(או היהודי קרוע הלב)
א 🔗
בשנים האחרונות מוצאות לאור אגרות סופרים צרפתיים, שיש בהן כדי להגיה אור רב על חיי יוצרים ולבטיהם; על היסוסי־לב וספקות־מחשבה של הוגים ואמנים, הנפתלים נפתולי־נפש מיגעים ועמוקים בשאלות חיים ומות, בבעיות חברה ויחיד, אמנות ואמונה. אגרות אלה טבועות בחותם של שיחות ידידים, השתפכות נפש, הבעת צער או שיתוף הזולת בחדות יצירה והרהורים על הנעשה בעולם, על הגות הדור ועל גורל האדם עלי אדמות. הן מהוות אוצר יקר להכרת תולדות הספרות הצרפתית ודרכי התפתחותה. קשריה עם אמנים פילוסופים וסופרים בני עמים אחרים והשפעתם ההדדית.
הוצאת גאלימר, אחת ההוצאות המקדישה את תשומת־לבה לשדה עזוב זה בספרות, עושה בו גדולות; היא פירסמה מכתבים של גדולי הסופרים וההוגים בדורות האחרונים, שיש בהם כדי להעשיר את ידיעותינו בכל הנוגע למחשבה ולאמנות במאות השש־עשרה, השבע־עשרה, השמונה־עשרה והתשע־עשרה. הוצאת גאלימר הוציאה לאור אגרות ראבלה ורונסר, דיקרט ולאפונטין; דידרו, בומארשה, אנדרה שניאֵה; אלף מכתבים שהריצה ז’וליט דרואה לויקטור הוגוֹ; מכתבים שכתב נאפוליאון לעובדים בשרותו, לידידים ולבני משפחתו ומכתבים, שנשארו לפליטה מסטנדאל ומרימבוֹ.
ולא זו בלבד, אלא שפעם בפעם חשה הוצאת ספרים זו צורך להוציא לאור גם אגרות נבחרות של אישים דגולים ורבי־פעולה כקוזימה ואגנר, הולדרלין וניטשה, על אף היותם ממוצא שאינו צרפתי; שכן לא יובנו רבות מתופעות התרבות בצרפת בלא הכרת רחשי־לבם, דרך הגותם ולבטי חייהם של אישים אלה.
חשיבות מיוחדת נודעת לאותן אגרות ששיגרו יוצרים לידידיהם ואשר נתפרסמו כשעודם בחיים. בחליפת מכתבים מסוג זה יתקל הקורא בענינים העשויים לעורר בו רגשות בלתי נעימים. שכן, באות בהן לידי גילוי פרשות, שהשתיקה יפה להן יותר. מבחינה זו מאלפות מאד השיחות, שהתנהלו, תוך זמן ממושך, בין הסופרים בעלי ההשפעה המכרעת בדורם הלא הם אנדרה סוארז ופול קלודל. מכתביהם משקפים חרדה רבה לכל הבעיות בכל ענפי החיים, שהדריכו את מנוחתם ואת מנוחת כל החברה הנאורה באותן השנים. שני אישים נעלים אלה מגלים איש לרעהו את כל לבטי נפשם. אין גבול לערכם של ההגיונות, ההרגשות, העובדות המפוזרים כלאחר־יד, אבל בנדיבות־לב ובאורח בלתי־אמצעי, חי ורענן, באותן האגרות הנפלאות. הקריאה בהן קוסמת למעיין בהן, כובשת את הלב ומעשירה את הרוח.
