(אנדרה מורואה ומרסל פרוסט)

א    🔗

אנדרה מורואה כתב ספר רב־כמות ורב־תוכן, המלא וגדוש עובדות ותעודות חדשות, שיש בהן כדי להגיה האור גדול על אישיותו ודרך־יצירתו של מרסל פרוסט. זהו ספר ביאוגרפיה והערכה בקרתית כאחת, בעלת חשיבות ספרותית עולמית.

ואילו יצירה בעלת ממדים אנושיים כאלה, שמקומה ללא ספק ליד “מסות” מונטן, הרומאנים של באלזאק, סטנדהאל, טולסטוי, דוסטויבסקי ודיקנס, איננה ניתנת עדיין בנקל למיצוי. כל דור ודור עוד יגלה בה אורות גנוזים, ביאורי חזיונות־חיים ותיאוריהם, שנעלמו מעיני בני זמנו. שכן יש במפעלו הספרותי של פרוסט – משום סיכום הגותה של תקופתו, סבלה וחזונה כאחד. ראית העולם שלו, יש בה משום חידוש. מאורעות הזמן שחלפו־עברו: חויות שכאילו נשכחו מלב; דמויות מלפנים שטושטשו – צפים ועולים בדמיוננו, לובשים צורה ברורה ומתמלאים חיות עזה – חיות שעצמתה נאמנה, נוקבת ומעמיקה יותר מזו של חזיונות־חיים ותופעות־נפש המתרחשים לנגד עינינו או בקרבנו, בהווה. השקפתו של פרוסט על האמנות, תפיסתו המקורית ודרך־ביצועו הסיפורית מביאות אותו לידי כך שהוא חוזר ומשתלט על העבר, מתגבר ביצירתו על הזמן שחלף ועבר ומעלה מתהום הנשיה זכרונות, רגשות, תחושות, חוויות ועובדות וקורם עליהם עור.

ב    🔗

אנדרה מורואה הבין לרוחו של מארסל פרוסט, וכיד האמן הטובה עליו, העלה את דמותו באותו כשרון, בו השכיל לשרטט את דיוקניהם של שלי, בירון, דיזרעאלי, וולטר, שטובריאן. אולם בדין הוא שנציין מיד, כי הפעם מוחש בגישתו משהו, שהוא בחינת הלב, שאינו מגלה לפה את שמדריך את מנוחתו, משהו כמוס וטמיר… הספר, כאמור, הוא רב־כמות; חייו של פרוסט מתוארים תיאור רחב ואף מובלטים בשפע פרטים מאלפים, שנשאבו ממקורות חדשים, מקורות שהועמדו לרשות מורואה בחסדה של בת־אחיו של פרוסט, הגברת לבית ז’ראר מוונט־פרוסט – פרטים החושפים ומגלים את כל מערכת חייו, יסוריו ומומיו בכל מערומיהם ללא כיסוי כלשהו. מתוכם נשמעת שועת ההומוסקסואליסט, שרבות התענה, שקד וחיבל תחבולות להעלימה מעיני מקורביו וקרוביו – וביתר־יחוד מעיני אמו, האהובה עליו אהבה ללא גבול, אליה רחש לבו הערצה אין־סוף ולה הוא חייב תודה על אותה מורשת החויות וההגות, שבכוחה הקים אנדרטה אדירה למחשבת דורו. שוועה זו מאירה באור מחכים את פרשת “סדום ועמורה”. אותה פרשה עקשקשה, המעוררת ספקות ותימהון בלב הקורא. ספרים ומאמרים רבים כבר נכתבו ועוד ייכתבו על פרוסט. אולם מן הנמנע יהיה לפסוח על הספר שחיבר מורואה עליו ועל יצירתו. שכן יש בו כדי לתרום תרומה רבת חשיבות להבנת אישיותו ודרכו האמנותית של יוצר: “לחיפוש אחרי הזמן האבוד”.

