… הלא אך מקרה היה זה בלי כל ספק –

אולם לא הכל בנידן זה היה רק על פי מקרה; כמה וכמה דברים היו טבעיים מאין כמוהם, מחויבים פשוט מטבע הענין…

האם לא היה טבע העניין מחיב, שאני, יליד דורנישק, אהיה שומע כפעם בפעם עוד מקדמות ילדותי על דבר “הכוכב, אשר דרך” מעירנו הקטנה, על דבר העלוי המצוין, אשר על ידו זכתה עירנו להתפרסם כל כך, בהיות שמה הפחות לשם-לוי מכובד ומפורסם כזה?!…

“העלוי הדורנישקי!”.

ואני זוכר עוד עתה באיזו חרדת-קדש, באיזו יראת-כבוד וחדות-גאון היה איש איש מבני עירנו נושא את השׁם הזה על שפתיו. לא אם אחת היתה מאמצת ברגע כזה את ילדה-יקירה אל לבה, ומקרב הלב החם היתה מתמלטת מבלי-משים אנחה כבושה ועמוקה, מעין תפלה מסתרה, שאין הפה מוצא די עז לו לבטאה… לא אב אחד, מדי שוּחו חרש אל ערישת ילדו המנמנם, או בראותו את שֹׁביב-הבינה הראשון מבריק בעיני עוללו, – העלה באותו רגע על לבו מבלי-משים, כי היה בדורנישק אב מאושר כזה, אב, אשר זכה לגדולה כזאת..

העלוי –

ובטרם עמדתי על דעתי, כבר למדתי להעריץ את השם הזה; עוד בטרם ידעתי את פרוש המלה הזאת, כבר הסכין לבי לחרוד רק לשמע צלצולה… ובמדה שגדלתי, במדה שהתפתחה בינתי והתרחב חוג מושגי, – – בה במדה גדל בקרבי רגש ההערצה זו, שכל סביבתי היתה אז מלאה ממנה…

יותר מכל הצטין בנידן זה חדרו של רבי שמעיה מלמדי. רבי שמעיה, למדן מופלג בבקיאותו, אחד ממלמדי-הגמרא היותר מובהקים בעירנו, היה בן-גילו וחבר-ילדותו של העלוי, ובמשך עשרות שנים היה מספר וחוזר ומספר בחדוה שאינה פוחתת כלל את הנפלאות הגדולות, אשר זכה לראות בחברו לשמע ממנו ועל אדותיו… ממדי המצונן והמתון בטבעו, הבלתי-מחונן בכח-דבור מיוחד – כאלו היה נהפך ברגעים כאלה לאיש אחר: רוּחו היתה מתלהבת ודבריו היו שוטפים כנחל בלי כל מעצור במשך שעה ושתים…

הוא היה מספר, ואנחנו, תלמידי חדרו, היינו מקשיבים בשימת-לב רבה. עשרות פעמים כבר שמענו, ובכל פעם היינו שומעים בענג חדש את הספורים האלה, איך הצטין העלוי-שלעתיד עוד בהיותו כבן שלש שנים מכל הילדים אשׁר כגילו, איך התחיל ללמוד בהיותו בן ארבע שנים, וב“זמן” הראשון כבר עבר ל“חומש עם רש”… בן חמש נכנס לגמרא, ורבי שמואל-יוסף, רבה הזקן של עירנו, אשר בחנהו פעמים אחדות, נשתומם, “יצא, פשוט, מן החושים” למראה ה“כלי הנפלא” הזה… “כלי נפלא” הכירו בו רבי יוד’לה, ראש הישיבה הס-מי, רבי מרדכ’לה “חריף”, ה“גדול הפ– ני” וכמה רבנים גדולים ולומדים מפורסמים אחרים, אשר נזדמן להם להיות, בימים ההם בדורנישק.. כלם ענו פה אח, כי עלוי כזה יקר למצוא, – נבאו לו עתידות גדולים…

ורבי שמעיה מלמדנו היה מוסיף ומספר לנו, איך נתקימו בעתן הנבואות האלה, איך יצא שם העלוי הדורנישקי ב“כל העולם” ואיך רבו הקופצים עליו מקרוב ומרחוק, עשירים מופלגים, אשר בקשו לזכות בה“סחורה היקרה” הזאת…

