פֶּתַח־דָּבָר    🔗

למעלה מכל ספק הוא: הופעת הבולשביזם ונצחונו על שדה המהפכה המוסקובית לקחו בבת־אחת את כל הלבבות הישרים והעֵרים, אשר בארבע כנפות הארץ. הנה פרצה מתוך אנקת־ההרג החנוקה והממושכה שאגת־האדם הראשונה. רגש החבה למחוללי משטר המועצות עלה מעל להכרה המעמדית. בהתגלות הזאת לא ראו רק את העמל בלבד, הנלחם על שחרורו והמפוצץ כבלי שעבודו רק לעצמו. בה מצאו הבעה אנושית, מקפת וכוללת, שוה לכל נפש־אמת, אשר זוהמת מלחמת הדמים והעמים לא כבתה עוד את זיק האמונה בה.

ועוד דבר. עשרות שנים הורו, חִנכו, הפיצו בקהל בהתאמצות־שֵדים את התורה ספוגת הרעל, כי רצונו ואונו של אדם נתונים כבכבלי ברזל רק במסגרתם של התנאים החומריים, החיצוניים, ומוצא אין. והנה פתאום מתוך מחשכי בית־מדרש זה, בית־המדרש, המובהק של התורה הזאת, קמה תנועה והוציאה מחדש את הרצון האנושי מתוך נרתיקו שהעלה חלודה. במקום התפתחות אוטומטית, זחילת־צב, חריקת הגלגל של הסבה והמסובב ההכרחית והמשעבדת, באה הקפיצה הרצונית, ונפתחו לרוחה כל שערי המעוף, ההתמכרות, חרף־הנפש; במקום צפית אין־אונים לגורל הממשי, לפטַליות ההגיונית בא המפעל, השאיפה, ההתקוממות. עבד־התנאים הנרצע היה לאדון־המעשים, המפקד, המטה והשורר בעתידו. על האדם הוטלה שנית אחריות־הפעלים. וסלול־נתיבות, גאולה – מלים אלה, אשר היו לשחוק וללעג, הורמו לאותות ולמראי־דרך.

בימים ההם היה כרוז הבולשביקים פתק־גאולה, שנפל בהיסח־הדעת לאנושיות הטרפנית, המקיזה דם, דם בלי הרף. וחסד־נעורים זה לא נַשנו מלבנו עד עולם. וגם היום בבֹאי להעביר תחת שבט הבקרת, לפרקים קשה ואכזרי מאד, את מעשי ממשלת־המועצות, תהלוכותיה ותהפוכותיה, אין בלבבי אף משהו מן השמחה־לאיד לירידתה. התנַונותה – מחזה תוגה לי ואת נפשי לא תשעשע. בזה אפשר יבָדלו דברי מן השופכים, שהולכים ונשפכים זה ארבע שנים על ראשי תנועת המועצות ומחולליה. אחד האסונות של התנועה הכבירה הזאת הוא, כי הבקורת בה רבתה בצד שכנגדה וכה מעטה מתוכה. זה ישמש לי גם כתריס מפני מחיאות הכפים מעבר מזה, מתוך מחנה העכבישים. את דברי, אני מקוה, לא ילַוו, עד כמה שלא יהיו מרים “מרים כמות, המות עצמו”. להם שם, לעכבישים, יש חוש־ריח דק מאד. הם יבחינו עד מהרה, כי לא להם אני; כי אני לצריהם.

עוד מלים מספר. דברי הבאים אינם דברי־מחקר. הם מצבי־נפש, כמו שהתעוררו בקרבי וכמו שהתעוררו בקרב רבבות אנשים כמוני, בהתאמץ עם בן עשרות מיליונים להִשמט מתוך עורו ולקפוץ מעל לקומתו. יש בקפיצה זו הרבה מן המגוחך, אפס יש בה, עוד רב מזה, מן האֱיָל ומן היגונים הגדולים.

 

א. מִמֶּרְחַקִּים    🔗

לחץ הכמיהה אל סדרי המועצות יורד על האדם, הנמצא מחוץ להשפעתה הישרה, בכח רב כזה, עד שאינו נִתן להתאר. כן בודאי חכו בימי שבתי צבי בבתי הכנסיות ובגיטות האפלות לביאת הגואל. בכל יום ובכל רגע. האויר כֻלו ספוג צפיה וחרדה. לשוא כל הדבות עם כל השמועות הרעות על השוד ועל המחסור השולט מעבר לתחומים. אין איש נותן ואין איש רוצה לתת אמון בדברים אלה, עד כמה שיהיו נראים כנכונים וכקרובים אל האמת. האדם רואה רק את הרע אשר לפניו, את הרעה הגדולה והמכוערה – את ההוללות הבורגנית, ההוללות הזאת העוברת את גבולי ההשגה האנושית. היא ספציפית, פרי מלחמת־העמים, המצטיינת בעזותה ובסיסמה החצופה וההפקרית: אכול ושתה, כי מחר נמות; ובמלחמתה הגלויה הדרסנית בהמוני העמלים המדוכאים והרעבים לפת לחם. פסק כחו של המעמד הבורגני, הממציא, המסדר, היוצר, פרי ההתאמצות האישית או תוצאת ירושת הדורות… הקו הענוג, המתפנק, המרוכך עם נדיבת־הלב החיצונית ועם הפשטות ההומאנית המלאכותית, שהיה חופף על אדירי ההון, על באי־כחם ועל צאצאי שלשלת היוחסין – נטשטש ואיננו. נחשף הפרצוף האמתי של המעמד. עירום ועריה עם חושיו הטרפניים ועם חלאתו המוסרית. היוצאים בראש והרוכבים בערבות הנם כעת המקולקלים שבהם: מפקיעי־שערים, זַיְפנים, בעלי־מלונות ובתי־זונות, משחקים בקלפים, רודפי־רוח, אפיריסטים, שרלטאנים – הם העוברים לפני תיבת המעמד הבורגני, הם המתוים את הדרך, הם בעלי־הטון ועל פי רצונם והנאתם נחתכים סדרי החיים והממשלה. על הרע המוסרי, השולט תמיד במשטר־הרכוש נוסף, אפוא, הכעור והנווּל. והחלאה שהיתה שקועה על פני קרקעית החברה צפה עם צחנתה למעלה.