ג    🔗

דומה כי חיבה יתירה נודעת ממורואה לפרוסט – חיבה שמקורה במוצאם היהודי המשותף. מורואה הוא סופר מחונן, רב ערך, בעל רוח אנציקלופדית. הוא מכהן בכהונות רבות בהיכל הספרות: הוא ביאוגרף שמוניטין יצאו לו בעולם כולו; הוא מבקר, היסטוריון, מספר, פובליציסט, עתונאי ומרצה כאחד; בכל השטחים האלה הוא מגלה יכולת וכשרון. הוא מקובל על קוראיו הרבים בכל ארצות המערב. פה ושם הוא ממלא תפקיד של הוגה־דעות, המכוון את דרכם של בני דורו, משנתו – בהירה, הערכותיו – הגיוניות וקולעות, סיפוריו, הם המשך טבעי, אם כי מכוון, לרומאן הצרפתי המסורתי־קלאסי החל ב“נסיכה לבית כלב” וגמור ב“מאדאם בובארי”. טיפוסי רומאנים שהרבה לייחד עליהם את הדיבור בהרצאותיו, לוקחות הלב בפני קהל מעריצים בצרפת ומחוצה לה. ספרי הביאוגרפיה שלו היכו גלים רבים ומצאו בכל ארץ מחברים שהלכו בעקבותיו.

מורואה הוא ללא ספק סופר גדול, אחד מיורשיהם המובהקים של גדולי הרוח הצרפתים, בהירי המחשבה והניב, מהם ניזונה נפשו. ודומה כי לא הרי אישיותו כהרי כשרונו. האדם שבו קטן מן הסופר שבו. הוא מגלם באישיותו את הטיפוס הבולט והמוחשי של המסתגל, לשם נוחיותו, למציאות: הוא “אופורטוניסט” בכל הוויתו הנפשית אף בתארו את תכונות האהבה, הוא נוקט עמדה המתפשרת עם תנאי הסביבה. ומאלפים מבחינה זו הלכי נפשם של האוהבים, באחד הרומאנים שכינהו בשם" אינסטינקט האושר". אותן תכונות באות לידי גילוי, ביתר יחוד בשני ספריו, שכתב ופרסם בהיותו גולה בארצות הברית בימי מלחמת העולם השניה

יחסו למרשל פטן, טענותיו על גזלת רכושו ומגמתו לחיות בשלום עם פטן, אין בהם כדי לעורר כבוד בלב הקורא. אין אישיותו, עוז רוחו, כנותו ועמידתו על משמר העקרונות, עשויה לרכוש לבבות, דוגמת סופרים צרפתיים רבים, אותם הוא מתאר, את רעיונותיהם הוא מנתח ואת רוחם הוא מביא כדוגמא לעליונות נפשית.

ד    🔗

ומכל שכן שאין ביהודי שבו כדי לחזק בלבנו את רגש ההוקרה לאדם שבו. אין הוא בעל אופי אמיץ וגאה; בתוך־תוכו הוא קודם־כל בעל חשבונות חברתיים, שכל מגמתו להימנות על בעלי המעמד העליון, עם אורחי הטרקלינים הספרותיים ומבקריהם ולתפוס בהם עמדה גבוהה ומכובדת; ורבה לפיכך, החזקה שמוצאו היהודי יהא לו תמיד מקור לא אכזב ליסורי־נפש, לספקות.

הוריו היו יהודים. מכל שהוא מתאר מבצבצת ועולה המבוכה; אדיר רצונו לטשטש את מורשת אבותיו. הם חיו באלזס, מקום שם עמוקים היו שרשי ההוי והמסורת היהודיים. מורואה מרבה לדבר בהערצה על הכנסיה הקאתולית, על טקסיה ומסתריה, שעל כנפי שכינתה הכניס את ילדיו. בכל שיכתוב מלוהו רגש של עלבון. לא הטיבה עמו ההשגחה העליונה ולא נברא גוי מלדה, ויש משהו המעלה בנו גיחוך ומעורר רחמים (אליו) כאחד.

