רקע
יעקב נפתלי שמחוני
מבוא ל"עלילות גלגמש"
גלגמש.png

 

מבוא    🔗

הַמַּעְדֵּר של חוקרי אירופּה, בני המאה הי“ט, חשף את בית־הקברות של ההיסטוריה על גדות נהר חדקל ונהר פרת התּחתּון וגִלָּה את הסמל האָיֹֹם והַמַּרעיד של המצודה הפּרושה על כל החיים. לפני דורות־עולמים היתה אדמה זו כֻלה מַשקה ונחשבה לגן־עדן אלֹהים, שׂדי־תנוּבה רווּיֵי מֵי־נהרוֹת ותעלות השתּרעו לעבָרים, ובתוך האדמה הפּוֹרִיָּה התנוססו ערים כלילות־יֹפי ומלֵאות חֹסן ועשֶׁר והיכלי־אֵלים בהן וארמנות־חמד, אשר חרבותיהם מרהיבות עיני כל רואה עד היום הזה; בוֹנֵי ערים אלה ויושביהן היו עמים גדולים בני־תרבּוּת, אוהבי־מלאכה ובעלי־יצירה, מלֻמדים במלחמת־החיים וחוקרים לכל תכלית; ובראשם עמדו מלכים אדירים, שנתנו את חִתִּתם בארץ־חיים, בעלי דמיון עז, רָמי־עין וגבהי־לבב, שבקשו לעלות לרום שמים בתועפות מִגְדליהם, מעשה ידי רבבות נמלי־אדם בעבודת־פרך אין־קץ, והם אנשי יצר ורוח סוערת, שצרוּ ארצות־הישוב מהכיל את תאוַת שלטונם, אף רַבֵּי־עלילה וגבּורי־מלחמה שטפסו על ראשי ההרים ועברו מדבּרות־צִיָּה, בלכתּם למסעיהם לרשת את כל הארצות, לא עָיפוּ ולא יָגעוּ במלחמתּם ולא ידעו גבול בכבּוּשיהם, והתאמרו למשֹׁל ב”ארבע רוחות השמים", “מים ועד ים ועד אפסי ארץ”. ארץ־הבּרכה הזאת היתה עריסת התּרבּוּת האנושית, מקור־היצירה, שממנו שאבו כל העמים הצעירים הקרובים והרחוקים. ככה היה לפנים, לפני דורות אין־מִספּר. והנה חזר גלגל ההיסטוריה, בא הקץ על האדמה הפּוֹרִיָּה, שנהפכה למדבּר־שממה, ועל עריה הנהדרות, שנקבּרו תחת עִיֵי־מפלה, ועל העמים אשר ישבו בהן, עם כל יצירתם ותרבותם, ועל המלכים הגּבורים עם עלילותיהם וכבּושיהם, “כֻּלם ירדו אל ארץ תחתיות” – ונחלתם נהפכה לזרים. העמים החדשים, שישבו בארצות אלה, לא החיו את הערים הנהרסות, כי־אם בנו להם ערים חדשות, לא זכרו את ימי עמי־התּרבּוּת הראשונים והחלו את דברי־הימים ממקום אחר. נכחדו שמות המלכים העתּיקים, החולשים על גוים, אשר חצבו את זֵכר מעשיהם באבני שַׁיִשׁ ובַזֶלת וחלמיש, או חקקו את פּרָשת עלילותיהם בלוחות־חמר והעבירום באֵש והניחום בכלי־חרס, למען יעמדו ימים רבּים. יורשי הארץ הזאת החדשים לא רָצוּ לדעת את אדוני־הארצות הראשונים, זנחו את לשונם ולא פנו אל כתבותיהם – והכּל נשכח, כאִלו לא היה. ועִם הגוף של התּרבּות הגדולה הזאת נשרפה גם הנשמה, עם מלכי הגוים ירדו מכסאותם האֵלים הגדולים, אשר הדבּירו לפנים את העמים תחתיהם: כרע בֵּל, קָרס נְבוֹ – שַׁמַש ונֵרְגַל ועִשְׁתַּר

ומראֹדךְ נקברו עם מִקדשיהם יחד במעי האדמה. “האלהים השוכן בהר ציון”, אשר אליו נלחמו לפנים סנחריב ונבוכדרָאצר ולא יָכלו לו, היה למלך על עיי בבל ואַשּׁוּר. בשמו דגלוּ היהודים, הנוצרים והמסלָמים, אשר נפלה להם הארץ למוֹרשה, וספר אחד קדוש נשאר בידי היורשים האלה – בשעה ששקעו כל הלוחות והלבֵנים עם כתבי־היתדות במעמקי הארץ – ונגנזו עד בוא עת פקֻדתם על־ידי הארכיאוֹלוֹגים של אירופה. על־כן נשכחו ברבות הימים שמות סַרְגוֹן הגדול ונַראָם־סין, אוּר־גוּר, חַמוּרַבִּי, אדַד־נירַרי, אַסַר־נַצירפַּל ואסר־בניפל על גדות נהר פרת ונהר חדקל – שוא שקדו לעשות זֵכר־עולם לחייהם ולגבורותיהם, חִנם עמלו להרבות בכתבות על עמודים ולוחות אין־מספּר, להודיע שמותם ומעשיהם לדורות – ספר־הספרים פָּסח עליהם וסתם עליהם את הגולל לאלפי שנים. רק המלכים שזכו לזכרון בספרי־הקֹדש לא נשכחו בארץ־מכורתם, במקום גבורתם ועלילותיהם – ועד־היום מזכירים יושבי ארץ זו את אלה לגנאי: את תפארת גאון אשוּר ובבל, את נמרוד וסנחֵריב ונבוּכדרָאצר, מפני שמסֹרת ספר־הספרים חתמה את גזר־דינם, ואת אלה לשבח: את כּוֹרש ודָרְיָוֶשׁ וסיעתם, כי ככה עלתה להם בכתבי־הקֹדש. סמוך לחרבות מִקדשי האֵלים הנפלאים והנשגבים אֶשְׁגִילָה ואֶזִידָה, אֶשָּׁרָה וחַרְסְג־קוּרְקוּרָה קָמוּ

בתי־כנסיות מעין “כנישתא דשף ויתיב”, מִנזרים ומסגדים. ותחת המזמורים הנאים והתחִנות והסליחות למרֹאדך ולנַרגל, לנינִב ולעִשתּר נשמעו שם ונשמעים עד־היום מזמורי דוד בן־ישי ותפלות לאל־אחד אשר אין זולתו. במקומות שישבו שם לפנים כּהני הבבלים ודרשו את החֻקים, אשר שלח להם מרֹאדך – צמחו בתי־מדרשות לתורה הנתונה מסיני וחֻבּרו התלמוד הבבלי וחֻקֵּי הנוצרים הנסטורינים. וכאשר באו העמים החדשים, היושבים על חרבות אוּר ואֶרך, לתהות על מאורעות הימים הראשונים לא ידעו עוד את קורות אֻתּ־נַפִּשתּים החסיד, אשר בנה לו תֵבה להִסתר מפני המבּול וזכה להתהלך את האלים – והכירו רק את חנוֹך בין־יֶרֶד ואת נֹח, ומכּל גבּורי ימי־הקדומים רק אחד נכבד ונקדש בעיניהם, הוא אברהם אבינו, שיצא מאוּר־כּשדים. ובריאת־העולם לא התחילה אצל העמים החדשים מ“אֶנּוּמָה עֵלִיש”, אלא מ“בראשית ברא”. והדמיון האגדי שלהם לא קשר עוד כתרים לגִלְגָמֵש ולאֶנגִּדוּ, כי־אם לשלֹמה המלך ולמלכּת שבא. במשך אלפים שנה לא דרשו היהודים והנוצרים והמסלָמים היושבים על חרבות נינוֵה לקברות שלמַנאסר וסַרְגוֹן, סנחֵריב ואֶסר־חדון, רק קבר אחד יליד הדמיון היה להם מקום־תפלה, הוא קבר יוֹנה בן־אמתּי, שנשלח לפנים אל ניננוֵה להִנבא על חרבּנה ושם מת ונקבר לפי דברי האגדה. והתּל, אשר נקברו תחתיו ארמנות והיכלי אֵלים של מלכי־אשור העתיקים, נקרא עד היום הזה “נֶבִּי יונוס”, הוא התּל היחיד על משוּאות נינוֵה, שלא חָדר אליו מַעדר מחפּשי־הקדמוניות, מפני קדֻשת הנביא הישראלי, החופפת עליו. וכמו־כן נשכחו בעֵילם המדינה ובשוּשן־הבּירה קברות כְּדָר־נָחוּנְדי וכדר־מַבּוּק, מצבות מלכי אַנְשָׁן ובית אכימיניש – ונשארו רק הקברים המדֻמים של דניאל איש־חמוּדות, ומרדכי ואסתר, מקומות מקדש ותפִלה לכל יושבי הארץ.

ככה נגדעו אַשור ובבל וכל הארזים בגן־האלהים, אשר שקעו עם שרשיהם בשאוֹל־תחתית, ונכרת שֵׁם ושארית להם על אדמת מַטעם. נשכחו קורותיהן ויצירותיהן של מולדות התּרבּות – נִתּק הקשר בין העָבר ובין ההֹוֶה. רוח ישראל “בזֹה־נפש, מתֹעב־גוי, עבד מושלים” נִצחה את גאון אַשור וכשדים וכסתה עליו באֹפל השכחה. וכאשר באו אחרי אלפי שָנים חוקרי המאה הי"ט וגִלו את בית־הקברות הנורא וחדרוּ אל מצפּוניו, נבהלו לגדֻלה ולהדר הקבורים במעמקי האדמה. ברטט עמדו לפני ההיסטוריה הקפואה, שנתגלתה לעיניהם, לפני גזר־הדין הנורא של שופט העולם. תהום של אלפי שנים מפרידה בינינו ובין הכבוּדה הזאת, נקרעו כל החוּטים הדקים מן הדקים. הקשר האוֹרגני שֶׁנִּתּק לא יחֻדש לעולם, הקרע לא נתּן להתאחות, ובמקום הקשרים האוֹרגניים בקשו להם החוקרים סמיכות־פרשיות.

הם הלכו אל היורש היחיד של התּרבּות העתיקה הזאת, אל עם ישראל, שהתכּחש לה ולא רצה לדעתּה, לבקש מפיו פשר חידת דורות־עולמים. מן הספר החי והרענן תמיד, ספר תולדות ישראל ויצירתו, חשבו החוקרים להכניס רוח־חיים אל ציורי הכתלים המסֻגננים, אל הלוחות האִלמים ואל מצבות־האבן חסרות־הנשמה, – אל כל הגניזה ההיסטורית הנפלאה הזאת, שנחשפה מתחת עיי־המפּלה. ממסוֹרות עם־ישראל, שבלעו מקצת מנחלת התּרבּות הזאת ולא נוֹדע כי באה אל־קִרבּן, הקשיבו החכמים שמץ דבר על־אודות דרך־החיים שלה בימי־חלדה והפיצו אור כהה על עצמותיה השרוּיוֹת באפֵלה. ויום־טוב היו המלֻמדים עושים, כשגרם מזלם לגַלּוֹת במצבות אלה שֵׁם פרטי או זֵכר מעשה שהיה, או מִבטא לשוני, או תמונה סגנונית, או דבר שבמחשבה ושבאמונה, כדמות־מה שנמצא בספרי־הקֹדש. ולא היה קץ לשמחתם, כאִלּוּ זָכוּ להחזיר נשמות לפגרים מתים. ככה צמחה והתפּתּחה חקירת קדמוניות בבל ואשור – האשורולוגיה – על זרועות היצירה העתּיקה והחַיָּה של עם ישראל.

מה הוא ערך התּרבּות העתּיקה הזאת, שפּתיל־חייה נִתּק לפני דורות אין מספּר, וגָלמהּ הִתחדש על־ידי מַעדר החופרים וסברות־המוח של המלֻמדים, בשביל בני־דורנו הזרים לה והרחוקים ממנה דרך אלפים שנה? האם כֻּלה אינה אלא נחלת המדע הארכיאולוגי וההיסטוריה העתּיקה ולא תצא מחזקת מדע ארכיאולוגי כל הימים – וכל היצירה הגדולה והנפלאה הזאת נדוֹנה למַלא את הספּוּק המדעי של מלֻמדים בעלי־מקצוע גרידא ואת חדרי המוּסיאוֹת, יחד עם יתר שרידי־קדמוניות, שאין בהם רוח־חיים? או נחשפו בה קנינים חשובים, שיש בהם כדי להרהיב את עין האדם של זמננו וּלהַפרוֹת את דמיוֹנוֹ? תשוקת־הדעת וההנאה של תחית־מֵתֵי־עולם הן הן שֶׁסִּיְּעוּ להתקדמוּת המחקר הזה. ואולם המלֻמד הַזָּהיר אין לו אלא מה שעיניו רואות – זכרונות המעשים וצלמי המציאות כהוָיתם, ועל־כן לא יהין לדרֹש במֻפלא ממנו ולחדור אל נשמת התּרבּות העתּיקה הזאת, שֶׁבָּטלה מן העולם. והחוקרים בעלי־הדמיון פּרכּסוּ את החֹמר המת, שנחשף בקברות נינוֵה ואַשּׁוּר וכֶלח, בּבל ונִפּוּר ולַגָש, ונתנו אותו ענין למדרשים נאים וחריפים. ככה עשו הוֹיפּט, דֶּליטש, וִנקלֶר, יֶנְסֶן, יֶרֶמִיַּאס וסיעתם – ואולם מדרשם המפליא בכֹח־ההמצאה שבּו אינו ברֻבּוֹ אלא משנת־יחיד שלהם וכולל את עִקרי אמונתם האישית. ענין מסֻיָּם לאשוּרוֹלוֹגיה יש רק בקשר עם קדמוניות ישראל. כאן נמצאה סמיכת־פרשיות, כי התּרבּות העתיקה היתה כרוכה בדברי־ימי־ישראל לפנים, ו“מי אשר יחֻבּר אל החיים יש בטחון”. אין פלא אפוֹא, שיותר ממה שנכנסה האשוּרוֹלוֹגיה אל חקירת־הלשון ואל תחום ההיסטוריה – התחבּבה על התּיאוֹלוֹגים העוסקים בכתבי־הקֹדש ובדברי־ימי־ישראל: סנחריב החי של ספר מלכים וישעיהו האציל מאורו על סנחריב המת של הארמנות והמצבות. ומזמורי התהלים לִמדוּ את החוקרים לנהוג כֹּבד־ראש במזמורי התשובה של הבּבלים הראשונים. ואולם גאֻלה לא תבוא לתרבּוּת זו אלא על־ידי יהדות קבועה בארץ־ישראל, שה“רֵינֶסַנס” שלה יפנה אל יצירת־שֵׁם העתּיקה, כמו שֶׁשָׂמוּ עמי־אירוֹפּה את עיניהם אל יָון ורומי ויצרוּ את השפּעת־הגומלין הגדולה בין שרידי העָבר הרחוק ובין חזון הדורות החדשים.

