באספת הסופרים ביפו, אשר בין קרואיה נמצא גם אחד־העם, נסה ה' יעקב פיכמן, בתוך שאר דבריו על התרגומים, לבוא לידי המסקנות הבאות:
א. – תקופת התרגומים בימי ההשכלה היתה חסרת־ערך ספרותי. הלשון המליצית, כלי־הבטוי הדלים, עניות־הדעת עשו את התקופה ההיא לקצרת־כח ולא עלה לה לברוא דבר־קיים, בולט בצורתו ומשפיע לדורות.
ב. – התרגומים של היום, אחרי שכלי־הבטוי של הלשון העברית הגיעו להתפתחות ולגובה מסוימים, הם נהפכים לאט־לאט להופעה בת מדרגה ראשונה, הפותחת תקופה חדשה בספרות העברית. ואין לפחד שהם ידחקו את היצירה המקורית. אדרבה. היוצרים הגדולים לא ימחו מן הארץ. “בעלי־היכולת” יוסיפו ליצור. אלא הקטנים והחלשים יבליעו את עצמם בתוך התרגום, ובזה יביאו ברכה רבה לספרות. כי במקום לכתוב יצירות מקוריות רעות יתנו תרגומים משובחים.
מובן מאליו, דברים אלה אינם דברי מר פיכמן במלואם, מִלה במלה. הוא הלוא התעכב על פרטים, חזק דעותיו בראיות מפה ומשם והתאמץ להוכיח צדקת הנחותיו קבל־עם. אלא שבעקר, תמצית מחשבתו היתה כך. וכאן, במהלך־מחשבות זה, שהוא גם הדעה המתהלכת, עצורה לא רק השגיאה אלא גם הסכנה.
כי אימתי מתעלים התרגומים בספרות־עם עד לגובה של הופעה ספרותית רבת־ערך והשפעה, הנושאת את עצמה? בשעה שמקורה הוא מתוך כחות היצירה של העם. אם באחד ממרכזי התרבות מצטברים ונערמים אוצרות־רוח, פרי הלב והמח האנושי וכשאוצרות אלה בכבדם מתחילים מעיקים על עצמם, מסתבכים בתוך כבלי המסורת וסוף־סוף נחנקים ומתנַונים מחוסר מרחב ומעוף – אז, למען מצוא מפלט, באה הספיגה מתוך שדות זרים, באה התמורה בין הדעות וההרגשות, שנתרכזו במקום אחר, עד כדי שווי־מצב ועד כדי מזיגה ויצירת ערכים, צורות, דעות והשקפות חדשות. התרגום בא, אפוא, לשם האידיאה ולשם המטרה. יש לו נטיה ברורה. אין מתרגמים סתם. הוא בא למלאות פגם; מתרגמים דברים אשר צמאים להם והם באים לרוות צמאון ידוע.
בתקופות כאלה אנו נפגשים בתולדות הספרות. אביא כדוגמה (ובכונה מראש אני מביא דוגמה זו, כי יש קרבת־הרוח בין הימים ההם ובין הימים האלה) את תקופת התרגומים בצרפת במאה השמונה־עשרה. מה היה אז? בצרפת התגבשה תרבות של קשוט, מיופה מאד, מעושה מאד, אשר התאמצה להרגיש בקצב ובמדה, להרגיש על פי חוקי הנמוס; תרבות חריפה ומתעדנת, אשר חשבה את הפרץ הפשוט של החושים הטבעים כחוסר־חנוך, כגסות ואשר הביאה את ההרמוניה לידי סדר הגיוני, קר, מאובן. כל המדות האלו, לאחר שפרחה נשמתן היוצרת גררו אחריהן בהכרח את היובש, את החקוי, את הנוסח עם כלליו, את השעשועים הספרותיים ועשו את הספרות תפלה, חסרת־נפש, מתה.
והנה אם ביום בהיר אחד, יעזוב אחד הסופרים הגדולים, חניך התרבות המזויפת והמפורכסת הזאת, את ארצו, יבוא אל ארץ אחרת ולפני עיניו יופיע פתאום שכספיר עם ברקיו ורעמיו, עם הרגשות־אנוש הגדולות הטבעיות, הפשוטות (ולא המפשטות), את חופש היצירה, את הטבע עצמו והאנדרלמוסיה שבו – אין פלא כי ימהר לשוב למולדתו, יעמוד בראש קהל אנשי־רוח ויכריז בקול: כל זה שאנו עושים אך שעשועי הבל הם; יש דרך אחת: אל שכספיר! – איש זה לא משל הוא. וולטיר היה האיש. אמנם, הוא עצמו לא יכול בעקר לשנות את רוחו. הוא נשאר חניך ראסין כשהיה. אפס אם רוחו לא נשתנתה, את טעמו שנה מאד. הוא הבין מה רב ערכה של התפרצות טבעית זו הצורחת מבין איי בריטניה, והוא פתח לקולות קדומים אלה את שערי ארצו. ואם ב“ברוטוס” אין עוד שכספיר, יש כבר בדידרו מקצת מן ריכארדסון. וברוסו הרבה מן ריכארדסון ומן לוק. אז נפתחה התקופה. היא נמשכה עד הוגו ודי־וויג’י, כבשה חצרות מלכים, הקיפה לבבות המונים. נתנה ידיה לתנועה מקבילה לה בגרמניה, יצרה שנוי ערכין בכל, בספר ובחיים, בכל העולם כלו.
