בין חוגי מקורביו היו רגילים לאמור: טרוצקי מעמיד פנים ומתעתד להיות גבורה הטרגי של מהפכת העולם. החיים הראו לדעת כי תחת המסכה הזאת סוף־סוף נמצא חבוי עמוק־עמוק יגון אמת. עד לזה הוא האבק הרב אשר חבריו אמש מעפרים סביבו כיום. אם הנדוי, האדם הנשאר כערער ללא־אזן אשר תשמע אנקתו, הוא הקו המלוה תמיד את הטרגיות – הוא הגיע גם אל מדרגה עליונה זו. הוא אשר בחרבו הגין על יכלתה ועל חייה של המהפכה הרוסית עכשיו כל פה פעור יקרא אחריו מלא. ואנשים שאינם מגיעים לקרסוליו הכריזוהו (הלא תמיד הקטנים הם הכָּרוֹזִים) הפקר לכל אבן מאבני הגדרות.
ולמה באו לו כל אלה? –פשוט מאד. הוא הרהיב עוז בנפשו לחשוב. לא להרבות ולחשוב. לא לעקור דבר מה משרשו. טרוצקי הגה הפעם בזהירות רבה. אבל בעצם אין זה משנה במאום. גם דבריו אלה עוררו פתאום פרץ מחשבות. כי הוא הודיע בקול שהגיעה השעה לבקר את המעשים לאורה של המחשבה. וכאן גדל עוונו מנשוא. האנשים יסלחו הכל. הם יותרו על הכל. רמיה, חנף, ריקניות, התגדרות, מעל ובגד. אך דבר אחד לא יוכלו לסבול בד' אמות אשר בקרבתם – בן־אדם אשר עשתונותיו לא אבדו. ובכן טרוצקי שלא היה מעולם תלמיד המרכסיזם הקדוש, המשעבד והמצמק מח אנוש, ואשר חשב והעריך את תורת מרכס בעיקר כמיתודה שבעזרתה מטילים אור, מנתחים, רואים מראש את השתלשלות חיי החברה, נטיותה ומגמותיה; טרוצקי אשר בעמקי לבו לא האמין במציאות של חיים שההכרח בלבד שליט בה אלא הניח גם שישנה פקעת של הופעות לואי, לא נראות מראש שהשפעתן לפעמים גם המכרעת (כי הופעות אלו ילכו למקום אשר לא ישובו עוד) ולכן על האדם לעמוד על המשמר הכן, עליו לברר לו שעתו, להכניס אל שטף מעשי העולם את הדחיפה האישית, את מרץ האופי; טרוצקי שהעמיק תורת רבו על אפני ודרכי המהפכה הפרוליטרית וצוה להתיחס אליה לא כאל דבר הבא מתוך חבוק־ידים, מאליו, אלא ראה אותה באמת כאמנות, לאמור כיצירה הבסיסית, שהיחיד (כמו האמן החפשי) מצרף אליה את שאר־רוחו, הבנתו, תפיסתו, מחזיר אותה לצדדים ומטה אותה קדימה בין כפי הסלעים של חוקי הברזל עד אשר יביאה אל החוף המקווה – טרוצקי זה ההין בתוך תנודת הרוחות השוררת כיום ברוסיה לעורר למחשבות. זהו חטא אשר לא יכופר לו ולכן כה מהרו לענשו.
ואף־על־פי־כן, מבלי לחדור אל כל פרטי הפרטים שספרו החדש גרר אחריו בחוגים הרשמיים של האינטרנציונל השלישי, הצדק אתו. לא מתוך דבריו נובע צדק זה. גם בהם מרובה הקנטור, המרירות והאהבה העצמית. אבל הוא נובע בעיקר מתוך תשובות מתנגדיו. כאן הוא צף כשמן על פני המים. במבול דברים זה נלחם האיש בחברו רק כשפחד האמת גוזל ממנו את לשון בני־אדם הטובה והפשוטה. את כל חטאיו, את כל פשעי ילדותו מגוללים לפני קהל עם ועדה, אחד־אחד. כאלו המשגה הוא הקו המסמן את הטמטום. וכאלו התמורות אינן מלוות תמיד את המחשבה הערה והחיה. האבן הדוממת לא שגתה מעולם. ביום אשר אמרה אל נפשה להיות עפר תחוח, מוריק ורענן אין קץ לשגיאותיה…
ועוד דבר. טרוצקי התחיל דורש שיש להרבות את מספר האנשים שביכלתם להגות מחשבות. הוא קרא לאור. דרש להאדיר גם תוצרת זו בין ערבות רוסיה. מלבד פחם, חשמל, חרושת סוכר וארג מצא צורך בטווי מחשבות אנוש. אה! את זאת בודאי שלא יכלו לסלוח לו. חפץ זה גורר אחריו בהכרח את חדלונו של שלטון העורון. הלא אין להניח את האדם שבעצם כחותיו יברר לעצמו את הדרך שהוא הולך בה. בו ביום אשר יעשה זאת הוסרה מעליו מרותה של היד השליטה מתוך המשך, קפאון, ריקניות. לחשוב – הלוא דבר זה כבר נעשה על ידי אחרים ולעולמי עד; הלוא זאת היתה תעודתם הקדושה. ועל האחרים רק להגשים מתוך הכנעה ומתוך קרבנות מחים את אשר הגו הם בשעות מנוחתם.