ב 🔗
חליפת אגרות זו שנמשכה כשלושים וחמש שנה, יש בה משום טעם לשוקד על טיבו של הדור שקדם לדורנו. זהו דו־שיח נהדר, מעמיק, עז־הגות, עתים רווי רגשי־זעם על חטאי התקופה ושפל־רוחה, ועתים שקוי בושם פיוטי משכר. שני סופרים, האחד, פול קלודל, אישיות מוצקת, מושרשת בקרקע ארצו, מהלך בה בטוחות, בעל משפחה ענפה, דיפלומאט חשוב, העובר מאירופה לאסיה, מאסיה לאמריקה, קולט את אוירת העמים והארצות, בהן הוא מכהן בתפקיד של שגריר ומשורר. הוא שואב כוחות־יצירה ראשוניים ושגיאים, ממקור אמונתו – אמונת קאתולי, שקורץ מחומר של איש ימי־הבינים והוא שרוי בכל מאודו ונפשו בעולם האבנגליון, ואולי עוד יותר בעולם התנ"ך; השני – פייטן, איש הפסימיות המובהקת, חניך תרבות יון ורומא, מעריץ איטליה, מתיחד עם עצמו ושקוע בבדידות, תלוש ומבקש נקודות אחיזה לנפשו הסוערת, הזועמת, התהומית – בחיי אמנות, ומפלט מן המות, בו יהגה יומם ולילה – באהבה ובחדות־יצירה. דאנונציו הכריז, כי הוא “נסיך המשוררים בדורו” וסטיפאן צוויג, כי הוא גדול המסאים, ואמנם יש בו משל איש פיוט ומשל איש מסה כאחד. שתי סגולות אלה משמשות ביצירותיו בערבוביה. הוא ליריקן לוהט, לשונו ציורית צבעונית עם שמץ של ריתוריקה… כולו איש־הקרעים, מתיסר ביסורים ושר על יפי הטבע, על תאוה ואהבה, רוטן, רוגז ובלתי מקובל על הקורא… אנדרה סוארז הקדיש מאמר לאישיותו עליו חתם בשם מושאל, “איב סקאנטרל”, בשם זה נהג לחתום על רשימות בירחונים. את מעמדו כיוצר תיאר במלים הבאות: “רק מתי־מספר, אנשי מעלה, אוהבים את יצירותיו של סוארז. אחרים – ומספרם גדול מאד – שוטמים אותו, אף שרובם לא קראוהו מעולם. וכמעט כולם אינם יודעים עליו מאומה. רבים מאלה המעיינים ביצירותיו נפשם סולדת מהן; יש קוראים המודים, כי אין הם מבינים כלום ועם זאת נתפסו לקסמו. לא נותר איפוא למשורר אלא קומץ־ידידים, מבני העליה הרוחנית, יקרי מציאות, ובהם שנים־שלושה מגדולי האמנים של זמננו”.
ואמנם מעטים היו מוקיריו ומעריציו, אבל היו אלה מגדולי האומה, המחוננים ביותר בבני הדור ואשר זכו להיות מקובלים, שלא כמוהו, על בני ארצם ואפילו על בני עמים אחרים, כגון ברגסון, ז’יד, ז’אמס, רומן רולאן ואחרון אחרון, פול קלודל. רומן רולאן שהיה חברו לספסל ביה"ס הנורמלי העליון, הכירו מנעוריו, התפעל מאישיותו המקורית, מכוח־יצירתו והיה בטוח בגדלותו, לא אחת תיאר את ידידו ובאחד ממכתביו לידידתו הישישה, הסופרת מאלבידה לבית מזנבוג, שנמנתה על רעיו של ניטשה, הוא מבטא את רגשי לבו לסוארז ואומר: “זוהי נפש גדולה, רמה יותר מאשר רחבה ובעלת לב נהדר. מפריז בכול, באיבה כבאהבה (ההפרזה מוצאת חן בעיניו), גאה ובז לזולת ועיניו כלפי עצמו; נדחף בכוח נחשול, הלהט מסעירו וגועש בו. זהו כוח נשגב, שאילו כוון למעשים ולחיים היה יוצר ללא ספק דברים בלתי מצויים וגדולי ערך. אבל אין הוא רוצה להיות אנוש. הריני מקוה, כי יהיה גברא רבא, על אפו ועל חמתו. אה, אילו נתחלפו היוצרות? מה לא הייתי עושה ממנו, אולי הייתי אני – הוא?” אין ספק: גדול היה האיש, בעל כוחות עצומים, אבל נפשו קרועה, מרה, תהומית – ויהודי, שמוצאו היה עליו לטורח…
ג 🔗
אין תימא איפוא, אם בחליפת מכתבים זו – בין שני הידידים, פול קלודל, הקאתולי, איש המציאות, המצליח בחיים ואנדרה סוארז איש הבדידות, הבלתי מרוצה, התלוש והיהודי, שלפרקים יש והם מתעלמים ומעפילים לספירות עליונות של אידיאות ורגשות על אמונה ואמנות, על תופעות חברותיות ומיסתוריות, על החיים והמות – הם נתקלו, מתוך הכרח שלא היה מנוס ממנו, בעקב מוצאם השונה, בבעיה החמורה של הדת… ואף באו, פה ושם, לכלל אי־הבנה הדדית.
