רקע
נורית זרחי
היהלום

עד היום אני רואה בעיני רוחי את ידיה של סבתא המנופפות לי מבעד לחלון המפויח, שהיה קבוע מעל הפתיליות. קצרת קומה וכבדה היא משתקפת מבעד למסך הפיח ומבעד לבורותי ביחס לחייה.

“שַצְלוּך,” הייתה סבתא אומרת להסכמתה הנלהבת של אני, בת החמש, כשבאתי לבקר אותה בירושלים בהימלטי מן החינוך המשותף ומגיהינום האוכל הכפוי.

הזדהיתי בזמנו עם המלחמה בין אתונה לספרטה, בידיעה שאם הייתי תינוקת ספרטנית היו מטיחים אותי אל הסלע. בשנים הראשונות להקמת המדינה האידאה הייתה “נפש בריאה בגוף בריא”, לכן היה עליך לאכול את האוכל המוגש למען בריאותך, חוזקו וחוסנו של העם, ובנוסף לכך, כאות להזדהות עם הילדים הרעבים ברחבי העולם. “אי־שם קיים ילד הודי, נפאלי, אפריקני רעב, ואת מעזה לסרב לאוכל?!” כבר סיפרתי איך הייתי מבלה שעות רבות ליד השולחן כיוון שלא הורשיתי לקום עד שאגמור כל מה שבצלחת. ואם לא עלה בידי, למרות ניפוחי הלחיים, הנסיונות להשליך אותו מבעד לחלון, היו משכיבים אותי במיטה למן הערב עד למחרת בבוקר, לצורכי חינוך. הייתי נשארת לבדי בחושך בבית הילדים, מה שלא גרם לי להתלהבות יתר למראה המזון בבוקר למחרת. אבל אצל סבתא היה עולם אחר.

סבתא הייתה דואגת שלא אשכח את המורשת שלי: “לעולם אי אפשר יהיה לשכוח את שם אבא, כיוון ששמו כשם מדינת ישראל.” ביישוב שבו גדלתי נטו להקל ראש במותם של אלה שלא נפלו במלחמה, ובנוסף לכך ראו במותו של אדם צעיר נקודת חולשה, כאילו לא היה בו מספיק כוח להיוותר בחיים. מאוד שמחתי שסבתא מעניקה לאבא סיבוב שני של חיים. הייתי הנכדה הבוגרת שלה מבין שתיים וסבתא נטתה לי חסד מיוחד וסיפרה לי סיפורים שלא הכרתי מן המיתולוגיה שסביב אבי. אני זוכרת אותם עד היום כיוון שחזרה עליהם יותר מפעם אחת.

אבא, שלא היה בריא באופן מיוחד, היה נוסע לעיר מרפא בפסח וחוזר בסוכות, “ואף על פי כן היה תלמיד מובחר,” מדגישה סבתא, כשהיא מתייחסת לקשיי הקריאה שלי.

לא ידעתי לקרוא עד שסבתא שלחה אותי לבית השכנים ממול, שם אמר לי הילד עמוס קלויזנר, “אין לך מה לעשות? תקראי ספר.” “אני לא יודעת לקרוא,” אמרתי, מתייחסת לספר שקיבלתי בכיתה ונקרא חתול מלמד סדר, שכמובן לא פיתה אותי להתאמץ. “קחי,” אמר לי הילד עמוס, ושם בידי את הספר טוּ ארנבות (שעוּבד ברבות הימים לספר הידוע גבעת ווטרשיפ). טו הארנבות האומללות מתו כולן כשניסו לעבור מחלקה לחלקה. הייתי בת חמש, אבל היה לי עניין גדול במוות, ושוכנעתי שהספרות היא דבר רציני. כך קרה שהילד עמוס, שלא רצה לשחק איתי, לימד אותי לקרוא.

אבל יותר מכל זה התעניינתי בסיפוריה של סבתא על אבא, שהיה גם הוא גיבור מת לגבי.

באחד ממסעות הריפוי שלו, סיפרה סבתא, כשהיה בבית המרפא, שם הפרידו בין הילדים למבוגרים בשעת האוכל, ניאות אבא לאכול רק ליד שולחן המבוגרים יחד עם סבתא, והמנהל, לאחר שהעמיד אותו לבחינה, אמר לו: “יונגע, אף פעם לא ראיתי ילד עם נימוסי שולחן כשלך, אתה מתאים מאוד להצטרף לשולחן המבוגרים.”

