רצועת אורה / ישעיהו ברשדסקי
מתחלה, בעת הראשונה כשבא לדור אצלם, היתה מתיחסת אליו יותר בבוז, וערכו היה פחות בעיניה מאד.
לזאת היו סבות נכבדות למדי.
בשעה שהביא את חפציו אל „דירתו“ החדשה, משׁכה דלותם שׁל אלה גם מבלי-משים את העין עליה.
כל „רכושו“ היה בסך-הכל: סל-נצרים ישן ורעוץ כלו, משורג בעבותים, מפני שהמכסה נתק כבר מפתותיו; שמיכת-צמר פשוטה ובלה, כר לא גדול במחלצה לא נקיה ביותר ואדרת-חרף ישנה ופרומה בכל שוליה…
סמני-דלות אלה לא היו מסוגלים כלל לטעת בקרבה רגשות-כבוד מיוחדים לדיר החדש.
לא מעט הועיל בנידן זה גם יחס ה„גבירה“.
כשהתחילה זו בוררת משאר החדרים כלי-בית שונים לחדרו שׁל הדיר, בחרה בכונה את הגרועים והנפסדים ביותר, ונכר היה בה, שהיא כאלו אומרת לעצמה: „לכעין זה די יהיה גם באלה!
„לכעין זה“ –
והיא היתה רואה לבקרים, כשהיתה מגשת לו מים לרחצה, ששׁרולי כתנתו פרומים בקציהם, מטולאים הרבה מאד ולפרקים גם קרועים לגמרי.
גם שאר לבושיו לא היו טובים ומתוקנים הרבה יותר מלבניו.
נעליו היו גם הם בלים מאד ומטולאים טלאי על גבי-טלאי.
בכלל, כל מערכתו מסביב היתה כל כך דלה: מטה מרוסקה, שלחן מתנודד, כסאות צולעים, המשמיעים שריקה לכל תנועה קלה, אשר יתנועע היושב עליהם…
אפילו הספרים, זה המין האחד, אשר היה לדיר במדה הגונה, – אפילו אלה היו על פי רוב לא מכורכים, מקומטים מאד, פרומים, מלוכלכים…
ואחרי כל אלה, האמנם אפשר היה לה להתיחס אליו ברגשות-כבוד מיוחדים?
היא לא היתה רואה גם צורך מיוחד להזדרז באותה השרות, שהיתה מחויבה לו, והיתה עושה כל אלה כלאחר-יד, רק כדי לצאת קצת ידי-חובתה.
מה שהוא מצדו אינו תוקע הרבה, מה שהוא מותר תמיד על שלו, – זאת לא חשבה לו כלל לצדקה, לנדיבות-רוח מצדו…
להפך, מי יודע, אולי גם גרמה זאת לה, שתתיחס אליו בבוז יותר גדול עוד.
האם לא שחוק הוא? לדקדק בנמוס עם איש, המדבר תמיד בשפה רפה כמתחנן? עם איש, שצוויו דומים יותר לבקשות?
וכשממלאים למענו איזו שרות קלה, הוא מגמגם כעין תודה במין מבוכה מיוחדת.
גם לפנות אליה בכנוי „אתּ“ אין הוא יכול, והוא מדבר אליה ב„רבים“.
לנהג כבוד כך במשרתת, שאפילו התינוקות מדברים אליה בכנוי „אַתּ“ ויודעים לצוות לה: „עשי כך וכך“, – האם לא מגוחךְ הוא הדבר?
ומה שנראה מגוחך אינו יכול עוד להיות מכובד.
היא בזה לו, מבלי הרבות כלל במחשבות.
***
ראשונה התעוררו בלבה מחשבות על אודות זאת בסוף החדש הראשון.
על פי עניו של הדיר החדש וארח-חייו המסכן שערה, שׁשכר-טרחתה מאתו לא יהיה מרובה, לכל היותר – כחצי רובל לחדש.
היא היתה בטוחה כל כך בהערכתה, עד שברגע הראשון, בראותה רובל שלם מושט לה, – נבוכה מאד ולא ידעה מה לעשות בו…
רגע חששה, שמא טעתה בדבריו, שׁמא לא הבינה את כונתו, „צריך לשאל אותו עוד הפעם. בודאי מבקש הוא לקנות דבר-מה למענו בכסף“…
אולם זאת דוקה היתה טעות מצדה.