פול קלודל הקאתולי רואה עצמו שליח כנסיתו. כל שיפעל בחייו, כל שייצור, מכוון להאדרת אמונתו ולהפצתה בעולם. הוא מרבה לכתוב אודות מחזות, דברי פרשנות, אבל יצירתו כולה, בה הוא נותן ניב לרגשי דבקותו באלוהים, איננה בעיניו אלא בחינת אמצעי, בחינת ביטוי לאשר מדריך מני אז את מנוחתו: הצלת נפשות חוטאות והכנסתן תחת כנפי השכינה. רבים מבין ידידיו נענו לתביעתו זו – ונכנסו בברית הקאתולית. המשורר פראנסיס ז’אמס הסתופף, בכוח דחיפתו של ידידו הפייטן והמאמין הגדול, בצלה של הכנסיה. ואילו אישיות, שכל שאיפתה לבטא את עצמה בכל קיפולי נפשה במלוא הכנות, כז’יד לא נתפסה להטפתו המתמדת. הוא חמק־נעלם מרשותו והוסיף לחטוא… הפרוטסטאנט ואיש הווידוי, גלוי הלב והניב, נמלט על נפשו…
והנה דומה היה, כי סוארז – סופו להילכד בפח שנטמן לו. ראשית ההכרה ביניהם היתה אותו ספר, הרווי צער ויגון, שסוארז שלח לקלודל לאחר מות אחיו. המשורר הקאתולי הבין לרוחו הנכאה והצמאה לתנחומים של המחבר והשיב: “מתוך ריגשה, על משלוח הספר הפאתיתי”. מני אז שיתפו איש את רעהו בסבלותיהם, בשמחתם, בחבלי יצירתם ובחדותם. הם היו לידידים, שחשו בצורך להשיח את אשר עם לבם, מצאו ענין איש בחיי חברו; תוך הבעת דעותיהם על מאורעות הימים, על ספרים ונגינת אמנים, על מלאכת הציור והמוזיקה, נתעוררו גם בעיות של אמונה.
סוארז – דרכו להרקיע שחקים, ליתן ניב עז ונמלץ לסערת דמיונו, להתפעל מחזיונות־חיים רוחניים־עליונים ולחוות דעות, רוויות רוח פיוט על תופעות אמנותיות, על ערכי מוסר, נכסי חברה ועל תופעות דתיות. מחשבתו שקוייה הזיות ולא תמיד השכיל להשתחרר מהלך־נפש מעורפל, שיתרון מסוים לו בארשת השירה, העוטה כל שיבטא. ומשיקרא ספר בשם “אורטודוקסי” שמחברו הוא האנגלי צ’סטרטון, הריהו מתמלא יראת קודש וקורא, באחד המכתבים, שהוא משגר לקלודל: “לא תהיה לעולם אלא דת אחת – זו של רומא”. הוא מוסיף כי לפי ניחושיו מחבר הספר אינו אלא פול קלודל ואמנם קלע למטרה. במכתב אחר הוא מציין, כי “אין דת אחרת זולת הדת הקאתולית”, ואילו היה מאמין, היה בלי ספק בן לדת הזאת. “כל שהדתות האחרות, הנושאות כביכול את השם הזה, יש בהן משום אמונה – בכל הנוגע לטבע ומעל לטבע – כלול בשלמות בדת הקאתולית”.
