1. השופט המחוזי שימק: ידיד נעורים    🔗

את בדה פולטן – אז אמנם היה חותם את שמו במחברות של בית הספר בדריך פולטין – הכרתי כשהייתי בן שש עשרה ומשהו. עברתי אז ממקום אחר הישר לכיתה הששית של הגמנסיה שבה פולטין למד, ובאקראי, כדרך שיש ונקבעים גורלותיהם של בני הנעורים, הזדמנתי לשבת לידו על הספסל השרוט והמרוט שנגזר עלינו לחלוק.

אני זוכר את תלמיד הששית פולטין, כאילו ראיתיו אתמול: בחור ארוך גו בעל עור עדין ושיער חום־זהוב סמיך ומתולתל בתלתלים זעירים, שהיו בעליל גאוותו הגדולה; עיניו היו תכולות בהירות, בולטות מקוצר ראיה, אפו ארוך וסנטרו נסוג באופן בולט; ידיו גדולות ומזיעות, והוא התקשה לשלוט בהן – כללו של דבר תמונה של העדר פרופורציות, מבוכה ואי־יציבות האופיינית לנערים בגיל ההתבגרות. הוא נראה תדיר כנעלב והגיב בזלזול שקט וחסר סבלנות. במבט ראשון לא מצא חן בעיני; שמתי גם לב לכך שאין לו בכיתה אף לא חבר אחד, ושהוא מתנזר בהתנשאות מכל מגע עם קולקטיב הנערים.

אני לא הייתי בשום פנים תלמיד בולט, אבל לפחות נאבקתי בעקשנות ובמרירות־מה בכל הקשור לבית הספר, בחומר הלימודים ובמורים; הייתי נער קטן קומה, בלתי גמיש ומכוער, וזה לבדו מלא אותי רוח קרב ותחושה שאסור לי להיכנע. אולי זאת הסיבה שבעטיה עברתי את תלאות בית־הספר שרוט וחבול אמנם, אבל בכל זאת מנצח. גורלו של פולטין היה גרוע יותר; הוא היה אכול תאווה להתבלט ויחד עם זאת סבל נואשות מאימת הציבור; בבית הוא שינן את החומר עד כלות הנשמה, אבל כאשר נקרא אל הלוח, רעד סנטרו עד כדי שקשוק שיניים ולא הצליח להוציא מלה, ורק היה בולע בהתרגשות ופיקת גרונו היתה מקפצת לאורך צווארו הרזה והרך. “שב לך, פולטין,” היה המורה מסנן בהבעת גועל. “לוא רק טיפחת את המתימטיקה במקום את הבלורית!” פולטין היה מתיישב, מובס, בולע ובולע ועיניו התכולות מתמלאות דמעות; ותוך כדי כך היה מניע את שפתיו, כאילו רק עכשיו ניסח את התשובה הנכונה. בכדי שלא יתגלה שהוא על סף הבכי, הזעיף פנים כנעלב וכולו התנפח; היה זה ביטוי לבוז הנורא שהוא רוחש ל“בלתי מספיק” שקיבל, למורה, למתימטיקה ולבית הספר בכלל. המורים לא אהבו אותו והתנכלו לו ככל יכולתם. אני חשתי כלפיו צער כשעמד כך לידי וסנטרו רועד ופיקתו מקפצת, והשתדלתי ללחוש לו. תחילה היה נעלב, אלהים יודע מדוע. “תעזוב, שמעת?” הוא לחש בזעם כשעיניו מלאות דמעות, כאשר המורה ללטינית הושיב אותו בציון “מספיק בקושי”. “אני לא מבקש שום דבר מאף אחד!” אולם ברבות הימים הוא התרגל לכך שאני עוזר לו; הוא עלה עלי בהתמסרות ללימודים ובתאוות הישג, היה מוכשר ובעל תפיסה מצויינת, אבל חסר היה כל בטחון עצמי או מה; אני לא ידעתי שום דבר על בוריו, אבל היה לי יותר אומץ. לא יצאו ימים רבים ופולטין התחיל לסמוך עלי, ואפילו קיבל זאת מידי כשירות המובן מאליו; הוא נעלב עד מוות אם פעם לא כתבתי לו שיעור בית, ומראהו היה כה מנופח ואומלל בעת ובעונה אחת, עד שכמעט ביקשתי את מחילתו. וכך המשכתי לשרת אותו.

ככל הידוע לי מוצאו היה ממשפחה עניה – כמוני; אביו היה לבלר או משהו כזה. הוא גר אצל דודתו, בתולה זקנה שהשתייכה איכשהו לכבודה המקומית, אבל ממה התפרנסה, רק אלהים יודע; אולי מהשכרת משנה; אבל איך יכול אדם להתפרנס מזה שיש לו בדירה תלמיד אביון אחד, לא תפסתי עד היום. לי תמיד היה נדמה שהיא חיה כמו עש, מאפודות ושכמיות הצמר שלה. את בדרישק שלה, כפי שהיתה מכנה אותו, אהבה אהבה עזה ופינקה אותו ככל שידה השיגה בעוני הזה. את בדרישק רודפים, היתה מתאוננת, מכיון שהוא עולה עליהם כל כך בכשרונו; אבל יבוא יום והוא יראה להם מה חבוי בו, והם כולם יתביישו! “לי כל כך לא איכפת, דודה, מה מישהו חושב עלי,” היה פריצק¹ עונה בקול כאוב ומתנשא, וזוקף את ראשו על בלוריתו המטופחת אל־על. “אלמלא אבא, הייתי בורח מבית הספר המטומטם הזה – – אני יודע מה הייתי עושה, כולם היו פוערים את פיותיהם!”

הייתי בא אליהם להכין עם פריצק את השיעורים. הם גרו בחדר קטן ומטבחון; מחצית החדר היתה תפוסה על ידי פסנתר חרקני, מזכרת חיננית לימים שבהם היתה הדודה עטורת התלתלים, כפי שאפשר היה לראות בצילום ישן, לומדת לנגן את “תפילת הבתולה” ואת “פעמוני ערבית”. לאט־לאט, כפי שאי אפשר אחרת אצל נערים בגיל ההתבגרות, התקרבנו והתידדנו. היינו זוג מוזר: הוא ארוך ורזה, בעל עור־של־נערה, עיני תכלת ותלתלים זהובים כשל כבש, אני מוצק, שחרחר, עם בלורית דמויית קיפוד – מה אומר, החבריא די צחקו למראה הצמד־חמד הזה. פעם ישבנו בביתו וסיפרנו זה לזה על עולם ומלואו; השעה היתה שעת דמדומים, באח לחשו גחלים, ואני נתקפתי לפתע התרגשות־אין־שם־לה גדולה ועצומה; פריצק השתתק ורק סרק את בלוריתו באצבעות ידו הארוכות. “חכה רגע,” לחש בקול מסתורי ונעלם במטבח. בחוזרו לבש מין מקטורן ממשי סגלגל וצעד כמו סהרורי, כאילו ריחף באויר. ללא הגה פתח את מכסה הפסנתר, נחת על השרפרף והתחיל לאלתר. ידעתי שהוא לומד לנגן בפסנתר, אבל זה היה עבורי חידוש. פריצק ניגן, עבר ממנגינה למנגינה, ראשו שמוט לאחור ועיניו עצומות; אחר רכן עד אל פני המקלדת, כאילו נשבר, ואז היה כמאווש על פני הקלידים. ככל שגברה המנגינה, הזדקף אף הוא, כאילו הפורטה נושא ומרומם אותו; לבסוף הרעים, בעליצות עילאית, בכל כוחו במקלדת, והשליך את ראשו לאחור; כך נותר, גם כשהפסנתר נדם, ועיניו החוורות בוהות כאילו לתוך עולם אחר, ונשף בכבדות כאחוז עוית.

אני אינני מבין במוזיקה; אני מתרגש באותה מידה מתיבת נגינה כמו ממוזיקת הספירות, אבל מה טוב יותר, לא אוכל לומר. האקסטזה המוזיקלית של פולטין כמעט הבהילה אותי; קצת התביישתי במשהו לא מודע אשר בד בבד גם הלהיב אותי. “זה היה נפלא,” הכרזתי בנימת הוקרה. פריצק נעור כמו מחלום, החליק בידו לאורך מצחו וקם. “סלח לי,” התנצל, “אבל כאשר זה בא עלי, אני מוכרח… זה חזק ממני.”

“ובשביל מה המקטורן הסגלגל?” פלטתי.

פריצק משך בכתפיו. “אני תמיד לובש אותו כאשר אני מנגן. אחרת אינני מסוגל ליצור, אתה מבין?”

לא הבנתי אמנם מאומה, אבל לא הייתי בטוח שמא זה שייך באורח כלשהו למוזיקה. פולטין ניגש אלי והושיט לי את ידו. “אתה שומע, שימק, לאף אחד אף מלה. זה הסוד שלנו.”

“וכל כך מה?” שאלתי מבלי להבין.

“זה שאני אומן,” לחש פולטין. “ברור לך, החבריא היו צוחקים, והמורים היו זועמים עלי עוד יותר. בלאו הכי הם רואים שאני מצפצף על הלימודים שלהם… אתה לא יודע כמה זה משפיל כשאני חייב לשנן את המילונים והנסחאות שלהם! אני הלא יושב שם בכיתה ושומע מוזיקה, מוזיקה…”

“וכמה זמן אתה כבר יודע שאתה אומן?”

“מזמן. לפני שנתיים הצלחתי להיכנס לקונצרט,…. זה היה נפלא! הבן־אדם הזה ניגן עד שהשערות שלו נגעו ממש בקלידים… שם תפסתי את זה. חכה,” נשף בלחש כמשיח סוד, “גע לי כאן, בצדעות! אתה מרגיש?”

“מה?” השתוממתי. יכולתי לחוש רק את שערותיו, מתולתלות וסמיכות כמו פרוותו של פודל.

“הצדעות שלי בולטות. זה סימן לכשרון מוזיקלי נדיר. זה הלא ידוע,” הוסיף כלאחר יד. “גם מוטת האצבעות. אני תופס עשרה קלידים כמו כלום. אל תחשוב, אני רוצה להיות בטוח, שאגיע למשהו באמנות. ואני מרגיש את זה, שימק, אני יודע את זה כל כך לבטח – –”

אני זוכר את החויה כאילו ארעה היום. בחדרה של הדודה שררה כבר חשכה, רק מפעם לפעם הבהיקה גחלת בנפלה מבעד לשבכה. ישבנו יד ביד, שני נערים אביונים ומשולהבים; ידו היתה לא נעימה למגע בשל היותה קרה ולחה, אבל בזה הרגע לחצתי אותה בהתרגשות ולבי עובר על גדותיו מרוב אהבה והתלהבות. “פריצק,” לחשתי, “פריצק – –”

“קרא לי בדה,” תיקן אותי פולטין בעדינות, “אבל בבית הספר לא, רק בינינו, אתה מבין? זהו שמי האמנותי: בדה פולטן. אסור שאיש ידע. בדה פולטן,” חזר בנהנתנות. “איזה שם ספרותי היית אתה בוחר?”

“שמעון,” אמרתי ללא היסוס. “בדה, האם אתה כותב שירים?”

“שירים?” משך את המלה בקורט של אי בטחון. “תגיד לי, מדוע – – ואתה כותב?”

“כותב.” כך, עכשיו זה יצא החוצה, מה שהעיק עלי כבר מזמן ומלא אותי קנאה. אל תחשוב לך, פריצק, שרק לך יש סוד גדול שכזה! “בינתיים יש לי רק כמה מחברות,” הוספתי בצניעות.

פריצק הניח את ידו סביב צווארי. “כך; אתה משורר! אתה רואה, לא הייתי חושב עליך – – שמעון, האם תראה לי את שיריך?”

“אולי פעם,” נהמתי במבוכה. “ולמה אתה לא כותב?”

פריצק שלח את מבטו לתוך החושך. “אני? זה יישמע לך מוזר, לפעמים אני חושב בחרוזים; פתאום אני מתחיל כך לעצמי לפזם משהו, ויוצא שיר. אפילו לא הייתי מספיק לרשום; כך זה זורם בי ומצטלצל מעצמו –”

קצת רטנתי בלבי שלו זה בא בקלות כזאת; אני נאלצתי לחשל את חרוזי בכבדות, להזיע אותם עד זוב דם, לכרסם את קצה העט ולמחוק שוב ושוב בזעם את אשר כתבתי; כנראה כך היה מכיון שהייתי נער פרולטרי זועף ועיקש – כנראה שחסרה לי לכך ברכת שמיים של אמת! לעולם לא הערכתי את שירי יתר על המידה; אבל כעת בכל זאת חרה לי שאין אתי אותו חסד, ושאני מאלץ את עצמי לחרוז. היום אני יודע כמובן שזה היה רק מין פולחן הכרוך בגיל ההתבגרות; הנערים של היום נוטים להתגבר על משבר הגיל הזה על ידי הספורט ומידה של ציניזם, אבל בימי נעורי הרבה ספורט לא היה; בנו התרחש מהפך הגיל יותר בתחום הרוח וההגות; כמעט מחצית הנערים בכיתה חטאו בסתר בכתיבת שירה. כמובן, עזבתי את זה ברבות הימים, כמו כולם; אמת, מאוחר יותר הזדמן לי להדפיס פה ושם איזה מעין־שיר, אבל כיום כבר איש איננו יודע על כך, – גם אני לא. רק לפעמים אני מהרהר, כמה שירת נעורים כזו היתה כנראה מגושמת וירוקה.

“אתה יודע, למשל שיר כמו –” נשמע קולו של פריצק מן החשכה. “ערומה עמדת בינות עצי ליבנה כסופים –”

הסמקתי גם בחושך. “אתה… ראית?”

“ראיתי.”

“איפה?”

“לא אומר. שמה היה… מנואלה.” שלח את אצבעותיו לתוך בלוריתו. “אין לך מושג, שמעון, מה אני כבר חויתי. כל אומן מוכרח לחוות נורא הרבה. אני למשל מכיר כבר כל כך הרבה נשים…”

“פה?” פלטתי בספקנות. זה היה מוזר; הרי ידעתי את מבוכתו של פריצק ואת דכדוכו במגע עם כל אדם.

“לא. אצלנו בבית. אצלנו יש טירה של רוזנים. אתה יודע, אבא שלי הוא מנהל אצל הרוזן. ערב אחד שמעה אותי הרוזנת מנגן פרלוד בפסנתר… ומאז היא מזמינה אותי אל הטירה. עצי הליבנה האלה, זה שם בגן, אתה מבין?… לי יש מפתח משלי אל גן הטירה… איפה כאן! כאן לא הייתי מדבר עם איש… זאת לא האוירה היאה לי. שם בטירה יש להם צ’מבלו בן מאתיים שנה, ועליו אני מנגן; האולם האדום מואר רק בנרות בפמוטים של כסף… הרוזנת היא מוזיקנטית עצומה; תמיד תופסת את שערי בין אצבעותיה –” ופריצק פלט שריקה של הנאה.

“והיא יפה?” כך, בחושך ובריחוק, הכל היה נראה איכשהו אפשרי.

“כזה יופי בשל,” הודה פולטין כמומחה לדבר. “אני, עליך לדעת… מלמד את בתה לנגן. היא חונכה במנזר ספרדי –”

ושמה מנואלה?

“… לא. שמה איזבל מריה דולורס. הרי היא עוד ילדה, בן אדם; היא בת שש עשרה,” הוסיף בעליונות של גבר. “נכון, נדמה לי שהיא התאהבה בי; אבל, ברור לך, אני…” משך בכתפיו. “לרוזן יש אמון כזה בי – זה ענין קשה. רק פעם אחת נישקתי אותה, אבל אין לך מושג, איזו אש בוערת בה… אבל מה איכפת! אומן איננו חייב כל התחשבות, אתה לא חושב? לאומן יש זכות בלתי מוגבלת לחיות; הרי הוא יוצר מתוך מה שהוא חווה… זה ענין גדול להיות אומן, נכון?… תן יד, שמעון, שלא תספר על זה לאף אחד… על הרוזנת הזאת ובכלל. בהן צדק?”

“בהן צדק!” ידו היתה קרה יותר ולחה יותר מתמיד, ורעדה מרוב התרגשות." אז שתדע… שתדע… הרוזנת גם היא כבר העניקה לי את אהבתה. אתה משורר, שמעון, אתה תבין… גם אתה מצפצף על משפטים קדומים, נכון? לו ידעת כמה איזבל יפה! אתה לא מכיר את חיי הכפולים, שימק, אתה מכיר אותי רק מבית הספר; אז שתדע, אני… אני חי כמו אומן, הבנת? שגעון… ללא כבלים… בכל רמ“ח אברי.” תוך כדי כך קמץ ופתח כבעוית את כפות ידי הנער הגדולות שלו, כאילו רצה לתפוס בהן משהו. הייתי נבוך; השתוקקתי להאמין לכל דבר רומנטי שבעולם, אבל היתה לי הרגשה מייסרת של משהו לא טבעי ולא מציאותי; ויחד עם זאת התביישתי נורא בשל חוסר הדמיון שלי וחוסר אמון חברי. “תמשיך, ספר,” נהמתי בזעף.

“אגיד לך,” גמגם פריצק כקודח, “אני מיטיב ליצור לאחר שחוויתי משהו גדול. אהבה גדולה… או חטא גדול. גם זה שייך לאומנות – גם אתה ידעת, לא? אתה חייב פעם לספר לי מה חווית… בתור משורר. אבל המוזיקה היא עוד יותר מזה, המוזיקה היא… אותו משהו־שאין־לו־מלים אשר בנו, אתה מבין? אתה יודע, שמעון – אני אישיות דיוניסית. אני – – – חכה,” אמר לפתע בקול אחר. “הדודה באה.”

הבתולה הזקנה פתחה את הדלת ונכנסה, נר דולק בידה. “בחורים, בחורים, אתם יושבים פה בחושך?”

“אנחנו רק חזרנו על שיעור בהיסטוריה,” מלמל פריצק ומצמץ בעיניו קצרות הראי והמסונוורות. צווארו הארוך והלבן וסנטרו הנסוג העלה בי דימוי של אווז נעלב.

★

הקשר שנקשר היה לידידות לחיים ולמוות; הידידות הגדולה הראשונה היא משהו גדול ונהדר, כמעט כמו האהבה הראשונה. היתה לנו חלוקת תפקידים מוסדרת היטב: פולטין בעל מזג דיוניסי, עובר על גדותיו, שופע חלומות ונתון לדחפים, חסר מעצורים, אורגיאסטי ומשכר; הצמיח רעמה כמו של פאפואן והתהלך כשכובעו בידו ובלוריתו השמימית מתעופפת ברוח. עבורי מצאנו, לשביעות רצוני הניכרת, מזג של הפאיסטוס; הייתי בדל־אדם שחור דמוי קיפוד, רוקע חרוזים באש של מדורה, וייצגתי את הכוח המפוכח, הצמוד לקרקע, המחוספס והספקן; אפילו הייתי מנסה לצלוע כמו הפאיסטוס. כך היינו משוטטים בעיר העתיקה וסביבותיה כמו שני אלים; בזנו ללא סייג לבני התמותה הרגילים, היינו פוגשים בטיילת־של־ערב נימפות ביישניות או מנאדות תאוותניות, ולפעמים היינו מתגנבים לסביבותיו של מוסד מקומי מפוקפק בכדי לחטוף מבט המעלה את הולם הלב, לפחות מבעד לחרכים, אל הזוהר האדום של מאורת אלילת האהבה. מה עלוב היה, לעומת שכרון כזה מעולמה של האנטיקה, איזה “בלתי מספיק” בשיעור לטינית או יוונית! בבית הספר היה דיוניסוס כושל נואשות כשפיקת גרונו מקפצת וסנטרו רועד, בעוד הפאיסטוס הזועף היה דג מתחת לספסל פירורי ידע מספרי הלימוד ופתקי־עזר. סופו של דבר, דיוניסוס נפל באלם בבחינה בפעלים הבלתי סדירים והתישב בעיניים שטופות דמע ובהדר מעוות, בעוד הפאיסטוס לוחץ מתחת לספסל את ידו המביעה לחיצה קשוחה ונאמנה. גם מאלים לא נחסך גורל של קנאה. האספסוף שבכיתה הששית היה נהנה, מתוך שמחה לאיד, ממאבקינו במפלצות עוטות עור מורים; למה בכלל יכולים לצפות אלים מידי תולעי אדם קטני רוח! אבל פעם אחת לפחות הפגין דיוניסוס עמידת גבורה נוכח העולם האדיש שלא הבין אותו והתעלל בו; זה היה לאחר שהמורה הקרח שלנו לצ’כית נעצר לידו ואמר בנימת גערה: “פולטין, פולטין, מתי כבר תלך להסתפר בכדי שיתאוורר לך מה שיש לך בראש במקום מוח!” או אז הסמיק פריצק, קפץ על רגליו וכשעיניו אש להבה הלם באגרופו בספסל. “אדוני המורה,” צעק בקול היסטרי ומתחלף, “אנחנו בבית ספר ולא במספרה! השערות שלי אינן מעניניך, ואני אוסר עליך למשוך בהן!” הדברים נגמרו בנזיפת־מנהל בעבור חוצפה, ופריצק היה לכמה זמן גיבור הכיתות הגבוהות. אבל על זכותו לרעמת אומן עמד בהצלחה, ועוד הוסיף עליה עניבה־של־אומן; המורים הרפו ממנו גם כאשר היה מסרק את רעמתו האהובה בשעת השיעור.

כעבור זמן מה נפרדתי מפריצק – זה היה בעצם בגלל השירים שלי. הוא הציק לי כל הזמן שאראה לו אותם, עד שיום אחד, באי רצון ובמבוכה, הבאתי את המחברות המעוכות למחצה והמכוסות כתב צפוף; כבר אז חשתי את הרתיעה הזאת להופיע לעיני זולתי. לא רציתי לשאול אותו מה דעתו על שירי, והוא לא פתח בשיחה עליהם. רק כעבור כמה חודשים הערתי דרך אגב, שאולי יחזיר לי אותם.

פריצק השתומם. “איזה שירים?”

“המחברות האלה שהשאלתי לך.”

“אה, כך,” נזכר פולטין ונעלב. “אני אביא לך אותם מחר, אם אתה לא מאמין לי,” מלמל והתנפח בארשת של תוכחה. המשכנו ללכת ושתקנו; פריצק רק נהם בכעס ונד בראשו כאדם שנתקל באי־תובנה פוגעת וכפיות טובה. לפתע נעצר והושיט לי את ידו הקרה. “שלום, אני הולך –”

“תגיד לי רק מה עשיתי לך?”

“כלום,” אמר, נפגע ובולע דמעות. “אני… אני רציתי להלחין כמה מהשירים שלך, ואתה… כאילו רציתי לגנוב אותם!”

“אבל אתה לא אמרת על זה מלה!”

“אני רציתי להפתיע אותך… האחד כבר כמעט גמור, זה שמתחיל: לבד, לבד מתחת פני רקיע כסוף עבים –”

לחצתי את זרועו הצמוקה. “אל תכעס, פריצק, אני לא ידעתי מכלום! אני כל כך שמח, שמשהו לפחות קצת מצא חן בעיניך! אבל אתה לא אמרת מלה –”

“אני כל כך מלא בזה, כל הזמן זה מצטלצל לי בראש, ואתה… אומן לא היה עושה זאת,” צעק לפתע על סף הבכי. “זה הוא אי־אמון כזה שפל – אל תפחד, אני כבר אחזיר לך את המחברות שלך! אני לא זקוק לאף אחד… אני מספיק לעצמי…” הסתובב על אתר והתחיל ללכת בכוון הנגדי. השגתי אותו ודיברתי על לבו שעה ארוכה: שלא התכוונתי לכלום, שהוא יכול להשאיר את המחברות אצלו כמה זמן שירצה – –

“את זאת לא היית צריך לעשות, שימק,” חזר בנימת העלבון. “אתה הרי יודע שאני מטבעי בוהמי כזה…. איך אני יכול לזכור מה להחזיר למי! זה חלקו של אדם המתחיל להתרועע עם אנשים אשר… אשר אינם ברמה שלו!”

בקיצור, נשאר בינינו משקע של מרירות; פריצק כמעט שלא דיבר אתי… היתה זאת עונת הבחינות של מחצית השנה, ופולטין קצר ציוני “בלתי־מספיק” זה אחר זה; לשווא נטיתי ללחוש לו, הוא מאן בעקשנות לשים לב לנסיונות העזרה מצדי, והיה חוזר למקומו כשהוא בולע בכבדות, עיניו שטופות דמעות והבעת פניו תוכחה טראגית; על פרצופו היה רשום ממש פתטית, שהאשם בכל זה הוא אני. במחצית השביעית נכשל פריצק בשלשה מקצועות; החויר בראותו את התעודה, וסנטרו התחיל לרעוד, אבל הפנה אלי את גבו כשניגשתי אליו לומר לו שלא יקח ללב. זאת אשמתך שלך, אמר הגב המתחלחל מבכי עצור. צר היה לי מאד עליו… ועל עצמי.

ברבות הימים כרת פריצק ברית ידידות גדולה חדשה. הפעם זה היה החניך המצטיין של הכיתה, תלמיד למופת וחביבו של חבר המורים: נער חוור, עדין ומעודן, יפה כמו ילדה, מסודר ומנומס… בכיתה יצא לו שם של “סבון” ונהגו כלפיו בבוז מתון ואי־אמון בשל היותו מקפיד כל כך בעניני הלימודים. כיצד זה שניים אלה התידדו כל כך ומה הם מצאו זה בזה, זאת אינני יודע; שכן אני הרגשתי כלפי שניהם מידה כזו של קנאה נואשת וזועמת, כנראה מפני שבמעמקי נפשי השתוקקתי בעצמי לזכות בידידותו של התלמיד המופתי של הכיתה. חשתי עצמי אומלל ונטוש, בראותי את השנים מטיילים יחדיו. פעם, בכוונה, נהמתי בגבו בגסות: “לוא רק היית מחזיר לי את המחברות!” פריצק לא הגיב, ורק הביע באמצעות גבו את מידת הבוז כלפי. למחרת, באמצע השיעור, החויר לפתע כמו נטה למות וקם כמגשש סביבו, כאילו מתעלף למחצה.

'ימה יש לך, פולטין?" שאל המורה.

“אני מבקש, המורה,” נשף פולטין, “אני לא יכול לשבת פה. שימק מסריח.”

הסמקתי, כאילו הלם בפני. “זה לא נכון,” התגוננתי, ולא ידעתי נפשי מעוצם העלבון והבושה. “שיגידו כולם –”

“מסריח מלכלוך,” חזר פריצק בתוקף על דבריו.

המורה התכעס. “אז שב במקום אחר ואל תפריע בשיעור!”

פולטין אסף את ספריו ובחיוך קל של מנצח עבר על בהונות רגליו אל מקום מושבו של המצטיין שלו, כאילו מרחף. מאותו רגע לא דיברתי אתו יותר. ואת מחברותי לא החזיר לי.

