מה זאת מודרניזמוס ספרותי? (וכונתי מודרניזמוס המקובל ממין ידוע שיעשה לנוסח רגיל) – זאת היא שבירת הקו הישר, המתוח, המתלכד בהתאמה אל חברו אשר בצדו או ממולו. זוהי שובע ההופעה המסודרת. המודרניזמוס הזה הוא ההפך מן העבודה. כשם שהמרד הוא רגע בודד לנפשו בין שתי תקופות הבנין. העבודה דורשת ראשית כל שעבוד ההרגשות הפתאומיות מתוך מלחמה נצחת של האדם בחומר המתנגד לחפצו והמורד בו. העבודה דורשת אמון יד, הרגל, תנועה מדודה וריתמית, אשר לכאורה היא כאלו נכנעת לחומר ובאמת מתוך המחתרת סוף־סוף ידה על העליונה. הצוחה המודרנית הגסה מלמדת את הקפיצה ואת ההליכה מתוך שכרון בעקלתונים ובנתורים. היא אינה רוצה בשום אופן להביא בחשבון את ההטיה הרצונית. היא נענית לכל זעזוע, הדוחפה אל הנקודות הסמויות, הסתמיות באחד המרחקים הנעלמים מתוך עורון וחוסר אונים.
אמנם גם בחיים פה בארץ פועל הגורם הזה. גם פה אין להביא בחשבון רק את המציאות הערטילאית והקרה ואת התנאים כשהם לעצמם. אם נעריך רק את האפשרי בלבד ועל פיו נכונן את כל צעדינו, מאד יוכל היות, שקוי הגיון אלה יוליכונו מעבר לחופי ים התיכון. זקוקים אנו, אפוא, לקפיצה. להתאמצות ולעורון ידוע. זקוקים אנו לאותם האימפולסים הדוחפים ומובילים אל אשר ישא הרוח. בלעדיהם אנו אובדי עצות. השכל הבריא לא יוציאנו מן המיצר. אפס (כן לא נפחד מפני ה“אבל” הזה ונכריז בקול רם!) התאמצות העורון הזאת לא תשמש לעולם כמקור־התמדה. היא הדחיפה ולא הקו שעל פניו מתגלגל הכדור אשר ספג אל תוכו את כח הדחיפה. היא אינה אפילו תנועתה. כשהכדור יקבל תמיד רק דחיפות מכל צד, יש שיטולטל וידחה עד שאול תחתיה ואל מחוז חפצו לא יגיע.
החיים שאנו רוצים למלאות כאן, להגשימם, להוציאם־לפועל – הם ההפך מן הקפיצה. הם עבודה, כלומר, סדר, קביעות, הקו הישר. בשימנו לבנים שלא כסדרן יפול הבית תחתיו או כתליו העקומים לא ישאו את כבדה של המעזיבה אשר תכסה אותם. אם חורשים את הניר בתלמים עקומים נשארת האדמה בור ובמקום בר נקצור קוצים. וכאן בונים בתים. וכאן חורשים שדות. בנין זה וחרישה זו אלה הם החדוש והסימן המובהק של החיים העצמיים בארץ. החיים המתהוים כאן, או שאנו מהוים אותם, דורשים כבוש־היצר והסתגלות אל החומר למען התאבק בו ולנצחו. האנך ופלס המים, שלש הנקודות של הקו הישר והסימטריה הקפדנית של הפצת הגרעינים מתוך חופן הזורע, אלה הם תוכן החיים ועל פיהם אנו מכוננים, או משתדלים לכל הפחות, לכונן את כל הפעולה האנושית היוצרת ערכי־קבע בארץ. מי שקופץ ומתעתע בעבודה – מועל בה וסופה שתקח ממנו את נקמתה. אי־אפשר, אפוא, לברא כעין קרע בין ההתעסקות היום־יומית, בין השאיפה הגדולה, בין ההתאמצות של כל הגוף ובין הלך־הנפש. הלך נפשו של האדם הוא בטוי עליון של עבודתו. כמעשי האדם כן מחשבתו והגיוני לבו. אין שתי מלכויות. האדם עבר את כל מרחבי תקופותיו כשידו מונחת על לבו. ובקצב מעשי היד דפק הלב.
בארץ־ישראל, אומרים, אנו מתרגלים לעבוד וזהו כור המצרף של העם העברי. אין אנו כעמי אירופה. שם שבעו עבודה. שם שבעו בטלה. ושתיהן הולידו, גם העבודה המגדשת וגם הבטלה המשעממת, את שבירת הקו. כאן צריך להיות הצמאון לעבודה השליט האחד המטיל את ממשלתו על הכל. ואם צמאון זה אינו, הלא צריך להמציאו, לשכללו, לטפחו.
