א    🔗

“הציונות האומרת להיות אתחלתא דגאולה, צריכה להיות חמרית ורוחנית כאחת. ובכן, אי־אפשר, לכאורה, לדבר על ציונות מדינית בלבד ועל ציונות רוחנית בלבד. הצרה החמרית והצרה הרוחנית שבגולה אינם שני דברים, שאפשר לאחד בלא חברו ורק במקרה נמצאים הם זה אצל זה. אי אפשר לפיזור חמרי שלא יגרור אחריו כליה רוחנית, ואי־אפשר לכליה רוחנית במקום שאין פיזור חמרי”. גם כיום נלחם הוא – כבאותו מאמר שפרסם ב“השלח” בשנת תרס“ג בויכוח עם “אחד העם” על “הגלות והגאולה” – לציונות סינתיטית, לאותה ציונות, שנתגלמה בכל פעלו של אוסישקין ושהיתה בעת ובעונה אחת “חמרית ורוחנית”, ר”ל כלכלית־חברתית, תרבותית ומדינית כאחת.

כל מאמר שא. מ. ברכיהו מפרסם ב“מאזנים” וב“גליונות” מגמתו אחת וברורה: לאחות “את הקרע שבין הנכסים והערכין, נכסים יש לנו בחוץ, בחוץ יש לנו רק נכסים, בבית יש לנו ערכין. בחוץ שולטים בנו איפוא רק הכוחות המניעים – על כן אנו כ”כ נוהים להפוך את הקערה של התרבות הזרה על פיה; ובבית – רק הכוחות, המעכבים, הקונסרבאטיביים“. הוא שואף לשחרור האומה מן הכבלים, שכבלוהו כל ימי גלותו, ריתקו את האדם למקומו ושיעבדו אותו לשמירת הצורות הקיימות, וחדור הוא הכרה, כי אותו שחרור אינו עלול לבוא אלא אם כן יהפכו הנכסים שאינם לאומיים לנכסים לאומיים וישמשו “כוח מניע, הדוחף להתקדמות, להתפתחות, לשינוי צורה” – דבר שלא ימצא את תיקונו אלא ב”אחוי הקרע שבין הנכסים והערכים על ידי בנין מדיניות לאומית, על ידי יצירת נכסים לעמנו על בסיס ההיסטוריה העברית, על ידי יצירת נכסים לחיי עם בארץ הקדושה לנו קדושה לאומית". “וכשיהיו לנו קנינים לאומיים, כשיהיו לנו נכסים וערכים כאחד, לא נהיה משמרים יותר מדי בפנים ומתקנים יותר מדי בחוץ”. “כשם שהגלות היא חמרית ורוחנית, כך צריכה גם הגאולה להיות חמרית ורוחנית”. אין ציונות זולת ציונות מעשית, תרבותית ומדינית כאחת. עם היווצר אותה מסגרת – מסגרת העצמאות המלאה – שהוא הנכס המוחשי לכל אומה, יתגבשו גם הערכים הלאומיים גיבוש, שיש עמו גם אפשרות של התפתחות. נהיה ככל העמים ונחיה חיים עצמאיים וטבעיים. הועמדנו במצב של נטולי חפץ חיים ומשום כך "האידיאות הקדושות, שאין להן שום יסוד בחיים, נעשות בעצמן ליסודות וכל הנוגע בהן, הרי הוא כופר בעיקר; והמקנאים את קנאת החיים ובאים לחזק אותם בקרב “בני האדם נחשבים למהרסים, למהפכים את הקערה על פיה, למקעקעים את הבירה”… “הקדוש נעשה חולין, וכיון שהוא נעשה חולין אינו עומד בפני רוח של בקורת – וסוף דבר, שהרבה בני־אדם מתחילים להרגיש את הריקניות אשר בשמים ממעל, והארץ, הרי נשמטה זה כבר מתחת רגליהם… ואין הם יודעים על מה הם חיים ולמה הם חיים”… עם איחוי הקרע בין הנכסים והערכין – שב אלינו הטעם לחיים: שכן “בבנין המדיניות הלאומית” – ימצא הפתרון לבעית אומתנו: “זאת היא – לדעת א. מ. ברכיהו – תורת הציונות.”

ב    🔗

הוא נמנה על אותה חבורה שמנתה אישים מבורכים ומחוננים כמנדלי, אוסישקין, אחד העם, לילינבלום, לוינסקי, ביאליק, דרויאנוב – אלה אשר כל מעשיהם וכל יצירותיהם היו טבועים בחותם של ראשוניות, כי היו יוצרי נכסים, השומרים על ערכי העבר והעתיד. חבורה זו זכתה לשמש יסוד לכל אשר נוצר בתחיה העברית ומניע לכל אותה המהפכה הנפשית, שנתחוללה בלב רבים. א. מ. ברכיהו שהיה אחד מן החבורה המזהירה והמקורית הזאת של אנשי התקופה, עבד ופעל בתוכה כסופר, כעסקן לוחם וקנאי, כמזכיר חובבי־ציון. שבילי ארץ ישראל היו נהירים לו – שביליה הצרים, אך המחממים, על הנסיונות הרי־ההיסוסים, הכשלונות והיצירה כאחד, בשדה החינוך, הכלכלה והחקלאות; הוא נמשך אליה, כחברו דרויאנוב, כמספר והפייטן ש. בן־ציון. שהרי לא פסק כל ימיו מחיות את חייה, מחלום את חלום עתידה ומדאוג לעיצוב דמותה העברית. הוא חש בצורך להיות שרוי באוירה של הארץ וכבר בשנת 1912 העתיק את מקום מושבו, על כל בני משפחתו, לארץ. ר“ל – זה למעלה משלושים ושלוש שנה הוא חי את חיי הארץ, ראה את התפתחותה, על אורותיה וצלליה. ואם לא נאבה להתכחש לאמת, נדגיש כי, כדוגמת ש. בן־ציון, ישיבתו בארץ היתה במידת מה בעוכריו. א. מ. ברכיהו בא לארץ לפני מתן הצהרה בלפור, ויתכן לומר, כי אילו נשאר בגולה, כרבים מחבריו שעבדו במחיצתו ב”העולם" בוילנה, בועד המרכזי לציוני רוסיה, היה ללא ספק, ממלא תפקיד לאומי אשר זוהר המרחק ומרחבי רוסיה הרחבה היו מאירים את דרכו הצבורית…

