מבלי להרבות אמרים ופלפולים ארוכים המתיגעים למצוא את תוך הבקורת ותעודתה, אני מגדירה לעצמי לאמור:

הבקורת היא הערכה חפשית, אשר ביסודה שומָה אמת ספרותית (לא האמת, רק אמת), נקיה מכל תערובת של פניות צדדיות והלוקחת לעצמה שתי נקודות־מוצא, אשר השפעתן היא הדדית ומתמידה על היחס ועל חות־הדעת – את היוצר המסמן ובא ללמוד על היצירה ואת היצירה המסמנת ובאה ללמוד על היוצר.

לזה נוסיף תנאי מוקדם: הדחיפה לבקורת, מקורה הנפשי חייבים להיות האהבה וההתמכרות המחלטת לספרות הנידונה; והאהבה וההתמכרות חייבות להיות המצע המוסרי היחידי שלה, השאר יהא נובע מן הטעם המשופר, מן הכח האנאליטי, מן יכולת־ההבעה ומהרבה מדות אסתיטיות אחרות, שהן מהותה ונפשה של כל הופעה ספרותית.

הנה אמת־המדה, אשר בה אני בא למוד בהערותי האחדות את סדרי ודרכי הבקורת השולטים בספרותנו. ולא בי האשם אם משפטי יהיה לשבט ולא לחסד.

א. בִּקֹּרֶת־הָרֶשַׁע    🔗

בקורת זו מזוינת בחוד־עט התוסס והמפעפע בלי הרף רעל ומי־ראש. היא משוללת יכולת למצוא ביצירה אף קו־אור אחד. שבחיה הם זלזולים. ואין זאת הבקורת השלילית, השיטתית בשלילתה והפוסקת כהלכה, כי תעודתו של המבקר היא להטות את לבו ביותר אחרי צללי היצירה ולא אחרי אורותיה (בְּרוּנטיֶר). בקורת־הרשע מקורה לא בשיטה אך ברוע־לב. על־פי טבעה היא אנאליטית, אלא שיש בה רק מן הכִרסום ולא מן הנתוח. עם כל טקט ומוסר ספרותי לא תתחשב, יהיה אחרי מותו של סופר, כשהגולל לא נסתם עליו עוד, יהיה על הופעה ספרותית, אשר מצד מהותה ורגעי התהוותה אינה ראויה להפחתה ולהורדה – היא יודעת רק מלאכה אחת, להרבות דברים מרים בכל עת־מצוא. יושר לבה המדומה מגיע עד לציניזם גם. מבקרים אלה דומים אל הצרעה, שהטבע העניקה בכח מעקץ גדול ושהחסיר אותה את כח רדיית הדבש. עליהם אין גם לבוא בטענות. כה היא מדתם ואין לשנותה. הלוא אינם מתאמצים כל עקר להעלים על כונתם, הבאה לנקר, לזלזל, להחפיר. גלוי־לב זה אמנם מבאר במדה ידועה את ההופעה האנושית הזאת, אולם אין בכחו להצדיקה ולהמעיט את הרעה הכרוכה בעקבות בקורת זו. צרעות־ספרות אלה, אם גם נניח שהאמת המיוחדת להם מדברת מתוך לבם, אינם מסוגלים להקנות את האמת הזאת גם לזולתם. הם מעבירים שלא מדעת את נקודת הכובד של ההערכה אל ההתנפלות. אם מדברים רק רעות, אין איש נותן אמון בדברים. ופה פותחת שורה ארוכה של חפוש פניות, סבות גלויות ונסתרות, והדין הספרותי נהפך לסבך דבות והלוּך־רכיל, אשר דבר אין לו על עקרי הספרות ותביעותיה.

הצרעה בודאי שיש זכות־קיום לה. ראיה לדבר – היא קיימה. אך אוי לה לספרות, הטחה כַּוָרות לצרעותיה.

