א. ראובני הוא אחד הסופרים והוגי הדעות המקוריים בין בעלי הכשרון בספרותנו. הוא אחד המעטים, שכוח לו להתעמק במתרחש בחיינו. יצירתו כבדת משקל היא, חדורה אטמוספרה חיה והגיונית בהירה ויכולת הבעה עצמית לה.
אופי של “גוי” לו. אין בו אותה מרירות וצער יהודי המציינים את מספרינו ומשוררינו, שכן דרך חייו וחינוכו מייחדים אותו מהם.
דרכי יצירתו הסיפורית־אפית ביסודה, מפיקות שלוות־רוח מוזרה ונעימה כאחת, המעידה על שיווי־משקל פיסי ורוחני בלתי מצוי בספרותנו. מכאן ההרגשה כאילו הוא “יוצא דופן”. כי עולמו הפנימי – עולם זר הוא להלך הרוח של יוצאי גיטו. אין בו רעיונות של פילפול וחריפות־שכל וסילסולי־לשון ומליצה זרים לרוחו.
שכן הלך־רוחו ישר, בלתי מסובך במשא העבר ובלתי־תלוי בדעות ובמנהגים המקובלים בחברה. דומה כאילו עומד ראובני מחוץ לעולם הרעיונות וההרגשות, שבו חי והוגה הקורא והסופר העברי. מכאן העזתו וחרותו הרוחנית האמנותית המציינות אותו. אם תראה, לפעמים, לשונו העברית קשה וכאילו בלתי ממוזגת, הרי יצופו בה לעתים צירופים חדשים או גוונים מיוחדים לביטויים ולמלים בודדות, ודומה כי רק בשנים האחרונות החל ראובני לתת, קמעה קמעה, ואולי שלא מדעת, ניב עברי ליצירותיו – לתת במקצת את ראשו בעול המסורת ובעיקר בעול הלשון. אך בעצם לא שונתה דרך יצירתו בהרבה מאז נכנס להיכל הספרות העברית. הוא נעשה אזרח בה לאחר שכבר גמלו אישיותו השכלית ואפיו ומזגו האמנותיים. הופעתו בינינו בבגרותו, כשחנוכו היסודי שוב אינו בן תמורה – משוה טעם מיוחד, טעם של זרות בספרותנו. ראובני בא תחילה אל הספרות היהודית ורק אחר־כך אל הספרות העברית, לאחר שכבר ספג נסיונות חיים בשנות בחרותו: גלות סיביריה ועבודה בבתי חרושת בארצות הברית. חניך הספרות הרוסית והלך רוחה התרבותי, הושפע ראובני בראשית צעדיו השפעה ניכרת גם מסופרי צרפת ואנגליה הריאליסטיים. בסיפוריו הורגש משהו מוזר ובלתי יהודי – ברצינות האיטית, בשלווה האפית שבטון גיבוריו. דומה, כי בניגוד לרוב מספרינו יתנהל ראובני בעצלתיים ובמתינות, כאדם שיש לו שהות. לשם תיאור נוף או טיפוס אין הוא רואה צורך לקמט את מצחו – קמטי בן־עם זקונים עיף, יגע ומלא עצבנות. דבריו נאמרים בנחת, בתכלית הפשטות, ללא קפיצות וללא הפתעות מזעזעות.
נדודיו בארצות שונות מעשירות את יצירתו. מסיפור ער ורענן “החלוץ” שמאורעותיו חלו בסיביר הוא עובר לסיפור על חיי חולי־רוח ב“בית־המרפא” בארצות הברית. סגולת התפשטותו זו במקום מעשירה את יצירותיו ונותנת בהן טעם מיוחד, המגדיל את היקף עולמם של גיבוריו ואת אפקו של הקורא.
משיכת מכחול רחבה זו, בתיאוריו האפיים או הריאליסטיים – מקורה לא רק בקווי אישיותו השלוים של אמן פסיכולוג, כי אם בזכות שנתגלגלה לידו, לראות, בעינו הבהירה והחודרת לפני ולפנים של הווי הפרט והציבור את עולם־יה על אורחות החיים המגוונים וצבע הנוף והשמים השונים שבו – ולהיות מושפע ממנו עד כדי מזיגה אינטימית־פנתיאיסטית עם רוחו וחיות יצוריו. בקנותו לו זכות אזרח בספרות העברית הביא עמו אידיאות, מושגים ותמונות מן החוץ שנעשו חלק אורגני מהויתו האישית. בעמל רב התגבר על חנוכו ועל החומר ממנו קורץ ונצח את עצמו.
