א. בלי סבל ירושה    🔗

הוא נאסף אל עמיו, כשהוא שופע כוחות־יצירה איתנים ומעינו מפכה בעוז. עם גיל הזקנה, נתעצם זרם־יצירתו ונתחזקה עצמתו; ראיתו נתחדדה ונתרחבה, מחשבתו נתעמקה ונתמלאה משקל־פז ומבעו – כנפיו היפות, רוויות־החן ובעלות הטיסה העליזה, שצמחו לו בעודו עלם – שגבו והיו לכנפי נשר אדיר. לא היה בספרותנו משורר כמוהו לשפעת־אונים, הלמות־חיים, היקף־תפיסה, רבגוניות, מקוריות־השראה, עושר־ריתמוס ויכולת־הבעה בכל סוגי השירה. לא בכדי הרבה כ"כ לשיר את שירת האדמה, בשׂמה ופוריותה, בה היתה נפשו שקוייה והימנה היה שכור כל ימיו.

עם ראשית הופעתו בשמי־שירתנו העברית, הפתיע בכוח־עלומים, רעננים ותוססים, בקלות וקלילות, בטחון וששון־חיים, שלא היו מן התכונות המצויות בספרותנו. הוא צהל צהלת־עלם, סוער, רונן, מתעלס באהבים, לקראת הטבע, היופי והאשה, ושירת־חדוה נתמלטה מלבו הצעיר: “נצאה, נגורה שאננים – כתום עדן קרח וכפור… – נגורה, נתעלסה בגנים – כתום עדן קרח וכפור”. הוא חלם על “עינים־שמים”, שגדלו, עמקו יפו, פרק מעליו עול־גלות. על כל היסורים הכרוכים בו וזרק ממנו והלאה את סכל־הירושה, קרא דרור לנפשו הלך בדרך משורר־העולם ושר, מתוך התלהבות ושכרון, את שירת היקום, שאהבה ממלאה את חללו… כי “עין השמש הם החיים, והחיים אהבה הם – ובאין אהבה שם המות, מות העולל מבלי־אם”. ועם כל פסיעה נוספת בדרך־חייו, נתרחב אופק ראיתו, נתגוון ניבו, נתעשרה שירתו בנעימות, הברות, נגינות וצלילי־תזמורת מרובים ואדירים, והגיונותיו־רעיונותיו נתעמקו עד כדי התלכדות עם עולם־עד. הנער התמים, העליז, המקפץ ומדדה מרוב חדוה והמתפעל “מעינים שמים” הופך לאיש מבוגר הרווי כולו גבורה והניחן בכוח־מחשבה; הוא חש בכל ישותו את דופקו של היקום ומרגיש הרגשה עזה את הויתו, “שעצמה וחוסן מפכים” בחיקה ושואף “להיות. בהשנות הדמות והימים – חוט אחד ברשת כל כוחות־עולמים – רוקמים בגלוי ואורגים בסתר – חידת־חיים, לעד לא תפתר”. שירתו מתפרצת ממעמקי־לבו בשפעת־און ובאה לידי בטוי מוסיקאלי עז, מרובה־קולות וצלילים הרמוניים כבמטה־קסם של מנצח על תזמורת ומחולות־באליטים… אזנו קשובה לשירת היקום “בסתר יער” ונפשו מתמלאה רטט לשמע רחשי־החיים שבו והוא מתלכד עמו ליכוד מלא: הוא משורר־פאנתיאיסט; בפואימה “המלך” – מתעלות תחושת־המשורר ויכולת ־מבעו לגובה אמנותי־פיוטי עליון; רעיון אנושי עמוק נסוך באותו שיר, בו המלך שאול מסיר “את בגדיו, בגדי מדיו – (משליך) לבוש מלכותו על הארץ”; בד־תפארתו נופל על הדרך – “שם שכב מבהיק על רקמתו ולבנו” – ומתוך רצון להתנבא יחד עם חבל־הנביאים – ה“נשאים שמימה ואינם מגיעים – נשאים בסער, משמאילים, מימינים – בין גויה לגויה כבר אינם מבחינים – מרגע לרגע משובתם גדלה – ונפשם שואפת לעילא ולעילא”, מסיר מעליו “חרבו, חרב גאותו” למען “תפול החומה החוצצת – בינו לבין החי על הארץ” – ויהי ככל הנברא במאמר שדי". ולבסוף, כשהוא ערום, הוא מתנבא בתוך המחנה – “ויהי לאחד עם היקום ומלואו – זיק אחד קטן באין־סוף בהויה – לאהבה ולדבקה בכל הבריאה”. – פואימה נהדרת, השקוייה הוד, מוסיקה ותמונות־מחולות, בה נתגלה המשורר במלוא כוחו הפיוטי, שגם בספרות העולם מעטים כמוהו ליופי ולעומק, לציוריות פלאסטית ולריתמוס סוער והארמוני, כאחד מאותם הרקודים־הכרכורים הדרוישיים של חבל הנביאים, אליהם נספח המלך, שאול…

