א    🔗

הישוב נתרגש התרגשות־אמת לשמע הידיעה על מותו של באֵרי (כפי שקראהו אביו) כצנלסון. הישוב כולו, על שכבותיו, מעמדותיו ועדותיו השונים. האבל שנשתרר בלבבות משותף לכל בני ארצנו. הכול מרגישים ויודעים, כי עם פטירתו של המנוח, חלפה עברה תקופה ציונית, תקופת הציונות המתגשמת והחלוציות היוצרת בכל שטחי התחיה העברית.

ברל כצנלסון צמח מתוך מחנה החלוצים ונמנה עם צבא מגשימיו. הוא צמח ועלה מתוך אדמת הבונים ומחיי הארץ כאילן נאה, עמוק השרשים ורב הענפים, שאם ראשית פריחתו החלה עוד בחוץ־לארץ, בתוך סביבה וספירה יהודיות חמות ומסורתיות, הנה למלוא פריחתו, הגיע רק עם בואו לארץ, למקום הויתו הטבעית, בו מצאה אישיותו את הקרקע הדרושה להתפתחותה.

שכן אין להבין לרוחה של ההתישבות העובדת ולהפתחותה, אם דולגים על פרשת חייו – פרשה של שלושים ושבע שנה – של ברל כצנלסון. הוא היה, כדברי חברו בן־גוריון, אחד מ“מעצביה וממתכניה”. הוא דאג לעצמאותה, חרד לדרכה החברותית ושם את לבו לשכלולה החקלאי־המקצועי. כי בתוך־תוכו קיננה מראשית התיצבותו בדרך ההגשמה הציונית ההכרה העמוקה, שאין מקום לגאולה לאומית אלא באמצעות גאולתו של היחיד בישראל, ואין מקום לגאולתו הסוציאליסטית אלא באמצעות גאולתו היהודית. “דרך העבודה ושחרור האישיות והרצון האישי” היא דרך גאולתו ההכרחית של בן־עמנו, וכל נסיון להכניסו בעול של תורות קפואות, דוגמות מתות – סופו להרחיקו ממטרתו העילאית: “שחרור האישיות” היהודית.

הכרתיו לפני כשלושים שנה בעודו עובד כפועל חקלאי בגליל ומשתתף כעובד וכעסקן בהסתדרות החקלאית הקטנה שבגליל. כבר אז היה לבו נתון ליצירת הטיפוס של החקלאי העברי, העצמאי, ולעיצוב אפיו. שתי מפלגות היו קיימות אז: “פועלי ציון”, מפלגת סוציאליסטים, ברובה מארכסיסטית, ו“הפועל הצעיר”, שחרתה על דגלה את העקרונות של עבודה עברית, כיבוש העבודה ללא כל זיקה לתנועת־העובדים בעולם ומתוך התנגדות לסוציאליזם. ברל כצנלסון, כטבנקין מסיעה ב', רמז ויבניאלי, לא נספח למפלגות האלה, הם היוו חטיבה מיוחדת, שהתגנדרה באי־מפלגתיות. עוד בשנת תרע“ט כתב ברל כצנלסון לא בלי לעג־מה: “כן, בחבלי המפלגה רוצים אצלנו – ולא רק אצלנו – להחליף את חבלי היצירה, ובכוח שלטונה – את כוחות הנפש הנסתרים, את הכשרונות והרצונות האישיים”. ר”ל שוב אותה המגמה האחת והחשובה, “הרצון האישי, שחרור האישיות”, דרך העבודה הגואלת, עליהן הרביתי לשמוע בימים ההם מפי ברל וחבריו ושמנעה את הצטרפותם למפלגות.

באותו הלך־נפש, שייחדם משאר חבריהם, דומה, צפון סוד אישיותו של ברל כצנלסון: הוא לא מצא לו מקום במפלגת “הפועל הצעיר”, שהיתה מפלגת עובדים צעירים, ציונים, שלא ראו לפניהם אלא תפקיד אחד: לעבוד כפועלים ולהחיות שממות ארצם ולא מצאו ענין בשותפות עם פועלי העולם. הם היו קודם לכול חלוצים עברים בארצם ולא שעו לנעשה מחוצה להם. ומכאן אותה דבקות מיוחדת, בה חוננה אותה תנועה, שהקימה ובנתה את דגניה אם הקבוצות והיתה מיוצריה ובנאיה הראשונים של ספרות העבודה בארץ.

