בכל שראה אור עד עתה, רב החומר על היהודים, על יחסו אליהם, על קשריו החברותיים, התרבותיים והמשפחתיים עמם. הוא חי ויצר בתקופה של משפט דריפוס. אישיות טהורה, רוחנית, סוערת ואידיאלית כיוצר ז’אן כריסטוף לא יכלה שלא להמנות עם דורשי הצדק ועם התובעים את שחרורו של הנאשם. לבו היה נתון, מראשית, מיום עמדו על דעתו, לתיקון החברה, להעמקת שרשי העקרונות לחופש, לשויון, לשלום. רבה היתה לפחות בראשית־יצירתו, הערכתו והוקרתו לערכי הדת הקאתולית, לקדושיה ולאמניה, החדורים רוח “גבורה” עילאית. ואילו בתוך־תוכו קיננה מני אז הכרת ההכרח בהתקדמות אנושית, בפיתוח ערכי החברה וחשיבותה של חרות האדם. הוא נמנה איפוא עם “הדריפוסארים”.

אף־על־פי־כן לא היה לבו שלם עמו בנקודה זו. כרבים מבין האישים החפשיים לא נשתחרר מן התסביך הגזעי. בתוקף מסיבות חייו בתקופת נעוריו בא בהכרח במגע עם יהודים רבים באשר פנה. “בבית המדרש הנוראמלי העליון”, ב“סורבונה”, בהן למד ולימד, בעולם הספרות והמדע, בתיאטרון, בעתונות, באשר פנה נתקל ביהודים, שתפקידם בחברה לא תמיד עורר בו אהדה יתירה. מנעוריו לא אהב את המדברים בקול רם. את הזריזים והמתחכמים שבאנשי הבולוואר, את הבולטים והמבליטים עצמם ב“יריד” הפאריזי ולצערו לא מעטים מבין הסוערים באותו “יריד” היו יהודים. הוא לא נטה להם חסד; לא גרס את דרכיהם נטולי המציאות, את תלישותם, התרברבותם. שכן הוא עצמו היה איש אמת, יסודי, כולו כובד ראש השונא את קלי הדעת, השורצים בבולבארים והמבטאים, כביכול, את רוחה של צרפת, לא היה כמוהו להערצת התכונות הגאליות, העליצות, הפקחות, המקוריות השופעת, של בני עמו, שהיטיב לתאר לאחר מכן ב“קולא בריניון”. ואילו משטמה עזה שטם את “המתימרים להיות נושאי אותה רוח גאלית” ולמעשה לא היו אלא מוקיונים, ריקנים המביישים את ארצם. בתוך כל אלה, שעיותו לדעתו את פני צרפת, היו מהלכים, גם יהודים רבים, מ“בני קוהלת”, כביכול, שהחריבו עולמות בהבל פיהם.

רומן רולאן לא נשא את הופעותיהם המרגיזות בחברה. הוא דיבר בהם או עמם שפטים, הוא היה רציני יתר על המידה מכדי להתפס לחכמותיהם, ל“יצירותיהם” בספרות, בתיאטרון, ובעתונות. הוא לא אהב אותם כשם שהיה עוין את הנוצרים שנהגו מנהג פוחזים ומקלי ראש, ואשר פרקו עון והתגדרו ברוחם החפשית, המשוחררת מכל כבלים, כביכול, ולמעשה שוטטו ב“יריד” נטולי ענין, אכולי רדיפת כבוד ומשוללי כל הבנה בבעיות המסעירות את הדור.

