* * *

 

א. “סֵפֶר־הָאַהֲבָה”    🔗

פתיחתו, צעדו הראשון היה הרגיל והשכיח. כעין המשך אל אשר היה מלפניו. המשורר. האמן. בחיר־יה. בלוית אותה ההתגדרות, ההכרה התמידית של סגולות הנפש והפוֹֹזה האמיצה שנגררו תמיד אחרי השירה המודרנית בסוף המאה התשע־עשרה. היתה, אפוא, גם כאן משהו מן הצעקנות. אבל עד מהרה נטה וילדרק מן הדרך הכבושה וסלל לא רחוק ממנה, בצדיה, את שבילו שלו. אמנם גם בראשית הופעתו נשמעו דבריו, צלצולם, צרופיהם ונשימתם כבאים מעולם אחר. אלא שכוָנתם היתה הכוָנה הידועה וקול הדברים בלבד לא הכריע. עד שבאה אמונתו.

אמונת־אז זו, אשר תבוא לפרוש כנפיה החדשות, זו המקווה והצפויה – לשרל וילדרק מהי? כל שורה, כל בית, כל רעיון המתפתל בין טורי שיריו העדינים, כל כתביו תשובה אחת הם, התאמצות אחת ממושכה אשר לא תדע מרגוע כרמזי נתיב־החלב באישון לילה ואשר מתוך שאיפת בטוי תשיר את התשובה הזאת, תשיר בלי־הרף–את האהבה לאדם. ואמהר ואוסיף, לא את הרגשת־האהבה, לא עליה הוא שר. לשיר עליה כמה זה ישן־נושן, תפל וחסר־ענין. אפס שרל וילדרק שר אותה, משום שהלב מלא רגשותיה. אהבתו זוהי אמונתו. ואם גם זה אינו חדש ביותר, אף־על־פי־כן וילדרק פורש תמיד את זרועותיו, זרועות ארוכות, חַמות ונוגות אלה המחבקות ולוחצות כל הימים את האדם אל לבו – הוא פורש אל העתיד ואל שמיו.

וַדאי אהבת־האדם אינה תגלית חדשה. כמה רגשנות מתוקה הולידה ומה רב מספר המשוררים, אשר מצאו ביערות דבשה את מיתתם בנשיקה. אך זו של וילדרק אחרת היא. מצד הרכבתה, הלָך־רוחה ותנועת־נפשה. אינה פרי אופטימיסמוס שטחי של ראית דברים באורותיהם הכוללים, המתעים, חסרי־האחיזה. אהבתו היא מפעל, עלילה חיונית, כבוש, התגברות ונצחון. אהבתו היא משא כבד, אשר וילדרק יטעינו על שכמו מתוך התעוררות והמולידה מעשים שהם למעלה מכחותיו, כהתאמצות אדם המציל רכושו מפני הדליקה. אהבתו היא לא שאיפה יפה, אלא אמת. והאמת היא גלוית־עין ואינה מחפה על כל פשע. האמת היא גם פשוטה מאד ואינה סובלת את ההתיפות המתגנדרת ואת הקשוט המגובב. האמת היא זרמת המעשים התמידית לעינינו, הקלה, חסרת־הערך לכאורה, חסרת הענין לכאורה, והיא היא השומרת בקרבה את סוד הוויתה – את האהבה.

אין, אפוא, למצוא כאן את הגדולות ואת הנצורות מעולפות אמרי־אש. אין כאן פולחן מפשט החסר את הכחות הטבעיים המעכבים בעד שטף המליצה הבאה לפארו. אנו בחברת בני־אדם רגילה, השמה גבולות ותחומים בעצם התגשמותה, שאינה פוסקת להבליט את מומיה ולקוייה וכאלו מסתירה בכוָנה, מאפילה, מקבּרת את מעט הטוב שבתוכה ואשר רק אחר רב עמל ויגיעה אתה תופסו ומַקנהו לעצמך. שירת וילדרק אינה התרוממות־רוח השטה בערפלים. היא עבודת־חפוש קשה, כבירה, הדולה מחיי־אמת את אמונתה, את רגעי אשרה ואת נצחונותיה. לא תרחיק לכת ולא תגביה עוף. לרגע קט תצלול במעמקים ותמהר לשוב על פני שטחם החלק של שפלת החיים ומלוא חפנה חול, רקק ואבני־חן. אין וילדרק משורר היושב בראש מגדל גבוה ומצלצל בפעמוניו. הוא מתהלך בין אנשים כאחד מהם ובשעת נגיעתו בהם, מתוך נגיעה בהם, הוא סופג אל תוכו וצובר את מטוה שירתו. ושימו אל לבכם: אין הוא נותן בכוָנה לאדם מאומה (רק בתקופתו הראשונה הופיע כמאור התלוי הרחק בשמי ספיר ושופע אורו). הוא מקבּל ממנו כל הימים.

