א. קְדוּשַׁת־הָעֲבוֹדָה    🔗

להאמפ אירע, מה שאירע למאכסים גורקי. הוא יציא דלת־העם, פרוליטארי מלידה, שבע עמל בחייו, שנה את מלאכת־ידו פעמים אין מספר, עבר ארצות רבות, למד בחטיפה בשעות בין־השמשות, הסתכל, ראה עמים ומדינות, הכיר לדעת את החיים כמו שהם, ולאט לאט, יחד עם טלטוליו ונדודיו, היה שוליא־אופים קטן זה לטַבָּח חשוב בלונדון, לעוזר ראש בית־נתיבות בצפון צרפת, למנהל העבודות במסלת הברזל, לחבר אגודת המהנדסים, וביום בהיר אחד והנה הוא מופיע על שדה הספרות כסופר חרוץ, לוהט, פורה, רב־ענין וממהר לכבוש לו מקום נאמן בין סופרי ימינו. האמפ הוא הופעה.

בעצם אינני אוהב את ההקבלות. ואני מתחרט על אשר שמתי את שני המספרים (גורקי והאמפ) אחד מול רעהו. אלא מכיון שהזכרתי את שם גורקי, שם זה יכול להטעות ואני מוכרח להמשיך את אשר החילותי. ובכן– האמפ איננו גורקי. הצד השוה שבהם הנהו רק חיצוני; בהרפתקאות שעברו על שניהם. אבל האמפ חסר את היחס הרשלני, התמים, המדוכא, את הרכנת הראש המבטלת, העושה לאפס ושבהם מזוין משוררה של היחפוּת הרוסית. את האמפ לא רככו החיים. הם רקעוהו. הטלטולים, העוני, העבודה לא הטוהו אל צדי דרכים, אל צללי הופעות. הם חזקו את פסיעותיו, הרחיבו את צעדיו והטילו אור בהיר מסביב לכל הויתו. האמפ יודע את מטרתו ואת שליחותו אל נכון, ולעתים קרובות נהירים לו גם השבילים המוליכים אל התגשמותה.

בתוך־תוכו הוא בן ארצו. ערבוב של דיוק שכלי, ער, מתרשם, מעשי עד כדי פרוט יבש, מכווץ ומייגע, ומצד שני התפנקות, התרככות, מליצית קימעה, מתיפה, מתרגשת והשומרת בכל זאת מתחתיה רגש עמוק, מקיף, שליט, המתלקח תמיד ונמשך (אמנם בסירוגין) בעקשנות אל נקודת־אמת אחת. ואמת זו הנה באמת אחת; מרוכזת כאישון־עין וקבועה ותקיפה כגזע אלון. הוא לא הגיע אליה כלאחר־יד, מתוך צרופי מחשבות. היא פרי עבודתו, פרי חיי עמל ותלאה. וכה מוזר הדבר. אתו, עם האמפ, נחשפת האנושיות “השוטפת זיעת אפה בעמל היום הקשה”, בין תנועת גלגלים ורעש מכונות, הידועה לנו לכאורה למדי ומכבר הימים, כמוארה אורות חדשים. והתגלות זו אינה באה מתוך תאור מנהגיה וההוי שלה בלבד. בעקר היא באה כהופעת־גורל, שסער מסתורי המרחף עליה מרענן אותה ומזעזעה. כי תחת עטו של האמפ נהפכת אנושיות זו לגוש אחד, מוצק, כהה, קדמון כשן סלע בליל ערפל, שנושאת עליה מגדל־אור המנצנץ אשיו בלי הרף והרושם באותיות רשפים על פני יריעת השמים השחורה את דבר־האדם אשר יקרא: עבודה!

היש בו מן התכנית הפוליטית? בודאי. וגם במדה גדושה. האמפ אינו אמן הטס מעל לחיי אדם. הוא בתוכם, מעורב בין ההמונות וממילא הוא נאלץ לקבוע את מקומו בחברה. זו ועוד אחרת. אי אפשר שלא יהיה המשך ישר וטבעי בין חיי העבודה של האמפ ובין האמן שבו. אלא שמעל לתכנית ישנה עילה, מקור משפיע, כח אחד הקיים לעד, אשר אחדותו ונצחיותו עושות אותו למניע דתי כמעט, המרעיד את כל נימי הלב והמעביר גם את שפעת זרמתו על מעינות היפה והנשגב. העבודה, או יותר נכון ידי האדם העמלות והמיובלות, מתרוממות כאן עד כדי גורל סמוי ושליט, העומד מעל למעשים המתהווים ומנצח עליהם; הוא המולידם, המתוה להם קו נטיתם, את התחדשותם והוא גם הרשאי להכניע את כל הופעות החיים תחת שרביט ממשלתו. שירת השלטון הזה תהא, אפוא, רוממות־האל בפי המשורר, אשר ימָסר לו, ישתחוה לו ויעבדו בלב שלם. אין כאן מקום לשניות, להתפוררות, לתנודת־רוח. “העבודה לנו כיום את אשר היה הצלב בימי הבינים”. מקור הכל…

