1. הַשִּׁיבָה אֶל הָאָדָם.    🔗

בין שדות תירס מוריקים ובין חומות קמה מזהיבה, כפופת שבלים, אשר ברשרושם ובהמיתם אינם פוסקים מללחוש אל אזני: אנו הטובים והיפים בהחלט, הגיעו אל ידי ספרי ג’ורז' דיהמל. ובקראי בהם הרגשתי, כי יש אמנם חבור פנימי וחיוני, חבור הבא עד כדי התמזגות, בין השדות והקמה אשר מסביבי ובין הספרים אשר לפני. יש איזו טבעיות עדינה, תום נשגב ורוח נדיבה המשותפים לשניהם. כטבע המוליד מן השכיח ביותר (מה יותר אוניברסאלי ומצוי משבולת חטה!) את המראה המרהיב־עין והצד לבבות, כטבע המעורר בנו בפשטותו, בשטפו רעיונות היופי והמוסר הנצחיים, כן יש בכח דיהמל להוציא מתוך נפש בני־אדם פשוטים, חסרי כל קומה ובליטה את החזיון הרב והנפלה; ומתוך המאורעות הקטנים, מאורעות יום־יום, שאנו דשים אותם בעקבותינו – תורת־מוסר שלמה, מיוסדת ומפליאה בחנה ובעוּזה.

זה מכבר הימים לא השמעתי לנפשי את אלה הדברים ואת אלה המחשבות. ספרות ושירת־העולם, אשר לויתיה בעשרות שנות חיי המעטות, השרישה בקרבי בעקשנות רשע, בדרכים ובאפנים שונים, מתוך השקפות ונקודות־ראות רבות, השרישה בקרבי דבר אחד – את היחס השלילי אל האדם בן־התקופה. יחס זה התבטא לפעמים ברגש־איבה גלוי, לפעמים כבטול קופא ויהיר, לפעמים כבוז ממאיר או כשויון־נפש רשלני, אך תמיד היתה הכונה אחת וברורה למדי: הוא האדם, חדל־היצורים! אל החולות השוממות האלו נשברו כל גלי המחשבה והיצירה. ושני הצירים הראשיים, שלארכם הסתובבה הקטיגוריה האכזרית על “הנברא בצלם אלהים”, הם גם שהניעו את אבני־הרכב הכבדות, אשר שחקו והדיקו את הכל לאבק־פורח. המחשבה האחת, והמוסר הנובע הימנה על שויון כל האדם, לא ינקה את עסיס החיים שלה מתוך שמצאה באדם את היכולת הטבעית להתעלות ולהתרומם; היא נשענה בכל כבדה על הקרקע המדומה אשר לשפלותו; היא לא אמרה: הבה ונשאף ונתאמץ היות באחד הימים שוים, צפופים יחד כצפרי־דרור על צמרת אילן רם ונשא; היא אמרה: כלנו היינו בימות־קדם שוים, כי מתוך רגב־העפר הדל וחסר־הצורה מכורתנו. והמחשבה השניה, שאמנם נתנה תודה ברוממות האדם, בסגולת־ההתעלות אשר בקרבו, היתה כה אנוכית, כלואה בתוך עצמה ומפרשה מן הצבור ולפרקים גם קמצנית וצרת־עין, עד שמושב־בחירים זה היה סוף־סוף למעון פריצים; כי היא כאלו שמחה ליפה־הנוף הפורה והמבורך, אך משום שהבליט את חוֹרב המדבר רחב־הידים, שתקוה אין לו.

שני מקורות אלה הם שבראו את כל זרמי הספרות במאה התשע עשרה. גם ברומאנטיזם, שלבו המורד כאלו פג תמיד ושנאנח את אנחת־העולם ושפך דמעות כל הימים – גם ברומאנטיזם נבעו הרגשות והרחמים הגדולים שבו לא מתוך האהבה הפשוטה והגלויה לאדם, לכל אדם, אלא מתוך מנוד־ראש לו. בל נשכח, כי יחד עם אנחת צער־העולם ברא הרומאנטיזם את השעמום בחלל ובזמן. את השעמום הגא והנצחי. אם גדולי־הרוח בורחים למצא מקלט באהלי פראי־אדם ומגלים בהם את המדות התרומיות, את כל הטוב והנעלה, יש בזה יותר שאט־נפש לאדם בן־התקופה, מאשר התפעלות ליפי ולהדרת הקדמון ורוחו היפה. כי בל יעַוְרו אותנו אִשי־הקסם של המקלט. נתעכב בעקר על העננה השחורה, אשר מאחוריהם, הגורמת ומחייבת את הבריחה. ועד מהרה נוכח אז, שהם אוהבים את שבטי־הכושי, לא שיבואו ויעידו על התכונות הטבעיות הטובות של האדם, שיש תקוה ואחרית להן, אלא כדי להוקיע לעיני השמש את היצור המשונה, שסורו רע בעצם, ואשר גם בהיותו מזוין ומחונן בידי הכחות האיתנים של היקום בשלמות ורוך־המדות, הוא (האדם!), מחמת ההשחתה הפנימית שבו, עוֵת, השמיד, עשה לאל את מתנות־האלהים והפכן למקור רשע וחמס. ואם יש בהשתפכות ההרגשות חפץ אדיר להתמזגות עם היקום כלו, התמזגות זו אינה השתתפות הפעולות, אלא ניסה מתוך תחומי האנושיות אל תוך זרועות העולם, זרועות ה“וֶלטאַל”, עד כדי התבטלות העצם ועקירתו משרש.

ועכשו, מאחר שברור לנו למדי, כי ה“אמנות לשם־אמנות”, אשר באה אחרי־כן אינה אלא המשך (ויהא בתור ריאקציה להמוניות) ותולדה ישירה של הרומאנטיזם הטס בערפלי־מרומים; המשך אמרתי, כעין התפלגות התכונות עם שטף הזמן, שהביאה לידי גלוי נקודות־אופי, שהיו חנוקות תחת צעיף כבד של הקוים השליטים והמאפילים – עכשיו אין דברי הקודמים צריכים להראות כרחוקים ומוזרים. כי מה היתה תנועה ספרותית זו (“אמנות לשם־אמנות”) אם לא התגדרות, ובמדה ידועה גם בטול, לכל אשר מסביב? הלוא הארטיסטיזם הוא שחלק את בני־אדם לשני מחנות לא שוים; האחד – רבוא רבואות שאינם מאומה או, יותר נכון, שהנם דבר־מה שפל ופחות־ערך, שאי־אפשר להביאו בחשבון אלא מצד שפלותו וכעורו; והשני – מתי־מספר, שבדרך נס, מתוך השתנות עצמית ופתאומית, היו לסוג אנושי מיוחד (כלומר, “לא־אנשים” במדה מרובה) ונמלטו בעוד מועד מפני מחנק אשפת־העולם, אשר עמד לבלעם. היכלי היופי, אשר בין חומותיהם נכלאו אצילי רוח אלה, אינם, אפוא מגדלי־אור, המזכירים בשלל צבעיהם לספינת האנושיות החגה והתועה, כי יש תקוה לאחריתה. אדרבה. אלה הם צריחי־ההתבודדות של כת פרושים, יוצאים מן הכלל, כעין טעות־התולדה, שאין ללמוד מפרט זה אף דבר על הכלל כלו.