ב. מטבע אחד בעל שני פנים    🔗

אותו פאנתיאיזמוס, אותה התלכדות עם הקוסמוס, עם “תבל ומלואה”, אותם ההימנונות לשמש, לעשתורת ולבעל – צלילם החדש בספרותנו, שינקה ועודנה יונקת את תמציתה ממקורות היהדות של בית־המדרש, התמיהו־הפליאו בזכּותם וחוללו מהפכה בלבבות. האוזן היהודית לא הורגלה להברה החדשה, שנפלה בחללנו; הקוראים הופתעו הימנה, מי לטובה, מי לרעה; היו שנפגעו מן הנעימה הבלתי־שגורה שבמנגינות המשורר, נתמלאו דאגות למראה השתחררותו של פייטן עברי “ממסורות” ומעול הפסוק. ולעומתם ששו אחרים ושמחו על הרחבת האופק בספרותנו, על היקף היצירה של משורר עברי, על העמקת מושגים ומאורעות היסטוריים, יהודיים ואנושיים, ועל החיאת תקופות, דמויות, תחושות ומחשבות, שחרגו ממסגרת היהדות הצרה; ומיד הכתירוהו בכתרים שאולים ומיותרים: כתר יוונות, כתר אלילות ואפילו כתר “גויות”. ומתוך שאיפה לחיי־התחדשות באומה, לשנוי־ערכין ושנוי־קיום, הטעימו והבליטו את תכונתו זו, הזרה לרוחנו, רוממוה והפריזו כנהוג במשקלה. ולא עוד אלא שהעמידו זה מול זה את שני המשוררים, ברוכי־יה, שהיו לעמודי התווך של ספרותנו בדור התחיה, למכונני בנינה ודרשו תלי־תלים של דרושים ופירושים להצדקת הנחתם המסולפת. שהרי דומה, כי מעולם לא השלימו שני פייטנים איש את רעהו בתקופה של לבטים, כמיהות ויצירה כביאליק וטשרניחובסקי – תקופה של התחדשות קניני הלאום וערכיו – בשאיפתם־מהותם לשנות את פני האומה, להעמיק ולחזק את הכרת־אמונתם בגורלה בעתיד ולעצב את דמותה עיצוב יציב ואיתן. כי שניהם מתיחסים על גזע האילן העברי, ורק ענפיהם שונים, משום שבדיהם נסתעפו בפנות צל ואור נבדלות; שניהם הם בחינת מטבע אחד, בעל שני פנים, שאין כל הבדל מהותי ביניהם. ביאליק היה עוד שרוי כולו באוירת הגלות, אוירת בן־הישיבה, הימנה עמל ושקד להשתחרר, אם גם ראה בה את כל רוח־הפיוט, הנאמנות והיופי שבה ואף ערג לפרקים על יפיו הפנימי ושר, מתוך דבקות, את שירתה הענוגה והנוגה כאחת; טשרניחובסקי נולד בקרים, הטבולה באור שמש, לא היה חניך הישיבה, היה נטול “סבל הירושה” ושקוי כולו בושם ארצו הברוכה והחמה, ימה, הריה. אף הוא חונך חנוך יהודי, אם גם בתוך כפר־גויים. כשמשפחתו שרויה במסורת פאטריארכאלית וכולה נאמנה למנהגי ישראל, שכה היטיב לתאר באידיליות היפות שלו, הוא היה יהודי בכל רמ“ח אבריו, יהודי ועברי. – יהודי בתיאור חיי־אחיו ויהודי עז ב”ברוך ממגנצה“, בו יחלחלו הכאב, הזעם והרצון לנקמה, המפעם בלבו של כל יהודי למראה הטבח באחיו ויסוריהם. אין בו אותו כוח הפאתוס הנבואי, בו חונן חברו; אין בו אותו עוז הבטוי החצוב מסלע וצרוף מניבי הדורות, המציין את ביאליק. ברם בתוך־תוכו פועלות באישיותו אותן ההתרגשויות וההזדעזעויות, אותן דרכי־התגובה וההבעה המיוחדות לביאליק והמשותפות לשניהם. שכן אף הוא בן לגזע הנביאים, שלבו מתחמץ בו למראה עוות־דין ומתפעם לכל מעשה ־צדק. אנחנו לא נעל – עליכם בקרדומות לבקע ההרות – ובמטות של ברזל לא נרוץ גולגלות תינוקות – את רשמי אצילות הרוח מקדם – …אספנו, מסרנו ללבבות בני ־אדם –…שהקימונו בגזירות ובפרישות – ובעול של עשרת הדברות”. כי גם הוא כביאליק, ככל אדם בישראל, חדור כולו רוח־המוסר של עמו ונביאיו וגאה עליו. אין הוא נבדל במהותו הנפשית מחברו לשירה. הוא קרוץ מאותו האופי, אופי אומתו הימנו קרוץ ביאליק, אופי שאינו ניתן לשנוי. ואם הוא חוזה את חזיונות נביאי השקר, שר לעשתורת שיר ולבעל, הנה אין בכל ההימנונות וההגיונות הללו אלא משום הבלטת הצד ההפוך של אותו מטבע, מטבע היהדות והעבריות, מטבע הנבואה, שיש בהן כדי להרחיב את אפקה, להעמיק את הכרתה, להעשיר את מהותה ולחזק את קשרה ההיסטורי עם ארץ־עברנו, בה עוצבה דמותנו הלאומית, הרוחנית והגשמית – עוצבה עיצוב, שהוא פרי התלבטויות־איתנים של דורות, פרי גידול ומלחמה, צער קיום וצער יצירה. כי גם בשירת טשרניחובסקי משווע האדם־היהודי לדבר־אלוהים, לאל־קודש, לצדק, לבטחון ולחרות עלי אדמות. אין טשרניחובסקי יוני, אלילי ולא כל שכן גוי. הוא יהודי בעל הרגשות בלתי־אמצעיות, שאין חציצה בינו לבין העולם, בינו לבין האנושות, עמם מתלכדת נפשו התלכדות טבעית מתוך התרוננות לב עם כל מגע ושיר עם “תבל ומלואה”. הוא יהודי בן־הדרום, המרגיש בדמו הזורם ומפכה בעוז את דם אבותיו “דם כובשי כנען דמי, קולח ואינו נח”. ומכאן אותו התמהון המהול ברגשי הערצה, בו התמיה את בני דורו, חניכי הישיבות והגלות בהברותיו העבריות – העבריות ולא היוניות – שצלילי העברי הקדמון, בן “הים הגדול”, השלם עם נפשו, עלו מחביון עברו, כי טשרניחובסקי צמח מתחתיו ממעמקיו החבויים כצמוח “עץ־אלון מתוך־אדמתו”. ותום־נפש לו – תום פייטן – שהנה בת־קול, שאננה וסוערת כאחת, של הטבע והגזע. ולפיכך שירתו יש בה משום בטוי טבעי ועז לכמיהת־אומתו לחדוש חיי־עצמאות לגבורה גזעית ולחרות עצמאית.

