א    🔗

מתוך דברי־קיטרוג שהשמיע במסיבה, כטוב לב המסובים במשתה שנערך לפני הרבה שנים בניו־יורק, נתגלה אלי המנוח מנחם ריבולוב, סמוך לבואו לאמריקה. משתה זה לכבודי נערך באחד הימים שנקלעתי לניו־יורק.

עד היום הזה נעלם ממני במה קניתי אז עולמי שיזכוני באותו משתה של כבוד. טירון הייתי בשירה העברית שהישגו מצער, אפרוח של זמיר, זה התנקרו והתבקעו מקליפת ביצתו ומשמיע ציפצופים חלושים ראשונים. נעלם ממני גם הנימוק הנפשי שהמריצני להיענות ברצון להזמנתם של יוזמי המשתה, ואני, מעצם טבע ברייתי, נמנה על הביישנים הנחבאים אל הכלים ובורחים מן הכבוד שניתן בפומביות ובקולי־קולות. אין לך אדם שאין לו שעה של חולשה, וגם אני שעה של חולשה היתה לי שבה פיתוני ואיפּת.

נושאי נאומי־הברכה באותו משתה היו מסלתם ומשמנם של העסקנים העברים והסופרים העברים שבניו־יורק מהם שבקו חיים והלכו לעולמם, ומהם האריכו ימים – כה יוסיפו! – וחיים עמנו היום, רובם שמותיהם זכורים לי ומיעוטם זכר שמותיהם נתעמעם ונטשטש בזכרוני. בין נושאי נאומי־הברכה היה גם ריבולוב.

דברי ריבולוב שנקרא להשמיע הבליע בדברי־קיטרוג, בחינת בא לקלס ונמצא מגנה. היתה בהם הטחת דברים כלפי אמריקה בכלל, שהוחזקה אז באירופה ארץ שקרנית וקולנית, מפריחה באוויר מגדלים שאין בהם ממש ומקשקשת בלגינות ריקים, וכלפי הסופרים העברים, ובייחוד המשוררים העברים, שבאמריקה, שהתייחסו אליהם אז במרכזי הספרות העברית באירופה בביטול ומשלו עליהם: נשיאים ורוח וגשם אין. דברים אלו שהשמיע בעל־פה היו בעצם ראשי־פרקים שמיצה בתוכם תמצית הדברים שהשמיע בכתב מעל דפי “העברי”, ושהגיב עליהם הלל בבלי, ייבדל לחיים, במאמרו שפירסם על דפי אותו “העברי” שבו רב ריבה של השירה העברית הצעירה באמריקה מידו ודיבר משפטים אתו על דינו הקשה שמתח עליה ועל הטון של ביטול בדברי ביקורתו הזעומה.

דברי־קטרוג אלו שהשמיע בעל־פה, ושהוטעמו והודגשו בהבלטת מבנה גוו החסון רחב־הכתפיים וארשת רושמי פניו הנוקשים והכפריים ששיוו להם קלסתר פני אוקראיני, ובסבר הזעיפות שבהם שנתחדד ביותר בשעה שנתפס בדיבורו ללימוד חיבה והתרעה על קלקלה, טפחו על פני והפיגו מנפשי רושם אישיותו שנתרשם בה מתוך קריאת שיריו ואחדות מרשימותיו ב“פקעים”, “שחרית” ו“השילוח”, וטבעו בה רושם של אישיות שכולה מוקשה, קפדנית ונזפנית, רואה שחורות ומחפשת מומים.

ב    🔗

לא יצאו ימים מרובים ושוב נזדמנתי לניו־יורק והלכתי להקביל פניו במשרד “הדואר” לאחר שנעשה לעורכו. לא בלי היסוסים וחששות הלכתי להקבלת־פנים זו. זכור היה לי כפי שנתרשם בתוך נפשי באותו משתה שלקח בו עמדת קטיגור ולימוד חובה על אמריקה והסופרים והמשוררים העברים שבה. חולשה בי שעדיין לא נתגברתי עליה: מתלמידי בית־הלל אנוכי, ותלמידי בית־שמאי, גם כשאני שותה מימיהם שנראים לי צלולים ומקבל דבריהם שנדמים לי¹ דברי־אמת, נפשי סולדת בקירבתם ואני בוחר לי ריחוק־מקום מהם שלא להיכוות בגחלתם, ויתירה מזו – שלא לראות בקפדנותם השמאית שאני רואה כקלקלה שפוגמת באישיותם.

בכניסתי למשרד “הדואר” – ראה פלא: היסוסי וחששנותי גזו ואינם! ריבולוב חדש נתגלה לי שם, ריבולוב בגילגולו האמריקאי ובגילויו האנושי. רישומי פניו, עם ארשת הזעיפות שבהם, מתרככים בסבר של חיבה והוקרה ומתקרנים בבת־צחוק נדירה, ושיחתו מתהמה בהמית־לב ומתנעמת בנעימת־נפש המובלעות בה ומתהדדות בתוכה ושופעות חמימות ועדינות.