אך ברל כצנלסון לא שבע נחת גם ממפלגת “פועלי־ציון”, שתורתה המארכסיסתית הקופאת על שמריה לא התאימה לא לתנאי־עמנו בגולה ולא לצרכי התחיה בארץ. שכן היה איש הלב ולא איש הדוגמה; איש־המחשבה החפשית, ולא איש האדוק אדיקות שתפנית. הוא האמין יותר בתסיסתו החיה של האדם, בחבלי היצירה של העובד מאשר בנוסחאות המתות של הסוציאליזם המדעי. “שעה אחת של עבודה יפה שקולה בעיני כנגד כל “המלחמות והנצחונות”, ואיבוד הכוח לבטלה ובלבול הרוח הבאים בעקב כל הויכוחים מעין זה, שומר נפשו ירחק מהם”. ואע"פ שמצא נקודות־שיתוף עם “פועלי ציון” (שכן חש עצמו שותף לתנועת העבודה אצל היהודים ואצל הגויים), לא עמד בו הכח להמנות על מפלגה זו.

כי ברל כצנלסון ינק את כל הויתו היהודית והאנושית ממקורות הסוציאליזם האוטופי וממקורות אנשי המחשבה הרוסית, גאוני הספרות הרוסית, מבקשי אלוהים ושואפי הצדק עלי אדמות. הסוציאליזם של ברל כצנלסון היה, כסוציאליזם של רבו נחמן סירקין, איש האמונה העמוקה, שמת כיהודי נאמן, סוציאליזם יהודי, שמקורו היא נבואת ישראל. ומה אפייניים הם מבחינה זו הדברים המובאים ב“הפועל הצעיר” אחרי מותו שהשמיעם למראה האסון המתרגש ובא על ראש עמנו בדור זה: “אחריות מיוחדת נתונה עכשיו על הקבוץ היהודי בארץ ישראל, הואיל והוא היחידי היכול לקיים את המסורת היהודית כהלכתה, לאחר שהיהדות העסיסית נשמרת. אולי נדחה את האפיקורסות שלנו עוד לדור אחד, אם היא טובה כל כך, יגשימנה הדור הבא, מה החפזון?” במשפטים אלה באה לידי ביטוי נטית־נפשו היהודית העמוקה של המנוח, שאגב היתה ידועה לכל שבא עמו במגע כלשהו. יש בהם כדי להגיה אור מיוחד על אישיותו אצילת הרוח, הפשוטה, הכנה והלבבית.

ב    🔗

קראתי באחת מרשימות “דבר” את המלים הסטריאוטיפיות הבאות: “שר וגדול נפל בישראל”. דומה, כי אין בעולם תואר, שיהא הולם פחות את אישיותו של המנוח כתואר: “שר וגדול”. בכל הויתו היה ההיפך מ“שר וגדול”, וחברו שכתב את המשפט הזה נתפס ביום צער ואבל למימרה השגורה, ולא נתן מבע נאמן לעצב רוחם של בני תנועתו באותו יום מר ונמהר.

מה שייחד את ברל כצנלסון משאר המנהיגים היו פשטותו הפלאית, רגישותו העממית, חברותו ורעותו לגדולים כלקטנים, למבוגרים כלנערים, לחשובים כלהדיוטות. כל ימיו ישב בתוך עמו; חי חיים פשוטים, לא תפס עמדות רשמיות, אף־על־פי שהיה ראוי לעמוד בראשן וחבריו היו ששים בוודאי להטיל עליו. הוא הסתפק בתפקיד של יועץ, של מנסח החלטות ותזכירים; מתנגדיו ויריביו ראו בו את “הפוליטיקאי”, שבידיו כל חוטי תנועתו: חבריו העריכו והוקירו את בינתו, את ראיתו החדה, את כשרון הבעתו השקול והמדוד, את פקחותו הרבה, את מתינותו־זהירותו ואת כוח־החלטתו בענינים העומדים ברומו של עולם. האמת היא, כי בשנים האחרונות זכתה הציונות למדריך מדיני, שהכול שמו לב לעצותיו, ותנועת־העבודה נהנתה מהצעותיו ותכניותיו שבאו לידי ביטוי בשורת מפעלים בעלי ערך רב בשדה הכלכלה, החברה והתרבות. שהרי אין מוסד פועלים, החל ב“המשביר” וגמור בגולת־התפארת של העובדים, ב“עם עובד”, שהמנוח לא נמנה עם יוזמיו ועם מגשימיו.