גפן־אדרת רבת־אשכולות שנהפכה לאבן – זו היא דמות התּרבּות האשוּרית העתיקה, שטלטלו אותה האובות הארכיאוֹלוֹגיים מקברהּ. הוד־מורא שפוך על ההוָיה הזאת, שנחנטה בלבנים ובאבנים. החֹמר הנקשה הזה, שקלט את יצירת הבבלים והאמוֹרים, הוא הוא הַסֵּמל הגדול של תּרבּותם בעינינו. הוא מחזק בקרבּנו את הרגשת ההתאבּנות של הוָיה היסטורית זו. אמנם גלוי וידוע לנו, שאין התּרבּות הבבלית והאשוּרית, שימי־חלדה ארכו כשלשת אלפים שנה, חטיבה אחת בזמן ובמקום. שנוּיי־נוּסחאות יסודיים היו בה בכל הזמנים במקומות שונים. גדול היה המרחק בין בבל, עריסת־התּרבּות, ובין אשוּר, מאוּרת פראי־מלכים, שחיו על חרבּם, – ואולי בצדק המשילוהו החוקרים לתהום שבּין יָוָן ובין רוֹמי. ואף־על־פי־כן, באספקלריה ההיסטורית של זמננו, אשור ובבל של כשׂדים, החותמות את דרך ההיסטוריה הארֻכּה של התּרבּות הנהדרה אשר על נהר פרת וחדקל, הן הן הקובעות את הסגנון שלה, ואין בנתּוּח ההיסטורי, מצד השׂכל והסברה, כדי לשַנות הרבה את שלמוּת הרֹשֶׁם הבּלתּי־אמצעי של הירֻשה הארכיאוֹלוֹגית הגדולה, שהשרידים המוֹנוּמֶנטַליים של מלכי אשור הם ראשי־המדַבּרים שבּה. פסלי־האבנים הענקיים של האשורים, דיוקני האֵלים והמלכים עם העינים הפּקוחות לרוָחה ועם שׂער הראש והזקן המסֻגנן כמראֵה עבוֹתים קשים, מצבות־האבן עם השורות הישרות שבהן ועם האותיות הזקופות כמסמרות נטועים והמתוחות כחצים שנונים – כל זה חזק וקשה ומחֻסר רֹך ועֶדנה ורחמים. נדמה, שכֹּח־אבנים היה כֹח בני התּרבּות ההיא ולב־אבן שָׁכן בבשָׂרם. ותֹכן הכתבות של הכובשים העתּיקים בא להוסיף על הרשֶׁם הזה. מצד אחד מליצות מסֻגננות על צדקת המלכים וחסדיהם ורֹב טובם לאביונים וליתומים ולכל מרי־נפש – פּטומי־מלים ריקים של מצוַת־אנשים מלֻמדה בלי רגש ואמת ורוח־חיים; ומצד שֵׁני תאוּרים קרים של מעשי גבורה ותועבה, בלי התלהבות ורֹגז, ובהרחבת־הדבּור על כל פרטי המעשים. המצבה הגדולה של סנחריב תוכיח. כמה יש בה מהנאה “ספוֹרטסמֶנית” של טפּוס על הרים ובנין מכוֹנות־מלחמה, של הרס וחרבּן וצער בעלי־חיים – בסגנון קר וטבעי, נובע מעצם הענין. לא לחנם נקראו מלכי אשור וכשדים בשם רשעי־עמים ועריצי־גוים בדורותיהם.

תנועות־רגש עדינות זרות הן לפסלים האשוריים ולמצבות המלכים – כפי שהן זרות לאבן הקרה וגם ללבֵנים הנקשות – ואנו מקבּלים רֹשֶם, כאִלו זרות היו גם לאנשי התּרבּות ההיא. אולם את הרשֶׁם הזה מכחישים במקצת הדברים הכתובים על רבּים מן הלוּחות. המזמורים הבבליים (שגם הם הגיעו לידינו על־ידי האשוּרים) מלֵאים רגש אמונה והכרה מוּסרית מסֻיָּמה, ותָכנם מחַיֵב גם השקפה מוּסרית על האלהים. בקרב המוני־העם אשר בבבל שלטה אמונה בגאֻלת־האלהים העתידה, שיש בה מקצת מהאמונה המשיחית של עם ישראל. רק בָּאֵי־הכֹּח של התּרבּות כלפּי ההיסטוריה, המלכים האדירים, חשבו לסגֻלות־מושלים את קשִׁי־הלב והאכזריות, ואמונתם באלים היתה טבועה בבקשת הנצחון והשלל. והם הם שהשאירו לדורות את המצבות המוֹנוּמֶנטַליות, שגִּלו לנו רק צד אחד של ההוָיה ההיסטורית העתּיקה.

החיים הפּכחיים כהוָיתם החיצונית, העלילות הגדולות והמעשים הקטנים – זהו עִקר תֹּכן רֹב המצבות והלוּחות עם כתב־היתדות שעליהם. המלכים מספּרים לנו על־דבר עלילותיהם ומסעי מלחמתם, על־דבר בניניהם ומתּנותיהם לאלהיהם, ההולכים לפניהם בקרָב והמדבּירים עמים תחתיהם – פעם בקצוּר מֻפלג ופעם בהרחבת־הדבּור, פעם בדרך־כלל ופעם בבאוּר הפרטים, אולם כמעט תמיד בלשון פשוטה ומדֻיקה וכֻלה מעשית. בכל כתבות המלכים כמעט אין כלום מהשתפכות־הלב וממשא־הנפש, מהאמונה האישית ומחבלי היצירה הרוחנית. וכמו הכתבות האלה, ככה גם החֻקים הישנים, המיֻחסים לנַרגַל ולמרֹאדך ולשמש־האלים, הם תורת־האדם הקובעת את הליכות חיי יום־יום, דבר אין להם עם הנעלה והנשגב, עם רטט הנשמה הנושאה את־עצמה למקור הטוב, המשתוקקת לעשות את הישר בעיני אלהים, המבקשת להִדַּמות ליוצרהּ ולהתקדש ולהיות קדוֹשה. גם הנמוקים המוסריים, הנמצאים בהם פה ושם, אינם עוברים את גבול החמלה הראשונה של האדם הקדמון – ההשתתפות בצער אלמנה ויתום. אין בהם כלום מכּבּוש היצר, מהמצוות שהן בגדר חובות־הלבבות – כמו שחסרו שם גם החֻקים החברתיים העליונים מעין מצוות שבּת ושמִטת קרקעות וכספים. וכמו שהחֻקים לא באו בעִקרם אלא לתקן את היחסים שבּין אדם לאדם, כמו החֻקים של הרומאים וחֻקי העמים החדשים, ככה גם הענשים של עוברי־עבֵרה אין בהם כלום מדין־שמים – אלא הכּל מסור לבית־דין. יש פה גבול מסֻיָּם בין משפט־האלהים ובין משפט־האדם, אף כי נחשב זה לתורת־האלים. אותה רוח הפּכחות המעשית שפוּכה גם על רֹב הלוּחות האסטרונומיים, ההודעות היבשות של הכֹּהנים הצופים בעלית־הכוכבים לאדוניהם המלכים. והתעודות הפרטיות, שנתגלו בהמון רב, הן שטרות משטרות שונים, שטרי מכירת קרקעות ועבדים ומִטלטלים, מִלוֵה כספים וחפָצים, חשבונות ואגרות־עסק. כל זה מספּיק, כדי להקנות לנו בקיאוּת מסֻימה בהליכות חיי הבבלים והאשורים, בדרכי מלחמתם ובמשלח־ידם, בסדרי־מעמדיהם ובמצבם הכלכלי, עד שיש לנו תמונה מקיפה של התּרבּות העתּיקה מצדה החיצוני, – אולם הרבה פחות מזה נודע לנו מנשמת התּרבּות הזאת, מן הנשמה הכללית, הקבּוצית, ומעולם הנשמה של היחידים. רק מעט, לפי־הערך, הגיע לידינו מיצירת הרוּח של הבבלים והאשוּרים – בבחינת יצירה הראויה לשמה; סמי מכאן אמונות־העם העתּיקות מתקופת הקדמוּת הַשׁוּמֵרית – האמונה בכל מיני שדים ורוּחות, לחשים והשבּעות ומיני הכשפים השונים, – כי המסוֹרות העתּיקות השקועות באמונות־הבל אלה נהפכו לענין־מלאכה, שאין בו אף קורטוב של חכמה ויצירה. וכמו־כן כל המסוֹרות האצטגניניות ותורת־החלומות – תוצאת מדע, שנטה לדרכים עקלקלות על יסוד הקדמה משֻׁבּשת, שֶׁנִּצַּח בה הדמיון את השכל – היו למוּדים עתּיקים ולא יצירה חיה. גם האותות של שׂיחת דקלים וסִמני הַכָּבֵד, גם אותות־השמים הנראים במעמד כוכבי־הלכת למול הכוכבים הקבועים, היו מוראי־עולם, סֵמל הפחד הגדול של האנושיות העתּיקה, ולא היה להם שום יחס אל יצירת הדורות. כמו החֻקים היו גם הם חלק תורת הכֹּהנים, והם הסופרים, ומצודת שלטונם על העם. הכֹּהנים היו חוזים בכוכבים וגם אצטגנינים ופותרי־חלומות. הם פִּתחו את מדע התּכוּנה (האסטרוֹנומיה) על יסוד ראיתם הסֻּבּיֶקטיבית, ואת האסטרוֹלוֹגיה על־יסוד מצוַת־אנשים מלֻמדה מן הדורות הראשונים; הם הרחיבו את כללי המדעים וגם הרבו את סעיפי ההלכות לתורת ההזָיה במקצוע המדעים המסורים בידם, התּכוּנה והרפואה, ובלי־ספק גם את כללי ההגיון האסכוֹלַסטי בעניני המשפט. ואולם הכּהנים לא היו יוצרים ולא רצו להיות יוצרים – כפי שמחֻיָּב הדבר מעצם תפקידם של נושאי משמרת־קֹדש. הם היו שומרי מסֹרת עתּיקה, שקבּלו את ירֻשת הדורות הראשונים וטפלו בה והרחיבוה בזהירות יתֵרה ובמתינות רבּה והיו רחוקים מכֹּל חדוּשים מפתּיעים, ומעולם לא עלה בדעתם לחולל בה מַהפֵּכה מחמת כֹּח דחיפה פנימית. כל גדולי היצירה נדחקו על־ידי הכּהנים אל הדפוס של המסֹרת בדרך סכֵימַטית. ואותה הסכֵימַטיוּת המיֻחדה לכהנים חנקה את כֹּח־היצירה ועכּבה את ההתפּתּחות החיה של הבִּטוי – כי הקימה תריס בעד כל דרכי בִטוי־הנשמה, שלא שמרו את ההלכות המקֻבּלות ככתוב בתורת־הכּהנים. ואולם הכּהנים היו הסיעה התּרבּותית השלטת בשעת הבּגרות של התּרבּות הזאת, והם צִוּוּ את הסגנון לכל התּרבּות הבבלית, וביחוד לתרבּות האשוּרית. החותָם של הכּהֻנה טבוע על המצבות ועל פִּתּוחי הכתלים והמרצפות של ארמנות מלכי־אשור. האמנוּת היא כאן מסֻגננת כֻּלה, כלומר, אסורה בכבלי מדה וקצב ודרכי־בִּטוי מסורים, וננעלו כל השערים בפני רוּח היוצר־האמן. הערך של האמנות הזאת הוא השלטון הַטֶּכני בכללי המסֹרת, שצמחו בעדן־יצירה, העומד מאחורי אמנות זו דורות רבּים, ורק בגבול הכללים האלה יש חֹפש לבחירת האמן. גם לדורות הבּאים – למן התלמידים שעמדו תחתיהם עד לסוקרים החדשים, הבוחנים את התּרבּות האשוּרית על־פי תוצאות החפירות – מסרו הכּהנים את היצירה הקודמת יחד עם השקפתם עליה ועם התיחסותם אליה, – רק בידם לבד היתה מלאכת הכתב, והם ידעו את סודות סמּני היתדות וצרופיהם והרכיבו בדרכי הכתיבה חידות על־גבּי חידות, וכללי פתרון החידות האלה נחשבו לירֻשתם הקדושה, שלא היה לזָר חלק בה. כל ההתקדמות הרַבּה, שחלה בכתב האדם, והתמורה המכרעת, שהפכה את הכתב הַמָּרכּב לכתב פשוט של סִמָּנים מספּר בארצות הקרובות והמשֻׁעבּדות למלכי בבל ואשוּר, לא נגעו בכתב־היתדות של הכּהנים עם סִמניו הרבּים והקשים, שהגיע מספּרם לאלף ויותר. כשלשים דורות עברו על כתב־האותיות הקל והנוח של הצידונים והעברים, הארמים והשבָאים ויתר עמי־המערב, עד שהמירו יושבי הארצות שעל נהר חִדקל ופרת את כתב־היתדות בכתב הארמי. אולם תמורה זו היתה סִמָּן לחתימת גזר־הדין על שיָרי התּרבּות הבבלית, שכבר פרחה ממנה הנשמה.

