רקע
נורית זרחי
אופרה – עוברת בשער הבנות

 

אוברטורה: אבא    🔗

זו תגובת קורא בלבד, כשמאחוריו ניצבת חומת הארמון של המחזה. זה מעין תיעוד פנימי להד שמחולל בתוכי המחזה, ובעיקר הדרמה של שלוש הבנות. ביטוי לעניין שלי באבות בכלל, ובניסיון להפנות אותו אל היותי נטולת אב מגיל צעיר.

אני מנסה לתחוב ציפורן בתבשיל מכושף.


 

תמונה ראשונה: המוות באי התענוגות    🔗


השמים כהים כשק,

עוד רגע יֵרד על סירובי השלג,

אפילו העורבים מחווירים מקור.

בתי, קול מתוכי או מבחוץ אני שומעת,

אבא, תמיד חשבתי, הוא עמוד התווך של העולם,

נושא על ראשו את השמים.

זו אני שוויתרתי או הוא על מלכותו.

השמים צנחו על ראשו, הזִקנה

משתוללת, מחתימה את ידיו

ואת שפתיו המגמגמות להרוויח זמן,

שיופיע בנשף שלי?

טירוף להציב מוות באי התענוגות.

האם את זה כוללת האהבה?

אומַר שאני אוהבת אותו,

הפה חופשי לשווק מילים.

זוזי, היא פונה אלי, הניחי לי לשקר בשקט,

הניחי לשלג לרסס את מצפוני.

אטלפן לאחותי.


 

תמונה שנייה: רֶגֶן עונה לאחותה    🔗


ככה זר, גוֹנֶריל ממחיזה ואני השחקנית.

לדעתה הוא זקן ושוטה ואני כמובן מסכימה, תגידו לי, זה אבא?

אחותי היא אדריכל הסיפור ואני גרה בו. ידוע שאחיות ואחים בונים סיפור ילדות משלהם, ללא קשר למה שקרה. אם באת אחרי, כמוני, תמיד תקבלי את הסיפור מאחותך.

אם אחותי יוצאת חוצץ נגד חמישים האבירים, אני לא אסכים אפילו לעשרים וחמישה.

הזקן משתולל מכעס, האם זה השיגעון או הזִקנה, ואולי שניהם כאחד?

זקן הוא מי שהולך אחורנית. יש חרקים כאלה.

האם אני אשמה? לא, למה? הטבע עצמו מדיח את הזקנים לעזאזל.


 

תמונה שלישית: גוֹנֶריל – אבא הוא האחר    🔗


אבא הוא האחר של העולם.

בנותיו הנבחרות מפליגות על

ספינת המפרש “אבא”.

עד שתוקפת מפלצת הזִקנה, ואבא הופך חרק טפילי.

הוא מועל בנשגבותו.

מי צריך אבא שהוא טרף לשיני המוות?


 

תמונה רביעית: שתי אחיות יד אחת    🔗


ניתן לדעת מראש מה תאמר רֶגֶן לאחותה, זה נקבע מזמן על פי המיתוס שיצרו הבנות.

אם האב הוא האל המיתולוגי הרי לשפוּטי המיתוס, כל אלה שנופל עליהם זעם הסיפור, יש סיפור שונה לחלוטין. אולי ניתן לכנות אותו קרקעית הסיפור. ברגע שניתן לדמויות הכפופות רגע ההתנערות הן כמובן יזדקפו בו.

והרגע הזה של ילדי המשפחה הוא התבגרותם.

עדיין רומצת בתחתית התודעה דמותו של ההורה כמלך, ולכן כל שגיאה ששגה במהלך ילדותם מוכפלת ומתכפלת במראת ההתבגרות, משל היה ההורה כול־יכול. ובאמת, על פי סברתם היה, הרי הוא, על אף קלישותו, עדיין מלך.

חיים שלמים נדרשים כדי להבחין בין זדון לשגיאה.

רֶגן היא אדריכל הסיפור. אחותה גונריל, שכדרך אחיות קטנות העריצה אותה, האמינה במעשיה ובאופן הזה גם חיזקה אותה בכל ליבה.

כדי להתנחם תמיד ניתן להציב חומה דמיונית בין הצופה לבין אכזריותו של העולם ולתפוס את הסיפור כסמל.

המוות הקוצר את שלוש האחיות אינו אלא מותה של תפיסת הילדות, וזה הופך אותן לאנשים מבוגרים, שלא לומר בוגרים, כי זהו מושג שקשה לרדת לחקרו.

וקורדליה?


 

תמונה חמישית: גונריל – הגורל כמקרה    🔗


כך אני הופכת מקרית,

לאבא נטול משמעות חגיגית,

נעתקת מן הספֵירה הייחודית

אל הדמוגרפית רבת המשתתפים.

האם המקרי הזה הופך להיות

הדגם האַהֲבי שלי?

כשמותו הוא העוול הגדול ביותר שגרם לי

בהורישו לי את המוות

ואת קוצר ידי לעצור אותו.