ועוד פסיעה אחת. הספרות הממשית, הנטוראליסטית, שהאמינה בהקדמה ובהתפתחות, אהבה לתאר את חיי ההמונים (ואפילו את גסותם, בהמיותם) ואשר שויון כל חי והשפעת הדוממים עליו עמדו במרכז כל כחות היצירה שלה – בעמקי לבה היתה נוטרת שנאה מיוחדת במינה, או התיחסה, לכל הפחות, בבטול אל האדם. השקפת העולם הזואולוגית (כך מכנה אותה סטרינדברג), אשר שפכה מרוחה על ספרות זו, לא יכלה לשמש לה מקור חבה והתמכרות לו. זה לא היה גם היקום הרומאנטי, הטבעיות של ענני הכבוד ורחש הכוכבים המסתננים מבין חשכת יערות־עד. כאן עומדות הרגלים, כתקועות במסמרים, על האדמה, כמעט שקועות בה; כי אדמה זו נתרככה בפסיעות הגסות של הרבים והיתה לבצה עמוקה. ואם ספרות זו מביאה את הכל לידי שעור קומה אחד – גובה הכל רק זרת קטנה. כי לא חפשה את המרומים הנעלמים (ואפשר להגיע אליהם רק בקפיצות־און ולא בזחילה), אלא את השפלה מאז. גם ענין ולמוד החפצים באוביקטיביות גמורה ואכזרית, ואותה שימת־הלב הנתונה להם, כמו אל ההתגלות הנפשית – גם זה אינו מעיד על הכבוד שרחשו לאדם ולעצמת־רוחו. הלוא אל החפצים לא באו מתוך התגברות עליהם, למען דעת אותם לרכשם לעצמם ועל ידי עצמם. הם נמצאו אתם בשטח אחד וברשות אחת. ויתר על כן. גם כאן היו החפצים, כיערות־העד של הרומאנטיזם, כעין מקלט מפני האדם וכעורו וגסותו. זוֹלא נמלט תמיד מחלאת בתי מרזח, סימטאות אפלות ונרפשות, אהלי דלות מנוולת וצבור אנשים אכולי רקבון, מחלות ותאוות, אל אחר הדוממים, שאפילו בסביבה ירודה זו יש בהם כעין שריד מדה, שאינה מן הכעור והגסות.

הבריחה אל החפצים, המחבואים בין הכלים הגיעו אל תכליתם, עד כדי קיצוניות מפרזה בספרות־הסמלים. הסמל אינו אלא דומם שהורם להיות נושא ומבטא לסוג הופעות, המיוחדות רק ליצורים בעלי־נפש ורצון. המימרה “נפש־הדברים” השגורה בפי הסימבוליסתים הנה מתאימה ונכונה מאוד. היא באה להורות על ההרכבה הפנימית של זרם ספרותי זה. כי ספרות זו האמינה ברמזי טבע (או, יותר נכון, האמינה שהטבע הוא רמז), בהבעת כחות־מעל, בחוסר מציאותם של הדברים, בהפשטתם, בסודיותו וברוחניותו של החומר; היא האמינה בכל, אך בדבר אחד כפרה – באדם החי, היום־יומי. אם היא הסיטה את יצירותיה אל הרעיון הישועי, נקודת המגע והמשיכה היו כאן רמזי המסתורין. שלילת החיים הארציים שבתורת הנצרות ולא הצווי המעשי של אהבת־הרע. ודאי שאינה כה גאותנית, קופאת ומשמיעה דבריה מן הצד כמו הפארנאס. ספרות הסמל היא אינטימית ומוקפת ענני־ערפל רך ומגוון. אבל גם בה האדם אינו מאומה, כלו נכנע, עטוף, סרח־עודף, הנגרר אחרי ההופעות כפרפר אל האש ואשר עלותו על המוקד, מותו הוא גם גאולתו, תכליתו האחרונה והמבוקשה.

ובכן, ג’ורז' דיהמל, אשר בא אחרי כל אלה, אי־אפשר שלא יהיו בו כל אלה; “אף דבר אשר קדם לו אינו זר לרוחו”. אלא שיש לו תוספת־דבר המשנה אותו תכלית שנוי. ודאי גם בו נמצא את ערבוב התחומים של החומר והרוח, שהם הכרחיים לספרות הסמלים; נמצא בו את הארציות והממשיות של הריאליזם הטוב; נמצא בו אהבת אין מצרים לטבע, שהוא יודע אותו (יודע ממש!) שהוא מקנהו לעצמו, ושנאה כבושה לתרבות האוטומאטית, המקלקלת והמעוה; וגם נמצא בו את ברק־המבטא, את המבטא אשר צליל מתכת לו. אך בכל אלה, מכיון שנקודת־המוצא היא אחרת, גם פני הדברים אחרים הם. ישנה כאן אהבה ויחס פשוט אל האדם אשר אתו ואשר מסביבו. לא אל איזה “אדם” בדוי שאינו במציאות. אלא – פשוטו כמשמעו. וכאן חדושו. ממקום זה פותחת גם הנטיה החדשה של הספרות בימינו. מתחילה השיבה אל האדם. מתוך קרבת־דם ורוח, מתוך פשטות. “הליריקה של היום, אומר דיהמל, משנה צורתה. היא חדלה לשאת אמרותיה. היא מדברת. עיני המשורר לא תרבינה לשוטט בגבהי השחקים, בעיניו־הוא יבקש את עיני זולתו. דרושה כריתת ברית כמו אחרי ימי מריבה ארוכים. המשוררים עוזבים את המגדלים והם משתוקקים ללחץ ידי־אדם ולדבר אל מי־שהוא דברים היוצאים מן הלב, דברי אמת… ונוצרת שירת־שלום אשר אין זכר בה לרשמיות ולמלאכותיות…” זאת היא שירת האדם אל האדם.

!Homo sum

 

2. “תַּרְבּוּת”    🔗

(1914–1917)

אם כל אלה ישנם בו, מן הנמנע הוא שלא להתקל בסתירה. אהבת האדם והשנאה לו הם תחומים כה קרובים אחד אל רעהו, עד שהם מעורבים זה בזה. כי קבלת האדם כמו־שהוא אינה אפשרית ואינה כדאית. האדם הרע סוף־סוף קיים הוא וקבלתו יהיה עָוֶל מוסרי. הנה הסתירה המפרכסת תמיד בלב היוצר. בלב דיהמל צרבה וכרסמה בלי רחמים וחנינה. בתקופת חייו זרמה הרעה האנושית כלבת הר־געש. הוא ראה את “המדרון אשר על פניו התגלגל העולם כלו מטה־מטה”. הוא ראה את המלחמה על כל תבוסותיה הרוחניות. יש, אפוא, שגם דיהמל נאחז בבריחה כמוצא, והוא מכונן צעדיו:

"… אל אחד המקומות הרחוקים מחלאת בתי־החרושת, פנה אשר לא אשמע את משק אוירוניכם ושקשוק כל מכונותיכם, אשר בימים ההם, בשעה שלא הבינותי עוד מאומה, היו לי לענין רב והמטילים עלי עכשו את פחדם, כי הם הנם נשמת המלחמה הזאת, מקורה והרוח המחיה אותה…

“שונא אני את אירופה ואת העולם כולו, שעליו משתרעת אירופה זו, ככתם בוץ מבריק. ויודעני, מגוחך הוא לגבב מליצות אלו. אבל מה אכפת! מוטב שאעורר צחוק בזאת, מאשר לעוררו באחרת. אלך אל ההרים וכפי יכלתי אסדר שם את חיי־בדידותי. אמרתי לבקש מפלט בין הפראים, בין הכושים. אפס כיום הלוא אפסו הכושים מן הארץ. כלם כאיש אחד אִמנו רגליהם לרכב על אפנים וחפצם האחד להתקשט באותות־הצטינות. לא אלך אל הכושים”…

דיהמל יוצא, אפוא, בדרך הכבושה של בריחה מפני האדם התרבותי וההליכה אל הכושי. זאת היא סתירה עמוקה לכל מהלך מחשבותיו. כי מקלט הפראים אינו אפילו הצלת הפרט; כי עצם “כתם הבוץ המבריק” עומד בעינו. והדעה נותנת, שכתם זה עוד יתגבר בעקב הבריחה, כי לא ימצא כל כח מוסרי מטהר, המתקומם לו. אבל אין אדם נתפש בצערו. והלוא במקום אחר מתוך שקט־רוח דיהמל זה עצמו מכחיש את חפץ הבריחה. הוא אומר:

"… לפני כמה שנים פנה ירחון אחד אל סופרים מפורסמים, מהו המראה החביב עליהם ביותר ואשר בו אוו לשבת שעות מספר? עמיל וורהארן ענה: “באחת הפנות של נמל האמבורג”.