ג. איש הריניסנס    🔗

כאמור, טשרניחובסקי הפתיע למן פסיעותיו הראשונות בשדה הספרות העברית בתכונותיו הפיוטיות המקוריות והראשוניות ובתוכן הגיונותיו, שלא הלכו בד בבד עם הלך־נפשם של משוררינו והוגינו בדורנו. ברם דומה, כי עיקר הרגשתו המיוחדת של אותו דור – סודו נעוץ בעובדה, כי בשמי־חייו נראתה לפתע והאירה באור מסנור דמות־ענק, שפרצה את המסגרת הרגילה בהויתנו הגלותית ברב־צדדיות, רב־גוניות, בבקיאות האנציקלופידית שבה. מתוך חיינו הצרים והמצומצמים צצה ועלתה דמות־דיוקן של משורר, שהיה בו לא רק מרוחב־המבט של נביאי־ישראל, מורשה טבעית לבני גזעו, אלא גם מרוחם, דעתם, אהבת־האמת וגודל־סקרנותם של ענקי הרוח, האמנים הגאונים מתקופת הריניסנס, – אותם האמנים, שהיו בעת ובעונה אחת ציירים ופסלים, מהנדסים, אסטרונומים, אנאטומיסטים, פילוסופים, סופרים, חוקרים וחכמים, שהאנושות עומדת עוד כיום משתאה כולה לעוז־רוחם, לחריפות־שכלם, לרבוי־כשרונותיהם, לרוחב ידיעותיהם ולכוח־גבורתם. טיפוסים פלאיים, טיפוסים הדורים של עובדים ויוצרים, מחשבי חשבונות, מציירי ציורים וממציאי המצאות כמיכאל־אנג’ילו, ליאונרדו דה וינצ’י ואלברטי המפליאים אותנו וקוסמים לנו באישיותם הרוויה עצמה, שגב ורוממות, בדעתם הרחבה, חכמתם האנציקלופדית ובהתעמקותם המקורית בכל מקצוע, בו עסקו.