מי שמוליד אותך חורץ את אימת זמניות האהבה.

המת מערער על כוח החיים של ילדיו.

כאבא היה ראוי להוריש לי נצח.


 

תמונה שישית: עייפות הדיבור – קורדליה    🔗


אני זוכרת שאמרתָּ לי, דַבּרי,

אחרת איך אדע איפה את.

ואני בעצמי יודעת?

אילמתי את הדיבור.

ולמה?

אין מי שיאזין?

הפקעת סבוכה ואין ברשותי מִלת התרה?

או מפחד לשמוע מה אני אומרת שאגלה עצמי שוטה?

מה קורה שפתאום אבן המלה נפתחת כאילו הכו אותה במטה ויוצאים ממנה המים ונחשפים מסדרונות שקופים?

ובכל זאת,

תמיד נותרת כבתוך פקעת קוּרֵי חרק נקודת מדרך כף הרגל של הפקפוק.

ואני שואלת: זו האמת? האם זה לא המאמץ להיות שמבטא עצמו בכוח?

איך להנתיר את הדיבור אל המבנה הסמוי של הפשר?

איפה המעבר מדיבור לשירה?

האם בעידן הזה השירה חוזרת אל הדיבור, אל אי הוודאות שגורר הדיבור?

ולמה, קורדליה, קודם קיים בלשונך רק הכלום

ואחר כך את מגלה את היש?

האם זוהי הבַּשלות?


 

תמונה שביעית: עַצמות המיתוס    🔗


המיתוס אינו צומח ללא בסיס. והוא יכול לנבוט מחסר.

במהותו אבא תמיד עסוק, הוא מנהל ממלכה זו או אחרת, העולם דורש אותו, קורא לו. הוא אינו יכול להשקיע את מיטב זמנו ביושבי הבית.

אבל מי לא יעריץ אדם שמעדיף את העולם על פניו.

אי החשיבות שלךְ מעניק לך ממלכה של ערכים, פותח לפנייך חוץ שאבא הוא סוכנו. אם יש שמץ מרירות או כעס, אם זה מעורר תחושת חוסר ערך, ההערצה תחפה על כך.

ומתוך החסר הזה כל אי של תשומת לב מצידו הופך יבשת. מה מעצים את המתנה אם לא נדירותה, הידיעה שאת מועדפת על פני העולם שבחוץ?

ואומנם, דמיון החוץ כפי שצויר בדמיונךְ שפותח בדיעבד את השער. הדרך לשם כבר סלולה.

וגם הסליחה. למרות שרוח התקופה מנסה לרכך את דמות האב ולשתול בו יסודות רכים יותר, אימהיים, נותר אבא לייצג את דמות המחזר הראשון, הגבר שהגנטיקה בחרה בו להופיע כנאמן מעריץ, ולא מתעוררת שום שאלה של בחירה (כמו במקרה של אמא). זו את מפני שזו את וללא חרטה, ללא אפשרות בגידה. כך יוצאות הנשים מן הבית מצוידות בכוח שאין להמעיט בערכו. זה המיתוס שבונה את עוצמות הנשיות. אין בכוחו של אהוב כלשהו שיופיע לאחר מכן לערער עליו או לכפור בו, כי אבא הוא הגבר הראשון, זה הרואה בך יפה, מוכשרת, חכמה, נבט של אשה, פקע שראייתו את הפרח שיפקע כבר מבקיעה אותו.

דמות אבא היא הקורס הראשי בלימודי האחר.

איך מרקדת דמות המחזר המושלם הזה למול כל הגברים העתידים להופיע?

לא תמיד הבחירה ניצבת אחד מול אחד.

לעיתים הפתרון הוא הסטייה הצידה ודמותו של הגבר האחר תותיר את חזיון הגבר המושלם חרוטה בתודעה על כל צבעיה.

יתכן שנשים שלא היה להן מחזר ראשון מעין זה צריכות להמציא אותו בכוחות עצמן, את האב יחד עם העולם. האם יוכל המעוות לתקון?


 

תמונה שמינית: המרכז מביט בצדדים    🔗


ולו נפל כס המלכות –

מלכותו הנכחדת של מי

של הגבעול היונק מן הירח?

של רחם הגבעות?


לא כלום,

אומרת הנערה ששולפת את הפרח הלבן משערה.

אני מביטה באחיותי,

זו דוברת השנאה

וזו מהדהדת אותה.

מנין יש בי כוח אהבה?


 

תמונה תשיעית: שיעור האהבה – גונריל    🔗


לו היית שואל את הבת הבכורה יתכן שהייתה אומרת:

האם אהבתי את אבא? אמת, לא התרכזתי בזה כלל, לא יותר מבקצף ים, בגשם, בעצים.

האם העביר לי שיעור נכון באהבה?

פה אנחנו מרחפים בממד בלתי אפשרי.

אחראי ללידתי, האם משמעו שבחר בי?