וכך הוא הדבר. בחברה שהמרד עוזב את תחומיו הרגעים של הרס ולובש צורת בנין, עם שנוי זה מתגלגל המעוקב המחודד, הדוקר לקו קונסטרוקטיבי ישר וסימטרי. כאן בארץ, שהשנוי החברתי אינו בא מתוך הרס הקים אלא מתוך בנין החדש, אין טעם לכל הטון המרוסק הזה. וכשם שיש ממשות בקפיצה החברתית מעל להתפתחות האטית של תנאים אוביקטיביים, כן גם מחויבת אותה האמנות שתהא פרי הארץ, ספוגה זרמיה והרגשותיה לקפוץ מעל לזעזועים אלה ולהכנס ישר בשטף הבנין ונושאיו. והעבודה אינה אכספרסיה. היא התמדה. היא צוברת קימעה קימעה את ההרגלים הקטנים הנראים ברגע ראשון כפרי הכנעה – לכח כביר המנצח ומדביר תחתיו את החומר המשעבד עצמוֹ. אלה הן הנקודות הבודדות המצטרפות לקו ארוך עד אין סוף. בלי צרופים אלה כל המעשים אינם אלא שזירת חוטים מחול, והרוח המצויה הראשונה תפיצם כמוץ לכל עבר.
בזה טמונה אולי הרעה הכי נוראה. יש כאן סתירה כפולה. הראשונה מתלבטת בין הכח הדוחף ובין התנועה הנולדת ממנו. בה בשעה שהכח חייב להיות פתאומי, מלא מרד ושבירה, אין התנועה תולדתו יכולה להיות אלא ההפך ממנו. המשך. ושנית, הקפיצה והעקמומיות הן הבעותיהם הטבעיות, הקרובות וכמעט ההכרחיות של כל נושאי הפעולות כאן. בה בשעה שההתמדה והסימטריה הנן רק פרי התאמצות, התגברות על עצמו ושעבוד אל משאת הנפש ולא אל נטיותיה. סתירה כפולה זו בין עצם ההופעה ובין מגמתה הטבעית יוצרת בהכרח ערבוביה, שאינה מתבטאת רק בהרגשה, אלא שופכת שלטונה על החיים עצמם. בלשון פשוטה נאמר: היא מתבטאת בחוסר יכולת, בחוסר פשטות, בהופעות־נפל ובכשלונות.
וכאן הסכנה בזעזועים המודרניים ממין ידוע בספרותנו בארץ. הם מגרים את הסתירה, שרוצים לישנה וליטול מתוכה את ארסה המפעפע. אין קל לנו העברים מלכתוב יצירות מודרניות רסוקות אבר. אבל לא בזה היא ההתאמצות. לא אל הרסוק הזה שואפת הארץ. הוא פורח שם ברחובות העקומות של הגיטו העברי במלוא תפארתו. אפשר – שם גם מקומו. כאן, כשהעבודה היא הגורם העליון השופך שפעתו על הכל, הוא נטע זר. כי העבודה אינה אכספרסיה. העבודה היא זרם מים חיים המכבה בלי הרף את אש הקוצים המתלקחת בכל רגע בלב האדם.
הנה מדוע אני מעריך את כל פרסום של יצירות אולטרמודרניות, כחוקי הגויים, כהופעה ספרותית שלילית, לא רצויה ומתנגדת לכל נטיות החיים בארץ. אם יקרא אדם באחד הערבים אחרי עמל היום את הדברים הכתובים שם והם יגעו באמת אל לבו – למחרתו לא יבין למה שמו בידו את האנך ולמה כה מקפידים על כל הטיה קטנה, למה עליו לשמור על לכוד האריח אל האריח ולמה עליו לפלח את מעניתו כמיתר מתוח. אינסטינקטים קשים, אשר התאמצות רבה החניקתם בעמל גדול, יתעוררו מתוך תהום הנשיה כפתני רעל וילפפו את רוחו. את מנוחתו לא ימצא באלה. וקולות אלה לא יחשלו את מרצו לקראת פעולות חדשות. אפשר מאד, כי מעציב ומכאיב הדבר שאין התאמה בין פרץ ההרגשות ובין הופעות החיים. בין אפני ההתרשמות ובין הרשמים עצמם. זהו אולי האסון הנורא ביותר. אבל בפי אסון זה יש לשים מתג ולא לפרוע רעמתו מתוך טרוף ולשלחו כגלגל בסופה בין קוצי הערבה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.