והנה כל שארית היצירה העתּיקה של הבבלים והאשוּרים מֻנָּחה לפנינו בכתב־היתדות, שהוא כתב־הכּהנים, – כמו הכתב הקדוש (ההירוגליפים) שנשמרו בו רֻבּי תורתם של המצרים הקדמונים, – וממילא אנו רואים רק את מהדוּרת הכהֻנה של היצירה האשוּרית. דרך הכּהנים להתיחס ביראת־הכבוד ובקדֻשה אל נחלה עתיקה, אם גם נמצאו בה סתירות לדרישות זמנם, ולנהוֹג מדת־חשד בכל דבר חדש שביצירה ולבקש טעמים לגנזו. אין כַּוָּנת הכהֻנה לשַׁנות את היצירה העתיקה על־ידי תקונים יצירתיים ואם גם תָּכנה לא היה מתאים להכרה החדשה, כי־אם למסרה בסגנונה הראשון. אולם מן הצד השני משא־לב הכּהֻנה הוּא להכניס מדה וקצב, סדר ומשטר קבוע – סכֵימַטיות גמורה לתוך היצירה המסורה. היצירה החיה, הנמסרת מדור לדור, פושטת צורה ומקבּלת צורה כפי אישיות המוסרים אותה – ואולם בכתב כבר נִתַּן גבול מסֻיָּם למניעי הרגש וגם לצורות הדמיון שבּבִּטוי. אם נקח את התפלות העתּיקות של הבבלים נראה, כי רק שנויים מעטים בעצם הַבִּטוי נכנסו בהן במשך אלפי שנים, ואין אנו יודעים מי היה אביהן, אם העם השוּמֵרי הקדמון או העם הַשֵּׁמי, שירש את ארצו. הכּהנים שמרו על דמותן העִקרית ועל מבטאיהן המקֻבּלים, ויחד עם־זאת לא נמנעו מלכבּשׁ אותן בדפוס הדוגמַטי והשליטו בהן את מניעי דעת־אלהים (התיאוֹלוֹגיה) השיטתית שלהם. הם חלקו לכל אַחד האֵלים את המנה הראויה והמגיעה לו ונזהרו שלא לערבב את התחומים ושלא להסיג גבול רשות אחת על־ידי חברתּה, פן יאשמו לאלים והיה בהם חֵטא. שני הצדדים האלה של תורת־הכּהנים נמצאו בכל היצירה הרוחנית של הבבלים והאשורים, שהגיעה אלינו במאה הי"ט. הסכֵימַטיות של הכהֻנה היא הַמִּסגרת של היצירה, מטת־סדום, שנדחק לתוכה הַבִּטוי הבּלתּי־אמצעי של הדורות הראשונים, הבִּטוי המשֻׁעבּד כאן לחֻקים ולכללי הסגנון וגם לעִקרים של דעת־אלהים. מעשה־בראשית של הבבלים, הַמִּתּוֹס העתּיק שבכל אגדות־אלהים של העמים, “אנומה עליש”, שתכנוֹ הוא מלחמת האלים בתֹהו־ובֹהו ויצירת העולם וקביעות חֻקיו הנצחיים, נמצא לפנינו במהדורה של כּהני בבל המאֻחרים, משרתי מרֹאדך ונבוֹ. החששות התיאוֹלוֹגיים נסוֹגו אחוֹר משום יראת־כבוד, ואולם כל הסדר של הַמִּתּוֹס הזה וחלֻקת תפקידי האֵלים נעשו על־פי המסֹרת, על־פי הסגנון של הכּהנים האלה. אין אנו יודעים, אם החרפות והגדוּפים, שזרקו גִלְגָּמֵשׁ ואֶנגידוּ כלפי עִשְׁתּר האֵלָה, שלפי הרגשת בני־דורנו יש בהם משום חלול־הקֹדש, היו בחזקת התּר בעיני הכּהנים ראשי־המדבּרים של התּרבּות האשוּרית, ואף־על־פי־כן נמסרה לנו הנחלה העתּיקה הזאת בכתב־היתדות הקדוש, עם כל תגי הכתיבה וסודות הכּהנים, כי קדֻשת ימי־קדומים חופפה עליה. כמו־כן מסרו גם הסופרים והחכמים של ימי בית שני את שיר־השירים וקֹהלת או אוצר כתבי־הקֹדש על אפם ועל חמתם של החשדנים, כי לא נועזו לגנזם. אולם כמו שהוסיפו בעלי־אסֻפּות נֹפך משלהם על מאמרי קֹהלת, ככה הכניסו גם פרחי־כהֻנה אשוּריים מתּורת המדה ומדרישות הסדר והסגנון שלהם אל מעשה־גִלְגָּמֵשׁ.


מעשה־גִלְגָּמֵשׁ – בשם זה עלֵינו לקרֹא ליצירה האֶפּית הגדולה, שנשמרה בכתב־היתדות, היא שירת־הגבורים של עמי פרת וחִדקל. אמנם אלפי־שנים רבּים רחוקים ממנו הימים, שבהם היו הזקנים מספּרים לבחורים על עלילות גלגמש הנערץ ואנגידו איש־הַשֵּׂעָר, ואין לנו שום השׂגה על־דבר העֵרך החנוכי והלאֻמי של השירה הזֹאת, שעלתה לפנינו כשֹׁרש מארץ־ציה – אולם סקירה כל־שהיא על הקף היצירה הזאת מלַמדת אותנו, שמקומה יכירנה בשורה אחת עם שירת האיליַדה והאוֹדיסֵיה של היוָנים העתִּיקים ועם שירת הַנִּבֶּלוּנגים. כמו השירות האלה קלטה שירת גלגמש לתוכה את הערכים הנשמתיים של העם אשר יצָרהּ, ואולם מעשה־גלגלמש קָדַם אלפי שנים לשירות הנזכרות. שירת גלגמש היא ראשית שירת־הגבּורים בזמן, היצירה־הרַבּה הראשונה בכל שירת־העולם. אולם מעשה־גלגמש קדום לא בזמן בלבד, אלא גם במעמד. הוא עומד על גבול הַמִּתּוֹס והאֶפּוֹס, ודומה למעשה־פּרוֹמִתֵּאוֹס של היוָנים, שאמנם לא זכה למעלת שירה משֻׁכללת כמעשה־גלגמש ולא יצא מתחום מסֹרת־עם, עד שמצא לו גואל באֵסְכִילוֹס זקַן חוזי־העלילה. גלגמֵש שתי שלישיותיו הוא בן־אלהים ורק השלישית בו אדם. הוא אחד ה“נפילים” של ספר בראשית – “אשר יבואו בני־האלהים אל בנות האדם וילדו להם, המה הגבורים אשר מעולם אנשי־השם”. מעשה־גלגמש מסַמֵּן בתחום־היצירה, שממנו יצא, את המעבר מן אלהים אל האדם, הוא סִמֵּן התקדמות כבּירה של רוּח האדם, שהחל לדעת את־עצמו והסב את עיניו מן המִּתּוֹס הטהור של כֹּחות־הטבע האיתנים, המטילים פחד ואימה, אל פלאי הכֹּחות הטמירים השוכנים בקִרבּוֹ, ושומעים אנו בשירה הזאת בת־קול של פּליאת־האדם הראשונה למראה עצמו, אולם בת־קול זו מעֹרבה בצער־עולמים על גורל כל החיים. הפליאה והצער נערוּ את כנפי הדמיון – וקם חזון הגבור הלוחם עם האֵלים והמבקש להיות כמוהם ופרשת מעשיו ועלילותיו, עד אשר כרע במלחמה ונאחז בזרועות השטף של הכליון החרוץ על כל אשר בו רוּח־חיים. רקמת־פלאים זו של הגבוּרה ושל ההכנעה, של ההעפּלה לעלוֹת לשחקים ושל השקיעה בתהומות – זוהי פרשת חלדו של האדם במעלותיו ובמורדותיו.


מתי צמחה השירה הזאת ורוח מי יָלֵד אותה? זוהי שאלה, שפתרונה מתעלם בערפלי־קדומים. אכן זכוּר לטוב הוא אַסַר־בָּנִיפַל או אָסְנַפַּר (הנקרא בפי היוָנים: סַרדנַפלוס), האחרון במלכי־אשור האדירים, שאלמלא הוא היתה כל התּרבּות של תקופת כתבי־היתדות מֻנָּחה לפנינו כאבן שאין לה הופכים. המלך הזה לא בקש לנפשו עטרת־מנצחים בלבד ולא הסתּפק בצֵיד־הארָיות המתֹאָר על כּתלי ארמונו ועל מצבותיו, כי יותר משהיה לוחם וכובש־ארצות וגבּור־ציד לפני אלהיו אהב חָכמה ודעת וחִבּב את זכרונות הדורות הראשונים. הוא היה הַמֻּפלא שבבעלי־האסֻפּות בין מלכי הארצות ההן, ובדור יתום שלו נתן את לבּו לכַנס את כל נפוצות התּרבּות הבּבלית הגדולה מתּוֹר־הזהב של היצירה והשׂגשׂוּג, וצוה להעתּיק לפניו כל מיני כתבות שעל לוחות־לבֵנים ומצבות־אבן אשר במדינות־מלכותו הרַבּות והכין לו מעין אוצר־ספרים הכולל רבבות לוחות, שנחקקה עליהם חכמת הַשּׁוּמֵרִים העתּיקים והבּבלים והאשוּרים. ומה־גדול היה תמהונם של לַיַּרְדְּ והורמוזד רַסם, חלוצי המדע האירופּי, שחשׂפו את היכלי המלך הזה ומצאו על־יד כלי־חפץ וחמוּדות־מלכים שם את אשר לא פללוּ – את הַסִּפְרִיָּה היותר עתּיקה שבעולם, שעברו עליה אלפַּים וחמש מאות שנה – וסִפרִיה זו עברה ישר מעזבון אֵסַר־בָּניפַל מלך אשור אל חדרי המוּסֵיוֹן הבּריטי אשר בלונדון. בקרב אלפי הלוחות, שהֻכּוּ לרסיסים בשעת חרבּן נינוֵה ונקבּרו במפּלת הארמון, גִּלוּ המלֻמדים האנגלים רוֹלינסון (Rawlinson) וג’ורג' סמִית את הלוחות של מעשה־גלגמש, ולא רק העתּקה אחת משירה זו, כי־אם העתקות רבּות, וכל אחת על שנים־עשר לוחות, וכל לוח בעל שלשׁה עמודים מפּנים ומאחור. רק חלק קטן נצל מכּל ההעתקות האלה, קטעים מקטעים שונים של לוחות שונים. מה־גדולה היתה עבודת החכמים הנזכּרים במוּסֵיון הבּריטי, כשבֵּררו את הקטעים האלה מתוך אלפי שברי־לוחות, עד שהעמידו את מספּר הקטעים של לוחות מעשה־גלגמש על שבעים ויותר. ואחר־כך החלה עבודת חבּור הקטעים האלה ללוחות שלֵמים, שלא יכול להצליח בשלֵמוּתו, כי חלקים שונים של השירה הזאת נשמרו בקטעים כפולים ומכֻפּלים, ויותר מהם חסרו לגמרי, כי נכחדו במשך אלפּים וחמש מאות שנה, כשטפּלוּ במפֹּלת זו המוני־אדם שונים, שלא בקשו ממנה תשובה על שאלות דורות־עולמים. וגם רבּים מן הקטעים של לוחות מעשה־גלגמש לא נִתּנו להִקבע במקומם בדיוק; מכּל הסבּות האלה מעשה־גלגמש הנמצא לפנינו – הפּרוּץ שבּו כמעט מרֻבּה על העומד. אמנם יש מזל לספרים וללוחות – והמזל היותר טוב היה ללוח האחד־עשר, שנשתַּיְּרוּ ממנו שברי העתּקות במספּר רב, עד שמכּל שברי־הלוחות נתּן להצטרף כמעט בשלֵמותו (משכ"ו השורות שבּו חסרות רק חמש, מלבד זאת שורות רבּות הן לקוּיות). וצדקה עשה הגורל העִוֵּר ללוח הזה, שחשיבותו מרֻבּה בשבילנו, כי נמצאה בו פרשת־המבּוּל. שני לו הוא הלוח העשירי, שלקה הרבּה יותר וחסרו בו חלקים מועטים, ואף־על־פי־כן הקטעים השונים מצרפים אותו קרוב לשלֵמותו. כמו־כן הלוח השנים־עשר לקה קצת בהתחלתו ובאמצעיתו. אולם חוט הספּור שבּו לא נפסק בשבילנו ומלבד פרטים טפלים אחדים תכנוֹ גלוי לפנינו בשלֵמותו. הלוח הראשון אף־הוא אינו נותן מקום לספקות בדבר ספּור־המעשה, ואף הלוח הששי (שנמצא בו חלל במקום רב־הענין – בתאוּר מלחמת גלגמש ואנגידו עם תורא דבי־עילאי) כמעט אינו זקוק למלואים. יותר מכּל הלוחות האלה לקה הלוח התשיעי, אף כי הגיע אלינו ברֻבּוֹ. אולם ששת הלוחות הנותרים לקוּ מאד, עד שלא נשאר מהם אפילו החצי – ונִתּנה רשות לדמיון המלֻמדים למַלא את החסר בפרטים “כמו שהם צריכים להיות”. אפס כי עם כל הפּרצה המרֻבּה שבבנין מעשה־גלגמש הנה ספּור־המעשה גלוי לפנינו בכללותו וברֻבּי פרטיו.

ככה הגיע לידינו מעשה־גלגמש במהדורה שנכתּבה בימי המלך אֵסַר־בָּנִיפַל, סמוך לשנת 650 לפני ספירת הנוצרים. המלֻמד האנגלי ג’ורג' סמִית היה הראשון, שעמד על טיבו של הספור הזה ופִרסם באנגלית את תֹּכן הלוח האחד־עשר1, את מעשה־המבּוּל, שעשה רֹשֶׁם חזק בעולם המלֻמדים והמשכּילים של כל העמים, ואחר־כך בא פּויל הוֹיפט והוציא לאור בהדרגה את כל שירי שנים־עשר הלוחות על־פי הקטעים הרבים2 בכתב־היתדות של המקור. את הנוסחה האשורית הזאת העתּיק פּ. יֶנסֶן בכתב רומי ותרגמהּ גרמנית ואנגלית3. תרגום שני נעשה על־ידי אַרטור אוּנְגְנַד4. ובזה נמסרה השירה האשורית העתּיקה לרשוּת הרבּים.


מעשה־גלגמש נקרא בלוחות על תחלתו: “אשר ראה הכּל”. בלוח אחד, שנמצא גם־הוא באוצר הכתבים של המלך אֵסַר־בָּנִיפַל, מיֻחֶסת השירה הזאת לאחד הכּהנים האַשָׁפים ושמו סִין־לִקי־אֻנּנִּי (הוראת השם: “סין, קח תחִנתי!”). אולם נראה, כי הכּהן הזה לא היה אלא העוֹרך האחרון של השירה, ונאמנה עלינו עדות מַעתּיקי הלוחות לפני אֵסַר־בָּנִיפַל, כי השתמשו בטופסים ישנים. יוצא מזה, שמעשה גלגמש הוא עתּיק לימים הרבּה יותר, אף כי לא נודע לנו בהחלט, אם כל התֹּכן של שנים־עשר הלוחות הוא חטיבה אחת מזמנים קדמונים, או נכנסו אליו על־ידי המאֻחרים ספּוּרים שונים, שהיו לפנים יצירות לעצמן, ואחר־כך נהפכו לחלקי מעשה־גלגמש (רֹב החוקרים משערים, שכּל מעשה המבּול בלוח י"א אינו מעִקר מעשה־גלגמש, אלא נשתרבב בו על־ידי עורכים מאֻחרים). ואמנם יש לנו ראיה מֻבהקה, שמעשה־גלגמש היה כבר בדורות־קדומים לא ספּור־עם בלבד, כי־אם יצירה ספרותית. כי הנה גִלָה בּ. מַיסנֶר לוח אחד בעל ארבעה עמודים קטועים, בכתיבה בבלית ישנה, שכתָבוֹ מעיד עליו, שהוא קדום כאלף וחמש מאות שנה ויותר לימי אֵסַר־בּניפל מלך אשור, והוא כולל מקצת מהלוח התשיעי והלוח העשירי אשר במהדורת שנים־עשר הלוחות ומתָאר את נדודי גלגמש אחרי מות ידידו אנגידו, את שיחתו עם האֵל שַׁמַּשׁ (שלא נמצאה במהדורת שנים־עשר הלוחות) ועם סַבִּתּוּ האֵלָה היושבת לחוף יַמים ועם אוּר־שַׁנִּבִּי הַמַּבּוֹר, החותר אל מעון אֻתְּ־נַפִּשְׁתִּים. יוצא מזה, שכבר ארבּעת אלפים שנה לפני זמננו זה נמצא מעשה־גלגמש כתוב על הלוחות. וקרובה ההשערה, שעצם ספּור־המעשה היה דומה לאותו שהגיע לידינו, ואם גם נמצאו בו פרטים אחדים, שנשמטו אחר־כך.