★

אינני יודע, אולי נצבעו זכרונותי על בדריך פולטין בצבעי הארוע הזה, אשר אז פגע בי כל כך קשה והשפיל אותי. כיום, בתור שופט, אני מתבונן במעשי אדם ביתר סלחנות, ובמיוחד אינני מתיחס לבני הנוער, על השקרים והבגידות שלהם, באורח כל כך טראגי; התרגלתי שלא לראות בגיל הנעורים יותר מאשר מצב של אחריות עונשין מופחתת. אולם אז הייתי, כמובן, המום מעל לכל מידה; רציתי לקפוץ לנהר או לברוח – – היום הייתי אומר שפולטין אולי רצה ממילא להתקרב ככל האפשר למצטיין שלו, בכדי לזכות מידיו בסיוע שופע יותר ומהימן יותר משיכול היה להעניק לו תלמיד כה בינוני כפי שהייתי אני. האמת ניתנת להאמר שהצלחתו של פריצק בבית הספר השתפרה מאז אותו ארוע. אבל אולי היה בזה יותר, איזו תשוקה משותפת עזה או ידידות תמהונית, כפי שהדברים קורים בגיל הזה. אני זוכר, שפעם נקראו שניהם אל המנהל להשמיע את גרסתם; היתה חקירה דיסקרטית, אבל במה היה הענין, זאת לא נודע לנו לעולם.

לא אוכל לטעון שלאחר נסיונות ילדות אלה באמת למדתי לדעת את אופיו של בדריך פולטין; חיי ומקצועי לימדו אותי זהירות מה בשפיטת נשמותיהם של בני אדם. היום הייתי מסכם את אשר יכולתי ללמוד בערך כך: נער בעל רגישות יתרה, שאפתן וקצת מפונק, עם נטיות אומנותיות ואולי גם כשרון מוזיקלי אמיתי – את זאת לא אדע לשפוט; גנדרנות מפותחת עד כי שגעון גדלות, ובד־בבד תחושה כואבת של נחיתות סוציאלית ופיזית, והעדר אמון בעצמו; שקרנות מוגברת במקצת והתפארות, שאינה בלתי מקובלת בגיל מסויים. היה יכול בנסיבות רגילות להתפתח לגבר אולי לא פעיל באורח יוצא דופן, אבל בהחלט בעל התענינויות נאצלות מעל לממוצע. נטיה ברורה לנהנתנות רוחנית. טיפוס אסתני ורגשני. זה כל מה שאוכל לומר כבטחון.

 

2. גברת יסכה הודץ: אריאל    🔗

הכרתי את מר בדה פולטין כאשר היה תלמיד הכיתה השביעית של הגימנסיה. כפי שאי אפשר אחרת בעיר שדה, הוא עורר בנו הנערות ענין כבר קודם לכן, אף אם רק מרחוק; היינו מכנות אותו “השביעיסט היפה” ומספרות זו לזו סיפורים על קרירותו כלפי בנות, ומי יודע מה. מזה נבעה כמובן סקרנות נוספת. היתה לו בלורית זהובה מתולתלת, עינים כחולות מבהיקות וגדולות, וקומתו ארוכה ונוטה לחולשה; הוא היה מהלך כבחלום, עיניו דבוקות למרחקים, כובעו בידו ובלוריתו מתעופפת ברוח. בעינינו, תלמידות התיכון לבנות, הוא מאד מצא חן: כך ולא אחרת תארנו לעצמנו משורר. לגבי נערה בגיל ההתבגרות שבימים ההם זה היה “משהו”; היום אני רואה אצל בתי שהאידיאלים של דור הנערות הנוכחי שונים, פחות אויליים וסנטימנטליים מאלה שלנו. אולי זאת קידמה; אבל אני חושבת שלא אבין זאת.

היכרותנו נרקמה בשיעורי הריקודים; אני הייתי בת הזוג הראשונה שמר פולטין הזמינה למחול. עוד היום אני רואה אותו מרביץ בפני את הקידה הנבוכה ממרום קומתו וממלמל את שמו. אני חושבת שהייתי נבוכה כמוהו, אבל אני מקוה שזה לא היה כה גלוי לעין כמו אצלו. עלי לומר שלעולם לא היה רקדן טוב; יתרה מזו, כבר לאחר צעדים אחדים הזעיף פניו ונהם שהוא שונא את הריקודים, שהוא לא סובל את התיפוף הנורא הזה בפסנתר, ומייד: “עלמתי, האם את אוהבת מוזיקה?” אני נאבקתי באותם הימים ב“קובץ השיעורים לפסנתר למתחילים” ושנאתי את המוזיקה מכל הלב; אבל הצהרתי ללא היסוס, שאני אוהבת מוזיקה עד שגעון. היום אני מתפלאת מדוע בעצם בני הנוער כל כך אוהבים לשקר. “אם כך, תהיה בינינו הבנה,” קרנו פניו של מר פולטין תוך שהוא דורך על רגלי. ברגע זה איכשהו סלדתי ממנו, אולי מפני שחשתי לפתע שאני משקרת; אפו נראה לי ארוך מדי, סנטרו קטן מדי, ידיו גדולות מדי, ואינני יודעת כבר מה עוד. תחושה זו של אי־מציאת־חן היתה ראשיתה של אהבתי הראשונה; עד אז אמנם הייתי כבר פעמיים מאוהבת עד מוות, אבל זה לא מובא בחשבון. האהבה הראשונה איננה רק התאהבות גרידא, אלא התודעה שיש לך בחור משלך.

הוא היה מלווה אותי בדרכי משיעורי הריקודים, ואחר כך יצאנו לטייל בשעות הערביים; הטיולים האלה היו יותר חשובים, מפני שהייתי צריכה לשקר בבית שאני יוצאת עם מניה או אלה. היום זה אחרת; כשאני שואלת את בתי, היא אומרת לי בשקט שהיא יוצאת עם בחור. הוא נורא מצא חן בעיני בלכתו לצדי בצעדו המתנדנד, כולו רצינות, ומדבר בקולו הנמוך. התפארתי לפני הבחורות, שרכשתי את “השביעיסט היפה”. מניה אומנם יצאה עם שמיניסט, אבל לא היו לו השערות הארוכות ובכלל לא היה מענין; אלה אפילו נראתה בחברת צוער במדים, אבל זה היה רק בן־דוד שלה. הייתי גאה ללא גבול שלי יש אומן; הוא הודה בפני שהוא משורר והוא חווה מאבק רוחני פנימי איום ונורא, האם עליו להקדיש את כל כולו למוזיקה או לשירה. “אין לך מושג, יסכה,” היה אומר תוך זריקת הבלורית לאחור, “מה כבדה עלי ההחלטה הקשה. מה את היית בוחרת?” לדידי זה היה היינו הך; בעומק נפשי ראיתי גם בשירה וגם במוזיקה רק משהו שאנחנו הנערות חייבות ללמוד, כי זה שייך להשכלה; אבל אולי דווקא לכן שניהם כל כך הרשימו אותי. “תראה, בדה,” עניתי ברצינות תהומית, שרק בני שש עשרה מסוגלים לה, “מדוע אתה חושב שעליך לוותר על אחד מהם? למשל…. למשל היית יכול פעם לבדך לכתוב ולהלחין אופרות… כמו ריכרד ואגנר, לא?” (הייתי כל כך גאה שאני יודעת את זה על ואגנר.) בדה הסמיק מרוב שמחה, ובפעם הראשונה בחיי תפס את זרועי; אולי זה קרה גם מכיון שהרחקנו ללכת בתוך שדרת העצים יותר מבעבר והרגשנו כאילו אנחנו מחוץ לעולם הסובב. “יסכה,” מלמל בהתרגשות ובהתלהבות, “שום אשה בחיי לא הבינה אותי כמוך.” אחר כך זה בא כאילו מעצמו, שהוא תפס את שני מרפקי וניסה לנשק אותי; אך בהתרגשות הזאת נחתה הנשיקה אי שם על אפי. אבל זה בכלל לא היה חשוב; עליתי על גדותי מרוב גאוה שאני מבינה ללבו של ענק הרוח כמו בדה, וגם שהנשיקה הראשונה מאחורי. היתה איזו תחושה של בגרות או נצחון, – – אינני יודעת איך לכנות אותה. אחר־כך נזכרתי שאמר: שום אשה עד כה לא הבינה אותו כמוני. התחלתי לשחק את משחק הקנאה, קנאה שלאמתו של דבר לא הרגשתי; שחררתי בבת אחת את זרועי מהחזקתו והלכתי בעקשנות בצד האחר של שדרת העצים, תוך שתיקה שאמורה היתה להראות כמסתורית.

בדה נבוך, והיה ממש אומלל… “יסכה,” ביקש בקול רועד, “מה יש לך?” הסתכלתי ללא ניע קדימה; קויתי שהעלטה היורדת תקנה לפני מראה חוור וטראגי. “בדה,” אמרתי בלחש, “אתה אומר שכבר אהבה אותך אשה אחרת?” רק יצאו הדברים מפי – ורציתי להעלם מרוב בושה; באה עלי אימה בשל לחיי הלוהטות. אלוהים, איך יכולתי לפלוט שטות כזאת! הרי זה נשמע כמו הצהרת אהבה, אשר – רציתי – בכל מקרה – לשמור לעצמי, עד אשר הוא יבקש! ועוד, לראשונה בחיי אמרתי על עצמי ‘אשה’; הרגשתי עמוק־עמוק בתוכי משהו נורא וכמעט משכר.

בדה כנראה לא הבחין במבוכתי; הוא הרכין ראשו וסרק את בלוריתו באצבעותיו. “כן,” אמר בקול עמום, “אהבה.”

“ומה היה שמה?”

" – – שמעונה," מלמל בהיסוס.

מי כבר יכולה לשאת את השם ‘שמעונה’, תהיתי; אבל בעצם זה שם יפה, יותר מיסכה. “אהבת אותה… ללא מיצרים?”

“אפשר לקרוא לזה… תאווה,” אמר במחוה־יד של פרישה מנושא. “יסכה, את עוד ילדה… את לא יכולה להבין זאת…”

“אני לא ילדה,” עניתי כנעלבת והשתדלתי לקנא במשהו שנקרא תאווה. אני חושבת שלא הצלחתי, על אף קימוטי מצח מאולצים.

“התוכלי לסלוח לי?” נהם בדה בהכנעה.

לחצתי את ידו ללא מלה. טיפש שכמוך, זה הלא עצום, שאתה כבר כל כך מבוגר! אילו רק החברות שלי ידעו – הן היו פוערות פה! יסכה, את בטוחה? ואיך נראתה אותה שמעונה? היא היתה בת עשרים, הייתי אומרת להן; ויפהפיה היתה כמו המדונה של טוריצ’לי. לא, בוטיצ’לי. טוריצ’לי זה איזה צינורות. כזה יופי מסתורי, חוור. בימים ההם האמינו במסתורין, בחולניות ודברים כאלה; הבנות של היום הן שונות, בריאות ופרוזאיות כמו בולי עץ, אבל כאם אני כמעט מעדיפה את גישתן.

מאותו ערב בלתי נשכח פרחה האהבה הגדולה ללא גבולות; היינו מטיילים יחד בשדרה לאורך הנהר, וכמו שאומרים נשמותינו התמזגו, בעיקר בערוב היום. אחר־כך נאלצתי לרוץ עד כלות הנשימה בכדי להגיע הביתה בזמן, ולשקר איפה הסתובבתי כל כך הרבה זמן, – זה היה כל כך מרגש! הייתי מאוהבת בבדה עד מעבר לאוזניים, אבל משונה היה שחשתי אי־נעימות כאשר רצה לקחת את ידי בידו או לשלב זרועות או אפילו לגנוב נשיקה. היה נדמה לי שידיו קרות וגדולות מדי, והיה טפשי ומביך כשלחייו התחילו להתלהט וסנטרו רעד מהתרגשות. ישמרני אלוהים, נחרדתי וכבשתי צחקוק – או אולי היו אלה רחמים מייסרים ועצבניים, קשה לי לומר. ישמרני אלוהים, עכשיו הוא שוב ינסה לנשק אותי; מה הוא מוצא בזה! רק הרבה יותר מאוחר גליתי מה יש בזה; אבל אז הסבתי את פני, ככל שיכולתי. בסוף בדה נגע באפו הקר והמגושם אי־שם בסביבת אוזני; רציתי בסתר לנגב את הלחי, אבל העיקר שזה נגמר! “את כל כך קרירה,” מלמל בדה בנימת גערה; ואני חלקית התביישתי נורא שאני כזו קרירה, – שמעונה וודאי לא היתה כזאת; מצד שני ראיתי בזה תכונה רומנטית ונדירה שייחדה אותי, תכונה שהשתדלתי להבליט ולעורר ענין בה ככל יכולתי, בעיקר בין הבנות. עוד הרבה זמן אחר־כך האמנתי שאני בעלת מזג קריר ומסוייג. ישפטו השמיים, מדוע אדם צעיר נוטה להחשיב כל כך את תכונותיו האישיות – ויותר מכל את התכונות שהוא רק מייחס לעצמו.

ובכל זאת היתה זאת אהבה גדולה. הייתי גאה ומאושרת שיש לי כבר בחור משלי, שהוא גדול ממני בראש, שהוא כזה אומן ומשורר, שיש לו שערות יפות כל כך ושהוא מדבר אתי ברצינות כזאת כדבר אל אנשי עט. הייתי מהלכת לצדו מאושרת כאשר דיבר על המוזיקה, על תוכניותיו ועל עצמו. הוא אהב לגלות לפני את צפונות לבו על מה שהוא כינה גורלו של אומן; מן הסתם סבל קשה מסביבתו שדכאה אותו, ומחיי בית הספר החונקים, כפי שהתבטא, את חופש היצירה ואת חירותו האמנותית. בעניין זה חשבתי בלבי שאני שותפת לרגשותיו מעומק לבי, לפחות בכל הנוגע לסביבה ולבית הספר חסרי ההבנה; גם אני הייתי מעדיפה בהרבה להתרוצץ ולהסתובב ביחד באחו הפורח, כציפורי דרור, ללא הפחדים מאמא ומהבחינות. “את כל כך מבינה אותי, יסכה,” נשף בדה בהתפעלות. אשר לי, לא היה לי הרבה לומר לו על עצמי; לכן לא הייתי מוציאה הגה כאשר היה מרחיב את הדיבור על מאבקי נפשו ועל יסורי היצירה. “את היא ההשראה שלי,” היה מתודה לפעמים, ואני הייתי מאושרת ללא גבול. פעמים אחרות היה רומז ברמזים סתומים שחייו, לפני שהכיר אותי, היו נוראים ומופקרים. “אני, עליך לדעת, אדם תאוותן, יסכה,” נהם וקמץ את אגרופיו. “כל אומן הוא יצרי וחושני עד להחריד.” חשבתי אז שתאוותנות היא כאשר מסמיקות האוזניים והידיים רועדות; פרט לזאת נראה לי בדה, בעל בלורית הכבש והטלפיים חסרי המנוחה, יותר משהו כמו מלאך. אינני יודעת מאין בת כזאת שואבת את זה, אבל באהבתי אותו היה משהו כמעט אמהי: צורך כזה להרגיע ולעודד אותו ולהתפעל ממנו, כמה הוא גדול, שתהיה לו שמחה. בפני חברותי כמובן הייתי מתפארת כמה בדה חושני ושבגללי זנח חיי הפקרות, ומה הכל מייסר אותו – מה לא תפטפטנה בנות בינן לבין עצמן! גם הייתי מקריאה להן משיריו, אשר הקדיש לי. אחד מהם עוד מצאתי לא מזמן; הוא מתחיל במלים: “לבד, לבד, מתחת פני רקיע כסוף עבים…” בעלי טען שיש בו משהו, אבל בתי צחקה: זאת, אמרה, היא כזאת כאבתנות מצחיקה. אז שרפתי אותו, אני חושבת; התביישתי כנראה שאי־שם בסתר לבי עוד נגעה הביקורת הזאת במקום כואב.

מה שייסר את בדה יותר מכל היה, שאיננו יכול לנגן עבורי בפסנתר, או משהו משופן שלו הוא סגד (גם אני, כפי שהבטחתי לו בהתלהבות), או יצירה שלו עצמו, שעליה הוא סיפר לי הרבה ובמעורפל; שם היצירה היה “אריאל”. כמעט שתלש את שערותיו כאשר דיבר עליה: שאני בכלל לא מכירה אותו כל עוד אינני מכירה את המוזיקה שלו, וכמה השראה היה מקבל אילו הורשה לעבור על פני הקלידים בנוכחותי. אשר לי, היה לי ממש פחד מהמוזיקה הגבוהה, אבל תיארתי לעצמי, איך בדה יטלטל את רעמתו הזהובה בשעת הנגינה, וזה היה מספיק לי. היינו מאד אומללים, שהדבר איננו ניתן, עד אשר פעם גבר עלי צערי. “בדה,” אמרתי באומץ, “אני פעם אבוא אליכם; בבית לא יהרגו אותי בגלל זה.” הוא הסמיק במבוכה וגמגם שזה בלתי אפשרי, שהוא גר אצל דודה שלו, ומה היתה הדודה חושבת; אבל אחר כך היה שוב ושוב חוזר לזה, שלוא רק פעם אחת בחייו היה זוכה להוכיח לי שהוא אומן…

פעם אירע שהורי נסעו לכמה ימים. אני הייתי מייד מוכנה עם תוכניתי. “בדה,” אמרתי, “מחר אחרי הצהרים אתה בא אלי ותנגן לי את אריאל. ההורים שלי נסעו.” צפיתי שישמח מי יודע איך; במקום זאת הסמיק והתקשה לדבר, הרי זה אי אפשר, את זה לא יכולים לעשות, ומה יגידו אנשים ואלוהים יודע מה. מה אומר, כמה זה היום יותר פשוט: אני חוזרת הביתה, ומהכסא קם משהו ארוך, פלא שלא מפיל בראשו את הנבשרת. “זהו יאן, אמא,” אומרת בתי בפשטות, ואני מושיטה לו יד ואינני יודעת איך לקרוא לו. בעשרים השנים האלה השתנה הרבה. –

“כלום,” אני אומרת, “אני רוצה לשמוע את ה’אריאל' שלך.” עוד נותר לעשות את הסידורים עם העוזרת; אמרתי לה שאחרי הצהרים יבוא איזה אדון, מוזיקאי, לבדוק את הפסנתר שלנו, האם הוא לא צריך כוונון. אבל לאנה שלנו זה לא היה בעליל איכפת. אחרי הצהרים פתאום התחלתי לחשוב שבכל זאת לא הייתי צריכה לעשות זאת. ואם לא די בכך, ראיתי את אנה לובשת את בגדי החג שלה.

“אנה, לאן את הולכת?”

“יוצאת,” מסננת אנה בין שיניה, “אם ההורים שלך אינם, יש לי יום חופש, לא?”

הייתי המומה, אבל לא היה מה לעשות. בפעם הראשונה הרגשתי בבית את תחושת היותי לבדי, מתוך דכדוך והתרגשות; ובעוד שעה קלה צריך היה להגיע בדה. כעסתי על עצמי על שלבי הולם כל כך, והעיקה עלי דממת המוות בדירה הריקה. הדממה הזאת נקרעה לפתע בצלצול קצרצר, כמו מבוייש, של הפעמון. הייתי נאלצת לגשת לפתוח. על המפתן עמד בדה, כמו גנב. “אה, זה אתה?” הוצאתי מפי במאמץ – זה כוון להיות לגמרי טבעי, אבל אני הרגשתי כאילו עולה לתוך גרוני כדור כבד; יחד עם זאת הרגשתי באימה ובזעם שאני מסמיקה כמו פרג. “זה אני,” לחש בדה, חוור ונרגש כאומר להתעלף, ועל בהונותיו, כאילו יותר מדי על בהונותיו, התגנב פנימה. הוא היה כל כך נרעד, שפתאום הצלחתי לגייס את כוחותי ויכולתי לשחק בגברת קטנה. “תיכנס, תיכנס, מר פולטין,” ודברי נימוסין שכאלה; אינני יודעת מאין זה בא לי, כנראה שנשים נושאות את זה בדמן. “אני כל כך שמחה לקראת ‘אריאל’!”

“יסכה,” לחש בדה, “את… בבית לגמרי לבד?”

“כמובן,” אמרתי בארשת בוגרת, כאילו מובן הדבר מאליו. “עכשיו תנגן, בדה; בשביל זה באת.”

לבסוף הצלחתי להושיב אותו על השרפרף ליד הפסנתר. הוא סרק את רעמתו באצבעות שתי ידיו, ועבר קלות על המקלדת. ודי. “אריאל הזה,” התחיל בהיסוס, “– שתדעי, זה אני עצמי. אלה חיי הפנימיים, המטוהרים והגאולים. את יודעת, מאז שהתוודעתי אליך… אני מרגיש כל כך יותר טהור…” תוך כדי כך תקע את אצבעותיו בקלידים באקורדים אחדים. “זאת תהיה ההתחלה. אל תכעסי, יסכה, אבל אני עוד לא גמרתי אותה. רק את האלגרו – והרונדו.”

“אז נתחיל באלגרו.”

הוא הרעים בקלידים, החל מהצלילים העמוקים ביותר ועלה מעלה־מעלה, ונקש קלות כמה פעמים בקליד אחד לגמרי למעלה. “הזה לא מצלצל כמו שצריך,” אמר בסבר רציני, “ואני כל כך צריך אותו! את יודעת בשביל המוטיב שבו אריאל צוחק כמנצח… את יודעת מה? אני אנגן לך נוקטורנו של שופן.”

“ולא את אריאל?”

“היום לא, יסכה. היום… אינני יכול.” כמיואש תקע את אצבעותיו ברעמתו. “את קרובה מדי אלי. אני חושב רק עליך. תגידי בבקשה, מדוע את כל כך מייסרת אותי?”

ראיתי שצווארו מאדים. אל אלוהים, חשבתי, עכשיו שוב ינסה לנשק אותי! “בדה,” אמרתי לפתע, “אז תנגן משהו! תנגן מה שתרצה!”

הוא קם מהפסנתר, רועד כמו עלה. “יסכה,” לחש והרים אלי את ידיו הקרות, הלחות. “יסכה, את הלא אוהבת אותי!”

סנטרו נקש בשיניו, ובפניו נראו כתמים אדומים. אלוהים עדי שהייתי מאוהבת בו; אבל באותו רגע הוא פתאום נראה לי לא־יפה ועלוב – אילו עשה עוד צעד, הייתי בלי ספק מנחיתה את אגרופי בפניו.

כנראה שהוא קרא את פני נכונה; הרגשתי בעצמי משהו קשה מאד ומתוח סביב פי. הוא נרתע והסמיק כל כך שהתחלתי לחוס עליו; המתח שבי פג במקצת, והיית מוכנה לעשות הכל בכדי שלא יהיה כל כך נעלב. אבל בדה בלע כמה פעמים במאמץ נראה לעין, התנפח ותקע בי עיניים שוטטות. “לא ידעתי שאת בורגנית כזאת,” סינן והפנה את פניו אל החלון. משהו זז בי. אינני יודעת האם אוכל היום לומר אל נכון מה הרגשתי; אולי היה זה זעם – על עצמי ועליו, ויחד עם זה בא לי לבכות בכי נואש. רק לא לבכות, חשבתי בלבי, רק לא לבכות!

“לך, בדה,” הצלחתי לומר, “לך! לך!”

הוא פנה אלי. עיניו היו מלאות דמעות, סנטרו נופל־ונוקש והוא בלע בכבדות. הרגשתי אימה רק במחשבה שמא ינסה לנשק אותי. “אז לך כבר,” פרצתי בצעקה ועיני נתמלאו דמעות; וכאשר ידית הדלת נקשה בזהירות, אולי בזהירות יתרה, מאחוריו, פרצתי בבכי קורע. מהשפלה, מזעם… ואולי גם מצער.

רציתי לכתוב לו אחר־כך מכתב ארוך – כבר אינני יודעת מה היה צריך להיכתב שם, אבל כנראה שהאשמתי אותו בהתנהגותו, ושוב תוך כדי כך סלחתי לו – בקיצור דיפלומטיה נשית שכזאת; מפליא הוא, באיזו מהירות נערה כזאת מתבגרת. אלא שעוד לפני שהספקתי לשלוח את המכתב, הוא פגש בי ברחוב. הלכתי שלובת זרוע עם מניה ובכוונה צחקתי מלוא גרוני על איזו שטות, שלא יחשוב שאני מתייסרת; אבל לבי הלם בגרוני מפחד ומאהבה. בדה עבר על פנינו בצעד מתנדנד, כולו נפוח ונעלב, ואפילו לא הביט בי.

מניה נעמדה ועיניה בקודקודה. “יסכה, אתם כבר לא מדברים?”

לראשונה בחיי לא יכולתי להמציא שום דבר שיציל את כבודי בעיני חברתי. “מפני שהוא מגעיל,” התפרצתי כמעט בגסות. “אני מתעבת אותו!” פתאום זה היה בחוץ, וזאת היתה אמת. מניה אחר־כך סיפרה לבנות שהייתי חוורת כמו סיד. נו – אינני יודעת; אבל זה היה הסוף בינינו. רק פעם אחת עוד בכיתי כאשר שמעתי שאמר לאלה בבוז גלוי: “יסכה? כזאת בורגנית!”

★

עכשיו נדמה לי שסיפרתי יותר על עצמי מאשר על מר פולטין. אבל כנראה שאי־אפשר אחרת; הייתי אז גור־אדם, וצעירים נוטים יותר להתענין בעצמם מאשר בזולתם; שכן זולתם אינם בעיניהם אלא תואנה המסייעת להם להבין את חייהם שלהם. לכן אין הצעירים בוררים יתר על המידה עם מי לבוא במגע; עבורם זה יותר עניין של מקרה והזדמנות מאשר של בחירה של ממש. היום אני חושבת שבאמת לא הייתי מתאימה בשביל מר פולטין: הוא היה בוודאי אומן, אופי בלתי רגיל ואישיות של משורר, על יתרונותיו וחולשותיו; היה עדין יותר, עמוק יותר ורגשני יותר ממני, נערה פשוטה ושטחית. כנראה שצדק שאני בורגנית; היום אני מרוצה מזה וכמעט מצחיק אותי שאז זה כל כך כאב לי. כל אדם צעיר חושב על עצמו מי יודע מה. אולי גם זה, אשר הרתיע אותי באופן אינסטינקטיבי, זה שהיה, כפי שבתי היתה אומרת, “נורררא ארררוטי”, היה חלק של טבעו המרומם והאומנותי; אבל כשאני נזכרת איך הוא היה מגושם ומגוחך, כאשר רצה נגיד רק לנשק אותי, אני אומרת בלבי, חבובה, הוא לא היה אז מבחינה זו יותר מנוסה או יותר בוגר ממך; כנראה רצה להרשים אותך בזה שהעמיד פנים שהיה מי יודע איזה מפתה או חוטא. היום הוא היה מספר לך שהוא נוהג במכונית מירוץ או שהוא משתייך לאיזו מחתרת פוליטית. לפני עשרים שנה החשיבו יותר ספרות ודברים כאלה. הזמנים משתנים, אבל הנעורים תמיד נזקקים למשהו להתפאר בו ולהתנפח בעטיו, גם אם זה בכל דור משהו הפוך.

