רקע
שלמה צמח
עַל דִּמְמַת הַיֵּאוּשׁ

מדוע מתיאש האדם? ובאמרי אדם כונתי: הטוב, בעל שאר־רוח, המסוגל להסחף עם זרמה של משאת־נפש ולעבדה. כי בזה יודו הכל, היאוש הגדול, ככל רגש עמוק, המחריד את האישיות ביסודותיה הכי חזקים והכי טבעיים, אינו בן ההרגשה הפעוטה והנקלה. ובכן, מדוע מתיאש האדם? האם בשביל שעשה בדיוק הנדסי את חשבון הבאות ונקבעה בו ההוכחה הברורה, כי את אשר חשב עד היום לאפשרי, להכרחי, לדבר המובן מאליו, אין לו כל יסוד, הוא מן הנמנע, חלום־שוא? כך, על־כל־פנים, רגילים לבאר את סבת מצב־נפש זה. אך לוּ היתה הוכחה זו בלבדה הגורם לו, ודאי שקל היה לנצחו ולהתגבר עליו. כי סתירתו נתונה בתוכו כתולעת בלב התפוח. היאוש יהיה לפי־זה פרי המכשול, בת המשנה והטעות; הלוא הוא עצמו אומר: עד היום חשבתי כך וכך והאמנתי, אלא עכשיו נוכחתי, שעלי לחשוב אחרת ונואשתי. ואם כן הוא, נצא ונמשיך, נמשיך בהכרח, את השלשלת ההגיונית. אם היאוש הוא פרי ההשתנות, אין זה מן הנמנע וכמעט ברור הוא, שההשתנות תהא חלה גם בו עצמו. וכשם שכבתה גחלת האמונה כן ימס קפאון היאוש. יש, אפוא, בתוך מהותו יסוד, העושה אותו מלכתחילה לאל ולחסר יסוד.

ובכל זאת בהופיע היאוש באדם או בחברה, כהופעה מוחלטת, שאין לה לא פנים ולא אחור – הוא בא. מחלטת בהרבה מן האמונה. כי מדה אחרונה זו מוסיפה על הקרן הרוחנית והמפשטת שלה את ההתאמצות החמרית והחיונית. אין אמונה, אשר תקומתה תהא מהותה בלבד. היא פועלת. היא לא רק שואפת, אינה רק מצב נפש, אלא עושה, מתגשמת. פעולה זו מקטינה בלי הרף את הצורך באמונה בתקפה הראשון. אין הסוציאליות של היום, שהיתה לזרם חיים שוטף, זקוקה לאמונה סתמית של חוזי עתידות בדורות קדומים. אותו החלק אשר עזב את תחומי משאת הנפש ועבר אל תוך זרמת חיי יום יום משתחרר מן הצורך באמונה. ויתר־על־כן. הוא עצמו נהפך לכח מעודד ולמקור משפיע. אפס היאוש אינו נשען על דבר; הוא נושא את עצמו. זהו היצור המסתורי, אשר זנבו נעוץ בראשו והוא ניזון ומתחדש מתוכו. כי היאוש אינו יכול להתמזג בחיים ובבטוייהם הוא ההעדר, הוא עומד מחוץ להם, מעל או מתחת להם. רק הויתו היא מקור חיוניותו. הוא, כאלו מתוך שהוא ישנו, מתחזק ומרבה כחותיו. זו ועוד אחרת. דוקא האמונה, היא מדה הנמצאת כמעט תמיד תחת שלטון ההשתנות. קנאיה הגדולים הם אנשים העוברים ממחנה למחנה. כי האמונה אינה מקיפה הכל. היא יכולה להיות חלקית ומוגבלה. הנפש נותנת אמון בדבר אחד, כופרת בו ועוברת באותה ההתמכרות גופא אל דבר אחר. והכפירה אינה יאוש. הכפירה היא לעתים קרובות רגע חלופי־הנושאים של האמונה בלב אדם המסוגל ושדרכו להאמין. אך היאוש הוא הכל. כי אין דבר אשר אורו הקופא לא ישתפך עליו, כי אי אפשר שימצא דבר־מה מחוץ לאפס המחלט.