ואולם ביהודים הוא חש, עם כל זאת, משהו שונה מבני עמו, הקאתולים, רבים מהם היו ידידים לו – ידידים הקרובים לו בנפש, כסוארז, הפרופיסור בריאל, שהפך במרוצת הימים לחתנו, ולאחר מכן סטיפאן צוויג. הוא העריך את כשרונם, את להיטותם לאידיאלים חברותיים ואמנותיים, את ערנותם העזה לכל דבר שברוח. על אף כל זאת ידע יפה, כבתיאור פגישותיו הראשונות של גבורו ז’אן כריסטוף עם יהודים, כי “התורה היהודית היתה קצת מן הצד”. היתה בו תחושה חזקה של שייכותו לגזע שונה מגזע מכיריו היהודים. ביצירתו הוא מרבה להבליט את תכונות הגזע. מאליו מובן, כי תפיסתו את מושג הגזע היא כולה רוחנית, עילאית. אולם רבה אמונתו בהבדלי הסגולות הגזעניות בין העמים. בין הגזע לאישיות מתיחות דרוכה. האדם חייב להעלות את האישיות ולשחררה מן הגזעיות לשם עיצובה. אבל מעלות רבות וחסרונות רבים בכל גזע. בדברו על ז’אן כריסטוף מספר רולאן: "ככה היה נקלע בין האינסטינקטים של גזעו ואישיותו. ועליו הכביד סבל של עבר טפיל, שדבק בו ושלא עלה בידו להנצל ממנו.

אין תימה איפוא, אם גם בפרשת דריפוס יקננו בו תחילה ספקות שמקורם היה ב“גזעו”, במוצאו הקתולי וברוחו, ששאפה להיות שופטת הכל בלא משא־פנים. הוא הבין לנפשם של היהודים, אבל באגרות ששיגר לידידתו הישישה, מאלבידה לבית מיזנבוג, הוא מקיים עובדה, כי כל היהודים סבורים, שדריפוס הוא חף מפשע – ללא יוצא מן הכלל. יחד עם זאת הוא מציין, כי כל קאתולי חדור הכרה, כי דריפוס בוגד. אין לתמוה על תנודותיו אלו, שהנן ביטוי לכל גישתו לבעיות החברה. אין הוא נותן להונות את עצמו ואומר לראות את המציאות – ותהא היא אכזרית – כמות שהיא. בעמדה כזאת, בלתי־המשוחדה, יש תמיד בהכרח משום עוול לצד אחד…

ברומאן־האיפופיה, בז’אן כריסטוף, בא לידי ביטוי יחסו ליהודים, שהיה, כנראה, פרי פגישותיו עמם בגרמניה ובצרפת, פרי נסיון חיים, שנרכש ממגע רב עמם. בעיירתו, מקום שם נתמך ז’אן כריסטוף, ע"י הדוכס ובני החצר ואחר, מפאת רוח המרד שבו, אמר להשתחרר מכבלי שיעמומם, רכילותם, נתקל בחבורת צעירים: רובם יהודים ובתוכם גוי אחד, אציל־פיטן, שהוציאו לאור כלי מבטא בשם “דיוניסוס”. הם הציעו לו לכתוב מאמרי בקורת מוסיקאליים. אנשי אותה חבורה היו בנים להורים עשירים, שהשתעשעו באידיאות חפשיות, “שחקו תפקיד של אמנים, התראו כבזים להון ומבזבזים אותו לכל עבר… הם עשו מעשי הוללות, אבל מעולם לא עלה בידם להשתיק לגמרי את כחות־רוחם ואת חושם המעשי… אבותיהם היו שייכים לדור הישן העברי, החרוץ והעקשן, קשורים לרוח גזעם צוברים את רכושם במרץ ובהתמדה והיו נהנים יותר מצבירת הרכוש מאשר מן הרכוש עצמו… (הבנים) עסקו בספרות מתוך ספורט ומתוך פלירט; ברצון לבשו צורה של מחריבי עולמות; באמת היו אלה בחורים טובים והם לא החריבו כלום, ולא פגעו אלא בבני אדם תמימים אחדים… ובשעה שהיו יוצאים למלחמה בחצוצרות ובקול שופר נגד איזה אליל של היום – שכבר החל להתמוטט – היו זהירים שלא לשרוף את ספינותיהם…” הם שיחקו משחק הורסי אלילים ובתוך־תוכם חלמו על שיבה לחיים שקטים, בטוחים, משמרים… רולאן, המדובב את גבורו ומפגישו עם יהודים אלה, נתן מבע לאשר העסיקהו בפרשה זו של מציאות יהודים ותפקידם בחברה… הלללו לא היו אהובים עליו, אם גם עוררו בו ענין…