ההגנה על תנועת המחשבה ועל ערוּתה היה גם חפצו לא לתת למהפכה הרוסית להשקע בחולות הלוהטות והשוממות של האִכָּרוּת הרוסית. גם הפוֹעֲלוּת הדימגוגית נטיתה מסכנת וגבולים לה. היא הלא פותחת שבילים עקלקלים אל החנופה ואל ההתנשאות הריקה, שאינה מביאה לעולם תועלת לפועל ומשמשת רק סולם עליה לעורכי־הדין שלו שקפצו בראשו. אין בערות גדולה מאשר ההגנה על הבערות. אפס הפועל, פועל המשק המפותח, פועל החרושת המסובכת אינו יכול כצבור, כגוש היסתורי, להיות נבער מדעת. הוא כמהות – אדם יודע. אדם חושב. אבל להכניס את המהפכה הרוסית בתוך תחומי החשכה הכפרית – אין זה עוד שלטון המעמד הנלחם, השואף, הנושא עליו תעודת חיים, אלא יד עריצה הנמשכת אחרי התביעה הרגעית של המון חסר־צורה מדינית, חסר־חפץ היסתורי ואשר חפצו האחד הוא קיומו הפרטי בן־החלוף.
במקום בערות הכפרי נסה טרוצקי להציע לפרוש יד שלום לאנשי השכל, לתרבות. במקום האגרוף השבע, את האינטלקטואלי הרעב. אנשים אלה בעצם מה הם? – בעיקרם דומים הם אל איש השדה. גם הם חסרים את מגמתם ההיסטורית. אינם אוחזים בהגה החיים אלא נגררים עם שטפם לחיוב ולשלילה. אבל גרור זה אינו תמיד פרי אנכיות צרה. כאן לפנינו התנונותה של ההרגשה הטבעית מתוך ספקות והסוסים שתרבות מפונקת ומגזמה מכניסה ללב. ולכן ביום פרוץ ההמונות עמד איש השכל אובד עצות. הוא נהפך גם לכח עוצר, מעכב (כן היו זינוביב וריקוב בימי אוקטובר), המזכיר תמיד לא את הדרך הסלולה המובילה אל הנצחון, אלא את המכשולים ואבני הנגף החוסמים אותה לפניו. אין, אפוא, להוציא לפועל מהפכות לפי נטיותיו הטבעיות של סוג אנושי זה. המהפכה אינה הופעה שהרפליכסים באים לעזור לה בסלילת דרכה. היא זקוקה למח ולא לרפליכסים פרי תשישות הכחות. אפס ישנה שעה שתעודתו של איש השכל שבה ומתחדשת. כי כשם שמפתח החיים נתון בידי הפועל, מפתח שני נמצא בידי איש המחשבה ורק שניהם יחד הם הפותחים את שערי העתיד. זרם ההמונות הוא כח סמוי מן העין המוצא את בטויו רק בהופעותיו ובפעולותיו. הוא אינו בעל הכרה אשר ידע להעריך את עצמת כחותיו וישיג את הגורמים המביאים אותו לידי תנועה. היה, אפוא, ברצונו של טרוצקי להטות את המתהוה מול הכרתו, למדדו, להבינו, לדלות מתוך שטף המאורעות שעברו מגמה ידועה אשר תראה עקבות הויתה וחיוניותה, למען דעת הדבר העתיד לבוא ולמען הבן למה לא בא עד היום במקום אחר.
ללמוד את אשר היה – זהו מסוכן. ורבים הטעמים. ראשית, דבר זה מחייב להתנהג בימים הבאים על פי תוצאות החקירה. זה קושר, אפוא, את הידים פנים ואחור. שנית, העבר הוא גל של מאורעות שאין לנגוע בו ואין להזיזו ממקומו. השגיאות, הסתירות, קלות הדעת, ההבטחות שהיו לאפס, התקוות שנכזבו – כל אלה ידרדרו בקול ויתגלו בכל מערומיהן. לאדם המעכב דרכו לרגע קט על מנת להטות מבטו אחורנית ולהתוות הקו הבא – לו העבר הוא מקור חיים. אולם המפחד מפני צללי מעשיו, בדעתו מראש שגם מחר עליו לשנות, לחזור גלוי־עינים על השגגות שכבר נעשו ונתבדו, להבטיח דברים אשר לא יתקימו, לעורר תקוות שמקורן אכזב – אדם זה ימלט מפניו תמיד. והיד אשר תעיז לנגוע בגל מאורעות אלה – תקצץ. זהו חוש הגנה פשוט וטבעי. טרוצקי נסה להרים ידו – ותקצץ!
