המודרניזמוס הקיצוני והרעשני נפץ והפריד את הצורות המקובלות והמגמות הרגילות ליסודותיהן, ועתה עומדת הרוח היוצרת על עיי־חרבות אלו ומתאמצת להגיע אל סינתיזה חדשה, אל אמת ספרותית חדשה. ימים רבים היו תעיות ותהיות אלו מתחבטות בין תחומי השיבה לטבע על־פי סגנון רוסו, מעורבבת עם רגשי יאוש אצילי והכנעה של נצרות אסתיטית ואנכית. אפקי הקוסמוס, החביבים כל כך על המאה התשע־עשרה, התכוצו והצטמצמו בתוך חדרי־הלב. והניאו־רומאנטיזים גאה ועלה כנחשול גועש על כל הלבבות. והנה סוף־סוף התחילו חודרים מדעת ושלא־מדעת לתוך גבולי הספרות־היפה כמה שאלות, הנמצאות כבר מעבר לתחומי האני והיחיד. המוסר האנושי, ארחות חייו של אדם, חובותיו לעצמו ולאחרים אלו הן נקודות שהסופר עומד עליהן היום ברצון. המאה התשע־עשרה שאפה לדעת מהיכן אנו באים, ואולם המאה העשרים עקר שאלתה הוא: לאן פנינו מועדות.
לאן פני האדם מועדות, ביתר דיוק: לאן עליו להטות דרכו בחיים? שאלה זו חרותה באותיות אש מבריקות בכל יצירותיו של מאכס ברוד. מכל התשובות שניתנו לו מכל עבר לא מצא ספוק לעצמו. כמו לשאר חבריו בני דורו לא די לו בהכרחיות הגיונית לבד. גם מאכס ברוד יודע רק חשבון אחד: את חשבון הנפש; גם הוא אינו דן על החיים על־פי סבותיהם וגורמיהם, אלא על־פי תוצאותיהם ועלילותיהם. אין הוא יכול ואין הוא רוצה להתיאש מן העתיד ולהשאיר לעצמו הוה ממאיר, שהשחרור ממנו הוא המוצא האחד. אין הוא מכיר באלהים השוכן מעבר לחיים. גם בקשת־האמת בחדרי חדרים וחתולי המסתורין שבה, עם כל קסם ההוד השפוך עליה, אינה משביעתו רצון. האמת המסתורית היא לו אמת פחותה, אמת ממדרגה שניה. האמת שאחריה ירדוף צריכה להיות אנושית, אמת־הכל, שוה לכל נפש. ולא להסגר בין מסגרות הנבחר והנזיר, או להתלות כירח כסף במרומי רקיע, אשר לשוא ישלחו בני־אדם את ידיהם אליו והם לא ישיגוהו לעולם.