כי הגזע היהודי מושך את תשומת־לבו. משיעביר את גבורו בחוצות הגיטו, הריהו מביא אותו לידי רגש התפעלות למראה “מבטים נפלאים, פקחיות מזהירה. הברק הדק, שפרש מן הבוץ הרהיבו והרגיזו. הוא אהבם מבלי דעת וגם ירא מפניהם. אבל מעולם לא היתה לו קירבה נפשית אפילו עם אחד מהם”. אין להטיל ספק בדבר, כי אלו הן הרגשותיו האישיות ונסיונותיו הפרטיים של רומן רולאן ממגעו עם היהודים. “הוא אהבם… וירא מפניהם. נשי ישראל קסמו לו, אבל היו זרות לו; פגישתו עם יהודית מנהיים, בת באנקיר יהודי, הפתיעתו והיתה לו בחינת תגלית. כי “הוא היתה שייכת לגזע שונה לגמרי מכל הנשים, שידע עד הנה”. היא היתה גבוהה ועדינה. רזה קצת, אף כי בעלת מבנה איתן, פניה מעוטרים שער שחור… הפרופיל שלה היה יפה, מלא מרץ ובהיר: לפניה היה ביטוי מורכב, בלתי־שלו ובלתי־בטוח – מורגשת היתה בה גזעיות חסונה… (היו בה) יסודות יפים מאוד ויסודות פשוטים מאוד”.

למראה בת־ישראל הוא נבוך. עיניה “היה בהן יותר מטבעו של הגזע מאשר מטבעה של האישיות… זאת היתה נפש עם ישראל, שנתגלתה לו בעינים הלוהטות והאפלות הללו”. אין פלא, אם רק לאחר שבא במגע עם יהודית מנהיים ועם בנות ישראל אחרות, לא רק בגרמניה, אלא גם בפאריז, למד למצוא לו באישונים אלה: “נתיב רוח קדם זה”. חש הוא “כי החיים הם משחק בעיניה ושהפקח מנצח. ומשמצאו סקרנותה וגאונה את סיפוקם, הרי חדלה להתענין בנושא זה ועוברת לנושא אחר. כל כוחה זה נשאר בעבר…”

פסק־דין קשה על בת־ישראל בתקופתו – בגרמניה כבצרפת. נלאה מלהביא את הערותיו, הפזורות בספריו, על האשה היהודיה במערב בימיו. דומה, כי רולאן נתנסה קשות ומרות בחברתן, ועם כל התפעלותו מהן, הוא מבליט את זרותן, את רגש ה“לא איכפתיות” שבהן, את משחקן… לפחות הנשים יפות הן, הגברים – לרוב – אינם מצטיינים ביפי־תוארם. סילון כהן “היה בעל גוף, רחב כתפים, מגולח למשעי, כמנהג אמריקאי, מסורבל כדוב”. ואעפי“כ השכיל, הוא היהודי האשכנזי “להעלות עצמו למדרגת כרוניקאי ופוסק־הלכה בעניני עולם הטרזנים שבפאריז… הוא היה הלוחם האביר לשיפור הסגנון הצרפתי…” ודניאל הכט “רם הקומה, קר המזג, המצוין בבגדיו, טיפוס פיניקי היה בולט, פקח ובלתי־נעים במראהו”. רומן רולאן אינו שבע נחת מיהודים אלה, שהוא מרבה להפגישם עם גבורו הסוער. נפשו סולדת מהם ומתפקידם בחברה. והוא כולו רוגז על אותם “הסופרים מישראל, שהיו כותבים בשביל משחקות ישראליות טראגדיות על תיריזה הקדושה, שיחקו את “דרך הצלב” בתיאטרון “בודיניר”, את “ישו הקטן” באמביגו, את “היסורים” בשער סן־מרטן, את “ישו” באודיאון וערכו לויות ל”ישו” בגן הבוטאני".