אולם אין משתחררים בנקל מתסביך – ביתר יחוד מתסביך מורכב כל כך כתסביך המוצא היהודי, ומרצון או שלא מרצון, מדעת או שלא מדעת הוא חוזר ומעלה דמויות היסטוריות או ספרותיות של יהודים גדולים דוקא. בתוך־תוכו מקננת הערצה לגאונים, שהם בני מוצאו והוא מתמכר התמכרות־נפש לגלות דיוקנותיהם, לביאור חזיונות־חייהם, לבטיהם וכשרונותיהם הוא נתפס לקסם־אישיותם ומבין כיהודי לרוחם. אין תימה אם נרתם לשרטוט אפיו של ד’יזרעאלי והעלה את דמותו הגדולה ביכולת אמנותית־סיפורית רבה. אחרי זה שקע בתיאור טיפוסים צרפתיים אנגליים ואמריקאיים; בחיבור ספרי היסטוריה ובהערכות בקורת על סופרים ואישים. אולם אין מנוחה בנפשו. הנה באה לידו ההזדמנות “לחפש אחרי נפשו של מארסל פרוסט”. אחת מן הדמויות בספרות בת־זמננו, מקורית, מורכבת ועתירת־רוח ביותר; מאליו מובן כי לא החמיצה, שכן, עמדה לפניו, כאן, לנגד עיניו אישיות עמוקת שרשים, מרובת צדדים, בעלת תכונות עצמיות הקרובות לתכונות נפשו הוא. כי פרוסט, אביו קאתולי מדורי דורות¹ ואמו – יהודיה שהוריה וכל קרוביה נשארו נאמנים למנהגים היהודיים. אמו, אשה נפלאה, יקרת נפש, מתה כיהודיה ונקברה בבית עלמין יהודי. אלא פרוסט, שחש את עצמו באורח טבעי, ממשיך את מסורת אביו וארצו כקאתולי, הוא אהב והעריך את קרוביו היהודיים וכל רגישותו העמוקה־עדינה, מורכבת־חולנית, באה לו בעיקרו של דבר ממקור יהדותו, ממוצא אמו. הוא היה נטול תסביך יהודי. הוא היה שרוי באוירה צרפתית באורח טבעי, ככל אזרח צרפתי אחר. היו לו מהלכים בחברה העליונה, בעולם הטרקלינים ובין רוזנים ודוכסים אבל מצב זה לא מנע ממנו להימנות על מצדדי דרייפוס. ביצירותיו רבים הגיבורים היהודיים, מתוארים תיאורי אמת ללא מבוכה נפשית, תיאורים שיש בהם מן החיוב ומן השלילה כיאות לאמן הרואה את המציאות ללא פניות ומדמה דברים, יצורים וקיבוצי חברה מתוך כנות פנימית ורוח בלתי־מובכת ובלתי־משוחדת. פרוס – כל שיוצא מלבו – רווי תמיד אוירה שסיתרה כגילויה, תוכה כברה. ולא נעכרה רוחו, בשל היותו מתיחס, בחלקו, על הגזע היהודי. ולא לקה בשל כך בהעדר שיווי־משקל נפשי, אלא ידע לדלות ממעמקי הוויתו אוצרות אהבה לאמו, עיצב דמויות יהודים, חיות, אמיתיות ובעלות תכונות, שהן פרי הסתכלות ללא צורך באפולוגיה או בגינוי. נוהג היה, הוא הקאתולי, לבוא ביום פטירת סבו, נתן ווייל, אל בית־העלמין היהודי. ובהיותו חולה, רתוק אל מיטתו בימיו האחרונים כתב: “אין עוד איש, אפילו לא אני, הואיל ואיני יכול לקום, שילך לבקר, לאורך רחוב המנוחות באותו בית־מועד לכל חי יהודי זעיר, שסבי, בהתאם לטקס, שמעולם לא הבנתי טעמו, רגיל היה שנה־שנה להניח אבני חצץ על קבר אבותינו”… במנהג זה, הבלתי מוסבר לו, שקם מתוך דבקות שבכיסופי נפש למוצאו היהודי חש משהו פיוטי מיוחד, שהיה בו כדי לחמם את לבו הרגיש.