אילי־הכסף, אשר מקרוב באו ואשר לא הדר להם, גזלו את כל החיים לעצמם. על פי פקודתם מכינים בתי־החרשת נעלי־יד ורגל בנות מספרים גבוהים (היד הענוגה, האצילית אינה עוד!) לידיהן ורגליהן של נשותיהם הגסות. לכבודם מתנוססים דגלי הצלב האדום מעל לגגות, להגן על ההיכלים המפוארים, אשר באולמיהם יושבים האדונים הנכבדים משחקים בפּוֹקֶר, בבַּנק, מדליקים פפירוסות בשטרי־מלוכה, זוכים ומאבדים כסף וזהב, הון עצום. אתם שוכבות סרוחות שגלותיהם הצעקניות, עם אצבעותיהן הסמוקות המבריקות באש עשרות טבעות וצוחקות באותו הצחוק הפרוע, הפוער את הפה, הגס והמחשיף את עשרות השנים המצופות זהב מתנוצץ. אל תוך בתי־המרזח והמשתה שלהם יורדים מיטב האמנים והמשוררים, ידועי־שם ורבי־כשרון, להנעים להם את שעות הוללותם בנבל ושיר. ומאות השוטרים, הפקידים, התליָנים, שרי הצבא, המרגלים בזהב כפתוריהם, בצלצול כלי זינם – הכל עומד לשרותם, להגן עליהם ולהקל על שכמם את משא־חייהם.

חברה שטופת הוללות וזמה זו מהפכת, אפוא, בעצם הויתה את המושג המעורפל של יסודות הקלקול, אשר משטר־הרכוש הקים נושא בחבו, לעצם מוחשי, שלם, מחלט, תמציתי, כשהוא חסר את התערובת של תרבות, טקט וצביעות, המחפה ומסמאה את העין בשנים כתקונן. כאן תתקומם הנפש ולא הדיאלקטיקה. עכשיו אין צורך בהוכחות וראיות שאובות מתוך מעמקי המדע וההגיון. מגלת הירידה, ההעדר המוסרי והשחתת המדות פרושה בכל נוראותיה, והיד תמששה ועיני כל תנקר. ושני המעמדות, העמל הרעב (כן, הרעב כפשוטו וכמשמעו) והמנצל, שאינו יודע שבעה (גם כן, כפשוטו וכמשמעו) מתיצבים באופן טבעי הכן במערכה איש לקראת רעהו. הנגודים הם כה בולטים וממשיים, עד שהמעמד המתַוך, המטשטש, מעמד המעבד אינו נכר ואינו בא בחשבון; או שהוא נמנה על המועטים ומגביר חילם, או שהוא נבלע בתוך המרובים ובטל.

וממרחקים?

במרחקים שפוך האופק באור גנוז של משואות־המרד, המנפנפות באִשן על כל גבעה רמה והמביאות בחפניהם חיים חדשים וסדרים אחרים. ויהיו אורות אלה אורות־כזב – אין דבר. חוש־הבקרת המנתח – אפס. אין פנאי ואין חפץ להביא בחשבון ולשקול: הטובים החיים הבאים מן ההווים. חיים אחרים! האין זה מספיק? וממילא נתלית העין בשלהבת האדומה של דליקת המהפכה כבאזור־ההצלה האחרון. יש עוז ויש קסם בקול השופר המגיע ממרחקים והקורא לקרב, למרד, להתקוממות. וצאו וראו: הוא קורא רק למרד. והמרד, על פי מהותו, אינו עוד קביעת החדש. זהו עוית־הגועל אשר יעורר ההווה הקים. צוויוֹ – בעיטה בישן. ורגל מי לא תבעט בגל האשפה אשר לפניו? נולדה הכרת־תודה והשתתפות, בלי העמק במחשבות, ללוחמים מעבר ההוא, המעודדים את לב־האדם בעצם הויתם, והלוחשים על אזנו: לא, נהרי חלאה אלה לא אל ימי הנצח ילכו, מקורם ייבש וימיהם ספורים. אז שוכח האדם את הפילוסופיה שלו, את השקפת־עולמו, את דעותיו, את כל הנרכש בנסיון, בשכל וביגיעת־מח. לפניו הופעה פשוטה עד מאד ויחסו לה גם כן פשוט מאד: ובערת הרע מקרבך. ודוקא ההפרזה, הקו הישר, אשר עליו מתקדם מחנה המורדים ומסתער על המשטר הקים לוקח אז את הלב. המציאות הבזויה מולידה את העריגה אל החלום הנהדר, השלם, חלום־הכל ובבת־אחת, – ויהי החלום הזה אך חלום עובר.