ב. הַמְלַהֲגִים    🔗

את הסוג הזה אין לקרב אל הקודם לו. נופל הוא ממנו בכשרון, בהבנה, בכחות־בטוי וגם ביושר לבב. אל המלהגים שולחים הסופרים המבוקרים מכתבים גלויים לעתים קרובות ומוכיחים אותם על פניהם, שלא קראו את הספר המנותח או שלא ירדו לסוף דעתו. כמה תמימים שולחי אגרות אלה. הם קראו; בטוח אני בזאת. וזה אינו מוסיף ואינו גורע. כי המוכרחים הם להבין את אשר קראו, או המחויבים הם באמת להתעמק בשעת קריאה? האנשים האלה יודעים על־פי־רוב גם מעט תולדות־הספרות והם זוכרים, כי גוֹטְיֶה היה הולך אל התיאטרון, ישן בשעת ההצגה הראשונה את שנתו המתוקה ואחר בא הביתה וכותב מאמר מיוסד, מפליא, מבריק על המחזה החדש. אפשר, אפוא, וגם מותר לכתוב בקורת מבלי לקרוא את המבוקר. כי סוף־סוף הם אינם קוראים ספרים להנאתם, לספק צרכיהם הרוחניים. הם קוראים בכונה תחלה להנאות אותנו בחות־דעתם. והם יודעים מראש את המשפט אשר יחרצו. הדרך פשוטה וקלה: אם לפניהם סופר ידוע, אשר פרצופו קבוע בספרותנו, אין להם אלא לחזור על הדברים שכבר נאמרו מפי אחרים בהוספת הערות־מספר, קלות־ערך, זהירות מאד; אם לפניהם סופר אשר כוכבו לא דרך עוד, נותנים ערבוב טובות ורעות, עד שאין להציל דבר־אמת, ואם הוא מנחות־דרגא, הלא אוֶלת היא לטפל בנפש מסכנה זו בכובד־ראש. העט אשר בין אצבעותיהם, חזקה עליו, שימצא מאליו את המלה הנכונה.

אמתחתם מלאה תמיד הערכות מן המוכן, פסקאות קצרות חדות, הפולחות כליות ולב: שיר טוב, ספור רע, מאמר יפה, ספר באנאלי, אם אין מילודיה כאן הרי יש רעיון ואם אין רעיון הרי יש מילודיה, ואם שניהם אינם הרי יש דבר שלישי. והעיקר הטון, הטון הפוסק, הבטוח, הגוזר אמרים כדרבנות והמדבר תמיד בלשון ו“טוב יעשו סופרינו אם ישימו אל לבם וכו'”. היש מנוס מפניהם? צריך להודות על האמת, הם הקובעים את היחס בקהל הקוראים אל היצירות הספרותיות. דבריהם נקראים בנעימות, הם פיקאנטיים, הם קלים, שטחיותם נראית כלב־גלוי ועזות־מצחם כעוז־ספרותי, אשר לא ידע חנף. ומנוס מפניהן אין.

אני מחויב להודות עוד על אמת אחת: אנשים אלה הם בעיני כחדה סתומה. הלוא את הספרות העברית אינם אוהבים ביותר ואינם מכבדים אותה. את הסופרים על אחת כמה וכמה שלא – מהו, אפוא, הכח הרודף אחריהם והמאלצם להקדיש עתותיהם למלאכת כתיבה זאת?

אכן רבות תאוות האדם. רבות ומשונות.

ג. בִּקֹּרֶת נֹפֶת־צוּפִים    🔗

פיה מפיק תמיד מרגלות. טובות, אך טובות. אפס הלוא בלי הבחנה אי־אפשר, הנה היא מובעת בערך־היתרון של שלשלת האפיטֶטים, ומראשיתה עד אחריתה היא נהפכת לאבסורד, נושא לעתון־התולים. לעולם לא תאמר על הרע שהוא רע. על רגל אחת תרקד, סחור־סחור. בעקרה היא מוגת־לב. חמס לא תצעק ולבה לא יחם. מתקה – מתק רעל, כי מרוב טובה היא מעקמת על האמת. ועוד דבר: ההתפעלות המתמדת, מן ההכרח, שתטשטש ותעשה לאל את הרעננות והרוך המלולי של המושג הבא בשעתו ובמקומו. בחוסר־האחריות שבה היא מביאה, אפוא, את סגנון הבקורת לידי אפס־כחות וחוָרון.

בשני דרכים מגיעה בקורת זו אל מטרתה. הדרך הראשונה: היא מוציאה את היצירה העברית מתוך חוג ההשפעה של ספרות־העולם ומשאירה אותה ביחידות, בתחומי הספרות העברית בלבד. לאחר מעשה זה היא מוציאה את כלי־השמוש המנֻוָנים של הבקורת העולמית ומלבישה את ספרותנו מחלצות. תקופות נפתחות ונסגרות. יצירות גאוניות עולות ויורדות. לוקחים שורות אחדות שיש בהן מעט רגש, מעט טכניקה ומדברים עליהן בטון ממושך אחד על טורגניב, בודליר ועל השורות האלה. ואתה עומד משתומם, מה הדבר אשר לפניך: שכל מוגבל או שפת־חלקות?

הדרך השני נובע מן העקר, “עוד לא בא כבושם הזה במחננו”. גם הוא, כדרך הראשון, מוציא את הספרות העברית מתוך תחומי ספרות העולם, אלא שיחד עם ההלל והתשבחות שבסוף, הוא מפחית את דרישותיו מראש ומתנה תנאי מוקדם, כי אין לדון את הענין רק מנקודת־הראות של מצב הספרות העברית בימינו. לשונו היא בערך: “אם נאמר ניטה ובאלזק, הלא אין זאת אלא קלפת השום, אבל אם נתחיל מליבושיצקי ויכנה”ז הרי וכו'". גדולים רחמיה של בקורת זו, אך פי שבע יגדל העלבון.