לעומתו אנדרה מורואה, שגם אמו וגם אביו יהודים היו, איננו משוחרר מתסביך של נחיתות. הוא היה לעצם מעצמיה של החברה הצרפתית; אשתו הראשונה כאשתו השניה, המתיחסת על משפחה אצילת רוח ודם, נוצריות הן; ילדיו – קאתוליים. הוא מעורה בחברה ללא הפרעה כלשהי, ואף־על־פי־כן אין לבו שלם עמו. התבוללותו שלמה; הוא משמש פה לחוויות בני ארצו ואין איש כופר בכשרונו הגדול. יש הד לדבריו ויצירתו הענפה והמגוונת מקובלת על קוראים, שמספרם מגיע לרבבות, אם לא יותר מזה – אך מבוכתו כיהודי בעוכריו. מבוכה, ממנה הוא מוצא מפלט, כשבאה לידו הזדמנות לספר תולדותיו של יהודי־גאון, או אפילו גאון שהוא יהודי למחצה, הריהו מתמלא חדוות אושר; משתחרר מהרגשתו הלקויה כיהודי, ושר שיר הלל ביכולת אמנותית עזה, בריכוז נפשי עילאי, ובכשרון הבעה איתן. בהקדישו ספר רב חשיבות למארסל פרוסט נותן הוא פורקן לנפשו, והריהו חש רגע של הקלה והוא נהנה מן ההזדמנות שניתנה לו להתגבר על תסביכו ועם זה לשלם מס לדם היהודי, הזורם בעורקיו. כי מעל לכל ספק הוא, שפרוסט – דרכי יצירתו, תפיסתו האמנותית, עולמו הפנימי לא יובנו כראוי, אם לא יביאו בחשבון את מוצאו היהודי. הנה כי כן אין לתמוה על סופרים ומבקרים רבים מבני דורו, שהדגישו לא אחת קווי אופיו אלה; עתונאי, כותב מסות, ציין, כי “מראה נסיך פרסי לו, שעיניו עיני אילה” וגברת אחת, האצילה לבית גראמון, הדגישה כי פרצוף “אשורי בולט לו משיגדל זקן”. הסופר באררס מצא, כי הוא “מספר ערבי ומשירקום רקמותיו הערבסקות, הרי יידמה כל שיתאר לפרחים ולפירות שבקופסאות ראחט־לוקום”. ולא עוד אלא שנוסף על הערות אלו, המהולות לא מעט לגלוג, שכן נאמרו ונכתבו קודם שפרסם את כל יצירתו, נמצא מבקר בשם דני סורא, שהשווה את סגנונו לסגנון התלמוד. ובאמריקה מגלה בו הסופר אדמונד וילסון: “נטיה לזעם מוסרי, אקליפטי של נביאי ישראל”.

מורואה מונה אחד אחד את מחווי הדעות האלו. לכאורה דומה, כי זוהי גם סברתו שלו. הוא מודה באופיו זה, ומוצא בו אפילו עילה לבאור אישיותו. הוא מדבר על תופעה זו, הברוכה, בלב ולב, מתוך רגש עצור, שכן אף אם היה בו – בפרוסט – משל מספר ערבי “דבר המוטל בספק” כלום אין צפון סוד זה באותה עובדא פשוטה, שהירבה בסיפורי “אלף לילה ולילה” והעריץ את היצירה הזאת? כי הלא כל ימיו “ניזונה נפשו מן הקלאסיקונים הצרפתיים (שהוא) כתב ודיבר בלשונם, שנתרעננה ושאבה עצמה בכוח ניבם הכפרי של איכרי חבל הבוס, עליהם מתיחסת משפחת אביו. שכן מאדאם דה סיביניה ופראנסואז עשו יותר למען יצירת סגנונו מאשר התלמוד שלא קרא בו מעולם”