הוא לא היה “שר וגדול”. ובזה היה צפון סוד אישיותו הנלבבת. הוא היה חבר־יועץ, מעין מנטור לתנועה, אליה היה שייך כליחידיה, שהיו זקוקים להדרכתו. הוא לא היה “שר”, משום שלא היה כל מרחק בינו לבין המקיפים אותו, בינו לבין נושאי־המפעל הציוני, כאותו המרחק הקיים בין מנהיגים מן החוץ או אפילו בין מנהיגים בעלי עמדה רשמית ובעלי פאטוס לבין חבריהם וחסידיהם. שכן בכל מבנהו הנפשי היה איש השיחה, איש־ההשתפכות, הרע ולא איש ההנהגה הרשמית. מכל מה שנתפרסם עד עתה על המנוח קסמו לי דברי התיאור של אחד מתלמידיו ב“סמינאריון למדריכי־הנוער” שנתקיים בבית רוטנברג, והמספר, כי המנוח דבר בשבחה של “הישיבה”, בה אין “ראש הישיבה” משמיע את דבריו, והכול שם בנוי על עבודה עצמית של הבחורים הלומדים. שיטת הלימודים “בישיבה” נראתה לו כשיטה היעילה ביותר, כי שם באים בחורי “הישיבה” להתיעץ עם “ראש הישיבה” שמתעודתו להדריכם. בגילוי קו זה יש כדי להבליט את תכונותיו היהודיות המקוריות והמסרתיות, שצמחו ועלו ממעמקי־נפשו עם בואו בשנים וכדי להטעים את דרכו המיוחדת כסוציאליסט, שהיה כולו טבוע בחותם גזעו, גזע הנביאים, כאמור – דרך המושתתת על עקרונות של אמונה באדם באשר הוא אדם, בחרותו, בכוח־העפלתו ולא בדרך המוטלת על האדם מגבוה, בכוח המדינה ובאמצעי־כפיה.

זהו אותו הסוציאליזם שבא בעקבות רעיונות המהפכה הצרפתית ועיקרי הדימוקראטיה, הממוזג בחיי כל אומה ועברה – והלובש את צורתו הלאומית הנאמנה בתחית המונינו שהננו מצווים לחנכם לחיי־עבודה, חיי תרבות ועמידה גזעית ומדינית, גאה וחפשית.

ברל כצנלסון נמנה עם העסקנים, שכל מגמתם היתה “ללכת אל העם”, לחנכו, להרימו ולהכשירו למילוי תעודת דורנו: להגשים את תחיתנו הלאומית. אך אותה הגשמה – “אין לה שום אפשרות להתגשם בלי אותם האישים, אנשי הרצון, מבקשי הגדולות, מחפשי גאולה ומרחב לכוחותיהם המתפרצים, חושקי החיים ועובדיהם מתוך אהבה, בלי אותו החומר האנושי שאיננו מוצא לו מנוחה בדעות המתהלכות ובמצוות אנשים מלומדה”. לדידיה היתה הציונות אותה התנועה, שבכוחה לשנות את פני עמו, לחדש את ימיו, להקנות לו “חושים פוליטיים” ולהסכינו “לגוף פוליטי”, ושכבר יצרה את הישוב רב־המעללים, הממלא כבר במלחמה זו תפקיד, שאין לזלזל בו. אבל “אין לנו שום תקוה להגיע בארץ לעליה גדולה… ענין העליה יהיה תלוי כפעם בפעם בחשבונות הפוליטיים של הכוח הזר השולט בארץ”. והנה אם נפעל לא “בדעות המתהלכות ובמצוות אנשים מלומדה” – בשדה החברה כבשדה המדינה – יש תקוה לגאולה.

ברל כצנלסון היה כל ימיו שלם עם עצמו בכוון זה: הוא היה תמיד שרוי במרכז המעשה הציוני, המחשבה הציונית, והפך בעיני כל התנועה הלאומית לסמלו החי והנאמן של הרצון הציוני להגשמת רעיון התחיה בכל שטחיה. ומכאן אותה הרגשת הכאב והאבל, שעורר מותו בלב הישוב כולו; הכל חשו באבדה זו, שאין לה תמורה.