"וורהארן, הוא אשר חשף לנו את הגודל היגוני של מראות־הכרך, ערי־החרושת; המקומות אשר קללת־אלהים רובצת עליהם ושנדמה, כי האושר הגלה מתוכם לעולמי עד.

"בקרתי מתוך איזה פחד את הדוֹקים של ליבירפול. שם התנוססו בתי־לבנים ענקים; גגותיהם אבדו בערפל; זגוגותיהם כוּסו ותוכם – מפלצת של תלי־תלים חבילות צמר־גפן. שם זחלו אנשים חיים כזבובים. ריחות עובש ואדי רקבון העלה כל דבר. הפועלים עבדו תחת הלמות פטישים ובתוך אלומות רשפי־אש. המכונות קדחו ויללו כחתולים מוכי־שוטים. יום נתעב, חנוק־עשן וערפלי המֵרְסֵי הציפו את הכל בקֵיאם.

“ובכל־זאת מן היום ההוא והלאה יש שמקום זה הוא ראש חלומותי ולחיות בו הוא חפצי האדיר…”

הנה הסתירה. כאן ערות שתי הרגשות זו לעומת זו. מעבר מזה הניסה הידועה של הרומאנטיזם מפני הרע הקיים, הניסה העתיקה, המונה שנותיה מימי ישיבת הטַיָל הבודד באי “פטר־הקדוש”, ומעבר מזה אומץ־לב המקבל את החיים המודרניים כמו שהם. דיהמל האמתי הוא כאן. לא בסתירה אלא בהתאמצות להביאה לידי מרגוע; סתירה זו הביאה את נפשו לידי תנועה רבה, לידי החפושים, שעיניו מחפשות את עיני זולתו ולחפץ האדיר להשיח לבו ללב אחר. אמנם, ספוריו, שהוא מפרסם בקובץ “תרבות”, באו לכתחלה להראות לעיני־כל את אפסותם של חיי־תקופתנו. אך האמצעים אשר בהם ישתמש הביאוהו אל מרחקים אחרים. מרחקים אלה אינם זוללי־אדם. ואין צורך להרחיק לכת עד גדות הקונגו למען מצוא אנשים. והם כה קרובים. ודיהמל מוצאם בכל מקום ואף בגיהינום שדות הקרב בשנות אלף תשע מאות ארבע־עשרה ושבע־עשרה.

למעלה אמרתי, יש בכח דיהמל להוציא מתוך נפש בני־אדם פשוטים חסרי כל קומה ובליטה את החזיון הרב והנפלה. זאת היא בודאי מדה אמנותית יקרת־ערך עד מאד, אך יותר מזה היא מדה נפשית עמוקה, המעידה על יחס קבוע ומתמיד אל האדם וגורלו. דיהמל אינו מוסר לנו את תמונת המלחמה. הוא אינו צייר־הקרב במובן הרגיל. אין כאן לא סוסים פרועי רעמה ותוססים קצף־אונים ולא תותחי־אש, סמל הגבורה ותפארתה. המלחמה בעצם ובהמון אינה. בעקר לפנינו בית־החולים, פצועים שבים לאיתנם, רופאים, מתים (לא הרוגים), אחיות־רחמניות, חיילים שקבלו חופש, אדירי־השלטון מבקרי החזית, השולחים אותות הצטינות ודברי־נחומים. ישנם אנשים מתוארים בקוים בולטים וממשיים, ולעתים קרובות אינם חסרים את השרטוטים המאוורים, הפזיזים, הספונים לבביות חמימה, המעלים על לבנו את מופאסאן ואת דודֶה ממוזגים יחד. הקִינֵימָה אינה כאן. הרעש והצעקניות של בורסקי הבא להלהיב את החושים (“את העצבים אשר עביָם כעבי עבותות הסַפָנִים”) הנמוכים והגסים ביותר אינם. אין כאן גם שקט רוח ציָרי הבא מן המרומים חסר ענין והשתתפות, המגיע עד להתאבנות וקהות. כל הכתוב כאן הוא אנושי, דק, עצבני, טבול הומור מזהיב, זע, שוטף, שאינו נח אף רגע. ישנה איזו פשטות־התאורים, כמעט שיחת־רעים רגילה. ואף־על־פי־כן (יותר נכון מפני זה דוקא) החזיון המבעית שאנו קוראים לו “מלחמת־עולם”, או כמו שדיהמל קורא לו “מכונת־ההרגה”, מתרומם מבין פרורי הרשמים אלה כראש נחש בלחשו ובארסו על פני החולות הלוהטות של מדבר־מוסרי זה.

שמא רגשנות? כן. היא ישנה. קמעא. במדה הדרושה, עד כדי לקרבנו ולהכניסנו אל הסביבה המלאה כעור איום ומחלט, אשר בה נפל האדם שבוי. ושמא העלמת־עין מן המציאות? לא. זה אין. יש מציאות הכי פשוטה. אבל היחס, היחס אחר הוא. אני מתאר לי מה היה עושה סופר נטוראליסטי לו עלה ברצונו להציג לפני החייל רֵיבוֹ האומלל, המוטל במטתו, שהכדור פצעהו במקום סתר, “קלקל את מכונתו” והוא עושה צרכיו תחתיו מבלי שירגיש בהם. זאת היתה בודאי החתיכה הראויה להתכבד, ה“שפלות הרצויה”, שהיו מתנפלים עליה כעל שלל רב. אבל ראו איך הוא מטפל בסחי זה. האדם מבצבץ בלי הרף; האדם האומלל המחפש אשרו בכל מקום ושדיהמל אוהבו אהבת־נפש. ואני מביא את הקטע כלו לדוגמה, כי נחמד הוא:

"… אלה האנשים חיו חייהם סרוחים על גבם, איש איש במקומו בתוך ערבוביה של ריחות, רעש, ולפרקים של קטעי מחשבות. רק בקולו הכיר איש את רעהו ולא בפניו, ואל סאנדארפּ, אשר שהה זה שבוע בחדר, קרא רֵיבוֹ פתאום בעברו מוטל באלונקה על יד מטתו: – צאו וראו! סאנדארפּ, ראשך – משונה הוא ראשך! ושערותיך משונות גם הן!

הגברת בויגאן היתה באה בשעה שמונה בבקר ועם כניסתה היתה מרימה קולה:

– ריח לא טוב כאן. אוי! אוי! אשבע, ודאי שוב עשית…

רֵיבוֹ נסה להשתמט:

– אכן, אמר, יפה ישנתי… על זה אין להתלונן, יפה ישנתי…

אז היתה הג' בויגאן מתחילה להוציא מתחתיו את הסדינים, בשים הריח המעציב והגס מחנק לצוארה, ואשה טובת־לב זו היתה מוסיפה בקטעים:

– אוי! ריבו, אינך אדם מיושב! האם לכל ימי חייך לא תוכל לעצור בעדך!

ריבו לא יכול עוד לטשטש את הדבר והוא הסכים בעצלתים:

– הביטה, אכן אמת הדבר! וכאלו נשאר עוד סל מלא… אך למה תאשימיני, גברת מסכנה? אין בכחי לעשות אחרת.

