(שירי אחד הסקנדליסטים)
וודאי לא לפי רוחי הם כל “העטינים, הפרות האדומות והצפרדעים” ושאר הדברות המפוצצות והחזקות אשר הפואימות החדשות שופעות עלינו זה כמה. ולא החקוי הוא המרגיזני. החקוי הוא מדה מצויה מאד, הכרחית ושאין להמלט ממנה. השירה אינה אחד המזלות התועים אשר לא ידעו את טעם הוויתם ולא יבינו למה ישפכו אורם בתכלת הרקיע. גם השירה זקוקה לנקודת אחיזה, לקרן זוית קטנה אשר בה תמצא את השראתה, את הגרוי, את החפץ ואת יניקתה. אלא שלפנינו לעת עתה הופעה ממין אחר. רימיניסינסים רגילים ודי מוחשיים. לא השפעה, אלא נטל ספרותי שאין יכולת להפטר ממנו כי הוא מעיק בכל כבדו, עד שהוא מוחץ תחתיו את כל האישיות. העברת התוכן על מבטאיו, על סמליו, על תמונותיו ועל הרחש הפנימי שבהן. דבר זה גם מעליב וגם מרגיז. ראשית, מדוע אהיה בעיני כותבם לאדם הרחוק מן הישוב שהטופס המקורי לא יגיע אלי לעולם; שנית, גרוי־זכרון אלו מעולפים תמיד בצעיף של מלאכותיות, של זרות המחללות את המקור עצמו ומטשטשות דמותו, והעיקר, הלוא על הרוב יש להם משלהם (ויהיה זה מה שיהיה שקול הוא פי כמה כנגד כל המטמונים גזל אחרים) ולמה ילכו לרעות בשדות זרים…
הנה לפני קובץ קטן ממיטב שיריו (על זה מעיד המשורר עצמו) של ייסינין. למה נפתח לבי להם ולמה הרעיד בי את כל הנימים. שדמות בר משתרעות בלי הרף לעיני זה ימים מספר; מאז בא הספר הזה אל ידי. שדמות אלו מרכינות שטחן המזהיב בקצב קסם, קמטים קמטים תחת לחצם של ריחות בושם, שלל צבעים. הכפר. האמתי. אשר בית לו – וגג לו משופע; פרה – ועטיניה מלאו חלב; סוסים – והם עומדים על רגליהם, צפרי רון, גללי בקר, ירח, ברכות עבותות, נחלי מים. כפר זה אשר אהבתיו משחר ילדותי. שהבאתיו אל נפשי מבין שורות שיחי תפוחי־אדמה מוריקים, שדות תורמס מצהיבים, מכחילים וקומת שפון זקופה רועדת אשר על פני חולות פולניה. גרגרי אהבה אלה נבטו פתאום ממגע קסם שירה זאת, ברעוף עליהם טללי חרוזיה. כי כאן רועדת כל הכרה בשברירי צהלת סיחים לפנות בקר, במרעה, באחו, על חוף זרמת נהרות. וכאן מזדעזע אותו רטט (Das Schaudern) אשר בלעדהו אין שירה, אין יופי, אין אמנות, אין דבר.
יש כאן עוד דבר. הזלזול למלה. “אני בן בית אומר ייסנין, בשירה הרוסית. לכן אני סוחב ומביא אל שפת השירה מלים מכל הגוונים. מלים לא־טהורות אין. רק הדמיונות הם לא־טהורים. לא עלי מוטל אפוא העלבון מפני המלה שבוטאה בחריפות; הוא מוטל על קוראה או על שומעה. מלים – אלו הם אזרחים. אני שר־צבאם. אני עובר בראשם. נפתולי מלים לוקחים את לבי. אני עורכם במערכה כטירונים. היום הם כבדי תנועה; בעוד יום יצעדו במערכת האמרים כחילי כל המחנה כלו”. האם זאת הרדיפה אחרי האש הכוזבת; האם פה רק תאוה להתגדר בעוז המלולי; האם פה רק חפץ להפתיע? אלו היה רק אלה לא היו בכחם לפעל. עוז, חדוש מלולי מרגיז, הפתעה, הם כשלעצמם אינם עוד מאומה. לכל היותר זה מתמיה. אחרת היא המדה אשר תבוז למבטא. “ועל כל בל תצא לבחר באמרותיך טרם בזית להן מעט.”
…Surtout ne va pas
Chiosir tes mots sans quelque méprise. (Verlaine)
אדרבה מדה זו המוכיחה על הבטול הפנימי אל הקשוט החיצוני. רק המשורר הנשען על עצמו, על כחות נפשו התוססים הוא אשר יזדיין באותו הבוז המועט אשר בלעדהו לא יגש אל ברור גרמי שירתו.