תוצאות בקורת זו עם הנופת־צופים שבה קרובות אל תוצאות בקורת־הרשע. היא מסיעה את ההערכה אל האפולוגיה, אל צדוק־הדין וכמוה היא פותחת לרוחה את השערים לכל מיני השערות, יחסי־רעות, מעשי גומלין ופניות צדדיות. את הטעם אינה משפרת ואת הספרות אינה מעשירה.

ד. בִּקֹרֶת־הַהַכְנָעָה    🔗

גם דרכה להגזים. אך בל נערבבה עם הקודמות לה. יסודותיה בתום־לב ומקורה טוהר־נפש. אם אדם דבק באמת באדם גדול ממנו, נתיחס לדֶבק זה בכבוד, בזהירות וגם בחבה. הרגשות־אנוש, אם אינן מזויפות, הנן כשהן לעצמן ענין לענות בו. והאהבה וההתמכרות, המפעמות בלבות הדבקים, מגלות ביצירה צדדים וקוים, אשר עין המבקר, הנגש אליה בלי דעה משוחדת, לא תבחנם עד מהרה. אהבה זו מרימה את הצעיף מעל פני אישיותו של היוצר בידים רועדות, מעוררת שימת־לב לתהלוכותיו ודרכי חייו הפנימיים, יחסו לאנשים, לחברה, ובזה היא מטילה אור על הרבה קרני־זוית ומחבואי־נפש, השרויים באפלה ואינם נתנים להתפס בסקירה הראשונה והרגילה.

אלא שיחד עם כל המעלות אשר פרטנו בה, מצֵרה בקרת־ההכנעה בהתפתחותה של ההערכה החפשית. רבה שטנתה וקנאתה לכל אדם המתנגד במשהו לדעותיה; הגזמתה רבה עוברת גם את גבולי ההערצה. ויתר על־כן: אליה נטפלים אנשים, אשר אין להם יחס ישר ונכון אל הסופר. במקום שיש קולטוס ומקטרים קטורת, באים גם אנשים בעלי כונות זרות ומעלים מעט הלבונה אשר בקמצם הקטנה. ובתוך ענני־דבקות אלה, המאהילים על הסופר נבלע תארו, וקוים טפלים, חסרי־ערך נעשים לסמנים מובהקים, העוברים מפה לפה ומעֵט לעֵט, והתוך העקרי, האופיי לו נטשטש ואפס.

בקורת ההכנעה מדה ספרותית היא ורבה הטובה הכנוסה בה. אפס כל כחותיה יוצאים רק מן הסופר ודבר אין לה אל יצירותיו. נוסף לזה היא חסרת סבלנות. אינה מעריכה רק מחפה, מגינה. יש בה התמכרות שלימה. בזה היא מביאה אתה אל הבקורת את הטון התמים, האינטימי, המעריץ, המתיחס בהדרת כבוד. דבר זה גדול הוא. אך, כמו הקודמת לה, היא מסיטה את הבקורת אל צדוק־הדין, אל ההגזמה ויצא שכרה בהפסדה.

ה. בִּקֹרֶת־הַתֵּימָה    🔗

התזכרו את הצעיר בן־העניים גבה־הקומה ורזה־הפנים, אשר היה יוצא ובא לבתי העשירים, לחבר לילדיהם, תלמידי המחלקות הגבוהות המטומטמים והעצלים, את החבורים, שהיו מקבלים בגמנסיה מאת המורה ל“סלוביסטנוסט” הקפדן, התובע, לעתים אנטישמי ולעתים בן־מפלגה קיצונית, ושהתלמידים היו מוכרחים להבין את אשר לפניהם ולהכין מטעמים כאשר אהב?

בלילות היה צעיר רזה־פנים זה כותב על פי הזמנה, במהירות מפליאה גליון אחרי גליון, בעברו מחבור לחבור ומנקודת־ראות לנקודת־ראות, את ההקבלות הגדולות, בנות הכובד ורבות החשיבות, כשכל זקני וחכמי הספרות הרוסית הרחבה עוברים תחת שבטו כבני מרון: פקיד הממשלה ביצירות גוגול, לרמונטוב ובירון, רגש האחריות הצבורית בכתבי טורגניב, ערכו התרבותי של לומונוסוב, השפעת הזרים על הספרות הרוסית בימי ממשלת אקטירינה… ולפנות בקר היה כתב־היד מגיע אל הנער המטומטם והעצל להעתקה, וכעבור שעות מספר מוגש בגאוה ובבטחון לידי מורה “הסלובייסטנוסט” והציון לרבע הבא היה כמונח בקופסה.