השגה זו אינה בכיינית, מתוקה, פעוטה. אין פרוליטארים אומללים אשר האמפ ישטוף עליהם דמעות־שוא. כאן כחות איתנים. הפועל מוטל כענק כפות, הנושא על שכמו את עץ החיים כלו: על פריו, פרחיו, שרשיו וקני צפרי־הרון החופפות בצל ענפיו. ואם המציאות מורדת במושלה, כופרת באלהיה, כפירה זו אסון היא, משגה, שבעצם אין הוא מפחית במשהו את הכח הקיים, העושה את שלו מתוך תנועה הכרחית ונצחית כתנועת־גלים אשר אין ראש ותכלית להם… יש, אפוא, בלב האמפ הממשי, השקוע כלו במציאות הפשוטה והיום־יומית עם כל פרטיה הדקים והמסובכים – יש דבר־מה המתאמץ להגביה את חיי קטנות אלו אל מרומי הנשגב. וההופעות הפשוטות, הכבדות, הארציות כאלו מתנכרות על כבדן, כאלו כל אחת מפרישה את תמציתה למען הצטרף יחד למהות אוירית, אשר יש ותמריא ותנשא אל על. ואם אין ביכלתי להגיד, כי עלה בידי האמפ לקשור כנפים לילדי רוחו ולשלחם במרחבי החיים כלהקת יונים אשר בשורת האושר בפיהן, הנה ידע, וכאן חדושו, להעלות את החומר ולמלאו תוכן ולהטותו אל משאת־נפש יקרה. כי המושג קדושת העבודה המלוהו תמיד, גם ברשמו חשבונות מקח וממכר, רוחיהם, מהירות הרכבות, מוצאן ומובאן, עושה את חיי החול הפשוטים האלה לקדושים.

“האנושיות שטופת הזיעה בעמל היום הקשה”, שהיתה עד עכשיו רק הופעה חברתית, נושא לוכוח מדיני ומוסרי, היתה תחת עטו של האמפ למקור “שירת אלמים רבה ונשגבה כמזמורי הומירוס”. והוא מוסיף על אלה: המקור האחד אשר נשאר לנו לפליטה. “כי חזיוני האהבה והתפלה מקורם יבש לאמן. ואחרי התמונות שנתישנו מזוקן הנה התחיה: ארובת הכבשן תפתח לועה ותפלוט את נבחת אשה בפני אנשים אשר לא ידעו פחד. קלחות־ההתכה פורצות אל על את צחוק הרשפים הרב הנשא מעל לטיסת עוף השמים. בין אדים צחורים תופיע אורגת הפשתה. עטופה צללי בלהות ספוגי רטיבות מלאכתה הערפלית, אדים נדים יצנפו עטרת־פז סביב פניה החורים”.

יאמרו, התאמצות זו, לשחרר את היצירה מלחצה של סביבת הבטלה ולהכניסה בין תחומי האדם העמל, כי שם מקומה – יאמרו התאמצות זו היא רצונית יותר מדי ולכן אין היא עוד יכולה להיות עצם העבודה. ודאי. במדה ידועה נכונה היא טענה זו. אבל נחטא לאמת אם נעריך את יצירותיו רק בהתאמצות בלבד. האמפ איננו רק מתאר אנשי־עבודה, סביבתם, ארחות חייהם, טעמם, חפצם, אשרם, יגונם. אמנם הוא עושה גם את אלה. אפס הלוא את זאת עשו גם אחרים. האמפ מרומם את התוכן המתואר, מפרישו לקרן זוית שלו, מבליטו ומהפכו לדבר העומד בפני עצמו. כי עמל־האדם אינו לפייר האמפ דעה שאין להמלט מפניה. הוא מפעל־גבורה. והאנשים המגשימים מפעל זה הם צבאות מערכות קרב, המצטרפות למחנה של גודל־נפש, חרף־נפש, התמכרות, קדוש־השם, קרבנות והתגלות כחות היצירה העמוקים החבויים בנשמת האדם. “מחזה בית־החרשת, אומר הוא, אינו נופל בגבהו מן האיליאדה”. ואם נכונה היא ההערכה של איבסן האומרת, כי רק המלחמה אשר יש ביכלתנו לשיר אותה היא המלחמה הנכונה, הטובה, הכשרה, הרי קרב־העבודה הנשגב מכל אשר היה לפניו. חלליו הם חללי אל. כי הפועל הנופל מעל מערכת מטילי הברזל אל התהום אשר מתחתיו, “כשלונו שופך במרחבי־עולם שירת אלמים כבירה ונשגבה”. וישנו, אפוא, מקור לא־אכזב אשר ממנו ישתפכו כל ההרגשות הנעלות, הרגשות עוז וגודל־לבב, אשר ישמשו לטוי יריעת השירה החדשה. "וכשם שהמשוררים של עמי השדה כסו בנשיקות פיהם את אדמתם, וכשם שהמשוררים של עמי־הקרב הפכו לנערץ את הרצח, כן מן ההכרח, שמשוררי ימינו יעזבו את תעתועי המאוויים המיניים, יחדלו להעתיק את תנועת הולכי־בטל וישירו את העבודה וקדושתה, את עוז הרוח של האחריות המקצועית, את סבובי הגלגל השלוחים כזרועות ענק למרחקים להדביק משאת־נפש שאין כמעט להשיגה, יחדרו לנפשה של מלאכת־הידים וילמדו להרגיש, להתרשם, ליצור את יפי עמל־האדם.