ואגיד את כל האמת. אל ספר קטן זה נגשתי מתוך הסוס רב. מחברו הטיל עלי את פחדו. השם גם הוא מכין אותי לקראת שערוריה ספרותית. ובכן – לא מיניה ולא מקצתיה. כל הכחות הריקים האלה הנם רק מן השפה ולחוץ. בתוך־תוכו מפכה מעין השירה הטהור והענו בהלמות לב רגש וכואב. ייסינין שלם קנס לדורו ולתקופתו. הוא הכניס את מנת העקמומיות הדרושה; אשר דרשוה ממנו. לאחר שפרע חובו נשאר חפשי להגיגי לבו. “הוא נכשל באבן, אך אין דבר, מחר אין זכר לפצעו.” כי מתחת הפצע שותת דם הבשר החי, הבריא. דם אשר יאהב את משב השבלים ואת תוגתן כאשר אהבוה כל משוררי רוסיה הורתו. דם אשר יקשיב “אל אנחות קש השעורים היורד מעל שפתי פרות האחו אשר יתנועעו”; דם מלא ואדום שדרכו מסתנן עסיס כל שרשי אדמת אבותיו המסובכים והעמוקים.
ויש כאן עוד דבר. יגון וגעגועים. יש כאן תוגת אדם שהעבירוהו מעל נחלת אבותיו והוא כמה לה והוא שולח לקראתה את רגשותיו הלוהטים חופן־חופן בתנועת היד המבורכת, הגסה, העקומה, הגרמית, הכבדה, המאירה, המזהיבה של זורע ניר שדהו.
עזבתי בית אבי;
כצפרדע־זהב הירח
השתרע על מי מנוחות;
וכפרחי עץ תפוח
השיבה בזקן אבי השתפכה.
למשורר זה יש אפוא אב. אין אלה דבורים סתם ואפסיים. הוא אינו אדם המותח את עצמו בחשבון ודעת עד כדי שעור ידוע ואשר לא ימתח מעל לשעור קומתו. פה מנמנמים כחות קדומים, כחות איתנים שאין ביכלתם להעריך את עצמם. אין קץ, אפוא, לאפשרויות ולשנויים אשר חוק זה נושא בקרבו. כל מגע חיים ירעידהו. אך כל רעד זה יחצה תמיד את תכלת שדמות בית אבותיו, יטבול בה ויכסה בקסם צבעיו.
לייסינין יש גם אם, אשר תלעג לכל נפתולי שירתו.
Так хорошо тогда мне вспоминать
Заросший пруд и хриплый звон ольхи
Что где то у меня живут отец и мать
Которым наплевать на все мои стихи.
כן, שם במרחקים ישבו אב ואם אשר ישלכו נעל על כל חרוזיו. אפס שלא מדעת תרחף דמות דיוקנה של האם לפניו בכל מקום אשר יהיה. אפילו במקום טמאה וסחי. כי טוב לזכרה. טוב מאד. לה ימצא מלים ומבטאים. צורות בטוי וצרופי תמונות שיהיו קרובים לרוחה, כה מובנים לה, ואשר ילטפו את קמטי פרצופה בחבה רבה. היא, האם, תקשיב לשירתו בכל זאת, אם גם חית הברזל מעכה את כל הוויתה. היא תרחם עליו. כי הלוא כן מלאו לב אכרי ארצו רחמים בפלוח חית הברזל את כליות אדמתם הירוקה השחורה. גם את בנה הלמה חיה רעה זו. אבל אין דבר. רחמיה גדולים. הם עוד ירבו. וכאן מקור אשרו. מרחמים אלה הנובעים מתוך חיק אם ישתה ייסינין עד לשכרה. הם יצלצלו בשיריו ברוך ובכאב במצלות עדרים רחוקים ועזובים. לא יועילו כל הכרכורים ומעשי הלהטים. מותרים לו כל הכרכורים ומעשי הלהטים. רחמי האם יהיו לעבותות אשר לעולם לא ימלט איש מבין חרצובותיהן. אלה הן עבותות אשר האיש יאהבן. זהו שעבוד אשר ישחררהו תמיד ויעניק לכנפיו עוז־המעוף ומשק חרישי; משק צפור הנושאת מתחת כנפיה, מתחת לנוצותיה הצחורות במרבית הצבעונים והגוונים את קור חץ הפלדה הסופגת חומה בלי הרף משטף הדמים הבוערים והחיים לעד.
Жалобно, грустно и тоще
В землю вопьются рога…
Снится ей белая роща
И травяные луга.
בל נשים, אפוא, לב אל הקרנים הנוגחות. הנה הנן נעוצות כגידי שרשים מתוחים בשכבות העמוקות של האם הורתן – האדמה. בהכנעת קודש, בחרדת אהבה, אחוזות חלום חורשות צחורות וירק שדות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.