עם הנצחונות הראשונים – וגם זה אות־השמים הוא, הם מנצחים תמיד – של גדודי הפרוליטריון מרגישים כבר את עקבות המציאות הבאה. היא מתבטאת בבהלה, התוקפת את העכבישים, ובהתרוממות־הרוח השוכנת במחנה שכנגד. אז נפגשים ברחובות הקריה אנשים ועיניהם הרעבות נוצצות באור משונה. אדם מכיר את חברו־לדעה באינסטינקט מיוחד; כן בודאי יכיר זאב ערבות את חברו בלילות סופה וחשכה. התכוצותו, מורך־לבו ומנוסת־העכברים של המעמד הבורגני, אותו הסוחר רב־הפעלים, גאון הבורסה, אשר רק תמול מוטט מוסדות עולם, אשר ידע רק לעַור בשחד את העינים ואשר לעולם לא יקח רובה להגן על רכושו, שלטונו וקיומו – כל זה מראה בעליל את האפסות, את הרפיון ואת השפלות של המעמד כלו. במקום ממשלת היד הגדולה והחזקה באה האנרכיה. נוף החברה מתפרד ליסודותיו, כחומר אשר הרקבון קוססו. נשאר רק גוש אחד איתן, אשר בו לא נגעה הרעה: העמלים. הוא האחד אשר יש בכחו להטעין על שכמו את נטל האחריות ורסן הממשלה עובר אל ידו. תמיד קודמת המפלה עוד טרם בא הנצחון. וכבר רואים בעין, כי הנה עוד מעט והנשר הענקי, נשר הדורות, אשר העלה מעל לתהומות ואשר עליו צעדה האנושיות לבטח דרכה, אבד שווי־משקלו והוא תלוי על בלימה, ועוד מעט ותהומות תפערנה מחדש את לוען ומוצא לא יהיה. במומנטי הרס ומפל אלה יש הוד נורא. דבר־מה איום בתוצאותיו הקרובות אך נשגב בשאיפותיו, הולך ובא. ואף לב־אמת אחד לא ימָצא, אשר יבכה להולכים. גם הזהירים והמתונים שבחברה מפקפקים רק בשלמותו של הבא, אבל ברקבונו ובהעדר זכות קיומו של הקיָם אין מי שיטיל ספק. מכוערים ובזויים הם רגעי גסיסתו והסתלקותו של המשטר הבורגני. ערירי ישאר, בלי מנחם ומציל, ואף יד אחת לא תוּשט לזרועותיו הפרושות הקוראות לעזרה.

אז יופיע גם השטן, לצאת במחול השדים. הוא מופיע תמיד ברגעי נעילה ואין לדעת אל נכון ממקור מי יצא; הנחלת העבר הוא או נִצָן העתיד. את דרכו הוא עושה בחשבון. ראשית, עליו להסתיר את חטאיו, מפני העונש המצפה לו. ושנית, עליו לקנות את לב החדש, התקיף, הממלא מקום החלל המתגולל בחוצות קריה. ולמען טשטש את צורתו האמתית ואת כונותיו הזרות הוא שם על פניו את אפר הנקמה. לנָקם! פתאום, מן הצד פורצת קריאה זאת. נקם? למה? ואיך זה? ולרגע שב קור־הרוח ותוהה: האם אין קריאה זאת מסוכנת בשעות נדנוד אלה, כשנחשולי ההמונות קמים לסערה? האם רגש הנקמה לא פזר תמיד אבני־נגף שעל נתיבותיהם של מתקני־עולם? כי בכחו לגנוב את הדעת ולהשתיק את רגשי־הנוחם. הנקמה דרכה להצדיק את רשעתה, ותחת כנפיה יצאו חסות המעשים היותר נוראים והיותר אכזריים. ואף תנועה מוסרית כבירה כתנועת שלטון־המועצות, פרי מחאה והתקוממות נגד סדרים חסרי־מוסר והיונקת את מבחר כחותיה מן המקורות הטובים והישרים, העמומים והשקועים בצנעה בהכרת ההמונים – האם גם תנועה זאת, מכיון שרגש הנקמה יתגנב אל מחנה, לא יביאה באחד הימים אל עברי פי פחת? כי חסר הוא רגש זה את העקרים, אשר עליהם יכולה להתחדש תבל ויושביה – את הרחמים הגדולים ואת האהבה הרבה.

ולרגע קט אתה מתעכב בלכתך ודורש ושואל. אבל לא – אין פנאי. המאורעות נופלים על ראשך כגל ים־סוער, זה אחר זה וזה בתוך זה. גדודי הפרולטריון, חלוצי מהפכת־העולם הנה הנם! הנה הם באים, בידיהם המיובלות ובפניהם המפוחמות אבק שרפה ודרכים, הטהורים והענוים. שיר הגאולה בגרונם. קשרי־תולע מפארים רעמות סוסיהם. דגלי ארגמן חוצים את אויר חוצות. כל הטוב והיפה, אשר האנושות ההינה פעם לראות בחלומה, חרות על לוחותיהם, הוקע הפקר לעיני השמש וקום וזכה בו. האמת הגדולה, העזה אשר לא תדע חנף הולכת לפניהם. כאן צועדת דלות־הדורות, – השעבוד, הצער מכתרים זרי נצחון ונושאים ברמה חוליות כבליה המנופצים. ועוז הדרור, אשר סולל דרכם ואשר נלחם להם, משרה מיפעתו על כל שעל אדמה אשר תגע בו פרסת רוכביהם.