ברומאן האחרון, שפרסם מאכס ברוד בשנות־המלחמה, הוא בא ותשובתו בידו. אותה הוא שם בפי גבורו, ששמו נקרא על הספר, טיחו די בראהי, התוכן המפורסם, שחי בסוף המאה השש־עשרה והיה רבו של התוכן הגרמני קפלר. רומאן זה הוא מאורע ספרותי. נדיבות־הרוח, אצילות־הנפש, הנשא והנשגב, המרפרפים בין דפי הספר כטל בקר, מגביהים אותו מעל לחיי קטנות. בקראנו את הרומאן אנו מתעלים עמו. מי יודע, אם אין נתיב־אלוה של טיחו בראהי – נתיבנו אנו. טיחו בראהי הוא אישיות זקופת־קומה כארז בלבנון והוא שולח צמרתו אל כוכבי שחר ומוריד ארצה מבין נתיבות־החלב אשר בגבהי שחקים את נתיב־אלוה שהוא מבקש. –
שקט ושאנן ישב טיחו די בראהי באחד האיים, אשר מלך דאניה נתן לו במתנה. שם תכן ארחות מזלות ודרש את חוקות תנועותיהם וגלגוליהם. בכחותיו השופעים והטמירים הפך אי קטן זה לגן־עדן, לממלכת החכמה והאמת. רוזנים ושרים היו באי־ביתו וכבוד מלכים היה כבודו. אך לא לעולם חוסן. המלך חריסטיאן השני מת. טיחו מוכרח לעזוב את האי החביב עליו ולגלות אל ארץ זרה, להיות לתוכן החצר של המלך הגרמני רודולף. גלות זו והרדיפות שגרמו לה, מחרידות את רוח בראהי. פתאום נודע לו, כי שונאים עוינים לו מכל עבר. על מה? – אין הוא יודע ואין איש שיוכל להסביר לו דבר זה. נעשה לו מעשה רשע שאין להצדיקו. בראהי מקבל עליו את הדין, לא משום שמחל לרודפיו, אלא מפני שהוא מרגיש, כי כחו אתו להמשיך מלחמתו. איש כבראהי לא ימהר לאמר נואש. הנה הוא בא אל ארץ נכריה, מגורש ונדח, אבל עד מהרה הוא מחדש את סדרי חייו. בירת־המזלות נוסדת מחדש. ידי בראהי מלאות תמיד עבודה. זהו אדם רב־פעלים אשר לבו ער תמיד ועינו צופיה הליכות־הכל. לפנות בקר הוא קם ומנצח על הפועלים החורשים, הנוטעים והגודרים, ובערב הוא עומד כפוף על שפופרותיו הארוכות, אשר המציא והכין בעצם ידיו, ומשקיף אל הכוכבים המבריקים והרומזים לו באורותיהם הרחוקים.
טיחו בראהי הוא גם אב למשפחתו ורב לתלמידיו. בין תלמידים אלה מצטיין האחד, שבראהי רוצה לעשותו לתלמידו המובהק. אחרי רוב סרובים מתרצה קפלר (זהו התלמיד) לבוא ולחסות בצל מורו וליצוק מים על ידיו. וכאן פותח הקונפליקט. עם בוא קפלר לבית בראהי פותח גם הרומאן. לפנינו שני טפוסים. האחד חכם, יודע ומכיר את חוקי החיים, שם לב לכל הנעשה מסביבו, יודע לשנוא ולאהוב, להלחם ולנצח; אדם, ששונאים לו עד אין מספר והמעצורים עומדים על נתיבות חייו כהררי־עד; אדם שהשמים לא הדבירוהו תחתיהם; הכן הוא עומד בין אנשים, דורש חברתם, דואג לגורלם, חושב על הטוב להם ועל הרע להם. נאבק עם נגודיו ותאוותיו, לפעמים הוא המשתיקם ולפעמים הם המתגברים עליו; אדם שרוחו יציקהו לפעמים לכתוב שירים בלשון רומא ואשר פיו חוצב להבות אש; גלוי־לב, מקבל אורחיו בסבר פנים יפות, דואג לצרכי ביתו ועונה על מאות המכתבים של ידידיו וחבריו; אדם האוחז את עוגב החיים ברבבות נימיו הדקות ואצבעותיו פורטות עליהן בלי הרף, יום ולילה משמיעות שירת אדם החי על אדמות – אדם זה טיחו בראהי שמו. ולעומתו אדם שני, אחר, אשר הטבע חננהו במעלות מרובות, קבע ברוחו את השלימות, את השלוה ואת התמימות; אדם שאינו נלחם עם עצמו מעולם, כי הכל מתנהל לו בקרבו למישרים; הארץ ובני־האדם הם כאפס בעיניו, בעינים אלה; הנטויות תמיד אל הכוכבים ומסלותיהם; אדם הפוגש בחייו רק אהבה וטובות והיודע רק גלובוסים וצרופי חשבונות – ואדם זה קפלר שמו.