ועוד סיפרה סבתא כי כשאבא גדל קצת, אמרה לסבא, “אנחנו חייבים לעזוב את תחנת העצים הזאת.” הייתה להם שם אחוזה, מנסרה ורכבת. “ילדים הם לא תפוחים, הם לא צריכים רק שמש ומים, הם צריכים לקבל השכלה.” אמרה ולקחה את אבא לוורשה, שם הוא למד בבית ספר עברי ובבית ספר פולני. כתוצאה מביקוריו בבתי המרפא האלה ידע אבא איטלקית, גרמנית, פולנית ואנגלית. ואולי לא רק בזכות בתי המרפא, אלא גם בזכות כישוריו הלשוניים.

שני סיפורים נוספים היו מרעישים אותי תמיד. האחד, איך הניחה סבתא את אחותה הקטנה בשלג כדי להיפטר ממנה. והסיפור השני, איך גנבו את סבתא הצוענים, ולראיה הצביעה על בדל האוזן השסועה שהותירו אחרי שתלשו ממנה את עגיל הפנינים.

לאמיתו של דבר, סבתא הייתה זו שגידלה אותי מאז נולדתי, כשאמא הלכה ללמד בבית הספר “לֶמֶל”, שם גם היא עצמה למדה כילדה.

אולי בגלל מצוקת הדיור, התגוררו סבא וסבתא יחד עם אמא ואבא. איפה עמד שולחן העבודה של אבא? איפה עמד הפסנתר של אמא? איפה הייתה מיטתי ומיטת סבא וסבתא? אני זוכרת רק את השולחן הגדול במרכז החדר ואת הכיסאות הכבדים, שבטבעות הטבועות על דופנותיהם דימיתי לראות לימונים, ובתמצית התה – ציפורים השטות בשמי הערב.

הערצתי את הפסלים הזעירים שהיה אבא מפסל למעני מן הלחם, ובשבת דלקו הנרות בפמוטים העתיקים של סבתא. ברבות הימים היא ביקשה ממני לקבלם, אבל נמנעתי. לא אעשוק אותה בטרם זמן, חשבתי. לימים, עובדי בית האבות הקדימו אותי, והפשיטו את דירתה לחלוטין. לקחו את הפמוטים, את תחריטי העץ, התכשיטים, התמונות, ואת כל מה שגררה איתה מן העולם ההוא הנה. נותר על הקיר רק ציור שנתתי לה במתנה, המרגלים נושאים את האשכול בשניים.

במשך השנים נודעו לי פרטים נוספים, אומנם מעטים, מחייה ומדמותה. בעצם, מסיפוריה של אמא שפחדה ממנה לא מעט. כיוון שאמא, שגדלה על ברכי העוני, לא הייתה בעלת נימוסים שתאמו לדקדוקי השולחן הפולני של סבתא. אמא העידה שפחדה ממנה בעיקר כשהייתה שרה, בחושבה שזה אות מנבא רעות. סבתא הייתה אומרת: “כל אחד יכול ללדת,” מנופפת בידיה בדרמטיות. היא, שלא היו לה ילדים משלה, פירטה: “פרה, כבשה, כלבה – לגדל זה העניין.” יתכן שזו הייתה ביקורת על אמא, אבל סבתא מצידה הגשימה את זה בכל ליבה.

לשתיהן הייתה השקפה שונה לגבי המושג ניקיון. סבתא חשבה שמדובר בניקיון כמו שתפסו את זה בוורסאי; ואמא, שבאה מליטא, חשבה שהעור צריך להיות מרוט עד כדי אדמומיות. זו רק דוגמה אחת לחילוקי הדעות ביניהן.

בדיעבד אני חושבת שסבתא הייתה מאוהבת באבא עד כדי כך שלא הייתה מסוגלת לאזור אומץ ללכת ללוויה שלו. “כאן הוא מת,” הייתה מצביעה על זרועה המדולדלת, “כאן.”

סבא, אביו של אבא, נפטר זמן קצר אחריו. אבל היה זה אבא שאת מותו לא יכלה לעכל.

למרות שעזבנו את ירושלים והשארנו את סבתא מאחור, מעשיותיה ודמותה לא חדלו לשחק תפקיד בסיפוריה של אמא. כך למשל, בנימה ספק הומוריסטית ספק מרושעת, סיפרה אמא כי כשאביה של סבתא בא לבקרה, היא התנצלה בפניו באומרה: “טטעלוך, תסלח לי, עדיין לא הסתדרתי.” ואביה אמר: “בתי, שישים שנה אני בעולם ועדיין לא הסתדרתי.” או חמור מזה: “בתי,” אמר לה, “ברכי אותי, התמניתי לראש חברה קדישא בעירנו.”