ומי הוא האיש, אשר לא ירכין ראשו להם, וזרועות מי לא תפָתחנה לקראתם?

 

ב. עַרְפְּלֵי־אַרְגָּמָן    🔗

המים הרבים, אשר יכבו את אש־ההתלהבות הראשונה, לא יפגרו לבוא. הנפש עיפת־ההרג והדמים, בקשה לה מפלט בין קמטי הדגל האדום ובנפנפו ממרחקים התנשאה גם אתו, ספגה אל תוכה כמיהה מוסרית גדולה, רצון־גאולה שלימה, אהבת־אדם ואשר נתעתה לחשוב לרגע, הנה בא האות הגדול, בא הקץ לכל התעלולים והמעקשים – נפש זו, אשר תנועת המועצות טִפחתָּה ורִבתָּה בארבע כנפות הארץ, מר תבכה עתה, בהפגשה פנים אל פנים עם המציאות הגסה; תבכה במסתרים. אגרוף נחושה, ורע מזה, מצח־נחושה לא תמו מן הארץ. הגב הכפוף אחר הוא, הידים המכות אחרות הן. והמכות הוות כאשר היו. והמתקת־הדין, הצטדקות לא כאן מקומן. הצדק הוא הופעה פשוטה מאד, ישרה ומובנה מאד, שאין צרוך לבררה, להטעימה ולקרבה אל הלב. אמנם שם מִדלדלים גופות בני־אדם בתכלת האויר ולעיני־השמש. ומה בכך? הרי הבריחה משם היתה מפני הרע הזה, היתה מפני העושק הזה. ואם גם כאן אתה כובש פניך בשבילי הדם, הנמתחים לאורך רחובות הקריה, ואם אתה הוא האיש, אשר קול תרועתך הריע לקראת שופכי־הדמים האלה, הלוא אח הנך לרצח ברצון או שלא ברצון. ורגש זה אינו ההתחסדות הבורגנית והרגשנית (הוי, כמה מרוּבים רחמיה!) המקימה שאון וצוחה על קדושת החיים שחוללה ואשר עיניה המאוימות מפלבלות בגנבה מול זהבה וסמרטוטיה, שנפרשו לעיני־כל כדומן חוצות. רגש זה עם כח מחאתו, התנגדותו וכאבו – אחר הוא. לא על הקנינים החומריים שנהרסו, לא על עגל־הזהב שעֵרפוהו והוא מוטל פגר־מובס על פרשו, ידאב הלב. הלב ידאב על האמונה ההולכת ודועכת. כי אם הדרך אל הטוב, אל הנכון מן ההכרח הוא שתתפתל בין שבילי דמים אלה, אולי צָדק יאוש־החכמים הקר והמיושב, המסתכל בעין־לעג בשעשועי־השדים משני העברים, ולבו סמוך ובטוח, כי גם גל זה יעבור, והחיים ישובו עם שעמומם וקטנותם כאשר היו.

וסוף־סוף גם זה לא העִקר. נקבל גם קרבן זה אם אין מוצא אחר. נקבל צעקות ודמעות עשוקים. נקבל אוטובוסים מסריחים, מלאים צאן־נידונים, עקודי־רגל, המובלים לטבח וקולות שכורים, חלאת האנושיות, מחרישים אנחות־אדם האחרונות, העולות אל שמי־רום הטהורים, היפים, הזרועים כוכבי־אור. נקבל את הגסות, את החוצפה, את העצלות, את השנאה, את ההונאה, את הדלדול, את הנצול, את הגאוה הרומסת, את העוני, את המות – את הכל נקבל באהבה אם אין מוצא אחר. ובל נהיה רשעים קטנים ורעים עד סוף כל הדורות. אבל העקר הוא שבתוך החיים האלה, בין ערפלי־ארגמן אלה הכח השולט הוא שלטון־הפחד. הטלת־פחד מהי? אות לאמת, להכרה פנימית, היודעת את אשר לפניה? לא. רק הירא מפני עצמו הוא בא להטיל פחד על האחרים. יש כאן, אפוא, לא חרב טמאה, אלא גם אש־מלחמה שאיננה טהורה. יש כאן רקבון פנימי בלב המאורעות עצמם ולא רק בלבושם ובקלפתם. כי אם אני משתמש באמצעים אכזריים, אשר מסבות הזמן הולידום, אם אני משתמש בהם לשם מטרה נשגבה, יש עוד ביכלתי, לא להצדיק את האכזריות, לקבלה מתוך אונס, מאין ברירה ולקוות, שמסבות הזמן אשר הולידוה, הן־הן שגם יחרימוה. אבל אם האכזריות נושאת את עצמה, נהפכת לדבר קים, מזל־לְוָי של ההופעה, בטוי־חיים הכרחי, הרי היא באה להעיד על מקור היניקה, על המעמקים, אשר על שתותיהם נוסדו כל החיים האלה. שלטון־הפחד בא, אפוא, לעקור את הכל. אם אני הורג כדי להגיע למטרתי, זאת היא רעה גדולה, אבל אפשר רעה עוברת. אפס אם ברצוני רק להטיל פחד, וכדי להגיע למטרה הזאת ולשמה אני מוציא את האדם להורג, הנה הגעתי אל התהום האפלה, אשר כל באיה לא ישובו.