שאיפה אמנותית זו אי אפשר שלא תגרור אחריה גם תביעות מוסריות וגם רעיונות ממשיים (לפרקים תמימים ומוגזמים) על תקון־עולם ושחרור האדם מן הבטלה. אצל האמפ אינם מתחברים לתורה אחת מקיפה, שתשמש לנקודת מוצא, למקור השתלשלות לכל המסקנות הבאות. הם תועים בכתביו קצת תלושים וקצת רגשנים בכל מקום. להאמפ אין פילוסופיה ברורה ומוצקה. לכל היותר יש לו חוש בקורת, יכולת וכחנית חדה ותוקפת. רעיון העבודה שלו הוא הרגשה, אמת החיים, הוכחה פנימית וגם חבה גלויה ועזה. אבל הוא אינו מחייב אותו בדרכי המחשבה ובהערכת הדברים. רעיון העבודה שלו הוא אמת־מדה נפשית המלהיבה את יחסו אל המאורעות, המכריחה אותו להגן על האחד ולהלחם בשני. אך אין הוא שומר עליו מפני התחתות ההגיון וסתירות פנימיות.

מכל האמור עד הנה נובע כמעט מאליו, כי לפנינו יוצר קצת מרוסק, רב־צלעני, פרי תערובת וכלאים, אשר אחה את ניגודיו, אבל לידי התמזגות מלאה לא הביאם. הגוון שבו מגיע רק בקושי אל ההתאמה. רבוי־הגונים מצטבר תלים־תלים ועושה רושם כהופעה כַאוטית. סופרים ממין זה קשה להגדיר. בשעה שאתה מגדיר אותם, אתה נתקל בפקעת של סתירות. כי ברגע הראשון הם כאלו חסרים את העקר להאחז בו. ורק אחרי שאתה נתקל בעקרים הרבים המפוזרים והמפורדים פה ושם, רושמם בזכרונך, מצרפם יחד – רק אז תמצא את המלט הפנימי המלכדם ורק אז יתחוור פרצופה הנכון של האישיות היוצרת, הלך־נפשה, מניעיה, צלליה ואורותיה. האמפ שייך אל הסוג הזה. רק אחרי עבודת צרוף אתה משיג, כי ריסוק זה הוא חיצוני, פרי להט רגשני ושבאמת בתוכו חי רגש אחד, יסודי (אינני אומר רעיון, השקפת־עולם), מסתורי, הכרח־נפשי העוטף את הכל והמטיל שלטונו על השאר. הכרח־נפשי זה הוא להאמפ יותר מהשקפת עולם ופחות ממנה. הנה מדוע יש שלמעשה הוא מתעתע, שהצעותיו לפרקים קלות־דעת ויש שהוא מרבה להרגיש את הסכנה מאשר את הדרכים הממשיים המובילים אל ההצלה. אלא מכיון שאל האנושיות העובדת לא בא מתוך רחמים, מתוך תביעות מוסריות והכרת הצדק, אלא מתוכה יצא, ובהיותו עוד ילד קטן למד מבשרו את עני האדם ועמלו, חי את חייו, חלם את חלומותיו, נלחם את מלחמותיו – עלה בידו להגביה עמל זה מעל לכל ולראות בו את כוכב השחר המאיר לכל מחשכיו.

האמפ היה, אפוא, ככל אדם אשר רגש עמוק ותקיף שליט עליו, למשוררה של האנושיות האוכלת לחמה בזיעת אפה. למשוררה, של האנושיות האוכלת לחמה בזעת אפה. למשוררה, כלומר, לאדם האוהבה אהבת־נפש, הקושר את עתידה בה והמחפש ומוצא את כל ספוקי הרוח והיופי בגבולותיה. ואם אי־אפשר להגיד שיצר דבר־מה מחלט, הנה הראה לדעת שהשירה יכולה להיות ניזונה ממקורות אחרים. יפי־הבטלה אינו, אפוא, הכרחי. האמפ עשה את הצעד המסוכן והעז: הוא רצה לברוא את נושאי האיסתיתיקה הפרוליטארית ולא את אפשריותיה. עד עכשו, או שהראו על שפל מדרגתו של הפועל וקראו לרחמים או שתארו לו את מצוקותיו וקראו למרד. האמפ שנה קולו. במקום לבוא לעזרת העמלים, הם היו למקור יניקתו. חייהם שגבו את רוחו היוצרת. ובשעה שהוא מגדלם, יגדלם בתודה.