הוא שנה עוד הפעם, שזה שכר-טרחתה הוא.
והפעם היו דבריו מגומגמים עוד יותר, מאשר בפעם הראשונה…
במבוכתו הגלויה האדימו גם פניו קצת…
גם היא הרגישה איזו מבוכה, פניה האדימו קצת, ותודתה הביעה לו בגמגום…
ועוד זמן רב אחרי צאתה מחדרו הרגישה בנפשה דבר-מה בלתי-נעים מאד, מעין מבוכה פנימית, שלא ידעה לבאר אותה בדברים, ואולי גם לא יכלה להבין אותה בפני עצמה מה היא.
איזו קטעי מחשבות נתרוצצו במוחה לא אחת ושתים במשך היום ההוא.
מרוב-עבודה, מחסר-פנאי לא היו המחשבות האלה שוהות במוחה זמן רב, ועל פי רוב לא היו גם נשלמות.
ובכל זאת הספיקה להתבונן, שהוא עולה וחוזר ועולה בכל פעם בתוך המחשבות האלה…
לעגה הרגיל לו ולהנהגותיו הזרות – היה ביום ההוא רק מן השפה ולחוץ, גם זה מתוך יותר אונס.
באה מיכלה חברתה, המשרתת בדירה שממולם, וכמנהגן מקודם היו צריכות להתקלס מעט בו, לחקות מעט את דבורו והליכתו, להתבדח ברמזים וחצאי-רמזים על הקרע שבכתנתו, על העקבות הנמוחים של נעליו ועל שאר פרטים בדומה לאלה.
ואיזה רגש, אשר לא יכלה לבאר אותו גם לעצמה, מנע אותה מהראות לפני מיכלה, עד כמה אין הדבר הזה נעים לה הפעם…
אותו הרגש הכריחה גם ללעג בפיה למרות חפצה.
והיא נמנעה גם מספר למיכלה, כמה נתן לה הוא בבקר…
רק בקרב נפשה עמוק נעורו וחזרו ונעורו מחשבות, אשר לא ידעה כמוהן מקודם.
ל„הרויח קצת מהשוק“ – דבר זה נחשב בעיניה, כמו בעיני הרוב הגדול של חברותיה, רק כ„משכרת צדדית“, המותרת בלי שום פקפוק. ורגילה היתה ל„הרויח“ גם מ„קניות“ למענו…
מאלה עוד נקל היה יותר: הגברים בכלל אינם בקיאים כל כך בחשבונות המשק, אינם מדיקים כל כך בפרוטות, והוא גם לא היה דורש „חשבון“, לא היה שומע כמעט, איך היא פורטת אותו…
עתה היתה אובדת-עצות.
בפעם הראשונה בחייה הרגישה, שגם ב„רוח“ זה ישׁ קצת אסור…
אם לא תמיד, במקרים ידועים – לפחות.
אולם גם לחדול לא יכלה.
חוששת היתה, שמא יבחין בשׁנוי, שׁנעשׂה פתאם במקחים.
שמא יבחין, – אף על פי שנראה הדבר, כאלו איננו מתבונן כלל לקטנות כאלה…
ובכל זאת, מי יודע?…
ומי יודע, אם לא הרגיש כבר בדבר?…
כמה התחרטה בלבה על שעבר: אילו ידעה זאת קודם, לא היתה מתחלת כלל…
***
לא ביום אחד, ביומים – אך מעט מעט נפטרה משתי הצרות: מהלעג, שהיה לה עתה למורת רוח, וגם מה„רוח“, שגרם לה מכשול-לב…
וגם בזאת, גם באחרת הוזקקה מקודם לערמומיות הרבה, ערמומיות קטנות, אך תכופות מאד מאד.
מאיזה טעם, אשר לא ידעה אותו ברור גם בעצמה, לא היתה רוצה בשום אופן, שיכיר מי בשנוי זה, שׁנעשה אתה…
ביחוד היתה נזהרה, שלא יכיר הוא באותו שנוי…
והדבר הזה לא היה קל ביותר.