הג' בויגאן היתה באה והולכת, דורשת לבנים ומים. מתחילה לנקות את ריבו, כנקות אֵם את ילדה, ובשימה את ידיה הענוגות והזעירות בסחי זה מתוך אומץ לב טבעי, היתה מתריזה:

– ואני בטוחה, כי יש ביכלתך לעצור בעדך, ריבו, הביטה וראה מה העבודה לי!

אז, פתאום, תפוס עלבון ויאוש נאנק הפצוע:

– גברת בויגאן, למה לבך רע עלי, לא כזה הייתי טרם הכנסי לצבא…

הג' בויגאן פרצה בצחוק. גם ריבו מהר להתחבר אליה וימלא גם הוא צחוק פיו; כי כל פרצופו וכל הויתו נבראו מלכתחלה להשמיע צחוק, והוא חמד להשמיעו גם במרי עניו.

תשובה זאת, מכיון, שמצאה חן בעיניה, הוא היה משתמש בה כל הימים. ומבלי הכחש והעלם על גורלו המר, היה רגיל לאמור לכל עובר ושב: לא כזה הייתי טרם הכנסי לצבא, הלוא יפה תדעו!

פעם בבקר, בהציע הג' בויגאן את מטת מֵירִי, נזעקה: המשותק עשה את צרכיו!

– מה! מירי! גם אתה! ידידי המסכן!

מירי, מי שהיה בחור, הדר־הכפר, בעל גו רענן הסתכל ברגליו המתות ונאנח:

– אפשר מאד, גברת, איני מרגיש עוד מאומה בכל העובר עלי.

אבל נפש ריבו רננה. כל הבקר הכריז בקול: לא רק עוד אני לבדי; לא עוד אני לבדי! ועל חדות־לבו זו לא התרעם איש. כי בנפול האדם בתהום אסונו, גם אז ירוח לו, במצאו שם אנשים מספר לארח אתם לחברה.

אין כאן, אפוא, לא נצחונות־פאר ולא גבורת ענקים. כמה ענוַת־היצירה בתאורים האלה! והרעה עומדת בכל פתיותה כחורבה פרוצה. כי אין טעם לסבלות אנשים אלה, אשר חפץ־האושר טבוע עמוק בלבם ואשר גם ביגונם ובירידתם עודם מגששים אותו בידיהם המתעלפות והמשותקות. עם יחס כזה אל האדם אי־אפשר לשיר שיר תהלה למלחמה. ראשיה, דַבָּריה יהיו תמיד חשודים וקרבנותיה – קדושים. רֵיבוֹ בצואתו, בגמגומו – מטוהר. הגינירל בזהבו ובפיו הממלמל על חרף־נפש ואהבת המולדת מעורר גועל וצחוק. אמנם דיהמל אינו אומר לא את הראשון ולא את השני. אלא כשאתה גומר את ששה־עשר הספורים הקטנים, אתה מרגיש, שכל אלה כאלו נכתבו רק למען השרש בלבך את ההוכחה הזאת.

התעכבתי עד עכשיו רק על הצד המוסרי־החברתי שבספורים, כי הוא המפליא ביותר. אומץ־רוח מלבב תמיד. ועל האדם להיות מזוין באומץ־רוח יוצא מן הכלל, כדי להשמיע מחשבות אלו בשאון הקצף הלאומי המפרז, הגועש מסביבו. אפס אין זה מפחית במה־שהוא מן דיהמל האמן. הוא אינו דרשני ואומר דברי תוכחה סתם. דיהמל הוא אמן־המלה שאין רבים כדוגמתו. יש בו כל התכונות הנעלות והטפוסיות של נוביליסט צרפתי. קצור, דיאלוג חי וטבעי, כניסה ישרה בצעד רחב אל הסביבה המתוארת והטלת האור המהירה מכל העברים, עד שלאחר קריאת שורות מספר אתה שקוע בה בראשך וברובך. את הטפוס הוא מוסר בקוים מחיים, מבליטים, מבוררים בהבנה רבה ובקמצנות. תאור אולם הנתוחים בבית־החולים על סף החזית אינו רק איום מצד רגשי הבלהות שהוא מעורר, אלא הוא תמונה גדולה, פרי התרשמות אמנותית עזה, מרכבת ודקת־ההרגשה. (כדוגמא: “הם היו לבושים לבנים מראשם עד כף רגלם, פניהם היו מכוסים מסוות כפני הטוּאַרֶג ובעדם נשקפו רק העינים. את ידיהם החזיקו, כמרקדים סינים, מורמות למעלה באויר ומפושקות, עטופות קאוטשוק ורקותיהם נזלו זיעה”). אל טפוסיו אתה מוכרח להתיחס, כהתיחס אליהם מחברם: הם ידידיך שתאהבם או מתנגדיך שתמרוד בהם. אתה בז גם לרב היהודי הצרפתי הקוסמופוליטי עם קפאון ערמתו וגם לכומר הכפרי המבוהל עם תנועותיו ופטפוטו הרתחנים, בשעה שהם עומדים על קבר שר־הצבא לימברג, ספק קתולי, ספק ישראלי בן דת־משה, וכל אחד, גם הרב וגם הכומר, מושכו אל חנותו־דתו. אתה מחבב את קלמל, זה הגבור הענו וטוב הלב. וקול האדם, הבא לנחמהו על פצעיו האנושים ומדבר גדולות על השמות שנעשו במחנה האויב, צורם גם את אזניך. וכשמדברים אודות טנקים ומעל האלונקה מתעורר אחד הפצועים חסר־רגלים ופרצוף, אשר עוד מעט ותצא נשמתו על שלחן הנתוחים והוא מתפאר: “טנקים, מי מדבר על טנקים? אני ידעתים, אני נפצעתי בטנק”, אתה מרגיש עם המחבר יחד, כי קול התפארות זה, זאת ההתנשאות היא אחד הגורמים העקריים לשדות ההרגה אשר מסביב. ובעבור רכבת־החולים באישון לילה על יד החזית ואחד הנוסעים מביע השערתו, כי בודאי עד האביב תהיה השלוה שרויה בגליל זה, וכשחברו איש־הצבא העדין, הפקח, אשר שמונה הסתערויות כבר עברו על ראשו, עונה לו: “לא, יקירי, עד האביב, מובטחני, ימצאו עוד ידים שיביאונו לעשות עוד אולת אחת”, אתה כאן יד ליד עם דיהמל והנך רואה בעיניו ובעיניך את האולת, האולת המכוערה הבזויה והנוראה, את אולת האדם!

וכשאתה בא בספר זה עד הסוף וזכר האנשים הטובים, הטובים והאומללים, אשר הקים לפניך דיהמל קמים בלי הרף נגד עיניך ותובעים ממך כעין שלומים, תהיה תמים דעות עם דיהמל, כי תרבות זו, כמו שהיא עכשיו, מלא המלקחים, אוטוקלבים, איזמלים מבריקים למען רפאות ונתח פצועי־מלחמה, כי תרבות זו אשר התכוננה בחשבון ודעת לקראת הרעה, שרכזה את כל נצחונותיה בה, שנבראה בעצם ידיה, כי תרבות זו היא המדרון החד והחלקלק שעל פניו מתגלגלת האנושיות אל תהום אפלה ואתו יחד תקרא: "התרבות, האמתית, אני חושב עליה לעתים קרובות. היא חיה ברוחי כמקהלת קולות הרמוניים השרה את המנונה… היא כפסל שיש על גבעה שוממה, היא האדם אשר יקרא בקול: “אהבו איש את רעהו!”.

