(למותו).
אם יש בנו כח מתפרץ, רב־איתנים, אשר ייטיב מאד לדעת את הדבר שעליו למָאֵן ואשר לא יֵדע אל נכון ובודאות גמורה את הדבר שעליו לרצות – ברדיצבסקי הוא הכח הזה. הוא היה מן האנשים הרעבים תמיד. השובע הרוחני לא השקיט מעולם את סער נפשו. הוא לא ידע רק את הטוב. הוא לא ידע רק את הרע. הוא ידע את שניהם. בכחו היה להדליק נרות. בכחו גם לכבותם. ואם בתוך אופל חיינו אישיותו היתה מפיצה בלי הרף אורות מסביבה, אין זאת כי רבה היתה האש העצורה בקרבו.
אותו לא נמנה על בעלי ההתאמצות. ההתאמצות מתקרבת אל מבוּקשה בקו ישר, בצעדים מדודים ובבטחון. ואם היא מהססת ומפגרת בלכתה, זה בא רק ממרבית המכשולים, שהיא נפגעת בהם בדרכה אל המבוּקש. ברדיצבסקי לא ידע את בטחון־ההתאמצות ולא את כָבְדָה. לפני עיניו פזזו זיקי זוהר בשלל צבעיהם והוא היה מדַדה לקראתם, כנער אחוז־חלומות, הרודף אחרי פרפרי־פז באפָר ביום קיץ בהיר. על המכשולים לא התגבר. לא התאמץ להתגבר. היה קם ונופל, נופל וקם, וזיקי הזוהר היו מפַזזים ממנו והלאה.
ברדיצבסקי היה מן התובעים; מן התובעים הגדולים. ולא מן הנותנים; הנותנים מעט. הוא לא רצה לפרוש לפני האדם נתיבה אשר ידוש בה; תורת מגן, שתַעַל על הנפש כשריון, אשר לא יתן מעבר לחִצֵי החיים השנונים ואשר יביא גם את הבשר החי שמתחתיו אל ההתאבנות. תורתו לא היתה תורת־אמת ממין ידוע. היא היתה צעירה, אדומה, רותחת כדם־עלומים, כמוהו מתרשמת ופועלת וכמוהו חיה ומחַיה. בו לא היה רק מהלך־מחשבות. בו היה הלך־נפש. כי מיתרי עוגבו, בכרו, ספרו וסַיפו, סיפו החדה, ארבעתם ירדו לו מן השמים כרוכים יחד.
אלא תביעה זו עצמה, לאחר שלא פסקה ולאחר שחוסר הקביעות ונדנודי הנפש שבה נעשו להופעה קבועה ומתמידה – נהפכה סוף־סוף ברבות הימים לשיטה ולתורה. זאת התורה, הבאה בעקר להורות שאינה במציאות. היא לא תשמש קנה־משען לכושלים ולמוכי־סנורים. חרב פיפיות תהיה בידי החזקים, פקוחי־העין. שיעמדו על נפשם להמלט מן האמתיות הרבות, המוצקות, השוקרות עין על כל מדרך כף־רגל, למען הטות את האדם מן הדרך אשר בחר בה מרצונו החפשי. הנה האמת שנתן ברדיצבסקי. הבחינה ולא העצם. הכוון ולא המעשה. אך גם היא לא היתה השלטת עליו מכל וכל. גם אותה הדביר תחתיו והיה לאדון לה. כי הוא היה בן־חורין. ולשם רעיון־החופש אהב לנתק את המוסרות אשר שזר בעצם ידיו.
רעיון החרות, שהיה יקר וקדוש לו מתוכן החרות; רעיון החרות, שהיה בעיניו הנקודה האחת, ראש המעלות, הלפנַי־ולפנים, ההכל – הכניס בו את זה, שאנו רגילים לקרוא ושברדיצבסקי היה רגיל לכנותו בשם קרע, שניות. אם לא המתהוה העקר; אם האדם יכול להיות עבד־נרצע להֲוָיַת החופש, הלא מן ההכרח הוא, שהמצע האחד, אשר על פניו תשתרע תנועת ההכרה הזאת, תהיינה החליפות והתמורות. הוא יתגרה, אפוא, במסורת. כל ימיו יחרוק לה שניו. ואבק־הדורות אשר רגליו תעַפֵּרנה יקיפהו בענני כבוד לאורך מסלת־חייו. הוא יהיה נביא־הארץ והשמים ירננו לו מן הבקר עד הערב. הוא יקרא להפוך את הקערה על פיה. ומקערה זו עצמה ישבור צמאונו הרב; באצבעות רועדות יאחז בה מוכן לשבירת־כלים ומבין ידיו לא תזוז עד יומו האחרון. הוא ילחם בעבר, ירגז על ההוה ולא יאמין בעתיד ובשלשתם יחד יטפח ברתת אב. הוא יקום כאויב־נפש לספר, הוא, שאין ערוך לאהבתו לו. והספרות העברית, שהיה נד לה בכל יום, תהיה פנת־יגונו, אשרו ומנוחתו האחת, האחת…
מה שהיה, אפוא, בעיני אחרים תהפוכות, היה לו, למיכה יוסף ברדיצבסקי, לנצחונות, נצחונות כבירים. ואת העקלקלות אשר השאירו עקבות הבריחה מפני הרשתות, שאמיתיות־אסימונים היו פורשות לו, חשבו אנשים קצרי־ראות והשגה לנגודים, לסתירות, לתעתועים. לא, באמת זאת לא היתה גם בריחה. זאת היתה החכמה הטהורה, חכמת־הנפש, שלמדתהו להמלט מפני ערמת־החיים האורבת בכל פנה ועבר.
אך למה אני מתיגע לשוא? הוא, אשר הדברים לא היו לו מעולם מובנים מאיליהם, אשר שנא תכלית שנאה את הדברים המובנים מאיליהם, למה אני בא להסבירהו, לנתחו ולקרבו אל השכל? נעזוב את הפרט ונבוא אל הכלל. ברדיצבסקי היה אמן. משורר ברוך־אלהים. לכן אהב את הכל. לכן נלחם בכל. וביותר – בזה שאהב. כן. הוא נלחם בזה שאהב. וביותר – נלחם בו בעצמו. כי היה אמן, ברוך־אלהים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.