בראשונה רואה בראהי את גאולתו בקרבת קפלר. יותר משהיה רוצה ללמד את תלמידו קוה בחשאי ללמוד מפיו את תורת חייו, לדעת סוד מנוחתו ואשרו. ואולם קפלר זה מכניס אתו לתומו ובתוקף שלותו התמימה והאיגואיסטית מארה לבית רבו. כל בני משפחת בראהי מתקוממים כנגדו כאיש אחד – טיחו מפקיר את הכל. את משפחתו, את כבוד בתו, את אשתו, את הכל, רק כדי לעכב את קפלר בצל קורתו. ליורשו הרוחני הוא רוצה לעשותו, למסור בידו פרי עמל ימים ושנים, את מחברותיו, מכונותיו, כתביו וידיעותיו העצומות. ואז, לגודל תמהונו של בראהי, מתחיל הערפל להתפזר מלפני עיניו. הוא מתחיל להרגיש, כי נשמתו קורצה מחומר אחר שלא כנשמתו של קפלר. קפלר מקבל, מקבל בלי הרף ואינו נותן מאומה. הוא הבחין, כי אין לשון משותפת לשניהם. בראהי אינו יכול להסביר לעצמו את השתיקה האלמת שבנפש תלמידו. אמנם, הוא מכיר בכשרונותיו הנעלים, הבלתי־אמצעיים, מכיר הוא בישרת לבו הטבעית והפשוטה, מכיר גם בדרכו הנכונה והסוגה בשושנים, אבל סוף־סוף הוא רואה, כי הרבה ניתן במחירה של דרך זו, של אותה שלוה ותמימות, שאינה נזקקת לנגודי החיים ולצערם; רואה הוא, שכל זה נקנה במחיר האהבה; שקפלר אינו מסתבך בפגעי בני־אדם ובמלחמותיהם, מפני שאין הוא מרגיש בצערם של בני־אדם ואינו רואה כלום חוץ משאלות־תכונה. מדוע קפלר זה אינו מגין עליו, על בראהי, בשעה ששונאים מתנפלים עליו ומשתמשים במכתב קפלר – שבאמת כתב אותו אדם אחר בשמו – לדעתו של בראהי? משום מה אין קפלר משתתף בצרתו של שום אדם? אין בראהי מבין דבר זה.
ומעולם לא קראתי עמודים יפים מאלה, שבהם מעמיד מאכס ברוד את בראהי הקודח קדחת הפעולה מול קפלר התמים, ההולך לבטח ומתוך רישול דרכו. מצד אחד כח אנושי איתן, המסתגל אל כל התנאים ומתגבר עליהם מעצמת כחותיו, ומצד אחר מח חריף היודע לצרף משולש אל משולש במהירות נפלאה ודבר אין לו בחיים מחוץ למשולשים אלה. הנה שניהם יושבים בחדר העבודה, בראהי מדבר גדולות על רדיפותיו, נצחונותיו, עמלו הרב ומכשוליו. ופתאום הוא מרגיש שאין אוזן מקשיבה לדבריו; קפלר עומד וסבר־פניו נעים ומתוק כרגיל, והוא מחטט בידיו בין הכתבים ומונה מספריו אחור וקדם.
פתאום לפתע נפקחות עיני בראהי. האסון אשר קפלר ממיט על ביתו, מתגלה לו בכל נוראותיו. הלוא בשבילו הרחיק את טננגר תלמידו, ארוס בתו אהובת נפשו, ואומללה זאת עומדת לפניו מתמוגגת ביגונה והרה ללדת; הלוא בשבילו התרחק מכל עניני משפחתו; הלוא כדי להיות דומה לקפלר חדל בראהי לדאוג לצרכי־ביתו ולא שם לב אל כל המעשים הנעשים בקרבתו. והתוצאות אינן מאחרות לבוא. טננגר ובני בראהי אוסרים קרב. לגיונות שכירי־יום מתנגשים משני הצדדים. יריות. תבערות. יערות בראהי החביבים עליו בוערים באש המרד. בראהי חולה. והנה בא הרגע המכריע. בשעת הסכנה יוצא בראהי לפעול, להציל, וקפלר נשאר בביתו עם כתביו ומספריו.