 

3. “קִנְיַן־הָעוֹלָם”    🔗

הספר הזה הנהו המשך של ההתנגשות הנפשית אשר סמנתיה למעלה. שלטת כאן מדה אחת המצוה לא להתנגד לרעה ושרשיה נמתחים מן הסטואיקים, הנצרות וטולסטוי. אך ממולה שוכנת מדה שניה, בת האדם המודרני, המהרסת את כח הראשונה; זאת ההתמרמרות הטבעית למארה הרעה, זו היודעת “כי גדולה העולה של אפס־מעשה. כחטא עשית דברים אשר לא יעשו”. מתוך התנגשות זו נולדת נטית פשרה: המלחמה ברעה על ידי המפעל הטוב ועל ידי חנוך בלתי פוסק, הקורא את האדם אל ההסתפקות החמרית והמגלה את פני האושר האמתי, עד שישתתק המפעל הרע. הנה, במלים קצרות משאת־נפשו המוסרית של דיהמל. נודה, שאינה חדשה. היא טובת־לב וסלחנית, אבל לא קנאית ונלחמת על נפשה. וסוף־סוף גם משאת־נפש זו היא ספרותית למדי. כי בה מגיע המשטר המוסרי המקווה אל עצמו רק בעזרת התאמצות מוסרית גדולה ואינו מביא בחשבון, כי כל התאמצות זקוקה לכח מניע.

ואולי הכח המניע להתאמצות זו ישנו? אולי זוהי הַמִּלְחָמָה!? בשפיכות הדמים, בהרס ובאבדון התבלטה פשיטות הרגל של ה“תרבות המדעית” בכל נוראותיה, וקם כח המפלס דרך לתרבות חדשה, תרבות־הלב (דרך־אגב אעיר, שאין בכונת דיהמל להנהיג חיי נזירים ושיבה אל המצב הטבעי מתוך כִווץ הצרכים. הוא אומר בפירוש, שאין ברצונו לותר על הופעות התרבות שיש בהן משום תועלת והנאה כמו חבור דרכים ושאר קניני המדע; הוא רק מתקומם נגד שלטונה על רוח האדם. “את התרבות המדעית אנו צריכים, אומר הוא, להעביד כשפחה ולא להעריצה כאֵלָה”). כי אם על מפלת חיים זאת לא תבנה השגת־חיים אחרת מן הקיימה, הרי באמת אבד הכל. אבל הנחה מיואשת כזאת אינה במקומה. אדרבא. יהיה כעין צדוק־הדין וטעם לשואת הפראים המתחוללת והעוברת על ראש האנושיות, אם העינים תפקחנה. ואי־אפשר שלא תפקחנה. ולשם הרגע המכריע הזה צריכים מתי המספר, אותו המועט, אשר רינאן מעיד עליו ש“הוא היוצר את הערכים רבי־התושיה”, להתכונן מעכשו. צריכים לשנות את כל השגת־החיים: את ערכי־הכסף ושלטונו, האושר ומהותו, התענוגים, המאוים, ההנאה, הרכוש, היחס שבין אדם לחברו, המגע שבין האדם ובין היקום, את המושג קנין; ובעקר מושג אחרון זה. קנין אינו צריך להיות הרכישה־החמרית של העצמים אלא הכרתם, ידיעתם, השגתם (תמונה התלויה באולמי אדירי־ההון, בעצם, אינם שייכת להם, אלא לנהנה מיפיה והיודע אותה). העושר לא יהיה, אפוא, הרכוש, אלא הקנין הרוחני. חיבים על ידי חנוך, על ידי הטפה בלתי־פוסקת לעקור את פירוש־המלים הרגיל השורר כיום ולהכניס בהן תוכן חדש, אחר. בעתיד אם אדם יאמר לחברו “התענגתי היום” לא בא להגיד: שחקתי בקלפים, בקרתי בתי זונות, עשיתי את חברי לצחוק (אם גם הצדק היה אתו) באספה פומבית, שתיתי לשכרה. אלא כונתו תהא: ראיתי תפוח בלבלובו, נפגשתי ברע קרוב ושחתי לו כל לבי, ישבתי על־יד עריסת ילדי ועל שפתיו עברה בת־צחוק; כשהאדם יגיד אושר, אין זה ארמון קופא מוקף גדר, רוָחים גדולים במשחק הבורסה, אלא אושר, משמעותו כפשוטו – פרי הכח המוסרי הקיים לעד; ובאמרי רכוש, כונתי תהא, לא קנין הפרט, אשר במדה שנחלקו לרבים כן ילך ויפחת, עד שבסוף יהפך לחסר כל ערך, כמו כסף, אבני חן, שטרות – אלא קנין אחר, שבמדה שהרבים יתאחזו בו כן יגדל ערכו, כמו מחשבה הגיונית של שפינוזה או פסל שיש של רודֶן!

דעת־הדבר זהו קנינו. דיהמל אינו כאן מתקן סדרי החברה. הוא חולם על תקון נושאי־החברה. לא שנוי הבא מן ההיקף, אלא החל בנקודה המרכזית עצמה. כי יברא יחס חדש אל החיים. כי האדם עם התגברות ידועה על תאוותיו (שהן אושר מדומה), המובילה סוף־סוף אל השתתקותן ועם התאמצות ידועה להכניס שנויים בתוכן המושגים והמלים, שהוא רגיל להשתמש בהן (הלא אלה דברי אנטול פרנס: “המלים הן אידיאות… אני חושב, כי העם הגדול בארץ הוא העם שהסינטַכס שלו הטוב ביותר. לעתים קרובות האנשים שופכים דם רעיהם בעקב מלים שלא יבינו שחרן, הם היו נופלים איש על צוארי רעהו, אילו ירד האחד לסוף דעתו של השני”), יִוָצר מצע חדש, שעליו ישתרעו ימי האושר הבאים. האפשרי הדבר? אה, כן! אי־אפשר שלא יהיה אפשרי. אחרי מלחמת עמים זו הכרחי הוא. כי, היתכן, שלא יראו ושלא יוכחו, שהתרבות־המדעית, זו שהעריכה את ההופעות מצד תועלתן החומרית בלבד, הביאה את האנושיות “שלעולם לא היתה כה שכורת רעננותה הבשרית ויפעתה הבהמית כביום פרוץ המלחמה” אל זדון הלב הכי נורא, אל היגון הכי עמוק ואל העוני הכי גדול!

את רעיונותיו אלה אני מכַוֵץ וכאלו הכנסתים במטה סדומית. אפס להרגיש את כל עמקותם ויפים אי אפשר אם לא נקרא את הספר מהחל ועד כלה בסגנונו, הרצאתו, נשימתו הלוהטת. זה נמתח כחלום פז אחד, כקול נבל עצוב ומתוק. והאמרים נשאים איש על רעהו גבוה־גבוה. פרקים רבים וקטעי ציורים הם שירת לב רכה ועדינה הנובעת ממקורות הכי־טהורים שבנפש האדם. לפי דיהמל אין לעת עתה עוד שונאים. לכל היותר הוא מכיר במתנגדים. ובל נשכח אף רגע, כי רעשו הרגשות אלו הובעו, בשעה שידיו היו מלוכלכות יום ולילה בדם בכורי בני אומתו הנשחטים והנחנקים לעיניו (לעיניו ממש!) על לא דבר, עדרים־עדרים.