המשורר המקבל נדבת בני־אדם אשר בתוכם יתהלך ומצרפה לקרן כל שירתו, לעצם הויתו – הופעה זו אינה מן השכיחות. היא פותחת דרכים חדשות להמון רגשות נוספים, פורים ורעננים. מקבל זה, אם כך היא תעודתו, אינו עני סתם החוזר על הפתחים. עוד מעט והיד הפשוטה והיד הנותנת ישתלבו יחד מתוך אחוה אחת. כי אם יש השפעת גומלין בין הנותן ובינו, נהפכת הנתינה לפקדון, לבית־אוצר, לחובה נעימה; ועוד מעט והיד שאספה את נדבת בני־אדם תפזר זהבה בראש כל חוצות. זו ועוד אחרת. אותה הכרה בלב, כי כל העושר הוא פרי נגיעתו בבני־אדם, מעוררת בקרבו בהכרח את הכרת־התודה התמידית, הבלתי־פוסקת להם. מכיון שכל החיים, כל העצמיות, כל אותו אושר וגיל היצירה באים רק מתוך הנגיעה הישרה והיום־יומית בבני־אדם. הם יהיו, אפוא, למשורר כאלהים, המשפיעים חסדם מעולם עד עולם. הם יקיפו את הכל ומחוץ להם לא יהיה מאומה. והכרת־תודה זו, המתקרבת אל הרגש הדתי, תמצא לפניה רק דרך־בטוי אחת: להחזיר ולתת את אשר הָפקד בידה, להחזירו כפל־כפלים, מתוך רוח נדיבה; כשם שהמאמין עושה טוב, למען השב את הטוב אשר קבל בחסדי־אל. שירת וילדרק תהא, אפוא, השבח, פרעון. אות תודה ויקר. לא תוכל היות דבר־מה רחוק מן הרבים ובלתי־מובן להם. מכיון שהיא אינה זרה להם, מכיון שהיא עצמם ובשרם.

הנה מהלך הרעיונות וזרם ההרגשות הטבועים בשירת וילדרק. היא אינה מרשה כל הפרָזה, התיַפות, מליצה, סגנון מעושה. אינה מכירה ברומַנטיסמוס מימי “השט בגבולות הבלתי־אפשרי של נשים יפות בתוקף הגדרתן ואנשים טובים מתוך עצם הוויתם”. וילדרק אינו מתנכר למציאות. הוא יודע אותה ואת מרירותה. ומתוך שהִייתו התמידית בה הוא בורא לו את כל אפשרויותיו. שירת וילדרק היא גם טובה. אך את טובתה אינה מביאה בכוָנה. אינה מתעטפת בטלית של גואלת האנושיות. אנושיות? היא אינה יודעת מה טיבה. ודאי היא חברתית. מכיון שהיא יונקת את כל לשַׁדה מקרבת האדם. ודאי היא אינה קול קורא במדבר. בדבריה היא פונה אל האדם. אבל כל מגמתה היא אך נתינת תודה לו. ואם אל השירה הזאת תִּלָוֶה הכרת־הגאולה אשר תאמר: מכיון שבכל אחד ואחד צפון אותו משהו טוהר, הלא לא מן הנמנע הוא וגם ראוי לשאיפה הוא, שטוהר בודד זה יצטרף פעם יחד ויהיה למוחלט – אין הכרת־לוי זו המגמה הישרה בה. היא נובעת מתוך האמת שבשירה זו. כי היא אינה באה להוכיח ולהורות. היא הופעה, בטוי־מציאות, שיש ביכלתם לשמש כהוכחה. “כי אמנות וילדרק, אומר ידידו דִיהַמֶל, אינה תועלתית, היא אמנות חיה”.