אנו בני ישראל שזכינו לחיות חיים עבריים שלמים בארצנו, בודאי שמלאים הננו הבנה לסערת־רוחו של רומן רולאן למראה תופעות נפסדות אלה, שהיה עד ראיה להן בגרמניה כבצרפת ושכל כך הירבה להתקלס בהן. תחושתנו הציונית הביאתנו לא אחת לידי בקורת מרה ולעתים מופרזת על תכונות רבים מבני עמנו, התלושים, שנטמעו בין עמי המערב. אותם היהודים הזריזים והמתרוצצים לא קלטו אל תוך נפשם את ערכיהם האנושיים האמיתיים של האומות, בתוכן הם שכנו ונהגו מנהג־חרות נטולת שרשים בחיי הרוח כמנהיים, הכט, סילון כהן. אף־על־פי־כן דומה שיש משהו מוגזם ואפילו פוגע באותו תיאור אכזרי של טיפוסי יהודים ויהודיות והווי משפחותיהם ביצירות רומן רולאן. הוא מתרעם לא רק על היהודים, ש“האירוניה היא עונג כל כך יקר להם”, ובסוגרים מעיר, כי “הרבה נוצרים בפריז יהודים הם מבחינה זו”, אלא גם על כל אלה, המסלפים את דמותה של צרפת. לבו מלא זעם על “היהודים שנעשו פריזאים והנוצרים שנתיהדו”, ואגב מלמד דרך ארץ את “הבנים האלה, – ר”ל היהודים, – שמתביישים באבותיהם ומתאמצים להתכחש ליושר גזעם". הוא נאמן לעצמו כאיש השואף שלא להיות בעל משא־פנים… עם כל זאת נשאר למקרא תיאוריו, טעם רע בלב כל יהודי…

כלום נבע יחסו זה גם מנסיון־נשואיו הראשונים, שנסתיים בגירושין – גרושים נאים כיאות לאנשים בעלי תרבות וחינוך חברותי? אין להשיב כהלכה על שאלה זו, הנוקבת עד תהום הנפש. כי חיי המשפחה עם קלוטילד בריאל, בת לאחד הבלשנים ואנשי המדע הגדולים¹ שבדורו, היו תחילה מלאי אושר, הבנה הדדית ושותפות רגשות יפים. רומן רולאן היה מתיחד עם עצמו, מתרכז בתוך נפשו וסגור בתוכו. במכתביו הרבים, הנלבבים, יש ויצא מגדרו וסיפר משהו מחייו הפנימיים. לעתים הוא קובל על אפיו, המונע ממנו השתפכות־נפש בפני ידידים. אבל פה ושם יש והוא מגלה טפח ומכסה טפחיים – ומאותו טפח יש ללמוד רבות על כל שנתחולל בנפשו. הנה כי כן יפתח את סגור־לבו, שעה שבמכתביו למאלבידה לבית מיזנבוג, הוא מספר לה, כי מחכים לה, “לבואו של מיכאל בריאל שני” ומעיר, כי “באורו של זה, תזכה המשפחה להארכת ימים במשך ששים שנה נוספות, הרולאנים הקטנים עוד נותנים, שיצפו להם, שרויים עדיין הם בחלום הגדול שלפני החיים…” רומן רולאן הביע בצניעות ודרך אגב את כיסופיו לאבהות. אבל לא נסתייעה מילתא.

והחיים נתאכזרו לו. קלוטילד הבינה לרוחו. הוא מדבר עליה תמיד ברוך ומתוך רגש אהבה והוקרה לבחירת־נפשו. אבל הנה אנוס הוא להתגרש מעל רעיתו האהובה. זמן רב דחה יום־יום את “הודעתו העצובה” לידידתו על גירושיו. לא היה לו הכוח לעשות זאת. אבל אין עוד לתקן את המעוות והוא מגלה את לבו בפני ידידתו מאלבידה. “לא אירע משהו מיוחד, זולת זאת, שחיינו שונים הם יתר על המידה ושלמרות כל מאמצי ואולי גם מאמציה היא נפרדים הם ומתרחקים אלה מאלה באורח גורלי”.