ועוד דבר. ישנה עוד נקודה אחת, המסמנת ומלוה תמיד את אפני החיים המתבססים על הטלת־הפחד. הבטחון, שסדר־חיים זה בוטח, בבערות האדם, בבערות הרבים. שלטון זה יהיה בהכרח גם שלטון התרמית. כי כל מרמה מיוסדת על ההנחה הקדומה, שהמרומה די נבער הוא שיבחין במרמתו, ובודאי ילכד ברשת שאני פורש לו. כל דכוי הרבים, שאינו יכול להשען על הכח, כי הכח הממשי הוא תמיד עם הרבים, בהכרח שתלוה אותה האמונה בבערות־האדם. שלטון־הפרולטריון, הרבים, הנשען על הטלת־הפחד ואשר ברגע הראשון נראתה לנו כאמצעי זמני, חולף, אחרי שאנו מפרידים אותה ליסודותיה ואחרי שאנו מסתכלים בהופעות השומרות והעוטרות עליה, היא מתגלה בכל נוראותיה. הטלת־פחד כמקור הכח, המיוסדת על דכוי הרבים, הנשען על המרמה, הבאה בהכרח כפרי האמונה בבערות־האדם – הרי רגלינו טובעות שנית בבצת החיים הרגילה, בצת הדורות, אשר רק זה רגע חשבנו שנמלטנו מתוכה. זאת לא תהא, אפוא, רעה סתם, רעה ככל הרעות. היא תהיה רעה, שאין על עפר משלה. מפלצת!

אפס למה, בשבתך שם, באחד הכרכים האומללים אשר בערבות רוסיה רחבת־הידים, בחדרך המשמים, האפל, קופא מקור, מזה־רעב, כעסך ויאושך הגדול בלב ובין שפתיך תרתח קללת־אלהים אשר תרבץ על ראש מחוללי סדר־חיים זה, למה תפרכס הקללה ותפרכס ועל דל שפתיך לא תעבור? ומדוע, כשאתה עוצם רק לרגע את עיניך ומעלימן מכל הנעשה לפניהן, תופיע תמיד תמונת־יפעה, שאתה עבד לה: הרג־עולמים. המית הכחות השחורים והזידונים. נהרות נחלי דמים. שלטון השנאה, האוכל את כל הלבבות, גם את הטהורים, היפים והקדושים. ובתוך שאון מרצחים ואוילים זה קול נשמע ברמה, מעל הררי־אלף, קול, אשר קניני־רוח מדומים, גאון־לאומי מתעה לא החרידוהו, לא החניקוהו, אשר ידע רק קו ישר אחד, בהיר, פשוט, פשוט כאמת עצמה ואשר לא ידע רגש אחר זולת רגש האהבה העמוקה לאדם, לאדם הפועל, העמל, המִטהר בעמלו? ולמה מזמזמות באזניך בלי הרף דברות המשורר, אשר לא כזב לו, אשר ידע רחם כמוך, אשר אהב אדם ואמת כמוך ואשר שר:

ההופעה שלפנינו איננה, אפוא, הופעה רגילה, בת תפיסה אחת. היא מרכבת, או יותר נכון, מעורבת מיסודות שונים, המתרחקים ודוחים איש את רעהו, ואשר כח־דחיתם עצמו, הוא המוליד את תנועת החיים התמידית ואת שאיפת ההתקדמות על פני נטיה אחת, הכרחית־אל מחוז־החפש, אל משאת הנפש. ושהדבר כן הוא, באות שתי הוכחות לאַמתו ולחזקו. ראשית, התביעות שאנו תובעים מסדרי חיים אלה. תביעה זאת, כאלו באה להעיד על הכובד הפנימי, הסמוי מן העין, שהם נושאים בקרבם. מעֵבר לסדרי חיים אלה אנו פעוטים, סלחנים, בעלי דרישות קטנות, מוגבלות. כח התקוממותנו מצטמק ומסתפק במועט. כאן אנו תובעים הכל, את האמת, את האושר. מדה זאת ערכה רב מאד. תביעת האמת והאושר היא אֵם האמת והאושר. מדה זאת ערכה רב מאד. תביעה לדבר נובעת בהכרח מן האמונה במציאות הדבר. אין דורשים דבר שלא יבוא לעולם. תובעים את האפשרי או את הנראה לאפשרי. ולכן למרות חלאת המציאות מרחפת בכל זאת על פניה רוח־טהורה. ושנית, סדרי־חיים אלה, בשעה שהם נמצאים בגבולות השאיפה והמלחמה הם נהפכים לכח מרומם, אשר יסודותיו הנעלים מתגלים לעיני־כל. יש בהם עוז וקסם, הנשפך על כל הבא במגע בשאיפה הזאת. יש בה כח הטהרה; החִטוּא ולא רק החֵטא. וכל המדות המגונות, אשר רצינו תחלה לשׂימן בעקר הויתם של סדרי חיים אלה, מחוץ למציאות הן מופיעות, מופיעות כהופעה מתנגדת, בשלילה. בערות־האדם, הצביעות, התרמית, פריקת־עול הפחד, החרות, מי קשר להם קשר אם לא הם? אהבת האדם, מי נלחם לה מלחמת חיים ומות אם לא הם? ורק נבערי־דעת ימהרו להחליט, כי מציאות תנועת־המועצות היא, היא גם המצע הרוחני, הכח הדוחף ומקור החיים של התנועה. אולי ממש ההפך מזה. אולי אינה מציאות זו אלא יסוד זר, ירושת העבר, כי על פי סמניה היא שיכת אל הישן ההולך ולא אל החדש המפלס לו נתיב ובא.