וכשהיה רבי שמעיה מגיע לנקודה זו, היה מסתלק בכל פעם קצת אל הצד והיה מתחיל מפליג בשבחיו של רבי שבתיל ליזר-ברכ’ס, אחד הגבירים האדירים מהדור הקודם, אשר אין עוד דוגמתם בדורנו: זקן מוּפלג בתורה ויראת-שמים, גדול ביחוס-משפחתו ומפורסם בנדבנותו, בצדקתו הרבה, שהיה עושה בסתר ובגלוי… ורבי שבתיל זה בא “בעצמו ובכבודו” ורנישקה, עמד במרכבתו המפוארה על פתחו של הבית השפל והדל, אשר גר שם ליבל אופה הכעכים, אבי העלוי, אף גם נכנס לתוך הבית וישהה שם כשתי שׁעות בודאי. לאחר ימים מועטים נעשׂה ליבל, אופה-הכעכים העני, המטפל בשלש בנות בוגרות, למחותנו של הגביר האדיר רבי שבתיל, אשר התחיב מצדו לתת מנדוניא הגונה לשלשׁ הבנות, ובזכות זאת נקנה לו העלוי, אשר היה אז בן שלש-עשׂרה שׁנה, בתור חתן לבתו היחידה…

––––––––––––

כאן פסקו הדברים, שהיה רבי שמעיה מסיחם לנו בתור עד ראיה. העלוי נלקח עוד שנים אחדות לפני חתונתו אל בית המיועד-להיות-חותנו בעיר הפלך נ., אך בדורנישק לא חדלו מהתענין בו גם אחרי כן, ובני עירנו קבלו בכל עת ידיעות מדויקות על כל פרטי חייו בבית הגביר האדיר רבי שבתיל ליזר-ברכ’ס.. “פלאי פלאים ממש” ספרו על דבר החתונה המפוארה, אשר לא רבים אמנם מבני דורנישק זכו לראותה בעיניהם, אך כלם ידעו להתברך בה, "שיהיה – ולוּ רק החלק האלף ממנה על כל חתוּנה יהוּדית… ככה ספרו, כי העלוי יושב ולומד יומם ולילה בבית-המדרש המיוחד, אשר בנה לו רבי שבתיל בחצרו, ואף על פי שמערים גדולות רבות כבר פנו אליו כדי להכתירו בכתר הרבנות אך הוא, מרוב ענוה ועוד יותר – מפני שאינו חפץ לבטל מתורתו, – מסתלק מהכבוד הזה, כמו שהוא מסתלק גם מכבוד-מחברים ואיננו חפץ בשוּם אופן להדפיס את “חידושי-התורה” הנפלאים, אשר “אתו בכתובים”..

והספורים האלה פעלו על נפש-הילד הרכה שבי פעולה נמרצה, השאירו רשמים חזקים, אשר לא נמחו כליל גם ברבות הימים. הרבה אמנם, הרבה מאד שוניתי במשך הזמן. שנוי מחלט בא בהשׁקפותי על החיים ועל ערך כל הדברים, אשר מסביב לי, והרבה הרבה מזה, שהיה קדוש, יקר ומרומם בעיני מקודם – נעשה אחרי כן חולין, פחות ושפל; אולם במעמקי-הנפש פנימה נשארו עוד, כנראה שׂרידים רבים מרשמי-הילדות, שגרמו לי להרגיש ביחס לכמה דברים את ההפך ממשׁ ממה שחיב ההגיון….

מה, לכאורה, היה לי ולהעלוי הדורנישקי? ובכל זאת, כאשר נתגלגלתי באחרית הימים לעיר-הפלך נ., שבו וחיו בנפשי לשמע השם הזה זכרונות רבים, אשר לא האמנתי כבר במציאותם, ויחד עם זאת התעוררה בקרבי תשוקה גדולה להתבונן מקרוב אל האיש ואל אורח חייו.

הדבר הזה לא היה קשה ביותר. גם העלוי הורנישקי עצמו, גם משפחת אתו היו מפורסמים למדי בעיר, ובלי כל עמל נודע לי המשכם של הדברים, אשר שׁמעתי ראשׁיתם עוד בילדותי. בתוך שׁאר הדברים נודע לי, כי אבי-המשפחה הזקן, רבי שבתיל ליזר-ברכ’ס, כבר הלך לעולמו, ובמותו נפלגה גם משפחתו לשתים: רק בתו היחידה, היא אשת העלוי, נשארה נאמנה למסרות-המשפחה העתיקות; אולם משלשת אחיה לא היה גם אחד, אשר התקים מנהג אבותיו בידו…..

