ד. קמחי הוא מאותם הסופרים־היוצרים, אשר מימיהם מפכים טהורים וזורמים בשטף. ככל שיתבגר, כן יגבר הרטט המפרפר בו, מחייהו ומביאו לידי התרוננות הנוסכת על גיבוריו רוח־חן והתרגשות פיוטית ומשרה על סיפוריו רוח חמה־הוזה, שקויה רגישות מלבבת וקצב נפשי מיוחד; כל חוית אנוש מרעידה את נימי אישיותו, מכה גלים בנשמתו ומוציאה מחביונה הברות כאב וצער, שיש בהן משום שיתוף בגורלן של אותן דמויות עצובות־ערבות, המהלכות ערטילאיות, מעונות ומלאות לבטים קשים ומרים בעולמנו…
כי אותם עלמים ועלמות, קרועי־הלב שקמחי מעלה בסיפוריו, אותם ילידי גאליציה הגדלים, מתפתחים והוזים על חיי־אהבה בהיותם שרויים בעיירותיהם, ועם בואם לארץ הריהם ממשיכים לטוות את חוט־חייהם מתוך נהיה לאושר, התמכרות לחזון־לבם ולעולם של יופי – נוחלים כישלון על כישלון ויוצאים ממערכת הקיום שבורים ורצוצים, אם כי זעיר־פה זעיר־שם יש ויהיו כמו מוכים סנוורים מיפי העולם ואורו, נלכדים בחבלי מקסם־השוא שבו, שיכורים לפרקים וכמו אחוזי טירוף, רווי כולו נועם וחדוה למגע אשה – אותם טיפוסים, שרויים בתוגה, מפרפרים ומתפתלים ביסוריהם, ועם זה הם עדיני נפש כל כך, עד אשר כל משב־רוח ירעיד את נימי נשמתם, יזעזעם ויהפכם ליצור ער ופיוטי, הרגיש למחזות טבע, מאזין בדבקות לרחשי־לב, קולט וסופג אל קרבו את הווית העולם וחש לפרקים גם ברגעי האושר המעטים שבו – אותם הטיפוסים מלבו חוצבו.
מכאן אותה רעננות מיוחדת, הנסוכה על כל אשר יצר ד. קמחי. הוא הנהו בבחינת כינור, שכל מיתריו דרוכים לחויות אדם ומחזות יקום. רווי רטט פנימי, וכל הנפשות שביצירותיו הרבות, אפיים טבוע בחותם חיות, הזיה ולחלוחית, שמהלכות רוח של שירה בינות דפי יצירותיו.
הוא שרוי בעולם שכולו רומאנטיקה; אם כי הרקע לרומאניו הם גאליציה, ארץ מוצאו ומקור השראתו בילדותו, וירושלים של ימינו שכל כך הרבה להחיות את אוירה, נופה, ואנשיה, הנה בתוך תוכו אין הוא רואה את עולמו של הקדוש־ברוך־הוא אלא באספקלריה של הוזה משורר ובעל דמיון.
אין הוא שייך לסופרים הריאליסטיים של ספרותנו. בינו לבין העולם המקיף אותו קיימת מחיצה. אין הוא רואה את המציאות כמות שהיא. מדי יסתכל בחיי דורו תתכסה עינו ערפל דק. ענינים ואנשים לובשים בעיניו דמות מעורפלת. ההווי כאילו מעולף מסתורין וחידה. מושגים ויצורים אינם בעלי תבנית מסוימת. הם כאילו מטשטשים מאליהם, והקורא הנגרר אחרי חוויות הגיבורים, לבטיהם והזיותיהם, אינו רואה אותם ראייה ממשית. האוירה האופפת אותם חדורה צער, יגון, ולפרקים גם חדווה – למראה אשה, לרשרוש שמלתה או לרתת בשרה, – והיא משתלטת על הקורא ומביאה אותו לידי צלילה לתוך חוויות הנפשות הפועלות, התיסרות ביסוריהן ושמחה בשמחתן.
אין בו כל יסוד של פלאסטיקה. הוא כולו אומר שירה, אף גיבוריו אומרים שירה. הוא כולו השתפכות־נפש, אף הם, נפשם מתעטפת עליהם ועוברת לעתים על גדותיה. לפיכך אין ביכולתו לעצב דמויות בולטות וקבועות. שכן הן בבחינת שפחות להלך־רוח המשתלט עליהן שלטון בלי מצרים ודוחף אותן לכך שתהיינה חולמות והוזות, הולכות שבי אחרי דמיונות ושרויות בעולם של אושר, בשעה שאין הן נתקלות במכשולי החיים. אף ברומאנים כמו “מעברות”, “על שבעה ימים” ו“אמש”, אין עולה בידו להשתחרר מאותה תכונה רומאנטית, נעימה פיוטית ומאותו ניגון עצוב, המהלכים בין עמודיהם.