מן הדבר הזה אין להסיח דעת אף לרגע אחד. אך גם על דבר אחר אין לעבור בשתיקה. צרת עמו מעיקה עליו מאד; הלוא זה כה טבעי, הכרחי ומובן. דיהמל רואה את כל קלקולי הדור עם תרבותו חסרת־הלב, שהביאו בכנפיהם השחורות את המפלצת האיומה, את מלחמת העמים. אך את המניע העקרי, לא רק שלא ראה, אלא הוא נושאו בקרבו וגם נִשא אתו. את אליל גאון ארץ־אבות לא נפץ גם הוא. הוא לא ראה את “האהבה הזורעת שנאה”. רוממות האדם שבגרונו סוף־סוף מכוונת אל הצרפתי, אל הגליָאִי. במקום מולדתו לא שמו בודאי לב לזה. שם בלי־ספק חשבוהו למחלל קדושת הלאומיות. כי הלוא מצועקי “הידד” איננו והוא רואה את הבצה העמוקה, שבה שוקעים עמודי־הנצחון המקושטים אורות־שוא. אבל לזה הנגש אל הספר מתוך רגש אנושי סתמי, עוד בת־הקול של הפטריוטיזם של המאה התשע־עשרה מנסרת ועולה. שדיהמל רוצה לראות את עמו (“את צרפת המזבח והקרבן”) כנושא אבוקת התרבות החדשה, תרבות־הלב – זה מובן. מה שאינו מובן הוא, כי עיניו כמעט שאינן פוגשות לאורך הדרך הזרועה עוני, יסורים, השטופה דם, אלא את אחיו הצרפתים בלבד, ואפשר אהבתו להם גם גדושה, מעוורת, לאומית מאד ולא אנושית.

באחד המקומות הוא מתאר פגישה קטנה. להקה של גרמנים מובלים מוקפים אנשי צבא צרפתים. היום חם והאבק רב. השבויים יגעים ואדישים מאד. לשוא הן פקודות המכניעים לנכנעים. עשב הערבה רך, מזמין למנוחה. והם רובצים וקמים, קמים ורובצים. מתחלה חוסר־המשמעת מעורר אי־רצון. נראה, כאלו שבויים אלה חומדים להם לצון. מתהוה כעין תנועת רוגז. אבל הלב הפשוט והשכיח ידו על העליונה. את מקום אי־הרצון לוקח רגש רחמים טבעי לאומללים האלה, והיד המפקדת והקשה והאכזרית רפתה. עצם הציור נחמד הוא. תמונת אלף האנשים חסרי הנשק, חסרי השפה, יציאי הגיהינום, הניתנים לאורך החזית מעבר מזה, בין “שונאים” ורגשנות החילים הצרפתים צמאי הנצחון, המצוים ואינם נשמעים והמתעתדים כבר לקפוץ את האגרוף, ובסוף הרפיון הנעים והשקט המשתרר מסביב – כל אלה יד־אמן חרוצה מאד חרתה אותם. אבל דבר אחד, שאינו נתן כמעט להתפס, כאלו צורב אותך. נדמה, שיש כאן הרגשה אחת שלא הובעה די צרכה, איזו יהירות חשאית, וחבויה, זהירה מאד ובכל זאת היא מכרזת לעצמה: למעשי חסד אלה מסוגלים אנו, הצרפתים! דיהמל זוכר לעתים קרובות ויותר מן הדרוש את עמו ורק את עמו. שהוא אוהב אותו – זה מובן. אבל שהוא מתהדר בו – זה קשה מאד. כי אם יד הספרות היתה גם היא (אהה, וכמה שהיתה!) בפשעי המלחמה, חטאה הוא, שהתאמצה להכניס אל תוך האהבה הטבעית והגדולה, אהבת־המולדת, את ההתחרות ואת ההתגדרות על עמים אחרים. דיהמל אינו חפשי מרגשות אלה. הוא מתגדר כמעט שלא מדעת. גם בו יש כעין הד קול איש־הצבא המתפאר, “טנקים, אני ידעתים, נפצעתי בטנק”. ונדמה, כאלו אתה שומע לפרקים! “אהבת האדם, אנחנו ידענוה, הנה כך אוהבים אנחנו”! זה פוגם. פוגם.

שהפטריוטיזם המפרז הזה הביאהו לידי מסקנות פוליטיות והערכת המאורעות מוטעות ומשובשות, זה מובן מאליו. גם הוא נגרר אחרי אמונת־השוא, כי השבט הפרוסי אשם בכל. אמנם לא דיקתי בלשוני. לא השבט הפרוסי אלא שלושת אלפים מנהיגיו. ואם נדבת לבו הנוצרית סולחת להמונים, שהלכו שולל ועשו מעשיהם מחסרון דעת וחשבון, הנה אל מול שלשת אלפים המנהיגים הוא שולח גם את חצי לעגו והוא דורש עונש. אך למה לא יסוב ראשו לאחור? למה יביט רק לפניו? מדוע אינו מוצא את המנהיגים גם מעבר מזה? גם אצל דיהמל, האדם עודנו מפשט ורחוק. ובמציאות יש צרפתי, כעין גביש אנושי ראשון אשר מסביב לו יתגבש כל החמר חסר־הצורה; וכאן שגיאתו מכפלת היא: ראשית, זה מהרס את כל שנאמר על ידו עד הנה, ושנית, זה אינו נכון.

על רגש זה כתב בן ארצו של דיהמל בשנת 1918 דברים אחדים. 1918. אז נחרשו שדות מולדתו לעיי חרבות. שורת הארונות של חללי עמו – רבבות פרסאות. דליקות. עוני. והוא כתב את הדברים האלה:

"… ורעיון־המולדת?… מעולם לא הרהבתי עוז לראותו פנים אל פנים. הנה עמדתי בלכתי ובהסתכלותי. היתכן, גם הוא?… אפס מחי אינו נופל בישרו מלבי. הוא המדריכני ללכת הלאה. אמנם כן. גם הוא. – – –

"במקומות הקרובים אל נפשי עם בדידותם הנעימה, על מרומי הפסגה בפרשת־הדרכים, אשר אליה הוליכתני מסלתי כמו רע עלומים, שם, לא הרחק מן המורד החביב המצפה לך למשכך אחריו. הקשבתי לקול מחשבותי ולחלול קדשי וארעד. רעיון־המולדת – – הוא שהעביר תמיד רטט־יקר והתלהבות בבשרי, כבימים מאז – האלהים!…

"אפס הלא בשמו, כמו לפנים בשם האל היחיד והמיוחד, מעיקה האנושיות על עצמה ואומרת לשים בידיה־היא מחנק לנפשה; ועוד מעט וחפצה גם יצליח. לטובת המולדת מדבירות תחתן המדינות הרמות ורבות־הדמים את אחיותיהן הקטנות. לטובת המולדת הרים דבָּר הלאומיות הגרמנית את חרבו על ארץ צרפת והעביר שוט מלחמת אזרחים בעם העולם כלו. נראה, אפוא, פנים אל פנים ובסקירה אחת את הרבים רחבי־הידים הקמים לעינינו ואשר כל אחד ואחד מהם מכריז בקולו: אנכי!

"רעיון־המולדת אינו רעיון־רוח. אבל הוא רעיון קטן ומתחומיו בל יצא.

"אם תסיר מעליו את חפץ ההכנעה, את השנאה, את הקנאה ואת תאות הנצחון; אם תסיר מעליו את חפץ השלטון, את האלמות, מהו הדבר אשר ישאר בו?

"הוא אינו אוסף חוקים. החוק הוא חסר גון. אין זה שתוף הענינים. ענינים חמריים של הלאום אינם בנמצא, או יסודם בשקר. אין זאת אחדות הגזע – מפת הארצות אינה מפת הגזעים. מה נשאר, אפוא?

"נשארת קרבה צרה, עמוקה ונעימה, חפץ חמים ורגש ליפעת השפה, יתרון אישי על צורות ידועות של יפי־הנוף, היצירות והתבונה. אך גם היקף זה גבול לו. קולטוס־היצירה של האמנות והמחשבה, מתוך הסכמה כללית, היה תמיד העוז הנפשי האחד אשר המריא מעל לקטנות הפטריוטיות.