ישנה עוד דעה אחת המבארת את סבת היאוש: חוסר תקוה. שני המושגים האלה תקוה ויאוש, נתונים בפי האנשים תמיד אחד על יד רעהו. ואם ברצוני להגדיר לעצמי את המושג תקוה, ובניגוד לו להגיע אל הגדרת היאוש, אמצא כדבר הזה: התקוה היא הוֹוֶה קטן מאד החי וניזון על חשבון אפשרויותיו הגדולות של העתיד. היאוש יהיה, אפוא, מצב נפש המתלבט בקטנות והוא חסר את הבטחון באפשריות הגדולות של העתיד. אמנם באור זה אינו שונה מן הקודם לו בהרבה. שניהם תולים את סבת היאוש בעתיד. ההפרש הנהו רק בהטעמה ובנקודת המוצא. בה בשעה, שהבאור הראשון תומך דבריו על ההוכחה ועל שקול הדעת, הנובעים מתוך התנאים האוביקטיביים והנולדים עם השתנות התנאים לרוע, ובהכרח אינו יכול למחוק את העתיד, כי עצם חוק ההשתנות של התנאים קיים הוא – בא השני ומעמיד את הסבה על ההרגשה הסמויה ועל הלקוי הנפשי: נסתמאה עין התקוה ונטלה ממנה הסגולה להסתכל בשמי התכלת הרחוקים. וודאי שהגדרה שניה זו מתקרבת אל האמת. האדם אשר אמר נואש בשמיו, לו, לא ינצנץ זיו השחר לעולם. לא רק עטוף עלטה יהיה אפקו, אלא קרוב מאד לעיניו הורד המסך השחור. אבל האם אפלה זו הנה סבת היאוש? הדעת נותנת שהיא רק פריה, אחד מסעיפיה, קו־לוָי הכרחי, סימנה המובהק. ורק זה ולא יותר. אבל ההסבה עצמה אינה כאן. אותה נהיה מוכרחים לחפש במקום אחר.

היא, האמתית, המוליכה את האדם עד פתחי שאול באביב ימיו, אם נסתכל בה בעינים בוחנות, נמצא שאיננה תלויה בעתיד (וכאן השגיאה בשתי ההערכות הקודמות), אלא נובעת בעיקר מן העבר. אך מפני זה עצמו, דוקא ההכרה בצדקת ההופעות היא המביאה את ההרגשה הסמויה והמרעלה, כי אבד הכל, כי הכרת המשנה אינה לעולם אֵם־היאוש. ממש ההפך. כל משגה תקונו בצדו. וההכרה בו תגרור אחריה את המשבר הנפשי, שהוא תמיד אבן הפנה למגדלי מרץ ואמונה חדשים ורמים…

בספרות העברית יש מאורע רב ענין המעיד ומבליט עדותו על דברי אלה. כונתי, ליל הפרעות באודיסה בשנות השמונים, שבו כותב לילנבלום בפנקסו את קריאתו המרה: “את אשר בניתי אני הורס” וכו'. האם לא נוכח אדם ישר־דרך ושבע־עמל זה, כי כל אשר הרה והגה עד עכשיו היה רק רעות־רוח? האם לא הוברר לו, ולפתע פתאום, כי כל דרכיו, תקוותיו ומלחמותיו – הם משגה גדול אחד? ובכל זאת לְמה הביאתו הכרתו זו? אל היאוש? לאו דוקא. הלא באותו לילה גופו הוקמה אמונתו החדשה, על חרבות הישנה. היו רק חלופי־נושאים. הקו, אם אשתמש בלשונו של אחד־העם, לא נשבר. הוא נכפף, סמן זוית ישרה ונמתח הלאה לפניו מול אפקים חדשים. בא משבר נפשי. והוא אינו ההעדר. הוא המשך בשנוי הנטיה. ולא רק בעצם רע, אלא הוא מאורע־גואל. מראה לאדם את נתיבתו, מאיר עיניו. כי אין אדם מתיאש אם נודע לו פתאום, כי כל אשר ראה עד עכשו לא נכוחה ראה. אדרבה, הכרה זו משמחת, מעודדת, כי בה כרוך התוקף להגיד לעצמו: מה שיבוא מכאן והלאה יהיה נכון כנכון היום.

היאוש שאינו קו־הזוהר הנכפף בזוית ישרה להמשיך את דרכו בנטיה חדשה, אלא כבוי האור במקורו, אך סבה אחת לו – הַהִתְעַלְלוּת. הוא בא, בהתגנב בלב האדם החשד כי רמו אותו, כי מרמים אותו, כי מתעללים בו. לא ששגה או שאחרים שגו. אדם סולח שגיאות זולתו ושגיאותיו הוא יש שהן גם חביבות עליו. אפס אין אדם סולח לא לעצמו ולא לזולתו אם השגו אותו בכונה מראש, אם מתחַוֵר לו לפתע־פתאום, כי תמימותו, אמונתו, התמכרותו – אלה הדברים שהם כל עצמיותו, כל מאדו, פנת־קדשו, היו למשחק בידי שרלטנים גונבי־לבבות, השוחקים למשבתיו. את זה לא יסלח האדם לעצמו לעולם. זהו המסך השחור היורד קרוב מאד אל העינים ומאפילן. כי יתוש מפח־הנפש ילָוה תמיד ובכל מקום. ולא שהעתיד איננו. הוא, בודאי שאיננו. אך, יותר מזה, העבר, זה העבר שהוא חביב, מלא יפעה גם עכשיו, אף הוא איננו. את האמת אפשר לחשוף בתנאי, שתהא אפשרות, אמונה, שהיא ישנה במציאות. אז מחפשים אותה בכל הדרכים, עד שנפגשים בה פנים אל פנים. אבל המיואש אין לו לחפש מאומה. האמת שלו אומרת: "בעצם שטף המאורעות נתון ההגה בספינת החיים שלנו ביד־הרמאי החרוצה. עם אמת זו בלב – אבד הכל. הלוא כה שר המשורר:

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,

הָיָה חֲלוֹם גַּם הוּא עָבָר.