ואולם שרשי ספּור־המעשה הזה הם עתיקים עוד יותר, ועל הדבר הזה מעידים שמות הגבורים הראשיים. הַסִּמנים בכתב־היתדות, המשמשים להוראת השמות האלה, נשמעים להרבה פנים (כמו רֹב הַסִּמנים הבבליים והאשוּריים העתיקים). החוקרים הראשונים, שטפּלו במעשה־גלגמש, קראו את הַסִּמָּנים האלה על־פי מבטאם בלשון השמית, האַכַּדית הדומה לאשורית המאֻחרה, ועל־כן יצא להם שֵׁם הגבור הראשי אִזְדֻּבַּר, ושֵׁם חברו בעל־הַשֵּׂעָר אַאַבַּנִי. מתוך שאיפתם לקָרב את תֹּכן כתבי־היתדות לתֹכן קדמוניות בבל ואשור, שנמצא במקרא, החליטו החוקרים הראשונים שאִזְדֻּבַּר זה, שהיה משַׁסע את הארי בשעת הציד, אינו אלא נמרוד גבור־הציד לפני האלהים, הידוע לנו מספר בראשית, וקראו בדרך־סתם את מעשה־גלגמש בשם “מעשה־נמרוד”. ויש מי שכתב “אִזְדֻּבַּר־נמרוד” (הויפּט, יֶרֶמִיַּס). אולם אחר־כך נגלה למלֻמדים מתוך כתיבת הַשֵׁם במקום אחר (ששם בא בסִמנים אחרים, שאין ספק באופן קריאתם), כי טעות היתה בידם, ואת הַסִּמנים הנקראים בַּמִּבְטָא הַשֵׁמי אִזְדֻּבַּר אין לקרֹא אלא גִלְגָּמֵשׁ (או גִלְגָּמִשׁ)5, על־פי ערכּם בלשון השוּמֵרית העתיקה, ובמקום אֵאַבַּנִי יש לקרֹא אֶנְגִּידוּ, כי השמיים המאֻחרים, שמסרו את המעשה הזה, קראו לגבורים בַּשמות השוּמֵריים ולא החליפו אותם בשמות אחרים. יוצא מזה, כי גבורי הספור היו שוּמֵרִים ולא אכַּדים או בני גזע־שם; ואמנם גם המקוֹם העִקרי של העלילה, העיר השוּמֵרית העתּיקה אוּרֻךְ, היא אֶרֶךְ שהָזכּרה בספר־בראשית, ראיה לדָּבר. העיר הנזכרה היתה אחד המרכזים הקדומים ביותר של השוּמֵרים יושבי־הארץ הראשונים, ובלי־ספק היה גלגמש מלך־אוּרֻךְ גבור האגדות העתיקות – ואולם ספּור־המעשה צמח, כנראה, אחר־כך, אצל העמים הַשֵׁמיים, והם תלו את הדברים באחד הגבורים אנשי־השם, שלא היו משלהם.

יַלדוּת היא לטפל בשאלה, אם היה גלגמש אישיוּת היסטורית, אחד מלכי־ארך הקדמונים, או גבור יליד־הדמיון של העם, שאליו יִחסו המאֻחרים את בנין חוֹמות־ארך הבצורות. על כתֹבת אחת, שמצאו החופרים בארץ שנער הדרומית, מימי סין־גמיל מלך ארך (שחי עוד לפני שנת 2000 לפני ספה"נ) הָזכּר: “אַנְּה־אָם ראש עם ארך, בן אִלָּן־שֵׁמֵאָה, אשר חִדש את חומות־ארך, שבּנה גישבילגמיש בימי־קֵדם”. הכתֹבת הזאת מפיצה אור על עתּיקות תָּכנהּ של הפרשה הראשונה במעשה גלגמש. אולם אין להוציא מזה שום מסקנה היסטורית על־דבר הגבור הראשי של שירה זו, וכל־שכּן על־דבר יתר הגבורים. ואולם גם הפרטים של ספּור־המעשה אינם עִנין להלכות היסטוריות. אמנם מקצת החוקרים פשפשו ומצאו שהשם חֻמְבַּבָּה כולל בקרבּו את שם חֻמְבָּה אלהי עֵילָם, והוציאו מזה, שמלחמת גלגמש עם הענק הזה היא זֵכר למלחמת האכַּדים מושלי ארץ־שִּנְעָר עם שכניהם ממזרח בני־עֵילם באלף השלישי לפני ספירת־הנוצרים. אפס כי השערה זו בנויה רק על גזֵרה־שוה פילוֹלוֹגית טהורה ואין לה על מה שתסמוך בעצם הספּור. וביתר פרטי המעשה נִלְאָה הדמיון של חריפי החוקרים לגַלות רמזים היסטוריים. די בזה להוציא את מעשה־גלגמש בצורתו שהגיעה לידינו מֵחֶזְקַת סִפּור היסטורי, ששלט בו דמיון העם.


מקצת חוקרי מעשה־גלגמש נטו לצד אחר והחליטו, כי כל השירה הזאת אינה אלא הרצאה מְרכּבת של מִתּוֹס עתּיק. בשם מִתּוס אנו קוראים ליצירת דמיון העמים הצעירים, שהֶחיתה את מראות הטבע (השמים וצבאות השמים, האור והחשֶׁך, היום והלילה, האש והמים וכו') ואת כֹּחות־הטבע המוּחשים (ברכת־האדמה, פריה ורביה, המחלות, החיים והמות וכו') ותֵארה את תנועותיהם הטבעיות ואת פגיעותיהם בתור תנועות ופגיעות של בעלי־חיים. במקום שנמצאה שניוּת בעולם־הטבע יָצר לו הַמִּתּוֹס מלחמה בין שני בעלי־חיים המחוֹנָנים בכֹחות נפלאים ובתכונות מיֻחדות במינן, “מלחמות־אלהים” בצורה אנתְּרוֹפּוֹמוֹרפית. הספּורים על־דבר מלחמות האיתנים ומראות־הטבע בצורת מלחמות בעלי־חיים היו רבּים מאד בקרב העמים הקדמונים. – לפי ההשקפה הנזכרה, גם מעשה־גלגמש הוא אחד הספּורים האלה. לדעת פּ. יֶנסֶן והחוקרים הקרובים אליו, השירה הזאת אינה אלא מִתּוֹס על־דבר השמש (שקבּל כאן את צוּרת גלגמש) ותקופתו השנתית עם פגיעותיו במזלות השונים של הגלגל. גם השערה זו נאה היא – אולם בכל מהלך ספּור־המעשה אין למצֹא רמז לתקופת השמש, ורֹב הפרטים מכחישים את ההשערה האמוּרה, והסמוכים, שמצאו המלֻמדים להשקפתם, אינם אלא המצאות חריפות של דמיונם ומגדָּלים פורחים באויר. הראיה הראשית שלהם היא העובדה, שנכתב מעשה־גלגמש על שנים־עשר לוּחוֹת כנגד שנים־עשר מזלות. אולם כלום אפשר לשים את הצורה החיצונית של סדור־הספר בכתָב לבנין־אב ולדרֹש ממנה על תכנוֹ וענינוֹ של הספר? וכל־שכּן שאין אנו יודעים, מתי נתקבּלה הצוּרה החיצונית הזאת, ואם נמצאה כבר בטופסים הישנים של מעשה־גלגמש!

אנו אין לנו אלא ראות עינינו. אפילו אם נניח, שספּור־המעשה צָמח מזכרונות היסטוריים או ממניעים של מִתּוֹס, הנה במהדורת מעשה־גלגמש הנמצאה בידינו נטשטשו הקוים ההיסטוריים, וכמו־כן גם הקוים של הַמִּתּוֹס, ושׁום עין בוחנת לא תמצא את אלה, אם לא תצָרף להסתכלות אמונה תחִלה. לנו מעשה־גלגמש הוא יצירה אדירה של דמיון העם העתּיק שישב בבבל, יצירה עממית על־פי תֹכן־הפלאות של המעשה ועל־פי צורת ההרצאה, ושירת האדם על־פי הרגש – או הרעיון – היסודי והמניעים הנצחיים שלה. גם התֹּכן, גם הצורה, וגם האידֵיאה של השירה ענין רב יש בהם, וכדאי לעמוד על כל אלה.


בראשית הלוּח הראשון של מעשה־גלגמש באה פתיחה אמנוּתית במהלל גבור־השירה בתור הצעת הענין. דומה לפתיחה זו היא פתיחת האודיסֵיה (שחִקה אותה וִרגיליוס הרומי בְאֶנֵיִס שלו) הקצרה ממנה. ואמנם הדמיון בין שתי פתיחות אלה מפליא הוא, הן מצד כללות הפתיחה, הן מצד פרטיה. כאודיסֵיס גבור שירת־הוֹמֵרוֹס, ככה ראה גם גלגמש רבּות בימי נדוּדיו וסבלותיו ולמד חכמה ודעת יתֵרה. אולם לא ראי זה כראי זה. חכמת אודיסֵיס היא ערמה ומזמה, דעת הבּריות והליכות־החיים– החכמה המעשית של העולם־הזה. לא כן חכמת גלגמש, שהיא חכמה עליונה, רוּח יתֵרה, ידיעת תעלומות ורזי־עולם. “הוא צפה כל נסתר וגִלה כל צפוּן”. אכן זה הוא האידיאל של החכמה בקרב העמים הַשֵּׁמיים. “כל סתום לא עממוך”; “די רוּח אלהין קדישין בַּהּ… נהירו ושכלתנו וחכמה כחכמת אלהין השתכחת בֵּהּ… כל־קבל די רוּח יתירה ומנדע ושכלתנו, מפשר חלמין ואחוית אחידן ומשרא קטרין השתכחת בֵּהּ”. גם גלגמש הוא פותר חלומות ומבאר חידות ומתּיר קשרים. ועוד פרט אחד רב־ענין שבפתיחה זו מבדיל בין גלגמש לאודיסֵיס. הגבור היוָני מצא את טעם החיים בעולם־הזה, הסתפק במנת־חלקו בהֹוֶה, לבו לא נמשך אחרי זכרונות הדורות הראשונים, וגם לא חשב על העתיד. אלה הן תכונות הנשמה היוָנית בשלוָתה. אולם גלגמש, גבור אגדות הגזע השֵּׁמי, הוא, אם יש לאמר כן, אדם בעל חוש היסטורי מפֻתּח: החכמה שלו כָללה בהכרח את ידיעת העָבר ואת השאיפה לחיי־עולם בזֵכר העתיד. על־כן הגיד את המעשים שהיו לפני המבול וצוה לָחֹק את פרשת עמלוֹ ויגיעוֹ על לוּחות־אבן לסַפּר לדוֹר אחרון. ושוב אנו מוצאים כאן אידיאל ידוע לנו מספרי־הקֹדש: “זכור ימות עולם, בִּינוּ שנות דור ודור”; “אפתחה במשל פי, אביעה חידות מני־קדם”; “זה ספר תולדות אדם”; “כל הכתוב לחיים”. ומי לא יזכור את דברי איוב: “מי יתן אֵפוֹ ויכָּתבון מלי, מי יתן בספר ויֻחָקו, בעט־ברזל ועֹפרת לעד בצור יחצֵבון”? – חבל שלקתה פתיחה זו מאד וחסרו בסוֹפה שוּרות רבּות, וקשה למצֹא את הגבול שבּינה ובין ראשית הרצאת־הספּור. אין אנו יודעים, אם הדברים על בניני גלגמש באֶרך הם חלק הפתיחה או התחלת ספּור־המעשה.

גלגמש, גבור השירה, הוא בונה־ערים ואיש־ציד. מפני־זה האמינו החוקרים הראשונים, שהוא נמרוד גבור־הציד המֻּזכּר בספר־בראשית, אשר ראשית ממלכתו היתה “בבל וָאֶרֶךְ ואכַּד וכַלנה בארץ שנער”. בתור מושל העיר אֶרֶךְ (באשורית: אוּרֻךְ), העתּיקה בכל ערי שנער, הוא אחד המלכים הקדמונים ביותר שבמסֹרת העמים היושבים על נהר־פרת התחתון. בניניו החשובים היו חומת ארך, והיכל־אֵאַנֶּה, אשר הקים את יסודותיו המֻּצקים. זהו בית־המקדש היותר עתּיק בארץ שנער של השוּמֵרים, ושם היה משכּן אַנּוּ אלהי ארך, זקן האֵלים השוּמֵריים, אשר שמו הפּרטי שִמש אחר־כך שֵׁם כללי לכל האלים, ואת סִמנו בכתב־היתדות (שלש או ארבע יתדות הנחתכות בנקֻדה אחת כתבנית כּוֹכב) היו הבבלים השמיים מבַטאים אִלּוּ (אֵל). ואולם גם עִשְׁתַּר (אִסְתַּר) מלכּת האֵלים נקדשה בהיכל אֵאַנֶּה. בכל המלכים הקדמונים בוני־הערים העביד גלגמש את העם עבודת־פרך “בחֹמר ובלבֵנים ובאבנים” – ואפילו גזר עליו פרישות דרך־ארץ (הפרט האחרון מוטל בספק, כי הלוּח לקוי בשני המקומות הנוגעים בענין זה, אולם כבר הסכימו כל החוקרים, שכּך צריך להיות), עד אשר צעקו בני־ארך אל האלים מעבודתם הקשה. בזעקה זו יש מחאה של כל נושאי עבודת־המלך – ואלה היו רֹב יושבי שנער ואַשּׁוּר בכל הדורות – על סבלותיהם. מצד אֶחד מתגאה העם בתפארת המלכים ובבניניהם הנהדרים – ומצד שני הוא מקונן על גורלו המר. צעקת ההמונים המכַלים את שנותיהם בעבודה קשה, למען הקים לאדיריהם שֵׁם וזכרוֹן לדורות. בת־קול ראשונה של נגודים חברתיים! והנה מי לא יזכור בפרשה זו את צעקת אבותינו במצרים מן העבודה הקשה אל אלהים. וכדי להרבות במוראות סבלות העברים במצרים, גִּלו חז"ל גם בעבודת־הפרך שלהם פרישות דרך־ארץ.