ה    🔗

ואם אמנם אומר מורואה לפרש באורח זה את תופעת פרוסט, הנה אין עוד מקום לכל תוספת דברים. פרוסט הוא צרפתי בכל רמ"ח אבריו, אין איש כופר בתכונתו זו. באקראי נולד, כמונטן, לאם יהודיה. הוא חוליה חשובה בשרשרת הספרות הצרפתית – ללא כל ספק. ואף־על־פי־כן מקדיש מחבר הספר “לחיפוש אחרי מארסל פרוסט” תשומת־לב רבה למוצאו היהודי למען הסביר את דרך יצירתו. שכן מורואה – הוא – שנתפס לתסביך של נחיתות, הוא חש בצורך לבאר את מקור כשרונו של פרוסט כאת מקור כשרונו הוא. הוא חש מועקה בלב, על אף שקידתו הרבה, המאומצת והמתמדת להשכיח מלבו את שייכותו לגזעו. בתוכו מקננת ההכרה כי אין הענין חלק ביותר, ואחרי ככלות הכל אינו יכול להסיח את הדעת מאותו חזיון, שכמוהו כפרוסט – כוח יצירתם נובע – לפחות בחלקו – ממקורם היהודי; וכיד הבקיאות הטובה עליו בספרות, הריהו נסמך על מה שכתב המבקר, תיבוֹדה, שחיווה דעה על הברכה הרבה שבמיזוג גזעים, שבניהם מגלים כוחות־נפש וכשרונות מקוריים פלאיים. תיבוֹדה, שחיווה דעה על הברכה הרבה שבמיזוג גזעים, שבניהם מגלים כוחות־נפש וכשרונות מקוריים פלאיים. תיבוֹדה מעיר, כי מונטן, שאף אמו היתה יהודיה, מגזע האנוסים, כזו של פרוסט – "רוח סקרנות לכול להם, נטיה וטעם למחשבה. מונטן, פרוסט, ברגסון, מכניסים בעולמנו הספרותי העשיר והמרכב את שאפשר לכנות בשם־כפל (doublet) פראנקו־שמי.

מורואה מציאה מצא, ואמנם יש לו על מי לסמוך. כי תיבוֹדה הוא בר־סמכא בכגון אלה. אין תימה איפוא, אם מורואה שש כל כך לקראת מציאה זו, שאגב אפשר שיש בה יסוד של אמת. שכן בהתערבות זו של גזעים יש אמנם לעתים משום ברכה לאנושות; כשרונות לא מעטים צמחו על רקע זה. העובדות רבות למדי ואין צורך להכביר מלים על תופעה זו. ואילו מורואה, אותו “כפל נפשי” משמש לו אמצעי לחפות על אותו תסביך, אם לא להצדקתו או להאדרתו, שמעיק על לבו ומציק לו. לפיכך, מה אופיינית מבחינה זו הערתו הבאה: “הדבר החשוב איננו בכך, שהכפל יהא “פראנקו־שמי”, אלא שיהא כפל. בספרות, כמו בגיניטיקה, המיזוג הוא בריא. יש בו כדי לסייע לשיפוט מתוך מתן נקודת־השוואה. להימנות על משפחה יהודית ומשפחה קאתולית משמעו להעניק למספר את ההזדמנות – המזל להכיר הכרה טובה יותר את האחת ואת השניה… אלה שנדחפים בכיוון אחד בכוח תנופת־טבעם הופכים לאנשים בעלי בטיחות (עצמית). אלה שבלבם חבוי, מיום היולדם, סיכסוך פנימי, חיים חיים רוחניים, שהם עשירים באורח מיוחד ורוויים תנודות, יסורים תסביכים והפתעות”. אותו סכסוך פנימי, אותה התרוצצות נפשית, שהיא פרי נחיתותו ועליה הוא שוקד להשכיח מלבו (ומלב קוראיו) צפות ועולות על פני הכרתו ובאות לידי מבע, שעה שהוא מנסה לנתח תופעות של בעלי כשרונות, שדם יהודי זורם בעורקיהם. נבצר מסופר להלך על גבי חבל תלוי באוויר ולשמור תמיד על שיווי משקלו. לפתע מתגלה לעיני כל, על אף מאמצי ההשכחה, היהודי שבאדם. מורואה עצמו מבליט את היתרון של היוצרים שבלבם חבויה, מיום היוולדם, התרוצצות פנימית". הוא מפרש בהערתו זו גם את עצמו. הוא מזכיר את מונטן ופרוסט ומסביר מדעת את סוד הוויתו, סוד היותו ממוצא יהודי, יליד צרפת וחניך תרבותה. מיזוגם באישיותו המחוננת והמבורכת הכשיר את הקרקע לצמיחתו כיוצר ולמפעלו הספרותי. תיבוֹדה הקל על תעודתו זו. שהרי נוסף על מונטן ופרוסט, שדמם היה מעורב, הנה צירף אליהם את דמותו של הפילוסוף – הגאון ברגסון, שבדומה למורואה – הוריו, מצד האב ומצד האם, היו יהודים, ללא תערובת כלשהי.