 

3. ד"ר ו.ב.: באוניברסיטה    🔗

אני חושש שמא יהיה בהעלאה זכרונותי ביחס לבדריך פולטין משום גרימת עוול. שכן לא חיבבתי אותו מרגע פגישתנו הראשונה. חזרתי לאחר חופשת הקיץ ללימודי בשנה הרביעית של פילוסופיה ובעלת הבית בשרה לי שיהיה לי שותף לדירה בחדר שכונה החדר עם הפסנתר; היה זה חדרון צר ממש כמו חדרי, אבל במעשה כשפים כלשהו הצליחו לדחוס לתוכו עוד פיאנינו צרוד. פולטין בא להציג את עצמו. הוא היה בחור בעל חוטם ובעל בלורית פרועה, סנטר נסוג וחלוש, צווארו ארוך כמו נקניק והבעה של זחיחות בעיניו החוורות. זה עתה השיג את תעודת הבגרות ונרשם למשפטים; אבל בעיקר ברצונו ללמוד מוזיקה. האם לא יפריע לי שהוא מלחין עכשיו פואמה סימפונית ‘אריאל’, זה תלוי, אמרתי לו; אני – עליך לדעת, איש צעיר – קצת מבין במוזיקה. הוא רצה מייד לקשור שיחה על מוזיקה; מן הסתם עוד לא היה מודע לתהום הרובצת באוניברסיטה בין השנתון הראשון והרביעי. כנראה שהסבתי לכך בעדינות את תשומת לבו; הוא התנפח כנעלב ומרגע זה השתדל ככל יכולתו לעשות עלי רושם במשהו. למשל בזה שחזר הביתה רק בארבע לפנות בוקר ובעט ברהיטים, בכדי להראות כהולל קשה. או שהתחיל בשעה הכי בלתי אפשרית לנגן בפסנתר, כאילו הוא מלחין; אבל זה היה רק אלתור של פרלודים או ואריאציות זולות על לחנים של אחרים – מי שיודע קצת לאכף את הפסנתר, הקלידים תחת ידו מנגנים מעצמם. או שפטפט על אומנות; הוא רכש לו כתריסר מלים גדולות, כמו אינטואיציה, התת־מודע, שורש־ההוויה ואינני זוכר מה עוד, ועכשיו זה מילא לו את הראש. מוזר, באיזו קלות ניתן להפוך מלים גדולות למחשבות גדולות. יש אנשים שאם תפשט את מילונם, לא יהיה להם מה לומר. כאשר אני שומע או קורא פטפוטים כמו גיבוש־על רוחני, או תמורת המהות של הצורה, או סינתיזה שביצירה או ביטויים שכאלה, אני מרגיש בחילה. אלוהים אדירים, חברים – אני חושב – לתחוב לכם את האף לכימיה אורגנית (ועוד לא אמרתי מתימטיקה), ואז נראה אתכם כותבים! בזה לדעתי טמונה הצרה הגדולה ביותר של תקופתנו: מצד אחד מוחותינו עובדים עם מיקרונים ועם גדלים אינפיניטיזימליים ובדייקנות כמעט מוחלטת, ומצד שני אנו מניחים למוחותינו, רגשותינו וחשיבתנו להשלט על ידי המלים המעורפלות ביותר. תמיד הבנתי במוזיקה; הרגשתי בה משהו גדול וטהור וארכיטקטוני, כמו במספרים, אפילו אם לפעמים נמהל בה משהו שריח עור אדם דבק בו. לכן ממש שנאתי את האיש־הצעיר פולטין עם ה“פה־גדול” שלו על המוזיקה בתור ביטוי של יצר החיים הקמאי. אינני יודע מאין באה לו התיאוריה, שכל האומנות מקורה בכוח־הקמאי הארוטי ולכן שייכת לתחום הפעילות המינית. האומן אחוז דיבוק של אלוהות ארוטית, טען; את הטירוף הזה איננו יכול לבטא או לחוות אחרת מאשר ביצירה, יסורי־יוצר והנאה עילאית. אז שלא יעשה את זה בפרהסיה, כעסתי; אבל פולטין לא נכנע. זה בדיוק זה, היה אומר: כל אומנות היא אקסהיביציוניזם. היצירה האומנותית היא אנוכיות אלוהית: לחוות במלואו, עד שכרון חושים וללא סייג את עצמו, את פנימיותו, את כל האני שלו. – והבלורית הפרועה, נהמתי, זה גם כן בשביל לחוות את עצמך? – הבחור נעלב קמעה: אולי תהיה לו עוד זכות, אמר, להיבדל במשהו מעדר מעלי הגרה. פשוט, לא יכולנו להגיע לידי הבנה; יחד עם זאת היה לפולטין צורך בלתי נסבל להביע את עצמו במלותיו הגדולות ולשפוך על זולתו את השקפותיו ואת מצבי רוחו המשתנים; היה כנראה די בודד, אף על פי שהתחיל, נוסף לכל, להתפאר בקשריו החברתיים והארוטיים.

אינני אוהב כאשר מישהו מתקשט בהצלחותיו אצל נשים; אני מואס במה שמכונה דון־חואניות, לא בשל מה שמביא לו פורקן, אלא בשל ההתפארות היהירה וחסרת הבושה כאילו היה זה הישג ספורטיבי. פורץ קופות איננו מתפאר בפומבי בכמה קופות שדד, אבל כובש כזה בשדה המין ממלא בזה את פיו. מפעם בפעם היה פולטין מרמז במסתוריות שיש לו ענין עם איזו אשה נשואה או שאיזו רוזנת מאוהבת בו עד שגעון; די היה אם ראית אותו מדבר ברחוב עם עלמה כלשהי, וכבר גילה את אוזנך שהנערה הזאת לא תמאן לו שום הוכחה של חסדה. בחורה נהדרת, מה? העיר במומחיות, וגיזרה – לא היית מאמין! האמת ניתנת להאמר שהוא התלבש באלגנטיות מתגרה והיה “מטאטא” כל נשף מהודר, רק, כפי שהיה אומר, בכדי “לקשור קשרים”. עד היום אינני מבין מאין היה לו הכסף הדרוש; הוא היה עני כמו עכבר, ושבועות ארוכים לא אכל אלא כמה לחמניות, אבל היה מסתובב מלובש בהידור, נודף בושם ומסורק למשעי. ניחשתי שהוא מאלה היודעים לחיות על חוב; אני עצמי לא יכולתי לתאר לי מה עושים בכדי שמישהו ילווה לי כמה כתרים. היתה לו אמביציה מוזרה להיכנס לחברת עשירים; בבית כמובן העמיד פנים של בוהמי מושבע המצפצף על אספסוף הזוללים ובז לכל מלבד האומנות־באלף־רבתי. פעם הוא שוב טרטר לי באוזן עם הרוזנות והגבירות שלו ורמז רמיזות אינטימיות על נערה אחת שנראתה לי טובה מדי בשביל גנדרן ארוך אף שכמוהו. איכשהו תקפה אותי חימה ואני אומר לו: “אל תפטפט, בן־אדם, פולטין, אליך עוד שום אשה לא שלחה מבט; רק מפני שאף אחת לא רוצה אותך, אתה בודה מלבך את החזירויות האלה.” הוא הסמיק ועיניו נשטפו דמעות; ראיתי שפצעתי אותו אולי יתר על המידה, אבל לא היה כבר מה לעשות. אם נעלבת, יהי כן; אבל לפחות אתה יודע שאני רואה את תוכך.

מאז שנא אותי בסתר שנאת מוות. היינו נפגשים, אבל רק על חודה של סכין; אחרי ככלות הכל, לחיות ליד אדם הנחנק בעליל בשנאתו אליך הוא במובן מסויים מטרד. אבל בסוף בכל זאת התנקם בי; לעולם לא הייתי מאמין שאפשר לפגוע באדם על ידי מוזיקה. ומעשה שהיה כך היה: היתה לי חברה, פילוסופית כמוני, בחורה נאה וטובה; למדה בוטניקה, בעוד שאני היית ממלא מקום אסיסטנט בכימיה אורגנית; הכרנו כאשר נזפתי בה במעבדה על שלא היה לה מושג מה לעשות כשהוטל עליה לבודד איזו גלוקוזה. הייתי אוהב לטייל אתה, היתה רעננה ועליזה, בעוד שאני נחשבתי יותר לעכביש מלומד; לא עלה על דעתנו לחשוב על אהבה או משהו כזה – פשוט היה לי טוב ונעים לטייל יחד ברחובות העיר אחרי ההרצאות. פולה היה שמה. פעם לפנות ערב, מי ידע מדוע, החליטה לקחת כמה ספרים שהשאלתי לה, וניגשה אלי הביתה להחזיר אותם. אני לא הייתי בבית. היא צלצלה בדלת, ופתח אותה פולטין, לבוש במין מקטורן קטיפה. במקרה פגשתי אותה עוד אותו ערב. הזכירה כבדרך אגב שהחזירה לי את הספרים, ופתאום שואלת, כשקמט ניצב פולח את מצחה מעל לאף: “תגיד לי, החבר שלך המוזיקאי, הוא בן־אדם קצת מוזר, לא?”

מייד הייתי במצב הכן. “מה קרה, פולה? האם נטפל אליך?”

“אך לא,” אמרה בהבעת גועל. “תגיד,… האם הוא באמת אומן כל כך גדול?”

הענין לא מצא חן בעיני. אה, אמרתי בלבי, פולטין כנראה הציג את הצגתו! “תשמעי, פולה, האם הוא לא פטפט משהו על מהות־הראשית הארוטית או ענינים כאלה? האם לא ניגן לך איזה נוקטורנו? לא דיבר על שגעון אלוהי וחויית האני המסחררת?”

“מדוע?” שאלה בהתחמקות.

“כי,” אני מסנן בין שיני, “אם הוא נגע בך בידו, אני אשבור לו את האצבעות!” אין להכחיש – היתה זאת התפרצות של קנאה.

היא עמדה מלכת, כעוסה בעליל. “והאם ברור לך שאני לא זקוקה לאף אחד שיגן עלי?” רבנו עוד קצת, ומבחינה זו הכל היה בסדר. אחר־כך רצתי הביתה לישר את העניינים עם פולטין. הוא ישב בחדרו בחושך ואלתר על הפיאנינו כאילו אחוז חלום. “שמע, פולטין,” התפרצתי, “האם פולה לא היתה פה?”

הוא לא הפסיק לנגן, רק שמעתי את נשימתו מתגברת. “היתה,” אמר כעבור רגע באדישות והמשיך לפרוט באופן סתמי.

“לא אמרה כלום?”

“– כלום. שום דבר מיוחד.” פתאום עבר לואלס מתוך איזו אופרטה. לי היה נדמה כאילו נחת אגרוף בפני: היתה זאת מנגינה כזאת מלאת המיה וזימה, מתחנחנת בארוטיות שפלה ומתמזמזת –

“מה זה צריך להיות?” התפרצתי כנגדו.

“דיאדא טראראא,” שר פולטין וטרטר על הפיאנינו את החלאה המרוחה המגעילה, כאילו זה מארש חגיגי. פחדתי שאני מסוגל בחושך הזה לחנוק את צווארו הדקיק וההדוניסטי; לכן מיששתי את דרכי אל מתג החשמל והדלקתי אור. פולטין מצמץ עלי בעיניו המסונוורות וניגן, ניגן, ניגן, מטלטל את כל גופו ופיו מעוקם, מבטו משולהב מהחזירות הואלסית הבכיינית. ידעתי שבכך הוא מלכלך ומשמיץ את פולה, שהוא מפשיט אותה בפני, שהוא לועג לי: היתה פה, היתה פה, והיתר יצייצו הציפורים. ידעתי שהוא משקר, שהוא רק רוצה לפגוע בי ולהעליב אותי ושהוא ממש מתפתל מרוב עונג נקמתו. יכולתי לחנוק אותו למוות או משהו; אבל אין אתה יכול לעקור את שיניו של אדם מפני שניגן טינופת של ואלסים. “מנוול,” צעקתי עליו, אבל לפני שהספקתי לטרוק את הדלת, הסתובב פולטין אלי כשעיניו קורצות לעג ועל שפתיו חיוך של נצחון, והעיף את רעמתו אל־על כאומר: כך, הא לך!

למחרת היום עברתי לגור במקום אחר. לפולה לא אמרתי כמובן דבר; אבל החברות בינינו נפגמה במשהו. כנראה בשל התפרצות הקנאה: כבר לא יכולתי להעמיד פנים, אפילו לא כלפי עצמי, שכלום, רק טוב ונעים לי לטייל אתה בדרכי מההרצאות. ערב אחד, כאשר שוטטנו יחד ברציף, אחז בי דיבוק המוטיב מהואלס של פולטין, בכל כעורו, וחושניותו החודרת והכפייתית; זה יצא כל כך אידיוטי וגס שבאמת העלבתי את פולה, ונפרדנו שלא בטוב. היא היתה בחורה מצויינת ונבונה, ואני התהלכתי אותה עת כמו משוגע. אני חושב שמוכרח היה לדור בפולטין זה גניוס מסוגו, אם ידע להביא על אדם קללה באמצעות המוזיקה; אבל גם בכשרון יכול להיות משהו כמו רשע.

כעבור זמן מה שמעתי שפולטין התחתן בעודו תלמיד משפטים. סיפרו שהוא נשא לאשה את בתו של נגר עשיר בעל חמשה בתים להשכרה. אני חייב לומר, שאותי זה לא הפתיע.

 

4. גברת קארלה פולטין: בעלי²    🔗

נפגשתי עם בעלי המנוח לראשונה בנשף המשפטנים. הוא היה אז גבר יפה תואר, גבוה, תכול עינים ובעל זקנקן, עור עדין, מצח גבוה ובלורית מתולתלת של אומן; אני הייתי נערה שמנמונת ובלתי מנוסה בת עשרים, שחונכה בבית־ספר פרטי, יותר משהו כמו פרגית לתצרוכת בית. אלמלא הכריחו אותי הורי לקחת חלק במה שמכונה חיי חברה, אני הייתי מעדיפה לשבת בבית ולרקום עד בלי די תוך כדי טוויית חלומות נעימים. כאלה היו אז פני החינוך – שבנות אל להן לדעת דברים או לעסוק במשהו רציני, רק לנגב אבק, לשחק קצת בקלידי פסנתר ובעיקר לתפור את צידת הנדוניה לעתיד. ללכת למאורע חברתי פירושו היה אמא בגבך, חנק במחוך, נעילת נעליים קטנות מדי ולענות בביישנות מטופחת לבני־הזוג־של־ריקודים “אבל יעזוב נא, אדוני!” ומפעם בפעם להתעלף בכדי שכולם יראו כמה את עדינה, ענוגה ואנמית. אומר לך, אני שמחה שכל זה כבר מאחורי; היום אני שמנה בת חמשים – עזוב, אינך חייב להיות מנומס; הלא נוח יותר שבני אדם יאמרו זה לזה את האמת. בקיצור אז היו מחנכים בת הגונה כך שבלתי נמנע היה שתתאהב בגבר הראשון שיבקש את ידה; ובטרם הכירה אותו באמת, החתונה כבר היתה מאחוריה. ואתה רואה, יחד עם זה לא היו אז כה הרבה נשואין כושלים כמו עכשיו.

מר פולטין מצא חן בעיני; היה כל כך אדיב, אלגנטי והרכיב מונוקל; מייד התחיל לחזר אחרי במרץ, וגם את אמא הקסים כל כך שהזמינה אותו אלינו בו במקום. האמת היא שאמא טעתה; היא חשבה שהוא ממשפחת פולטין מהרובע השלישי – זאת היתה משפחה עשירה כזאת מענף הקונדיטוריה; ועד שהתברר לה שבדריך הוא רק יתום שאביו היה לבלר באחוזת אצילים, היה כבר מאוחר מדי; אני הייתי מאוהבת בו מעל לאוזניים ורציתי לקפוץ לנהר אם לא יניחו לנו. אבא אמנם לא רצה אפילו לשמוע על מר פולטין, אבל אמא איכשהו הצליחה להרגיע אותו: אמרה לו שאם הוא משפטן וכמעט עורך־דין, לפחות יידע מה לעשות ביחס לחמשת הבתים שלנו, או כך. אז אבא דרש שלפחות יגמור את הדוקטורט, ולו בגלל התואר; אבל אחר־כך החליטו שכל זה יחכה עד לאחר החתונה, כי אני התחלתי כל כך להשתעל ולרזות מרוב צער, שהם התחילו לפחד עלי. הכל בא איכשהו בחטף, אינני יודעת; אפילו לא היה זמן לחשוב קצת.

בשל מה אהבתי אותו? זאת הלא אין יודעים. עלי עשה רושם כביר שהוא אומן ומלחין; מצא חן בעיני שהוא כל כך משכיל, איש העולם ועדין; אבל יותר מכל כנראה השפיע עלי שהוא היה אדם כזה רך וחלש. אני הייתי ברווזה טיפשה ורגשנית, אבל בכל זאת הבחנתי שהוא עוד יותר חלש ושהוא זקוק לאדם שידאג לו. זה היה רק מראה עיניים כאילו הוא מסתכל על כולם מלמעלה; אנשים חשבו שהוא מי יודע כמה נפוח ויהיר, אבל לאמתו של דבר הוא היה ביישן ומסכן להחריד. “אצלך אני מרגיש כל כך בטוח, שרלוטה,” היה אומר – אני נהניתי שהוא קורא לי שרלוטה; קארלה נראה לי שם טיפשי נורא, כמו של עוזרת בית. “אצלך אני מרגיש כל כך בטוח; את כל כך שקטה וסבלנית –” רק יותר מאוחר קלקלו אותו חברים – איזה חברים, אדוני! הם קראו לעצמם אומנים אחד אחד… זאת לדעת, מר פולטין היה רך יתר על המידה; מי ששם עליו את ידו, יכול היה לעשות בו כבחומר ביד היוצר. אז, כאשר חיזר אחרי, דיבר כל הזמן על המוות; זה כל כך השפיע עלי, – אני בעצמי לא הייתי בריאה, ולכל נערה צעירה יש שעות שבהן היא רוצה למות סתם ככה. איש צעיר איננו יודע להעריך את החיים. מר פולטין היה אומר לי שאני שושנה לבנה; זה נורא מצא חן בעיני, ושתיתי בהסתר חומץ בכדי להיות עוד יותר חיוורת. מר פולטין היה אז משתעל לפעמים גם הוא, ובערב היו ידיו לוהטות כמו מחום; אני חושבת שזה היה בגלל חוסר מזון, – מאוחר יותר הוא סיפר לי שימים שלמים לא אכל יותר מלחמניה בכדי שיוכל להביא לי זר פרחים. דברים כאלה היו חשובים לו. נו, היינו ילדים; החזקנו יד ביד ודיברנו על כך שעוד מעט נמות, – זה מאפשר לך כל כך יפה לרחם על עצמך ולהרגיש שאתה יותר מדי טוב בשביל העולם הזה. זה אשר קרב אותנו כל כך.

לאחר שהתחתנו, הוא, כמובן, לא דיבר עוד על המוות, כאילו זה ניתק לפתע. הורי סדרו לנו דירה יפה בת ששה חדרים, בזה היה אבא גדול; ומר פולטין הסתובב בחלוק משי ופניו קרנו. יכולת לראות שטוב לו להיות עשיר, והוא ידע לשחק את התפקיד להפליא. יותר טוב מאשר מי שנולד כך. הוא קיבל את השפע ואת כל הדברים הטובים והיקרים כמובנים מאליהם – גם את טעם הכסף למד להכיר; עם כל ההדר התחיל לשמור שלא יוצא כסף לריק, שהמשרתים ינהגו בחסכון וכך. עד כדי כך, שהתחלתי כמעט לפחד שמא יהפוך לקמצן, אבל הורי אמרו, עזבי אותו, זה דווקא טוב; אנשים בעלי אמצעים צריכים לדעת לחסוך. רק זאת היו רוצים, שהוא יעשה את הדוקטורט הזה במשפטים; אבל השנה הראשונה, זה היה כאילו ירח הדבש, ואיש לא הזכיר את זה בקול. רק מר פולטין לפעמים התחיל לדבר על זה בעצמו; השתעל קצת והתאונן שהוא עוד לא בקו הבריאות, שהלימודים היו הורגים אותו… בכלל, מוזר היה איך הוא לפתע נעשה דאגן לבריאותו; לאחר כל התעטשות מייד למיטה, והיינו צריכים לטפל בו כמו בילד. זה כן, עם הבריאות שלו הוא ידע לרדת לחיינו, אבל זה קורה אצל אנשים אמידים, פחד נורא כזה ממחלה וממוות. ואני חשתי שהוא הכי שלי כאשר אני עושה לו קומפרסים או מכינה לו לימונדה; לכן עוד עודדתי אותו בכך. אפילו לא שמתי לב שבזה אני הופכת את עצמי לעבד שלו; זה התברר לי כאשר היה כבר מאוחר מדי, כאשר התחילו החיים האחרים שלו. נו, מה לעשות!

גם למוזיקה הוא הקדיש פחות; אמת, לפעמים ניגן, והיה אומר שבעצם היה צריך לקחת את המורה הטוב ביותר, שביד השמאלית אין לו ההיקש הנכון, אבל אף פעם לא קם לעשות זאת. פה ושם בהיות רוחו טובה עליו הוא ניגן משהו עבורנו; אבא המסכן הקשיב בהתרגשות ותמיד היה נהנה, בדריך, זה נשמע כמו פנינים. בעיני מצא חן כאשר ניגן בהתלהבות כזאת וזרק את בלוריתו לאחור; הייתי גאה בו וגם אמרתי בלבי שלפחות אבא יניח לו עם הדוקטורט שלו; הרי בדה לא נצרך לזה. שום אומן הרי לא צריך להיות דוקטור. וכאשר הוא בסוף סרק את שערו באצבעותיו וקם מהפסנתר בחיוך כזה קטן של מנצח – אלה היו הרגעים היפים ביותר שלי. פעמים אחרות הוא נעל את חדרו ואסור היה בשום מחיר בעולם להפריע לו; היה אומר שהוא מלחין משהו; כל הבית היה חייב להלך על בהונות – פעם נכנסתי במקרה; שכב על הספה, כפות ידיו מקופלות תחת ראשו… אז הוא התרגז נורא, שאין לנו הבנה ליצירה שלו, חטף את כובעו, וטרק את הדלת בצאתו. מאז אותו יום – איפה, אם המדובר באומנות, איש לא העז לעמוד בדרכו.

עד אשר יום אחד אבא שוב היה אצלנו וקצת דיבר סחור־סחור; ואחר־כך שאל את מר פולטין ישר: ובכן, מתי בעצם הוא מתכוון לעשות את הדוקטורט. בדריך החוויר וקם. “אדון מאשק,” אמר, “אז שתדע, אני החלטתי להקדיש את עצמי רק לאומנות, בין אם זה מתאים למישהו ובין אם לאו. אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה; לי דרכי ברורה.” ולקח את הכובע ויצא. אבא, כמובן, קיבל קריזה; אומנות, אמר, זה לא קיום, והוא עצמו לא יהיה משוגע לפרנס את האדון החתן כל הזמן, והמוקיון הזה עוד ישמע ממנו. אני כמובן פרצתי בבכי, ואמא התייצבה לצד בעלי. היא, מסכנה, כל הזמן האשימה את עצמה שאני התחתנתי אתו, ויחד עם זה החמיא לה כשהוא נישק את ידה עשר פעמים ביום. היא דברה על לבו של אבא עד שהצליחה: שלא ישחית לי את אהבת בעלי, ושמלחין כזה או מנצח תזמורת, גם אם זאת לא הכנסה מי יודע מה, בכל זאת יש לו מעמד חברתי מכובד, ויכול להיות אפילו פרופסור בקונסרווטוריון ומה לא. אבא אמנם נהם ברוגזה, אבל לבסוף כנראה אמר בלבו שבעד הכסף שלו יכול האיש לעסוק אפילו באומנות. באותם ימים ברחה איזו נסיכה מלכותית עם מוזיקאי; היתה זאת פרשה גדולה, ובמוזיקאים דבק משהו חשוד ויחד עם זה מרומם מעם. בקיצור גם אבא השלים עם העובדה שיש לו חתן אומן, ויותר לא דובר על זה; רק מר פולטין לא השאיר ספק במראה פניו, שהוא בכל זאת מעולם אחר מאשר משפחתנו.

מאותה עת הנהיג שאנשים יקראו לו מאסטרו. מאסטרו בדה פולטן, ולא אחרת. בעיני זה לא מצא חן: לו קראו מאסטרו פולטן ולי גברת פולטין, כאילו אינני בכלל אשתו. ואחר־כך התחיל להזמין אלינו חברה של מוזיקאים וסופרים; פעם או פעמיים בשבוע היו מנגנים אצלנו רביעיות או רסיטלים בפסנתר, והיו באים עד חמישים אורחים, – ברור לך שבשביל עקרת בית צעירה זה לא היה דבר של מה בכך. מר פולטין היה מקבל את אורחיו במקטורן קטיפה וענב עניבה שחורה רחבה, ועל פרק ידו נוצצת שרשרת זהב; הוא דרש ממני לפנות אליו ‘בדה’ ובגוף השלישי, והוא פנה אלי ‘גברת פולטין’, בכדי שזה יישמע יותר אצילי. לפעמים הוא נעתר לבקשות וניגן בעצמו משהו בפסנתר, אבל מיצירותיו שלו לעולם לא, את זאת לא רצה; לפעמים היו מנגנים אצלנו יצירות של מלחינים צעירים או מקריאים הצגות תיאטרון בהצגת בכורה; למופעים האלה יצא השם ‘הפרמיירות לבית פולטין’, – עלה הון תועפות כמה אוכל ושתיה הלכו שם. לרוב הם היו אנשים די נחמדים, צנועים ופשוטים, האומנים האלה; אמת, היו כאלה שנשארו אחר־כך תקועים עד השעות הקטנות ובמחילה מכבודך השתכרו כמו לוט, – איך נראו אחר־כך השטיחים והוילונות, כולם ספוגי עשן, חבל לספר! אני לא אהבתי את זה, אבל מר פולטין היה אומר, תביני, אומנים! את אלה צריך למדוד בקנה מידה אחר, ולרצות ביקרם, שמפעם בפעם יוצא להם לאכול לשובע. אני יודע, היה מוסיף, מה זה רעב. זה מאד שמח את ליבו שהוא היה יכול לשחק את המצנט בעל היכולת. מאד אהב לריב אתם; לא שתה כמעט כלום, אבל התווכח בלהט על האומנות המודרנית. בשבילי הדיבורים האלה היו גבוהים מדי והעדפתי ללכת לשכב; אבל לפעמים אפשר היה לשמוע, עד שעות הבוקר, את בעלי צווח, בעוד שהקולות האחרים ממלמלים יותר ויותר מרוב שכרות. אם זה מה שמשמח את ליבו, הייתי חושבת לפעמים; אתי לדבר על דברים כאלה לא יוכל –

באותו הזמן הלך אבא המסכן לעולמו אחרי שלקה בשבץ. בגלל האבל הפסקנו לקיים את הערבים האומנותיים בביתנו. למר פולטין זה חסר מאד, והתחיל לצאת לפגוש את המוזיקאים והליטראטים בחוץ. אני כמעט שמחתי שיש לו הזדמנות להתבדר; להגיד את האמת, אני לא הרגשתי את עצמי בחברת האומנים האלה אף פעם בבית, במיוחד עכשיו, אחרי פטירת אבא, – אז בא לך להבין יותר לאיזה עולם אתה שייך. אחר־כך התחילו להגיע אל בעלי כל מיני ליטרטים ומוזיקאנטים; מר פולטין אמר שהוא עובד אתם, אבל אני חושבת שהוא הלווה להם כסף. לפעמים רמז שהוא עובד על משהו גדול, והיה נועל למשך ימים ולילות את חדר העבודה שלו. פחדתי שלא יתחיל שוב להשתעל; הייתי אומרת לו, תראה, תעבוד פחות, אתה הלא לא זקוק לזה. זה הרגיז אותו. לך אין מושג, צעק, מה זה ליצור; אומן חייב ממש להישרף ביצירתו ולהקריב למענה הכל, את האני שלו, את כל חייו – – – ואחר־כך שוב היה מתבטל במשך שבועות, לא עושה שום דבר, רק מתגלגל ומסתובב – היה אומר שהוא מתרכז. ובכן, אני לא מבינה בזה, אבל לפי מה שראיתי, היצירה הזאת היא עבודה מאד מוזרה.