"אולם, נשמעת תרועת הקולות הרשמיים, ישנה הגדרת־קסם אחת: העבר הגדול המשותף לכל חלקי האומה. אמנם כן, העבר הזה ישנו. תלי תלים של עבדות ושעבוד; חוקי רמי־היד, אשר הפכו את חג החיים הדל לאבל כבד, חדשים לבקרים; שנות דור ודור של השמדת קניני החמר והרוח, עת הנפש השואפת חדשות נחשבה כעוכרת עמה; וקנונית השליטים לכרות ברית, להפירה, להרבות בחובות, להוריש ולסדר עניניהם להנאתם בגלילות־ארץ, בדמי תושביהם; כשעמים ומדינות היו לשוד ותבוסה וכשהקדמה המוסרית המעטה, הטוב, האחדות החתומים בחותם האמת, התגבשו באטיות של מפח־נפש, בעכובים ספוגי יגונים ובעליות־וירידות נוראות על פני שבילי הזדון והמשובה; עבר אפל זה של אכזריות, עבר זה של חטאים ומכאובים, אשר כל אומה שבעת־ימים אגרה בחייה – ואשר אנו מחויבים ללמדו למען דעת ולמען שנוא! – אחד הוא לכל האומות יחד כעוני, כחרפה וככאב!

"ואשרי האומה הרכה בשנים, אשר רגשי נוחם לא יחרידוה!

“וחסרי העבר: זוהר המהפכה הצרפתית ויוצאי ארחות ימים אשר הוסיפו עולמות חדשים על התבל הקימה, ומעשי הנפלאות של תגליות המדע, אשר בנס לא נבלו בעודן באבן – האם אין אלה מורשת־הכל כיפי חרבות הפנתיאון אשר לא יכרתו לנצח, כברקי שכספיר וסערות בטהובן, כאהבה, כגיל”.

הנרי ברביס לא נרתע לאחור. הוא ידע כי בדרכו אל האדם מחויב לקצץ בצרפתי שבו. דיהמל הסס, הסס ונטה הצדה. ובכל זאת הדרך אשר בחר בה דרך־אמת היא. צרופי התגלות רגשות אנוש הטובים, שהוא חורזם בהתמכרות רבה, ותהיינה התגליות אלו מצערות ומפרזות על ידי ההתגדרות הלאומית, אך הן ישנן. וחיה הנאקה החנוקה, המכרסמת והמקעקעת, אותה נאקת “אל דמי לי” – שהשנוי מוכרח לבוא, שאנו מוכרחים להביאו. לכפוף את השכם ולהעמיס עליה את כל נטלו הרב…

 

4. שִׂיחוֹת בִּשְׁאוֹן־חוּצוֹת    🔗

(1918–1919)

את ספרו “קנין העולם” סיים דיהמל במלים האלה: "אם גרם מזל ארצי, כי תהא המבשרת לאנושיות שטופת־היגונים דברי שלום, נחומים ואהבה – תנו לה למלאות את תעודתה הרמה, תנו לה להורות לכל העמים את חוקות הנדיבות של קנין־עולם אמתי. ומובן היאוש (וגם הכעס) שתקף את דיהמל, בשעה שצרפת נכנסה אל נצחונה והתחילה להתכונן להעלותו גרה. כי המאורעות הלוא השתלשלו כרצונו. ארץ זו, שהוא חשבה כמאור־לגויים (“à le tête des nations” ) קבלה מאת הגורל העִוֵר את כל התנאים הדרושים, למען “הורות לעמים את החוקות הנדיבות של קנין־עולם אמת”. אך למה לא עמדה בנסיון? למה שבה “אל קיאה”? למה עשתה מעשיה כאחת האומות האחרות הפשוטות “עבדי האוטומטיזם”? ויתר על כן. צרפת זו “שהיתה תמיד ארץ ההתחלות והתגלויות, ארץ הבחירה של מהפכות הרוח” (אלה דברי דיהמל) היתה פתאום, למחרת הנצחון “למזבלה גדולה” (גם אלה דברי דיהמל), המפיצה אדי־רעל של שנאה, קטנות, נקמה, מורך־לב, התנשאות־אוילים, חמס, אכזריות, קהות, שפך דם־נקיים, אלמנות ויתומים, אשר עין אדם לא ראתה עוד כדוגמתם.

עכשיו יש גם לדיהמל שונאים בנפש אשר ילחם בהם. בספר זה מן ההתחלה עד הסוף מתרוממת בלי־הרף מעלת ההתמרמרות. ובמדה שיגדל מפח־הנפש כן תגדל גם היא. דיהמל מופיע כאן בכל לעגו השנון, הצורב, המכאיב, וכמה מענין הוא לראות את האופי הרך הזה, שהיה כלו רחמים, כלו משי, אשר גם בהתקלו ברע השתדל לסור הצדה, להבליג על כעסו, לסלוח – והנה הוא מותח כפו ומגלה את צפרניו. באחת השיחות בשאון־חוצות, המכונה “האשנב”, בא תאור יאוש זה, תקוות שנכזבו: הנה באים לוחמי־העולם מכתרי הנצחונות לעזוב את מערכותיהם לשוב אל ביתם ואל עמלם. הם עומדים במשרד ומחכים. המחזה האחרון. והנה מופיעה בעד האשנב יד הלבלר ומושיטה את תעודת הדימוביליזציה המעוכה. הורד המסך. ואחד החילים לגלגן, קורא בקול: כל זה נגמר בנירה קטנה מאד!

העינים לא נפקחו. עכשיו אין העינים צריכות להיות נתונות רק לעתיד. כל החלומות נֻפצו. דיהמל רואה את ההוה לא מחוץ לו. לא אצל עמים אחרים “עבדי האוטומטיזם”, אלא בביתו, בין הגליָאים בכבודם ובעצמם. הוא רואה ברור ובולט את שני המחנות בתוך העם. את ההמון הגדול התמים, את בני־האדם מצד אחד, ואת השולטים, המנהיגים, המרשיעים, המשחיתים, המשחתים מצד שני. דיהמל העדין והטאקטי אינו בורר עוד את מבטאיו. ובתקוף אותו חמת רוחו, הוא אומר הכל, בפה מלא. אה, כמה אהבתי פגישה זו ברכבת! הקרון מלא מפה לפה. חילים השבים אל המערכה וסתם נוסעים. על אחד הספסלים יושבת צעירה ועל ידה תותחני בריא, ורחב־כתפים. ממולם אשה זקנה ומן הצד גברת נכבדה, מקושטה, מפורכסת, מקרית כאן, כי מרוב דחק הביאוה רגליה אל המחלקה השלישית. איש־הצבא העליז מתחיל חוזר אחרי שכנתו הכפרית בעקשנות ובהפקרות. הזקנה מביעה מחאתה: “האם אינך חושב, כי חוטא הנך לאחד מחבריך למערכה, שנערה זו אולי נארסה לו?” אז קמה הגברת הנכבדה: “אינני מבינה מי נתן רשות להפריע בעד בן־חיל זה, ההולך מחר לקראת המות, לשובב נפשו בתענוגות, אשר כל נשי צרפת מוכנות להושיטן לו…” לא אאריך. התותחני מתנצל. ומאת הגברת הנכבדה המקושטת והמפורכסת אינו רוצה לקחת מאומה… ודיהמל גומר: “לגבירות האלו טוב יהיה לשלוח באחד הימים דיויזיה שלימה בשובה מן החזית בדרישה לעבור מן הדבור אל המעשה ולגמול חסדן לבני החיל!” והלוא תודו, כך מדברת לשון האמת הזורקת מרה ולא לשון הטרקלין המזויפת והזהירה.