אין פלא, אם הכרזות מסוג זה פועלות את פעולתן ההכרחית על אישיות כקלודל. דומה עליו, כי אחרי שהשמיע דברי תהילה לכנסיה הרי הוכשרו התנאים להפיכת סוארז לקאתולי. ברכישת נפש זו, שמוצאה יהודי, רואה קלודל זכיה מיוחדת. “לדידי, כותב הוא, לובש המקרה שלך צורה טראגית במיוחד, בשל מכורתך, שבצדק או שלא בצדק, הריני מיחס לך. היהודים יש להם לא רק זכות טבעית אלא גם משפטית, אם מותר להתבטא כך, על האלוהים… היהודים הם עם נבחר והם ישארו עד קץ כל הדורות גזע נבחר… מה מוזר הוא לראות כיצד מזדקרת ועולה תעודה כזאת ומהי הדראמה השקולה כנגד אותה דראמה של אדם מתבודד, הקם ותובע את האלוהים, שיחזיר לו את ירושתו!”.
קלודל מלא התלהבות ולהט למחשבה על המעשה שעומד לעשות ידידו, העתיד לההפך לקאתולי. לבו מתמלא חדוה, תמיד חש כי “הגורם היהודי עורר בו ענין עמוק”. עוד בילדותו, בהיותו בליציאון, בבאר־לה־דיוק היו לו חברים יהודיים רבים ולא חש כלפיהם אותה איבה עמוקה, שחש כלפי הפרוטסטאנטים.
וצא וראה: משהורעדה בו בסוארז הנימה היהודית, אבד לו שיווי משקלו. מיד לאחר קבלת מכתב ההטפה של קלודל, הוא משיב בסערת נפש ובחימה. הוא זועף ומתכחש התכחשות מבישה למוצאו. “יכול אתה, אם רצונך בכך, להציגנו בנוף מתאים ובכוח דמיונך לשכננו במדבר, במרחק של שלושת אלפים שנה מכאן. תוכל להוציא מעורקי טיפת דם מסוימת, אבל יש בי יותר מטיפה אחת… הידעת כי לא קראתי את התנ”ך אלא בלאטינית; לא דיברתי מעולם ואיני מדבר אלא בלשון אחת, אשר למדתיה כמוך על ברכי המינקת המלכותית, שאחד משדיה הוא יוני והשני – לאטיני".
“בושתי מלומר לך זאת: חש אני, מאז אני חי, נטית לב נוראה כנגד הגזע הנבחר, שהרהיב עוז שלא להענות, מתוך סירוב־נפש קודר, לצו בחירתו. לדידי, הרי היהודים הלכו לעולמם בליל הראשון של לידת ישו. הייתי מסמיק מבושה, אילו נצטויתי לבוא בקהלם. אולם הייתי רואה ברצון מעשה כזב ואכזרי, וזאת על אפם ועל חמתם כעל אפי ועל חמתי אני. יהא הדבר ברור לך. אני לובש בגד שאינו בגד. “ויאמר: ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה”. ואכן אנוש ערום אנוכי, ומה גדול אומץ־הלב, שמערומים אלה תובעים ממני”?
“יהודי אחד מני מאה אלף, אלוהים שוכן בלבו, והוא עובדו ומעריצו. הוא נוצרי מוכה בסנורים ואינו יודע זאת. היהודים המיהדים עצמם (המכריזים על יהדותם) הם בחינת מתים עזי מצח. וככל שגדל רצונם לחיות כן ירבו להיות פגרים. אין אני מכיר איש מהם, אין אני רואה איש מהם. רוח הקבר הנודף מהם שנוא עלי ביותר. אם פגשתי חמשה־ששה מהם, הרי לא מצאתי ביניהם ידיד ולא באתי עמם לכלל יחסי רעות וקירבה. ולהיפך, כל שיכלו לפגוע באחי ובי עשו זאת וגרמו לנו נזק”.