שלא להזדרז בשרותה לו – לא יכלה עוד, וזריזותה הגמורה עתה, אחרי התרשלותה המיוחדה מקודם, היתה מושכת עליה, כמו שנראה לה, את העין מבלי משים…
ובסתר, כשלא היה הוא מרגיש בזאת, היתה מסתכלת בפניו.
מסתכלת היתה, כמו שהחליטה לא אחת בפני עצמה, רק למען הוכח על פי חזות-פניו, שאין הוא מכיר בשום דבר.
רק שאגב אורחא התבוננה יותר בקלסתר הפנים האלה.
התבוננה, שאם גם איננו יפה-תאר ביותר, אך יש בו דבר-מה מלבב מאד, מושך ומחבב…
כמושכים ומחבבים נראו לה עתה כמה פרטים בו, שלפני כן היתה חושבת אותם לדוחים מעליו, למתעבים אותו…
לו נראו הפרטים האלה נאים ביחוד.
לו נאה דוקא שער-הראש הגדל פרע…
נאה דוקא אותה ההתרשלות הגלויה בנוגע ללבוש, לכל הדור חיצוני…
ושכלה לא השיג עוד כלל, איך זה יכלה ללעג לפני כן על שעניבת צוארונו איננה לפרקים במקומה הראוי, על שצוארון בגדו מופשל לפעמים לעמת ערפו, או על זאת, שמפזור-נפש אין הוא יכול לזכר ברגע הראשון, מה אמר לבקש ממנה זה מעט…
„מוחו עסוק בדברים נכבדים קצת-יותר מ„הבלים“ כאלה!“
„רק אלה, שדעתם פנויה, שאין להם ענינים חשובים אחרים, – יכולים להתעסק כל הימים בקטנות, בענינים של מה בכך“…
אותם הספרים המרוטים והסחופים, אשר היתה מטלטלת אותם לפני כן בשאט-נפש, מדי פנותה את החדר, – נערצו עתה בעיניה מאד, נעשו לה כעין כלי-קדושה, שצריך לנהג בהם כבוד, להסיעם ממקום למקום בזהירות מיוחדת…
רגש כבוד מיוחד, כמעט הערצה – נטע בלבה גם לאותה החבריא, הבאה אליו כפעם בפעם.
מקודם בזה מאד בלבה לחבריא זו.
לא מעט לעגו לה אז היא ומיכלה חברתה.
„חבר-קבצנים“,„חשופי-עקב“ – כנוי אחר לא היה בפיהן לחבריא זו…
ועתה היתה שומעת במין חרדת-קדש, איך הם מדינים זה בזה, מתוכחים על איזו ענינים, שאין לה מהם כל מושג.
לפעמים היתה מתחילה מקשבת לשיחה זו בשים-לב ומשׁתדלת להבין, לפחות, על מה משוחחים האנשים הללו.
לשוא!
מדברים הם, לכאורה, בשפה מובנה לה, בשפה שמדברים בה הכל מסביב –
רק שהענינים הם, כפי הנראה, למעלה מבינתה הפשוטה.
המסוגלה נערה נבערה ובלתי-מלומדה כמוה להבין ענינים גבוהים כאלה?
נערה כערכה, משרתת פשוטה כמוה אינה רשאית גם להתאוות לדבר כזה.
ואף על פי כן היתה תאוה משונה כזו מתעוררת לפעמים קרובות בלבה, – מתעוררת יחד עם עוד איזה רגש משונה, שלא יכלה כלל לבאר אותו, שלא ידעה גם מה השם, אשר תקרא לו…
בחבריא, שהיתה מבקרת במעונו, היו גם נשים אחדות…
אלה לא היו דומות כלל לרוב הנשים האחרות.
מנהגן היה שונה גם כן לגמרי ממנהג הנשים המצויות.
ואחת מהן, וירה איזראַילבנה, כאשר היה קורא בשמה, היתה מצויה אצלו יותר משאר חברותיה.
יפת-מראה לא היתה וירה איזראַילבנה זו בודאי: קומה שפלה, פנים שחרחרים, עינים חצופות, קול גס…
לא מעט נולה אותה גם ההתרשלות המיוחדה, שנכרה באופן תלבשתה.
