…לר' בנימין מלאו ששים שנה. ר' בנימין – עתונאי־משורר; פיליטוניסטן־פייטן (בספרי: “במסילות הדור” הקדשתי לו שתי רשימות). מאז נמניתי על קוראיו – הקדימני והרגיזני כאחד. מעולם לא הייתי שוה־נפש לאשר פלט עטו, הקל, המהיר, הרענן. חן ונועם, שקשה לעמוד בפניהם, שפוכים בכל אישיותו ונסוכים על פרי־רוחו. כל דבריו, נאמרים בניחותא ובלשון של מטותא. הוא כולו טוב־לב. אורך־רוח וטעם זקנים בכל שיכתוב. הוא מלא בדרך כלל רוח־סלחנות ורוח הטפת־מוסר לזולת כאחת, המהולה פה ושם גם באירוניה דקה ועתים אפילו התקפת רוגז… אבל ברוב הופעותיו כסופר – וכעסקן – הוא מתון, מדוד־שקול וערב. אין הוא נוהג להעמיד פני מעמיק בהלכה, אם גם הולך שבי אחרי בעיות העולם והיהדות המנסרות בחברתנו. ואין גם משקל לאשר יהגה כשהמדובר בפתרון פרובלימות יומ־יומיות וממשיות.

שכן חביב ואהוב עליו ההרהור, הרווי הזיה והמבע הדקיק על שאלות האדם, תכליתו עלי אדמות כעל חזיונות הדת והציבור; ומדי יעלה על דל שפתותיו שאלה אנושית ויתחקה על תכנה ומהותה – ויפרוט עליה ביד ענוגה, רגישה וחיננית, ככנרית עדינה ושקוית פינוק זו, שמרעידה ברטט את נימי־נפשו של המאזין לצליליה. עטו קל וכובש לב בחרות־תנועתו של הכותב ורושם את הרהורי־לבו…

האמת, הצדק, השויון, האהבה לאלוהים ולאדם רק ישמשו מעין כלי־נגינה לפרוט מעליהם את נעימות החן היהודי, בהן שקוייה הפרוזה הבשומה שלו, הקלילה־האורירית, השוטפת־זורמת, מפכה כמעין זך ומתנגנת, בריתמוס הנלבב שבה, אל הלב. כי ר' בנימין מלא “קיפולי וניגוני נשמה” בלא נשמה…

הוא ניחן בקול נפשי, הרווי רטט־לב; הכול מתרונן בקרבו כמאליו… החיים, על קשיים, על הפורעניות הכרוכות בהם, על תהומיותם; על סיבוכם ללא מוצא, שמכאיבים את האנוש, הם – לסופר־פייטן, לקוסם זה – בחינת רקע. רקע־כינור, מעליו ירעיף את צלילי־נפשו הערבים…כי אלה – כה עדינים וענוגים, כה מושכים את הלב, ועתים כה יפים בפשטותם, ניבם כה מדובב את הקורא לפרקים עד אשר יש ואין אתה חל ומרגיש בטראגיות המרה של המאורעות, עליהם ישמיע את שיחו הנאה והאידילי ובמכאוב הכבד, שאין למצוא פתרון לבעיות העולם והאומה, המדריכות יומם ולילה את מנוחתו של האזרח בימינו…