נמוגה המחיצה, הממשית והמדומה, שבינינו, כטווי קרוי־עכביש לילי בזרוח עליו החמה ובנשוב בו רוח בוקר, ואנו מתחממים זה לזה ומתקשרים בקשרי ידידות שנמשכה מאז ועד עצם יום פטירתו. מקיימים אנו גשר של נייר בינינו, מכתבים שאנו מחליפים תדיר, ושנה שנה, כל אימת שאני בא לניו־יורק, הוא כופה עלי מידת הכנסת־אורחים ומאריחני בביתו, לרבות דירות־עראי אלו שבהן היה דר בשנים האחרונות בעונות־קיץ בתוך “כרם מרתה” ועל חוף האוקינוס בסביבות בוסטון, ומאכילני על שולחנו ומתגלה לי בגילוי חדש, גילוי “ריבולוב שבאוהל”, במסיבת בני־ביתו, שהוא רך וענוג ואדיב, שופע לבביות ונפשיות שמרובה בהן מידת החן והחסד, ושחלק מהן הוא אוצל גם לידידיו.

“ריבולוב שבאוהל” זה שמתגלה לידידיו כשהוא מארחם בביתו – הקשיות והחסינות שבאופיו מתגמשות ומתרככות והפסקנות שבדבריו נתפסת למקצת ספקנות. יותר משהוא משמיע ומודיע רוצה הוא להישמע ולהיוודע, והוא שואל שאלות בדברים העומדים ברומו של עולם ודורש וחוקר את הנעשה ונשמע בתפוצות אמריקה היהודית והמתרחש באמריקה הכללית, בספירות הרוח שבה, כשנדמה לו שנהירים שביליה לאורחו איש שיחו, ועושה אזניו כאפרכסת לשמוע מפיו החידושים שמתחדשים בה בתחום התרבות והאמנות והספרות, שכן הפך בן־שנים אחדות קטיגור זה שלימד חובה עליה לסניגורה המובהק ונעשה לאחד מוותיקי מעריציה.

ג    🔗

מהפכה זו שחלה בריבולוב והפכתהו במשך זמן קצר לחסידה הנלהב של אמריקה, הכללית והיהודית, יסודה לא במידת הפכפכנות שבתכונה, שיש בה משום קליעה מאמונה לאמונה־שכנגדה ומדעה לדעה־שבחילופה. היציבות הכפרית שבמבנה גוו סימלה בדמות מוחשית יציבות כפרית רוחנית, קביעות של אמונות ודעות מכות שרשים בעומקם של רובדי־נפש שלא ניתן לשום רוח תזזית להזיזו ממקומן. עילה לה כשרון מופלא של תפיסת מציאות והערכת ערכיה שניחן בו.

תפיסת מציאות – שתי מדרגות לה: ראשונה – ושנייה במעלה – תפיסתה כמות שהיא, בהוויתה ובעינה, שיקול היש שלה בתחום הנגלה, ללא סילוף שבמשקל מעוות, והבחנתו במידת־הערכה שאין בה לא מחיקה ולא גדישה. שנייה לה – וראשונה במעלה – תפיסת האפשרויות בפוטנציה שבה, העלילות ההיולית הגלומה בתוכה, האין בתחום הנסתר שניתן למימוש בהשתלשלות של גילגולי־יצירה ועיצובו לישות פועלת ונפעלת בתחום הנגלה.

כשרון זה של תפיסת המציאות שניחן בו ריבולוב גדול היה כוחו בשתי מדרגותיה, והוא שעמד לו לתפוס המציאות האמריקאית בתחום הנגלה והנסתר וראה בה זרם יצירה שאינו פוסק, מוזרם באפיקים רחבי ממדים, מרחיבים והולכים, וחותרים לקראת אפקים רחוקים, מעוף דמיון מרקיע שחקים ומבקיע תהומות מתוך צמאון בלתי־מתרווה לחישוף נסתרות ופיענוח תעלומות, וגודל משיג ממצה עומק מושג. המעשיות היתירה שמתגלה במציאות האמריקאית בתחום הנגלה אינה, לפי דבריו: “מדרגה נמוכה של מעשיות וגסות הרוח”, ובבהילות הקדחנית שאנו רואים בה “גלום סוד המיתוס החדש, צפון הזרע של חיים חדשים. אמריקה זו משמשת סמל ומופת לעולם, היא ששיחררה כוחות האדם וציוותה לו: עלה!” ראה ריבולוב מציאות זו שבאמריקה שאליה התמלט מהפיכה וחורבן באירופה וכולו הפלאה והערצה.

וכראי תפיסתו במציאות האמריקאית הכללית ראי תפיסתו במציאות היהודית שבה. הבחין ריבולוב ביישוב היהודי באמריקה, שנתבסס ונתבצר בה בנסי־נסים וכבש לו עמדה כלכלית יציבה, התהוותו של מרכז רב מנין ורב בנין “יחיד במינו בכל הזמנים ובכל הדורות” והוא יורשם של המרכזים היהודיים באירופה. מרכז זה אפשרויות של יצירה בספירת הרוח צרורות בו וניתנו להתגלמות והתגשמות לשיופנו לתחומה ויוזרמו באפיקיה כוחות־היצירה המופלאים שנתגלו בו וחוללו בהם נפלאות בספירת החומר.