האלים נענו לצעקת יושבי ארך ושלחו את ארוּרוּ, היא היוצרת שבבני־אלהים, הקורצת את בני־האדם מחֹמר (כמו שיצרו הבבלים את הפסלים ואת הלוּחוֹת שלהם; גם כל בניניהם היו מעשה־לבנים שנלבנו מחֹמר; במסֹרת ישראל נברא האדם עפר מן האדמה, אולם אליהוא בן־ברכאל הבוזי ידע גם את השקפת הבבלים: “מחֹמר קֹרצתּי גם־אני”), לברֹא גבור שני, אשר ילחם (!) עם גלגמש ויסיח את דעתו מבניניו אשר בארך, למען יֵקל לבני העיר מעֻלם הקשה. ארוּרוּ יצרה את אֶנְגִידוּ (או אֶנְקִידוּ, לפנים קראו החוקרים את השם הזה: אֵאַבַּנִי. עַיֵּן לעיל), הגבור הנערץ. לפני שֵׁם אנגידו – כמו לפני שם גלגמש – בא על הלוּחוֹת (גם על הלוח הבבלי העתּיק שמצא מֵיסְנֶר) תמיד הסמן אַן, שנקרא בשֵׁמית אֵל, וזוהי אחת מראיות החוקרים להשערתם, שספּור־מעשה זה הוא גלגול פרשה מספר מלחמות־אלהים. אנגידו עז בצבא אלהי־המלחמה, ששמוֹ בשוּמֵרית נינְב, ועד־היום לא נתבררה כהלכה קריאת השם הזה בפי העמים השמיים (יֶנסֶן הציע לקרֹא שֵׁם זה בלשון השמית נַמּוּרַתּו, והחליט, כי זהו נִמְרוֹד של ספר־בראשית, אשר מצאו בו החוקרים הראשונים את שם גלגמש). תמונת אנגידו מעלה על זכרוננו את תמונת עֵשָׂו של ספר־בראשית: הוא איש־שדה וכֻלו מכֻסה שער. אולם עֵשו אינו בריה תמימה כאנגידו: הוא יודע־ציד וחי על חרבּו. לעֻמת־זאת אנגידו בראשית יצירתו הוא אדם הראשון בטרם אכל מפּרי עץ־הדעת, ואפילו קֹדם שנבראה לו אשה לעֵזר כנגדו. הוא לא התיחד עוד מקרב הטבע הסובב אותו, הוא חי עם הטבע וכֻלו שקוע בטבע. הוא מרגיש קִרבה יתֵרה לחַיות ולבהמת־השדה, חי אתן יחד ואוכל עֵשב עמן ולן תחת כפּת־השמים. גבורתו הגדולה היא כֹח עִור ואינה ידועה לו לעצמו, כי אין לו עוד שום הכרה עצמית. בהכרח־פנימי – על־פי חוש־הטבע הראשון, חוש השמירה העצמית – הוא הורס את הפּחים והמכשולים, שטמנו הַצַּידים לחית־השדה הקרובה לו. בכל ספרות ימי־הקדם כמעט אין תמונה דומה לו.

דמיון היצירה גלם בתמונת אנגידו את ההפך הגמור של גלגמש, האדם התּרבוּתי, בעל החכמה והגבורה מדעת, הנלחם בטבע ואומר לשפוך עליו את רוּחו, המושל שאין גבול לתאוַת שלטונו, שהתיחד לא רק מן הטבע, כי־אם גם מקרב בני־האדם ושעבּדם לרצונו. מצד אחד יְצור־אנוֹש עָרֹם אוכל עֵשב ולן בשדה – ומצד שני מלך גבור בונה ערים והיכלות: עם הנגוד הגדול הזה התרוממה השירה לגֹבַה דרַמַּטי. אולם יוצר מעשה־גלגמש לא מִהר להביא את שני הכֹּחות האלה לידי פגישה, אלא האריך בפרטים שונים על־דבר אנגידו ועצר את העלילה בכֹח אמנוּתי. עצירת המעשה, האריכות בפרטים צדדיים – אלה הן סגֻלה מיֻחדה של השירה הזאת. ואולם הפרטים האלה אינם פוגמים בשלמוּת המעשה, וכל עִקרם לא באו אלא לחַזק את הרשֶׁם על השומע או הקורא על־ידי המשך שִׂימת־לבו. על־כן הכניס המחַבּר אל המעשה את ענין הַצַּיָּד, שהפר אנגידו את כל מזמותיו, את שיחתו עם אביו ועם גלגמש.

הַצַּיָּד, אשר הֵפֵר אנגידוּ את עצתוֹ, נמלך במלך־הַצַּיָּד גלגמש, והם גמרוּ למשֹׁך את הפּרא איש־השדה אל העיר על־ידי אשה. החוש המיני נרדם בקרב אנגידו כל עת שִׁבתּוֹ לבדד בין חית־השדה. אולם מראה הקדֵשה היפה הֵעיר בקרבּוֹ את התּאוָה, ואחרי אשר מִלֵּא את תאוָתוֹ ראה, כי נעשה זָר למסִבָּתוֹ הראשונה. ההכּרה האנושית, הדעת התעוררה בקרבּו. קשר הדעת, חכמת האדם עם הַזִּוּוּג המיני הוא מניע מיֻחד של השקפת־העולם הַשֵּׁמית העתּיקה. הלשון העברית קוראה לזוּוּג המיני בשם ידיעה. מעשה־גלגמש מלמדנו, שעל־ידי ידיעת האדם את האשה הוא מתחיל לדעת את־עצמו. לא בשִׁמּוּש המלה לבד אנו רואים זאת, אלא גם בתֹכן המעשה שבספר־בראשית. פרי עץ־הדעת נִתַּן לאדם על־ידי האשה. קֹדם שאכלו מפּרי עץ־הדעת הלכו שניהם ערֻמים ולא התבּוֹששוּ, התּאוָה המינית נרדמה בקרבּם; אולם מכיון שהחלוּ לדעת טוב ורע, באה הבּוּשה עם התעוררות החוש המיני. ואחר־כך ידע האדם את אשתּו. כאן המאֻחר שבמעשה־גלגמש בא תחלה, ואחריו המֻּקדם. היסוד הפּסיכוֹלוֹגי של הקשר בין התּאוָה המינית ובין הדעת אינו מחֻוָר לנו ומניח מקום להשערות ולמדרשים שונים.

כשהתעוררה הדעת אצל אנגידו והוא עמד על אָפיוֹ האנושי, נִתּק מחברת החיה והבּהמה וחש את יחידותו. הוא נכסף לעֵזר כנגדו, הַשָּוה לו בתכוּנתוֹ – לחברת האדם. הקדֵשה משכה אותו אל גלגמש, שגם הוא חש את ערירותו בקרב יושבי העיר העובדים אותו ודָרש לו חָבֵר נאזר בגבורה, שֶׁיֵּצא אתּוֹ בקרָב. ההרגשה הדרַמַּטית דורשת מלחמה בין גלגמש ובין אנגידו. אפס כי יוצר השירה לא התכַּוֵּן כלל לכבּד את האחד בקלונו של השני. לא המלחמה שבּין שני כֹחות כאן העִקר, אלא השלמת הכֹּח האחד על־ידי השני. אחרי התאַבּקוּת שני הגבּורים, שיד גלגמש היתה בה על־העליונה, כרתו שניהם ברית. ברית־הגבּורים גם־היא מניע חביב על היצירה השירית: יש תמונות גבּורים יחידים הפורשים מן הבּריות, הַגֵּאים בבדידותם והחושפים את כל כֹּחותיהם מתוך הנגוּד שבּיניהם ובין כל מסִבּתם. גבּורים כאלה היו שמשון הגבּור, אליהו הנביא, הֵרַקְלס היוָני ועוד רבּים. אולם יש גבּורים, הזקוקים לבני־זוגם, גבּורים חברתיים, שבמעשי גבורתם הם דורשים להם חבר, עוזר, תֻּרגמן, מיַשר־כֹּח. מתוך המניע הפּסיכוֹלוֹגי הזה צמחו ביצירה האנושית הזוגית למן משֶׁה ואהרֹן, קַסטור ופוֹלִידִיקְטֵס, אכילס וּפַטרוֹקלוס עד דון־קישוט וסַנכו פַּנסה ועוד רבּים כמוהם. “טובים השנַים מן האחד, אשר יש להם שׂכר טוב בעמלם”. אין שני חברי הזוג שקוּלים. האחד הוא ה“אלֹהים”, והשני הוא נביא; אולם הם קשורים זה בזה ועולים במחשבה יחד. חק־היצירה דורש, שהגבּור הראשי יאריך ימים מעטים אחרי גבּור־הַמִּשנה. החבר, העוזר, כורע ראשונה במלחמת־החיים, ואז מַתחילה הטרַגדיה של הגבּור הראשי, שנשאר יחידי. באמת נחתם עליו גזר־הדין עם מוֹת חברו בן־זוגוֹ. משה לא יכול להאריך ימים אחרי אהרן – הוא נִדּוֹן עם אחיו על עברה אחת. אחרי מוֹת פַּטרוֹקלוס לא נשארה לאכילס הנערץ בעולמו אלא תאוַת־הנקמה ברוצחי ידידו קֹדם מוֹתוֹ הקרוב המוּחש. בבחינה זו אנגידו הוא בן־זוגו של גלגמש הגבּור, עליו הוטל ללַוּוֹתוֹ במעשי גבורותיו ועלילותיו ולָמוּת לעיניו; אולם עם מוֹתוֹ גם גלגמש – אחרי הרפתקאות קשות ונסיונות בלתּי־מֻצלחים לנַצח את המות הנגזר על האדם – מחֻיָּב לרדת אָבֵל שאוֹלה.


חלומות בִּשְׂרוּ לגלגמש את בּוֹא אֶנגידוּ. החלום הוא גורם חשוב מאֹד בהשקפת הַשֵּׁמיים העתּיקים. בבל היתה מולדת תורת־החלומות – מדע דמיוני כמו האצטגנינות, תורת הידעונים והעוננים, וחֻקי הלחָשים וההשבּעות. בחלום יש כֹּח־נבואה – הוא מבַשׂר המאורע העתיד לבוא; יותר מזה: החלום הוא תחלת המציאוּת, תמונת הדבר שנגזרה הוָיתו בסוד־אלהים, בטרם התגשם בעולם של מטה. כל אדם הוא רואה חלומות, אולם סתם־אדם אינו מבין את פשר החלום ומגשש כעִור באפלה, חלומו שָׁב ריקם כלעֻמת שבּא – כי חלום בלא פתרון אינו בגדר נבוּאה. רק החכם פּוֹתר־החלום, הוא היודע דעת עליון, מכניס את החלום אל תחום הנבואה: יוסף הצדיק, דניאל איש־חמוּדוֹת ודומיהם. והנה יסודות חיי־הנשמה, כפי שאנו דורשים אותם כיום הזה: הרגש, הרצון, המחשבה, השאיפה, וגם כל הופעות הנשמה: השמחה והיגון, האהבה והשנאה והקנאה, התּקוה והבּטחון, – לא היתה להם שום ממשיות בעיני השמיים העתּיקים, ועל־כן לא נטו להגשים אותם ולהרימם למעלת בני־אֵלים, כמו שעשו היוָנים הקדמונים בשעתּם. המחשבה, התקוה והרצון נעשים לממש בהשקפת העמים השמיים על־ידי־זה, שהם נהפכים לחלומות ומקבּלים צורה פּלַסטית בחזיון־לילה – ובזה הם עוברים כביכול מן העולם הפנימי של האדם אל העולם החיצוני המוּחש, הממשי. טוב מראה עינים – ולוּ גם בחלום – מֵהֲלָךְ־נפש. על־כן לא שָאַף, לא נָשָׂא גלגמש את לבּו לרֵעַ וידיד – הוא חלם לְבוֹא הידיד הזה. והנה החלום הוא תמיד מָשָׁל, ככל אוֹת וסֵמל בעולם. אין האֵלים מגַלים את העתיד לאדם כהוָיתו, אלא בלשון־חידות. החכם איש־הרוח, המבין משָׁלים (זהו סמל החכמה בעיני העמים השמיים) ופותר חידות (נזכור את שלמֹה המלך!), הוא גם המבין את החלום ואת שִׂברוֹ, כדניאל איש־חמוּדות.


הלוח (השני), שבּו סֻפּר על פגישת שני הגבּורים ומלחמתּם, נהרס ברֻבּוֹ, והחוקרים סתמוּ את חללוֹ כפי רוח־דמיונם, על־כן אין להוציא עליו שום משפּט. אחריו בא הלוח השלישי, המחֻבּר כֻּלו מקטָעים, שמקוֹמם בו הוא בחזקת ספק; ומלבד זאת הפּרוּץ מרֻבּה בו. מכיון שאין אנו יודעים בבֵרוּר את הקשר שבּינו ובין הלוח הקודם, נעלם ממנו מה שֶׁקָּדם לַתּכֹן המסֻפּר בו (בתנאי שמקומו באמת כאן). אֶנגידו חלם חלום רע – וברח מעיר אֶרך הקדושה אל השדה; הוא מקלל את יומו ומחרף ומגדף את הַצַּיָּד, אשר התחכּם עליו להפרידו מעל הבּהמה, ואת הקדֵשה, אשר משכה אותו בקסמי תאוָתה אל העיר, וּבַצַּר לו הוא שופך את שיחו לפני האֵל שַׁמַּש, והאל יוֹעץ לו לשוב אל גלגמש. בינתים ראה גלגמש, שנמלט אנגידו מידו, ולבש שׂק ורָץ אל השדה לבקש את עקבותיו, ומצא אותו והשיבהו אל העיר, ואחרי אשר שב חברו אליו בשלום, הקריב לשַׁמַּש האל מנחת חמאה ודבש (הַצֵרוּף הזה נמצא גם בישעיה, ז, ט"ו). קשה לאיש־השדה להסתּגל לחיי־הכרך. הנגוּד שבּין הטבע – סמל החֹפש של האדם – ובין התּרבּות – סמל כבלי החברה – הוא מניע יסודי בספּור זה. אולם האדם, שהכּיר את־עצמו, לא יוכל לשוב עוד אל החיה ואל הבּהמה. ועם כל געגועי אנגידו על הימים הטובים הראשונים הֻכרח לשוב אל חיי החברה, אל ארמוֹן גלגמש. הספּור הזה אינו מיֻתָּר. יוצר השירה הכניס אליו מניעים פסיכוֹלוֹגיים עמֻקים, המעידים על תֹּקף חזונו.