ב. עֲמַל־הָאָדָם    🔗

פייר האמפ הוא ביצירותיו הבלטריסטיות ממשי מאד. אפס הוא מתקרב אל הריאליסתים מטפוס ידוע ומיוחד במינו. פרוט הקטנות מגיע כאן עד כדי הימום, השתכחות, שכרון וממילא מקבלת המציאות הצפופה והגדושה הזאת, שאין כל בדָיָה מלוה אותה ומשפרתה, צורת חלום קשה ועמוק. גם חיי הפועלים, אשר אל תוך סבכיהם מכניסים אותנו ספורי האמפ, מצטפפים מאד, מוצגים בקרבה יתרה לפני העין הרואה אותם וגיבוב הקוים כאילו מטשטש את הדמות. אפשר לחשוב שאין בכחו לברר את החומר אשר לפניו והוא לוקחו על היתר והתפל שבו. אך עד מהרה צפה הטעות למעלה. כשמתרגלים אל אפני־ההבעה של האמפ עם הסִפְרות המדויקות, עם התאור היבש והמעשי, המרבה להשתמש במונחי הטכניקה (גם את האמפ אין לקרוא בלי עזרת מלון, כשם שאין לקרוא את בלזאק וזולא) והנושא עליו חותם של תזכיר, דין־וחשבון מסודר באחד ממשרדי החרושת הכבדה¹ – כשמתרגלים אל כל זאת מתברר סוף־סוף, שהפרטים האלה, אינם נופלים כל עקר ביפים ובתנועת החיים שבהם “מפרטי המחזות, אשר אשה נשואה מוצאת בהם אמתלאות לפי רצונה למען רפד יצועיה לזרים”; אותם המחזות שספרות־בַּטָלה חנכה את קוראיה זה עשרות שנים להעריכם כגולת הכותרת של הנתוח הנפשי העמוק והדק.

יש, אפוא, ביצירותיו שנוי מרכז הכובד של ההסתכלות האמנותית המקובלת. האמפ ירכז מבטו בעקר אל פרכוס־החיים של העצמים המכניים והדוממים שעמל־האדם נוסך עליהם. לאיש מן הצד היוצא לו לתומו מתוך אפס מעשה לשוח על יד מטילי הברזל הצרים הנמתחים לאורך צדי דרכים, אין הם לו אלא קוים מצוחצחים הממזגים את ברק אורם באורות היקום כלו. למכונן המעביר רכבותיו באישון לילה במהירות של 100 ק“מ לשעה על פסי־ברזל אלה, לו הם שדה בטוי חייו, תעודתו, הם המצע היום־יומי, שעל פניו נחרתים כל זעזועי נשמתו, רצונו, שאיפותיו שאר־רוחו וגודל־נפשו. עכשו אין עוד מספר זה 100 ק”מ לשעה או קטר No. 3567 המאחר כניסתו לבית־הנתיבות, קו תפל ומיַגע. על כל קטר יושב בן אדם; והוא ספג אל תוכו כובד אין ערוך. כי היה הסמל להתאמצות האנושית ולגבורתה; והוא עומד בלי ספק בגובה אחד עם נפתולי המחשבות שבמח שר־צבאות, המעביר חילותיו לקראת מערכות האויב. לא לתוהו נבראו, אפוא, כל אלה הברגים (ולא במובן התועלתי), המניעים, הזרועות, המנופים, הבוכנאות, הרצועות, הגלגלים, אשר תרבות־בטלה תחת מסוה רוחניות מזויפת, עוברת עליהם בשויון־נפש ומכנה אותם מתוך בטול: האוטומאטיות. כל הדוממים הללו קמים יומם ולילה לתחיה מתוך מגע ידים מפוחמות, משומנות, עקומות, חזקות, והם קולטים אל תוכם את להט הדמים החמים אשר ידי האדם העמל שופעות להם בלי הרף.