באותו ערב נודע הסוד. שיטת קפלר מחטיאה את המטרה הראשית. אמנם הצדק אתו. אפשר, שמזל זה או אחר סובב על־פי חוקי קפלר. אבל לא זה העקר. קפלר זה לא עשה מעולם רעה, אבל הוא מביא אתו את הרעה. קפלר הוא ישר לא מרצונו הטוב, אלא שלא בחפצו, מטבעו. “מה שקט הוא אדם זה, חדל־מעשים וחסר כל חפץ, ובכל זאת מסביבו תתחולל תמיד השואה…” תום־לב זה, בור־כפים זה הסגור בתוך נפש קפלר – חסר הכרה הוא. זוהי מדת הטוב ממדרגה פחותה. גם האבן אין בדעתה לעשות רעה, ובכל זאת תכשל בה רגל ההלך התמים. “קפלר הוא תמיד חף מפשע, אבל הוא אוכל את נפש השני, כמו החומץ החף מפשע, המאַכֵּל את המתכת, הנמצאת בקרבתו”.
ובראהי שבע־הנדודים, למוד חיי־העמל יגיע אל מחוז חפצו. קפלר הביא אתו רעה, אולם גם טובה עשה, שלא מדעת. הוא הרס בעיני בראהי את האליל קפלר. עתה הוא יודע אותו, יודע הוא שעליו שלא להיות כמוהו. מתוך גלוי לב מגרש בראהי את קפלר מעל פניו. הנה נקודת האושר. בראהי השתחרר מן היחיד. הוא הכיר את עצמו, את האדם ולא את האני. עוד צרותיו לא תמו. ימים רעים מאלה יבואו. בראהי יגלה שנית. אל פראג ההומיה יבוא. שם לא ימצא מקום מנוחה לעבודתו וגם צרים השמים להבחין בהם את הכוכבים במסלותיהם. הימים עוברים. הזקנה קופצת. השיטה עוד לא נסתיימה. רק עתה, אחרי שהשתחרר מקפלר, עליו לגשת לעבודתו ביתר שאת. ורוח בראהי מטה. למה ירדפהו אלהים?
אחרי רוב שדולים מקבלהו המלך רודולף לראיון. הרגע המכריע הנה בא, עליו לפרש בקשתו לפני המלך, שיקציע לו מקום להמשיך את עבודתו. אך למה לעו דבריו בהכנסו לראות פני המלך? בראהי התחיל מטיל ספק בצורך בקשתו. הבאמת שיטתו החדשה זקוקה למכונות, שפופרות ומכשירים? לכל אלה זקוק קפלר. קפלר האומלל. אבל מה לבראהי ולהם? ולא נשאר לו אלא לבקש מאת המלך – למנות את קפלר לתוכן החצר. בקשתו נתמלאה, טיחו עוזב את ארמון המלך, ובפעם הראשונה בימי חייו הוא מרגיש, כי רוח אלהים ירדה עליו. את עצמו נצח. את העבד הגס המית. בצעדים קלים הוא יוצא את העיר. שדות שרועים ושמים מעל להם. לילה. מעל לראשו כוכבים עד אין מספר. בראהי יודע אותם. מקורביו היו בכל הלילות. אבל אחר הוא העומד תחתם ומקבל אורם ואחרת היא לשונם הפעם. הפעם זכה טיחו בראהי לראות בעיני בשר מה שלא זכה לראות מבעד למכשיריו הנפלאים: את תורתו בת־אל־מות, התגשמותה של שיטתו, את ה־Theatrum Astronimcum האמתי ראה. קול רעם ירד מגבהי שחקים: “טיחו עבדי!” אז פרש זרועותיו: הנני! ויפול ארצה באין־אונים.