פניו לא היו טובים; התחיל להיות קל להפגע ולהתפרץ – זה לדבריו הטמפרמנט האומנותי; אבל אני חושבת שמשהו הציק לו. כל הזמן דיבר על העבודה הזאת שלו, שזאת תהיה יצירת חייו; זה נועד להיות אופרה, לי רק היה מוזר שלפעמים היה מכנה אותה ‘יהודית’ ולפעמים ‘אבלרד והלואיזה’; עכשיו – אמר – הוא עובד על הליברית, ותיכף אחר־כך יתחיל בהלחנה. בראשו זה כבר כולו גמור, רק לכתוב את זה עוד חסר. ופתאום טראך! עזב את הכל, וימים שלמים וגם לילות היה־כלא־היה; היה חוזר חיוור וקודח – רק עכשיו נכנס לדבריו להזיית אמת של היצירה. ואחר־כך לפתע פתאום נעלם לגמרי והשאיר מכתב שהוא הולך בעקבות שליחותו האומנותית. אתה יכול לתאר לך איך הרגשתי. ביום המחרת נודע לי שהוא ברח עם איזו זמרת מחו"ל. אני לא אקרא בשמה, אבל היתה זאת אשה מזדקנת, גדולה וחזקה כמו סוסה, אשר התחילה כבר לאבד את קולה, והיתה סוחבת אחריה ברחבי העולם שובל של שאריות תהילתה; אנשים היו באים לראות אותה ולצחוק…

זה מוזר, לי בכלל אין טבע של קנאית, אולי יש לי דם של דג; ואולי כבר מזמן לא היו הדברים ביני ובין בעלי כאלה שאחוש קנאה – אינני יודעת. אני יותר התביישתי, שברח כמו נער, טיפש ומאוהב, ושהבושה היתה כל כך ברבים; ספרו שלכוכבת הזקנה הזאת היו פרשיות כאלה בכל עיר שבה הציבה את רגלה. כעבור עשרה ימים חזר הביתה בתשובה; כרע לפני ברך והתוודה, שהיה מוכרח לעשות את זה, שבאשה הזאת הוא מצא את הטיפוס של ‘יהודית’ שלו, ושהיא היתה לו למקור השראה שאין למעלה ממנו. האומן מוכרח להקריב הכל, הכל, למען יצירתו, טען בעין דומעת, ומוכרח לרמוס הכל למען סיים את יצירתו. לאומן יש זכות לכך, צעק כמיואש, ותפס את ידי; את חייבת להבין אותי ולסלוח לי, אצלך אני מרגיש כל כך בטוח –

אני בכלל לא רבתי אתו; רק חשבתי בלבי כמה כסף היה מוכרח ללכת על זה. אז תשמע, אמרתי, אתה יכול להשאר פה; שם החדר שלך, ובפני אנשים לא קרה כלום. אבל בכספי כבר לא תעשה; אני אתן לך דמי כיס, ואת ענייני אנהל בעצמי. היה לי כמעט מוזר איך אשה מסוגלת להקשיח את לבה. הוא הלך נעלב, ומאותו זמן היה רשום על פרצופו שפגעתי בו נורא וגרמתי לו עוול.

בני האדם משונים; מקודם, כאשר ידיו היו מלאות כסף, הוא היה כמעט קמצן; עכשיו ביזבז את דמי הכיס מייד עם קבלתם, ואחר־כך היה מסתגר בחדרו ויוצר. הוא ירד מהדרו במידה מופרזת, ואפילו התחיל לשתות; פעם או פעמיים תפסתי שהוא לקח קצת כסף מארנקי – לא אמרתי כלום, אבל כנראה הרגיש שאני יודעת; הוא התחיל לרמוז שכדאי שאשגיח על כספי מפני המשרתים. נו, הייתי מניחה מזמן לזמן קצת כסף פה ושם, שייקח; כל אחד מאתנו ידע שהשני יודע, אבל לא הנחנו לדברים להתגלות במפורש, שלא נצטרך להתבייש זה מפני זה. אז התחיל גם במגעיו עם אנשים משונים, כמו קנר העיוור – ממנו ממש פחדתי; מר פולטין תמיד השקה אותו בקוניאק עד שכרה, ואז הקנר הזה התחיל לצווח ולהרביץ בפסנתר, נו, היה ממש מטיל אימה. אני יודעת, הייתי חלשה; הייתי צריכה להפסיק את זה; חיה כזאת הלא לא שייכת למגורי אדם. אבל אני אומרת לך – חשבתי, אלה מוזיקאנטים, את אל תתערבי; לפחות יש לבדריך חוויה אומנותית והוא לוקח אותה כל כך ברצינות. האמת היא, אותם ימים היה כל הזמן כותב משהו ושוב מוחק, מנסה לנגן בפסנתר ושוב רץ לרשום את זה; לילות שלמים שמעתי אותו מרעיש ומתהלך בחדר אנה ואנה. הוא רזה להחריד, רק האף בלט לו בפנים והשערות הפרועות עטרו את ראשו. “עכשיו אראה לכולם”, היה אומר, “מה חבוי בתוכי! אתם עוד תראו מי זה בדה פולטן, אתם כולכם!” תוך כדי כך היה פוער עיניים ממש לוהטות, כאילו גם אנחנו, שהיינו משרתים אותו כמו עבדים, היינו שנואי נפשו. וכל הזמן בחברת אותו קנר העיוור; לפעמים היה אוסף אותו גם בלילה באיזה בית מרזח וסוחב אותו אליו הביתה, וכאן היו צועקים ומכים בפסנתר; בבוקר היינו מוצאים את קנר ישן אפילו בחדר המדרגות – אתה רואה, את כל זאת הייתי מוכנה לסבול; אמרתי בלבי, אולי באמת מר פולטין מלחין משהו גדול והוא זקוק להשתוללות בוהמית שכזאת. פעם נפלה ביניהם מריבה נוראה; אני שמעתי צעקות, זרקתי על עצמי חלוק ורצתי לחדרו של האדון. הקנר הזה יושב בכורסה, בועט סביבו וצורח כמו חזיר נשחט, וכאן על פניו יורד לו דם; מר פולטין עומד מעליו, סכין בידו, קצף סביב לפה, ומגלגל עיניים כמו מטורף. או אז עשיתי סדר, אל תשאל; הקנר הזה לעולם לא נראה עוד אצלנו. מר פולטין פרץ בבכי, שהגבר הזה סוחט אותו מבחינה אומנותית, שהוא גונב את רעיונותיו; לכן, אמר, איבד את עשתונותיו, והיה אולי הורג אותו אלמלא הופעתי אני. היה צורך במאמץ להרגיע אותו, עד כדי כך היה נואש; אפילו רצה לקפוץ מהחלון. אדוני, חיים קלים לא היו לי!

לזמן מה הענינים נרגעו; מר פולטין כתב בהתמדה, שקט כאילו כלום. סיפר שהוא כבר מסיים את האופרה על יהודית והולופרנס; שזה חומר נפלא. היה מנגן בפסנתר איזה אריות ומעברים; אני במוזיקה לא מבינה הרבה, אבל אגיד לך, נגיד הסצינה שבה יהודית נכנסת לאוהלו של הולופרנס, – יכולת להרגיש ממש מחנק בגרון: תאווה כזאת פראית כמו עווית, – אני ממש לא יודעת איך בעלי הגיע לזה. תוך כדי כך היה פרוס על שפתיו אותו חיוך קטן של נצחון, שלפנים כל כך אהבתי. עזוב, הוא בכל זאת חייב היה להיות מוזיקאי גדול. אולי גאון, אינני יודעת. אמרתי בלבי, נו, נשואין של אושר אולי לא היו לי, אבל אם בדריך יכתוב משהו גדול, לפחות לא חייתי לשווא.

אותם ימים היה בא אלינו מוזיקאי אחר, מר טרויאן היה שמו; אבל הוא בכלל לא עשה רושם של אומן: ארוך ורזה, משקפיים על האף, יותר כמו איזה מדען; כזה אדם שקט, ביישן ומנומס. הוא היה סגן מנצח האופרה או משהו כזה, ושמעתי שהוא מוזיקאי בחסד. הוא היה יושב עם מר פולטין כל אחרי הצהרים ורק דיברו בשקט וליטפו את קלידי הפסנתר. תמיד הבאתי להם בעצמי קפה ועוגיות, ומר טרויאן זה היה מייד קם, כמו נשוך, לקוד קידה; בכל מקום מסביב היו פזורים דפי נייר־תווים – מר פולטין היה כולו להוט, רק שכבר אהיה בחוץ; עד כדי כך היה שקוע בעבודה הזאת. ועל שום דבר אחר אי־אפשר היה לדבר אתו – רק על האופרה הזאת; הוא הסביר, שזו עבודת ענק לעשות את התזמור או משהו כזה. פעם כמעט שהתנגשתי במר טרויאן הזה, בצאתו בעד הדלת; הוא נעצר והתחיל לגמגם: “גברתי… גברתי, תגידי לו שיעזוב את זה… או שישנה את זה לגמרי! אני מבקש ממך, אנא תגידי לו.”

היה לי צר על בדריך שהשקיע בזה כל כך הרבה עבודה – “האם אתה חושב,” שאלתי, “שאין לו כשרון?”

“אך לא,” פלט במעין חוסר סבלנות. “כשרון יש לו, אבל… אני לא שם על כשרון. כשרון זה לא כלום. בשביל מוזיקה צריך אדם משהו… יותר, משהו שאיננו רק באוזניים – –” הניד את ידו, לא ידע איך לומר זאת. “תגידי לו… שיעשה מעצמו אדם אחר! שלום!” ונעלם. אדם משונה. בזמן ארוחת הערב אמרתי למר פולטין כבדרך אגב, שאולי לטרויאן זה יש איזה הסתייגות מהאופרה שלו.

פניו הסמיקו והוא הניח את המזלג. “אמר לך משהו?”

“מה פתאום,” אני אומרת. “רק היה לי רושם כזה. האם הוא מבין כל כך גדול במוזיקה?”

מר פולטין משך בכתפיו. “מבין, אבל… אין לו טיפת דמיון. לחבר, נגיד, אורטוריה, זה כן – אבל בשביל אופרה צריך להיות דמיון ממש שטני. איפה טרויאן, הוא כזה פאקיר באומנות, יבש כמו חציר… אומן הרי לא יכול לחיות כמו נזיר.” וכן הלאה – כך הוא התחיל לדבר על זה מעצמו, ותוך כדי כך כאילו היה רב עם מר טרויאן; שאומנות אי־אפשר לעשות בלי תאוות, שאומן חייב להיות מגורה מבחינה רגשית ויצרית, ומי יודע מה עוד.

“אני יודעת,” אני אומרת לו, “מה שנוגע לגירויים האלה. אני כבר שמעתי שאתה שוב מסתובב בעקבותיה של איזו זמרת.” – סיפרו שזאת נערה צעירה לגמרי, שרק זה עתה בקעה מהקונסרווטוריון וכבר פעם או פעמיים שרה כמה תווים בתיאטרון. אני כבר אמרתי, אינני יודעת לקנא, אבל כאשר הוא עצמו העלה את הנושא, אז לא אשחק את החרשת, נכון?

מר פולטין לא הניד עפעף. “תתארי לך,” צעק, "הטרויאן הזה חושב לו, ש’יהודית' איננה בשבילה! ‘יהודית’ כזאת מובהקת, יחידה במינה! רק עוד לעורר בה את הנשיות התהומית, את הטירוף האירוטי – " ואני כבר לא זוכרת מה עוד; אני, אתה מבין, אינני אוהבת במיוחד דיבורים שכאלה.

“ואתה הוא זה שרוצה לעורר בה את כל הדברים האלה, מה?” אני אומרת לו.

הוא התנפח, כאילו זה מובן מאליו. “ומדוע לא?” התפרץ בבטחון עצמי. “שתדעו לכם, אני אעשה ממנה אומנית גדולה, אני, בדה פולטן! היא יכולה רק לשמוח שפגשה בי! בי יש משהו ברברי, משהו הולופרני; אני אלוש אותה לתפקיד של יהודית בגוף ובנפש – –” תאר לך, את זאת הוא אומר ליד השולחן לרעייתו־כדין־וכדת! מעולם לא ראיתי אותו בוטח בעצמו באופן כל כך גרנדיוזי; הוא צעק דברים על עצמו, על היותו אומן וגם איך כולם רוצים לשעבד אותו, גם כזה כמו טרויאן ומי לא; ושוב על זה איך הוא בז לסביבה הזעירה והבורגנית – – ועוד, מה יכול היה השם בדה פולטן להיות בעולם הגדול! אבל עכשיו כבר ילך בכוחו זה להגשים את שליחותו ללא התחשבות; רק עכשיו הוא מרגיש את כוחו היוצר הנורא והברברי –

היה קצף על שפתיו, סנטרו רעד, והוא היכה באגרופו בשולחן. אני אומרת לך, לי פתאום היה צר עליו. אוי ואבוי, חשבתי בלבי, אם כך, מסכן, המצב של האופרה שלך כנראה בכי רע, וכלום כבר לא ייצא ממנה! ככה פתאום, בו ברגע, הבנתי את זה, אני אפילו לא יודעת איך; כנראה מפני שהתרברב כל כך, ממש אחוז עווית של יאוש. כנראה שכבר לא תעשה דבר, בן־אדם, ותצטרך להשלים עם זה. כמעט שהוקל לי איכשהו; הוא יעזוב את האומנות ולפחות יהיה שקט… ממשהו צריך לחיות, ואנחנו כבר לא בני עשרים, אז למה כל כך להתייסר! לא שלא הייתי האשה המאושרת ביותר בעולם אילו בדריך היה עושה משהו גדול ונוחל הצלחה; אבל בנו, הנשים, יש לפעמים משהו כמו שאיפה או צורך להיכנע. את מרגישה אחר־כך איכשהו יותר בבית או ככה.

כמובן, זמן מה כמעט שאי אפשר היה אפילו לראות אותו בבית, הוא היה בריצה מתמדת בעקבות הזמרת הזאת; רק בבקרים היינו שומעים אותו שורק ושר בחדר האמבטיה, ככה בכדי להראות כמה הוא מאושר וצעיר; תמיד פרח בדש בגדו, מגוהץ ומפיץ ריח בושם, וקורן סביבו. נו, אני חושבת, שלא כל כך הצליח אצלה. היה חוזר הביתה רק לפנות בוקר, בכדי שנחשוב שהיה אצלה ללילה; אבל סיפרו לי שהוא יושב בדד לגמרי בבתי קפה ובבארים ומחכה עד שעת הסגירה, ואחר־כך עוד מסתובב עד אור הבוקר ברחובות. העוזרת ראתה אותו בבית מול הראי, צובע לו כתמי אודם שפתיים בלחי, שייראה כמו מנושק בבואו בצהריים לארוחה, לבוש חלוק ומפהק לרוחב הפנים – איזו קומדיה! חשבתי לעצמי, הוא וודאי עושה את הדברים האלה בכדי שלא נרגיש שחדל מכתיבת האופרה. אבל הוא לא חדל; אני לא יודעת איפה הוא הגריל את האיש הזה, מולנדה, ופלא שלא הכניס אותו לגור אצלנו; שוב היה מסתגר אתו בחדר העבודה ונתן לנו להבין שהוא עובד על האופרה, שהוא מסיים את ‘יהודית’ שלו – פעם מצא בעתון את שמה של הזמרת הצעירה שלו. הניח את העתון וסינן ברישול: “הבחורה הזאת מספרת שהיא תשיר את ‘יהודית’ שלי! משוגעת! על זה היא עוד קטנה…” בזה נגמר הענין.

מולנדה זה היה פעם סטודנט לרפואה, אבל יותר התעסק במוזיקה ובהוללות; סיפרו שהוא ניגן בשביל תלמידי רפואה בבתי מרזח וחיבר פרודיות ושירים. היה צעיר, בעל פרצוף נפוח ומוקיון, שלעג לכל דבר; אבל מוזיקאנט מבטן ומלידה, המוזיקה פשוט נזלה לו מהאצבעות. עזב את הרפואה וכתב שלאגרים, טנגו ודברים שכאלה; אומרים שהוא עשה בזה לא מעט כסף. אחר־כך לפתע פתאום נעלם וצץ מחדש באמריקה, באיזה וארייטה, או להקת כושים איזושהי, כמוזיקאי אקסצנטרי. בסוף חזר, ריקא שהתנוון, והיה שותה, משהו נורא; אז מצא אותו מר פולטין וקשר אתו קשר של שותפות. הם היו מבלים ימים שלמים בחדר העבודה של האדון, רבים ביניהם ומנגנים בפסנתר; אבל בסוף יצא מזה תמיד איזה ואלס או טנגו. צריך היה לראות איך מולנדה זה העווה את פניו וקיפץ על השרפרף כאשר דפק בקלידים וזימר את היצירות שלו; לא יכולת שלא לזעוף ולצחוק בעת ובעונה אחת, כזה הוא היה מוקיון וליצן. אני לא יודעת איך שניים אלה יכלו להיות רתומים יחד; בדריך היה מטבעו יותר רציני וחגיגי – – בערבים יצאו להתהולל, כמובן אם היה למר פולטין קצת כסף. לפעמים היה הליצן הזה מולנדה כמו מיואש, ואז שתה עוד יותר; אז היה מגיע חיוור ופרוע ומנגן בפסנתר באריכות ובפראות כזאת… עד שיצא מזה שוב אותו המקצב המטורף המוכר שלו.

עד אשר בסיום תקופה פרועה שכזאת הם פתאום התפכחו ורק התגודדו ראש־אל־ראש; בסוף אפשר היה לשמוע מחדר האדון כל מיני מנגינות פוקסטרוט וטנגו ושוב סרנדות של זימה – אתה יודע, אני אוהבת מוזיקה שמחה, יותר מאשר את הרצינית, אבל… אינני יודעת איך לומר זאת: לבדריך זה איכשהו לא התאים. התחילו לבוא אלינו אדונים גדולים, הכל היו איזה דירקטורים: כאלה כל־יכולים, כל אחד מהם היה נראה כאילו שייכת לו חצי אמריקה; ומר פולטין העמיד פנים של חשיבות רבה וקרא לזה ישיבת הנהלה; מהישיבות האלה יכולת לשמוע את קולו הצוהל של בעלי ואת דפקוקיו של מולנדה בקצב הפוקסטרוט – נו, זה מאד לא מצא חן בעיני. ערב אחד דיבר מר פולטין קצת סחור־סחור ורמז שסוף־סוף הוא כבר צריך באמת להתחיל במשהו ושעכשיו יראה לכל מה בדה פולטן יודע; שהוא גם רוצה כבר פעם להרויח קצת כסף משלו ולחיות כמו מלך – ובסוף יצא המרצע מהשק, בסגנון גדול ובהתרגשות רבה. תכנית כבירה, אמר. הוא יכתוב עם מולנדה אופרטה לסרט. הליברית כמעט גמורה, ומה שנוגע למוזיקה – שלאגרים כמו ברקים ורעמים. היום הולכים רק סרטים, הכריז, והגיע הזמן שיקחו אותם לידיים אומנים אמיתיים; בהתחלה אמנם צריך לבוא עם משהו יותר קל –

חנק לי בגרון, כמה שרחמתי עליו; כנראה הוא הבחין בזה, והתחיל להבטיח לי שזה יכניס הון תועפות, ואחר־כך הוא ישוב אל ‘יהודית’ שלו. הוא סרק את בלוריתו באצבעותיו וצעק כמו תמיד כשרצה לשכנע את עצמו. כאשר תהיה לו הצלחה עולמית עם הסרט, תחדור גם ‘יהודית’ לעולם כולו. רק בשל כך, רק בשל כך הוא עושה את זה. אל תחשבי, היום גם מוצרט או סמטנה היו כותבים לסרטים, טען בלהט; וחוץ מזה הליברית הזאת כל כך פואטית –

תשמע, אני אומרת לו, אז יש לך שוב רומן עם איזו שחקנית קולנוע?

הוא נרתע והסמיק. “מדוע את חושבת? זה מובן מאליו שעלי לקיים ישיבות עם אומני הקולנוע! יש שם תפקיד נשי משהו עצום, הלואיזה… בשבילו יש לנו זמרת נהדרת; השם חדש, אבל הילדה הזאת היא חתיכה, וקול וסקס־אפיל – בסרט צריך להיות סקס־אפיל, את מבינה? אל תפחדי, זאת תהיה הצלחה אדירה! הנקבה הזאת תגיע פעם להוליווד, את זה אני יכול לתת לך בכתב –”

חכה, אני אומרת לו, זה לא כל כך מעניין אותי; אני רוצה יותר לדעת, מדוע אתה בא עם זה אלי.

זה ככה, התחיל, ועכשיו זה יצא ממנו פרט־אחרי־פרט. מפיקי הסרטים נלהבים, לדבריו, מהרעיון הזה, ובהחלט רוצים להיכנס לזה; זה כבר מוסכם. אבל אם רוצים להגיע להצלחה עולמית, יש צורך בהשקעה בתפאורות, ועוד. זה מובן מאליו שהכסף הזה יחזור לפחות פי שלושה; אבל צריך להתחיל בהשקעת מזומנים, בכדי לתת לרעיון הזה מה שמגיע לו –

כמה? אני שואלת אותו.

מר פולטין בלע כמה פעמים, עד שפיקתו קיפצה בגרונו. אפילו לא כל כך הרבה, הוא אומר. היה מספיק… מיליון וחצי. סכום מצחיק לעומת מה שזה יחזיר בבטחון מלא –

ולך יש מיליון וחצי? אני אומרת לו.

מר פולטין המשיך לבלוע ולסרק את שערות ראשו באצבעותיו. זאת אומרת… זאת אומרת, הוא הביא בחשבון שאני הייתי יכולה למכור בית אחד או שניים – (עליך לדעת שמחמשת הבתים שירשתי מאבא – שניים כבר לא היו.) ועוד: זאת תהיה השקעה עצומה בשבילי; הוא יתן לי התחייבות שחור על גבי לבן, שתוך שנה הוא מחזיר לי כפליים. אם אני אומר לך, צעק, אז את יכולה לסמוך על זה! זאת הרי יצירה שלי, וגם לך צריך להיות איכפת שסוף־סוף אכבוש את מקומי – –

חכה רגע, אמרתי לו. אני כבר שילמתי בעד הנשואין שלי בשני בתים, אם לא למנות את הנסיון שרכשתי. אבל זה לא חשוב. אם כי לא עד כדי כך לא חשוב שאני אעזור לך ככה להשליך את כבודך כמוזיקאי. לא, לענין הזה אני לא נותנת פרוטה שחוקה אחת. ויותר, אני מבקשת ממך, אל תדבר על זה אלי!

מר פולטין קם, בעיניים דמועות, והעמיד פנים שהוא רוצה ללכת. לזה לא צפיתי, הוציא מעצמו מתוך עלבון, שאת כל כך לא תאמיני לי! אני נשבע לך שאני עושה את זה בשביל ‘יהודית’ שלי! לכל כך רבים הצעתי אותה… הוצאתי מאות ואלפים בעד הכנת העתקים, אבל עד שאדם לא כובש את מקומו כמלחין, הכל לשווא. אז זהו הסוף שלי, לחש והניד ידו מתוך יאוש. הסוף, הסוף! הלך אל הדלת ונעצר כשהידית בידו. שתדעי, מלמל, אני עכשיו אצטרך לירות בעצמי!

אתה? אני אומרת. שטויות!

הוא עמד בראש שמוט כמו ילד המתוודה על משהו. זאת אומרת… הענין הוא שחתמתי על שטרות, גמגם על סף הבכי.

על כמה?

על… שבע מאות אלף. – אחר־כך התברר שזה היה מיליון ומאתיים אלף; אבל זה כבר היה לדידו רק פרט קטן.

אלהים אדירים, בן־אדם, איזה שטרות, כשאין לך פרוטה לנשמה!

אני אמרתי להם, שאני שותף לבתים שלך, גמגם, מדוכדך. אני לקחתי בחשבון שאת תשקיעי בזה את הכסף… כאשר זאת הצלחה כזו מובטחת…

אל־אלהים, אני צועקת, משוגע, זאת הלא מרמה, מה שעשית!

אני יודע, הוא מוסיף. אבל עשיתי את זה בשביל ‘יהודית’. אני יודע, אני אדם אבוד. טוב, צרח בזעם והשליך את ראשו לאחור, אז תהרגו אותי! בדה פולטן לא מבקש מכם כלום!

לי זה הספיק. ככה, ואתה עוד תשחק את הנגזל, חשבתי בלבי. תעשה מה שאתה רוצה, אמרתי, אבל אני מוסרת את הענין לעורך־דין שלי. בינתיים מיותר להוסיף לדבר.

כל אותו הלילה רחש מר פולטין בחדר עבודתו, פתח וסגר ברעש מגירות ומפעם בפעם ניגן כמה אקורדים בפסנתר כאילו הוא נפרד ממנו. בבוקר נעלם, ועשרה ימים לא הראה את פניו. בחדר נשאר רק סרחון משריפת ניירות; על השטיח ליד האח היה מונח דף שרוף עם הכותרת: “יהודית, אופרה בחמש מערכות. חיבר והלחין בדה פולטן.” ובתוך האח המון נייר שרוף. הסתכלתי; היה זה רק נייר תווים ריק לגמרי.

העורך־דין שלנו היה איש זקן וחכם, ידיד של אבא מנוחתו עדן. בתור משפטן הוא יעץ לי: תניחי לעניין, שיעמידו אותו לדין, נוכל שכמוהו. אבל בתור ידיד ותיק של המשפחה הוא הסכים מכל הלב, כאשר ביקשתי ממנו שינסה איכשהו ליישב את העניין. בתנאי אחד, גברת קרליצ’קה, אמר: שאת תתגרשי מהשחצן הזה; אחרת לא תישאר לך אפילו ידית־של־דלת מחמשת הבתים שאבא שלך, זכרו לברכה, בנה. אני לא יודעת איך הוא עשה את זה; בסוף הוא קנה את השטרות האלה בארבע מאות אלף בערך ונעל אותם בכספתו.

בינתיים חזר מר פולטין הביתה, מדולדל כאילו לן על ספסל בגן הציבורי; אמר שהוא רק בא לקחת כמה דברים, אבל שמח מאד כאשר העוזרת הביאה לו על מגש ארוחת צהריים; היא סיפרה שכמעט פרצה בבכי: איך הוא הודה לה ואיך שסנטרו רעד מהתרגשות. בחדרו הוא היה שקט כמו עכבר קטון; כל הזמן כתב משהו או ניגן בלחש בפסנתר. אחר־כך אסף את התווים שלו והלך אתם לאיזה מקום; היה כבר נובמבר, והוא בכוונה לא לקח מעיל ורץ ככה במקטורן הקטיפה ובעניבה המעופפת, שייראה כמו אומן רעב. אלה היו קפריזות כאלה שלו.