את להט הדמים החמים אשר ידי האדם העמלות שופעות לדוממים יתַנֶה האמפ בכשרון, בחריפות, בהבנה, בדקות ובאהבה רבה. ואם הוא קשה ומוזר ואינו מושך את הלב, האשם בלב ולא בו; הלב הזה שהורגל להחיש דפיקותיו על כל זונה שמאהביה עזבוה והוא קופא וחסר השתתפות למראה דאגות איש, התאמצותו לפלס דרך לקטרו בין מטילי־ברזל מסובכים ושבכל רגע כפשע בינו לבין המות. “הרב הוא, שואל האמפ בספרו “הכבוד החדש”, מספר הנוסעים יושבי התאים של מחלקה I, אשר יתנו לבם לחשוב, כי האנשים על מכונותיהם מוציאים לפועל מלאכת יד, שבלעדיה כל התרבות מוט תתמוטט ובה תלויים חיי ורִוְחַת עמים? על קטרו בשעת הלוכו, זאת המכונה המולידה את המהירות והנושאת אתה למעלה ממאה ק”מ לשעה 1200 אנשים, ישב המכונן ויקשיב רב קשב לכל זעזוע קל הנולד בבטן מכונתו, לכל אות ליאות של אחד מאבריה. ערכו המקצועי של מכונן יִבָחן ביכלתו לשמוע את המתרחש בקרב מכונתו. כי במצב מנוחתה אין לדעת את טיבה. צריך להטות לה אזן כשהיא חיה חייה, בתוך עצם מרוצתה". מכונן שכזה, שהוא כלו שמיעה, מרוכז חושיו, העף בעננה נרדפת סערה הלאה, לאורך מטילי ברזל פתוחים, איתן ובוטח, נשען על מסירות חברי מלאכתו, אשר לא יכירם פנים אל פנים ואשר באישון לילה בגשם ובקור, אחוזי אחריות המקצועית ורק דאגה אחת בלבבם: לפנות לחברם, הבא ממרחקים, דרך בכל מקום – מכונן זה מגשים מפעל גבורה והאורות הכבויים הנותנים מעבר לרכבתו הם שערי־נצחונו!

זו ועוד אחרת. המקצוע אינו יוצר פרורי־אנשים, אינו יוצר, כמו חיי־הבטלה, קטעי־אופי. הוא עובר כבריח ומרתק את ההמונות, הנתונים במסגרת מלאכת־ידם, לגוש מוצק, מרכב, איתן. כאן אין רק יחס מופשט פרי רגשות שבין אדם לחברו. הלכוד הוא כאן אורגאני. כי עצם העבודה שעושה, שחיי האחד וכל מהותו תלויים ואחוזים בחברו. גוש בני־אדם שמלאכת־ידם רִתקַתָם, פסלַתָם והפכה אותם לאִי אנושי באוקינוס החיים – את דמות הגוש הזה, את המתרחש מסביבו ובקרבו פנימה, את “תנועותיו המתפתלות, המתמזגות, המצטרפות לתנועה אחת, תנועת־כל”, את קסמי האשים, את שלהבות החפזון המאירות פרצופה ואת כל נפשה של האומנות – את אלה מספר, שר פייר האמפ בעשרות ספוריו, בעברו ממקצוע למקצוע, מן פועלי הרכבת (Le Rail“”) אל תעשית הארג (“Le lin”) אל עבודת השדה, חרושת הברזל, מכרות סלעי האדמה. כאן בין רבבות האנשים, שאנו נתקלים בהם רק בשעה שהם משמשים אותנו ומספקים את צרכינו, מוצא האמפ את כל אחד ואחד הכן על מקומו עם הרגליו, בטוייו, אחריותו, סדר ימיו ולילותיו כהופעת תאומים רבת־סוד: האדם ועמלו. כי אם חי הוא ומקיש נול האורגים באחד המרתפים בכפרים של חופי הליס, ואם הלטיפה הממושכה, שירי אכרות עליזות מזגו בתוך חוטי המסכה היא שהחיתה אותו, הנה הוא עצמו הטיל גם הוא על האורג את כל הויתו, את קויו, כופף שכמו ועקם אצבעותיו ונוצרה בין המלאכה ובין האומן עבודת שגשוג ארוכה, עד ששניהם כאלו צמחו מתוך גזע אחד והיו לאחד.

מול האחד הזה נצב אחר. שהוא הפכו, ניגודו. ועם הניגוד באה ההתנגשות. על פני שדה־העמל נטושה המלחמה והאמפ לא יכול ולא רצה להעלים עינו ממנה (הספור “פסי־ברזל” הוא נושא של שלשלת ניגודים ארוכה הפורצת יום־יום באחת התחנות המרכזיות בצפון צרפת ושסיומה הקאטאסטרופלי נעשה למאורע נשגב, למאורע היסתורי) והוא מתארה כהופעת־פלאים, כאיפופיאה. יוצא בעקבות כל קמטי־הנפש והרגשותיה היסודיות והנצחיות, הגאוה, האהבה העצמית, תאות הנצחון, מורך־הלב, ההכנעה, חפץ השלטון, קלות־הדעת, העוז המרד וכח הסבל הכביר הדורש קרבנות ושאינו חת מפני כל – למדות האלה מוצא האמפ בטוי והן כאלו שולחות את בא־כחן בצורת אנשים חיים ופועלים לחזיון הקרב שהוא מגוללו לעינינו. ושוב פעם, אין כאן דברים יוצאים מן הכלל. המאורעות הם פשוטים מאד. כשהם לעצמם אינם ראויים אפילו לשימת־לב כל־שהיא. אלא בכח הניגוד הפנימי השוכן בקרבם (“… אנשים מעטים עשירים מאד, הרבה אנשים עניים מאד, באלה היתה העיר לרבת־תוצרת, לפורחת. מרחוק יצאה שמעה: אוצרות ארמאנטייר…”) גם המקרה קל־הערך נהפך לאבן קלע, אשר תצטבר גלים־גלים ותהא לכלי הרס איום ביום סערה.