הלוּח הרביעי – כמה קטעים המיֻחסים אליו הם בחזקת ספק בעיני החוקרים, ויש מי שחושב, כי אין פֹּה מקומם. בתחלת הלוח, כנראה, היה כתוב, שהחליט גלגמש למַלא את מצוַת האל שַׁמַש, אשר אמר לו ללכת אל יער (או הר) הארזים או הר האלהים ולהמית את חֻמבּבּה הענק, הממית בהבל־פּיו, אשר העמידוֹ האל אֶנְלִיל (אלהי העיר נִפּוּר, אחד שלשת האלים הגדולים אשר לשוּמֵרים העתּיקים. שמו נקרא בשֵׁמית המאֻחרת: בֵּל) לשמור על יער־האֵלים. (כנראה, פָּשע חֻמבַּבָּה באלהי השמש, ועל־כן נגזר עליו עֹנש בידי גלגמש. אולם מתוך הדברים שנשארו בלוּח לא הֻבררה לנו חטאתו). גלגמש הקהיל את הזקנים וספּר להם את הדבר, שהוא אומר לעשות, והזקנים ברכוהו, שישוב אליהם לשלום. אחר־כך הלכו גלגמש ואנגידו אל המלכּה רישַׁתְּ־נינליל (אמו של גלגמש), שהיתה גם כּהנת לאֵלה נינסוּן, הממֻנה על שלום מלכי ארך. מקום מושב המלכּה הוא באֶגַל־מָח (אֶגַל בשוּמֵרית – בית גדול, ארמון, מקדש אלהים. את המלה הזאת קראו הַשֵׁמיים: הֵיכָל – ושמוּשהּ תדיר גם בעברית. מָח – הוראתו בשוּמרית: נעלה, נִשָּׂא). שמה באו שני החברים, והמלכּה חרדה לקראתם, ואחר־כך עלתה על הגג והקטירה לשמש (המזבחות על הגג אשר עשה אחז מלך יהודה, מי שהנהיג בירושלים את עבודת אלהי אשוּר, הָזכּרו במלכים ב, כ“ג, י”ב) והפילה לפניו תחִנתה והשביעה אותו להשיב את גלגמש בנהּ בשלום אל ביתו. אחר־כך פנתה אל אנגידו (וכנראה, זרזה אותו לשים עיניו על גלגמש בשעת המלחמה עם חֻמְבַּבָּה). כאן מופיע לפנינו המניע של אהבת־אם וצער־אם: האֵם שׂמחה לגדֻלת בנה וגבורתו, אולם דואגת היא לגורלו. מניע זה נמצא גם באיליַדה של הוֹמֵרוֹס: תַּטִידָה אמו של אכילֵס מכינה לו את כלי־הנשק למלחמתו עם הֶקטוֹר ומתיַפּחת על גורלו הנגזר עליו. אולם באיליַדה נמצא עוד מניע שני ויותר דק: צער האשה־האם (אנדרומַכי אשת הֶקטוֹר, מדבּרת קשות אל בעלה קדם צאתו למלחמה). המחַבּר של מעשה־גלגמש לא ידע את המניע של הרעיה הנאמנה. תפקיד האשה מצטמצם בתחום האֵם. – אהבת הבעל והאשה נחשבה לטָפל, ובכלל אין לאשה ערך מכריע בשירה זו, מה שאין כן בשירת העִברים (שרה, רחל, דלילה וכו') ובשירת היוָנים. בסוף הלוּח הרביעי היה כתוב על־דבר יציאת גלגמש ואנגידו לדרך. אנגידו נבהל פתאֹם, וגלגמש דבּר אליו דברי־כבוּשים והפיח בו רוּח־גבורה. הפרטים לא נודעו לנו כהלכה.


הלוּח החמישי נהרס כמעט כֻּלו, רק קטעים קטנים אחדים נשארו ממנו. דבר זה מעכּב מאד בעד הבנת השירה, כי הרי בלוּח זה סֻפּר על המלחמה עם חֻמבּבּה. פתיחת הלוּח היא נאה מאד. הגבורים נִגשים אל יער־האלהים, הוא גן־האלהים, או יער־לבנון, הנזכר בכתבי־הקֹדש (“ביד מלאכיך חרפתּ אדֹני ותאמר: ברב רכבי אני עליתי מרום הרים, ירכתי לבנון, ואכרות קומת ארזיו, מבחר ברושיו, ואבואה מלון קצו יער כרמלו… ארזים לא עממוהו בגן אלהים… כל עץ בגן אלהים לא דמה אליו ביפיוֹ”). יער־הארזים הזה (“הלבנון”) נמצא בהר. הדבר הזה מובן על־פי התנאים הטוֹפּוֹגרַפיים של ארץ שנער, שהיא בִקעה כֻלה ומקומה קרוב לקַו־הַמַּשוה. ארץ זו טובלת כל הימים בלהט שמש־הדרום הבוערת, ואין בה כמעט אילנות מלבד התְּמרים. היערות נמצאו מצפון לארץ בבל, בהרים אשר מעבר לנהר חדקל, ומפני זה יער־הארזים והר־הארזים הם שני שמות נרדפים בהשקפת הבבלים. הר־הארזים אשר בצפון הוא משכּן האלים, על־כן נקרא הר־הארזים או הלבנון גם הר־האלים ושם ארמון אִרְנִינִי (=עִשְׁתַּר). סִמן משכּן־אלהים בלשון השוּמֵרית(אֶ־קוּר) הוראתו – בית־הר. מקום האלים בהר מועד ירכתי־צפון הָזכּר גם בפרק י"ד של ספר ישעיה, שחֻבּר על־ידי נביא אחד, שחי בסוף זמן גלות־בבל וידע את השקפת־העולם של הבבלים. ואולי מפני זה נקראה גם העיר ירושלים, במקום משכּן־אלהים, באַחד המזמורים בשם הסמלי “ירכתי־צפון”. (ההשקפה העתיקה של עם ישראל דרשה את הר־האלהים סיני או חורב או שׂעיר – בקצה הדרום). גם ישעיהו, הנביא העתּיק, ידע על־דבר “ירכתי לבנון” (מצפון לארץ־ישראל), ששם משכּן־אלהים. והנה גם היוָנים קבעו לאלהיהם משכּן בהר אולימפּוס, בקצה גבול ארצם מצפון. האמנם רק המקרה, שכל הארצות האלה פגעו בהרים גבוהים מצד צפון, הביא לידֵי קביעת משכּן האלים ביערות־ההרים של הצפון? או להשקפה זו סיְּעה גם הרזיוּת, האפלה־למחצה של הצפון, שאין אור־השמש חודר שמה? – ברֹב ענין מסֻפּר כאן על התקרבות הגבורים אל יער־הארזים: הם עומדים בתמהון, כבני־כרך, שראו לראשונה טבע מוּזר להם, מביטים אל קומת הארזים הענֵפים ורבי־העלים, אשר צִלָּם יפה ונחמד ומרנין את הלב. חוש עֹנג־הטבע הזה אינו תדיר ביצירה הבבלית. במָקום זה נקטע הלוח ונשאר רק סופו הלקוי מאד. באמצע הכניסו החוקרים בדרך־השערה קטעים, המספּרים על שלשה חלומות אנגידו, שפתר גלגמש לטובה. בסוף הלוּח היה תאוּר המלחמה עם אנגידו, אולם רק מעט־מזער נִצל מספּור־המעשה.


הלוּח הששי: גלגמש ואנגידו המיתו את חֻמבּבּה וטִהרו את כלי־זינם. עוד הם עומדים ביער־האלים (כנראה), והנה הביטה עִשתּר האלה (כנראה, ממרום הֵיכלה אשר על ההר) אליהם וחָמדה את יפִי גלגמש ובִקשה ממנו לבוא אליה. גלגמש סרב (מניע מעשה יוסף הצדיק ואשת פוטיפר) ודבּר אל האלה קשות והזכיר לה את המעשים הרעים, שעשתה לכל הברואים, אשר עגבה עליהם. נאום גלגמש הוא צרור־פרחים משדה הַמִּתּוֹלוֹגיה הבבלית העתּיקה. אהובהּ הראשון של עִשתּר, אלוף־נעוריה היה דוּמוּזִי או תַּמּוּז, שקבעה לו האלה מספּד מדי שנה בשנה. המספּד הזה הוא אֵבל העמים הקרובים אל הטבע ביום תקופת־תמוז, כשמתחילה החַמה לרדת בגלגל, הימים הולכים ומתמעטים והחֹם מיבּש את כל הזרעים; גם בירושלים היו הנשים מבַכּות את התמוז קרוב לזמן חרבּן בית־ראשון, כשפשטוּ מנהגי האשורים והבבלים בארץ יהודה. היוָנים קבּלו את המִּתּוֹס הזה מן הַשֵׁמיים (=הצדונים), והתמוז נקרא בפיהם בשם אדוניס (אדון). יתר אהוביה של עִשתּר היו העוף, כַּפּי, האריה, הסוס, הרועה שנהפך על־ידי האלה לזאב, ואִישוּלַנּוּ (הגנן של אַנּוּ) שנהפך לדַלַּלּוּ (חיה, שדמוּתה לא התבררה). כל המעשים האלה (מלבד המעשה על־דבר אישוּלנוּ) נפרטו כאן על־ידי גלגמש בלשון קצרה (מחַבּר השירה לא האריך בפרטים, מפני שהיו מפֻרסמים בקרב עמו). אחרי אשר השיב גלגמש את פני האלה, עלתה חמתה עד־להשחית וצעקה אל אביה אַנּוּ, אלהי השמים, והתאוננה באזניו על גדופי גלגמש וכסתה על סִבּת המעשה בנכלי אשה. כאן רואים אנו את השקפת השמיים העתּיקים על ערך האשה המוּסרי, שהיה שפל מאד בעיניהם. (ככה גם אשת פּוטיפר עונה שקר ביוסף לפני בעלה). עִשתּר דרשה מאת אביה לברֹא שור־שמים (“תורא דבי עִלאי”), שאש יוצאת מנחיריו, ולשלחו אל עיר ארך לעשות נקמות בגלגמש. כששבו הגבורים אחרי נצחונם על חֻמבּבּה אל העיר, פגשו את שור־השמים, ששרף בהבל־פיו מאות אנשים. פרשת המלחמה עם השור נשחתה מאד בלוּח. שומעים אנו, כי תפש אנגידו את שור־השמים בזנבו וגלגמש המיתוֹ (בהכּותו בגרזן על קדקדו בין הקרנים ובין העֹרף?). עִשתּר עלתה על מרומי חומת־ארך וקללה בקול גדול את גלגמש, שהפר את עצתה והמית את שור־השמים. וכשמוע זאת אנגידו הניף את שוק(?)־הימין של השור וזרק למעלה אל פני האֵלה וקרא אליה לרדת למַטה, למען יעשה לה כמו שעשה לשוֹר. עִשתּר אספה את הכֹּהנות והקדֵשות ועָרכה מספּד לשור־השמים, וגלגמש ואנגידו נכנסו אל עיר ארך והביאו את קרני השור המת, שהיו לפֶלא בעיני כל רואיהן. יושבי העיר הריעו לקראת גלגמש והִללו אותו בשירים. גלגמש עשה משתה גדול, ואחרי אשר היטיבו המסֻבּים את לבּם, שכבו אל מטותיהם ויָשנו, אך שנת אנגידו נדדה מעיניו. הוא חלם חלום ונעור וספר את חלומו לגלגמש.

כל מעשה המלחמה עם חֻמבַּבּה ועם השור של עִשתּר הוא על־פי תכונתו שירת־גבּורים, ומעשי־גבוּרה דומים לאלה סֻפּרוּ בפי היוָנים המאֻחרים על הֶרַקלֵס הגבּור ועל תֵּיסֵיאוס וסיעתם. פה נוגע אֶפּוֹס־הגבּוֹרים הבּבלי באֶפּוֹס היוָני ונראה, כי הספּורים על־דבר גלגמש, שנתגלגלו לארץ יָון, פשטו שם צורה וקבּלוּ צורה יוָנית לאֻמית בספּוּרים על־דבר מעשי הגבּורים שלהם (הספּוּרים על־דבר הרַקלס הרי הם בעִקרם ילדי־נכרים: ממקור־הצידונים לֻקָּחוּ – ואלה קבּלוּ אותם מן הבּבלים), ואף־על־פי־כן נשאר בהם הרבּה מן התֹּכן הראשון. גם המריבה בין עשתּר ובין גלגמש נמצאת בשנוי־צורה בשירת האיליַדה (דיוֹמָדס גבּור ארגוס נלחם עם אפרוֹדיטי – היא עשתּר היוָנית – ומוחץ אותה). בכלל, תֹּכן שני הלוחות האלה קרוב יותר אל ספּורי המִּתּוֹלוֹגיה היוָנית מאשר אל הספּוּרים שבכתבי־הקֹדש, שבּקש יֶנְסֶן לראות בהם גלגול מעשה־גלגמש.


הלוח השביעי תֵאֵר, כנראה, את מחלת אנגידו. רק מעט־מזער נשאר מתּכנו, וכל המעט הזה – מקומו כאן מוּטל בספק. אנגידו חלה, קדחת להטה את בשרו, חלומות רָעים וחזיונות נוראים בעתוּהוּ, והוא הוציא מפיו דברים מוּזרים כמטֹרף. שנים־עשר יום נמשכה מחלת אנגידו (לפי המסֻפּר בלוח הישן, שמצא מַיסנר, חָלה אנגידו שבעה ימים ושבעה לילות. זהו מספָּר מסֻגנן, שנמצא גם באיוב, ב, י"ג). גם הקטעים המעטים, שהכניסו החוקרים בדרך־השערה אל הלוח השמיני, מקומם בו הוא בכלל־ספק. בלוח זה נמצא ספּור על־דבר מוֹת אנגידוּ, ועל הצער הגדול, שתּקף את לב גלגמש למאורע הזה. הגבּור מקונן על ידידו ופוֹנה בדברי־רגש אל המת המוּטל לפניו. ממקום אחר (בלוחות ט–י) יודעים אנו, שהתאבּל גלגמש על ידידו ששה ימים וששה לילות ולא רצה לקבּל תּנחומים, וביום השביעי נתן את עצמות אנגידו לקבורה. אולם אחרי מות ידידו לא מצא לו מנוחה עוד בארך עיר־מלכותו. בכל פִּנָה וּפִנָּה ראה את צֵל המות. הוא עזב את עירו ויצא לנוע בארץ, דרך שדות וערבה, מדבּר־חוֹל והררי־אֵל, דרך נהרות ויַמים, לבקש את מעון אביו הראשון אֻתְּנַפִּשְׁתִּים, מי שהיה לפנים בן־אדם וזכה לחיי־עולם לחזוֹת את פני האֵלים.