ועל כל אלה, אפילו בתוך יוֵן־הטיט של המציאות המגואלת, הלא ישנו דבר, המפליא עין רואהו: פעולת־החיים הגדולה והמסירות שאין גבולים לה, אשר תנועה זאת מזוינת בהן. היכן מוצאה פעולה זו את כחותיה, את יניקתה? מהיכן נובע מקור חפץ־קיום זה, על אפם של רבבות הזרועות המלפפות את הצואר ושמות לו מחנק? חפץ השלטון? חפץ השלטון בלבד? אולם עדים הלא היינו עד כמה מטים הם אדניה של התאוה הזאת. ואם רק לרגע קל אחד הסתירה ההצלחה את פניה והתאוה הזאת התפוררה כאבק פורח; כי לה יש רק ענינים ולא דבר העומד מעל להם. אין זאת כי כאן, בתנועת המועצות, לפנינו כח היונק את עוזו ממקורות אחרים מלבד התאוה והחפץ; מן ההכרה הברורה כנכון היום בלי עקיפין, בלי התאמצות, שהצדק, הצדק המוחלט על צדו ומן האמונה העזה, שסוף סוף הנצחון, אם גם יאחר, בא יבוא. ואם הכרה זו ישנה גם מקום הצדק לא יפקד. כי כשם שהשאיפה אל הטוב היא־היא הטוב עצמו, כן הכרת הצדק הפשוט, המובן והאמונה בו הן־הן הצדק עצמו.

אחרי קפנדריות ותעיות ארוכות בתוך ערפלי־תולע אלה, אתה שב על עקביך ויוצא סוף־סוף שנית למרחב. ישנה נקודת־אחיזה ויחוס לכל המתהוה לפני עיניך. נצלת מן הרע, לאמר על הרע שהוא טוב; נצלת מן הרע, לאמר על הטוב שהוא רע. לפניך הופעת־חיים, הופעת־מעבר מלאה ניגודים כרמון ורבת־תנועה בכח ניגודיה; אשר פעם תתמוגג בדמעות רחמים ופעם תרחץ בשרה בדם אדם. ורק עתה, בעלות אחת אגדות־הנעורים על זכרונך, אתה יורד לסוף דעתה. אותה האגדה הנפלאה על בן־האלים המנודה, שהאורים והתומים נבאו לו כי גאולתו תבוא, בהִבנות עיר על ידו. ויצא בן־האלים אל דרכו ויבוא אל בקעה רחבה ויאות לשבת בה. אולם רע היה המקום לשבת, כי דרקון שמר עליו והטיל חתיתו מסביב. בן־האלים גמר אומר בלבו לערוך קרב לקראתו. ואחרי מלחמה כבדה המיתו לפי חרב. אחר זרע עצמות הדרקון על פני כל הבקעה, אשר צמחו עם תקופת השנה והיו להמון ענקים, אשר בנו בתים וישבו בהם. והעיר כוננה לעד.

ואם כך הוא הדבר, אם מעצמות הדרקון יקום הדור, הלא אין לפנות אל ימין ואל שמאל והתעודה ברורה ומסוימה: מות לדרקון! וסוף העיר להבנות.

מות לדרקון!

 

ג. בְּאִישׁוֹן־לָיְלָה    🔗

ההרגשה התוקפת אותך בערבוביַת סדרי חברה אלה אינה מרכבה ביותר. היא פשוטה ואילימינטארית כהרגשת החשכה: מלאה, שחורה, מחלטת. כי על הכל שליט בטוי אחד: חפץ־הקיום האדיר. קיום בכל הדרכים ובכל המצבים, המוליד את לחצו מכל העברים, כלחץ תא חי ופורה, העומד בעצם התפלגותו ואשר המדה שתעריכהו לא נולדה עוד. את העקה האורגאנית הזאת אתה חש תמיד ובכל מקום. אך את רסיסי החיים החבויים והפועלים בסתר רקמותיהם, העין משיגה לראותם רק לעתים רחוקות מאד. נבראת, אפוא, כעין חידת־פלאים, אשר הוָיתה מביאה אתה רק את הרעה ואשר פתרונה נעלם מעיניך. כי מצד אחד הכח איתן הוא, הממלא שליחותו הטבעית מתוך מקורותיו־הוא, ומצד שני מוטל גוש פאסיבי המקבל אל תוכו מאונס את צורת ההתגשמות ונהפך לשדה פעולה דומם, מצע לבטוי־הכחות, שבעצם אינם נִתנים להתפס.