"קלוטילד, מספר רולאן, היתה נתונה תחת הרושם של מות אמה ומות הקומפוזיטור סיזר פראנק, שהיה רע גדול ואציל לה. היא סבלה סבל עמוק מסביבתה הפרושית והיתה חדורת רצון כן ונדיב־לב לחיות חיי עבודה והתיחדות. ואמנם במשך זמן רב היתה ידידה עוזרת ומסורה לי… אבל יש להניח, כי היא סמכה יתר על המידה על כוחותיה. האידיאליזם שלה היה כושל והיא ניתפסה לדבקות, רווית הרוך, של הרעות הפריזאית.

…מני אז הלכו ההבדלים בינינו וגברו. עתה כלו כל הכוחות. החיים המשותפים אינם אפשריים עוד אלא אם כן כל אחד יקריב את חייו למען רעהו. אין אני יכול וחייב לעשות זאת; היא אינה חפצה בכך. היא רוחשת לי חיבה וכבוד; אבל חיי רציניים יתר על המידה בשבילה ומושתתים כולם על אמונה, החסרה לה. היא שואפת לחיים חפשיים ומאושרים יותר. היא מאמינה, שיש לה זכות לחיות חיי אושר וגמרה אומר בנפשה להשיגם בכל האמצעים. הנסיון יוכיח לה, כי היא מונה עצמה וכי אמונתה היא ניתנת פחות למימוש מאשר אמונתי אני. אבל נבצר ממני להראות לה זאת; היא שמה מסוה על פניה. תהא איפוא חפשית. אותו מעט שיש ביכלתי לעשות למענה – אעשה ברצון…

מה גדולה עצבותי למחשבה, כי לא השכלתי בדוגמתי ובהגותי להציל אותה נפש, שהייתי קשור אליה קשר לב המהודקים ביותר… מכתבי מלא שלוה. אבל מכירה את אותי דייך כדי לדעת שרבות סבלתי ועודני סובל בכתבי את השורות האלו…"

והוא נתגרש מעל אהובת־נפשו, כשהוא שרוי כולו בצער עמוק ומצא סיפוק באותו יעוד אנושי גדול, שהוטל עליו ונועד לו מטעם שר אומתו והתרבות האנושית. הוא נרתם לעבודת־יצירתו מתוך משנה־דבקות והעשיר את רוח דורו בספרי ערך, במעשי־פאר ובעמידה לבלי חת על משמר הערכים והקנינים הנצחיים. ואילו אין להשתחרר מאותו רושם, כי מבחינת יחסו ליהודים, לא עברה פרשת נשואיו עם קלוטילד והכרת סביבתה, בית אביה וקרוביה היהודיים, ללא השפעה עליו. השפעה זו ניכרת בכל שכתב ויצר…

בכל שראה אור עד עתה, רב החומר על היהודים, על יחסו אליהם, על קשריו החברותיים, התרבותיים והמשפחתיים עמם. הוא חי ויצר בתקופה של משפט דריפוס. אישיות טהורה, רוחנית, סוערת ואידיאלית כיוצר ז’אן כריסטוף לא יכלה שלא להמנות עם דורשי הצדק ועם התובעים את שחרורו של הנאשם. לבו היה נתון, מראשית, מיום עמדו על דעתו, לתיקון חיי החברה, להעמקת שרשי העקרונות לחופש, לשויון, לשלום. רבה היתה לפחות בראשית־יצירתו, הערכתו והוקרתו לערכי הדת הקאתולית, לקדושיה ולאמניה, החדורים רוח “גבורה” עילאית. ואילו בתוך ־תוכו קיננה מני אז הכרת ההכרח בהתקדמות אנושית.