גלגולו של הצעיר רזה־הפנים תמצאו גם בספרות העברית. התימה. ההקבלה. הפרובלימה הגדולה. ההרצאה הארוכה, שאינה זזה ממקומה. הבאור המפורט והכללים של ה“אוצ’בניק”. ועל הכל אותו ריח של ליריקה מעושה, פטפטנית, המתמתחת כדונג מוּתך, והמקומות הכבושים והשאולים שכבר נמעכו מרוב־שמוש. מבקרי־התימה לא יטבלו עטם, אם לא יעלו על הניר את שם שכספיר ואת שם גיטה; את הלַאוקואון של לסינג לא ישכחו עד יום מותם. ואחרי קראך את דבריהם מתהוה איזו ריקות משונה, כאלו מלאת ראשך תבן דק. ומה שמגביר את רגזונך הוא, שהאנשים האלה ישרים הם בתכלית הישרות, ודבריהם דברי אמת הם, ואת מלאכתם הם עושים באמונה. תמיד הם יגעים להרבות את ידיעותיהם, ובכל מאמצי כחותיהם הם חורשים את שדה־הספרות העברית והכללית פנים ואחור, אך, קללת אלהים, האדמה אינה נענית להם.

בהם יש אהבה וענין לספרות וליוצריה, מחשבותיהם לעתים נכונות מאד, הבנתם ישרה, מה שהם חסרים הן שאר המדות העושות את הסופר לסופר. הם נולדו בלילות חשוכי טל ואורה. השעמום הכביר כרוך בעקבותיהם לכל אשר יפנו. איני חורש להם כל רע. לבי, לבי עליהם.

ו. בִּקֹרֶת־הַפַּטֶנְטִים    🔗

היא אקדמית. חשובה ומיושבת. מזוינת בכל הידיעות הדרושות. שופטת בהכרעה, בהכרה ומעיקה על הספרות בכל המשא הכבד של הספרים, שהיא נושאת על שכמה. גם היא אוהבת את הפרובלימה. מדברת תמיד מתוך תביעות מוסריות. מדברת גדולות. חושבת את משפטה לקובע את החותם, לחותך את גזר־הדין. מסדרת את הסופרים למדרגות: מדרגה ראשונה, שניה… שמה את ידיה על ראשי הסופרים ומכשירה אותם, כרצונה הטוב, להענד בזרי־נצחון וכבוד־דורות או להקבר חיים. נותנת את הסמיכה הספרותית. את הפטנט.

אין לבַטְלָהּ. אם אדם מתאמץ בכל כחותיו לצאת בראש, סוף־סוף מתרגלים לפנות לו את המקום הזה. במונופוליה, שלקחה לעצמה להיות הדנה יחידה בספרות, סוף־סוף היא נעשית לבאת־כחה. נעשית לרשמית. וכאן פותחת הסכנה. ככל כח רשמי, היודע כובד השפעתו – סופה לקלקול. בחלוק הפטנטים ואותות־ההצטינות היא מכניסה את חשבונותיה הפרטיים. משתמשת בכחה להנאתה. מרימה את האחד בכונה להשפיל את השני. בבקרתה – ימינה תדחה ושמאלה תקרב. למרות צרות־מחה ועינה היא די ערומה. מכונת את השעה להלל ולחלל. יודעת את כל הדרכים העקומות. יודעת שהתאר “משורר ממדרגה שניה” נזרק כלאחר יד. אמור בטון של מומחה וחוקר אמת, שאין להרהר אחריו, פועל, פועל פי עשר מכל ההערכות שבעולם, פועל כמקל־חובלים. היא שואפת להגמוניה בספרות. מסמאה את העין בצניעותה, בענותנותה ובדבקות שבה. היא מסוכנת מאד, כי רבים משחריה וגם תלמידים היא מקימה. זאת היא בקורת של צביעות, יזואיטית ואסור לעמוד בארבע אמותיה.

* * *

מבקרים עברים שיענו, פחות או יותר, לדרישת הגדרתי, אשר שמתיה בראש דברי, מעטים מאד. הרוב הגדול, ומספרם לגיון, נכנסים באחד מסוגי הבקורת אשר מניתים פה, ומרובה הקלקול, שהם גוררים אחריהם, מאשר הטובה שהם חושבים להכניס.

ואני זוכר, באחד מערבי הקיץ, בטיילנו ברחובות ורשה, אמר לי סופר אחד, שהבקורת והספרות העברית קרובים אל לבו עד מאד; אם אני קורא מאה שורות בספרותנו, כתובות בכשרון ובטעם, יום זה חג הוא לי. ודאי חבה זאת, כשהיא לעצמה, אינה עוד קריטריון. אבל מי שאין בכחו לחוג חגים כאלה, ינפץ עטו ובל יכתב בקרת.