י. אדר, תש"א. ד. בן־גוריון חזר מלונדון, שעשה בה ארבעה חדשים (מחוץ לשלושת החדשים שעשה לאחר מכן בארצות הברית) בימים הקשים ביותר לעיר זו, בשעה שהופצצה ללא רחמים, ובלא שתהא מוכנה כלל לקראת ההתקפות האכזריות הללו מן האויר. הלך רוחם האמיץ וכוח הסבל של בני לונדון עוררו את התלהבותו, שהוא מביע אותה עתה בפתוס המיוחד לו בנאומיו. הוא מתפעל ועומד מוקסם מעצמתם המוסרית של הבריטים, שראה אותם ביסוריהם, בקור־רוחם ובכושר לבם לעמוד בנסיון המר והממית של הפצצות הטיבטונים, והוא שר שיר המנון לאופי הבריטי ולגדלות נפשו. התעודדותם האיתנה, עבודת ההגנה, חיזוק הייצור התעשייתי המלחמתי, ליכודן של כל שדרות האומה, של כל הגילים, הכרת האחריות לגורל הקיסרות והאנושות, שחדורים בה כל תושבי אנגליה, אמונתם בנצחון והרגשתם שאין מנוס מן הפורענות אלא מתוך משנה מאמץ להתחסן ולהסתער עד כדי השמדת האויב – כל אלה מדובבים את לבו ומסעירים את רוחו, וב. ג. נותן מבע נרגש, מזעזע ונלהב, לאהדתו־הערצתו לבריטניה. עובר בכל חלקי הארץ, נואם ומרצה כמנהגו, לעתים שתי שעות רצופות, ומשווע ממש את עמדתו זו הרוויה כולה רגישות מיוחדת, התפרצות איתנה וכוח דיבור ריתורי עז.
ואנו עומדים משוכנעים. עם זאת דומה כי רבים מבין המנהיגים והעסקנים ואפילו מבין בני מפלגתו וחבריו, נפגעים ברוב פקחותם ופכחותם מהתלהבותו, שלדעתם יש בה משום הטעמה מופרזת. קרי מזג הם, אנשי מציאות שיודעים לשקול ולטרות דבריהם גם בימי חרום, ובלבם כמו לועגים הם לנעימת הנבואה הלזו, שמשהו משל דון קישוטיות מלוותה, לדעתם, דעת בריות נבונים ובעלי הגיון.
מבחינה יהודית עומד הוא ודורש “מתיחות ציונית”, התכוננות לשעה הגדולה, שעת ההכרעה, שדורשת התאמצות מקסימאלית, ליכוד האומה כולה והסתערות נועזה. אופטימי שב מחוץ לארץ. אם גם יתכן, שארץ ישראל תהא נתונה ח"ו במצב של סכנה, הריהו דורש יצירת יחידות צבאיות עבריות, הפיכת כל המשטר הכלכלי החברותי בארץ ישראל למשטר שיהא מתאים למצב מלחמה.
אומרים שגם הדרישות הללו נתקלו בהתנגדות רבה מצד חבריו, הסבורים כי מבחינה מעשית אין התלהבותו מוצדקת. שכן הידיעות המדויקות שמסר לאחר שנשאל על ידי חברי הועד הפועל בכיוון מעשי לא השביעו רצונם ורבים מחבריו לא שוכנעו על ידו.
אבל הוא ממשיך לדבר בכל מקום בכיוון זה, ואף במועצת מפלגתו דיבר דיבורים ברורים וקולעים באותו ענין ולעג לאותן הברושורות שלפיהן צריכה היתה עתה להתלקח מלחמה בין אנגליה וגרמניה מזה ורוסיה מזה… אפיקורוס ממש!
וכך חזר הוא ממסעו בחוץ לארץ בימים אלה כשהוא ציוני – ציוני שבעיני מפלגתו, מעמד הפועלים אינו אלא מכשיר ואם אמנם מכשיר עיקרי – לביצוע תכניתו הלאומית, דוגמת רוב המיניסטרים הסוציאליסטים – והקומוניסטים! – בעולם בדורנו. והוא מזועזע כולו ואחוז, כפי שאמר עליו חברו ב. כצנלסון לידידיו, פתוס ממלכתי ציוני.
והנה קראתי עתה את הספר הנפלא, שכתב ז’בוטינסקי לפני מותו בשם “חזית המלחמה של היהודים” – ספר נהדר בכשרון מחברו וכוח ניתוחו וברוח ההרצלית ההולמת את תקופתנו, בתיאור מצב עמנו בעולם ויחס המעצמות אלינו, ותכניתו הנשגבה והנועזה לפתרון השאלה היהודית (הצעת החזקה בארץ ומצבם של הערבים לפי חוקה זו הפתיעתנו ואף עוררה בי ספקנות בליברליותה היתרה); קראתי את הספר, שמבחינה ספרותית יצירת מופת היא, משכנע בפשטותו ונאמנותו ובתכנו המובן מאליו – ואין ספק בלבי כי בן־גוריון שבוודאי קראהו הושפע ממנו; כי רוחו הושראה ממנו והוא אומר למלא תפקיד זה שעליו חזר וחלם כל ימיו ז’בוטינסקי… מוזר! מכל מקום בעיני הוא, ר"ל בן־גוריון, משכמו ומעלה גבוה מכל חבריו, והתלהבותו יקרה לי ומשכנעת. והטענות שאין פוסקים להשמיען על רוח האימפרסיונית שבו, אינן עושות עלי רושם. יותר משהוא עסקן, איש מדינה, הוא איש המצפון הציוני, איש החזון, נואם, סופר והוגה. מכאן ניבו הנמלץ, הנשגב והמעורר נימי־חרדה בלבבות.
בנאומו בכנוס ההסתדרות בשנת 1941 רשמתי לי את הפתגם הזה: “אנחנו, ילדי אסונות וקטסטרופות, מגוייסים היינו תמיד; קראנו לזה בשם חלוציות”. “בן־גוריון אחוז שלהבת יה”, אומרים עליו ידידיו־חבריו, המבינים לרוחו הסוערת והחותרת לגדולות. דומה, כי אין תחושתו העזה, העברית, הנבואית, עוזבתו לעולמים. בכל המתרחש עתה בעולם צפון סוד הצלחת מפעל־תחיתנו, העשוי, בתוקף המציאות המהפכנית הבין־לאומית, ללבוש צורה ממלכתית…
-
דפים מתוך יומן ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.