קיום זה לשם מה הוא בא? האם הוא דבר הנושא את עצמו או רק מקור כח אשר יעבר על אחרים? מי שחי זמן־מה תחת שלטון־המועצות התהלך ברחובות ההומים והשוממים, בימי מלחמותיו, חגיו, תבוסותיו, פזור־נפשו, בערותו, הוללותו, משובתו, שגעונו ורחמיו הרבים – מי שחי רק זמן־מה בין גלי סערות הנפש האלו לא יפקפק בתשובתו. קיום זה אינו הדבר המוגמר, אינו ההכל שהחיים יבואו ויפחיתוהו. הוא הצעד הראשון, הפתיחה. זהו החפץ לפרוץ מחדש את פרוצי־המעמד אשר רעיונות־סחבות של סוציאליות מִתקנת, זחלנית, מוגת־לב, בוגדת החלה לסתמם; זו הסוציאליות שהתנַוְנה, אשר אִבדה את כחה המסתער והמפלבלת בעיניה בלי הרף בין שתי המערכות, למען בקש מן האחת רחמים ומן השניה קור־רוח, למען מנוע מהתנגש ברחובות קריה.

יש, אפוא, באַלמות זו הבאה בדמים לא רק הופעה הכרחית, כעין רע שאין להמלט מפניו, למען הטל פחד ולהתקיים, אלא האלמות היא השיטה, עצם הקיום; זהו הקרדום המונף, המוליד את הבקע, אשר תעודתו לחלק ולרכז את האספסוף המבוהל והאובד עצות לשתי מערכות, יודעות את נטיותיהן, את דרכן ואשר מן ההכרח הוא, שבאחד הימים הקרובים יבואו לידי התנגשות. האלמות אינה מקרית, הופעת־לוי, פתאומית, בלתי רצויה. היא רצונית כמעט, כי היא המקור ומרכז הכח, השופע את גלי תנועתו על הכל מסביב. ומגוחך הוא לבוא בשם מדות שונות, שהן בודאי יפות וטובות, ולהתאמץ להשרות את השלום ואת המנוחה. לדרוש כזאת מן שלטון המועצות, דומה, כאלו דרשנו ממנו, להפסיק את קיומו.

בין חפץ־הקיום האדיר, המתבטא באלמות הפרוליטארית, שאינה רוצה בשום אופן לרכך את הקרב, את הניגודים, אלא להקשותם, להבליטם, שאינה רוצה בשום אופן לקרב את הלבבות, אלא להרחיקם – בינה ובין המוסר הבעל־הביתי, השופך דמעותיו בשם האחוה והשלום אין אף קו משותף אחד, שיביא אל כריתות־ברית, אל כִתּוּת החרבות. כאן הכל תלוי בנצחון ולא בהבנה. “כי מנהלי המערכה הפרוליטארית אוחזים בתכסיסי מלחמה המביאים, כמו חילות נפוליון הגדול, אל השמדת האויב ולא אל המשא־ומתן אתו”.

זה מורגש על כל צעד ושעל. ואם אתה שומע מפי אחרים ולפעמים גם אתה בין השואלים: למה פקודות־כעס אלו ולמה כונה זו להרשיע? שאלה זו מוצאת הד בלבבות האנשים הנמצאים במערכה, מדעת או שלא מדעת, מעבר מזה, אבל מוזרה היא ובלתי מובנת לצד שכנגד. הישאלו את הדמומית למה תאדים כותרתה? הלא רוגז זה, הרשעה זו אינה מקרית, מהלך־נפש, קפריזה, אכזריות. זאת היא האש הקדושה, אש־המזבח אשר לשונותיה־ארגמן ילפפו ויטילו ב“עולם את דליקתה”. זהו הקול הקורא: גזורו! וכשבאים בטענות, מגלים את כל הירידה המוסרית השוטפת את ההמונות, כשההוכחות הן כה מבוססות, מנקרות־עינים, עד שאין להתכחש להן, לזממן, וכשאתה חושב: הנה אי־אפשר כי אנשים אלה לא יקחו מוסר – אז נתקל הנך באותה חדוה פראית, גיל חיה שבעה וצהלה, המכריזה על עצמה: אבל אנו קַיָמים ועומדים!

מלחמה זו מסדרת מערכותיה באופל לילה. כצללים, המלפפים זה את זה ומתלכדים לגוש שחור אחד עם שקיעת שמש, כן מתנגשות שורות האויב ומתמזגות יחד. אין אף קו־אור אחד, אשר יחדור מעבר לחשכה זו. רק האֹזן כאילו מקשיבה מרחוק את קול הענות, את שאון המנצחים ואת אנקת הנופלים; ופראים ומבעיתים הקולות, כזעקות אשה בציריה.

לפנינו זִעזוע. אנשים מגידים וחוזרים ומגידים, כי אינם חובבי־אדם; הם אומרים, שיש לפניהם שונאים, שונאים־נפש. והמלחמה נטושה. בטיבה, בתועלת שבה יפקפק כל אחד כרצונו. אבל בל נדרוש את הפקפוקים האלה בלבב היוצאים בראשה. את זאת, את הרעיון הפשוט וההגיוני הזה, לא הבין איש. איש לא הבין, כי מלחמה זוהי חובתם, חובתם הקדושה. ובל נדרוש מעכשיו את הדבר אשר לשמו יוצאים לקרב. כל לוחם משליך נפשו מנגד לשם נצחון אשר יש ולא יראהו ומפריו לא יאכל.