ראה ריבולוב מציאות יהודית אמריקאית זו ושאל באחד מראשוני מאמריו “אמריקה שלנו”: “אמריקה זו שלנו מהי, מה טיבה ומהותה ומה נתנה ונותנת לנו? האם לא הגיע התור ליהדות האמריקאית שתחדל מהיות סמוכה על שולחן היהדות הרוסית במובן הלאומי־תרבותי?” הוא שואל והוא משיב במאמרו: “מיטת סדום ומרחביה”: “תקופת רוסיה נגמרה בספרותנו. הגיעה איפוא השעה להתחיל במנין חדש – של ספרות אחרת”, כלומר אוריינטציה אמריקאית, “עצם בנין בית־חיינו בארץ ישראל דורש גולה חיה ופורחת, וגולה חיה ופורחת זו, עם חורבן הגולה החיה ופורחת באירופה, צריכה להיווצר באמריקה”.

ביצירת גולה חיה ופורחת באמריקה גילה תעודת הסופרים העברים באמריקה, תעודה שהטילה עליהם הגורליות ההיסטורית שלנו במחזורי חורבן ובנין של מרכזים, בחינת וזרח השמש ובא השמש. “הם הנמצאים במקום ההתהוות של ההווי החדש יכולים וצריכים למלא תפקיד נישא ורם בבנין ספרותנו והחייאתה. ולא רק בתרגומים כי אם בעצם סיגול התכונות המיוחדות לעולם החדש, הרחבות הגדולה ועשירות־החיים האגדית מכריחות להרחיב גם את האפקים שלנו”, והוא מסיים מאמרו בקריאת־סיסמה “למרחביה!”

ד    🔗

במעשה רב, יוצא לפעולה ולהפעלה לשם מילוי תעודה זו, ראה יעודו באמריקה וניגש לביצועו, והיה בזה משום העמסת משימה כבדה טעונת אחריות כבירה – כבדה ביותר גם לגבי כתפיו הרחבות.

מעשה רב זה נסתעף לו למפעלים בכמה ובכמה צינורות שהוזרמו לתוכם, ואולם ראש וראשון למפעלים אלו היה מפעל “הדואר” ששב ויסדו בצורת שבועון לאחר שפסק “הדואר” היומי ונוספו עיי חורבנו על עיי חורבנם של “התורן” וה“העברי”, והסופרים העברים נפל רוחם והם חדורים יאוש: “אין תקווה לגידול ספרות עברית על אדמת־הטרשים של אמריקה היהודית!”

ולא מייסדו ועורכו בלבד היה – הוא גם המקיימו מאז היווסדו ועד יום פטירתו – מקיימו לא רק ברוח אך גם בחומר: אוסף כספים וחושף כספים – ממציא מקורות ואפיקים שיוזרמו אליו בשפע גדול והולך, די סיפוק צרכיו שמתרבים והולכים, והוא המחלצו ומוציאו בעמל רב, במאמצי כוח לא־אנוש, ממצרי כמה וכמה משברים שניתן בהם וסיכנו את קיומו.

מפעל זה – תרומת מרץ חייו ומיטב כשרונותיו, כל הטוב והנעלה והנאה שבו, השקיע בתוכו, ולא נח ולא שקט עד שעשה את “הדואר” לשבועון בעל שיעור קומה ובעל השפעה שקולו הולך, ונשמע בכל תפוצות ישראל, לרבות ארץ ישראל, מקום בנינו של בית־חיינו, שלא רבים היו דוגמתו. תקופה חדשה פתח בו ליצירה עברית באמריקה, שבה נתחדשה ונתרעננה ותרמה לספרותם מן השבח והעלייה שבאמריקה ומנצח ישראל שביישובה העברי, והם נאגרו ונאצרו באוצר ספרות ישראל כערכים מחזיקים ברכה ומזומנים לחיי העולם הבא.

ריבוי מפעליו בכמה תחומים – לא פיזור הכוחות היה כרוך בו, בעצם “בעל מלאכה אחת” היה שיתר המלאכות שלא הניח ידיו מהן היו מכוונות לאב־מלאכה אחד, להצטרפותן בצירופו: לניר ניר לספרות עברית אמריקאית, שנוסף ליניקתה ממקורות ישראל תרבותיים תוספת יניקה לה מן המציאות האמריקאית הכללית והיהודית שיש בה מחותם אמריקה ומטבע נופה, מגינוניה וגיווניה, לא לשם התבדלותה מן הספרות העברית הכללית אך לשם התייחדותה והתכללותה בתוכה בייחודה, כשם שנתכללו בה בייחודן יצירות ספרותיות מכל תפוצות הגולה, החל מבבל וכלה ברוסיה. ליצירת ספרות עברית זו עשה את “הדואר” לגורם² עיקרי ומכשיר יסודי.

תשי"ט