טיחו בראהי ראה את אלהיו. “אלהים מתחת לו הבא לעזרתו ואלהים ממעל לו אשר בראהי מושיט לו יד לעזרה”. “מה נעמו השגיאות, המוליכות את האדם אל הדרך הנכונה”. חכמה זאת, ידיעת חיים זאת, אמנם צערתו, הטעתו, השפילתו, אבל סוף־סוף על ידה הגיע אל המרחב. קפלר התמים מטבע לא יגיע אליו לעולם. “מה רב אושר בראהי, מה שבקש מאת המלך בשביל עצמו לא נתמלא, אבל מה שבקש בשביל קפלר יקום ויהיה. טהורה היא היד שעשתה אלה ומה גדול האות ומה רב חקרו: חכם אדם, אך למען זולתך ולא למענך”. בראהי מרגיש מאז את משא־האחריות הנעים, המוטל על האדם, על מעשיו, על גורלו וגורל אחרים.
הנה שיטת בראהי הנכונה. אל נתיב אלוה הגיע בימים האחרונים. על תורה זאת חשב בשעה שאחז לפני מותו ביד קפלר ויבקשהו לשמור על שיטת בראהי. אך איש לא הבינו. גם קפלר לא ירד לסוף דעתו. ויצא להבחין בכוכבים ולצרף משולשים.
* * *
את הדברים האלה כתבתי, לא כדי להוציא את הקורא העברי ידי קריאת ספרו של מאכס ברוד. דוקא ההפך היתה כונתי. ספר זה ראוי הוא שיקראהו העברי. השקפת־עולם זו, שהגיע אליה טיחו די בראהי מתוך מלחמות ונגודים טראגיים, היא היא השקפת־העולם שהגיע אליה מאכס ברוד, אחד המעולים והעמקנים שבין העברים החדשים, הנלחמים מלחמה קשה על נפשם ועל עולמם החדש. אין זו האחדות התמימה שבלב, שאינה יודעת את הקרעים וצער הקרעים, האחדות הסמויה מיסודו של קפלר. זוהי האחדות, שאדם מגיע אליה מתוך מלחמה פנימית קשה, מתוך התגברות על הקרעים והנגודים על־ידי המפעל המוסרי – זוהי האחדות ממינו של בראהי. דרכו של בראהי אל האלהים היא היא דרכו של מאכס ברוד. בראש ספרו העמיד ברוד את ספור התורה על יעקב, ששרה עם אלהים ויוכל לו. הרגע המכריע בחיי בראהי הוא פגישתו עם אחד מקדושי ישראל, מהר“ל מפראג, קודם שהוא נכנס לראיון אצל הקיסר רודולף. הרב מעמיד את התוכן הגדול על כבשונו של עולם, מגלה לו את סוד היהדות וקיומה בעולם ומשמיע לו מפי חז”ל את תורת האדם ומשלחתו האלהית, תורת המפעל והאחריות המוסרית. טיחו די בראהי נעשה סמל המוסר המעשי, מוסר החיים והרצון. מוסר האדם האחראי על מעשיו ולא מוסר של שיות תמימות, שהכל הוא להן מתנה מגבוה ועם זה השואה מתחוללת סביבן. טוב לקרוא ספרים כאלה. סוגר אני רומאן זה, שעמקותו אינה פוגמת אף משהו בציוריותו ובבהירותו הפיוטית, ואני מרגיש, שהנני אדם, אדם חי, פועל. הוחזרה לי בחירתי החופשית. חפשי הנני במעשי, וממילא אני אחראי על מעשי. אני זקוק לאלהים ואלהים זקוק לי. יד אל יד נלך ונזרע טובה, רחמים ואהבה.
אכן, יש אלהים בארץ ואני לא ידעתי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.