בראשיתי, ואבא חרוט על פני השמים בכל עוצמתו המיתולוגית – כמו אודיסאוס, פרומתאוס, – אני תופסת את חולשתו האנושית כאכזריות, האם כדאי שאסלח, ואתיק אותו מן המיתולוגיה אל הווייתו כבשר ודם?

כך אהפוך מקרית, שנולדתי לאב נטול משמעות חגיגית.

המת מערער על כוח החיים של ילדיו.


 

תמונה עשירית: רגן – המעקה    🔗


עד כמה ניתן להישען על מעקה האהבה?

הנהר סוחף אותי הלאה.

עוצמות החיים העירומות נחשפות ללא סרק.

אני חודרת אל עין הסערה,

משקשקת כמו אלה הכפופים ללילה

מצח מול מצח,

החיים עוברים לפני זקוף,

כמו שמובילים דוב, קדימה.

ענף זלזלי ירוק מבצבץ באפלה,

אחוז בידה הנעלמת של קוֹרדליה, המופיעה בשמלה עשויה אגדת ילדים.

בשערה שותק פקע הוורד.

מה את שותקת, אני שואלת אותה,

אנחנו נשטפות

אל מעבה האדמה, אל שורשי הלבּה,

אל צידו האפל של הקוסמוס.


 

תמונה אחת־עשרה: קורדליה לא־כלום    🔗


מדוע התעקשתי לקצוב את

מילותי, תופסת את עצמי כמדייקת,

ולא עניתי לאבא את התשובה שציפה לה?

מה הקשר בין רגש לדיבור?

גם השתיקה יכולה להעיד על כוונת המדבר.

האם אי־תשובתי מנסה לשמור על הגבולות, שלא להניח לאהבת אבי לגרור אותי אל מעבר לתפקידי כבת?

לא־כלום, לא־כלום.

האם השפה יוצרת את התודעה הרגשית, או שהיא מנחשת אותה?

איך נפתר הפער בין השפה לתודעה לרגש?


 

תמונה שתים־עשרה: אמא בסימן קריאה    🔗


העידן שלנו בחר באמא.

אמא היא חזות הילדות, מסכימים ביניהם הפסיכולוגים.

אבל אני, מתוך החסר, יודעת, אבא הוא האחר ועל פיו נקבע מקומי שלי בעולם.

הוא השיעור שניתן להכרה שיש חוץ שצריך להתמודד איתו. והתרבות מספקת ראיה לכך. מי היו הנשים שהבקיעו דרך אם לא הבנות של אבותיהן?

עד היום אתה יכול לזהות את הנשים שהפנימו אבא, להבדיל ביניהן לבין האחרות, שכל חייהן מחפשות פיצוי על היעדרו.

הזכות להיות אני, שאיפותי, גילומי, ניתנת מידי אבא.

העולם שלנו הפך פֶמניני, חל בו שינוי גדול מאז. מרוב אמא, מחוסר אמא, מרוב אבא, מחוסר אבא, גנטית או חברתית, נחצו גבולות המגדר. זה צידה האחר של המהפכה שמוּנעת מחולשת הגבר, מעוצמתה של האשה. אבל פה אנחנו עדיין בחברה השייקספירית המסורתית.

כאן המניע הוא אחר, הזִקנה הופכת את אבא לאשה, ורגן זועמת, אם אבא חלש מתהפכים סדרי עולם. במקום להעלות את הכוח אבא מעלה את המוות, הוא מועל בתפקידו.

מה מינו של המוות? אם הזִקנה ושיטיונה משתלטים על אבא, מנין יבוא הכוח?

זקנתו, חולשתו, אחרית ימיו של המלך מעלים את המוות על הבמה.


 

תמונה שלוש־עשרה: הגשר    🔗


הכישוף שהשליכו עיני החלב שלי

לא חילץ אותך מן המוות.

אצבעותי נלחצו אל תוך הלב,

אבא, לא חיכיתי לך.

כפרחי הנייר היפניים שנפקחים במים

אני כבר טבולת זמן.

שיחקתי בתיאטרון הבובות הידוע

עד שהעת החרימה אותי

והכיסא בלע את התפקיד.

אין מה שאחפש בתוך ספרֵי יום ליום,

אתה המקליד לי במוח את תולדותי,

נספג באור החוטמיות שליד האבן

הנושאת את שמך בהר הזיתים.

מי לדעתך יעביר אותי את המים החלולים?

הקדמת. והרי מישהו חייב ללמד אותי איך למות.


 

תמונה ארבע־עשרה: מיתוס המשפחה    🔗


שלוש בנות ואין אחת מהן שביכולתה לעמוד חוצץ כנגד הזִקנה.

שלוש בנות ואין ביכולתן לדמיין זאת.

אבל הזִקנה, אם מבחירה או מכפייה, פוטרת את האדם מתפקידיו הכוחיים בעולם, ומה נותר?

אחרי השפל מה נותר על החוף?

המשפחה, הקשר שלא ניתן להכחישו, הוא האחרון. האם הוא בטיפשותו אשם בקריאה לא נכונה של המציאות, בוויתור מוקדם על כוחו, או אולי המשפחה היא מיתוס?


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!