בהווית טשרניחובסקי בספרותנו היה מן החידוש, שהלם את הדמיונות ושינה את פני עולמנו הצר והעמוק כאחד. הכל טיפלו בבעיות היהדות; אף השירה – נושאיה היו שאובים ממקורותיה או מחיי הגלות; הוגי־הדעות החדשים מסוגו של אחד־העם – לבם ודעתם לא היו נתונים אלא לחקר היהדות: חששו מפני הרחבת הגבולות ואף הסופרים העבריים היו אכולי ספקות ולא האמינו בתחית הלשון המלאה; הם לא העלו על דעתם, כי אמנם אפשר ללמד בעברית לימודים כלליים; היו סבורים, כי אף נושאי התחיה העברית חייבים להיות שרויים בעולם שהוא כולו יהודי ללא תערובת של יסודות אנושיים כלליים. הפרידו בין יהדות לאנושיות, כאילו הנבואה העברית, המוסר העברי, היהדות בכלל לא הושפעו מעולם השפעת־חוץ ולא נתעשרו מהגיונות של שכנות; דבר האפשרות של שירה, שתכנה עולמי ונושאיה אנושיים כלליים וחילוניים היה בחינת מהפכה בספרותנו. והנה בא טשרניחובסקי, הפך את הקערה על פיה הפיכה טבעית, ללא כל יסורים שבהתעוותות־אברים ושר על עמים, דורות ובעיות, שהם מנת חלקה של תבל ומלואה. וכל השירה הזאת הושרה במין רוחב־דעת מקסים ומלבב, במין הטעמה בלתי־אמצעית ע“י משורר שלא רק שאיננו חניך הישיבה, כי אם הוא בן־בית, אזרח ותושב, בחיי־תרבות־העולם. ואותו משורר לא רק מגוון את התימאטיקה, ר”ל את נושאי־שירתו, את שטחה ותחומיה, אלא גם מכניס לתוכה יסודות “תבל ומלואה”. כי אף הוא כוח של אישיות ענק לו, כאמנים הגאונים מימי הריניסנס; נפשו קורצה מאותו חומר ממנה קורצו נפשותיהם. חובק זרועות עולם, עמים ודורות; רופא וחוקר בוטאני, בלשן; יודע על בורין לשונות יוון ורומא, לשונות רוסיה ועמים הסלאויים; לשונות אנגליה, צרפת ואשכנז; בקי בקיאות רבה בספרות שלהן, רגיש וער לדופק ולהלמות־הלב של הפייטנים והסופרים שלהם, וקשוב לריתמוס של שיריהם וצלילי חרוזיהם.

בפשטות בלתי־אמצעית נרתם למפעל אדיר של תרגום יצירות קלאסיות־עולמיות ללשון העברית, וכמעט שאין לך יצירה בעלת ערך אנושי, שלא חש בחובה להריקה לשפת־אומתו. ובימי חייו מלאי־עמל וחיי יצירה מקורית ובלתי־פוסקת – הכניס מאהלו של יפת לאהלו של שם: את האיליאס ואודיסיאה להומירוס, את שירי אנאקריאון, דראמות לסופוקלס ושקספיר, את המשתה לאפלטון, את שירי העלילה קאלוואלה של הפינים, פואימות סרביות, רינקה שועל לגיתה, את שירת היאוותה, שירי מוסה, דיהמל ועוד, מיזג את האנושי בלאומי, העשיר את נפש עמו…זהו מפעל־ענקים, מעשה בנאי־אדריכל, אמן ויוצר, שלא רק הניח יחד עם בן־דורו ביאליק, את יסודות הבנין של הספרות העברית בדורנו, אלא גם הקים קומות־קומות עליו והרחיב את אגפיו… ברוחו הלאומית־האנושית, בבקיאותו הרחבה והעולמית ובכוח־יצירתו האיתן, שפכה כמעין לא אכזב עד יום מותו, היה דומה לאותם ענקי־הרוח מתקופת הריניסנס, שתפקיד דומה לתפקיד שלהם בדורו, דור התחיה, מלא טשרניחובסקי, בעודנו שרוי כולו באווירה של יצירה איתנה.

“באביב זקנתו”, עת רוחו העזה היתה רוויה תסיסה פיוטית ולבו ערג מתוך רטט לנצורות, שבק חיים לכל חי אחד משני האדריכלים של ספרותנו.