בשעת־מלחמה אין לעמוד מן הצד ולהיות עד ראיה בלבד. על הרואה גם לאמור לנפשו ולהיטיב להבחין, עם מי משני הנלחמים הצדק, ובהכרח צריך גם לעורר את הרצון, שהצדיק יהיה גם המנצח. מתוך מלחמה זו, מתוך שהאמפ אינו פוסק לראותה בכל מקום ובכל שעה, נולדות, אפוא, שתי מדות־תרומה המלוות את דבריו היבשים והמפזרות כתמי אור מבהיקים בתוך סבך הפרטים: חבתו ומסירותו לאדם העמל ותביעה מוסרית המכריזה בלי הרף על אפסותם של הסדרים הקיימים. ואם אחת השביתות נגמרת לרעת הפועלים, אין האמפ רק מתארה. הוא שותף לצרתם. כי גם בו פגעה הרעה. שמעו יפה את סוף אחת התגרות בעיר ארמאנטייֶר: "… לחש חרישי ספוג תלונה בקע מאחד הבתים. שם מעבר לוילון שרה מנגינה בקול שפל. מתוך ענוה, במסתרים. וידעתי כי האיש המנגן שם נפשו עליו חרדה; חייו – חיי לחץ ומצוקה, והמקום אשר יתפוס הוא קטן המקומות. ונדמה, כאלו הגיעו לאזני אנחות ילד אשר העבירוהו מנחלתו; ילד רגשני מאד וגא מאד, אשר לא יחפוץ שיהיו מקשיבים לבכיו. כמה רציתי לראות את פניו! הבא כבר בימיו? העודנו צעיר? לעולם, לעולם לא אדע את אלה.

תלונה זאת היתה רוויה. מעבר לוילון לבן מאד. בתוך בית זעיר. שחור מאד. ואשר רוח־המישור הגדולה הכתה עליו בכנפיה; ולא אשכחנה עד יומי האחרון".

הילד הזה הוא האמפ עצמו. רגשני מאד, גא מאד ואשר אין בחפצו כי זרים ישמעו קולו. אפשר מעבר לוילון הלבן יוריד דמעותיו, דמעות ילד שהעבירוהו מנחלתו. הלוא אין לשער כי אדם זה, אשר אסף בזכרונו את כל להקות העובדים למקצעותיהם, למד לדעת את פרטי מלאכת־ידם, את שכר יומם ושעות עבודתם (… בעד השקים שימלאום עפר, בגודל 70 Cm על 35 Cm משלמים 3,25 פרנק המאה לפועלות דונקירג. את החוטים עליהן להביא על חשבונן, לכל הפחות פקעת אחת, שמחירה 0,40 פרנק המספיקה ל־100 שק שהן תופרות ליום"), שחקר אחרי מוצאם, את אשר היו ואת אשר עתידים להיות. אין לשער שאדם שכתב את הספר “העבודה שאין לנצחה” והעביר בו לפני הקורא לא גבורים מצחצחים בחרבות, אלא אנשים סתם “נסתרים”, צעירות תופרות, אורגים, אכרים, חיטים, מכוננים, אנשים הממשיכים את עמל חייהם גם בשנות־חרם; אכרים אלה, אשר מתחת למטר הכדורים יפלחו במחרשותיהם את כרי פלנדריה הדשנים – אין לשער שכל אלה נעשו רק מתוך חפץ־דעת וסקרנות בלבד. אדרבה ענין רב זה מעיד, כי כאן דפק הלב ושמעבר לוילון, במקום המנגינה, מתוכה תשמע האנחה לאזן אשר תלמד לשמוע. ומכאן, כלומר מתוך הכאב, שמא נובעת גם התקוה והבטיחות. כשאדם רואה בעמל את הכל, כשהוא רואה את כל גדלותו וכשהוא יודע ש“הכח הגדול בימינו הוא כח־העבודה ורק הוא המשנה את העולם וסדריו”, אין להתפלא כי בעמוד לפניו השאלה, גם בעצם ימות המבוכה של מלחמת־העולם, הנצחון על צד מי? התשובה תהא אחת וברורה: “מי יהיה הראשון אשר יכבה, שואל האמפ, כבשן החרושת או רעש התותחים? כל שלהבת הפורצת מלוע הארובה מפיצה את כרוזה על נצחון האושר האחד של האדם: העבודה. הפצצה בהפגעה בקרקע תקיא את אשה הקטועה ואת המצוקה בת־החלוף. אש העבודה תאריך ימיה מעל לשנות המלחמה, כי היא נצח האנושיות וגואלתה”. העבודה צריכה, אפוא, להיות מהיום כבוד האדם, שאתו, תפארתו, כי אין כבוד גדול ממנה!…

