א    🔗

ז’ורז' קלימנסו, “אבי הנצחון” של צרפת במלחמת־העולם הראשונה, הפליט פעם אמרה שנונה: “העתונאות, אמר, מובילה לכול בתנאי שיצאו ממנה”, בתנאי שלא יוסיפו לעסוק בה. אין זאת כי חשב על עצמו ועל חבריו המדינאים, שתפסו את רסן השלטון של ארצם והטביעו עליה את חותם אישיותם. עתונאים אלה לא היו ריפורטרים או כותבי מאמרים יומיים גרידא; הם עסקו בעתונאות במידה שהיה ביכולתם לכוון על ידה את מאורעות חייה של מדינתם. לרוב היו אלה פובליציסטים, ספוגי תרבות אירופה, ערים לכל שמתרחש בכל שטחי החיים המדיניים, הכלכליים והרוחניים; דבריהם היו טבועים בחותם פילוסופי מוסרי, ודעתם היתה נתונה לזרמי מחשבה ושאיפות של דורם. מגמתם היתה כיבוש השלטון על מנת להגשים את רעיונותיהם. הם היו אנשי רוח שהלכו שבי אחרי אידיאלים או סגנון חיים שקסמו להם. ואין זה מקרה, כי לאחר שהביא את אומתו לדרך הנצחון, ולאחר שפרש מחייה הציבוריים, כתב קלימנסו יצירה פלאית זו, את “דימוסתינוס”, שבעצם לא שמשה אלא מעין אמצעי ציורי לתיאור מלחמת צרפת התרבותית בגרמניה הבארבארית, כשם שמלחמת דימוסתינוס ממוקדון לא היתה אלא מערכה עזה לשם הצלת התרבות ההלנית מפני יסודות זרים לרוחה. קלימנסו לא חזר אל מלאכת העתונאות אלא לאחר הפלת ממשלתו.

נחום סוקולוב, שהיה עתונאי במובן הרחב של המושג, עתונאי שאינו עוסק במאורעות מדיניים בלבד, אלא שולח את שלוחותיו אל כל מקצועות החיים, מעפיל אל העמדות הרמות ביותר בחברה היהודית ונעשה נשיא ההסתדרות הציונית, דבּרה וכותב תולדותיה, נמנה עם מכשירי הקרקע להכרזת באלפור, לאחר שהביא לידי שינוי החוזה של סיקס־פיקו – לא חדל מהיות עתונאי היוצר מתוך חדוה כל ימיו.

במסעותיו התכופים, המרובים והארוכים ביותר כתב מאמרים, מסות, מחקרים, רשמי מסע ולפרקים – אף שירים. הוא למד יום יום דף גמרא. הסתכל סביבו וראה עולם ומלואו. ביקר עמים וארצות וראה הכרח לעצמו להתמכר, מתוך ערנות סוערת ושפע לשוני אשר דומה לא היתה לו שליטה עליהם, לתת מבע למחשבתו ולרגשותיו אשר העשירו את שכלו ומילאוהו שפע ציורים. רוחו לא ידעה סייג; פרצה גדרים, שברה מסגרות, והוא נישא על כנפי דמיונו שמצא את ביטויו המלא בעולם העתונות.

סוקולוב נולד עתונאי ונשאר עתונאי עד יומו האחרון; הוא השיג השגים רבים בכל שטחי החיים; זכה להיות דיפלומאט יהודי, לנהל משא ומתן בשם עמו עם אומות ומדינאים. ואילו אותה “עתונות שהובילתו לכול” לא פלטה אותו מתוכה. ונהפוך הוא, עם התרחבות תחום־פעולתו, עם ריבוי גזוניו, חש עצמו קשור אליה קשר בל ינתק, עולמו נתעשר ונסיונו רב. וממילא לבשה עבודתו העתונאית צורה רחבה, מקורית ומזהירה יותר. לא היה דבר ששגב ממנו, כדברי י. פיכמן. “לא היה סוג יצירה, שלא שלח בו יד”. בכל שנגע השרה שפע וברכה, מאמריו וכתביו חורגים מן המסגרת הרגילה והם “זורמים כמים רבים ואדירים וגורפים עמם את כל הסלעים, אדמות הטיט ואוצרות היקר, שהוא נתקל בהם”. בעתונות מצא מרגוע לנפשו, בה פיזר ביד נדיבה את עתרת כוחותיו, זרע בכל מקום את זרע מחשבתו והשפיע רוח טובה על כל האומה.