איזו שנאה עצמות; איזה עלבון צורב על היותו ממוצא יהודי; לשמע הערת ידידו על מקור מחצבתו, הוא מזדעזע עד עמקי נשמתו, מתנה את צערו, משווע על אסונו ומתכחש התכחשות מבישה למכורתו. הוא אומלל וזועם; עלוב ובוכה בכי תמרורים למחשבה על קשרו לגזעו ומקלל את אחיו.
ואף־על־פי־כן אין לבו נותן לו להענות לתביעתו של קלודל. נבצר ממנו להשתחרר מכבלי גזעו. “הוא יהודי על אפו ועל חמתו”. דבר זה ידוע לו יפה ועל זה גדול כאבו. “הנוצרי” הוא נחלתך אתה, היחידה, ונחלתי אני הוא האלוהים. טוהר־הנפש וזוך־הלבב, הישועה, לא אדע מה שם אקרא לכל זה. איני יוצא מביתי. ואתה הולך אל הכנסיה. אין נזיר נטול נכסים יותר ממני. קניני העולם הזה זרים לי בהחלט. איני שולט בהם אלא בעיני רוחי"… לבו קרוע לגזרים, אבל אין מפלט מן הגזע. משפונים אליו ומזכירים את מוצאו, הוא מתרתח ומכריז: “בעיני הגזע הוא עדר; הוא בארבאריות… הנני אנטישמי כלפי היהודים, ובעד היהודים כנגד האנטישמיים…” הגורל המר לו מאוד; ערכי אומתו לא הוקנו לו מעולם, הוא היה שרוי באווירת התרבות הנוצרית, הקלאסית, אותה העריץ הערצה אלוהית. ומכאן מרירות נפשו, זעפו ושועתו, שעה שנתקל בבעיות היהודים, שהדריכו את מנוחתו, זעזעוהו והוציאוהו משיווי משקלו. כדברי חברו רומן רולאן: “מפריז היה בכול”, קיצוני במחשבתו, בהרגשתו ובניבו, סיבת הסיבות של הלך נפשו זה נעוצה בתחושתו, כי על אף התכחשותו ליהדות, היה קשור אליה בכל נימי נשמתו. תחושתו זו הבליטה, מדעת א שלא מדעת, את הקרע שבלבו, את תלישותו, היא העמיקה בו את הכרת ערכו, שבעצם מהולה היתה ברגש־נחיתות, שדיכאוֹ והוציא מפיו הברות, שלדברי אחד המבקרים “העלו את זכר הנביאים ישעיהו ויחזקאל”.
אולם ראה זה פלא: משנפטר ברגסון בשנת 1940, בעצם ימי וישי, והיה צריך למלא את מקומו באקדמיה הצרפתית, העמיד סוארז, שמצא לו מפלט מרדיפת הנאצים באחד מכפרי ארצו הנידחים, את מועמדותו ונימק את מעשהו זה במכתב למזכיר המכון, אנדרה בלסור, במלים אלה: “כיום נזכר אני, כזכרון יקר לי, ברגשי הידידות והחסד שרחש, מתוך רוח סלחנית עליונה, לחיי ולכתבי. רואה אני חובה לעצמי להשיב (על חסד זה). אין אני מתיימר לבוא במקומו אולם ידעתי, כי אני אולי היחידי, שבכוחי להעריכו הערכה כנה, בכבוד הנאה והראוי לו”. היה במכתב זה רמז ברור למצבו ולעמדתו של הפילוסוף הגדול שמנע מעצמו, מפאת היותו יהודי, את ההנאה מזכויות מיוחדות, וגמר אומר לסבול את סבל אחיו המעונים המתייסרים ביסוריהם. סוארז, הפליט, המסתתר, סבור היה, כי אין כמוהו הוגה הדעות והפייטן היהודי, כשר להספיד את ברגסון כהלכה ולהיות יורשו באקדמיה. הוא, שכה טרח להעלים את יהדותו מצא עילה להתגדר בה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.