היד הזו הורמה לא רק מול העבר. היא שולחה גם לקראת העתיד. השתלשַלות הענינים הביאוהו באופן פאטאלי להתקומם נגד האגדה לנין שהולכת ומתרקמת עכשיו. מתוך כונה גלויה טפחו בחריצות רבה פולחן האישיות הזאת. לא הערצה. פולחן מחלט שנעשה ונוצר בעקביות אכזרית ועריצות. עם סתימת הגולל של המת הגדול הכריזו על נעילת כל שערי המחשבה. פולחן זה בודאי היה נחוץ למי שהוא. הוא הוצא לפועל באותו המרץ המיוחד במינו המסמן את שלטון המועצות. תמונות לנין הדבקו אל דלתות בתי הניפמנים על פי פקודה, הגוררת אחריה ענשי כספים ומאסרים. ובכן – מח ער, חפשי, מתפרץ כמחו של טרוצקי (יש בודאי בזה גם גרוי של אדם היודע ערכו ומרגיש כונה להעיבו) התקומם נגד חזיון מבעית זה. כי אם מעלים את כובד האישיות על גבי מאזני המהפכה הרוסית (וכובד זה הלא מעלים גם מתנגדיו) אין צורך לעשותו מתוך עורון אלא לאורה של האמת כלה. והרשות וגם החובה להראות באצבע על מהלך המאורעות כמו שהוא. ודא עקא. כשאתה קורא את כל השיח ושיג של שני הצדדים נראה לך נכון כנכון היום, שאם היתה השפעת אנוש על מאורעות אוקטובר – השפעת טרוצקי היתה המכרעת. מתנגדיו־היום פחדו. הכל פחדו. הם היו אז אנשי השכל הרואים רק מכשולים שאין להסיעם מן הדרך. רק הוא היחידי שהעיז. בכח הערכה גאוני ובכח תכסיסים מפליא מצא את הרגע הנכון להסיט את נקודת הכובד של המהפכה בת המעמד הבינוני למהפכה המביאה בכנפיה את שלטון הפרוליטריון. טרוצקי נסה, אפוא, להראות על עובדה זו בחמש אצבעותיו, במלא אגרופו. זה הרגיז את הרוחות. מתנגדיו (אלה שלא הבינו כמותו להעריך את השעה ולפעול) אחזו בנשק עתיק שנשחק כבר מרוב שמוש: אתה, המחלל שם קדושים!
הפעם לא הועילו כל מעלות נפשו. הוא נאחז בסבך אשר לא יצא מתוכו. נקל לפתור שאלת עמים וארצות, לצאת לפניהם, לאלצם לעבור בדרך אשר הגיון מח אנוש סמנהו. אבל קשה עד אין ערוך להביא את הנפש לידי שווי משקל בהתנגש האדם עם עצמו. גרגירי החול החדים המתרוצצים בנשמת הפרט הרבו להכביד על התנועה החפשית מסלעי המגור של מהפכת העולם. סכסוך טרוצקי הוא אישי על פי עצם מהותו, ברצון ושלא ברצון. והצדק האובייקטיבי בלבד וההוכחה ההגיונית, הסגנון הנמרץ, המהודר, המכניע, המבריק והעז אין בכחם לשנות מאומה. יתרונות ומתנות אלהים אלו אשר הובילו את הרבבות אל הטבח ואשר הציתו את שלהבת חרף־נפש בחזה צבאות המהפכה היו לו עתה לרועץ. הן רק מגבירות את הקנאה בלבב מתנגדיו. צריך להקשיב יפה אל קולם בשעה שהם מונים את כשרונותיו ומודים בהם. מתוך התהלות והתשבחות מנסרת ועולה חריקת השנים הרעה, המעווה, הטרפנית. לשוא גם זהירותו הפקחית הרוצה להבריח את הפצע הכואב בתוך מכסה של דיאליקטיקה דקה ומגוהצת. היא לא הועילה ביום עברה. רוח הסכנה הרחיב בעוד מועד את נחירי שונאיו. והם מהרו להעמידו פרוש מן הצבור, יחיד ועזוב, שונא הכל. הם לעגו למשפט הריטורי המאורך, המלא־חן, הבנוי בהשכל ובדעת, המהודר, אשר בעזרתו רצה טרוצקי להוכיח צדקתו. לו הם ענו בלשון שוק עלגת ונפוחה המקימה הרגשות ארס בלבבות: הנה, הוא, האמן, המתעתע, המבזה עמוק בלבו, אתכם הרבים!