ג. דִבְרֵי הַיָּמִים    🔗

נוסף על המשורר האמפ השר את עמל־האדם, את קדושת העבודה, את נצחונה ישנו אחר – רושם מאורעות דורו וסופר דברי ימיו. האמפ הוא כרוניקה; ומן המעולים. הוא דן ומעמיד למשפט את המאורעות, הופעות־החיים, את המתהוה, את התפתחות החרושת וממשלתה, את המקצועות וגדלם לא על יסוד של סברות והשערות, אלא משפטו יחרץ על פי עובדות ותעודות. זאת היא אמנות בפני עצמה. מעטים הם הסופרים המחוננים בכשרון לרענן ולהפיח רוח־חיים בשלדי־מעשים כמוהו. לכאורה אין אלה אלא דוקומנטים סתם, שכדוגמתם יש למצוא לרבבות בכל משרד מרכזי. אפס אחרי הערות מספר, המרתתות על גליונות קופאים וחסרי נשמה אלו ככתמי אור ביום מעונן, ובבת אחת מתגבשת בתוכם איזו אמת אכזרית וקהה, שאינך בן־חורין לא להביע לה את יחסך.

היש סדר, התפתחות, הכרח ברשימות־הוי אלו? לא. האמפ עושה רושם כאדם אשר מלאכתו האחרונה, מלאכת הכתיבה, שהגורל העור הטיל עליו, ימעיט לאהוב ולכבד משאר העבודות שטפל בהן עד עכשיו. לכתוב, נראה לו, שעליו להמשיך מה שהיה, לסכם את כל אשר נתקל לו לאורך מסלות נדודיו וטלטוליו. הנה מדוע אין כמעט דבר שלא נגע בו. מכאן גם ידיעת הגופים הרבה המטילה אימה בשפעתה. הוא יודע הכל ובדיוק נמרץ. כשהוא מוכיח תבוא הוכחתו תקועה במספרים בעובדות כברגים מתוחים בדפני מכונה. ספינת פרטים זו היא סגולה מיוחדת במינה. מהלך מחשבותיו, תפיסתו כאלו נטויים רק אל ספינה זו. הוא קרון חזק שלא כדאי להזיזו ממקומו, עד שלא יכניסו בו את טענו המלא.

טַעַן זה האם לא יכביד על תנועת הקרון נושאו? אמנם כן. האמפ מייגע לעתים קרובות בעושר ידיעותיו. ההוכחה הברורה ביותר, שאין כל אפשרות של פקפוק בצדה, על הרוב מבלבלת, מטשטשת ואינה מוכיחה כלום. כשהוא מתחיל מספר בשבחה של הפרקמטיה, את ההכרח ההיסתורי שבה, את האפקים החדשים שהיא פותחת, ובהזמינו עת עמו לסדר חבורות סוחרים שיפיצו מעינותיהם על תבל ומלואה, וכשהוא רואה כמעט את כל עתיד ארצו רק בגלגולה החדש, להיות רוכלת העמים, והעקר, בכל זה נאמר באותה הבטיחות המציינת את כל דבריו ובאותה ידיעת הענין המחלטת שאין להרהר אחריה – אז, לא רק שהוא מכביד עליך במשא כבד, אלא הוא דוחה אותך ומטיל כאלו חשד גם על האש הגדולה, שלאורה התחממת עד עכשו… וגם בזה הוא בן־ארצו. טפוסי מאד. הצרפתי יודע תמיד את מלאכת ההשתכחות ואת השכרון הרצוני.

מחשבת האמפ מאבדת את ברקה, כשהוא בא בעצותיו הממשיות. על הרוב או שהן קמח טחון או שהן מעידות על חוסר הבנה. האמפ יודע את החיים. הוא אינו מבינם. הוא מרגיש את החיים. הוא אינו מבינם. ואם ידבר ברתת ובקצף על השפתים על הבטלה הצרפתית, זאת הארץ שהנֶשֶׁך הוא משאת־הנפש האחרונה, אשר כל אדם יצפה לה כל ימיו, דבריו כה מלאים, ספוגים אמת וכאב, כה נאמנים. אך בשעה שיתווה את הדרך שתוציא את עמו מטיט יון הבטלה – שוממות הדרכים ולא על פניהן תעבור רגל האנושיות…