שולי שמלה מגוללים ברפש, שׁרולים קרועים, לוּלאות נתּקות, כפתורים חסרים, – כל אלה דברים, שאינם מוסיפים חן לאשה…
ואף על פי כן, בכל פעם שהיתה וירה איזראַילבנה באה אליו, – היה תוקף אותה הרגש המשונה ההוא, ושוב לא היה מרפה ממנה בכל העת, שאורחה זו היתה יושבת בחדרו…
ווירה איזראַילבנה היתה על פי רוב מאחרת דוקא לשבת.
שאר האורחים היו הולכים להם – והיא היתה נשארת לבדה אתו…
ישיבתם ביחידות היתה נמשכת לפרקים שעה ושׁתים אחרי חצות לילה.
והיא לא היתה יכולה לישן בשום אופן כל אותה העת.
מיני רגשות בלתי-רגילים, מיני הרהורים משונים היו מסערים את נפשה וגוזלים שנה מעיניה…
נגד רצונה היו עולים על זכרונה קטעי שיחה אחת, שנזדמן לה פעם לשמוע באותה החבריא.
שיחה זו לא היתה מחורה לה כל צרכה גם בשעה ששׁמעה אותה: היא לא הבינה פשוט משמעותם של כמה וכמה מבטאים.
ואף על פי כן נקלטו היטב בזכרונה המלים הבלתי-מובנות כמו שהן.
היא חזרה וזכרה אותן, חזרה והפכה בהן פעמים רבות אחרי כן.
וכשצרפה לאלה עוד כמה דברים, ששמעה באותו ערב ופעמים רבות אחרות, – התחיל מוחה תופס מעט מעט את הענין, שנראה לה מתחלה זר כל כך…
לידי הבנה שלמה לא באה בו, אך כמו בחוש טבעי הכירה את מהותו –
בו נתבארה לה גם זאת, מדוע מנהגן של וירה איזראַילבנה וחברותיה שונה כל כך ממנהגן של שאר הנשׁים המצויות…
וכשהיתה הוגה בזאת, היה רגש משונה תוקף אותה כלה ומעביר חם עצום, רעד חזק בכל גופה…
בחמה היתה מגוללת מעליה את השמיכה עד החצי ופושטת זרועותיה החשופות ממעל לשמיכה, כדי שתתקררנה.
ובאותה שעה היתה מרגישה מין נעם, מין ענג מיוחד משתפך בכל איבריה יחד עם הזרם החם…
***
לתפור כראוי לא ידעה, אך לאַחות קרע, להניח טלאי על גבי כתנת ולחבר כפתורים – כל אלה מלאכות, שאינן קשות ביותר גם לאינו-רגיל.
הרבה יותר היה קשה לה לעשות את הדבר באופן שלא תרגיש בו הגבירה, או מיכלה חברתה.
חוששת היתה, שלא תתרעם האחת, שלא תלגלג השׁנית…
ועוד יותר היתה חוששת, שלא ירגישׁ הוא בדבר, כמה היא טורחת בשבילו –
מה יהיה חושב עליה, כשיראה אותה עושה למענו מלאכות אלו, שאינה מחויבת בהן כלל?…
ואף על פי כן הרגישה הנאה משונה, כשהכיר פעם בטרחתה המיוחדה בשבילו.
המלה „תודה“ נראתה לה באמת זרה קצת: מי זה אומר תודה למשרתת? –
אלא שהוא נוהג כך כבוד בכל אדם ואינו חושב אותה כלל לגרועה משאר בני אדם רק משום שהיא משׁרתת פשׁוטה…
ומאותה שעה לא חששה שׁוב, מה יהיה חושׁב עליה, והתחילה מטפלת בו בכל עניני-הבית שלו.
מטפוּל זה היתה לה הנאה מרובה.
בשעות כאלה היתה מרגשת מן עונג מיוחד, מעין הרחבת-דעת של „בעלת-בית“ אמתית…
וכמה היתה מענגת אותה ההכרה, שוירה איזראַילבנה אינה מסוגלה כלל לדבר כזה!