כאשר העורך־דין שלנו זימן אותו בענין הגט, פרץ מר פולטין בבכי. אני מודה, אמר. אני מודה: לחלוק את חייך עם גורלו של אומן – זה גיהינום. תגיד לגברת שרלוטה, שאני מחזיר לה את חירותה. – – לא עשה שום קשיים; היה כל כך נכנע ואדיב – – רק כאשר אמר לו העורך־דין שאני קובעת לו קצבה חודשית צנועה שהוא יכול לבוא לקבל במשרדו, התיישר, הסמיק וצעק כנעלב: מה? כסף? אתה חושב שאני קבצן? מוטב לי להתפגר מרעב מאשר לקבל נדבות!

טוב, אומר העורך־דין, אני אמסור את זה לגברת קארלה.

מר פולטין, סיפר העורך־דין, תפס את ראשו ופרץ בצחוק של משוגע נואש. אתה צודק, מלמל, אני באמת קבצן! אני אומן! אני מבקש ממך, אולי אפשר לקבל מפרעה של חמש מאות כתר?

מאותו זמן אינני יודעת עליו הרבה. פעם פגשתי אותו ברחוב – נו, מה אומר לך איך הרגשתי! הוא נראה כמו משוגע, בלוריתו המתולתלת אל־על, סביב הצוואר רצועת משי מלוכלכת ותחת בית שחיו נייר תווים – – כל חודש היה מופיע במשרדו של העורך־דין לקבל את הכסף, גאה כמו אל, רק הכניס את הכסף ברישול לכיסו וסיפר שהוא מנהל משא ומתן עם זלצבורג או עם המטרופוליטן אופרה באמריקה על הפרמיירה של ‘יהודית’. או שהיה מספר שרק עכשיו הוא מרגיש בן־חורין, שהאומן הוא אומן־באמת רק בעוני וברפש, ודברים כאלה. פעם בא כמו קודח, ואמר שבעוד שבוע תוצג ‘יהודית’ לנסיון באיזה אולפן הסרטה, רק לקהל מוזמנים; יבואו לראות אותה מנצחי אופרות ומפיקים מכל העולם. תוך כדי כך הוא נתן לעורך־דין שני כרטיסי כניסה – אחד בשבילך, אמר, והאחר, אם אולי מישהו יהיה מעוניין.

נו, מובן מאליו, לא הלכתי.

בערך כעבור שבוע קיבלתי הודעה, שלקחו אותו לבית משוגעים; כעבור יומיים הלך, מסכן, לעולמו. בעתונים לא הוזכר דבר מותו אפילו במלה אחת – – ערכתי לו הלוויה מכובדת בקרמטוריום; תמיד ביקש שגופתו תישרף – כמו פניקס, היה אומר. בכל זאת באו להיפרד ממנו עשרים או שלשים איש, רובם המוזיקאנטים שהיו באים אלינו לאותן ערביות מוזיקליות. אבל גם מר טרויאן היה שם, והביט בעצב כזה דרך המשקפיים שלו; גם הליצן מולנדה לא נעדר, עם חבורתו, ובכה כמו ילד. באה גם הזמרת הצעירה שהמנוח היה לפנים משוגע עליה, עכשיו כבר גדולה ומפורסמת – זה היה יפה מצדה. והכי מוזר – פתאום התחילו לנגן בעוגב את הלארגו של הנדל, כל כך מסעיר את הלב… זה היה פרופסור מפורסם של הקונסרווטוריון שניגן. ואחר־כך רביעיית מיתרים. המוזיקאנים הגדולים ביותר שלנו, תאר לך! ניגנו לו רביעיה של בטהובן… אני לא יודעת מי הוא שסידר את התהילה הזאת, אולי מר טרויאן או מי יודע מי; אבל זה היה כל כך יפה וכה רב הוד, שהוקל לי פתאום ויכולתי סוף־סוף לבכות. מר פולטין היה מוכרח להיות בכל זאת אומן גדול, אם ליוו אותו למנוחות אומנים שכאלה ולא רצו לקבל בעד זה תשלום. מה שלא יהיה, היתה לו הלוויה כמו מוזיקאי אמיתי.

– – – לפעמים אני אומרת לעצמי – אולי בכל זאת יכול היה ליצור משהו. אני בוודאי לא הייתי אשה בשביל אומן, אני יודעת, אבל הענקתי לו לפחות עושר חומרי והפרעתי לו מעט, ככל שאשה יכולה להמעיט להפריע. אולי לא הבנתי אותו מספיק; אבל אדם פשוט אינו יכול לתת יותר ממה שיש לו. לפחות מצבה יפה הצבתי לו: נבל מברונזה ולרוחבו ענף של עלי דפנה. וכתוב עליה רק: בדה פולטן. זה הכל.

 

5. פרופ' ד"ר שטראוס: אבילארד והלואיזה    🔗

הכרתי את מר פולטן כאשר הוא ארגן בביתו קונצרט ביתי בשיתוף “רביעיית הפרופסורים” שלנו (שני פרופסורים, נשיא בית המשפט והכנר הראשון המצויין שלנו, פקיד במכון האנטומי), שבה ניגנתי ויולה; זאת לדעת שהתכנית של הערביות המוזיקליות שבביתו היתה בדרך כלל טובה למדי. כאשר נודע למר פולטן לאחר גמר הנגינה בצוותא, כי העיסוק שלי הוא בעצם היסטוריה משווה של הספרות, הוא משך אותי אחריו לחדר השכן; הוא עשה עלי רושם של איש צעיר משכיל, עשיר ונעים הליכות, חובב נלהב של מוזיקה ושל כל דבר שיש בו יופי. ובכן, הוא משך אותי לצד ופתח, שהוא מוקסם מהחומר הגלום בפרשת אבילארד והלואיזה ושהיה רוצה לעשות מזה רומן, או אפילו אופרה; ושאעשה אתו חסד אם אספר לו משהו על אבילארד ותקופתו.

במקרה זהו תחביב שכזה משלי, אותן המאות האחת עשרה והשתים עשרה עם כל הסכולסטיקה שלהן ופריחת הנזירות; אני חושש, שאותו ערב שכחתי את עצמי והרציתי הרצאה סמינריונית על הנומינליזם של ימי הביניים, ניתחתי את ה־Glossulae super Porphyrium וחלקתי כדרכי על Schmeidler; שכן דעתי היא שמכתביהם של אבילארד והלואיזה אמיתיים לפחות בחלקם. מר פולטן הקשיב כאילו דברי מעניינים אותו עד מאד, אם כי לא ברור לי מה יכלו להועיל לו ה־Glossulae או ה־Introductio in theologiam של אבילארד לכתיבת האופרה; אבל בהתלהבות־של־פרופסור שלי לא חשבתי על זה. אפילו הבטחתי לו, שאם החומר הזה כל כך מעניין אותו, אוכל להשאיל לו את הספרות הנוגעת לענין לשם עיון. מר פולטן היה נלהב והודה לי מראש. מצא חן בעיני שמלחין או משורר מתיחס ברצינות כזאת לחומר שבידו ומשתדל לחדור לתוכו מהבחינה המקצועית; לכן שלחתי לו חבילה שלמה של מקורות, הוצאות לאור שונות של כתבי אבילארד, את Carriere, Hausrath ועוד. לאחר זמן פגשתי אותו, ואני שואל לשלום הלואיזה. הוא עובד עליה ללא הרף, המתיק אתי מר פולטן סוד; אהבתם של אבילארד והלואיזה היא לדידו הנושא המלהיב ביותר לחיבור אופרה שאפשר להעלותו על הדעת, שחברו בו תשוקה והתעלות הנפש. שמחתי בכך; שכן המאה השתים־עשרה, על המתח האופייני לה שבין הסדר הכנסייתי ובין הגורמים האנושיים המבשרים את ניצני הריניסאנס, היא באמת תקופה מעניינה ונהדרת. לא רציתי לבקש ממנו להחזיר לי את המקורות, כל עוד הם יכלו לשמש לו השראה או הנחיה. לדאבוני איבדתי לאחר מכן קשר אתו, כך שלא יכולתי עוד לשלוח לו את ההוצאה החדשה של הקונטרס משל אבילארד De unitate et trinitate Divina שכללה את פירושיו הביקורתיים של Geyer; היתה שם הערה מעניינת על מה נכלא אבילארד במנזר.

מאוחר יותר הגיעתני לצערי הידיעה שמר פולטן הלך לעולמו בעוני; הספרים שלי, בייחוד ההוצאה יקרת הערך של Cousin משנת 1849 שאין עוד להשיגה, אבדו כנראה לאחר מותו. חבל, חבל מאד, שהמלחין הצעיר המוכשר לא סיים, ככל הנראה, את האופרה שלו על אבילארד והלואיזה; אכן נדיר הוא שאומן ניגש אל חומר יצירתו, אשר שבה את לבו, ברצינות עמוקה וביסודיות מקצועית כזאת.

 

6. ד"ר י. פטרו: תמליל ליהודית    🔗

הוצגתי בפני מר פולטן באכסדרת התיאטרון במהלך הצגת בכורה כלשהי. כבר קודם לכן שמעתי עליו כעל איש צעיר ועשיר ביותר ועם זאת מסור לאמנות. בקשירת ההיכרות הראשונה עשה עלי רושם של עלם גנדרן במקצת ויהיר, אבל לבבי; לא מצא חן בעיני זקנקנו המגודל למחצה, המונוקל שלו, האלגנטיות הריחנית ושרשרת הזהב אשר לפרק ידו. לומר זאת בגילוי לב, חשבתי בלבי: סנוב. הוא לחץ את ידי בחום ובלהיטות ומייד הזמין אותי אליו הביתה “אל גברת שרלוטה ואלי, לאחת הערביות המוזיקליות האינטימיות שלנו”, כפי שהתבטא. הוא לחץ עד כדי כך שהבטחתי לו לבוא, אם כי באי רצון; אחר כך הגיעה גם הזמנה מודפסת:

זכיתי רק לערבית מוזיקלית אחת שכזאת. פולטן, לבוש מקטורן קטיפה וענוב עניבה מתעופפת קיבל את פני בלבביות משתפכת. “תיכנס, תיכנס,” צהל, “כאן אתה בין אמנים!” אשתו היתה גבירה קצת חסרת הבעה, אנמית, אבל בעליל אשה טובה; היא הזכירה לי את דמותה של מרתה, אשר טעם קיומה הוא הדאגה לאוכל ושתיה, וחיוך ביישני ואמהי שבו זיכתה פה ושם אורח בודד, שלא ידעה, באמונה, על מה לשוחח אתו. הם שכרו בהשאלה שני מלצרים מבית הקפה שהכרתי אותם; הלבישו אותם במכנסיים קצרים, גרבי משי, ואפילו כיסו את קרקפותיהם בפיאות נכריות לבנות ומפודרות בכדי שיזיעו עוד יותר בהגישם תה ומשקאות. היו שם אולי כארבעים איש, – את רובם הכרתי; חציים היו נבוכים כמוני, בעוד שהמחצית השניה מהרה לאכול ולשתות ככל שאפשר יותר. הכל היה איכשהו מאולץ וחסר התאמה. פולטן הילך בין אורחיו בז’וביאליות עם מקטורן הקטיפה שלו, לזה טפח על שכמו, את זה משך אחריו אל המזנון, שם חיזר אחרי איזו גבירה מוזיקלית, – תערובת מוזרה כזאת של נדיבות, קולגיאליות, תצוגה ו־sans façon משפחתי מעושה או pas de chichi בוהמי. לבסוף הוליכו אותנו אל “חדר המוזיקה” והושיבו אותנו על הרצפה, על כריות, על כורסאות, או השעינו אותנו על האח או על משקוף הדלת – וקדימה לנגן; מלחין צעיר אחד ניגן סואיטה משלו לפסנתר, ואיזו עלמה הגישה עלי כינור יצירה של עלם שעיר וממושקף שליווה אותה בפסנתר, – אני חושב שזה לא היה רע; אבל תשומת לבי שלי היתה נתונה יותר לכך כיצד מר פולטן ורעייתו ישבו באמצע החדר בכורסאות, כמו זוג מלכותי, וסביבם רבצו על הרצפה ועל הכריות “האמנים האלה”; פולטן נענע בראשו כשעיניו עצומות למחצה, מעשה אומן, בעוד שגברת פולטין נשכה בשפתיה, ובעליל חשבה על ההוראות למשרתים. אינני יודע מדוע כל זה גירה אותי איכשהו לזעם; כנראה שאנחנו לא עשויים לפאר שכזה.

אחרי התכנית תפס אותי מר פולטן תחת בית השחי כממתיק סוד ומשך אותי אל הטרקלינון הסמוך. “אני כל כך שמח שקשרתי אתך היכרות,” ניסה לשכנע אותי בלהט, “והייתי מאושר לו יכולתי לסייע לך במשהו.” לא ידעתי על שום דבר שמר פולטן היה יכול לעשות בעבורי; הוא המשיך ואמר שהוא מעריך במיוחד ובאופן בלעדי את שיפוטי כמבקר תיאטרון ומומחה בתחום האסתטיקה. “הענין הוא שאני מצוי בעיצומו של חיבור אופרה ‘יהודית’,” הודיע תוך שהוא מסמיק קמעה. “כתבתי בעצמי גם את הליברית. לדעתי,” אמר כשאצבעותיו סורקות את שערו, “לדעתי צריך המלחין לכתוב את התמליל בעצמו; רק אז תהיה היצירה מקשה אחת; או אז אין ביצירה שום אישיות זרה, שום דימוי שאיננו משל השראתו הפנימית משלו – –”

כנגד זה אי אפשר היה, ככלות הכל, לטעון הרבה. פולטן חזר על הדבר כמה פעמים בלהט ופיתח את הרעיון בביטויים משתנים, עד אשר יצא המרצע מהשק, מה בעצם הוא רוצה ממני. שאואיל בבקשה ברוב טובי ואעבור על הליברית שלו. ושאומר לו בגילוי לב אם היא איננה עומדת במשהו בפני הביקורת החריפה ביותר. “אתה מבין, אני יותר מוזיקאי מאשר משורר,” הצטדק, ועוד פעם: כמה הוא מעריך ללא סייג את שיפוטי, ומה לא. מה לעשות: אכלתי אצלו שני כריכים, ונאלצתי איפוא לומר לו, שבחפץ לב וכיוצא בזה. הוא לחץ את ידי בחום. “מחר אשלח לך את כתב היד; ועכשיו, בבקשה, בוא נצטרף אל החבורה הצעירה.” החבורה הצעירה התחילה בינתיים לשתות כמו לוט ועשתה מהומה עד שהחלונות רעדו; עקרת הבית ליוותה את הנעשה בחיוך חסר ישע ומאולץ, ופולטן הרים קול: “רק בשמחות, ילדים, כמו בבית! כאן אתם בין אומנים!”

למחרת היום הגיע כתב היד, טבול בסל ענק עם יינות, ענבים, חסילונים ומה לא; היה לי חשק רב להחזיר לו את הכל. הליברית היתה נוראה; כמה חרוזים נאים או קטע נסבל, ואחר־כך עמוד או שניים של ברבורים פאראנויאיים; אחר־כך שוב קטע מבטיח של דיאלוג או סצינה בעלת תבליט כלשהו, ושוב אותו גבוב מלים מבולבל ומתרברב; התמליל ניסה להיות דימוני, ניסה להיות חושני, אבל למעשה היה מאניאקלי ומפלצתי בנפיחותו הפתטית. הדמויות הופיעו ללא התחלה וללא קשר ופתאום הלכו לאיבוד; חציים נשכחו על ידי המחבר ברשימת הנפשות הפועלות… במערכה הראשונה מאוהב ביהודית איזה רועה צאן בשם עזרון, במערכה השלישית הוא נהפך למצביא ירובעם, ובסוף נעלמים שניהם. פשוט – אנדרלמוסיה. לא ידעתי אל נכון, למה פולטן בעצם מתכוון; עלעלתי בכתב היד שנית וקראתי דיאלוג של הולופרנס, ערוך בחרוזים מצלצלים ומשתובבים, אירוניים מתחת לפני השטח, ולפתע הבנתי: את זאת יכול היה לכתוב רק Franta Kupecky!

לא עמדתי בפני היצר, לקחתי את כתב היד והלכתי בערב לראות את קופצקי בבית המרזח שלו. “תקרא את החרוזים האלה, פראנטיק,” אני אומר לו. “מה אתה אומר?”

קופצקי מצמץ בעיניו לעברי והעווה את פניו. “לא רע. אבל ההמשך, זה כבר לא שייך לשם.” עלעל בכתב היד ונד בראשו. אחר־כך פרץ בצחוק. “חברה',” קרקר, “חברה', זה מוצלח!”

“פראנטיק,” אמרתי, “תסתכל, המונולוג הזה של יהודית נראה כאילו כתב אותו Tereba, אתה לא חושב?”

קופצקי נענע בראשו. “אז גם טרבה,” מלמל. “נו, נכון, גם לו לא היה מה לאכול!”

“כמה הוא שילם לכם בעד זה?”

“הוא?” נהם פראנטה. “לי נתן שלושת אלפים בעד כל הליברית, קמצן מלוכלך; אבל בסלט הזה נשארו משלי רק שלוש חתיכות. את החרוזים הכי טובים הוא השמיט.” התחיל לגחך כמו פסל אליל סיני. “!Gesamtkunstwerk. אני רואה, את זה בטח כתבו לו לפחות חמישה אנשים! זה למשל הוא משל Vosmík. וזה,” התעכב על עמוד אחד, “ממי זה רק יכול להיות? ‘יהודית, הו יהודית, למה זה היססו רגלייך –’ את זה אני לא מכיר אפילו. ‘על חזי השעיר’ – זה יכול להיות Lhota. אתה זוכר את החרוז שלו: ‘… כרעם צעדם של גברים שעירים…’? אתה לא מכיר אותו? כזה צעיר וחלשלוש כמו תינוק…”

“תגיד לי בבקשה,” שאלתי אותו, “איך הוא היה מזמין אצלכם את העבודה?”

קופצקי משך בכתפיו. “נו, איך! הגיע הנה… כאילו במקרה. ברור, שמח מאד לפגוש את המשורר היקר –”

“לערביות המוזיקליות לא הזמין אותך?”

“לא,” אמר פראנטה בזקיפות קומה, “חזירים כמוני הוא לא מזמין. אצלו אתה צריך להיות בוהמי, אבל עם נעלי לקה. סלוני, מבין? כאן במסבאה הוא ישב אתי, המצנט! אני בכוונה העמדתי פני שיכור, שאוכל להגיד לו ‘אתה’ כמו שמדברים עם חבר; איך שזה התפתל –” התגלגל קופצקי מצחוק. “נו, ואחר־כך התחיל, ידידי, אני מלחין אופרה; את הליברית אני כותב בעצמי –”

“– בכדי שהיצירה תהיה כמקשה אחת.”

“זהו. אבל שהראש שלו מלא רעיונות מוזיקליים ואיננו יכול להתרכז כמו שצריך על הליברית. אילו יכולתי לעצב לו את העלילה ולכתוב לו כמה רעיונות ומונולוגים בחרוזים… שיהיה לו, כך אמר, קו מנחה זמני להשראה המוזיקלית. נורא הרבה דיבר, בן־אדם! לכזה מלחין בטח יש יסורי יצירה נוראיים…”

“ואתה ביקשת מקדמה, נכון?”

“מאין אתה יודע?” התפלא קופצקי. “שמע, אולי יש לך בשבילי איזו עבודה?”

“אין,” אמרתי. “והברבורים המטומטמים האלה שיש שם, את אלה כנראה כתב לו האדון המחבר בעצמו, מה?”

“איפה!” נהם פראנטה. “בשביל זה היה לו פייטן צעיר אחד, כזה בנעלי לקה, שתמיד מבקר אצלו.”

“משוגע?”

“כנראה שלא,” סבר המשורר קופצקי. “אבל אצל פייטנים אתה לעולם לא בטוח”.

★

כאשר בא פולטן לקבל את כתב היד, דיברתי אליו בערך לאמור: “תסתכל, פולטן, זה לא ילך. כפי שהואלת להעיר בצדק גמור, יצירה אומנותית חייבת להיות מקשה אחת. זה כאן, למה שקראת ליברית, נראה כאילו כתבו זאת חמישה אנשים. כאילו לקחת חמישה תמלילים, כל אחד ממישהו אחר, והדבקת אותם יחד בחתיכות, כמו בוחש בעיסה. אין לזה ראש ורגל. אין לזה עלילה מלוכדת. כל סצנה יש לה סגנון אחר, אינטונציה אחרת ודמויות אחרות… אתה יכול לזרוק את זה, פולטן!”

הוא בלע כמה פעמים מתוך דכדוך, ומצמץ בעיניו כמו תלמיד מסכן. “דוקטור,” גמגם, “האם לא היית יכול לתקן את זה במו ידיך? אני כמובן לא הייתי מבקש זאת חינם…”

“לא. אני שואל אותך, איך אתה יכול לקנות תמלילים מכמה אנשים, ואחר־כך להציג את זה כליברית שלך? דבר כזה הרי לא עושים!”

הוא התפלא ואפילו נעלב במקצת. “ולמה לא? ‘יהודית’ היא הרי נכס רוחני שלי! לעשות מ’יהודית' פואמה או אופרה, זה הלא הרעיון שלי, אדוני!”

“כן,” אמרתי לו. “רק שלפניך הגו את הרעיון הזה אחד – Joachim Graff ו־Nikolas Konac ו־Hans Sachs ו־Opitz ו־Hebbel ו־Nestroy ו־Kaiser ואופרות על הנושא חוברו על ידי אחד Serov ו־Wetz ו־Honegger ו־Goosens ו־ Emil Nikolaus von Reznicek – אבל זה איננו אומר שאי אפשר לכתוב על יהודית עוד תריסר אופרות נוספות,” הוספתי מהר משראיתי כמה הוא מדוכא. “תלוי איך תופסים את החומר הזה, לא?”

הוא התמלא בעליל שמחה ופניו אורו. “זה הוא! והתפיסה הזאת היא שלי במלואה! אתה יודע, איך הולופרנס מעורר בבתולה יהודית את האשה… כזה בולמוס מטורף של ארוטיקה; רק בגלל זה היא תרצח אותו… זה הרי רעיון נפלא, לא?”

כמעט רחמתי עליו; לא היה לו בעליל מושג, כמה כל זה כבר משומש. “ובכן,” אמרתי, “נראה לי שהמוזיקה יותר חשובה. אתה יודע מה, תבקש מאיזה מחזאי ראוי לשמו, שיכתוב לך בעצמו את כל הליברית; אבל שגם יחתום על זה, אתה מבין?”

הוא לחץ את ידי בחום והודה לי בהתרגשות. אני מבין אותו, הוא אמר, ונתתי לו טעם חדש לעבודתו – במה, אינני יודע. ושוב שלח סל מפואר כזה עם אננס, חרטומן ו“מרי בריזאר”. כנראה מכיון שהוא היה אומר על עצמו שהוא תאוותן ונהנתן בכל מאודו.

★

כעבור כחודש הופיע שוב, קורן יותר מאי פעם. “דוקטור,” הריע בתרועת נצחון, “אני מביא לך את ‘יהודית’ שלי! עכשיו סוף סוף זהו זה! הפעם השקעתי בזה את כל התפיסה שלי! אני חושב שהפעם תהיה מרוצה גם מהמבנה וגם מהעלילה –”

לקחתי את כתב היד מידו. “אתה כתבת את זה לבד, פולטן?”

הוא בלע קמעה. “לבדי. הכל לבדי. אני לא יכולתי להפקיד את ‘יהודית’ שלי בידי אחר. זוהי דמות כל כך לגמרי משלי –”

עלעלתי בכתב היד; כעבור כמה רגעים הבנתי. פשוט תרגום רשלני ופה ושם עיוות מחריד של ‘יהודית’ של Hebbel; לתוכה נדחפו כמה חרוזונים יבשים ומלגלגים של קופצקי, החזה השעיר של להוטה, ושוב קצת מהברבורים רפי השכל –

“זה מספיק לי, פולטן,” אני אומר. “מישהו סידר אותך. הלא ארבע חמישיות מזה הוא פלאגיאט של ‘יהודית’ של הבל! עם זה אסור לצאת לעיני הציבור.”

פולטן הסמיק ובלע. “אולי אפשר לכתוב… התגונן בקול רפה,” – ‘על פי מחזהו של הבל כתב בדה פולטן’."

“אל תעשה את זה,” הזהרתי אותו. “מה שמעוללים שם להבל, זה צועק לשמיים; על זה היה צריך להיות עונש מיתה. אתה יודע מה – אני מוטב מייד אשרוף את זה.”

הוא חטף את כתב היד מידי, ואימץ אותו אל לבו כמו אוצר. “רק תעיז, אתה,” צעק ועיניו ניצתו בשנאת ייאוש. “זאת היא יהודית שלי! שלי!! זאת תפיסתי שלי, רק שלי… מה כל כך איכפת ש־… ש־…”

“שמישהו כבר כתב את זה קודם, לא?” ראיתי שהוא לא תופס בכלל את הצד המוסרי, אם לומר כך, של הענין, ושהוא מאוהב ב’יהודית' שלו התאהבות ילדותית; האיש הזה היה אולי שולח יד בנפשו אילו ניסו להוציאה לו מראשו. משכתי בכתפי. “אולי אתה צודק, פולטן. אם אדם אוהב משהו מאד, אז במובן מסויים הדבר הזה שלו. תסתכל, אני מציע לך משהו: אני אחשוב על הליברית שלך שהיא סמרטוט ופלאגיאט, ואתה תחשוב עלי שאני אידיוט או מה שאתה רוצה, וזהו.”

הוא הלך נעלב עד עומק נפשו. מאותו יום לא הייתי בעיניו אלא נברן ספרותי, קפדן מנוון ומי יודע מה עוד. דבר אחד נכון: לשנוא הוא ידע כמו איש ספרות אמיתי. בזה לא היה שני לו.

 

7. וואשה אמברוז': הנדבן    🔗

היינו, בכיתת המצטיינים של הקונסרווטוריון, שלושה נערים עניים: הכנר Procházka, המכונה לאדיצ’ק, Mikes השמן והישנוני, הקרוי פאטי, ואני. ממה התפרנסנו, רק אלהים היודע; כנראה מזה שהיינו מלווים זה לזה כל הזמן את אותם עשרים הכתרים, אשר פאטי זכה להרויח ערב אחד בעבור נגינה בפסנתר במועדון לילה.

יום אחד קרא לנו מורנו ורבנו האהוב והודיע לנו בשמחה רבה: “בחורים, יש לי בשבילכם נדבן!” וסיפר שבא אליו חובב אומנות אמיד ואמר לו שהוא מוכן לתמוך בשניים או שלושה מלחינים מבטיחים לעתיד. מאה וחמישים כתר לחודש, בחורים, אמר לנו; זה לא הרבה, אבל אם תשתדלו להיות בסדר, יכול להיות שזה יהיה עם הזמן יותר. אז שלא תעשו לי בושות, חבריא, סיים הזקן הטוב בהתרגשות מה, ושתתנהגו כמו שצריך! תזכרו ללבוש חולצות נקיות ולא להניח את הכובע על הפסנתר. ועכשיו דאגו להסתלק ולהציג את עצמכם כראוי!