“אבא,” ענתה לו סבתא, “זה לא חידוש, אותי קברת כבר מזמן.”

וברגע ההוא היא לקחה את המזוודה ועזבה, “לא רציתי להיכנס למיטה עם האיש שדיברתי עליו ככה.”

סבתא לא התכחשה לענייני מין, כשהיו אומרים על זוג כלשהו כמה הוא מאושר, הייתה סבתא אומרת: “לא יודעת, לא שכבתי מתחת למיטה שלהם.”

בימי נעוריה של סבתא, נשים לא זכו להשכלה, אבל היא למדה בבית ספר כלשהו. אצל גייגר, או נייגר, מישהו שאינני בטוחה בשמו. היא הייתה בעלת אנרגיה, דחפים וכשרונות, שלא בתקופה הנכונה. אינני יודעת מה עשתה בעברה, נדמה לי שברחה מפולין לבלגיה והצטרפה לעסקי היהלומים של משפחתה. בת חמישים לערך הצטרפה לאבא בירושלים, על פי דרישתו. ללא אולפן, דיברה עברית על בוריה, ודאי חשבה שאמו של סופר עברי חייבת לדעת עברית. כמו כן אני זוכרת שכתבה שירים מסוימים, אולי לא על פי כל כללי הליריקה, אבל בכל זאת שירים. העברית של סבתא שימשה אותה בשטף לצד הפולנית, שאמא כמובן לא הבינה, וזו הייתה שפת הקשר של אבא, סבא וסבתא. שפתה שובצה בכמה ליקויים חביבים שאני עדיין זוכרת. לדובדבן יחיד קראה “דוּבְּדיב”. וכיוון שלא ידעה להבדיל בין סוגי התפוחים הייתה קוראת לכולם 'תַּפּוּחה“. ברבות השנים היינו מצטטים אותה ובעיקר כשאמרה: “מה דבר כזה?” כשהתכוונה ל”מה זאת אומרת?"

החזון הציוני ששלט אז בחוגים מסוימים בחברה הישראלית ושאני, בהיותי בת קיבוץ הייתי שותפה לו, לא הצליח לצנוח עד הקרקעית. סבתא לא חשה צורך להגשים או להצטרף לסוציאליזם ולא דגלה בשוויון. החזון היה מיועד בעיקר לצעירים ובריאים, הוא לא כלל את אלו שבאו מבוגרים מדי, חלשים או ספוגי תרבות אחרת, שראינו בהם כמובן אנשים חסרי תרבות. אלו נשארו בודדים מתחת לשמיכת החזון הציוני. אחד ממאפייניה של ראייה חד־צדדית הוא שאינה יודעת שהיא כזאת. הלכנו בראש מורם, חוד החנית של החברה הישראלית, בעוד שהיינו באמת נבערים וקצרי השגה.

מה שמילא את ראשה וחייה של סבתא היו בני משפחתה שנותרו שם.

“לאף אחד לא יזיק אם יאכל חצי ביצה לארוחת בוקר,” היא נהגה לומר, “ככה נאסוף להם כסף שיסתדרו כשיבואו.”

הייתה הולכת איתי לעצרות של ויצ"ו ליצור לחץ על המנדט הבריטי שישחרר את אוניות המעפילים. פעם בחרו במלכת היופי של הילדים וכנראה כפיצוי על פועלה של סבתא בחרו בי. אמא שלי הביטה בבשורה הזאת בעין עקומה.

גם סבא גר שם, אבל לא ירדתי לסוד מהותו. פעם ראיתי תצלום שלו במדים לבנים וסבתא אמרה שאלו מדי נוטרים. גיבור? גם אנחנו משתתפים במאבק הציוני? לא נעניתי. באופן כללי סבא היה מודח מתשומת הלב כיוון שסבתא השתלטה על הכול.