בימים ההם אין התרגום העקר, אלא תוך התרגומים והרוח החיה שבהם. זהו קולטום, הלך־נפש, דבר כולל, גדול, הצד את כל האיש לרום ולמעמקים. ואם מתרגמים את הספרות האנגלית באה הערכת והסברת הספרות בראש. מתחלה “המכתבים על האנגלים” ואחרי כן שכספיר. כי יש נקודה מרכזית לכל התנועה הזאת, אשר מסביב לה תתנועע ותדע את כל מוצאיה ומבואיה.
תקופת ההשכלה נתנה לנו גם היא תרגומים, אומרים, גרועים מאד. אפס הם קרובים לי, כי הם אות־הזמן. ובעייני בהם, מתגוללת לפני יריעת חיי אבותי הדלים. גם בתרגומיהם הם נשארו נאמנים לעצמם, לרוחם ולתהלוכותיהם. בין “מסתרי־פריז”, שתרגם ק. ל. שולמן, ובין “אהבת ציון” של א. מפו יש קשר פנימי, אמיץ. כשם שיש קו המאחד את “פול־ווִרגיניה” של ברנארדין די־סין־פייר (מפו בודאי קרא ספר זה), ובין “מסתרי־פריז” של אויג’ן־סיו. ואם תרגמו אז את “נתן החכם” של ליסינג, הלוא זה כה מובן, כה פשוט והכרחי. אלה שלמדו תנ“ך עם הבאור של ה”דעסער" ואשר חשבו את תורת מנדלסון כתורת משה, הלוא נתן־החכם היה שלהם, עצמם ובשרם. ואין לבוא היום בטענות על הדור ההוא שכתב מליצות. אם כתבו שברי פסוקים, אין זאת כי התנ"ך עמד אז במרכז חייהם. כשם שהטרגדיה היתה מלאה פעם רעל, חרבות ודם – משום ששכספיר עמד במרכז. ואם קריאת התרגומים בסגנונם־הם מעוררת שעמום, גם זה אינו מוכיח כלום. לראות את “קרומביל” של ו. הוגו גם כן אינו מושך כיום את הלב ביותר. העקר, שהתרגומים בימים ההם נובעים מתוך ההיקף הנפשי של כל הדור כולו, השקפת עולמו וחלומותיו. אין הם אי בודד ורחוק, שנברא במטה־קסם, אלא הופעת חייהם, ראי חייהם, נובעים מן הספרות ובאים אל הספרות שמתוכה יצאו. ויתר על כן. הם גם הד, הד רחוק ורפה של המית החיים העזים אשר סערו מסביבם, הד רחוק ורפה – אף על פי כן קרוב לי, מובן לי ונשמע לי עד היום הזה.
התרגומים של עכשיו מה הם? לשוא אני מתיגע למצוא את מקורותיהם בתוך היצירה העברית ומאווייה; את היוצר העומד בראשם; את החפץ הפנימי המניע את התהוותם. אדרבה. ממש ההפך. האידיאה האחת אשר היתה כאן, פשטה רגלה. דוד פרישמן, שתבע תמיד “תנו מאתים אלף רובל ואתן ספרות”, נוכח היום לדעת כי אין בכח הרובלים לבראה. הוא ראה סכום גדול משתבע, והספרות לא נוצרה. יש ספרים טובים, בינונים ורעים. יש חומר־קריאה, אבל הספרות לא נבראה. גם תנועה ספרותית אין. כי אין קשר ויחס פנימי אשר יאחד את אוסקאר אוולד ואת טביוב, את קילירמן ואת מתרגמו, את הזמן שאנו חיים בו, את העובר עלינו ועל הכל מסביב לנו ואת הספרים המופיעים. ובמקום תקופה ספרותית אני רואה רק תקופת חיי איש נפלֶה, חיי האחד, התאמצותו הרבה והיפה, חפצו האדיר. אפס זוהי הופעת הפרט, אשר בעקר דבר אין לה עם מקורותיה החיוניים של היצירה העברית.
ומסוכן מאד הוא לבוא ולאמר: שדה תרגומים זה נברא בשביל ה“דלים והרפים” למען הטותם בדרך הטובה להם ולהציל את הספרות מן “יצירות מקוריות” שערכן מוטל בספק. הנחה כזאת, שהיא מתקבלת על הלב בקלות יתרה, היא סם המות לספרות העברית. ראשית, החילוקים האלה “בעלי יכולת” ו“דלים ורפים” אינם בנמצא בספרות. מי שהוא “בעל יכולת” היום יכול להיות “דל ורפה” למחרתו. ולהפך. כמה גדולים בזמנם בא הזמן והקטינם עד אפס. ובעלי יכולת, שאין להטיל ספק גם בעתידם, נבראים בספרות־עם – אחד בדור או שנים. ואף על פי כן זכות הקטנים במקומה עומדת. כי ישנם קטנים המכינים את הקרקע לגדול הבא, וערכם רב מן הגדולים הרבים, שהם רק המשך של הגדול האחד שהיה לפניהם. שנית, גם הגדול מטפס ועולה על כתפי הקטנים. כחו של הגדול הוא, שהוא מזוין בכח־עליה זה. כי ספרות אינה אוסף של ערערים על פני מדבר החיים. הספרות היא הופעה חיונית, מסובכת כיער עד, על אילניו הרמים, שיחיו ודשאיו. והאיש אשר ירים ידו לקצץ בשיחים האלה, ידע כי ידו הווה ביער כלו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.