 

ד. יַד־הַשָּׂטָן    🔗

עמדתי פעם על יד שער ביתי. לפני עברו אדירי־ההון השבויים. אנשים ונשים מזוינים מטאטאים וקלשונות. הם הובלו לכבד את הרחובות. את פרוָרי הכרך. בראש להקה זו יצאה תזמורת ונגנה בעוז את שירת המהפכה; אותה שירה עצמה הרעישה את השמים אז בימי הכבוש. מצדי השבויים צעדו בחורים זקופי קומה, כוכב התולע על חזיהם והרובה על השכם. קרוב לי עמד שוער ביתי והסתכל בעובר לעיניו. פתאום פנה אלי:

– האם לטאטא את הרחובות חרפה היא, עונש? ואני המטפל במלאכה זו עשרים וחמש שנה, האם אלהים ענשו אותי, התכוונו לבזותני? הַ? לאו. לאו. אי־אפשר. כאן מושלת יד־השטן. אם טמאות הידים אין למסור להן את כלי־מלאכתי. את המטאטא שלי לא אתן ועל פנת הרחוב שברשותי לא אוַתר. –והוא הוציא את מכשיריו, את המטאטא הגבוה, הרחב, המסובך, אשר עץ־הידית כבר נשחק ממגע כפיו, ומתוך קנטור, מתוך כונה להכעיס ולגרות את מי שהוא התחיל מנקה את הרחוב פנים ואחור.

בסתירה גדולה זו, אשר עמדה לעיני כסמל בדמות שוער־ביתי, שוער פשוט זה, שחייו עברו עליו באבק חוצות, ובדמות חבל אדירי ההון, המוצגים לראוה והיוצאים לכבד את רחובות קרית ממשלתם, ממשלתם־אמש, מוקפים קול תרועת חצוצרות וחלילים – בסתירה זו אתה נתקל על כל צעד ושעל. איכה היתה העבודה לאחד הסעיפים מספר העונשין? האם אין זאת שריד המשפט שהיה? האם אין זאת המשך לאסיר־העולם עם רגליו הכפותות ועם צלצול כבלי הברזל המלַוה את התנועות הריתמיות והקדושות של האדם העובד? שאלה זו אינה כה פשוטה וקלת־ערך, כמו שהיא נראית בסקירה ראשונה. זאת לא שאלת אכזריות ומשגה. אלא יותר מזה. יש בשלטון המועצות רוח, הלך־נפש משונה מאד ומסוכן מאד, המעלה את חבוק־ידים על נס. יש ברדיפותיו כעין הד המשמיע בלי הרף את צרצורו הרע: עד היום היינו לעבדים מהיום והלאה נהיה האדונים. אדנות למי? האדנות, איזו שלא תהא, מחייבת את מציאותה של העבדות. יש, אפוא, כעין נטיה להשרות אותה בעולם, בעולם החדש; והשראה זו תבוא בלוית תופים ומצלתים, לעיני השמש ותרועת נצחון־הצדק העולמי תעבור לפניה…

כן. זה ישנו. זה היה. וכאן השגיאה לדורות של שלטון זה. אם כן אפוא, שמא ממשלת השקר והחושך? לא. אי־אפשר לומר כך. כאן בִתְרה יד השטן את הקרבן לשנים והשטן עצמו הוא המרקד את מחול־העִוְעים בין הבתרים. וכמה זה נוח לבוא טעון אחד מסוגי הודאי המטיְלים במרחבי עולם ולהפנות עורף לכל התהפוכות האלה. אבל אינך יכול. אתה כפות להן ככלב. ככורי הזהב אתה מהפך וחוזר ומהפך בעפר תחוח של חיים אלה, ובתוך עיניך בוערת תאות הבצע הגדולה ואש התקוה הגדולה, כי שם מלמטה, באחת השכבות בבטן האדמה, אם רק תעמיק לבקש – סוף הזהב להמצא. הננו, אפוא, בין הבתרים.

ואף־על־פי־כן שוער־ביתי עודנו שם; הכן על משמרתו. זה האדם הפשוט, הטוב, אשר כל ימיו עברו באבק חוצות ורפשם; זה האדם צמוק־הפנים, הקודר. אף פעם לא עמד מזוין כלי מלאכתו כביום הזה. מתוך גאוה, מתוך התמכרות, מתוך הכרה עמוקה, הכרת איש הממלא את שליחותו הטהורה על פני האדמה. הנה פרצופו, פרצוף זה, שהיה כל הימים קהה ומדוכא, מכוסה ומתעפר באבק כרכרות־פאר עם דהרת סוסיהן, הנה הוא כה ער, כה שקוע מחשבות. אף פעם לא רעדו עוד קמטי מחו כביום הזה. אף פעם לא שקל, לא העמיד למשפט כביום הזה. עתה נעשית במח נרדם זה עבודה כבירה. רחש דורות הומה, הומה בלי הפוגות. כנהר, שמימיו גאו מתחת שכבת קרחו בקול נפץ, הרס, זרם עז ובשטף זדונות, רצונו נמשך בחפזון הלאה אל מחוז חפצו, אשר עיניו עוד לא ראוהו.

אל עתידותיו.