כיום, נוסף על תכונותיו “הגוייות” – יוכר גם העברי שבו – בפרט קו זה שמתחת לסף־ההכרה, המוצא את ביטויו בטון הסוביקטיבי הסארקאסטי שבהרצאת דבריו בנובילה הקטנה, שכינה בשם: “איך נשתנה מזלו של הקפטן לזלי והור…” ולא יפלא יחסו של ברנר אל ראובני. הוא חש כוח־משיכה מיוחד אל סופר זה והרבה לעקוב אחרי יצירתו ודרך חייו. לא אחת שוחח עמי והטעים בהתפעלות את רוח הבריאות ושיווי המשקל הרוחני שהרגיש וידע להעריך בספורי ראובני.
הוא רתם את עצמו לתרגומי סיפוריו והרקתם מכלי אל כלי. את ספורו האמנותי, ריאלי־אֶפי, “על יד הקיר” תירגם לעברית. פרק זה מחיי השומרים העברים, שהוא פרק בתולדות הישוב אשר מאורעותיו הנועזים ומלאי הרומאנטיקה העברית הולכים ונשכחים מלבנו. נסיון ראשון ונאמן זה, שנעשה בגבורה ובפשטות, כיאות לבנים המכים שורש באדמת מולדתם – קרם עור ובשר בסיפורו הריאליסטי, החי והאֶפי כאחד, “על יד הקיר”. וחושבני כי עדיין נובילה זו היא אחת, ואולי היחידה, בפרוזה שלנו המתארת את החיים החדשים ההולכים ונוצרים בארץ ישראל העברית.
בסיפור זה נתבלטה נטייתו היסודית של ראובני המספר, להסתכל בחיי הפרט והציבור. ראובני נוטל את החומר מן הסביבה בה הוא חי ומתאר את הטיפוסים המהלכים סביבו. המציאות משמשת ראי להתבוננותו המעמיקה והמרחיקה ראות, ממנה ישאב את כוח יצירתו. הוא קשור בתיאורם הנאמן של גיבוריו עד כדי כך, שרבים מאשימים אותו בהעדר דמיון ובדרך יצירה מדויקת־פוטוגראפית.
לשבחו של ראובני יאמר, כי בניגוד לבורלא, סופר ריאליסטן ויוצר מחונן ההולך זה שנים אחדות ומחיה, בכוח אפי כביר, את היהדות המזרחית בארצנו, אינו מסתפק ביצירותיו האחרונות בהושטת־יד בלבד לשם השגת חומר לנושאיו, אלא טרוח יטרח להלביש א תיאוריו וסיפוריו כסות דמיונית־אמנותית. ב“שמות” ובסיפוריו הקטנים החדשים השתחרר ראובני מדרכו הקודמת בה העתיק תמונות, אנשים וקיבוצי אנשים מן המציאות, אשר הביאה בעקבותיה לחוסר פרספקטיבה שפגמה בשלמות יצירותיו. (דומה כאילו סורס במתכוין אפיין של הנפשות ואופק הסביבה כאילו צומצם אף הוא משום כך, מדעת). קו זה, המוחש בעיקר ב“בראשית־המבוכה” וב“האניות האחרונות” דוחה ומקלקל את השורה, (כי ראובני סופר ריאליסטן הוא ביסודו ומצווה על תיאור אוביקטיבי של האנשים בסיפוריו). ראובני חזר אל תכונתו השלווה־אפית ראשונית והוא מגלה ברוב סיפוריו האחרונים את כח הסתכלותו המעמיק והשקט כאחד. סיפור מרוכז בתכנו ובצורתו “כחום היום” הוא מבחינה זו דוגמה קלאסית ליכולתו האמנותית בכתיבת נובילות, שבהן מתגלה כוח ראייתו החד. כאלה הם גם “אחרית אונו” ו“מדור לדור”. בהלך רוח זה, דומה, צפון סוד כשרונו להשיג את החולף והשוטף ולהלבישו צורה אמנותית קבועה ומגובשת. כל אשר תואר מחיי ארץ־ישראל וכל הנעשה ומתרחש סביבו – אנשים, נוף, הוי־חברה – מקורם ביכולתו ההסתכלותית העמוקה ובכוח הבעתו הבהיר, המגוון והמדויק. ואולם ראובני לא מצא סיפוק בכתיבת סיפורים בלבד.