מובן מאליו שדאגנו להסתלק; מאה וחמישים כתר, זאת היתה בשבילנו מתנת שמיים שלא תיאמן. כאשר צלצלנו בדלתו של מר פולטן, היתה לנו הרגשה כאילו אנחנו עדר שלם של מלחינים מבטיחים בחליפות שחורות נוצצות, והשתדלנו להיות דקים ככל האפשר שלא ניראה כל כך רבים. משרתת הבית, סינר לבן קצר לשמלתה, ליוותה אותנו אל חדרו של מר פולטן; הוא היה ישוב ליד מכתבה ענקית, לבוש חלוק משי רקום חוטי זהב, וכתב. הוא הרים את ראשו, הרכיב את משקפיו אשר שיוו לו ארשת זקנה יותר וחמורת סבר יותר, וסקר אותנו אחד אחד בתשומת לב רבה. היה כנראה (לא ברור לי על סמך מה) מרוצה מאתנו, כיון שנד בראשו לעברנו בידידות ואמר: “אז זה אתם? המליץ עליכם בפניי המורה שלכם. הוא אומן גדול, רבותי! אומן ואדם גדול!”

מלמלנו שמובן שאכן כך. מר פולטן צלצל בפעמון וקם. אני נבהלתי שאולי עשינו משהו שלא כראוי ושהוא רוצה לזרוק אותנו החוצה; פאטי נשף בהתרגשות ולאדיצ’ק בחן בעיניו הגדולות את החדר המרופד קטיפה. אבל הם לא זרקו אותנו, רק המשרתת־החתיכה נכנסה לחדר וקדה קידת כבוד כמו על בימת תיאטרון. “אנני, תביאי לאדונים תה,” ציווה מר פולטן. “ושבו, רבותי! כאן, בבקשה!” מלמלנו אמנם שאנחנו ברצון עומדים, אבל הוא כפה עלינו לשבת בכורסאות שכמותן עוד לא ראינו. פאטי שקע כל כך עמוק, שהוא קפא על מקומו, לאדיצ’ק לא ידע מה לעשות ברגליו הארוכות, ואני פתחתי בשיחה בכך שהשתעלתי שעול קל וביישני. מר פולטן זינק לתוך כורסתו ושילב את קצות אצבעותיו הארוכות. “מאסטרו גדול,” חזר עוד פעם. “אני, רבותי, מברך אתכם על שהוא רבכם. בכלל ההתמסרות לאומנות היא דרך חיים יפה. יפה… וקשה. אני מיטיב לדעת מה יסורים כרוכים בהיות אדם אומן.” תוך כדי כך סרק בידו הארוכה את בלוריתו. “עליכם להיות נכונים לחיים קשים של התנזרות – –” פאטי מיקש המבוהל מצמץ, ולאדיצ’ק סייר בעיניו לאורך הוילונות והמרבדים. מר פולטן דיבר על חוסר ההבנה אשר אומן חייב להתיצב מולו, ואני מפעם בפעם פלטתי קולות שונים של הסכמה. כאן נכנסה משרתת הבית ובידה מגש ענק; לאדיצ’ק זינק לקראתה בכדי לקחת את המגש באבירות מידיה, אבל כנראה שזה לא היה בסדר, כי היא אפילו לא שמה לב לכך והציבה את תפארת התה לפנינו. כל חיינו לא ראינו כדבר הזה: ספלים דקים כמו נשמת אף, הכל מלא צלחות פריכות, כד של תמצית תה, כד של מים רותחים, צלוחית של רום, צלוחית של תמצית לימון, צלוחית של קצפת, קערה מלאת כריכים, צלחת של ביסקויטים, קערית של סוכריות ומי יודע מה עוד, ועכשיו היא סידרה את הכל לפנינו על השולחן. לאדיצ’ק סקר אותה ללא בושה בעיני הפייטן שלו והיה נראה כאילו רוצה להושיט אליה יד; פאטי הנדהם עצר את נשימתו ותחב בי אצבע מתחת לשולחן, ואני דאגתי בשבילם לשטף השיחה בכך שמפעם בפעם אמרתי “כן”.

“לשרותכם, רבותי,” עודד אותנו מר פולטן, ובעצמו מזג לנו תה. “בהיר? כהה?” שאל. אנחנו אותו יום עוד לא אכלנו; פאטי שלח את ידו אל בין הכריכים וכבר נשא אל פיו אחד העמוס לעייפה בנקניק ואלתית. עוד הספקתי בזמן לבעוט בו, שימתין. מר פולטן בינתיים מזג תה גם לעצמו ובחש בו לאט בכפית כסף; סוכר לא לקח. אשר על כן עשיתי כמוהו. פאטי הנבוך הניח את הכריך על המפה המרוקמת בכדי שלא ילכלך את הצלחת, וגם הוא בחש. מר פולטן המשיך לבחוש שקוע בהרהורים, ואחר־כך החל מחדש לשוח על גורלו העגום של אומן בימינו; הוא לקח ביסקויט, נגס ממנו פירור אחר פירור ולגם תה מר. עשיתי כמוהו, נגסתי פירורי ביסקויט ולגמתי תה מר. פאטי שלח אלי מבט שואל, וגם הוא לקח ביסקויט. אני מקווה שעשינו על מר פולטן רושם טוב. אחר־כך נעור לאדיצ’ק מתדהמתו, השלים את נפח הספל שלו ברום והתחיל ללעוט מהכריכים; לצערי לא יכולתי לבעוט בו. אני תמיד אומר שהכנרים האלה לא יודעים להתנהג ושהם לוקים ביוהרה. כאשר פאטי ראה אותו, אסף את הכריך שלו ונגס בו את שיניו. כנראה שזה לא היה צריך לקרות, כי מר פולטן נעץ בו את עיניו ואמר: “אתה אם כן פסנתרן, מר –, מר –?”

פאטי המסכן הסמיק, בלע את כל אשר בפיו והניח את חציו השני של הכריך חזרה על המפה. “מיקש,” הוציא מעצמו בקול חנוק. “כן.”

מר פולטן המשיך לשאול אותו, עת אשר לאדיצ’ק חיסל כריך אחר כריך. אחר־כך בא תורי; מר פולטן שאל באדיבות מאין אני, מי היה אבי, איזו מוזיקה חביבה עלי ביותר, ושאלות דומות ההולמות את גילי. אחר־כך הביט בלאדיצ’ק. לאדיצ’ק קם, התמתח כמו חתול שאכל לשבעו, וכאילו כלום הלך אל הפסנתר שעליו היה מונח כינור חום כהה; לקח אותו בידו, פרט בו כלאחר יד כיאה למומחה לדבר ובחצי פה שאל: “מיטנוואלד?” זאת היתה המלה הראשונה שהוציא מפיו.

פניו של מר פולטן קרנו. “כן. כמו ידו של מאסטרו Matthias Klotz. רגע, אראה לך את התעודה.” מיקש ואני החלפנו מבטים. חכה, לאדיצ’ק, זה לא יעבור לך ככה! בינתיים הניח לאדיצ’ק פרוחאזקה את הכינור הצרוד קמעה מתחת לסנטרו, עבר על פני מיתריו כמה פעמים בקשת והתחיל לנגן שיר מאת דה־פליה. הבחור הזה ידע להתנהג כאילו הוא מאז ומתמיד בקשרים רק עם נדבנים. מר פולטן שקע בכורסה והקשיב בעיניים עצומות ונד בראשו לאות שבח. “טוב,” אמר לבסוף. “האם יש לך משהו משלך?” לאדיצ’ק לא הניד עפעף ופתח בואריאציות שלו על שיר ילדים; גמר שלוש, אמר “כך”, הניח את הכינור וחזר אל הכריכים. מר פולטן שלח את מבטו אלי. וכבר ישבתי ליד הפסנתר ופתחתי די באומץ באנדנטה שלי; היום אני יודע ש“סיפחתי” בו לא מעט משל מורנו היקר, אבל אז הייתי די גאה באופוס 3 שלי. אחר־כך הגיע תורו של פאטי הגאון שלנו; הוא סבל מאימת ציבור נוראה וניגן גרוע את השאקונה הנהדרת שלו על נושא מקסים. מר פולטן לא אמר בתגובה דבר; עלי להודות שזה חרה לי במקצת – אמת, פאטי ניגן אותו יום רע מאד ובכל שגיאה העווה את פניו כמו ילד שמן העומד לפרוץ בבכי, אבל השאקונה הזאת שלו היתה לחן כל כך נקי, שכל מי שמבין ולו במקצת מוזיקה…, אלא ש – – מי מבין אותה באמת?

הענין הסתיים בסך הכל בטוב; מר פולטן פסק שהוא מעוניין בקידומנו, ובטאקט רב חילק לנו מעטפות סגורות; כפי שהתברר, היו בכל אחת שני שטרות טריים של מאה כתר. אפילו הושיט לנו את ידו בלבביות, ואמר שנחזור בעוד חודש לנגן לפניו משהו חדש. חזרנו הביתה חדורי אושר; היה לנו נדבן משלנו, היה לנו, על פי תפיסתנו, כסף כמו זבל ובכלל שמיים שופעי כינורות; רק לאדיצ’ק חזר כל הזמן בצער אל המשרתת; חברה', היה נזכר, שמתם לב לנעליים שלה, לכובעה? – מוזר, כאשר חזרנו לשם בפעם השניה והשלישית, היא כבר לא נראתה בעינינו כל כך יפה ומיוחדת; ומוזר עוד יותר – התברר שעם המאתיים לא היה חלקנו טוב מזה שבלעדיהם. איך זה, אינני יודע.

כעבור חודש חזרנו, כשכל אחד נושא תחת בית שחיו כמה דפי נייר תוים: חיבור מוזיקלי מוקדש למאסטרו בדה פולטן. לאדיצ’ק חיבר fandango לכינור בליווי פסנתר, אני הלחנתי שיר אחד, ופאטי הביא רונדו זעיר רומנטי לפסנתר. מר פולטן גילה שמחה כנה וגדולה; הוא התיישב בעצמו ליד הפסנתר, וניגן את השיר שלי תוך שהוא מזמזם את המנגינה; גם את הרונדו של מיקש ניגן ונד בראשו מתוך שביעות רצון. נגינתו היתה חובבנית למדי, אבל שליטתו היתה בעליל טובה וניכרה בו רגישות מוזיקלית. אחר־כך ניגנתי עם לאדיצ’ק את הפנדנגו; לאדיצ’ק עוד הוסיף באלתור, מעשה שטן, pizzicato a la guitarra, ופני מר פולטן ממש קרנו. “טוב, בחורים,” אמר, אתם גורמים לי נחת." אחר־כך פתח בשיחה על אמנות ההלחנה. “אני חושב, בחורים צעירים, שמשגה הוא להלחין מה שבדיוק עולה על דעתכם. אני הייתי נותן למלחין צעיר כזה שיעור בית, ועכשיו, בחור, תראה מה תעשה מזה! ההשראה האישית שעתה תבוא עד שתמצא את הסגנון שלך.” השתתק כמהרהר ולבסוף אמר: “אותי היה מעניין, אילו למשל שלושתכם עיבדתם נושא אחד. אז הייתי מיטיב להכיר אתכם, והייתי יכול ליעץ לכם לאיזה כיוון לפנות…” הוא החליק בידו על פני מצחו. “למשל… למשל איזו פתיחה קטנה: לילה במחנה צבאי. לילה כמו ערב קרב. זה דימוי מוזיקלי חזק, הלא כן?”

עיני פאטי כמעט שיצאו מחוריהן. “ו־… יש שם אור כוכבים?”

מר פולטן כיסה את עיניו בכפות ידיו. “לא. יותר כמו חשרת סערה. אני רואה ברקים אדומים באופק. במחנה נשמע קול תופים וחצוצרות מזעיקות משמר –”

“איזה צבא זה צריך להיות?” שאל לאדיצ’ק ביובש.

“למה?”

“בגלל הכלים.”

“נכון,” הסכים מר פולטן ונד בראשו לאות שבח. “נאמר… צבאו של נבוכדנצר המלך, שזה יהיה מאד אקזוטי.”

פאטי נראה מעוך. “אבל אלה היו עובדי אלילים,” הוא הפליט לבסוף.

מר פולטן הסתכל לעברו בפליאה. “זה היה מפריע לך?”

פאטי הסמיק, והיה בעליל אומלל לגמרי. “כאלה שלא יודעים עליהם כלום,” הוא גמגם. “אילו לפחות היו שם כוכבים… זה כבר ניתן יותר לביטוי!”

“האומן היוצר יודע להעלות בעיני רוחו הכל,” סבר הנדבן שלנו. “אבל אני לא אכריח אתכם. זאת היתה רק מחשבה כזאת שלי.” הפעם היו במעטפה של כל אחד שלוש מאות כתר. למרבה הפלא, לא האריכו ימים יותר מאשר המאתיים קודם. על הכסף רובצת כנראה קללה מוזרה: לעולם איננו מספיק, בין שיש יותר ובין שיש פחות.

כמובן שהסתערנו על משימתנו עם המחנה של נבוכדנצר, על מנת לשמח את לבו של מר פולטן. לאדיצ’ק החליט על אתר, שזה חייב להיות “כזה מזרחי” ודחס לתוך הפרטיטורה תופים תורכיים ותופי דוד למכביר והוסיף יללה מתמשכת ממרחקים, “כמו שירת המואזין” (רק שלאדיצ’ק התעקש לומר מוזאין); לי יצא איזה נוקטורנו לירי, עם רמז מבוייש קמעה של חצוצרה צבאית; בעוד שפאטי נאבק לתוך הלילה במחנה נבוכדנצר ותלש בייאוש את שערות ראשו, כי לא הצליח להכניס לשם את “הברקים האדומים באופק”. כל הזמן, טען, יש לו שם כוכבים, – לילה ללא כוכבים, אמר במר ייאושו, זה הלא בכלל לא לילה, זה רק חור שחור ושומם! בסוף יצא מזה לארגו הירואי זעיר לפסנתר, אולי הדבר הטוב ביותר שפאטי חיבר עד אז; אלא שלא היה לזה קשר רב עם מחנה צבאי.

הנדבן המיטיב שלנו היה מרוצה מאד; הוא התעמק ביצירותינו כשמשקפיו רכובים על אפו והניע בהשקט את שפתיו. “לא רע,” נהם בהערכה כשרכן על הפרטיטורה של לאדיצ’ק. “יללת התן היא רעיון טוב.” לאדיציק בעט בנו בהסתר שלא נגיד מלה על המוזאין שלו. אצלי הוא שיבח את השימוש בחצוצרה; אבל מעל הלארגו של פאטי הוא העכיר את פניו וחיטט בקיסם באוזנו. “קצת קריר,” פסק. “אין לזה הגודל.”

“כן,” לחש פאטי המדוכדך.

“שמע,” החליט מר פולטן, “לך אולי היה מתאים יותר כזה פסטורלה קטן. תאר לך עדר צאן… ורועה צעיר מנגן בקלמית שיר אהבה – –”

“כן,” לחש פאטי ומצמץ בהכנעה, אבל על לחייו העגלגלים השתרעה הבעת אימה; במצחו ניבעו טיפות זעה כאשר חשב על עדר הכבשים ושירת האהבה של הרועה. לאדיצ’ק קיבל כשיעור בית שיר לכת לכבוד מצביא ברברי. “בערך כך,” אמר לאדיצ’ק, מוכן לכל דבר, ותופף באצבעותיו בשולחן את נושא שיר הלכת הברברי. לי הקצה מר פולטן איזה חרוזים שאנסה להלחין אותם. אמר שזו מקהלת נשים המקוננות על אימי המלחמה. החרוזים האלה נראו לי משהו נורא, כל הזמן “הוי הסבל, הוי הצער” ודברים כאלה. אבל ידו של מר פולטן היתה הפעם עוד יותר פתוחה, ולפיכך השתדלנו להשביע את רצונו ככל שיכולנו.

“אתה יודע מה, פאטי,” אני אומר, “אני אעשה לך את עדר הכבשים עם הקלמית ועם שיר האהבה; כזה געי ופעי וחלום אהבה, זה בדיוק ההתמחות שלי. ואתה בעד זה תלחין לי את ההוי סבל, הוי צער. אתה כמו עשוי בשביל הוי צער ומקהלת האמהות. ומר פולטן הלא לא יבחין מי עשה מה.”

אותו שיר אהבה יצא מתחת ידי כל כך מוצלח שפאטי הצנועתן הסמיק למשמעו; כל כך זה המה וערג בתשוקה. “תשמע,” התגונן פאטי, “את זה אני לא אוכל לתת לו, הוא הלא יצחק ממני! כך אני נראה?” לעומת זאת הוא הוביל את ה’הוי צער' בקונטראפונקט מושלם בתור cantus firmus; הוסיף הד, וסיים בהתמשכות מונוטונית לקול האלט, עד שעברה בך צמרמורת לאורך הגב.

כאשר מסרנו למר פולטן את שיעורי הבית, הוא לא הסתיר את שביעות רצונו; רק מעל הפסטורלה שלי הוא שלח מבט מלוכסן של גערה קלה אל עבר פאטי. “זה קריר,” אמר בצער. “ביצוע יפה, אבל לגמרי חסר תשוקה.”

“כן,” מלמל פאטי המסכן. כנראה שהנדבן שלנו שם עליו עין לרעה.

“אתה עוד לא אהבת, נכון?”

“לא,” לחש פאטי את וידויו.

“זאת שגיאה,” פסק מר פולטן. “אומן הלא חייב לאהוב, בתאווה חושנית, ללא רסן, כמו דיוניסוס. – –”

“כן,” נשם פאטי ומצמץ מפוחד בעיניו הקטנות; כנראה שחשש שהנדבן שלנו ידרוש ממנו בפעם הבאה הוכחות לאיזו תשוקה חסרת רסן. במקום זאת הוא קיבל כשיעור להלחין “מוטיב של בתולה נושאת כד בדרכה אל הבאר”. הוא נאנח אנחת רווחה; זה היה משהו מתאים לו. לי הוקצה רציטטיב של כרוז המכריז מלחמה על מישהו; ולאדיצ’ק קיבל דואט אהבה של רועה צאן בשם עזרון עם איזו יהודית. את הדואט עשיתי אני, ולאדיצ’ק את הכרוז, כי הוא אהב תרועות; הוא הכניס לשם שש חצוצרות – “שש חצוצרות, בן־אדם,” הוא התמוגג, “את זה כבר אפשר לשמוע!”.

מר פולטן כמעט חיבק אותנו כאשר הבאנו לו את הפרטיטורות שלנו. היה מרוצה מאתנו כאב מבניו. “את התוים האלה, בחורים, אני אשמור אצלי, עד שתהיו למוזיקאים גדולים. אני רואה שאתם מתקדמים.” אנחנו חיבבנו אותו: הוא היה נדיב ואהב את המוזיקה ללא מיצרים; מה עוד אפשר לבקש? הוא שאל אותנו איך אנחנו חיים, איזה קשרים חברתיים יש לנו וכיוצא באלה. “זה לא ילך, בחורים,” הוא אמר בתוקף, “אני צריך להכניס אתכם קצת לעניני העולם. אומן גדול צריך לדעת לנוע גם בחברה הגבוהה ביותר. הוא חייב להיות כמו רוזן. יבוא יום ותסעדו בחברת מלכים ותתנו אהבה עם הנעלות שבנסיכות –”

עיני פאטי בלטו מחוריהן מרוב אימה, בעוד שלאדיצ’ק רק מצמץ קלות כאומר: מה שנוגע לנסיכות, אפשר להתחיל מייד.

“רגע,” המשיך מר פולטן. “אני מארח פה כמעט מדי שבוע חברה מוזיקלית. אומנים יוצאים מהכלל, אינטלקטואלים, מבקרים ואנשים כאלה… חברה אינטימית לחלוטין, אבל לכם היתה יכולה להועיל בבוא היום, לא? תכירו הרבה אנשים, זה דרוש לאומן. לפחות תהיה דרככם להצלחה סלולה. בחורים, איזה בגדים יש לכם?”

התברר שהבגדים הטובים ביותר שלנו היו אלה שלבשנו אותה שעה.

מר פולטן התבונן בנו במבט ביקורתי וקימט את אפו. “זה לא ילך. אתם יודעים מה, אני אזמין בשבילכם סמוקינגים יפים. ואתם תבואו אל בין האנשים שלי ותנגנו משהו ממה שהלחנתם, בסדר? זה יהיה בשבילכם הזינוק הכי טוב לחיים.” היה ברור שהוא שמח שיכול להעניק לנו גם את השירות הזה; הוא שלח אותנו לחייט צמרת, ושנבוא להראות את עצמנו בתלבושת החדשה.

טוב, באנו; היה יום קייץ לוהט, ולנו היה נדמה שכל העולם מסב את ראשו בראותו בעיצומו של יום שלושה צעירים מהלכים בתלבושת ערב. לאדיצ’ק הארוך צעד ברישול כמו נסיך יפה ומורם מעם, אני הייתי נרגש כמו נער בר־מצווה, בעוד שפאטי הזיע וניפח את לחייו מרוב סבל, כאילו הוא צועד אל הוצאתו להורג, והסמוקינג אכן חונק אותו תחת בית השחי. מר פולטן ספק את ידיו בראותו את חולצותינו ונעלינו. “זה בלתי אפשרי, בחורים,” הוא הודיע. “אתם צריכים לקנות עוד עניבות פרפר, חולצות הגונות ונעלי לקה; וביום חמישי תבואו הנה בשמונה בערב, יהיו פה מוזמנים. הייתי רוצה שתנגנו את היצירות שהקדשתם לי.”

טוב, הגענו בתלבושת מלאה בשמונה על הדקה: לאדיצ’ק שוה נפש כמו דוכס, אני נרגש חגיגית ופאטי מיקש מוכה קשיון מרוב חרדה, כאילו היה בול עץ. נגענו קלות בפעמון בית פולטן, ובא לקראתנו ראש משרתים לבוש גרבי משי ופיאה נוכרית לבנה. “ישמרני אלוהים,” נשף פאטי, אבל לאדיצ’ק צעד פנימה בקומה זקופה, כאילו היו לו בבית עשרה משרתים; מאין זה בא להם לכנרים האלה! מלבד המשרת לא היה בפרוזדור איש.

"האדונים הם מוזיקאים?” שאל המשרת. “נא להיכנס כאן, אודיע לאדון על בואכם.” הוא דחס אותנו לחדרון קטן ועזב אותנו מסתכלים זה בפני זה. כעבור רגע קט הופיע מר פולטן במקטורן קטיפה חום כשעניבתו מתעופפת. “שלום, בחורים, שלום,” אמר בחפזון ובפיזור דעת, “תיכף יביאו לכם משהו לאכול.” וכבר היה בחוץ.

כעבור זמן קצר הופיעה המשרתת עם מגש. “שתאכלו משהו,” מסרה לנו. לאדיצ’ק הכניס כריך לפה והחל להיטפל אליה; היא קבלה את זה בטבעיות גמורה, וצווחה “אי, אתה אחד” ו“עזוב” וקריאות דומות. גרונו של פאטי היה חנוק, עד כי לא יכול היה להכניס אוכל לפיו; גם אני, הצעיר שבחבורה, הייתי איכשהו נבוך, אבל לא ידעתי ממה. כאשר המשרתת יצאה כבצעדי מחול, בעוד היא חורצת כלפיו לשון, הרים לאדיצ’ק את גבותיו ואמר: “חבריא, לי נדמה –”

“מה?” פלט פאטי בדכאון.

לאדיצ’ק משך בכתפיו. “אני הייתי מעדיף ללכת הביתה.”

אחר־כך הופיע בדלת משרת. “מאסטרו פולטן ממתין לכם.” הלכנו בעקבותיו בשורה עורפית. בטרקלין הגדול עמד מר פולטן, במקטורן החום שלו, לצדה של גברת לא כל כך יפה, בעלת ארשת פנים של חולין ומחייכת בחוסר בטחון. “יקירתי,” שח מר פולטן בנימת אבירים, “הואילי נא להרשות שאציג בפניך את ידידי הצעירים.” מלמלנו משהו על הכבוד המיוחד ונישקנו לידה הקצרה והרכה. בינתיים קיבל מר פולטן בצהלה את פניו של ראשון הקרואים. “תיכנס, בוא תיכנס,” צהל בהתלהבות, “כמו בבית!” אחר־כך בא האורח השני והשלישי; מר פולטן כבר לא שם לב אלינו. לאדיצ’ק תחב את אצבעו במותני: “תראה, שום סמוקינג!” עמדנו שלושתנו בפינה כמו אי שחור זעיר, בעוד מר פולטן, ליד דלת הכניסה, פולט צעקות של קבלת פני אורחים מקרב לב, ורעייתו מושיטה את ידה כלפי הבאים בחיוך נבוך וחביב. הקרואים באו בזה אחר זה, זרקו מבט זר של שאלה לעבר קבוצתנו השחורה וצעדו בבטחה אל הטרקלין השכן, שבו ככל הנראה היה המזנון. לנו היה חם יותר מרגע לרגע: איש לא לבש סמוקינג. ואיש לא דיבר אתנו.

“מה נעשה?” לחשתי.

“תחכה,” סינן לאדיצ’ק ותחב את אצבעו אל בין צלעותיו של פאטי, שעמד ללא ניע כמו פסל אליל גוץ ושמן. “בן־אדם, תזוז קצת!” פאטי באמת מצמץ בעיניו ורעד. “צריך קצת להתפזר,” לחש לאדיצ’ק בזעם, “שלא נהיה כל כך בולטים.” “לאן?” נחרד פאטי. הוא בעליל סבל עד כדי סף הבכי – מרוב השפלה או משהו; שפתיו הילדותיות התעקמו ורעדו. לאדיצ’ק החויר ומירכז את גבותיו; באותו רגע הוא נראה כביר. בדיוק ברגע זה הוביל מר פולטן אל המזנון אישיות חשובה מאד, אם לשפוט לפי ההתלהבות המשתפכת שבה הוא קיבל את פניה. לאדיצ’ק צעד שני צעדים וקד קידה קלה. “הרשה לי, אדוני,” אמר בקול רם, “שאציג לך את המלחין מיקש.” האישיות החשובה הסתכלה בתמהון, ופאטי המסכן קד קידה מבוהלת כמו שק קמח הנוטה ליפול. מר פולטן הסמיק ובלע משהו. “כן, כן,” אמר בחפזון ובעצבנות. “מלחין מוכשר מאד. וזהו מר – מר – מר פרוחאזקה.” לאדיצ’ק הושיט את ידו אל האישיות המפורסמת בטבעיות חסרת בושה של נסיך. “נעים מאד, אדוני!”

“מי זה היה?” לחש פאטי, עדיין מוכה שיתוק.

“אינני יודע,” אמר לאדיצ’ק אדיש וזועף.

מר פולטן חזר מהמזנון הישר אלינו. “רבותי,” לחש, גועש מזעם עצור, “אל תשכחו שאינכם פה בתור אורחים, אלא בתור – בתור –”

“מוזיקאנטים בתשלום,” השלים לאדיצ’ק בשקט. “בבקשה.”

מר פולטן הסתובב על עקבו וחזר אל הכניסה. בינתיים התמלא הטרקלין הגדול חבורות חבורות של אורחים ששבו מהמזנון.

“בואו, חבריא,” לחש לאדיצ’ק, “אל חדר המוזיקה!”