אני לא זוכרת שדובר בזה אי פעם, אבל אחרי המלחמה הסתבר שבתו הבכורה של סבא, אחותו של אבי שמת בינתיים, נספתה עם שתי בנותיה ועם שאר קרובי משפחה “שם”, מקום שלא נקבו בשמו. בני אחיה של סבתא, שכפי שהתברר מאוחר יותר היו בני משפחה אחרת, אכן שרדו ובאו לביתנו. שני נערים עזובי מלחמה. הגיעה גם רוּז’ה, אחותו של אבי, שסבתא שלחה אותה מייד ובתוקף ללמוד קורס אחיות בהדסה. רוּז’ה כנראה מעולם לא הסתדרה עם השתלטנות של אמהּ, ובעיקר אחרי שנות המלחמה והבריחה מהגטו, ואחרי זמן קצר של מגורים משותפים עלתה לגור בדירת הגג.

כבר סיפרתי שהייתי מבקרת את סבתא בבריחותי מן החינוך השוויוני ומ“האוכל הלבן”, כלומר חלבון ביצה וגבינה לבנה ולבֶּן עם גושים – חיזיון שהיה מסתיים לגבי בהליכה למיטה בתור עונש, “ולא לצאת משם עד הבוקר הבא”. סבתא לא חשבה שהאוכל הוא אקט חינוכי והייתה משתפת אותי בחבילות שקיבלה מקרובים בדרום אפריקה: שוקולד עם אגוזים ונקניק, זה פחות או יותר מה שכלל התפריט שלה.

פעמים רבות הייתי עולה לגג המזופת דרך חדר המדרגות האפל ומתבוננת בבית הקברות שבהר הזיתים, מנסה לזהות את הקבר של אבי, שהיה בידי הירדנים. ממרחק היו כל הקברים נראים כמו קופסאות לבנות או לוחות קלפים, קשה היה להאמין שמישהו חושב שאלה מגורי מתים.

אחרי מות אבא וסבא נשארה סבתא לבדה. אפיזודות אחדות של נסיונותיה להצטרף למגורים עם יוצאי העיירה שלה כשלו, והיא נכנסה לבית אבות. בהיותי בצבא, בדרך בין סרפנד לצפון תל אביב, שם למדתי בסמינר הצבאי, הייתי עוצרת לפעמים את הטרמפ אצלה.

החברות הישנות של סבתא מירושלים התפזרו לכל עבר או מתו. פולין הקטנה התפוגגה. מיינעלֶבן, הייתה סבתא קוראת לידידתה שהייתה מגיעה עם הלבֶּן שלה לביתה, ד"ר וייס, הרופאה הראשונה בירושלים, שהייתה, במונחי הימים ההם, קרובת משפחה שלנו.

היו לנו גם קרובים עשירים. הדוד עסק בענייני נפט. בביתם ראינו לראשונה מקרר, תנור, טלפון, שנחשבו בעינינו הקיבוציות מוצרים מושחתים ומיותרים. הייתי אדוקה או תמימה כתוצאה מהחינוך ההוא. הקיבוץ שאליו עברנו עם מות אבי נראה לי מוקד העולם. ואני, כיוון שלא נולדתי בעמק אלא הגעתי אליו בגיל חמש, נחשבתי עד לכתי משם לצבא כזרה.

פעם סבתא באה לבקר אותי. אני זוכרת שחוש מיוחד הפנה אותי לחכות לה ליד האוטובוס העולה, מה שקרה פעמיים ביום, מבלי שידעתי מראש על כוונתה לבוא.

במוסד החינוכי כינו אותה הילדים סבתא, והיא העמידה אותם מייד על טעותם: “אני סבתא של הילדה הזאת,” אמרה והצביעה עלי, “בהחלט לא שלכם.” ולאמא אמרה: “מה דבר כזה כל היום הולכים לחדר האוכל ובחזרה?” ועוד אמרה: “אני חושבת שאנשים בשולחנות הקרובים סופרים כמה זיתים אני אוכלת.” ובסוף הארוחה שאלה: “למי עלי להודות?” ולא נחה דעתה עד שניגשה למזכיר ואמרה, “מר גרייצר, הדגים היו מצוינים.”

בניגוד לביקורַי בירושלים לא היה בביקורה בקיבוץ משום הקלה, הרגשתי שהיא מסכנת את מעמדי, אני, שממילא הרגשתי כענף ברוח.