והם לא שגו. לא רק בפעולת דבריהם על אחרים אלא גם בעצם הערכתם. אם קדוש הוא לנין הלא הוא אשר חללוהו. ואם הרבים הם אלה הנגררים כפרה בבקעה אחרי כל מח מצומק וצר הלא הוא באמת בז להם. הנה בין המצרים אשר אל תוכם בא. כל העקיפים, הנפתולים, האמתלאות לא יצילוהו מן הסתירה הפנימית הזאת. הם ידברו על קיר ברזל מלוכד יחד כמערכת פִילִים היוצאת לקרב, והוא לא יחדל מלהזכיר כי בתוך המערכה עומדים בני אדם ומחשבותיהם ואֵין לחרזם כדגי רקק בחוט ארוך אחד. והנצחון לא יהיה על צדו. תמיד נצחו החרזנים האלה והם גם ינצחו הפעם. כי טענות האדם ומחשבותיו נושנות הן ואין שומע להן. הוא נאחז אפוא בסבך אשר ממנו לא ימלט. בלבי הוא מעורר עכשיו צער כארמון פאר אשר הרעם עברו ויחריבנו. אבל אין הוא מעורר דאגה בלב האנשים אשר רצה להטיל פחדו עליהם. עוד מעט וידבירוהו ארצה. הנה הוא עומד וקלון המעל והנדוי על כתפיו. וזרי הגבורה יענדו ראשי שונאיו שידעו בעוד מועד להציל את העם מידי עוכרו; גם זהו פזמון נושן החוזר ושב כרוחות סתיו וימי סגריר ככלות הקיץ… הנה רק זה עתה קראתי את תשובתו אל תוקפיו. אין זה כתב הכנעה של אדם המודה בפשעיו ואומר לשוב מדרכו הרעה. זאת היא הכחשה עלובה, זהירה, ובכל זאת ספוגה בוז ויהירות על דבות שוא שטפלו עליו (והיא החטיאה את המטרה, כי לא זאת בקשו ממנו). אבל מעליה כבר מרחפת הרגשת יגון חשאית של אדם אשר קול מארץ לוחש על אזנו: הפעם מעדה הרגל…
כך שקעה שמשה של אישיות רבת כשרונות, אמיצת אופי, בת הגיון ברזל, חריפה ומזוינת רצון וכח פעלים. שקעה בבת אחת. בלי דמדומי בין הערבים. מה שיבוא אחרי כן אינו מענין. פרפוריה יכונו בשם הגס וחסר הטעם – מֶרֶד. שתיקתה ויגונה – מזמות. והחבל יארך והעניבה תלך ותהדק מסביב הצואר. ובכל זאת אישיות זו אינה מן בעלי התריסר. נצטברו בנפשה סגולות שאין החיים מבזבזים לצרפן יחד בכל יום ויום. כאן שלט שכל חד, ספוג שקול דעת עמוק וחודר, עד אשר לעתים קרובות צעיף העלטה, המכסה את העתידות, גלה לפניו את שוליו. הוא היה מזוין בכח ראיה עצום עד שלפרקים נהפכה הראיה לחזון; אכן הרבה דברים אשר ראה, לבשו אחרי־כן בשר ועצמות. שכל זה היה גם ממוזג גמישות מפליאה אשר לא היתה פרי תנודת רוח קלה וחסרת כובד. היא היתה תוצאה ישרה של כח ראיתו. ותמיד הבהב וחִשְׁמֵל מח זה זיק של יופי אשר חמד את המתהוה הבא מתוך רצון מראש, מרוכז, ערוך, ריתמי. אדם אשר הצורה לקחה את לבו; את כל לבו. אשר הכאוס הרשלני הסלאווי לא התמזג בדמו. ושבעצם היה נטע זר בין כפרי ושדמות המזרח הרחוק. ולכן כה הרבו לשנאו; שנאוהו נפש. סופו איננו אפוא מקרה, שואת פתאום. הזחילה אל התהום בעינים עצומות, בידים מעוות הנאחזות בשיחי המורד ובאזובי כל הקירות לא היתה דרכו. הוא לא נברא להיות בין הזוחלים. הוא היה בנופלים!…
נ.ב. אחרי שנכתבו דברים אלה נודע שטרוצקי שב למוסקבה והטיל על עצמו אחד התפקידים בשלטון – עובדה זו אינה משנה במאום את עצם ההערכה הקודמת. במדה ידועה היא רק מקַיֶמת אותה. סוף סוף טרוצקי החוזר אינו דומה ליוצא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.