שם כבר היה מוכן פסנתר ה־Steinway במרכז החדר, ועליו כינור ה־Mittenwald החום כהה. ויצירותינו, המוקדשות בכתיבה־תמה למאסטרו בדה פולטן. אני יודע, היה זה מרד הסגל; אבל לא היתה לנו ברירה. פתאום נשמע געש צלילים פראי וקמאי מתרומם וממלא את חלל הטרקלין, אני עם פאטי ליד הפסנתר בארבע ידיים, לאדיצ’ק עם המיטנוואלד תחת סנטרו, בקיצור מנגינת הוללות של בית קפה לילי; פאטי העווה את פניו בהתלהבות ולאדיצ’ק הסתובב וחולל כמו כנר צועני; להדגיש זאת, הוא הוריד, התכשיט שכמוהו, קווצת שיער על מצחו. בדלת הופיעו פנים מבוהלים. הכינו בכלינו ביתר שאת, ולאדיצ’ק התנפח והלך והשתחווה בפני האורחים כממתיק נגינתו לתוך אוזנם. אבל אז כבר נכנס מר פולטן וטרק את הדלת מאחוריו. היה חיוור ורעד מזעם. “השתגעתם, אתם – אתם –”

“סליחה, אדוני,” אמר לאדיצ’ק בהרימו את גבותיו, “האם איננו פה בתור אורקסטרה ביתית?”

כעבור חצי דקה היינו ברחוב; אבל הוקל לנו. בבוקר החזרנו למר פולטן את הבגדים החדשים; אלא שלאדיצ’ק הנוקם השיג קודם לכך נר, על מנת למלא את הסמוקינג שלו טיפות רבות של שעווה.

★

היתה לנו אותם ימים הרגשה של אכזבה מהנדבן שלנו; מאז, כמובן, נאלצנו בתור מוזיקאים לבלוע לא מעט דברים, שלא היו הרבה יותר טובים. מאידך, גם מר פולטן נחל את אכזבתו מאתנו: איש מאתנו לא היה למלחין. פאטי המסכן שלנו, מיקש הגאון, מת כעבור זמן קצר ממחלת פרקינסון בעקבות שפעת; לאדיצ’ק פרוחאזקה נעלם איכשהו ברוסיה, ואני אינני אלא – כפי שכתוב במודעות – “ליד הפסנתר וואשה אמברוז'.”

 

8. שתי הערות    🔗

בסיפורה של הגברת פולטין הוזכרו שני אנשים שמילאו תפקיד מסויים, אם כי אפיזודי, בחייו וביצירתו של בדה פולטן. מסיבות מובנות מאליהן אי אפשר היה לקבל את זכרונותיהם על המלחין המנוח; לפיכך אנו משלבים במקום זה, למען ההקשר העניני ורצף הזמן, לפחות אותם נתונים ופרטים מעטים שהצלחנו לאסוף, במישרין או בעקיפין, על שני האישים האמורים.

הראשונה בהם היתה אותה “זמרת מחו”ל", כפי שציינה אותה גב' פולטין. היתה זאת באמת אחת מכוכבות האופרה המפורסמות ביותר, ועל גחמותיה הפרימדוניות, על אהבותיה ועל עדייה, על שכרה ועל חוזיה המופרים סופרו סיפורים שלא ייאמנו. באותם הימים, זאת לדעת, כאשר התארחה במקומותינו, החלה תהילתה האופראית כבר לדהות; היא היתה כבר די מעל לחמישים, בעוד שבדה פולטן זה רק עבר את גיל השלושים. אף על פי כן היתה לה עדיין הופעה נשית מרשימה, והופעותיה לא היו כשלונות כה חמורים כפי שנרמז; לפחות אומנותה הבימתית עדיין עשתה רושם עז.

כותב שורות אלה היה אישית נוכח בתיאטרון, שעה שהיא הופיעה הופעת אורח בכרמן; בהפסקה פגש באכסדרה את בדה פולטן. “איך היא מצאה חן בעיניך?” שאלתי אותו.

פולטן העווה את פניו בהעוויה זעירה. “בכלל לא,” אמר ביובש. “זקנה מדי.”

“איך לא,” אני אומר לו. “קח בחשבון שכבר היתה מפורסמת כאשר היתה אהובתו של…” וקראתי בשמו של אחד היוצרים המפורסמים שבעולם בתחום האופרה, אשר היה אותה עת כבר כעשרים שנה בעולם האמת. דברים כאלה אין אומרים מתוך רשע, אבל איכשהו אי אפשר לך להמנע.

בדה פולטן גלגל את עיניו לעברי. “אתה בטוח? אבל זה הלא מדהים! מאין אתה יודע?”

“זה הלא ידוע,” אמרתי לו. “אחריו היה לה זה וזה,” וקראתי בשמותיהם של ראש מדינה אחד, טנור גדול אחד וסופר מפורסם אחד. על פולטן כל זה בעליל עשה רושם כביר. “תשמע, זאת צריכה להיות אשה נפלאה,” פלט בהתפעמות, “את זו הייתי רוצה להכיר!”

כאשר ירד המסך בתום ההצגה, ראיתי את פולטן עומד בשורת המושבים הראשונה; הוא מחא כף כמו משוגע, פלא שלא נפל לתוך בור התזמורת. הוא נשאר שם כמעט אחרון והמשיך במחיאות כפיים מטורפות; הוא זכה לכך שהפרימדונה השתחוותה במיוחד לעברו ושלחה לו נשיקה באויר.

כעבור יומיים היא ברחה אתו להרי האלפים; היא היתה חתומה על עוד הופעה במאדאם באטרפליי או משהו אחר, אבל זאת היתה שוב אחת האסקפדות המפורסמות שלה. כעבור שלושה ימים נוספים הופיע אצלי בדה פולטן, הרוס ופרוע, עד כי שסנטרו רעד. “אני מבקש ממך,” לחש, “אני מבקש שתשאיר אותי אצלך כמה ימים; אני כעת עוד לא רוצה לחזור הביתה…”

ספקתי את ידי. “בן־אדם, אז הוונוס הזקנה הזאת זרקה אותך החוצה?”

הוא הסמיק והזעיף את פניו. “מה פתאום,” סינן בין שיניו. “הזאת התאהבה בי עד שגעון… זקנה איומה! עוד תראה שהיא תבוא בעקבותי… אני לא רוצה שהיא תמצא אותי!”

“פולטן,” אני אומר, “מדוע בעצם ברחת אתה?”

שפתיו רעדו והוא בלע בקושי. “זה מפני ש־… מפני שחשבתי שיש בה מי יודע מה! אתה בעצמך סיפרת, מי הכל אהבו אותה…”

הוא נשאר אצלי כשבוע; מתוך כמה רמזים וכשלי לשון הבנתי ששכר אתה וילה ב־Wolfgangsee; אבל כבר בלילה הראשון פרצה שערוריה נוראה, ואלילת האופרה שלוחת הרסן זרקה מערכת שלמה של כוסות מלוטשות על ראשו. כמסתבר, בבוקר היא נסעה לאיטליה, ופולטן חזר בהשקט.

בעצם צר היה לי עליו בענין זה. אני חושב שהעניין לא היה אצלו בכלל, כמו שאומרים, התאהבות עד אובדן חושים, אלא יותר מין תאוות כבוד: מכיון שהיא היתה אהובתו של אחד המלחינים הגדולים, איזה מלך ומי יודע מי עוד, או שהיא עצמה היתה כל כך ידועה ומפורסמת, נו, מי יודע; אני אומר לפעמים בלבי, שאולי לפחות בדרך הזאת הוא רצה להיות משהו כמו יורשו של המוזיקאי והיוצר המזהיר אשר פעם אהב אותה. אולי זה נראה לו כגורל הולם של אומן גדול לכוות את אצבעותיו בזו הלהבה ההיסטורית כמעט. עוד כעבור שנים נהנה להראות עקבה כלשהי שנשארה בצווארו אחרי מחלת החזירית ולטעון שזאת מזכרת מדקירת סכין. מקנאה, היה אומר. ואחר־כך היה רומז כממתיק סוד: את זאת עשתה לו זו וזו האלוהית, אתה יודע, זו שהיתה אהובתו של המלחין ההוא רב התהילה. גם לי סיפר את הגרסה הזאת; כנראה כבר שכח שאני מכיר את הארוע יותר מקרוב.

★

האדם השני שגב' פולטין הזכירה בזיכרונותיה, הוא “קנר העיוור”. ככל הנראה מדובר בלדיסלב קנר, שעקבותיו נעלמו כעת, אשר היה בשעתו ידוע למדי בחוגים מוזיקליים מסויימים ובאתרים הזנוחים יותר של חיי הלילה של פראג. הוא אכן היה כמעט עיוור, והיה מוזיקאי; אבל היכן למד לנגן, איש איננו יודע. הוא שנא שנאה פאנאטית את הקונסרווטוריון ובז ל“אדונים המוזיקאים המלומדים”; די היה להראות לו את מישהו ולומר שהוא “אדון מהקונסרווטוריון” וכבר היה על סף חניקתו בהתקף של זעם. הוא היה קטן, קרח, ומלוכלך נורא; פניו הזכירו משהו בין ורלן וסוקרטס. הוא היה גר, ככל הידוע, בפרוור בצריף עץ עלוב, שבו כמובן לא היה שום פסנתר ובכלל לא כלום; ממה התפרנס לא ידוע, אבל אפשר היה למצוא אותו סביב חצות הלילה באיזו מסבאה שבין קצה המזרח וקצה המערב של העיר, כל עוד היתה שם לפחות מלצרית שמנה אחת ופסנתר, עלוב ושבר כלי ככל שלא יהיה; אז הוא היה כבר שיכור כמו לוט ופטפט וגלגל את גלגלי עיניו העיוורות דמויות הזכוכית. מעת לעת קם והלך אל הפסנתר לנגן; כאשר היה שיכור, הלך תמיד לנגן, כמו שאחרים הולכים לבית שימוש; זה היה לדידו משהו כמו הפרשה כפייתית שאין לה רוויה של משהו טמא. לפעמים היה מחקה־מסלף בזעם את יצירותיהם של “האדונים המוזיקאים” ומלגלג עליהן – מי יודע, היכן הוא שמע אותן, בהתחשב באורח חייו; פעמים אחרות היה מנגן רק לעצמו אלתורים פראיים ועמומים; ולפעמים היה מנגן בעד כסף, אבל אז לעולם לא יצירות או שירים של אנשים אחרים. אם אמר לו מישהו, קנר, נגן את הואלס מה־ Rosenkavalier או משהו כזה, היה חורק בשארית שיניו החומות ומסנן: “קנר לא מנגן!” היה צריך להגיד לו כך: “קנר, קנר, נגן לי כך: שאני מצפצף על כל העולם. קנר, נגן לי שאני צריך לרצוח את הנקבה שלי, את הזונה המחורבנת. קנר, נגן לי משהו נורא גס.” אז היה קנר מתחיל מייד לנגן. אני עצמי אינני מוזיקאי, אם כי אני אוהב מאד לשמוע נגינה; אבל פעם הבאתי בכוונה למסבאה, שבה היכה אותה שעה קנר בפסנתר מט להישבר, מנצח אחד גדול מאד. הוא הקשיב במתיחות ובהתלהבות עד שפניו התעוותו כמו בשגעון. “בן־אדם,” הוא לחש בקול צרוד ולחץ את ידי, “הגבר הזה הוא גאון! אלוהים אדירים, החיה הזאת אפילו לא יודעת מה היא מנגנת! חכה,” ושוב התרוצץ בפניו טיק של עוית, "חכה, מה זה שהוא מנגן? – – אלוהים שבשמיים, זה חזיר! שמע, עכשיו – עכשיו – " וקנר נדנד את הרפסודיה הברברית שלו בתנודה שלוחת בושה וצחק מלוא הפה בקולו הצרוד. “עוד! עוד!” הוא קרקר וקיפץ כמו מטורף על השרפרף שליד הפסנתר. “ועוד! כך!”

לא יכולתי להחזיק את המנצח שלי; הוא קפץ על רגליו, ניגש לקנר ודחף לו שטר של אלף כתר על הפסנתר. “חזיר שכמוך,” הוא אמר לו, חוור מהתרגשות, “עכשיו תנגן משהו הראוי למוזיקאי גדול וגאוני כמו שאתה – טינופת שכמוך!” קנר התרומם, חוור עד מוות ושערו סומר; חשבתי שהוא יתנפל על המנצח שלי ויחנוק אותו, אבל הוא רק נסוג וגמגם: “קנר לא מנגן! קנר לא מנגן!”

המאסטרו תפס אותו בצווארונו. “קנר,” אמר לו בקול מאיים.

לפתע התחיל קנר לעוות את פניו באורח מוזר, כפני אומלל. “אני יודע,” גמגם בפכחון פתע, “אתה זה וזה.” וקרא למאסטרו בשמו – איך הגבר הכמעט עיוור זיהה אותו, נעלה מבינתי.

“אז מה,” גרס המאסטרו בין שיניו, “מנגנים כמו שצריך?”

קנר נראה, כאילו רוצה לכרוע ברך. “אני מבקש ממך, מאסטרו,” גרגר, “אני מבקש, לא… אני מבקש… לא לפניך!”

“מדוע?”

קנר רעד כמו עלה. "אני חזיר, מאסטרו… אני כבר לא יודע… אני מבקש, הנח לי! "

“בוא לשבת אתי, קנר,” אמר המאסטרו. “אתה יכול לדבר אתי כמו עם חבר. אתה מבין?”

היה זה ערב מוזר. קנר פעה בקול המתקשה להתבטא ותקע במאסטרו את עיניו הבולטות הבלומות מראות בהערצה נואשת ופאנאטית; אם אמרת בפניו באך או בטהובן או סמטנה או שם אחר של גדולי המוזיקה, הוא היכה במצחו בשולחן ומלמל: “מאסטרו, אינני ראוי…”

“קנר, היום אנגן אני לך,” אמר לפתע המאסטרו והתיישב ליד הפסנתר. “אתה זוכר את זה?” קנר היכה במצחו בשולחן והתיפח. “אינני ראוי!” “אתה זוכר את זה, קנר? ואתה עוד מכיר את זה? זה גלוק. – ואת זה אתה מכיר? זה הנדל.” המאסטרו לא היה פסנתרן גדול, אבל זכרונו היה כביר. “ואת הבאך הזה אתה גם כן מכיר? חכה, עכשיו בא המקום הזה. אתה שומע, קנר?” זה היה כאילו הוא נושא תפילה רבתי להצלת נשמתו של אדם אבוד; כמו הוא מגרש בקדחתנות דיבוק. הוא היה חיוור וסמור שיער ובפניו רקד כל העת טיק; מעולם לא ראיתי אותו חמור סבר כל כך ומרוכז ומחופר כל כך במוזיקה. “קנר, עכשיו שים לב! אתה שומע? בן־אדם? אלוהים, איזו מוזיקה! קנר, עוד אינך ראוי?”

וקנר רק ענה בסיבוב ראש מיואש.

לפנות בוקר לויתי את המאסטרו הביתה. הוא היה זעוף כמו שד. “על היצור הארור הזה חבל,” נהם בייאוש. “הגבר הזה יש לו יותר מוזיקה באצבע אחת מאשר לי בשתי ידי!” והמאסטרו לא היה מאלה הממעטים בערכם הם.

★

אני מזכיר את הארוע הזה רק מכיון שיש בו אולי כדי להבהיר, איזה אדם היה קנר. מוזר על כן עוד יותר שהוא נרתם יחד עם פולטן, או ליתר דיוק פולטן אתו. מי שהכיר את פולטן האלגנטי והמסובן תמיד עם הבלורית הנהנתנית שלו, מונוקל בעין ושרשרת זהב בפרק היד, את פולטן המונדני, האצילי והאמון על החברה הגבוהה, לא יתפוס כיצד זה הוא סובל לידו שבר כלי אנושי עלוב וזנוח כל כך, ולא רק סובל: שהוא מתקשר עם קנר קשר אינטימי ביותר. אפשר היה למצאם יחד בבתי קפה זעירים עלובים שבהם היה קנר מנגן; בדרך כלל היה פולטן מעמיס אותו למכונית ומביא אותו לביתו. הוא היה רומז שהוא מנסה להציל אותו מוסרית ואומנותית; יחד עם זאת הוא היה משקה אותו לשוכרה עד גבול אובדן ההכרה, ואפילו הוא עצמו איכשהו הדרדר, כאילו הוא תחת השפעתו המנוונת. הוא הזניח את עצמו באופן מופגן וכמעט טקסי; כאילו חשוב היה לו להיראות כבוהם קל דעת וזנוח קמעה. בלהיטות רבה הסכים לבוז הקולני של קנר כלפי האדונים המוזיקאים המלומדים. המוזיקה צריכה להיות כאן, היה אומר, והכה בחזהו, ולא על תעודה של בית ספר; קנר, אנחנו עוד נראה להם, לתולעי הספרים! האדם חייב להיות כאחוז דיבוק המוזיקה, הוא היה צועק ומגלגל את עיניו; היצירה היא טירוף ושכרון! קנר היה מלווה את דבריו בהנהון ראש ובקרקור עילג; ופולטן היה, לבסוף, מעמיס אותו למכונית ונסעו. זוג מוזר.

מדוע הם נפרדו לאחר פרק זמן, אינני יודע. יום אחד פגשתי את פולטן, שוב מונדני, מריח מבושם, עם המונוקל, ושאלתי אותו, מה שלום קנר. הוא העכיר את פניו וקימט את חוטמו. “בן־אדם בלתי אפשרי,” נהם בנימת דחיה. “מקרה אבוד. השתדלתי להציל אותו, אבל –” ונד בידו המקושטת שוב בשרשרת הזהב.

מאוחר יותר פגשתי את קנר בלילה ברחוב; היה כמובן שיכור; שאלתי אותו כבדרך אגב על פולטן. הוא מלמל משהו כאילו פולטן רצה להרוג אותו בסכין. וכל הזמן בירבר משהו על איזו יהודית. “יהודית הלא היתה שלי,” פיטפט, “ולו לא היתה זכות… לא היתה זכות… אני מצפצף על הכסף שלו, אדוני,” שרק בזעם, “תגיד לו את זה, אדוני! וגם תגיד לו, שאת יהודית לא אשאיר לו!”

תחילה חשבתי שהוא מדבר על האופרה שאותה כבר הרבה פולטן כל כך לפרסם ולהלל; אבל אחר־כך נזכרתי שבאחד מבתי הקפה שבו היו מבקרים יחד, היתה מלצרית, שהם עצמם היו מכנים אותה יהודית, כזאת חוטאת שחורה וגדולה. אני חושב ששניהם חיזרו אחריה ושלפחות קנר היה מאוהב בה עד כלות הנשמה; שמעתי אותו פעם מאלתר שם “שירת יהודית”, כזה שיר נצחון מיני פרוע, או כיצד אומר זאת; רק הצטערתי שלא שמע אותה המאסטרו המנצח. ובכן, אולי זה היה בגלל יהודית הזאת, שהם נפרדו ברוגז; אבל זכרונותיה של הגב' פולטין מצביעים יותר לכיוון השערתו הראשונה של הכותב.

כבר נאמר שלדיסלב קנר נעלם זמן קצר אחר־כך; הוא חדל פשוט להיראות בלוקלים שלו, ועד אשר מישהו מהחברים שלו נזכר בו, זרמו מים רבים, וקנר שקע בתהום הנשיה. כל דור אומנים והתמהונים שלו; עם זאת נעלם אותו מוזיקאי מטורף ועיוור־למחצה מוקדם מדי משיזכה למקומו הראוי לפחות במרשם קורות תקופתו.

 

9. יאן טרויאן: תיזמורה של יהודית    🔗

הקשר שלי עם מר פולטן המנוח לא היה ארוך ימים, ולמעשה היה מקצועי גרידא. פעם הוא בא אלי לתיאטרון, שבו שימשתי אז קורפטיטור באופרה, בבקשה יוצאת דופן: שאעזור לו בתזמור האופרה שלו ‘יהודית’, שלדבריו סיים את כתיבתה. הוא אמר לי, כי בתורת המוזיקה הוא בעצם אוטודידאקט; כי הוא מנגן משחר ילדותו ואוהב את המוזיקה אהבה עזה, אולם הנסיבות לא אפשרו לו ללמוד בקונסרווטוריון. “אולי,” אמר לי, “אני יותר משורר; לבי נלכד בקסם סיפורה של יהודית ורציתי לכתוב עליה דרמה. אין זו אשמתי, אבל בכל סצינה שכתבתי, בכל דיאלוג אשר עיצבתי, נדחף לתודעתי מאליו הביטוי המוזיקלי, בעוצמה שאין לגבור עליה, וכבש את לבי. היצירה שרה, במקום שנועד לה הדיבור בלבד.” הוא משך בכתפיו אין אונים. “הייתי מוכרח לכתוב את זה בתורת יצירה מוזיקלית. צעד אחר צעד זה צמח מעצמו, התמליל והמוזיקה. כעת גמרתי בקווים כלליים את היצירה, אבל אינני יודע כיצד להמשיך. על אף הכל אני חסר ידע טכני מסויים, אם לומר כך, פן המלאכה שבדבר, למשל בתזמור –”

“סלח לי, אדוני,” אמרתי לו, “באומנות אין שום פן של מלאכה. כל האומנות חייבת להיות מלאכה מושלמת; וכולה חייבת להיות אומנות. כך אסור לדבר, אדוני,” אמרתי לו. “התזמור איננו שום מלאכה. תסתכל על ברליוז, אדוני. או תעיין בפרטיטורה של דון ג’ובני, איזו מין מלאכה זאת. זה לא ילך, בבקשה; ככה בכלל לא יהיה לנו על מה לדבר.”

הוא התנצל, שלא התכוון לכך, שהוא רק כעת למד לדעת, כמה מכאיב החסר של נסיון טכני והכרת חוקי המוזיקה; שלא היה זקוק ליותר מאשר הנחיה או יעוץ שיסייעו לו להמשיך בעבודה, ולכן הוא פונה אלי, בכדי שאעזור לו; והוא נקב בגמול כספי שהפתיע אותי בנדיבותו.

“זה לא בא בחשבון, מר פולטן,” אמרתי לו. “את זאת לא אוכל לקבל. אני יכול לתת לך שיעורים, כל עוד לא תמצא מישהו מתאים יותר; אני הייתי מיעץ לך לקחת את זה וזה,” וקראתי בשמם של כמה מוזיקאים טובים. “אני מתמחה ביצירות קוליות,” אמרתי לו, “אבל אני נותן גם שיעורים. כך וכך לשעה. אבל אם הנושא הוא תזמור, אני מייעץ לך לקחת מישהו אחר. אני אינני איש כלים, מר פולטן. לי מספיק הקול האנושי. זה לא ילך.”

“הענין הוא שחשובה לי דווקא עזרתך שלך,” הוא אמר. “עליך מספרים שאתה המוזיקאי המחמיר ביותר, הסגפן ביותר. לי חסרה דווקא המשמעת הגדולה,” אמר. “אני חושש שההבעה המוזיקלית שלי אנארכית מדי. אודה לפניך שאני קצת ברברי. אני יודע,” אמר, “שיש לי עודף של כוח יצירה ודמיון; אבל אינני בטוח, האם יש ביצירתי הסדר הנכון והנקי.”

“זה לא ילך, מר פולטן,” אמרתי לו. הסדר צריך להיות בתוכך. אתה יודע מה, אני אסתכל על האופרה שלך; אבל אינני יכול ללמד אותך משהו שאיננו בתוכך. אני מצטער, במטותא ממך, אבל פשוט אינני יכול. חומר מקראי כזה כמו יהודית," אמרתי, “זה ענין רציני מאד, מר פולטן. גם אם זה מהספרים החיצוניים. אני נסיתי את כוחי במזמורי תהילים, אדוני, אני יודע מה זה. קשה. קשה מאד־מאד.”

הסכמנו שאבקר אצלו, ושהוא ינגן לפני את הקטעים העיקריים של ‘יהודית’ שלו; ואחר־כך נסכם. הגעתי בשעה היעודה; מר פולטן קיבל את פני בלבביות, והתחיל להרצות את התפיסה הכוללת של ‘יהודית’. “לא כך, בבקשה,” אמרתי לו, “קודם העלילה, ואחר־כך מייד תואיל לנגן. קטע אחר קטע, מר פולטן. שורה אחרי שורה. מה שאיננו בשורות, איננו בקונצפציה.”

“איך שאתה רוצה,” אמר. “ובכן קודם מתחילה הפתיחה לפני שערי בית־אל. תאר לך נוף של מרעי צאן, ומוטיב אהבה בנגינת קלמית. השחר מפציע והנערה יהודית הולכת, כדה בידה, אל הבאר.”

“אל מחוץ לחומות?” אמרתי. “ובכן זאת טעות. בערים מבוצרות היו הבארות בפנים, אדוני. לא ייתכן אחרת.”

“זה אולי לא כל כך חשוב,” התגונן מר פולטן. “כאן מדברים על מוזיקה ולא על היסטוריה.” היה נדמה לי שהוא מר נפש. “נו, אחר־כך מגיע הכרוז של הולופרנס עם תוקעי שופרות וקורא לעיר בית־אל להיכנע. העיר מסרבת. אחר־כך שומעים תקיעת אזעקה, ומקהלת נשים מקוננת על המלחמה הממשמשת ובאה. זאת הפתיחה.”

“תואיל נא לנגן אותה,” אמרתי. “בשביל מוזיקה יש בזה די והותר.”

הוא ניגן בפסנתר; נגינתו אמנם לא היתה נקיה, אבל מיומנת למדי. אחרי הקטע של הנערה ליד הבאר נעצר לפתע. “כאן חסר לי המעבר אל תוקעי השופר והכרוז,” התנצל. “אינני יודע איך לעבור מהפסטורלה לתרועות.”

“את זאת עליך לראות בעצמך, מר פולטן,” אמרתי. “עליך לדעת מה קורה שם. אז תמשיך לנגן!”

הוא המשיך, ושר בעצמו את אריית הכרוז. אחר־כך שוב נעצר. ''עכשיו העיר מסרבת להיכנע להולופרנס. זה עוד אין לי. ועכשיו באה האזעקה," אמר והקיש בחוזקה בקלידים. “וקינת הנשים.”

כל הענין ארך שמונה עשרה דקות.

“ובכן כך אי אפשר, מר פולטן,” אמרתי. “אי אפשר לחלוטין. אתה יכול לזרוק את זה ולהתחיל מחדש.”

הוא היה מדוכדך עד עפר ובלע במאמץ ניכר. “אתה חושב שזה כל כך גרוע?”

“גרוע מאד,” אמרתי. “תסלח לי, אני מצטער, אבל עלי לומר לך זאת. לרוב יש לך שם דברים טובים, אבל ביחד זה גרוע. הפסטורלה, זה דביסי; אבל רועה הצאן עם הקלמית שלו, זה לא מתאים, מר פולטן. זה רועה בסגנון הרוקוקו. רועה צאן במקרא היה לוחם נע־ונד. נושא רומח. מוזיקאי חייב לחשוב. הנערה עם הכד היא טובה, כמעט קלסית. עבודה נקיה, אדוני; אבל הקלמית לא מתאימה אליה. יש בה משהו אלילי. זה לא שייך לשם, אדוני, אין לזה נימת הרצינות הנקיה. במטותא ממך, זה בכלל לא בא בחשבון. התרועות, זה ורדי, זאת אאידה. כתוב בזריזות, נוצץ, דרמטי, רב־הדר, אבל אני לא הייתי מכניס את זה לשם; שם צריך להיות משהו יותר חמור סבר. האזעקה בעיר גרועה. זהו וריזם, אם תרשה לי, זהו נטורליזם, זאת בכלל לא מוזיקה. אחר־כך יש לך שם מקהלת הנשים על המלים ‘הוי הסבל, הוי הצער’. טוב מאד, מר פולטן. מצויין. רק חבל עליה לאופרה. זאת יכולה להיות יצירה קולית זעירה עומדת בפני עצמה. אני במקומך הייתי מניח לאופרה, מר פולטן. אופרה איננה אומנות נקיה. זה תיאטרון והכל ביחד. לא מוזיקה נקיה. אתה היית יכול לעשות מוזיקה נקיה, אדוני, כמו אותה נערה ליד הבאר, או מקהלת הנשים. אני אינני יודע מה לומר לך עוד.”