כי מורואה פוזל תדיר לעבר החברה העליונה, הטרקלינית והקאתולית עד כדי שכחת מוצאו והתנכרות מדעת. אותו “כפל נפשי”, שמעורר בלבו התפעלות משייחד את הדיבור על כשרונם של מונטן ופרוסט, דעתו מוסחת הימנו מרצון, מהעדר נאמנות למקורו ומבריחה מאישיותו האמתית. משידובר על חייו הוא, על לבטיו הוא כאדם וכיוצר. שאילולא היה בעל תכונות־נפש, המסובכת בתסביך נחיתות, נקל היה לו ללכת בעקבות סופרים ומדינאים דוגמת אנדרה־ספיר, אדמונד פלג וליאון בלום, בני ארצו, שמעולם לא נתכחשו לעבר גזעם. שהרי יכול אדם־יהודי לחוש עצמו דבק בתרבות מולדתו, לעמוד משתאה ומלא הערצה ליצירתה, להיות חדור רגש של דחילו ורחימו כל ימיו בפני ערכיה ויפי לשונה, הקוסמים ללב – ולא להרגיש עצמו אנוס לשים מסוה מתמיד על פניו ולהתעלם מכל שיש בו מתן טעם לכשרונו היוצר.

“עבדות זו מתוך חרות” מדכאה את הרוח שבאדם; הקורא היהודי, המבין למעייניו הנפשיים של הסופר, מזועזע דוקא מחמת הכרתו בחשיבותה של היצירה, בה הוא מעיין; הוא גם נבוך ורוגז.

בספר “לחיפוש אחרי מארסל פרוסט” חשף מורואה את עצמו בכל הוויתו. בהזכרת שמו של ברגסון, שלא נולד כמוהו על אדמת צרפת ושאבותיו – מוצאם מפולין ולא מאלזאס, היטיב עמו תיבוֹדה. מחבר “דיזרעאלי” נשם לרווחה, משנזדמנה לו מציאה ברוכה זו והוא עט עליה ורקם את רקמתו בחריצות, בלהט ובסיפור נפש גמור. שכן יהודי מחונן זה מתחמק כל ימיו מגורלו כבן לגזעו ומבקש לבטא את רחשי צרפת, הגות בניה וכיסופיהם, והוא משכיל אמנם, בכוח מאמץ שכלי ונפשי עליון, לתת ניב נאמן לכל שמציין את נפשו של העם הצרפתית וארצו באוירה מלבבת, עזה ופיוטית, ואילו מורואה נשאר, על אף יגיעותיו הרבות – יהודי. נבצר ממנו לכסות על מוצאו ולהשתחרר מסבל ירושתו. כי כל שיכתוב וכל שיפלוט עטו טבוע בחותם של חרדה, המוציאה אותו ממנוחתו מאז החל יוצר את יצירתו. אותו תסביך של נחיתות, שמלווהו כל ימיו לא הרפה ממנו אף בשעה שחיבר את חיבורו – מחקרו המצוין על מארסל פרוסט. אין מנוס מצו הדם והמוצא.