כלום ירגיש האמן האמיתי, המחונן בכשרון ראיה והבעה, מחסור בחומר בכל מקום שהוא ובכל חברה שהוא חי בה? ביחוד כאן בארץ־ישראל המגוונת בנוף, במזג אויר של יהודה, שומרון וגליל, המיושבת עדות רבות מכל חלקי תבל, המביאות אתן מנהגי דורות וקיפולי נשמה מיוחדים ומקוריים והרוויה אטמוספירה היסטורית ואידיאלית, דתית ולאומית כאחת.
עם בואו לארץ התיצב ראובני על הדרך הנכונה והבריאה של תיאור חיי הארץ על צורותיה השונות. הוא לא הקדיש את כוחו לתיאור חיי העירה כדרך רבים מסופרינו. שלושת הרומאנים: “בראשית המבוכה”, “האניות האחרונות” ו“שמות”, שבהם נסה ראובני ליתן ציור אמנותי רחב־אופק מחיי הישוב, ובפרט מחיי ירושלים בשנות מלחמת העולם הראשונה – אינם בלתי אם נסיון חלקי וחשוב לגבש בסיפורים גדולים מאורעות וחויות של תקופה, מלאת זעזועים, שגרמה לרגלי הסבל וההפתעות שציינוה, לשינוי ההוי המסורתי ולחילופין באפיים של בני־אדם רעבים ללחם… ברומאנים אלה ניתן ביטוי לשאיפת הסופר להשתרע על פני ספרים רבי־כמות, למען תהא לו שהות לתת דרור לדמיונו ולמכחולו לצייר על יריעה רחבה את האפופיאה העצובה של ישוב, ההולך ומתנוון מרוע גזרות, הבאות עליו יום־יום ומדכאות אותו עד עפר. מעוף של אמן יציין את ראובני בסיפוריו אלה.
ב“שמות” התרומם ראובני לפרקים לגובה מיוחד. מות הזקן, או מות הנגר, המשמש חייל בצבא התורכי, תמונות המדבר מזעזעות בעצמת תיאורם המעמיק. אף ב“שמות” יש עודף פרטים בתיאורי הטיפוסים החיים כל כך וביחוד בתיאורי הנוף – דבר המכביד על קריאת הסיפור והמשרה על הקורא כובד ראש ומונוטוניות, עד כי לפרקים מתחילות תמונות ירושלים וסביבותיה היפות כשהן לעצמן, – לייגע. הסתכלותו בנעשה סביבו, בעיקר בשני הרומאנים: “בראשית המבוכה” וב“האניות האחרונות” צרה מדי וקשורה יתר על המדה אל המעשה שנעשה, עד אשר ידמה, כאילו חסר הוא אותה הפרספקטיבה הדרושה לכל מספר גדול. זהו, אם אפשר לאמר כן: החסרון שבמעלתו – מעלת אמן מסתכל מקורי, שבה חונן א. ראובני. כשרונו מפליא בכיוון הערותיו הקולעות אל המטרה, בכנות ציוריו הרחבים והעמוקים, אשר בהצטרפם אל כוח הבעתו המדויק, נותן עצמה מיוחדת לאפיו העצמי. ראובני אינו מספר־אמן בלבד, יצירתו רוויה דעת חיי אדם. הוא הוגה דעות ועל כן יש שבשעותיו הפנויות יתן חופש להירהוריו על ההוי החברתי הפוליטי; על עולם האידיאות ועל ספרות העולם. באותן שעות יופיע בדמות סופר בעל מחשבה עצמית בהירה, השוקל עובדות והנחות במאזני־דעת והמרחיק מעליו כל רעיון מעורפל או מיסטי. בהיותו מחונן בכוח אנליטי, ינתח את שרשרת הענינים וההלכות חוליה חוליה עד הביאו אותה אל הפשר המבוקש. אין הוא נגרר אחרי רעיונות מלאי אילוסיות, אם גם חדורים רוח שירה. אין הוא לירי ואין הוא נוהג להשתפך בסיפוריו ולא כל שכן במאמריו. ומכאן קו זה של אפיות המציין את רוב שיריו, אשר פירסם בשעתו ביהודית. ומכאן לשונו זו הבהירה והמרוכזת, המדויקת וכבדת המשקל ההולמת את דרך מחשבתו והרצאתו. אין הוא רק סופר־מספר, הוא גם הוגה־דעות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.