הוא הקשיב ונגע קלות בקלידים. “אולי אתה צודק,” אמר במאמץ. “בי יש כל כך הרבה… אולי אינני יודע לשלוט בזה דיי ולהחליק…” לפתע קם וניגש לחלון. על גבו יכולת לראות שהוא בוכה.

“תראה, מר פולטן,” אמרתי, “כך אי אפשר. אסור לבכות. האומנות איננה צעצוע שבגללו בוכים. אסור לו לאדם לחשוב על עצמו. לא חשוב מה יש בתוכך, אלא מה אתה עושה מזה. אם אתה רוצה לעשות אופרה, עשה אופרה; אבל לבכות – כך, במטותא, לא אוכל להישאר פה. שום רגשות כאלה, מר פולטן. האומנות היא עבודה. היצירה היא עבודה ורק עבודה. פה תתיישב ליד הפסנתר ונגן ואריאציות על המוטיב הזה שלך, של הפסטורלה. תנסה את זה כלארגו, ובמז’ור.”

הוא קינח את אפו כמו ילד לאחר בכי, התיישב בצייתנות ליד הפסנתר, ושלח את אצבעותיו באופן סתמי אל הקלידים. “אני מבקש ממך,” אמר, “לא היום. היום אינני יכול. תראה לי בעצמך למה אתה מתכוון.”

אני אינני אוהב לאלתר, אבל ניגנתי ואריאציה הירואית על המוטיב שלו. פניו כמעט קרנו מאושר. “זה לא רע,” הפליט. “אתה חושב שכך הפתיחה הזאת יכולה ללכת?”

“עכשיו תנסה אתה בעצמך,” אמרתי לו. הוא התיישב ליד הפסנתר וניגן את הואריאציה שלי במז’ור עד לתו האחרון; מן הסתם היה מחונן בזכרון מוזיקלי בלתי רגיל.

“ובכן, לא כך, מר פולטן,” אמרתי. “זאת היתה הואריאציה שלי. אתה צריך לנסות משהו משלך.”

הוא ניסה, כשמצחו חרוש קמטים, אבל היתה זאת שוב אותה ואריאציה, רק שהפעם הוא שזר בה את מוטיב הקלמית המגעיל. נענעתי בראשי. הוא הפסיק לנגן ואמר: “עליך לסלוח לי, אבל היום אין לי ההשראה הנכונה.”

“אתה לא צריך שום השראה,” אמרתי. “מוזיקה, אדוני, חייבת להיות מדוייקת כמו ידע. אתה חייב לדעת מה צריך להיות שם. לחשוב, אתה מבין? שום השראה. רק עבודה.”

שפתיו נתעגלו כמו שפתי ילד נרגז. “את זאת אינני יודע. אני לא יודע ליצור בדרך היבשה.”

“זה חבל,” אמרתי. “אז אני לא יכול ללמד אותך כלום, מר פולטן. אני מצטער, אבל כך אין לי מה לחפש פה.”

עיניו שוב נתמלאו דמעות. “אז מה עלי לעשות?” לחש בדכדוך. “אני הלא חייב לגמור את ‘יהודית’ שלי!”

הוא היה אומלל כמו ילד, עד שצר היה לי עליו. “תראה, מר פולטן,” אמרתי, “נעשה את זה, אם כן, כך: אני אעבור אתך על פני האופרה שלך תו אחרי תו ואומר לך, מה גרוע בה או איך היה נוהג מלחין מנוסה. ואתה תסיק מזה בעצמך מה עליך לעשות, טוב?”

הוא הסכים, וכך התחילו השיעורים שלי עם מר פולטן.

★

תארתי את שיחתי הראשונה עם מר פולטן בהרחבה כזאת, מכיון שאפשר להבחין בה כמה דברים. ראשית, שהוא באמת אהב מוזיקה אהבה גורלית והיה אחוז שגעון לכתוב אופרה; אולי היה קופץ מהחלון לוא ניסה מישהו לקחת אותה ממנו. שנית, שבאמת היה אוטודידאקט ודילטנט, שניצב אין אונים מול מטלות שכל תלמיד ממוצע של קונסרווטוריון חייב לדעת לבצען בזרת ידו. שלישית, שעל פי כמה דוגמאות שהוא ניגן לפני, הוא היה ברוך כשרון יפה וראוי לתשומת לב; ככל שכך, כן הביך אותי והרגיז אותי עוד יותר, שליד שתי יצירות זעירות נקיות להפליא, כמו הנערה ליד הבאר ומקהלת הנשים, הסתפק בקטעים פחות או יותר בנליים או לקוחים מיד שניה, ושלא היה מודע לכך מה גדול ההבדל ביניהם.

כן לקחתי אתי לצערי כבר מהשיעור הראשון את הרושם שלעולם לא אגיע להבנה טובה עם מר פולטן. הוא נמנה בעליל עם האומנים, הרואים באומנות מין הבעה עצמית או השמה עצמית, אמצעי לבטא בו ללא סייג את האני שלהם. לעולם לא יכולתי להשלים עם תפיסה זו; אינני יכול להעלים שכל האישי נראה לי יותר כזיהום הביטוי האומנותי. כל אשר בך, אנושיותך, אישיותך, אתה עצמך, אינך אלא חומר, ולא צורה; אם אתה אומן, אין אתה קיים בכדי להרבות חומר, אלא בכדי לתת לו צורה וסדר. נשימתי נעצרת תמיד בקוראי במקרא: “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו… ורוח אלהים מרחפת על פני המים.” מרחפת בייאוש, מכיון שהחומר היה חסר צורה, חומר תוהו ובוהו. “ויאמר אלהים: יהי אור! ויהי אור.” את זאת יש להבין בהתוודעות עצמית ראשונה: החומר מודע לראשונה אל עצמו ומביט בעצמו בהנץ השחר הראשון; זאת היא איפוא התחלת כל לבישת צורה. “וירא אלהים את האור כי טוב; ויבדל אלהים בין האור ובין החושך.” נאמר: “ויבדל”. פירושו הפריד, הגביל וטיהר. “ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע… ויקרא אלהים לרקיע שמים… ויאמר אלהים: ייקוו המים מתחת לשמים אל מקום אחד, ותראה היבשה ויהי כן; ויקרא אלהים ליבשה ארץ… וירא אלהים כי טוב.” מכיון שנאמר קודם, כי בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, הרי משתמע מכך שלא הבריאה עצמה, אלא רק אותה הפרדה ואותה הבאת סדר לדברים היא ראשית של אמת, ועבודת הבריאה האלוהית. אינני איש מקרא, אלא רק מוזיקאי, ואני מבין זאת כך: בראשית קיים רק אתה עצמך, חומר תוהו ובוהו; אתה עצמך, האני שלך, חייך, כשרונך, כל זה איננו אלא חומר: לא מעשה בריאה, אלא רק פרי הבריאה. וגם אם תרחיב את האני שלך ככל שתרחיב ותשלים את חייך, אין אתה אלא חומר תוהו גולמי שאלוהים מרחף עליו בייאוש באין לו על מה לשכון. עליך להבדיל בין אור לחושך, בכדי שהחומר ילבש צורה; עליך להפריד ולהגביל, בכדי שיתהוו דפוסים ברורים והדברים יעמדו לנגד עיניך באור מלא, עטורי חסד כביום הבראם. אתה יוצר רק כל עוד אתה נותן לחומר צורה; ליצור הלא הוא להפריד ולהבדיל ולעולם, לעולם לשים גבולות סופיים ואיתנים בחומר, שהוא עצמו אינסופי ושומם. הבדל, הפרד! אחרת יחרב עולמך ויהי לחומר היולי, שלא שכן בו עוד חסד אלוהים. שהרי כבר בנושאך את עיניך או בהטותך אוזן, בתופסך ובהבינך, אתה מבדיל בין העצמים או הקולות; ובאיזה טוהר ובהירות, באיזו חומרה ורצינות, באיזה הוד עליך לטוות גבולות בהיותך אומן המנסה לצעוד בעקבות אלהים! הבדל, הפרד! גם אם יצירתך מתוכך באה, עליה להתחיל ולהסתיים בתוך עצמה; צורתה שומה שתהיה סגורה בשלמות כזאת, שאין בה עוד מקום לשום דבר אחר, גם לא לך; לא לעצמיותך, לא לתאוות הכבוד שלך, לא לשום דבר שבו ימצא את עצמו וייהנה מעצמו האני שלך. לא בך, אלא בה בעצמה חייבת יצירתך למצוא את צירה. כל אומנות רעה ולא־טהורה מקורה בכך שנשאר בה משהו אישי, משהו שלא היה לצורה ולדבר מובדל; אין היא לא יבשה אשר אלוהים קרא לה ארץ, ולא מקוה המים אשר קרא לו ים, אלא רפש, חומר בלתי מובדל ושומם. רוב האומנים, כמו גם רוב בני האדם, רק מכפילים עד אין סוף את החומר, במקום לתת לו צורה; יש הפולטים אותו בתור לבת תופת, ויש השופכים אותו בתור בוץ חלקלק שעל שפת המים; עוד ועוד תופחת ונערמת אדמת תוהו בלתי גאולה, הממתינה לסדר הנורא ומלא ההוד של הבריאה. הבדל, הפרד! לעולם לא יפוג תוקפו ולא ייתם מוראו של חוק נורא הוד זה, חוק יום הבריאה.

כי גם השטן מתערב באומנות להשחיתה; תדעו היטב לפי שהוא מטבעו תאב כבוד ויהיר. הוא מתרברב בחומר, במקוריות או בכוחנות; כל מידת יתר, כל תפיחה חמצה מנשימתו המושחתת; כל רברבנות וכל הדרתנות נופחת מחלאתו וגאוותו המעוותת; כל אשר זול באמנות, מבריק ומבקש למצוא חן אינו אלא סחבות גנובות של התהדרותו החקיינית; כל הבלתי מוגמר והבלתי עשוי עד תום הם עקבות חפוזות של פזיזותו הקדחתנית ורשלנותו הנצחית; כל צורנות מזוייפת ומנופחת היא מסכה שאולה שבה הוא מנסה לשווא לכסות את שממונו הנואש. בכל מקום שבו עובד אומן, כבכל מקום שיש בו יצירה אנושית, מסתובבת רוחו הרעה המבקשת הזדמנות להתגלות, לנסותך או לדבוק בך. מכיון שהוא עצמו איננו מסוגל ליצור, הוא מנסה להשתלט עליך. בכדי לקלקל את פועלך, הוא מקלקל אותך ומאכל את פנימך בשבח עצמי וזחיחות הדעת. בכדי לרמותך, בכדי שלא תכירנו בדמותו האמתית חסרת הצורה, הוא מתחזה כאתה עצמך ומאמץ את טובתך. “זה אני,” הוא לוחש באוזנך, “אני, גאונך; אני הוא האני הגאוני וצמא הכבוד שלך. כל עוד אני אתך, אתה גדול וריבון; תעשה את שתחפץ; לא תשרת אלא את עצמך.” כי השטן לעולם איננו מבקש שנשרת אותו, אלא את עצמנו; הוא יודע היטב למה הוא עושה זאת ובמה הוא יכול לאכוף את נשמת האדם ומעשיו. עניו, אבל גם כוחו לעולם הוא בכך, ששום דבר איננו שלו; העולם הוא לאלוהים והרוח הטמאה אין לה בית בו. השטן יכול רק להרוס מה שאינו שלו; לעולם אינך יודע שמא הוא מתערב בעבודתך; רק דבר אחד איננו יודע: לעשות עבודה נקיה ומושלמת.

השבח לאל, לבסוף אני יכול לדבר על האומנות בלבד; אבל מוכרח הייתי לדבר על אלהים ושטן, כי אל יאמין איש שהאומנות היא מחוץ לטוב־ורע. להיפך, באומנות יש מקום לטוהר נעלה יותר וגם לשפלות ולחטא מכוערים יותר מאשר בכל עיסוק אנושי אחר. יש אומנות נקיה המנסה להפיק עבודה נקיה ומושלמת; יש אומנות שבה צורת הדברים מובדלת וגאולה, ואף הייתי אומר – חלקת אלוהים חיים; כי בדברים יכול לדבוק משהו כמו קדושה ברורה או קללה עמומה. הכל תלוי בך; ככל שתאהב את הדברים יותר, כן תתעלה במאמץ עילאי יותר למהותם המלאה, הנסתרת והמושלמת. אין יצירתך מוטלת עליך בכדי שתתבטא בה, אלא שתיטהר בה, שתשתחרר בה מעצמך; אין אתה יוצר מתוך עצמך, אלא מעל עצמך; במורא ובסבלנות אין קץ אתה חותר לראיה ולשמיעה טובה יותר, הבנה בהירה יותר, אהבה גדולה יותר והכרה עמוקה יותר, מזו שבה ניגשת ליצירתך. אתה יוצר, בכדי להכיר בעבודתך את צורתם ושלמותם של הדברים. עבודתך את הדברים היא עבודת אלוהים.

ולעומת זאת יש אומנות טמאה ומקוללת….

 

עדות אשת המחבר    🔗

עוד כמה עדים נועדו להשלים פרטים ולתרום בעדויותיהם להבהרת סופו של המלחין פולטין. המחבר לא יכול היה, לדאבון הלב, לשומעם או לבקש מהם חומר. נותרו רק כמה הערות נטושות על גבי פיסות נייר, שוקטות ואלמות כמו המוות. כמה שורות, רשומות בכתב היד הקרוב כל כך, שהוא יותר מאשר פניו וקולו של האדם שאבד. הן לא היו יכולות, מן הסתם, לסיים את הסיפור באוזני מי שלא היה בסוד העניינים מלכתחילה, אלמלא אושרם הטראגי של הערבים לא מכבר, כאשר עדיין שני אנשים תחת גג אחד היו משיחים על עבודתם.

לקראֶל צ’אפק היה האיש שעליו כתב תמיד יותר מאדם חי; הוא, הקמצן במלים, ידע לספר עליו במשך שעות רבות כשעיניו קורנות, כשמבע פניו אחר כל כך, יפה יותר תמיד כשהשיח באומנות. לכן אני יודעת כל כך הרבה על המלחין פולטין; אולם אינני מעיזה אלא להשלים את העדויות שקדמו, בלא פרטים יתרים, כי אני סבורה, שאחרי הנקודה שהטיל המוות, אין להוסיף מלים זרות יתרות.

אני יודעת שהמחבר רצה להניח לו להדביק לבסוף קרעים־קרעים את האופרה ‘יהודית’. מפלאגיאטים, זיופים וגניבות אומנותיות, מפלצת מוזיקלית עלובה ובלתי מוצלחת, שהיתה במשך שנים משאת נפשו. מעצמו לא נתן לה כלום מלבד תאוותו החולנית להיות אומן, אדם כה בלתי מסוגל להתבטא, כבר בבית הספר, באהבה, בכל.

“ייתכן שפעם היה בו משהו שכל כך שיגע אותו,” אמר לי פעם קראל צ’אפק בדמדומי היום, כאשר כבר לא ראינו זה את עיני רעותו, “אבל הרגה אותו שקרנותו, מסכן, והוא נכנס לתוך עולם השקר לכל רוחב חייו ולא יכול היה עוד לצאת מתוכו. כולו היה דמיון שבאחיזת עיניים ללא שום מציאות של אמת, שאתה ניתק כל קשר מוסרי, את יודעת – ואיך וממה הוא, כסיל אומלל, רצה אז ליצור?” –

כמובן, איש לא קיבל ממנו את האופרה הזאת, גם כאשר ניסה בשעתו כאדם עשיר לסלק מכשולים ועוולות בכסף; אבל פעם, כאשר היה כבר מאד זרוק ומסכן, הוא מצא את “האנשים שלו” אשר עזרו ל’יהודית' לראות את אור העולם.

זה היה כך: בדה פולטן, אותה שעה כבר זנוח וכחוש, היה מהלך במסבאות ומחפש ידידים ותיקים וחדשים. הוא בכה, התנפח, פיטפט ושתה, וסיפר לכל אחד על האופרה שלו. אחר־כך נדד הביתה, בלי כובע, ראשו זקור ומתנודד ומפגין את בלורית האומן שלו, ופה ושם הדהים עובר ושב שאחר בדרכו, במונולוג בקול מורם. לעתים קרובות נשען על קיר בית קר וכיסה בידו את לבו במחוה מעושה; הפרחחים והטיפשים שעברו במקרה במקום, לעגו לו קצת, כי איש מהם לא ידע, כמה הוא באמת נחנק וכואב.

ואחר־כך נאספה חבורה עליזה שכזאת למתוח את פולטין עם ‘יהודית’. מה לעשות בו במשוגע – ישחקו לו קומדיה נהדרת, ויהיה גם להם צחוק לא רגיל. “את העוול הזה צריך לתקן, פולטין!” “אנחנו נעזור לך להגיע אל העולם הגדול, מאסטרו!”

הוא התרוצץ כמו מטורף והזמין כל מי שהזדמן לו בדרכו מבין באי עולמו־שהיה, בעיקר את אלה שלפנים לא האמינו ב’יהודית'.

אחד מהחברים הטובים השיג מקום לביצוע ההצגה הערמומית, איזה אולפן שבו היו מציגים סרטים למעוניינים; היתה שם, מאחורי המרקע, במה קטנה, בשטח של כמה מטרים ריבועיים בקושי, אבל ממילא לא היה די כסף לשלם עבור להקה גדולה יותר. פולטין עצמו גייס את התזמורת והמקהלה משורות האומנים המתחילים וכאלה שחלפה שעתם, היה רץ לחזרות, תופס את לבו בכפו ובכלל בער. לערב הגדול שלו הוא הגיע בחליפת ערב שאולה, וניפנף כמה פעמים כבהבעת תודה את בלוריתו אל עבר הספסלים הראשונים, שעליהם ישבו הידידים שעזרו לו להגיע לאירוע הזה. הוא לא ידע כמובן שמזמן איש איננו חושב אותו לאדם נורמלי, שהוא נפל קורבן למתיחה אכזרית, שמזמן הוא נחשב למשוגע, מוקיון ודמות מצחיקה, פטפטן, שקרן ורמאי עלוב, כי פרצופו של כל אדם, כל כמה שהוא מסתתר מאחורי מליצות וכחל־וסרק רוחני – סופו תמיד להתגלות.

כמובן שהאופרה זכתה להצלחה סוערת מידי הקהל המוזמן; מחיאות הכפיים והצעקות הכריחו את בדה פולטן הסמוק והמאושר לצאת לפני המסך, והוא הודה ונופף את בלוריתו בהצגת אפיסת כוחות נפשית, פרי מתח היצירה. הוא זרק את מבטו אל שורות אלה שסייעו בידו להגיע למסע נצחון זה; והלאה מעבר לזה, אל שורות הקהל הרחב המשתולל – – ואודם התהילה וההצלחה הפך על פניו המיוזעים חוורון מוות.

כי בדה פולטן ראה לפתע את עולמו, בפעם הראשונה, ללא מעטה השקר וללא אשליה, כך, כמות שהוא נראה מכאן, מקדמת הבמה; מאות פרצופים מוכרים לו מערביות התה והמוזיקה שהיה עורך, מאות בני אדם שאתם המתיק את סודו, שלהם הציג את עבודתו הטמאה שלא היתה אלא אחיזת עיניים; את פרצופה של הביקורת שאותה ניסה לשווא לשחד, בין בצניעות אומנותית מעושה ובין ביהירות.

לסתו נטולת הסנטר החלה להתרופף, לא עמד לו כוחו לשמור את פיו סגור, כיאה לרגע חגיגי, כי הוא ראה בבהירות אכזרית שכל ההמון המריע הזה לועג לו. האדונים מהמסבאה שסדרו לעצמם מהתלה קצת יותר יקרה, חברים לשעבר אשר קיבלו את ההזמנה בכדי שיוכלו לצחוק לשובעה ממטורף. בתור צופים הם שיחקו בו קומדיה שלא היתה שונה מזו שהוא שיחק בהם; מכאן הוא רואה זאת עתה, זה השקרן העלוב, ההרוס והנבגד, הוא רואה אותם מעודדים זה את זה להגביר צריחה ולהוסיף התלהבות כביכול, רואה את המרפקים הננעצים במותני הזולת, רואה שורות של פרצופים מעוותים מצחוק, והם מתנדנדים אנה ואנה כאילו הבמה הקטנה הזאת היתה ספינה בלב ים סוער.

הוא התנודד אל מאחורי הקלעים, חלש מאימה, בושה וייאוש, לבו מתכרבל בקרבו כמו כלב דרוס ונשימתו קשה, קשה עד מאד. שאון מחיאות הכפיים המלעיגות באולם מתגבר, כמה זוגות רגליים אפילו רוקעים בגסות ושמו נשמע שוב ושוב מהגרונות הצורחים באירוניה מרושעת.

בדה פולטן מתבייש להתעלף, ואין לו כוח לברוח – וגם אין לאן, שכן החלל שמאחורי הקלעים דחוס בגופות המשתתפים המעכבים בעדו כמו קיר רך ובלתי חדיר.

“הם קוראים לך, אדוני המלחין!”

“לך לקוד קידת תודה, מאסטרו!”

“תראה את עצמך, בדה פולטן!”

“תראה את עצמך, בדה פולטן,” צווחים קולותיהם של מוזיקאנטים עלובים אשר תת־תזונתם הביאה אותם להשכיר עצמם בעד כמה מאות בשביל הקומדיה העליזה – תראה את עצמך, קוראות עיניהם הלועגות – תראה את עצמך לעדר השואג על הספסלים אשר בא לסדר לך הצלחה, כי אתה, מסכן, הרי כל חייך לא השתוקקת לדבר אחר! תראה את עצמך, שכן סוף סוף הם רואים אותך כפי שאתה, שייהנו ממש כמונו, שגם אותנו אתה מצחיק!

עוד כמה פעמים דחפו אותו אל לפני המסך ועוד כמה פעמים שב אל הפרצופים הלועגים של המשתתפים. שום דבר כבר לא נותר ממנו, מבדה פולטן הישן, כל יציבת הגוף וזקיפת הראש הלכה כלא היתה, שערותיו נופלות על פניו הלבנים אחרת לגמרי מאשר בימים שבהם שלט בצווארו הארוך, הזיעה משתפכת בכיעור על חליפת הערב המסכנה, והרגליים מטות ליפול. זה שעשוע גדול, גדול מאד בשביל ההמון המריע, וצחוקם גובר כשהוא תופס בשתי ידיו את לבו, כי עד היום הכל שעשה הליצן הזה היה העמדת פנים, ובוודאי גם זה הוא המשך מצחיק של אפיסת כוחו של גאון שהתהילה יכלה לו.

כיצד זה ייתכן, חושב פולטין שלבו חונקו כצווארונו, ורצפת הבמה בורחת לו כבוגדת וכשובבת מתחת לרגליו. מה קרה לעיניו ולעיניהם, הרואות לפתע את אשר הן רואות כמות שהוא. איזה אספסוף רע, גס ועוין הוא הקהל, שצעקתו ותרועתו סוגרות על לבו ועל גרונו כבורג. הוא נוטה לבכות כמו ילד קטן, הוא נשען על כתפו של מנגן הבסון ובידו השניה מנגב את הזעה בממחטה מלוכלכת והוגה ממי לבקש רחמים, בכדי שיוכל סוף סוף לחדול לצאת אל מול הכנופיה הנבזית והמרושעת הזאת באולם.

מנגן הבסון מחזיק בסבלנות את הגוף המזיע והרפוי ולבדה פולטן נותרו כמה רגעים לשוח עם אלוהים. – כל חיי נאבקתי והתייסרתי, אכלתי את עצמי ושילמתי בכדי להגיע ליום הזה! כל חיי שרתתי משהו שחשבתי אותו לשליחותי בחיים! – הוא חושב שהוא מקנח את אפו, אבל הוא בוכה בקול, והכלב הדרוס, הלב, מתבוסס בכאב נורא. – איך זה ייתכן, הלא עבור זה נתתי את כל חיי, רבון העולם, כל הזמן הארור והמיותר אשר הקצית לי!

אותו ערב לא סיימו את הצגת ‘יהודית’, כי בדה פולטן יצא מדעתו, דבר שוודאי לא התכוונו אליו גם אלה שמזמן חשבו אותו למשוגע. לקחו אותו לבית משוגעים, מסכן, כמות שהיה, בחליפת הערב השאולה, ומנהל המוסד, אשר צויין ברשימות המחבר כעד הלפני־אחרון, היה אמור להשמיע את עדותו המסכמת. אני יכולה רק לומר את אשר ידוע לי מפי המחבר ומעדותה של גברת פולטין: כי הוא נפטר שם כעבור יומיים.

“תהיה לו הלוויה יפה,” סיפר לי קולו של צ’אפק בדמדומים האחרונים ההם של חיינו המשותפים. "רבים מבין המכרים יבואו בסוף ללוות אותו ברגשי חמלה כלשהם. את יודעת, החיים מטבע הדברים כוללים גם משוגעים אומללים, והמוות הוא לאט לאט המוסד האלוהי האחרון שלפניו יש לבני אדם קצת דרך ארץ. גברת פולטין היתה הלא אשה טובה וסדרה לו הלוויה יפה, כפי שהולם את שמה הטוב של משפחתה. ובמהלך הטקס ניגן פרופסור מפורסם של הקונסרווטוריון בעוגב את הלארגו של הנדל, ובסוף ניגנו את בטהובן – הרביעיה הטובה ביותר שלנו. זה לא קורה לכל אחד, נכון?

“כמובן שאשאל אותם למה ומדוע – ואני יודע מראש מה יענו לי: הוא אמנם לא היה איש האומנות, אבל בסוף הוא נשרף בה. הלא לא אחת ייחס לעצמו אדם תפקידים שאינם בשבילו, וזה תמיד נגמר בטראגדיה. ועוד – יאמר בלא ספק אחד מהם – אתה יודע, עם פולטין זה, זה היה מוזר. כזה פלאגיאט, ומריחה עלובה, אבל בכל זאת היו בו כמה טיפות של חסד. אמת, זה מעט בשביל חיים שלמים, מעט להחריד, אדוני, אבל בפני בית הדין של מעלה אסור שיאבד אפילו גרגיר אחד של זהב. ופולטין השאיר לנו שניים, אתה יודע, ב’יהודית' העלובה והמטולאת שלו. יש שם מקום אחד, עם תמליל מצחיק נורא, ‘הוי הסבל, הוי הצער’ ואחר־כך מוטיב הנערה, – שם יש מוזיקה בהירה ונקיה כמו מעיין של מים זכים. הרבה כבר חשבנו על זה, אדוני, אלוהים היודע מאין זה בא לו!”

“את זה הלחין בשבילו אותו פאטי, נכון, שהנחת לו למות ממחלת פרקינסון?!”

“כן, הוא. את רואה, ואף פעם לא אבו להכיר בכך שלבחור הזה יש כשרון; אבל זה נשאר אחריו, וזה העיקר. גם אם בתמורה זכה פולטין המשוגע לקבורה של אומן.” – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –