. אנכי יודע רק זאת, כי הז’נדרמים לא יכלו לחפש עקבותי וגם לא ידעו מאין באתי לקיוב.  ↩

  7. שם אינם אומרים בשביל מה אתה נקרא. רק: התלבש: ואינך יודע: אם לחקירה ודרישה, לראיון, לרופא, לעמוד פנים בפנים עם איזה עד, או לצרכים אחרים של הז‘נד’רמים  ↩

  8. “חיש” במקור המודפס, צ“ל: היש – הערת פב”י.  ↩

  9. “והספקתי”במקור המודפס, צ“ל: והסתפקתי – הערת פב”י.  ↩

  10. בשליסלבורג ספרו לי האסירים הזקנים, כי במשך עשר שנים היו חולמים בשנתם תמיד ע"ד בריחה.  ↩

  11. טרוסביץ חיבר בשביל זה מאמר מיוחד שבא בתור הוספה לפרק הששי של המשפט שלנו.  ↩

  12. “גריגוריים”במקור המודפס, צ“ל: גריגורייב – הערת פב”י.  ↩

  13. באביב 1906 משך (“משח” במקור המודפס, צ“ל: משך – הערת פב”י.) אחד את ההודעה שלי מהארכיון והדפיסה.  ↩

  14. “המבחר”במקור המודפס, צ“ל: המחבר – הערת פב”י.  ↩

  15. היא היתה בת פולני שנלכד במרד הפולנים.  ↩

  16. “עור”במקור המודפס, צ“ל: עוד – הערת פב”י.  ↩

  17. “הרדחו”במקור המודפס, צ“ל: הדחו – הערת פב”י.  ↩

  18. “השפע”במקור המודפס, צ“ל: השפעת – הערת פב”י.  ↩

  19. “האופיצים”במקור המודפס, צ“ל: האופיצרים – הערת פב”י.  ↩

  20. “אחד”במקור המודפס, צ“ל: אחר – הערת פב”י.  ↩

  21. “כשעה”במקור המודפס, צ“ל: בשעה – הערת פב”י.  ↩

  22. פקיד הטלגרף שיבש את הטלגרמה בשתי אותיות ועל ידי זה נתקלקל כל הענין,  ↩

  23. “נכנסה”במקור המודפס, צ“ל: שנכנסה – הערת פב”י.  ↩

  24. “הודיענו”במקור המודפס, צ“ל: הודיעוני – הערת פב”י.  ↩

  25. “אחד”במקור המודפס, צ“ל: אחר – הערת פב”י.  ↩

  26. “ובשרם”במקור המודפס, צ“ל: ובטרם – הערת פב”י.  ↩

  27. “חשיב”במקור המודפס, צ“ל: השיב – הערת פב”י.  ↩

  28. “אכזרית”במקור המודפס, צ“ל: אכזריות – הערת פב”י.  ↩

  29. בניגוד למה שקויתי אני, עשה מקרוב את רצוני ולא דבר כלום עם הורי.  ↩

  30. “ההלטה”במקור המודפס, צ“ל: ההחלטה – הערת פב”י.  ↩

  31. במקור “בוכרונך” – הערת פב"י.  ↩

  32. אחר כך בהיותי בשליסלבורג נודע לי, כי אמנם בצדק לא הייתי בטוח במעשה הז‘נדרמים. ברוסיה תולים באופן מתועב, ע’ בסוף החלק השני.  ↩

  33. כשכבלו את רגלי בקיוב, הכה האומן בלי צדיה בפטיש על אגודל הרגל שלי. אחר כך צבתה האצבע קצת, ומאחר שלעולם האמת אינם הולכים רגלי, לא שמתי לב לכאב הרגל. לפנות לרופא התביישתי. אותי חפצים לתלות ואני הולך לרפא את אצבעי. וכך עברה שנה. אבל אחרי כן, כאשר שללו ממני (“ממנו” במקור המודפס, צ“ל: ממני – הערת פב”י.) את הספרים, ואנכי הייתי רץ כמשוגע בחדר מפינה לפינה, נתעורר המכאוב של האצבע ונעשה לדלקת קשה. הרופא של המבצר נתן עצה, תיכף לעשות נתוח. רופא אחר אמר שצריך לחכות. ואז עברתי לשליסלבורג.

    שם באתי בידי רופא כלל לא מומחה, סאמצוק. הוא הסתפק רק בזה שתמיד היה מנתח אותו, בסר הכל 26 פעם. בדצמבר שנת 1905 כשבקשו קרובי את הדפרטמנט של הפוליציי שיתנו לחירורג מומחה לטפל בי, ענה סאמצוק, כי אנכי כבר בריא ואיני צריך לשום רופא. לאשרי העבירוני בפברואר למוסקבה לבוטירקי. שם חתכו לי לגמרי את האצבע ובזה הצילו את הרגל. אולם נשארתי חיגר.  ↩

  34. במקור חסרה המלה “לא” – הערת פב"י.  ↩

  35. “מבל” במקור המודפס, צ“ל: מכל – הערת פב”י.  ↩

  36. אחרי כן נודע לי למה החליטו להעבירני לשליסלבורג. בימים ההם הואילה ההשגחה להעלים עיניה ופלוה נהרג. אילו הייתי נשאר במבצר היה חל גם עלי המנשר של הקיסר וממאסר עולמי היו מחליפים לי למאסר של ארבע עשרה שנה. ואולם לכל האסורים בשליסלבורג אין כל חנינה. שם על פי החוק אין מנשר כללי חל, אלא דרושה פקודה מיוחדת של הקיסר על פי הצעת המיניסטר.  ↩

  37. “עומד”במקור המודפס, צ“ל: עומדת – הערת פב”י.  ↩

  38. “אינקביזיצה”במקור המודפס, צ“ל: אינקביזיציה – הערת פב”י.  ↩

  39. “שספרו”במקור המודפס, צ“ל: שספרה – הערת פב”י.  ↩

  40. “זול”במקור המודפס, צ“ל: זוחל – הערת פב”י.  ↩

  41. חומת המבצר רחבה מאוד — אומרים — כשבעה מטרים: מלמעלה כעין אכסדרה, שעליה מתהלכים תמיד ארבעה ז׳נדרמים מזוינים הנה והנה.  ↩

  42. אחרי כן, כאשר נשתנה שליסלבורג, נודע כי שם היה אסור משנת 1902 האומלל צפגין שנשבר מהרה. התפתחה אצלו מחלת הצינגה ושגעון שוקט. אומרים שעכשיו העבירוהו למנזר “בלעם”  ↩

  43. קרפוביץ הרג את המיניסטר בוגוליפוב.  ↩

  44. “לו”במקור המודפס, צ“ל: לא – הערת פב”י.  ↩

  45. אנכי אמנם לא כתבתי שום מכתב. אולם אחר כך בהיותי בבוטירקי (במוסקבה) נודע לי, כי אחי שבפ״ב מצא בשנת 1904 בארגז־המכתבים שלו פתקא: אחיך צ. ג. דורש בשלומך. הוא במבצר שליסלבורג. מרגיש את עצמו טוב ובריא. היו שלוים. בשביל קרובי שלא יכלו להציל מפי הדפרטמנט של הפוליציה ידיעה כל שהיא, אם חי אני ואיפה אני נמצא, הביאה פתקא זו שמחה רבה. אך עד היום איני יודע מי היה האיש שגמל לי חסד זה. אולי כאשר יגיעו ימים יותר טובים, יגלה את האינקוגניטו שלו. איני חושב, שהשיחה עם הקומנדנט היתה בעקב הפתקא הזו.  ↩

  46. “עברו”במקור המודפס, צ“ל: עברנו – הערת פב”י.  ↩

  47. מה שהז׳ורנל איחר לבא לידי — בשנה ומחצה — זה לא נחשב לאיחור בעיני האסירים בשליסלבורג, ואפילו במה שנוגע לז׳ורנל המוקדש לעניני החקלאות.  ↩

  48. אנכי מתחילה חשבתי שעליהם חל המניפסט של שנת 1904, ונשלחו כולם לגלות סיביר.  ↩

  49. “אחד”במקור המודפס, צ“ל: אחר – הערת פב”י.  ↩

  50. לנהל את עניני הבית, האסורים בוחרים מקרבם אחד לחצי שנה. בשעה זו היה המנהל קרפוביץ, זה שהרג את בוגוליפוב, מיניסטר חהשכלה.  ↩

  51. י. ד. אנטונוב, ס. א. איבנוב, נ. א. לופטין, י. ד. לוקשביץ. נ. א. מורוזוב, מ. ב. נובורוסקי, מ. ר. פופוב, ומ. פ. פרולנקו.  ↩

  52. בשליסלבורג אין קורין את האסירים בשם אלא על פי הנומר של חדרם.  ↩

  53. בחודש מרץ, כשהשלג התחיל להמס, אז הקימו הז׳נדרמים לשעשוע חומה של שלג.

    – ראו נא, העבודה הזאת שלכם דומה לעבודת הפקידות שלכם. שמש הצדק יזרח, החומה שלכם תפול ויחד עם זה גם החומה של אבנים הזו.

    – איך תפול?

    – כמו חומת יריחו. כשישמע קול השופר המבשר צדק בא לעולם, אז תפול החומה הבצורה הזאת כחומת שלג.

    – ומהרה?

    – מהרה, מהרה. עוד לא תספיק להוסיף לך עוד סרט של הצטיינות.  ↩

  54. “ןבקשנו”במקור המודפס, צ“ל: ובקשנו – הערת פב”י.  ↩

  55. פרולנקא עסק בשליסלבורג בעשיית ילקוטי דרך. לכל אלה שיצאו משליסלבורג היה נותן ילקוט ממה שהכין הוא, ובשביל עצמו לא נשאר אף אחד.  ↩

  56. “לזאת”במקור המודפס, צ“ל: לצאת – הערת פב”י.  ↩

  57. “מתנגב”במקור המודפס, צ“ל: מתגנב – הערת פב”י.  ↩

  58. “ככה”במקור המודפס, צ“ל: כבה – הערת פב”י.  ↩

  59. “צמעיל”במקור המודפס, צ“ל: במעיל – הערת פב”י.  ↩

  60. “ואני”במקור המודפס, צ“ל: ואנו – הערת פב”י.  ↩

  61. “ןכלפי”במקור המודפס, צ“ל: וכלפי – הערת פב”י.  ↩

  62. זרם הניבה כל כך חזק על יד המבצר שאינו נקפא אפילו בימי החורף העזים.  ↩

  63. עי׳ הספר “מריה ספירידונובה” מאת י. נ. שטיינברג בתרגום מ. ז. וולפובסקי, כרך א׳ 90־91.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!