טרם בוא הנצחון בשדות־ההרגה נזהר דיהמל להוציא מפיו את המלה “מלחמה”. ואם הוא מזכירה לגנאי הוא מזכירה. כי כונתו המלחמה הרעה והבזויה אשר על יד המארנה והסוֹם. מן מלחמה אחרת, הטובה והפוריה, הסיח דעתו, התאמץ לא לחשוב עליה. הוא האמין, שהרעה הגדולה עצמה תוליד את השנוי המקווה. צריך רק לעורר, להכריז, להתוות את קו־הנטיה. אך המציאות היתה מרה ואכזרית מאד. באלף תשע־מאת ותשע־עשרה נוכח דיהמל כי שגה. המאורע הגדול לא נגמר לפני השערים הפתוחים לרוחה, אלא על יד האשנב הצר. הכל שב להיות כמו שהיה. דיהמל, לאחר יאוש, מכניס, אפוא, את המושג מלחמת־מצוה אל תוך רשת חלומותיו המוסריים. כי המפעל הטוב הבודד אינו מביא לידי הוכחה, הוא נטמע ונחנק באדי הרעל אשר מסביב, וחברו הרעה הגדולה מוליד לכל היותר את ההתמרמרות ולא את השנוי עצמו. צריך אפוא, להלחם. במי? עכשיו גם זה ברור לו, הוא יודע את כל סמני שונאיו. הם אומרים: “אנחנו אוהבים את מולדתנו! רק אנו בלבדנו אוהבים אותה! ואל שלום לאיש זולתנו!” אפס את הכסף ואת השלטון ירבו לאהוב ממנה. בצרור דינרי־זהב ימכרו את מולדתם, בתנאי שהענין יגמר בכבוד ובחשאי… הם עשירים, מלומדים, מכובדים, ובשם בחירי־האומה יקראו להם. מקצתם מְכַהנים באינסטוטי־המדע, או שהם משחירים פני גליונות המיועדים להמונים. ואחרים אם אינם מושכים בשבט סופרים, רמות ידברו, הם פועלים… בלי הרף ידברו על החובה. אולם הם משַכְּלים לסדר עניניהם, שהחובות הנעימות ביותר יפלו במנת חלקם; חובות – שאינן אלא זכויות… ובכן, אוי לכם הצבועים!… אתם לא וִתַרתם על מאומה, אתם, אשר קראתם תמיד לקרבנות. יום יבוא ותוַתרו על הכל, מרצון או מאונס!"

ובזה הגענו אל גבול מעגל־הקסם, שאין מוצא לו. מה זה אונס? האם אין הוא בא לאמר לנו, שהמפעל המוסרי לא יוכל להתגלות בצורתו הטבעית, עד שלא יְפַנֶה לעצמו מַעְבָּר דרך הרעה השלטת? ויתר על כן. פִּלוס הנתיבה הזה לא יעשה באמצעים שהם מוסריים על פי חיצוניותם. כי הכח כמהות אינו מוסרי. הוא רק כלי השומר על איזה תוך. והתוך הוא המסמנו, לאט־לאט ואנו מתקרבים, אפוא, אל המחשבה, כי השנוי החברתי הרצוי זקוק להסתננות קודמת דרך האונס והאַלְמות. עכשו אי אפשר עוד לכלול ולאמר: “כל פעולה של אונס הוא הבעה של נסיגה לאחור אל הברבריות”. ודיהמל, מכיון שהסכים פעם לשתף את הכח כגורם מסַים בשעת המעבר מן הרע אל הטוב, מוכרח להיות עקבי ולקבל עליו את כל המסקנות של הנחה זו.

דא עקא, הוא אינו מקבלן במלואן ומשתדל להשתמט מתחת לחץ הגיונו. נועם־הרגשותיו (ומי יעיז לבוא בטענות עליהן!) מכריח אותו להתעות את עצמו כמעט מדעת. ונגיד את האמת. אין הדברים קלים ביותר. וכבר אמר פאסקל: “הצדקה היא נושאת לוכוחים. הכח נכר יפה ואין מתוַכחים עליו… ומכיון שאי־אפשר היה לסדר, כי אשר צדק הוא יהיה גם חזק, סדרו כי אשר חזק לו גם הצדק”. דיהמל מפחד, אפוא, מפני האונס הבא לעזור להשלטת היושר בעולם. הוא מצפה לנס מן השמים. הוא חפץ שהצדקה תבוא כרוח ים משׁובבת נפש ולא כשואת פתאום העוקרת והמבָעֶרֶת. כמה הוא מחא כף לוילסון ואין קץ לשושנים שהוא מפזרן לכל צעדיו. זה עושה רושם של תמימות עליונה. ביחוד עכשו, בדעתנו יפה מה היה וילסון ומה היה כחו. אך דיהמל אינו תמים. אולם אין ביכלתו, ויותר נכון אין בחפצו, להשתחרר מן פלאי הנאום, שעליו השליך עד עתה את כל יהבו. האפשר הדבר, שיבואו ויקראו והאנשים לא ינהרו אחרי קול־הקורא? וביחוד, האפשרי הדבר עכשו, אחרי ארבע שנות מלחמה? האם לא נפקחו עוד העינים? ואם באמת מן ההכרח הוא, כי השנוי הגדול יהא פרי קאטסטרופה, האין מלחמה זו עצמה, שמלאה את כוס התרעלה על גדותיה?

תעיות אלו, הַרְדָמַת־עצמו זו מרובות הן אצלו, הן אולי כמות מכרעת. אלא שפה ושם מבצבצת ועולה מתוך אפר הרמץ גם הגחלת הבוערת בעינה ובאִשהּ. כי למרות כל הפלפולים על האונס ועל האַלמות, שאינם יכולים לשמש כלי־שרת למפעל המוסרי, כי הלוא הם בעקר מצד מהותם רעים, המהפכים גם את הכונה הטובה לרועץ – למרות כל אלה ישנה בכל זאת הבחנה ברורה וסמן מובהק, העושים לאפשרית את הערכת ההופעות. אמנם הכח הוא בעצם רע. אפס איזהו הכח הטוב? זה הנלחם באונס על מנת להשמידו ולהעבירו מן הדבר המבער את האונס מן הארץ, כח זה מוסרי הוא בהחלט. דיהמל יודע זאת. ולכן למרות כמיהתו הרבה, שהכל יבוא על מקומו בשלום הוא מוכרח לסַיֵם: ואם אי־אפשר בדרך זו להגשים את החלום? ואם ישנו מפריע העומד כסלע מוצק ומסתיר את אפקי המרחקים – תבוא המלחמה! תבוא המהפכה! “… אחרי כל אשר לִמְדַנוּ הדור הזה, היוכלו עוד האנשים, וחרפה לא תכסה פניהם, לדור בכפיפה אחת עם אי־שויון מלאכותי זה, הבדוי, האיום, אשר כח־הכסף מכניס אל בין יצורים בני סוג אחד? האם אין זאת חובה נהדרה להסתער בראש וראשונה על רעה זו, להקטינה, להתגבר עליה ולהכותה נפש? היא, אֵם כל הרעות, בל תחפשו לה אמתלאות טבעיות: אך לשנוא אותה, כי ממנה מקור כל שנאה. אין דבר שיצדיקה לאור השכל. רק הכח יש בידו להמשיך את קיומה. אפס כח אשר לא יִתָקל בכח גדול ממנו עוד לא נברא בעולם”. עכשו הדרך משתרעת גדולה ורחבה. ואחת היא.

מהפכה?

אמנם כן.

 

5.    🔗

ואשתמש בלשונו: הוא אשר יאהב כה את הפרחים והיודע אותם.

סוף סוף גם דיהמל מאדים כפרח הפרג. בראשונה הטעה מעט. אפס אחר שהשיר מעליו את טרפי גביעו הירוק, הזמני, גלה את כותרת הארגמן המקופלת בהם. זהו אמן־החיים הבאים. אחד מבאי־כח של השירה החדשה בעולם. שירת הרבים שהסתננה בעד לב ענוג ועדין מאד. שירת האדם אל האדם.