ולאחר זמן מועט נסתבכו הדברים, באופן כזה, שהייתי אני עצמי נכנס ויוצא בבית העלוי. אז גם התבוננתי, כי התהום הרבה, המפרדת בין ביתו ובתי גיסיו, היה אף אם לא באופן גלוי כל כך – גם בקרב הבית פנימה, בין בנים והוריהם, רק שהעלוי עצמו, העוסק יומם ולילה בלמודו, איננו רואה ואיננו מבין מאומה מכל הנעשה מסביב לו…

– אבל איזה חפץ יש בלמוד הזה, שאינו מושא פרי לאישׁ? במה כלו חיי האיש המצוין הז וכשרונותיו הבלתי-מצויים, אם גם בקרב ביתו אין השפעתו נכרת במאומה?

על השאלות האלה, אשר היו עולות לפעמים על לבי מבלי-משים, לא מצאתי תשובה.

––––––––––

והשנים עברו כסדרן. מסבות חיי הגלוני מעיר-הפלך נ., טלטלוני מעיר לעיר, ובאחרונה – הטילוני אל חבל מכרות-הנפט מעבר לים-הכספי. שם בתוך הערבה הקודרה והשוממה, אשר תלאה את העין בגבעותיה החשופות והכהות, ביער צריחי-העץ, המתנשאים בראשיהם המחודדים ממעל לכל מכרה-נפט, ובשכבת החול החום, אשר לא יעלה בו כל צמח, – שם גם המחזה הנאדר האחד, מעין-הנפט-המקלח, איננו מרחיב ומרומם את הנפש, ואדרבה מעיק הוא עליה ומדכא אותה במראה תמרות עשנו החוּמות, הנזרקות למעלה ברעש-שברים, כנשׁימות כבדות ומקטעות של ענק נורא, המתפרץ לעלות מתחתיות-ארץ, מעמקי-אול..

ובתוך תמרות-העשן החוּמות נזרקות בכח עצום גם אבנים כבדות, נתזים רסיסים רותחים למרחוק וגשם-נפט חם יותר ארצה, והוא משתפך וממלא כל חריץ בין הגבעות –

– אך זה שפע ברכה! כמה אור, כמה חום יביא המעין-המקלח!

והמראה בכל זאת מעיק ומדכא את הנפש… רק אז יהיה לנפלא, לנורא-הוד, אם יפול שביב-אש אל הקלוח, ובין-רגע אחד יהפכו תמרות-העשן החומות, הערפל הכהה והכבד – לשלהבת גדולה, ללהבות-אש הנזרקות בכח למעלה

– – – – – –

ואני זוכר עוד את הערב ההוא סירתנו התנענעה לאטה על פני הגלים הזעירים במי הים, אשר נראו במרחק רב מסביב כזהב מותך, הרוחש ונרתח באש לא גדולה. מראש גבעה תלולה על שׂפת הים נשקפה לנו לבת-אש גדולה, הצרה למטה והולכת ומתרחבת למעלה. לרגעים נראתה הלהבה כמשתברת בתחתיתה, אמצעיתה ורומה; וברגעים כאלההיתה אשה נעשית מבהיקה הרבה יותר, ומאות לשונות-אשׁ, גדולות וקטנות, היו נזרקות לכל עברים, נתזות מסביב בדמות כדורים, רצועות וחצים אין מספר…

מקוסם מהמראה הנפלא הזה, הנורא בהודו המיוחד, ישבתי כחולם ואדמה את נפשי בתוך עולם אחר, זר ואינו-דומה כלל לעולם המצוי והרגיל. רק על אזני רפרפו ואל מוחי לא נכנסו דברי מכרי, אשר ישב אתי יחדו בסירה:

– אך זה שפע-עושר אובד! כמה אור, כמה חום הולך לאבוד בלי כל תועלת! והלא אך מקרה היה זה, כי דוקא באותו ערב נזכרתי על דבר העלוי הדורנישקי, ובמוחי נקרה בלי-הפסק השאלה הארורה:

– על מה כלו חיי האיש המצוין הזה וכשרונותיו הבלתי-מצויים?

כן, אך מקרה היה זה!

––––––––––