ג    🔗

אך א. מ. ברכיהו, אשר ניסה את כוחו בהנהלת “בצלאל” היה כאן למורה בגמנסיה העברית בירושלים ובבית־המדרש למורים, מורה לתלמוד ולחבור עברי, לאחר שאף כאן בארץ, היה אחד מראשי המדברים בועד הזמני של יהודי ארץ־ישראל. ואם לא עמד לו מזלו בעסקנות הציבורית, הנה ניתנה לו הזכות להלחם במרץ, עקשנות. כוח־הגיון איתן וכשרון מעשה, את מלחמת החינוך והמורה העבריים. בהסתדרות המורים ובועד החינוך גילה כוחות־פעולה, שהפתיעו את כל אלה שהיו אז במחיצתו וראוהו מנהל את עניני ההסתדרות. הוא היה הרוח החיה במלחמה לבעלות לאומית לחינוך, שהיתה בעיניו בחינת נכס וערך לאומיים. אשר כל ויתור עליה יש עמה חתירה תחת אשיותיה של הציונות עצמה; והוא איש ההגיון בעל “המוח המחודד והאזמלים המושחזים”, שידע כדברי ביאליק “למצוא את הצנורות מן המוחש אל המופשט ולהפך”, היה כולו חדור פאתוס, בשעה שהסתער על ממעטי דמות החינוך כענף עבודה ציוני עיקרי ונלחם, בשם ציבור המורים, אשר שימש להם פה, לשמירה על אוטונומיות החינוך מפני התערבות כוחות חוץ. באותם ימים היה כולו אש־להבה, שכן בערה בו אש היהודי הלאומי, שחש, כי גם כאן יש “קרע בין הנכסים והערכין”. זכתה הסתדרות המורים שהודות לו – ביחוד הודות לו – לא הושלטה בבתי הספר התיכוניים אותה התערבות זרה, שאמרה להעביר את פרשת החינוך התיכוני אל פסים, שהיה בהם כדי להובילנו לאבדון.

כראש הסתדרות המורים העברים, או כשליחם במוסדות, פעל פעולה ציונית וחינוכית ובלט תמיד כיהודי, ש“נתחנך – כדברי ביאליק – על הסברה הדקה”. כבעל הגיון ברזל ובעל שכל מפשט, השכיל להגן במשפט עם הסוכנות, על זכויותיו הצודקות של עובד החינוך ולשכנע את הבוררים כי אין הסוכנות פטורה מאחריות לתקציב בתי־הספר. באותו משפט ראינוהו בכל להט הגיונו, כאיש ההלכה והחוק, חניך הישיבה, בעל “העבודה המוחית של איש התלמוד ודרכי המחשבה של השקלא וטריא”, שביאליק אמר עליו, כי “אם אנחנו רואים את עמנו מוקף מוסדות ציבור ודרכי חיים ממשיים, אם יהודי יודע למלא את חייו תוכן, הרי זה רק משום הפלפול הדק ששום גוי אינו יודעהו”.

ד    🔗

אותו “פלפול” במובנו הטוב משווה לכל אשר יכתוב ויעשה א. מ. ברכיהו ממשות, חשיבות וחן המיחדים את היהודי מכל בני העמים האחרים. שכן מקדיש החכם היהודי את כוחותיו, “להגשמת אידיאלים בדברים המביאים תועלת לאנושות”. אין הוא משתמש בצנורות המופשט אלא לשם הדגשת המוחש, הבלטתו וביסוסו. “הפלפול” אין מגמתו אלא יצירת “שולחן ערוך” קשה וקפדני כזה, ששמר על קיומו של עם ישראל בגולה. א. מ. ברכיהו – השקפתו – השקפת ציוני לאומי – היא “תורת החיים בעד החיים”. (די לו לאדם שיחיה וירצה לחיות). די לו לעם שיתקיים וירצה להתקיים. השקפתם העיקרית של הלאומיים היא – “שאין לנו לבקש טעם ומטרה לחיים מחוץ לחיים”. ואין היא מסתבכת בטעמי לואי, במטרות לואי. כי זכותנו לחיים היא הקובעת. השקפתו זו, הסוציולוגית, על היהודים, על הגלות ועל הגאולה, באה לידי ביטוי בספרו רב החשיבות וההגות “נכסים וערכים”. בכל אשר פעל וכתב א. מ. ברכיהו עובר עד היום אותו קו חיים, שבכוחו בלבד עשויה אומתנו, הדוויה והמתיסרת ביסורי־גיהנום, להיהפך לבעלת “נכסים וערכים” במסגרת עצמאותה “החמרית והרוחנית”. המדינית, התרבותית והמעשית כאחת.