אין הוא יכול להחיות יצורים, שיהיו חיים את חייהם העצמיים, חייהם האוביקטיביים. דוגמת הגיבורים הנפלאים, השופעים חיים כבירים, ברומאנים של באלזאק – “סיצר בירוטו”, “אז’ני גרנדה” “בן הדוד פונס”; אותם גיבורים מתחילים, עם ראשית הופעתם, להתפתח התפתחות עצמית ללא כל תלות ביוצר, וגידולם – חותם חיים מקוריים טבוע בכל הווייתם, בכל התארעות קיומם, בכל ארחם ורבעם. שכן הוא שייך לסוג היוצרים, שאינם זקוקים להקמת קומה על גבי קומה לשם בנין יצירותיהם. הוא כולו רטט. דרכו להשיח את אשר עם לבו. מנדלי אינו משמש לו מורה־דרך ביצירתו, אף לא, מבין החדשים, שופמן, ברנר. אם גם הרבה למד מן האחרון בדרך עבודתו וביחסו לחיים. אין הוא אדריכל; אין הוא ריאליסטן. הוא קודם כל מספר־משורר החש בהכרח להתוודות; העלילה של סיפוריו איננה מעסיקה אותו; אין לו גם פנאי להתמכר לפיתוחה ההדרגתי והאמנותי. רב לו, אם ישיר את שירתו הוא, שירת נפשו. בלשונו המיוחדת, המקורית, רווית־החן ורבת הגונים הדקיקים, יפרוט על נימי נפשו ויסגל את סגנונו לכל קיפוליה, תנועותיה ורגשותיה. קנוט האמסון הוא מורהו, אם בכלל אותו סוג המספרים והמשוררים בעלי הווידוי, יש ביכולתם, לפי עצם מהותם, להיות תלמידים… שהרי בכל הווייתם הם בעלי רטט, שכל מגע קל יש בו כדי לעוררם ולזעזעם, להביא התרוננות בנפשם.
לפיכך אין תימה, אם היצירה האחת, שנשתפכה מלבו בדרך של ווידוי אדם עברי, המתיסר ומרטט בתחושת צערו וסבל הסובבים אותו: “ספר הכליונות”, הוא עד היום היצירה השלמה ביותר שעלתה לו לד. קמחי. יצירה זו בספרותנו היא מעין “וורטר” בספרות גרמניה, ובמדה ידועה מעין “רנה” לשאטובריאן. כי באותו ווידוי, שיש בו משום שוועת אנוש סובל, מפרפרת נשמה רוויית עינויים, עינויי אהבה וסבל, ועינויי יחיד, שניחן בכשרון של משורר…
ד. קמחי נמנה על תלמידיו של ברנר. ממנו למד להתיחס בכנות לאשר יכתוב. ואילו דרך ראייתו אינה מזכירה אף במשהו את דרך ראייתו המעמיקה והנוקבת של יוצר “שכול וכשלון”. אין הוא להוט אחרי תיאור אותה מציאות ממשית שהיתה נחלת היוצרים הריאליסטיים ברוסיה ובצרפת והמראה את האנושות דרך אספקלריה שחורה ופסימית. עם זאת אין ד. קמחי רואה את החיים ראייה ורודה. שעל כן אישיותו שקוייה צער של דורנו, צער חיינו, חיי אנשים המתלבטים ומתחבטים קשות בהוויות העולם הגדול ובהוויות עולמנו היהודי, וכל גיבורי סיפוריו, אם גם משתעשעים הם, הריהם עצובים בתוך־תוכם, ורע להם ומר להם עלי אדמות. הם עברו מן הגולה לארץ, ואם גם צמחו להם כנפים כאן, והציונות שמשה להם מקור עידוד לשאיפות ולפעולות, הרי אף־על־פי־כן לא שבעו נחת ולא מצאו מנוחה לנפשם.
מבחינה זו יש רשות לחשבו כתלמידו של ברנר, שהרבה כל כך להתענין בעבודתו. קמחי היה כן ונאמן כברנר בתיאור גיבוריו וסביבתם. ללא כחל וללא שרק, ללא רתיעה וללא חשש מפני האמת שבאמנות. על כן מרובים כל כך הגיבורים החולניים בכל רומאניו – ביחוד ברומאנים; כי ברוב הנובילות נושבת רוח בריאה יותר. הוא כן עם עצמו ואינו חושש מפני תוצאות מרות בחיי האנשים, לאחר שניטלה מהם האפשרות להתקיים קיום רגיל… הכנות היתה נר לרגליו בכל יצירותיו. לצדה של השתפכות־נפש שקויה שירת אנוש, מקננים בלבו גם מרה שחורה, יגון ואפילו יאוש…
אותה כנות ליוותה את קמחי גם ב“מסות הקטנות”, שפיזר ביד נדיבה במשך שנים רבות, בכל העתונות בארץ – מסות על החיים ועל הספרות, על אישים וספרים, שאספן ופרסמן לפני שנתיים. מסות אלו אינן מתכוונות למצות את הדברים. הן נכתבו ביד קלה ויש בהן בעיקר משום תגובת אמן והוגה על המתרחש סביבו. מסות, שנכתבו לכתחילה לשעתן, ואף־על־פי־כן לא ניטל מהן טעמן עד היום. שכן, אף הן שופעות הערות על חזיונות ציבוריים, על התקלות הכרוכות בהם, ועל מעלותיהם, כשם שפה ושם הוא בא בפולמוס עם סופרים, שאינם נראים לו כנים במדה הדרושה, אזי משנס הוא, הוא האסתיט יפה הנפש, את מתניו ומסתער עליהם ומתגלה כפולמסן. יש שרשימות אלה לובשות רוח של שירה, בשעה שלבו הולך שבי אחרי אישים כאוסישקין וסופרים כטשרניחובסקי, עגנון וברקוביץ. כי אין כקמחי למסירות נפש ולכנות, בשעה שהוא בא במגע עם סופרים־יוצרים, ביחוד סופרים יוצרים עבריים, אשר יצירותיהם מעוררות את לבו ופותחות אותו לרוח שירה… אזי דומה אין גבול לאשרו. שכן שותף הוא ליצירה העברית, שכל רחשי לשונה המלבבת והיקרה לו מכל יקר – יש בהם תמיד כדי לרעננו…
משום כך הרבה כל כך להכניס מיפיה של יפת לאהלי שם והריק ספרים רבי ערך מכלים לועזיים לכלי עברי. וידו עוד נטויה – כה לחי!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.