נדמה שזה היה אחרי שנולדו לי הילדות, שאמא גילתה באוזני, וכמובן הבטחתי שלא אגלה לסבתא, שהיא איננה סבתי האמיתית, אלא אמו החורגת של אבי, שנישאה לסבי אחרי מות אשתו הראשונה. לא הופתעתי, אמא הייתה בקושי אמא מחמת התמכרותה לעבודה ומפחד החברה הקיבוצית: אבא לא היה, וסבתא, טבעי שתהיה חורגת. אבל מבלי שנתתי דעתי על כך, משהו נשבר בי ביחס אליה, ותשומת ליבי הופנתה לשאלה מי הייתה אמו האמיתית של אבי, סבתי הלנה־הינדה, שאיש לא אמר עליה דבר וחצי דבר. לא אבי, בנה, לא סבי, בעלה, שהיו בין המתים, ולא סבתא, שאותה לא העזתי לשאול.

בטיפולים שעברתי במשך השנים, כשאנשים שונים ניסו לשחרר אותי מן הילדות בקיבוץ ומעוד אירועים שלא בדיוק גרמו אושר, עלתה דמותה של סבתא כְּזו שהצילה אותי בינקותי מבדידות וניכור.

בדידותו של אדם זקן דומה במידת מה לשלטון האפרטהייד; אלה לא החוקים שנחקקו אלא מה שמתרחש בחברה המקיפה את האיש המבוגר. הזִקנה נתפסת כפגם או כפשע, שוב אנחנו בספרטה, והזקן כאילו אשם בזה שהוא נראה כפי שהוא נראה וחש כפי שהוא חש. תאר לך, לשבת יום אחר יום בדירת חדר, מבלי שאיש יבקר פרט לעוֹבדות ולאנשים קשישים שאתה פוגש במסדרון בלבד. וסבתא הייתה אשה רבת פעלים במה שמסגרת החיים דאז יכלה לאפשר לה, כולל נסיעה לדרום אפריקה בשנים שבהן איש כמעט לא עזב את גבולות הארץ פרט לדיפלומטים.

אני זוכרת שהיא הביאה לי ולאחותי גליל בד אורגנדין שקוף בצבע קונכייה כדי שיתפרו לנו שמלות ליום השנה של אבא שהתקיים בירושלים. נראינו – ויש עדות לכך בצילומים, שתי ילדות רזות בבגדים שקופים – כמו רוחות רפאים.

כשהיה עוד כוחה במותניה באה לבקרנו פעם בפתח תקווה, ואת היהלום שמצא אחי בחצר במסגרת נסיונותיו למצוא נפט הצליחה למכור למי מהיהלומנים שהכירה. אין צורך לומר שכיוון שחיינו במחסור כרוני, זה היה לזמן קצר בגדר חבל הצלה.

סבתא, שהייתה גם זקנה וגם מהגרת, הייתה מנותקת מן המאורעות המכריעים ביותר שקרו פה. מלחמות, בחירות, שחיתויות. נסיון חייה לא חיבר אותה ולו במעט, למתרחש. היא הגיעה מבוגרת מכדי להצטרף. מטבע הסטטיסטיקה, סבתא הייתה מנועה מסקס, מסיפורי אהבה, אפילו מפרשות רכילות למיניהן, מנותקת לחלוטין מן העיתונות ואף מן הספרות בחלקה. היא הייתה זקוקה להרבה כוח כדי ליצור לה תרבות משלה, משוללת מן האלמנטים הללו.

לעיתים הייתה שואלת משכנה (שנקראה להפתעתי צביקה) עיתוני ארמונות ובתי מלוכה. שם סופרו חדשות על נסיכים ונסיכות, תוארו אולמות וחגיגות אירוסין. אני לא חושבת ששאבה משם נחמה, זה התרחש רחוק מדי מבית האבות שבו גרה. סבתא ידעה גרמנית, יידיש ופולנית, אבל כל אלה לא עזרו לה למלא את חייה בתוכן.

האם היה ביכולתי לעזור לה? הנעורים אין להם מספיק דמיון לתאר לעצמם את הזִקנה. כשבאתי לבקר, לעיתים רחוקות, סבתא נהגה לומר, “אלוהים שכח אותי, במקום לקחת חייל היה צריך לקחת אותי.”

האם פרשת חייה הקודמים לא נאגרה אצלה כדי לעזור לה לחוש שהיא קיימת?

סבתא נקברה בהר הזיתים, כפי שבחרה, ליד קברו של אבא. חבל שהמתים לא יכולים לארח חברה זה לזה.

ובאשר אלי, אפילו לאחר שנים כשאני נתקלת באשה זקנה שפניה מקומטים כקפלי בַּד הטֶרֶלין, אני מזהה על פי תחושת החום המציף אותי, עד כמה אהבתי אותך, סבתא.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!