עַתָּה אֵין לִי מְאוּם בָּעוֹלָם,

אֵין לִי דָבָר.

את רעל הפתנים של היאוש פרי ההתעללות בכל טהרתו, כשהנפש נצרחת בעלבון הכי מכאיב, הכי המשפיל ומדכא – עלבון ההונאה, מזג לנו אלפרד־די־מיסֶה כוס מלאה. הוא אהב את ג’ורז’־זַאנד באותה האהבה הגדושה, הסוערת, הלומת־הלב של המשוררת בתקופה הרומאנטית בצרפת. ופעם עמד כל הלילה תחת שמי איטליה הרועפים טל וחכה לבואה. וכשהגיעה אליו, עם עלות השחר, מאדם אחר ומלב אחר, ואש־חטאה עודנה פורחת ומתלקחת בעיניה, ופרשה לקראתו את זרועותיה כדרכה תמיד זה שנים מספר – נתחלחלה ונתמוטטה נפש הפיטן הכואבת והאומללה, כי השקר הגלוי והתרמית הבזויה נצבה לפניו. אז בא היאוש הקר, המחלט, אשר לא ידע גבול ונחומים אל תוכו, והדו עכר את כל שיריו עד יום קצו הנמהר. שירי־יאוש נשגבים מאלה לא קראתי מעולם.

וְאִם גַּם בִּדְמָעוֹת אָשִׂים דֹּפִי

הֲלֹא עֵקֶב רָאִיתִי דִמְעוֹת־עֵינַיִךְ הַזּוֹלְגוֹת.

והמיה אחת חשאית נוקבת בהם בלי הרף. לא על האשה שחדלה לאהוב. זה אפשר לסלוח. אפשר לחיות על זכר העבר, שהיה ואיננו ושבכל זאת הוא הווה ויהיה. לא על האבדה שאבדה. זה אפשר לשכח. אך בו התעללו. אותו רמו. ואבדה הבטחה, שגם אז, כל הימים, בשעה שהוא נתן מחלבו ומדמו לאהבה הזאת, כי גם אז היה משחק בידי אשה, שכחשה לו בלי הרף, אשר עמדה על נפשו התמימה במרמה, בנכלי־שוא. התעללה בו. זה המה בתוך יצירותיו כשירת הברבור עם ודאי המות אשר בלב, זה מוסר לנו גם היום הרגשת־יאוש גראנדיוזית, כי אתה מכיר ברגע הראשון, כי נתקלת ביסוד ולפניך לא רגש־חלקי מעורב, אלא המקור, המקור עצמו של אחת מהרגשות אנוש המעולפת מסתרי האפס.

את התגלותו של מצב־הנפש הזה, לא אצל היחיד, היוצא מן הכלל, שהתרשמותו מעודנת, מיוחדת ועצמית, אלא אצל הכלל עם נפשו הפשוטה וההמונית הראתה לנו המהפכה האומללה ברוסיה בשנת 1905. מה קרה אז? כמעט כל כותבי ומעריכי הימים ההם באים לכלל דעה אחת, כי סבת היאוש אשר תקף את הרבים, עד כדי אבוד עצמם לדעת ובהמון, לא היתה אי־הצלחתה של המהפכה. אדרבה, כנסיון ראשון, לא פלל איש, ששביתת המליונים תופיע כיום שבת חוגג, מלא מרגוע נשגב. הסבה האמתית, למחרת הנסיון שלא הצליח, היתה ההתעללות הפאטאלית ברגשות האדם. מכיון שנודע, כי בתוך לב המהפכה, במרכזה, בין האנשים אשר נתנו את פקודת הקרב, ישבו זה שנים רבות באי־כח, שליחי, מרגלי החרש של האויב, והם הם שהיו המכוננים צעדי רבוא רבואות האנשים התמימים והישרים לקראת חרף נפש, אל תוך הרחובות ההומים, למען שימם מטרה לכדורי להקות פראי אדם, כשחדרה ההכרה שעל יד הגה המאורעות ישבה התרמית, הבגד והמעל – אז כתוצאה הכרחית בא אחריה היאוש, הקר והמחלט היוצא בשני דרכים: באחת – אל ההפקרות המוסדית וממנה אל ההעדר. אל ההעדר, אל השאול.

* * *

נבחן יפה את כל העובר עלינו, נראה את ההתעללות הממושכה שהיתה מנת חלקנו זה ארבע שנים, באכזריות, במשחק למשבתנו, באין מוצא – ונבין מהיכן נובע מצב־רוח זה כיום בתוכנו. ואם יש צורך לעמוד בפרץ, אחת היא האפשרות: לא הגברת התקוות המדומות בעתיד, אלא עקירת אחיזת העינים אשר בעבר, עקירה בלי רחמים עד היסוד. וייבש מקור ההתעללות ואתו סבת היאוש ויהיה גם קץ למחול האקרובטים, אשר לקולם אנו מדדים זה שנים מספר אל האפס, אל התהום.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48467 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!