גדול כֹּח משורר מעשה־גלגמש בהבלטת האֹפי היסודי, האלמנטרי, במאורעות חשובים. בכל מאורע גדול הוא כאִלוּ מצַיֵר מעשה־בראשית: הציור של המאורע והרֹשֶׁם של המאורע הם, כביכול, הראשונים בזמן ובמעמד. בבריאת אנגידו כאִלו מסר את בריאת אדם הראשון. גם חיי אנגידו, קֹדם שהגיע לדעת, הם חיי האדם הראשון היחידי בעולמו. גלגמש ואנגידו באים אל יער־הארזים, ומיד עולה לעינינו תמונת הזוג הראשון של בני־אדם, שראה בפעם הראשונה את היער עם הדרוֹ ורזיו, מאורע ראשון ורֹשֶם ראשון הוא גם מוֹת אנגידו. הקורא מקבּל רֹשֶם, שקֹדם זה לא ראה עוד גלגמש – או האדם בכלל – את הַמָּוֶת. כל מעשי גלגמש אחרי מוֹת אנגידו הם בבחינת־מה מעשי האדם הראשון, שראה את המות הראשון. המניע החביב על הַצַּיָּרים: תמונת אדם הראשון העומד לפני הבל המת. אולם על־יד אדם עומדת חַוה, עֵזר כנגדו ונֹחם בצרתו. גלגמש נשאר בודד, כל העולם וכל האנשים אינם שֹׁוִים בעיניו למַלא את מקום אנגידו. אולם יותר מצערו על אבֵדה זו גדול פחדוֹ מפני המות, שראה אותו פנים אל פנים. “אימות מות נפלו עלי, על־כן ארוּץ דרך שׂדות והרים אל מעון אֻתְּ־נַפִּשְׁתִּים”.


הלוחות ט – י"א מסַפּרים על עצם נדודי גלגמש, הבּורח מפני המות והמבקש לו את סם־החיים. כל מעשי־גבורותיו בעת נדודיו אלה אינם אלא טפל. בעִקר אין לבּו הסוער נמשך יותר אחרי עלילות גדולות, כי־אם רצון אחד ממלא את לבּו ואת כל הוָיתוֹ – למצֹא את הסוד של חיי־עולם. כל גבוּרותיו הראשונות הן כאַיִן בעיניו, מן הרגע שראה את אנגידו איש־ימינוֹ שוכב לפניו בלי רוח־חיים. מקרה אחד וגורל אחד לו ולחברו: השלישית האחת שבּו – חלק האדם – תכריע אותו לשחת; אולם עוד שתי שלישיותיו אלֹהים – והוא מקַוה להשיג את סם־החיים, שיפדה אותו מידי מלאך־המות.


בלוח התשיעי הגיע גלגמש בנדודיו אל הָרי מַשׁוּ אשר בסוף העולם (יש לחשֹׁב, שזהו הר Masios הגבוה בהרי אררט של ארמיניה, שאליו הגיע אלכסנדרוס מוקדון בספּורי־המעשיות שעליו, המיֻחסים לקַליסתָּניס, שנמצאוּ גם בעברית; קצתם השתּקעו בתלמוד ובמדרשים, וספּור־המעשה כֻלו הוא מזמן ימי־הבֵּינים), הם הרי־חֹשך. שם נמצאו שערי השמש, שבהם המאור הגדול יוצא בבֹקר ושב אל מעונו עם דמדומי־ערב. ההרים האלה נוגעים בזבול השמים ושפּוליהם מגיעים עד שאוֹל־תחתית. זוּג אנשים־עקרבים שומרים על שערי השמש, והם נוראים ואיֻמים וכל המסתּכּל בהם הוא בן־מות. גלגמש ראה אותם ומרֹב פַּחד שֻׁנה עֹז פניו – ואחר־כך התחזק והשתחוה לפניהם. האיש־העקרב פנה אל בת־זוגו להבּיע את תמהונו על האורח הבּא, ואחר־כך הֵסב את פניו אל גלגמש ושאלוֹ, מה ראה לעַנות את כֹּחו בדרך הרחוקה והמלֵאה חתחתּים. גלגמש ספר לו, שהוא רוצה ללכת אל אביו אֻתְּ־נפּשתּים, אשר בא בסוד־אלהים וראה חיי־נצח. האיש־העקרב ענה את גלגמש, כי הדרך בהרי־החֹשך היא נוראה, דרך אפלה וצלמות, שלא עבר בה איש, והיא מַהלך שתים־עשרה שעות כפוּלות. אולם גלגמש פצר בו להראותו את הדרך, והאיש־העקרב ברך אותו ושלחהו אל בין ההרים. שתים־עשרה שעות כפוּלות עָבר גלגמש בין הרי־חֹשך, – עד אשר אורוּ עיניו: הוא הגיע אל גן־האלהים אשר על חוף הים הגדול. בגן־אלהים זה האילנות נושאים אבני־חן (“בעדן גן־אלהים היית, כל־אבן יקָרה מסֻכּתך, אֹדם, פטדה ויהלֹם, תרשיש, שׁהם ויָשפה, סַפּיר, נֹפך ובָרְקַת וזהב, מלאכת תֻּפּיך ונקביך בך”. יחזקאל, כ“ח, י”ג, וכו'). בגן הזה ישבה על כסאה האלה סִידוּרי־סַבָּתּוּ.


הלוּח העשירי: כראות האלה את גלגמש – סגרה את שערי הגן, אולם גלגמש פוצץ את השערים בחזקה ונכנס אל הגן. האלה שאלה אותו לדבר בואו, והוא ספּר לה על מות אנגידו ועל פחדוֹ מפני המות ודרכּוֹ אל אֻתְּ־נַפִּשְׁתִּים למצֹא סם־חיים. האלה ענתה אותו (דברים אלה נמצאו רק בלוּח של מַיסְנֶר): “גיש, (גלגמש), אנה תרוץ? החיים, אשר אתה מבקש, לא תמצא לעולם, כי למות בראו האֵלים את כל הנולדים – ואת החיים נטלו לעצמם”. ואחר־כך נתנה לו עצה טובה: לשמוח בחֶלקו תחת השמש, לאכול ולשתות ולהתענג יומם ולילה, לעשות כל ימיו כחגים, ללבּש לבנים ולסוך את ראשו ולעַדן את בשרו, לחדוֹת בילדיו האוחזים בידיו ולראות בטוב עם אשת־נעוריו. דברים אלה כצורתם וכתכנם הם כללי החיים של מחבּר ספר־קֹהלת, שנואש מִלֶּכת בגדולות ובנפלאות והתפשר עם גורלו, כי הכּל הבל (ו, ז–י, פסוק ח: “בכל־עת יהיו בגדיך לבָנים ושמן על ראשך לא יחסר”). חשוב הדבר, שפרשה זו נשמטה בלוּחות מעשה־גלגמש שבאספת אֵסַר־בָּנִיפַל (דוקא במָקום זה שלֵם הוא הלוּח העשירי ואין בו לקוּי). איזה דֹפי מצא העורך האשוּרי בדברים אלה? או השמיט אותם פשוט, מפני שלא עשו פרי? אולם בהוציאו את הדברים מעצם הספּור החליש את כֹּחו הדרַמַּטי.

אולם גלגמש לא התיָאש ולא בוש מתקותו למצֹא את משכּן אֻתְּ־נַפִּשְׁתִּים ואת סם־החיים. דבריו חזקו על סַבִּתוּ האלה, והיא יעצה אותו לפנות אל אוּר־שַׁנַּבִּי (במהדורה הבבלית העתּיקה: סור־סַנַּבּוּ) הַסַּפְן, המעביר אל מעון־הבּרָכה, ששם יושב אֻתְּ־נַפִּשְׁתִּים (אוּר־שנבּי דומה קצת לחרון של הַמִּתּוֹלוֹגיה היוָנית, המעביר את המתים דרך ים אכֵירוֹנט אל נחלתם מעֵבר לארצות החיים), ולבקש אותו, שיוליכהו אל אֻתְּ־נפּשתּים. רק מַעבּרה אחת נשארה לגלגמש להגיע למחוז־חפצו, והמשורר עצר כדרכּו את העלילה, כדי לחַזק את הדרַמַּטיוּת של המאורעות, והדבר עלה בידו. אולם דוקא במקום רב־ענין זה לַקה הלוּח העשירי. יש לשער, כי הגיע גלגמש אל מקום־תּחנותו של אוּר־שנבּי ולא מצא את הַמַּבּוֹר. הוא צעק ולא נענה, ומרֹב כעסוֹ שבר את התֵּבות (?) עם האבנים שעל־יד הספינה. והנה שב הַמַּבּוֹר אוּר־שַׁנַּבִּי ושאל את גלגמש לסבּת בואוֹ. ושוב האריך הגבּור לסַפּר על צרתו ונדוּדיו ומחוז־חפצו. אוּר־שנבּי חמל עליו והביט אל הספינה וַיַּרא, כי שבר גלגמש את תבות(?) האבנים, ולא תוכל הספינה לעבור את מי־המות, שכּל הנוגע בהם הוא בן־מות. אולם בַּמָּקום הדרמטי הזה לא רצה המשורר להאריך את העלילה. אוּר־שנבּי מצא עצה: הוא צוה על גלגמש לכרות ביער מוטות (?) עצים ולהביא אליו, כדי שתוכל הספינה לעבור עליהם (או ביניהם?) במי־המות. גלגמש הביא מאה ועשרים קורות ואחרי־כן נסעו שניהם בספינה ועברו בים הגדול דרך חמשה וארבעים יום בשני יָמים, וביום השלישי הגיעו עד מי־המות. אוּר־שנבּי צוה על גלגמש לזרוק אל מי־המות (?) את המוטות (?) אשר עמו. אולם מאה ועשרים המוטות לא הספּיקו למען עבוֹר במי־המות, ולפיכך הוציא גלגמש את תֹּרן הספינה וזרק אותו לתוך המים (תמונה זו אינה מחֻוֶּרת כל־צרכּה) ולבסוף הגיעו אל החוף של שפך הנהרות, ששם נמצא מעון אֻתְּ־נפּשתּים “הרחוק” (או “העַתּיק”). איש־הפּלאות הזה תָמה מאד בראותו אדם חי מתקרב אל מעונו, ושאל את נפשו (ולא את אשתו – כמו שעשה איש־העקרב) מי הוא. במוֹנוֹלוֹג הזה כאִלו התכַּוֵּן המשורר לשרטט את הפגישה הדרמטית שבּין אֻתְּ־נפּשתּים, מי שבּא בסוד־האלים וזכה לחזות את פניהם לנצח, האדם המאֻשר והשלֵו השוכב כל הימים על גבּו במנוחת־עדנים, ובין גלגמש הסוער, השואף לגדוֹלות, הנודד בלי־הרף ומבקש את נתיב האֵלים (כאן נמצא לִקוי במָקום רב־ענין, אולם הענין גלוי ומבֹאר, כי הוא מחֻיָּב מעצמו). גלגמש נגש אל איש־האלהים, וזה שאל אותו לסִבּת בואוֹ. גלגמש ענהו, כי הוא מיוצאי־ירכו, פרט לפניו את מאורעות חייו ואת פרשת נדודיו, ואחר־כך גִּלה ל“רָחוק” את תכלית בואו. אֻתְּ־נַפִּשְׁתִּים השיב אותו, וראשית תשובתו נמחקה בלוּח. נשארו רק דִברי־כבושים בתחִלה בצורת שאלה (בסגנון הנמצא לרֹב בספר־איוב) ולסוֹף בצוּרת מוסר־השכּל: בלדת האדם מתאספים האַנּוּנַקִּים (בני־אלהים הממֻנים על חיי האדם – הם המזלות, הכוכבים) ויחד אתם אֵלת־הגורל מַמֶּתּוּ (היא מְנָת או מְנִי של הַשֵּׁמיים, Μοiρα של היוָנים, ונראה שהיא גם אָרֶשְׁכִּיגַל מלכּת השאוֹל) והם קובעים את מדת ימי־האדם, אולם לא את ימי מותו. (יש מי שרצה למצֹא בזה רמז לאמונת תחית־המתים. אולם הפּשט הנראה הוא: חרוצים ימי חיי האדם – ולשנות מותו אין־קץ!).


הלוּח האחד־עשר: גלגמש לא התיאש לשֵמע דברי אֻתְּ־נַפִּשְׁתִּים. הוא הביט רגע בפני ה“רחוק” וראה, שהוא בן־אדם כמוהו ולגבורה ולמעשי־מלחמה הוא נופל ממנו, ושאל אותו: במה זכית רק אתה לבוא בסוד־האלים ולראות חיי־עולם? אֻתְּ־נַפִּשְׁתִּים הוא המכֻנה אַתְרָה־חָסִיס (החכם ביותר), ועל־כן נקרא בפי בירוסוס הכשדי בשם Είτοδρος , ספּר לגלגמש את כל פרשת המבּול, שבּא על עיר שוּרִפּק שעל נהר פרת והציף את כל העיר ויושביה, ונשאר רק הוא ובני־ביתו והחיה והבהמה שאסף עמו אל האניה, אשר בנה לו במצוַת אֵאָה אלהי המים, הוא נִין־אִיגִי־אַזָג. פרשת־המבּול הזאת, הדומה בכללה וברֹב פרטיה לפרשת־המבּול של ספר־בראשית, נתפרסמה לראשונה על־ידי ג’וֹרג' סמית ועשתה רֹשֶם חזק על האנגלים מעריצי כתבי־הקֹדש. במשך יובל־השנים, שעבר מיום צאתה לאור, צמחה עליה ספרות גדולה, ואין כאן מקום להאריך. בקוֹמפּוֹזיציה של מעשה־גלגמש לא באה, כנראה, פרשה ארֻכּה זו (שהיתה חביבה על הבבלים, ולפיכך נשתמרו ממנה קטעים רבּים), אלא כדי לעכב את העלילה ולהפיס קצת את דעת הקורא, הַמֵּצר בצערו של גלגמש. אחרי הספּור על־דבר המבּול ועל מתּנת חיי־עולם, שקבּלו אֻתְּ־נפּשתּים ואשתו מעם האל אֵאָה, שב המשורר בקפיצה אל עִקר המעשה. שומעים אנו, שחלום גלגמש על חיי־עולם לא נפתר עוד על־ידי תשובת אֻתְּ־נפּשתּים הראשונה. “הרחוק” פנה אל גלגמש ואמר לו: “רצונך למצֹא את החיים אשר אתה מבקש? אל תשכב ששה ימים ושבעה לילות”. גלגמש ישב תחתיו, והנה באה הַשֵּׁנה וטפחה על פניו כרוּח־זלעפות. אֻתְּ־נפּשתּים לָעג לגורל הגבּור המבקש חיי־עולם, שאינו יכול להעביר חבלי־שֵׁנה מעל עיניו. והנה נתגלגלו על גלגמש רחמי אשת אֻתְּ־נפּשתּים (מניע האשה הרחמניה), והיא בקשה את בעלה להשיב את רוּח הגבּור ולשלחו בשלום אל ארצו. אֻתְּ־נפּשתּים נעתּר לדבריה. המעשה בשבעת הלחם אינו מחֻוָּר כל צרכּו. ורק בדרך־השערה (שהיא מתנגדת קצת למשמעות לשון־הספּור) כתב גרָסמַן, שאלמלא נרדם גלגמש עד שֶׁנָּאפה הלחם השביעי, כי־אז לא תקפה עליו שֵׁנה יותר וזָכה לחיי־עולמים. על־על־פנים הַמַּסטיות של ששה שלמים ואחד חסר (ששה ימים ושבעה לילות וכדומה) נמצאת במספר הלחם. כשהֵעיר אֻתְּ־נפּשתּים את גלגמש משנתו, נואש הגבּור מתקותו למצֹא חיי־עולם, ושאל בצערו את “הרחוק”: “מה אעשה ואנה אלך? בחדר־משכבי ובכל מָקום אורב לי המות!” אֻתְּ־נפּשתּים חמל עליו: בתחִלה חֵרף את אוּר־שנבּי (על אשר הביא את גלגמש אליו?) וגזר עליו, שלא יוסיף לעבור בספינה אל נוֵה־הבּרָכה, ואחר־כך פקד עליו להסיר מעל גלגמש את בגדיו הצואים והבּלואים ואת עורות־החיות ולהלבישו בגדי־יקר, שלא יְבלו מעליו עד בואו אל ביתו בשלום. אוּר־שנבּי וגלגמש עלו על הספינה – ושוב רִחמה האשה על הגבּור ושאלה את בעלה: “מה תתן לגלגמש חֵלף נדודיו ויסוריו, ובמה ישוב אל ביתו בשלום?” אֻתְּ־נפּשתּים קרא אל גלגמש וגלה את אזנו על־דבר עשׂב־הקסם הנמצא בלב הים. גלגמש קָשר אבנים אל בשרו וירד אל המצולה ודָלה משם את העשׂב הזה, ועלה על הספינה והניח את העשב לצדו. בעשב זה היה כדי להשיב את גלגמש לעלומיו. אמנם חיי־עולם לא נִתּנו לו, אבל סגֻלה נמצאה בידו – לחַדש את ימי־נעוריו (מובן מאליו, כי רק פעם אחת אפשר לאכול את העשב הזה; ועל־כל־פנים אין כאן סגֻלה לחיי־עולם). אולם גם נחמה קטנה זו, שבּאה לגלגמש לאחר יאוש, נכרתה ממנו. כשראה בדרכּו (על חוף הים?) באר־מים וירד שמה לרחוץ את בשרו, הרִיח נחש (האויב הנצחי של האדם – נושא הקללה של ספר־בראשית) את ריח עשב־הקסם ועלה וגנב אותו ונעלם. גלגמש שב ולא מצא את העשב ובָכה תמרורים. הוא השׂיח את צרתו לאוּר־שנבּי: “למי היה שׂכר בעמלי? למי שפכתּי את דם־לבי? לזוחל־עפר!” בלב נשבר הגיע גלגמש אל ארך, – וכדי להפיג קצת את מרירות הרשֶׁם מסַפּר המשורר, כי בשובו אל עירו הראה הגבּור לאוּר־שנבּי את כל חֹסן חומותיה ויסודותיה והתפאר לפניו בבניניו, וכנראה, נתן לו גם אחֻזת־נחלה, בית שדה וכרם בגבול העיר.