הוא לא ידע חסכון; בזבז כוחות ללא חשבון, עם זאת יצר בתוך מסגרת העתונות, תוך כתיבה יום־יומית, יצירות בעלות ערך רב. דומה, כי לא רק בספרותנו, אלא גם בספרות העמים, היו ספרי מסות כ“אישים” תופסים מקום נכבד ביותר. אותה שורת דמויות בולטות ומחוטבות, חיות ונהדרות שהוא מעצב ומשרטט ביד אמן את קויהן ושרטוטיהן; אותם אישים פלאיים, נלבבים ויקרים: סלונימסקי, בורנשטין, צויפל, יוסף הלוי, שהוא מצייר בחרט אמן וסופר יהודי, החי מחדש את כל חויותיהם ומעביר מתוך אהדה, חום־‏לב והערצה לנגד עינינו את פעלם והגיונם, הוי סביבתם, כל אותם הפורטרטים לא ישכחו עוד מלב הקורא והנם בבחינת נכסי צאן ברזל של ספרותנו כיום. ביצירה זו, העשירה, המגוונת, התוססת והכובשת את הלב, שנתחברה לסרוגין, לאחר כל פגישה עם האישיות המתוארת, ולאחר כל ביקור בארצות מסעותיו המרובות – התעלה סוקולוב והיה מבלי שנתכוון לכך – למסאי מקורי, עז, לירי מסוגם שלן\ קארליל ואמרסון. סוקולוב נשאר עתונאי בכל שכתב, נאם, הגה ופעל. עמדו לו עוזר רוחו וכוחות נפשו, שלעתים תזכהו ההשגחה העליונה בחסד מיוחד והוא יחצוב מלבו צוקי מחשבה, חתומים בחותם־יה, בחותם של אמנות עליונה.

ב    🔗

היה בו ממדת הגאון. דוד פרישמן כתב, כי “הוא כשרון מאותו סוג שהייתי קורא לו צרבראלי, כשרון בעל מוח… כי אין הם מאמינים במציאותו של דבר הנקרא טלנט… העיקר הוא המוח”… הוא נמנה עם משפחת הכשרונות מסוגם של נורדאו ולאסאל אשר “בלבם היתה האמונה כי אין דבר מעולם אשר אין בכוח מוחם הגדול להשיגו”. הוא עצמו תיאר את המלומד הספרדי יוסף הלוי ב“רבגוניותו הכמליונית”, שהיה בו מן “ריבוי צדדיות ומן הנביאות האנושית”. דומה, כי הגדרה זו הולמת יפה את סוקולוב, שבודאי היה באישיותו משל “פינוֹמן”, אותו תואר, שהכתיר בו במסה הנפלאה ההיא את יוסף הלוי. הוא היה עילוי עברי, איש המוח והזכרון, שיצירת רוחו לא ידעה סייג. הוא היה פובליציסט, מסאי, חוקר, בלשן, סופר מסעות, משורר – ובכל שכתב – הראה יכולת אדירה ומעשי־להטים. איני יודע אם צדק פרישמן בהגדרתו: “כשרונות צרבראליים”. אותו שטף השופע בעוז בכל דבריו, הרווי רעננות, אינו מעיד על “מוחיות”; אין הוא פרי רוחו של יוצר חסר־לב. אילו היה “צרבראלי” לא יכול היה לשמור לא על תסיסתו המתמדת במשך עשרות שנים, ולא על התרשמותו העמוקה במגעו עם אישים ועמים. אותה ליריות, לה נתפס לעתים קרובות; אותה רבגונות שבניביו שעה שהוא מתרגש למחזה חיים, למראה אדם, אומה, מסורת, הוי, חכמה ומדע וודאי שיש בהם כדי לסתור את דעת פרישמן במדה רבה. יוצר ה“אישים” ניחן במדה נאה של רעננות־נפש, של לחלוחית. הוא היה בכל מהותו עתונאי, עתונאי במובן המעולה של המלה, ר"ל: עתונאי, רגיש לכל המתרחש סביבו בחיי יחיד ובחיי הכלל; בחיי המחשבה כבחיי הרגשות של הדור; החדור רוח של סקרנות לכל חזיונות המדע והספרות והחש בצורך להבין לטעמם של הדברים.

ואולם יש גם מדה של צדק בהגדרתו של פרישמן. סוקולוב מטיל אימה “ברבגוניותו הכמליונית”, כיוסף הלוי; הוא “פינומן” כמוהו. הוא יצר את היצירה הנהדרה, את ה“אישים”. הוא כתב דברים מזהירים על “המליצה” בכלל ועל “המליצה העברית”, שהם מלאכת מחשבת רצופה הערות מקוריות, שכל־ישר, הבנה אינטואיטיבית עמוקה ובקיאות מפליאה בלשון העברית. אף על פי כן אין לכפור בעובדה, כי בכל נסיונותיו הפיוטיים, הסיפוריים והדראמתיים – יש משהו לפגם. אין חשים בהם את דופק החיים של היוצר החפשי, איש ההשראה; מורגשת בהם מלאכותיות. הסופר מיטיב לחקות את שכותבים סופרים ומשוררים; הוא הולך בעקבותיהם ומחבר חיבורים, סיפורים או שירים כמתכונת כתביהם.

“רבגוניותו הכמליונית” היתה בעוכריו. בכל תופעותיו בספרות ובחברה היה בו ממידת הגאון. הוא היה עתונאי רב־צדדים, שבא לידי ביטוי במאמר המדיני, במסה, ברשמי מסעות, בבלשנות, בהיסטוריה החיה; עתונאי שנחן בסגולות גאוניות ועם זה היה בו משהו משל ווירטואוז. ווירטואוזיות וגאוניות שמשו בו בערבוביה וזה השוה לאישיותו, כסופר, כנואם וכמדינאי, משהו מיוחד, שיש בו כדי לעורר ענין בלב כל עברי.