נהוג היה בספרות הצרפתית, שכל מתחיל חייב היה להודיע ולפרסם את הופעתו בעולם הספרותי ביצירה פיוטית כתובה בחרוזים. ויצאו פרוזאיקים מוחלטים כמופאסאן וזולא וחברו ספרי־שירים. לנו, העברים, אין עוד טראדיציות ספרותיות, אך נדמה לי, שהן הולכות ונקלטות בשדה ספרותנו וכמובן, שלא לטובתה. בימים האחרונים נעשה למנהג קבוע לכל מבקרי ישראל להופיע לפני הקהל במאמר על שתיקתו של ביאליק. דבר זה הוא מענין, מעציב גם מצחיק. יש לנו משורר וח. נ. ביאליק שמו. סבות שונות, והן אינן ידועות לא לי ולא לאחרים, ואפשר גם ביאליק איננו יכול לבררן לעצמו, הביאוהו לידי זה, שהתחיל בשנים האחרונות למעט בהדפסת שירים. אפשר הוא כותב בביתו בחשאי, לאחר חצות ואין ברצונו לפרסם את ילדי רוחו. ואפשר שאינו כותב. מי יצא ויבחין אלה. סוף־סוף זה הוא ענין המשורר עצמו. נזכור גם, כי ביאליק לא היה מעולם פורה ביותר, ואנחנו לא באנו אליו בטענות על זה, כי ידענו, שהשירה של ביאליק, הניתנת לנו במדה ובמשקל, איננה סחורה הנקנית בשוק. ידענו גם, שבספריות אחרות קרו מקרים דומים לאלה. משוררים רבים כתבו, פסקו; כתבו מחדש ופסקו מחדש. זה אינו סימן לא לטובה ולא לרעה. כעבור מאה שנה, יבוא כותב תולדות ספרותנו החדשה ויתעכב על הופעה זו ויפרשה כרצונו וכהבנתו. אבל ביאליק הלוא אתנו הוא. ב“כנסת” פרסם שיר, “יהי חלקי עמכם” המשך ל“והיה מי האיש”. כנראה מתהוה דבר־מה בנשמתו. אולי יקום ביום בהיר אחד ויפליא אותנו עוד פעם, כמו שהפליא אותנו זה פעמים רבות. ואפשר לא. אינני יודע דבר. ביאליק שותק, אשתוק גם אני.

והנה באים הבל מלהגים, טובלים עטם ברהב ועומדים לבאר, למצוא את העִלות הראשונות של השתיקה, להפיץ אור על ההופעה, כיד החריפות הטובה עליהם. ביאליק שותק, "אין זאת כי… “לא, הטעם עמוק יותר, הוא מוכרח לשתוק…” וכו' וכו'. והדברים מתובלים בפלפול דק ומחודד של סריקת־שער ומטוגנים במתק חבה מזויפת, מליצית ומלאה השתפכות נפש. ואין אנשים, אוהבים נאמנים אלה, חשים, כי נוגעים הם בדברים שאין לגעת בהם. כי סוף־סוף אסור לחטט במחבואי־נפש אלה. יש פה חוסר טקט אנושי, פשוט, אלף־בית של יחס אדם אל רעהו. אמת, ביאליק הוא קנין האומה, קנין כולנו, אבל הפקר איננו, אשר כל יד מן החוץ תבוא וטלטלהו כרצונה.

וצאו וראו: עוד מעט והרבו לכתוב על ביאליק השותק מאשר על ביאליק המשורר. את המשורר עזבה הבקורת העברית בידי הפובליציסטים המושבעים, והם ממלאים את מלאכתם באמונה. זה כשלש או חמש שנים והפובליציסטיקה העברית מתנקשת בנפשה של שירת ביאליק. זהו עלבון, לא לביאליק, רק לבקורת שלנו. זאת היא עניות־דעת שאין כמוה. ודאי שיש לכתוב על ביאליק. אין בספרותנו אף מאמר אחד אשר יקיפהו, אשר יציגו חי בשירתו, יראה לנו אפני הבעתו, ינפה את צרופיו, את חרוזיו, את מבנה חרוזיו, בתיו וסוגריו. אדרבה יבוא אחד המבקרים ויקח את ספר השירים אל ביתו, יתיחד עם הספר חדשים מספר, ואחר יודיע גם לנו את מחשבותיו ופרי מחקרו על משורר זה. כן הלוא עשה, למשל, סענט־ביב בתקופתו הראשונה למשוררו האהוב עליו, לוויקטור הוגו; כן הלוא יעשה כל מבקר הגון.

אבל לא, אני תמים מאד. דורש הנני מן המבקר העברי, כי יתיחד עם שירי המשורר חדשים מספר. כזאת לא יעשה אצלנו. אותנו למדו לכתוב בקורת באופן אחר, לאמור, לטייל בין טפות הגשם מבלי להרטיב את המעיל. אנו נכתוב, אפוא, על זה, שביאליק לא כתב, ולא נכתב על זה שביאליק כתב. ומובן מאליו, תימה זאת מענינת היא. המלאכה קלה אם גם אינה נקיה ביותר. לכתוב על שירי ביאליק אשר יצאו לאור והמונחים לפנינו – קשה. כי על האדם הכותב להגיד דבר־מה. אבל לכתוב על שירי ביאליק אשר לא באו עוד לעולם אין לך קל מזה; אפשר להרבות להג כמים לים מכסים.