עם סוף הלוּח האחד־עשר נחתם באמת ספּור־המעשה. הלוח השנים־עשר מסַפּר לנו על השבּעת־המת, שעשה גלגמש. שתי פעמים לא הצליח, אֶנליל וסין השיבו את פניו; רק אֵאָה אלהי המים, הטוב והמיטיב לאדם, חמל על גלגמש ופקד על נֵרְגַל להעלות את צל אֶנגידו מארץ־תחתיות. גלגמש פנה אל צל ידידו וחקר מפיו לדעת את גורל היצורים אחרי מותם. אנגידו עצר במלים, כדי שלא לגרום צער לגלגמש. אולם הגבּור פצר בו לגַלות לו את “חֻקי הארץ”, ואפילו בתנאי שיבכּה עליהם יומם ולילה בלי־הפוגות, ואנגידו תאר לו את חלק האדם הקבור באדמה, המחבק אשפתות ורִמה אוכלת בשרו. ושוב שאל אותו גלגמש למשפט הגבורים בשאוֹל, ואנגידו גִלה לו, כי מי שנפל במלחמה – אביו ואמו סועדים את ראשו בארץ־תחתיה ואשתו עומדת עליו (דבר זה מזכיר קצת את הפרשה הסתומה ביחזקאל, ל“ב, י”ז – ל“ב, שבּאה בה ערבוביה של תמונות ומֻשגים; מדברי הנביא של סוף זמן גלות־בבל – ישעיה י”ד, ו וכו' – לומדים אנו, שהמלכים יושבים בשאוֹל על כסאותם ושוכבים בכבוד איש וביתו). אולם רע ומר גורל המתים, שהָשלכו נבלותיהם על־פני השדה, כי רוחותיהם תועים בשאוֹל מבּלי מצֹא מנוחה. (בזה מתברר לנו ענין “קבורת־חמור”, שהָזכּר בירמיה, כ“ב, י”ט). והמת, שאין קרוביו בארצות־החיים דואגים לו ואינם מביאים לו מזונות על קברו, מלַקט שיָרי קדרוֹת ופרורי־מאכלים, המתגלגלים בחוּצות. בזה תם ונשלם ספּור המעשה. המשורר לא תאר את מות גלגמש, כי לא היה צֹרך בדבר זה. אחת היא לנו, אם האריך ימים או מת תֵּכף אחרי שוּבו ממעון אֻתְּ־נפשתּים (כמו שחשבו מקצת החוקרים, שעל־דעתם נגמר הענין בסוף לוּח י“א, ולוּח י”ב הוא השלָמה מאֻחרת), או אחרי שמעוֹ מרוח אנגידו על־דבר חֻקי־השאוֹל. המות נחתך עליו, – והדגשת העוּבדה של המות ופרטיה נחשבה למותר בעיני המשורר. ואף־על־פי־כן לא נתקררה בזה דעת החוקרים והמתַרגמים החדשים, ויש מי שֶׁסִּיֵּם את תרגום־המעשה בתאוּר מות הגבּור.


בתור יצירה אמנוּתית מעשה־גלגמש, בלי־ספק, הוא אחת הפנינים היקרות של ספרות ימי־הקדם. בצוּרתו שלפנינו אין זו יצירה עממית, אלא מעשה־אמן. הקוֹמפּוֹזיציה מְרֻכָּזָה מאד – אישיות הגבּור גלגמש שׂוררת בכל השירה, ואף לרגע (מלבד, אולי, בפרשת המבּול) תמונתו אינה זזה מעין הקורא. ההתפתחות של העלילה היא נאה מאד ויש בה מעין אחדוּת (שחסרה אותה שירת האודיסֶיה וגם שירת האיליַדה). את כל כֹּח המשורר־האמן אנו רואים בלוחות י–י“א, וגם י”ב, מלֵאי התֹּכן והעלילה. הפּשטוּת של התֵּאור היא יסודית (אלמנטַרית), מכֻוֶּנת לראיה הנצחית של האדם. העלילה היא כאן העִקר, גם רבּים מן הנאומים מבּיעים לנו, כמו בדרַמה, את הגורמים הפנימיים שבעלילה. לעֻמת־זאת מצאנו גם פרטים ונאומים, המעכבים את העלילה (כמו הנאומים הכפולים פעמים אחדות). אולם הדבר נעשה במחשבה תחלה. ככל יוצר שֵמי לא שָׂם המשֹורר את לבו לשטח מעשי־האדם בלבד, אלא הציץ לתוך נשמתם. על־כן לא האריך בציורי הטבע, כמעשה המשוררים האֶפּיים היוָנים, ולא סלסל בתאוּר החיצוני של המעשים, שיש בו כדי להסיח את הדעת מערכּם הפנימי. יצירה אפּית זו היא בעלת אֹפי דרמטי ככל השירה האֶפּית של השמיים. הסטַטיוּת שבמאורעות נחשבה בעיני המחַבּר לטָפל, והדינַמיוּת לעִקר. בכל־מעשה רואה המחבּר את הַסִּבּה ואת התוצאה. בשלֹשת המאורעות אנו מרגישים קדם־כּל את הכרח־ההדרגה הפנימי שבהם.

החזון של מחבּר השירה הזאת הוא איתן ומקיף. הפשטוּת האיתנית של כשרונו העלתה לפנינו דמות “חותם תכנית כליל־יֹפי”, – את האדם האידיאַלי של חזון הנשמה הבבלית־האשורית – הַבִּטוי השירי העליון של תמונות הגלופים והפּסלים, שנמצאו בחרבות ארמנות מלכי־אשוּר. גלגמש הוא מלך הנוהג משׂרָתו ברָמה, שאימתו מוּטלת על כל עבדיו, והם מעריצים אותו ורואים את פניו כפני אלהים; הוא גבּור־ציד ובעל־מלחמה, לבבו כלֵב הארי אשר לא ישוב מפני כֹל; הוא חכם ונבון, יודע סתרי העולם, בונה ערים ומגדָּלים, שיעמדו לנצח; הוא בעל הרצון האדיר, המעורר אותו למעשי־גבוּרה שאין כמוהם והמחזק את כֹּחו לסבּול כל ענוּיים ויסורים. הוא מעפּיל להרוס אל סוד האֵלים. אדם חזק וקשה כזה הוא כליל־השלֵמוּת, לפי השקפת האשורים, – ועם־כל־זאת נשאר אדם, בן־תמותה. הטרַגיות היותר גדולה של גורל האדם התגשמה פֹה באישיוּת העליונה. אמנם אישיות זו רחוקה מהאידיאל של עם־ישראל: היא חסֵרה את המדות המוּסריות ואפילו את האהבה (הידידות עם אנגידו היא הופעה אחרת), ולפיכך גם אהבת־האשה לא נִכּרה בדמוּתו של גלגמש.


למעלה כבר דבּרתי בדרך־כלל על ספר יֶנסן Das Gilgameschepos in der Weltliteratur (Strassburg, 1906) – המלֻמד הזה רצה להוכיח, כי כל הספּורים שבכתבי־הקֹדש עד מות שלמה אינם אלא גלגול של מעשה־גלגמש (וממילא אין להם תֹּכן היסטורי), ובמקום אחר כתב, כי גם הספּורים על ישוּ הנוצרי וכמו־כן שירת האיליַדה והאודיסֵיה ואפילו שירת הַנִּיבֶּלוּנגים של הגרמנים יצאו מן השירה האשוּרית העתּיקה הזאת. אולם כל התורה הזאת אינה אלא דבר שבאמונה של המלֻמד האשכּנזי. הרעיון היסודי של גלגמש היה זָר גם ליוָנים (רעיון פּרוֹמִתּוֹס הוא קצת דומה אליו – אולם כֻּלו נושא חוֹתָם יוָני) ואין צריך לאמר – לעִברים. עם מעשה דור־ההפלגה פטרו כתבי־הקֹדש את כל העפּלת האדם, השואל להיות כאלהים, – ודרך עץ־החיים כבר נסגרה בפני אדם הראשון תֵּכף לבריאתו. מכּל־מקום נמצאו כמה ענינים (חלקיים) שָׁוים בין פרטי היצירה האשורית ובין היצירה של היוָנים ושל ישראל העתּיק. יש אשר הם דומים במקרה, ויש אשר נכּרת השפּעה מסֻימה של הספּורים הבּאים כאן על השקפת העמים העתּיקים. ספק הוא, אם מעשה־גלגמש נודע לבני־ישראל כצוּרתו (אין אנו יודעים אפילו את מדת התפשטות השירה הזאת בקרב האשורים עצמם). אולם דעות רבּות מן הַמִּתּוֹלוֹגיה הבבלית, שאנו מוצאים אותן כאן, נכנסו אל כתבי־הקֹדש. וכבר העירוֹתי על סמיכות ענינים שונים. השפּעה יותר רחבה של מעשה־גלגמש אנו מוצאים בספּור מעשה אלכּסנדרוס מוקדון המיֻחס לְקַלִיסְתָּנֵס (באמת אינו אלא יליד־הדמיון של עמי־המזרח), ששם מסֻפּר על מסע המלך הגדול אל הרי־חֹשך, כדי למצֹא את מי־החיים, ועל כל הרפתקאותיו בדרך.

בעִקרו של דָּבר מעשה־גלגמש חדש בעינינו גם על־פי חֹזק הבּטוי של הרעיון היסודי שבּו, וגם על־פי הכֹּח הגדול, שהשקיע המחבּר בַּבֵּרוּר העלילתי של הרעיון הזה.

פֵּרוש מקיף לשירה זו נכתב על־ידי הפּרוֹפֶסּוֹר הַבֶּרליני הידוע הוּגוֹ גרֶסְמַן. הסופר האשכנזי גיאורג א. בּוּרקהַרדט הוציא את מעשה־גלגמש מרשות־היחיד של המלֻמדים אל רשות־הרבּים של חוגי הקוראים המשכילים. הוא סתם את הפּרצים הגדולים שבהרצאת הספּורים על־פי כֹּח דמיונו, כִּוֵץ את חֹמר הספּור ואִחה את הקרעים. מהדורת בּוּרקהַרדט היתה לעינים לכל מתַרגמי מעשה־גלגמש החדשים. עד־עכשו נמצאו בידינו רק תרגומים בלשונות אירופּה, הרחוקות במוצאן, בזמנן ובנשמתן מלשון־המקור; והנה זכינו לתרגום עברי של שירה זו בידי משורר עברי, ובזה נִתְּנה לנו בת־קול יותר נאמנה של השירה העתּיקה הזאת, אשר לשונה נדַמה לנצח, בלשון הקרובה אליה, שלהּ משפט הגאֻלה והירֻשה.

י.נ. שמחוני.

ניסן תרפ"ד.





  1. The Chaldean Account of the Genesis. London, 1875.

    בתרגום גרמני: Die Châldâische Genesis. Leipzig, 1876  ↩

  2. Paul Haupt, Das babylonische Nimrodepos. Leipzig, 1884, 1891; Beitrâge zur Assyriologie 1, p. 49 sq.

    ועל־פיו תִּרְגֵּם אַלפרֶד יֶרֶמִיָּאס את הספר גרמנית: Alfred Jeremias, Izdubar־Nimrod. Leipzig, 1891.  ↩

  3. P. Jensen, Keilinschriftliche Bibliothek. Band VI. Babylonische Mythen und Epen. Berlin, 1900. P. 116 sq.  ↩

  4. Das Gilgamesch־Epos; neu ubersetzt von Artur Ungnad, erklart von Hugo Gressmann. Gottingen, 1911.  ↩

  5. בלוח הנזכר של מַיסנר נקרא בשֵׁם גִּישׁ, ובכתבת הנזכרה למטה – גיש־ביל־גמיש. בכל הלוחות בא קדם שמו סִמן־התֹּאר: אֵל (אַן בשוּמֵרית).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48512 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!