… ולפתע יש והקורא נעור כולו מזועזע עד למעמקי־נפשו… כמתרדמה וכולו – זעף וזעם על המנגן, על העתונאי־המשורר, שתפס אותו בלבו והשלה אותו, כאילו גנב את לבו; על טוב־לבו, אורך־רוחו ומתינותו־מתיקותו, דבקותו. שהרי כל כתיבתו על גאנדהי, על טאגורה, על השאלה הערבית, על “אספת הנבחרים”, על הציונות ועל הישוב הוא פרי חרט אמן־פייטן־משחק ומשתעשע בהרהוריו שלא מדעת… לפתע תשתחרר מקסמו של הפורט עלי נבל ומרדים אותך בצליליו המשכרים ומתחוור והולך, כי גאוני הרוח, עליהם ירקום בנועם ומתוך התבשמות עצמית את רקמת־נפשו וכי המדינאים הנעלים והדגולים, האחראים לגורל אומתם והאנושות, עליהם יהגה את הגותו הנלבבת, החיננית ורבת־המעוף – אותם האישים, שנתנו מבע לאשר מביא לידי התגעשותה של האנושות או שאמרו להשליט עלי אדמות משטר, שיהא לברכה לאדם ולחברה – אינם לדידיה, כאמור, אלא אמצעי לצורך, שיש לו לזמר, לנגן, לפרוט עלי כנור או לשפוך את לבו בתפילה… הם מאצילים עליו מרוחם והוא מתרונן בכוח השראתם… וכך אורג ר' בנימין את אריגתו, האיטית, הרכה, הנלבבת והדקה, הנעימה וכושפת. על אשר חצבו מנפשם, חשבו וכאבו אישים כבדי־הגות ומעמיקי־מבע – ללא נשמה עצמית; ניתנו לו “קפולי וניגוני נשמה” ללא נשמה… הוא רווי רגישות־חמדה וצלילי־חן, אבל עתים יש ויהא נמשל לאדם, שנשתייר לו רק צלו, צל־צלם של גאוני העולם, סופריו, הוגיו, אמניו ואנשי־האמונה, החדורים רוח־נבואה והכוהנים הנאמנים… והרי אתה חש במעין חזיון מוזר, המביאך במבוכה, על אף להיטותך לעיין בכל שיעלה על הכתב ולהשתכר מן הפרוזה שלו, הפלאית, ההדורה־הפשוטה ומלאה זיו… משהו כאן איננו כשורה…

שכן אין משחקים; אין משתעשעים ואין מצטעצעים, מעשה פייטן הוזה ובלתי־כפות למציאות, בחיי יום־יום ובכל הכרוך בהם; בכל אותם הדברים והענינים הטבעיים והממשיים, התובעים מעל לכל וראשית־לכל תשובה פשוטה, מוחשית, הגיונית ללא התפתלות הגיונית… בקשת פתרון נאמן וממצה לכל דאגות־לבם, לצרכיהם המציקים להם, מעיקים עליהם וממררים את חייהם… אין להסיח את הדעת מתופעה מוזרה, מדכאה ומבלבלת זו, שהפרשיות מעורבבות בה יתר על המידה; משהו מיוחד, שיש בו משל צליל בלתי־נעים, משל נימה פגומה־פוגמת, אפילו פוגעת־פוצעת עולה, בסופו של דבר מכל אותם הניגונים הנלבבים ושקויי החן היהודי, שמתנגנים בלב הסופר ושלעתים כה רבות נתפסת לקסמם אם גם בתוך־תוכך מקננת ההכרה, על אף הכול, כי ניבו כן, והסופר־האדם, כשהוא לעצמו, רווי רגישות עדינה ונאמנות…

אהוב עלי הסופר־המסאי, שאת דבריו, רוויי הנועם והבשומים, הנני קורא תמיד ברצון, וחביבים עלי כיווני־החן המלבבים של פייטן ערב זה בכל שיפלוט עטו. ואילו זרים – מה זרים! – ואף מעוררים התנגדות בלב הם נטיתו המופרזת ל“התפייט” לעתים “התפייטות” שיש בה לא מעט משום סימני תלישות יהודית ולהטיף מוסר ללא הבחנה, ללא הצדקה ומתוך להיטות יתירה אחרי איצטלה של “צדיקי הדור”, לאחים, המתייסרים בחבלי לידתה הקשים והמלווים מכאובים, של מדינת ישראל.

לבי, לבי על אישיות רוננת זו, על אמן הלשון בעל הניגון הקוסם ללב, שנתפס ליצר של מוכיח לעם, המעבירו על דעתו ומטהו לנקיטת־עמדות, שיש בהן כדי להכזיב מעריצים ולגרום להם צער… לבי, לבי על קוראיו־אוהביו חסידי הפרוזה הערבה של ר' בנימין, שרב צערם על סטיותיו התכופות והבלתי־הכרחיות.