בנידן זה יש לה בלי שום ספק מעלה יתרה על אשה זו…
ומעט מעט, מבלי שהכירה זאת בעצמה ברור, התחילה מוצאת בעצמה עוד מעלות אחרות על וירה איזראַילבנה…
היא ידעה עוד לפני כן, רק שעד עתה לא השגיחה כל כך על זאת, שאינה מכוערת כלל…
וכשאינה לבושה לפי צורך מלאכתה בחדר-המבשלים, בשׁעה שׁהיא נפנית מעבודת-הבית ולובשת את בגדיה הנאים, – אין היא צריכה להתביש כלל גם בפני איזו נערה בעל-ביתית יפה…
והיא התחילה מדקדקת יותר בלבושה, ביחוד – בזמן שהיתה נכנסת לחדרו והוא היה יושב שם…
באותן השעות נזהרה היתה, שלא להכנס שמה בפנים מלוכלכים, פרועת-ראש, בשמלה קרועה ביותר…
היא התחילה נזהרת בדברים אלה עוד יותר משעה שהכירה בו, שהוא מסתכל בה לפרקים בחשאי…
והוא התחיל מסתכל בה לפרקים תכופים יותר ויותר.
ביחסו אליה לא נכר לכאורה שום שנוי, אך היא הרגישה, שׁאיזה דבר נשתנה בנידן זה, ואותו השנוי גורם לכך, שהוא מסתכל בה יותר ובאופן מיוחד לגמרי…
במבטיו יש דבר-מה, שאין היא יכלה לבאר כלל אפילו בפני עצמה.
רק שהיא מרגישה אותו היטב…
וכשהיא מרגישה זאת, זרם דם רותח צף אל לבה ומעביר דם עצום, רעד-קדחת חזק בכל איבריה…
***
בעת הראשונה, במשך חדשים אחדים, היתה מרגשׁת את עצמה מאושרה מאד, מדושנת-ענג.
כנגד הפרטים הבלתי-נעימים, אשר גרמו לה לפעמים צער גם בפרק-הזמן ההוא, היו לה די שלומים ברגעי נחת, עונג ואושר משכּר…
למה שיהיה אחרי כן לא חששה, לא חשׁבה אפילו על זאת כלל…
היא לא חשבה, לא חפצה לחשוב גם אז, כשנראה כבר סוף הדבר קרוב לגלויו…
הגבירה התחילה מתאנה לה, התחילה מצערת אותה ומסתוללת בה יותר ויותר… לפעמים היו נשמעים בתרעומותיה של זו גם כעין רמזים על איזה ענין, שלכאורה לא היתה יכולה כלל להרגיש בו, ואף על פי כן הרגישה, כנראה…
אך היא נשאה הכל דומם, סבלה הכל בארך-רוח מצוין…
עוד הרבה יותר היתה סובלת בחפץ לב מצד זה, אילו היה היחס מצדו נשאר כמו שהיה קודם לכן… אלמלא התחילו מסתמנים ביחסו אליה מעין-קרירות, אי-רצון, נטיה להשתמטות…
וסמנים אלו נעשו נכּרים יותר ויותר.
מר היה הרעיון, אך להטיל ספק בדבר לא היתה עוד שום אפשרות.
והיא הבינה היטב, מפני מה החליט פתאום לעקור את דירתו מאותו הבית…
להתרעם עליו – לא עלתה גם על דעתה.
רק שמאותה שעה נראה לה כל הבית משומם מאד, משולל-ענין לגמרי…
והיא לא הצטערה כלל על שפטרה אותה הגבירה ממשמרתה.
היא לא הצטערנה הרבה גם על זאת, שעוד שתים שלשׁ גבירות, אשר באה לשרת בביתן, פטרוה מהר ממשמרתה…
באמת לא ידעה גם להבחין ברור, אם פטרוה הן, או היא עצמה התפטרה מהן…
לפי שעה עוד היה בידה מעט מכסף-פקדונה, אשר חשכה ממשׂכורתה בשנות-שרותה הקודמות, והסרסורית שלה נתנה לה פנה קטנה בחדר מעונה, אשר היה באחד המרתפים האפלים למחצה…
כל עבודה, גם הליכה פשוטה ותנועה – נעשו לה קשות יותר ויותר…
היא ישבה בלי-תנועה, – ישבה והסתכלה שעות רבות וארוכות בהצללים הכהים ההולכים ומתארכים כפי אשר תטה השמש לעבר מבואה – – –
הצללים התארכו, התפשטו – – –
מעט מעט כהתה גם רצועת האורה שם מאחור – –
--------------------------------
הכל מסביב הלך ושקע באופל.
***מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.