לעומת זאת רבות־ענין וחן הן רשימותיו על שרידי האומנויות שהולכות ובטלות מן העולם. יגון הזהב של שקיעות סתיו מרחף באויר אשר מסביבן. מה עצמו רחמיו ומה עמקו רגשותיו! במקום אחד אומר האמפ: “על המכונן לאהוב את מכונתו”. האמפ עצמו, בהיותו פועל ודאי אהב את כלי מלאכתו. אחרת אין להבין מהיכן באו לו מעינות הרוך והחמלה המפכים והשוטפים על המצבות האלמות, שהוא מקים על קברות האומניות. יחסו אליהן הוא אלילי. ומעולם לא קראתי דפים יפים מאשר מצאתי בספרו על תעשית הפשתה שהולכת ואפסה: “כי הבנות אינן רוצות עוד להמשיך את העבודה המטרידה, שעקמה את אצבעות אמותיהן והן הולכות אל בית־החרושת לטוות צמר־גפן”. הוא יספר על זה מתוך יגון קודר, מתוך דממת־יקר, כאילו הוא מוליך אותך אחרי מטתו של מת קרוב מאד וחביב מאד. הוא יספר מבראשית. את תולדות צמח זה, טהרת שדותיו ואת אשר היה לאדם. הוא יספר את כל פרשת גדולתו. את המאורעות שבהם השתתף. הוא ימציא את כל הבטויים הנכונים, המפליאים באמת שבהם. הוא לא יכזב. הוא ידבר אליך, כדבר לוחם שבע־ימים על מערכות נעוריו, בשעה שדמיו הקודחים עוד צעקו בזרמתם. מבטאים ששחו מזוקן ונשכחו מלב, יוטל מעליהם אבק־דורות ויקומו לתחיתם, תשמע רשרוש מחלצות נשים כבודות. תרגיש חלקתן. תראה לָבְנָן. ובסוף כשתדע, שעוד מעט ופשתה זאת תאפס מן הארץ, שדות פלנדריה לא יכחילו בפרחיה, מימי הליס לא יהיו עכורים משמנה, שכם האכרה לא תשח על מפצתה והפלך לא יסתובב בין ידיה, תרגיש כי נלקח ממך דבר־מה אשר לא תמצא לעולם תמורתו, כי שוקעת כאן מלאכת־יד אשר אהבתיה. וכמיואש תקרא לעזרה ואין מציל.

ובכן גם כאן, ברשמו דברי ימי דורו, נשאר האמפ נאמן לעצמו. אמרתי למעלה: רעיון העבודה שלו היא אמת־מדה נפשית המכריחה אותו להגן על האחד ולהלחם בשני. אך אין הוא שומר עליו מפני התחתות ההגיון וסתירות פנימיות. זהו נכון. למען חדור אל תוך־תוכם של המאורעות, להבין את מניעיהם זקוק אדם להשקפת עולם מסוימה, שתנחהו לבטח אל מטרתו. האמפ חסר אותה. הוא, אפוא, מלא סתירות ושטחי בחזותו עתידות. אבל להאמפ יש רגש מרכזי ושליט אחד: רעיון העבודה ותפארת גדלה. והוא גבוה ואיתן בהרעד רגש זה את נימי לבו. ישנה איזו אמנות גולמית ברשימותיו החרבות. איש לא ערבב עוד כמוהו הרגשות, מספרים, תעודות ולכדם יחד להופעה אמנותית. גלמיות זו של האמפ, אם היא נולדת היום בספרות מפונקת ודקה כספרות ארצו, אינה סימן לגנאי. היא אות הזמן. והיא מבשרת דבר־מה.

* * *

בצרפת חיתה לפני מאות שנים אשה אחת אשר גם היא היתה רושמת את דברי ימי דורה, במכתביה אל בתה; כונתי: מַדַם די סיוויג’י. פעם יצאה מהיכלי ווירסי, אל אחוזותיה ונתקלה באחד מכפריה בנפח מפוחם עם פרצופו המכוסה זיעה על האח. הגברת העדינה הזאת פתחה עיניה לרוחה למראה רסיס הזיעה אשר גִון צבעיו והשתעשע באור השמש. היא מהרה, אפוא, לבשר לבתה על הפלא, על רסיס הזיעה רב הגוונים, שאלהים אנה לה בדרכה. דבר זה היה א"כ למאורע בספרות הצרפתית. הוא נשא על נס מאות שנים. רבים ראו בזה את הצעד הראשון אל השיבה לטבע בצרפת. והרבה דיו נשפכה מכל עבר.

אכן מה רב המרחק בין הימים ההם ובין ימינו אלה. האמפ, הטַבָּח מלונדון, משוררה של “האנושיות השוטפת זיעת עמל האדם”, גם הוא פתח עיניו לרוחה למראה הפלא הגדול. אך עכשו העינים היו אחרות. וגם הפלא אחר הוא…