התהיה שירה זו שקטה, קופאת על טוב־לבה? לאו דוקא. הלא היא פרי חפוש והתגברות. אינה מעלימה עינה ממאומה, וממילא היא טרגית וספונה יגון ומֶרד; מרד נוגה וחשאי, שאינו משתיק עצמו בתנחומי־שוא, אלא אחרי נתחו את כל הרעות ההכרחיות והאפשריות, הוא מתנער מעפרו ושב אל מקומו הראשון. טרגיות מיוחדת במינה היא. למרות הסיום המיטיב שבה, היא נושאת תמיד בקרבה את עקצה של ההתאמצות של ה“אף־על־פי־כן”… אף־על־פי־כן – כלומר, אין צורך להסיח דעת מן ההופעה המעציבה והשוללת. אלא שיחד עם זה אין להכנע לה. ואם גם מוכרחים להתעכב על כל נקלה, כי בתוך המציאות אנו, ואם גם הכחות העושים לאַל את פרי יגיענו עומדים בכל רגע הכן להגיח ממסתריהם – אף־על־פי־כן לא זהו הדבר אשר יש להרימו על נס. נכרע ברך לפני הגרעין הזעיר והנלבב, לפני הרגע הקט אשר בו תתגלה אמת האהבה בכל תפארתה וממנה תפתח נקודת־המוצא. כי רגע קט זה הוא המכריע ואותו יביא המשורר בחשבון צרופיו. כי למשורר, אשר אלהים חננוהו בלב המרכז זיקי־אהבה מפוזרים ומפורדים, אין לפניו דרך אחרת מלבד דרך־הצרופים האלה. לאהוב על מנת להיות אהוב. על־ידי האהבה עצמה לבוא אל רבויה, אל התפשטותה, אשר לא תדע כל מעצור, עד שתפרוש ממשלתה על הכל, עד שתהא האחת בעולם ומלואו. הקשיבו יפה ואני מביא את השיר כולו:

נבראת, אפוא, כאן מזיגת־פלאים בין הדבר ההוה ובין הדבר אשר בוא יבוא. ובמזיגה זו מתרקמת נעימה חדשה ומקורית מאד. היא חסרה את המרירות המקנטרת, את היאוש המתרברב. היא חסרה את הכחש, את החנף הריק ואת המתק הכוזב. יש בה מן התפיסה, ההתרשמות וההסתכלות הישרה. כולה טבולה שטף גלי החיים, זעפם ויפיָם. היא שירת בני־אדם ממש. קרובה מאד להם, ולמעשיהם הקטנים והגדולים. אין כמעט יכולת להפרישה מהם. בלעדיהם אין לה כל זכות־קיום. אִתם יחד תתרומם מעל לאמנות סתם ותהָפך מבלי דעת, מבלי שתחפוץ בזה, להשקפת־עולם, לבטוי חברתי נכון־מאד, אשר רטט חמים, דתי מזעזע אותו בלי הרף; בטוי ספוג “אותו קו לבן הזורע אבקתו על פני כל מכאוב”. שירה המאמינה בנצחונה לא מתוך עוורון־ילדות ותמימות, אלא מתוך בַּגרות מלאה, מתוך האפשרות האחת, אשר תופיע כמופת, כנס מן השמים ותביא את הכל, מכח המעט־מזעיר, לידי הרחבת־הלב; כי מכיון ש“פי מאה הם יהיו אהובים, אין זאת כי פי מאה עליהם יהיה לאהב”. וסוף־סוף “יבוא יום אשר כל תולדות ארץ זו יִמָלאו רק מזמורי־אחדות, רק מחול אחד מסביב לבתים, רק אחד יהיה הקרב ואחד הנצחון”…

 

ב. “שִׁירַת־הַנּוֹאָשׁ”.    🔗

(1914–1920)

על האהבה הגדולה הזאת, אשר וילדרק מלא בה את ספרו, נוסף עכשו עוד דבר, הפכה של האהבה – המות. לא מות זה הרגיל, שאנו מחויבים לצרפו אל ההופעות, שאין להעלים עין מהן ושאף־על־פי־כן אין הן העִקר. עכשו אחר הוא. המות של שנאה. שנאת דמים רעה, שנאת שנות מלחמת העולם באלף תשע מאות ארבע־עשרה ועשרים. בימי עמל ותלאה אלה מה יעשה וילדרק? התרד גם “צפור גדולה ולבנה” זו ותכה בכנפיה בבִצת־העולם? ובידי מי יפקיד את אוצרות אהבתו בימים האלה?… לי, אשר כה אהבתי את אהבתו, היו שאלות אלה קשות מאד וברוח חרֵדה חכיתי לפתרונן. והנה בא הדבר אשר קויתי לו. וילדרק הלך אל דשא־השדה, אל עצי היער, אל אחָיו אלה אשר לא עברו תחת שבט המונה כבני־מרון ולא הסתדרו שורות־שורות למערכה ואשר יוסיפו לאִטם לסָעף ענף אל בד וראש האחד יצנח וישען בראש חברו. אל דשא השדה ילך. לפניו יכרע ברך ובו יצפין את פני האדם שהיו מחִתה לחית הארץ ובחיקי יפקיד את צער האדם ובשתו:

עוד לפני שתים־עשרה שנה בעמדו על פרשת דרכים, בפתיחה ל“ספר האהבה”, שר פעם וילדרק על הצפור הגדולה והלבנה אשר פרשה כנפיה בטוהר ובעוז ותעזוב את חביוני אילנותיה ללכת אל שפלת החיים. אך בהגיעה שמה, צפור גדולה ולבנה זו, כוסתה מטר אבני־החיים. מלמטה, מן האדמה. נפלו נוצות, השפילה לעוף. חגה נעה. אך נפול לא נפלה. אם גם בלי הרף היתה מטר ל:

אך הנה פתאום באה והגיעה אליה אבן כבדה מאד, שחורה, טבולה רפש־חוצות, חדרה לאחת מכנפיה וגם עברתה. נפשק פצע, חור שחור בכנף הלבנה והטהורה. הכחות אפסו. והצפור הגדולה צנחה ארצה ומקורה ננעץ באבק־דרכים… אפס עד מהרה התאוששה ומתוך עקשנות ומרי נסתה שנית את מעופה. “ובעזבה את שפלת החיים, הצפור הגדולה והלבנה סרחה אחריה על פני האדמה כנף בלויה, ואל עָל פרשה, ברוח־בקר, את כנפה האחת מלאה מטרות נעלות ואשר היתה כולה טוהר ואשר היתה כולה עדנה”.

זה היה וילדרק. כל ימיו. עם כנפו האחת הבלויה, אשר היתה רקבון לאבני־החיים, ועם כנפו השניה הטהורה והזכה, אשר בלי חת תמשיך טיסתה ברוח־בקר מלאה מטרות נשגבות. זה היה וילדרק. החביב האוהב, שהכניס את בת צחוקו המְקַוָה גם בשירו את שירת היגון… באלף תשע מאות וארבע־עשרה הגיעתהו לפתע פתאום אבן כבדה מאד וגם הכנף השניה, האחרונה, זו שהסיעתהו תמיד אל על – רוסקה. הוא צנח ארצה. מבלי הוסיף קום. ועם פניו הכבושים בקרקע פתח את שירת יאושו. וילדרק נואש – זהו החלל הכי־אכזרי אשר מלחמת־דמים זו הפילה. כי היאוש הזה אינו העז, הסוער, אשר יכול גם הוא היות למקור־חיים. יאושו הוא פצע פנימי, שותת דם, בלי מוצא. שמעו יפה:

שירת וילדרק, הממיתה את אגדת ימי המלחמה והימים אשר אחריה, היא הסתירה הכי־עמוקה והכי־נוראה אשר נתקלתי בה בימי חיי. הופעה זו חסרה כל הערכה הגיונית, שכלית. כי כל יצירתו, מהותו הפיוטית, צרופי בטוייו, כל רקמת שירתו, משקלה, תנועתה, קמטיה העדינים והחבויים – כל אלה נבראו מלכתחלה, חונכו, התפתחו מתוך כפיה נפשית, טופחו לשם הרגשות, מחשבות, רשמי־חיים ומאויים אחרים והנה עכשָׁו עליו להשתמש בהם למטרות אשר מעולם לא ידע טיבן, קולן, מציאותן. שירים אלה מטִילים אֵימתם עלי לא מתוך כבדן, אלא בַדיסונאנס הפנימי שבהם. זהו בכי תמרורים עם בת־צחוק חביבה, נשכחה על השפתים. זהו כעס, אשר לא מצא את בטויו אלא בין צלילי נֵבל רכים ונוגים. פה מלא אָלה ושפתים נעות של אשה אומללה חשוכת־בנים המתפללת מתוך בטחון אל אלוהיה על אשרה.

שירי היאוש של וילדרק אינם שירי־מאורע. בעִקר לא את המלחמה ונוראותיה הוא שר. גם הנורא מאד יהיה סוף־סוף הפשוט והרגיל. לא שדה־המלחמה הוא המבעית, אלא בית עזוב המחכה להרס השונא ו“אשר יושביו יצאוהו והוא שומר עוד חייו כחלל־מטה השומר את דפוס ואת חום הגוף”. אלא שכאן קרה דבר המסמר שערות הראש. המלחמה מצאה את האישיות הפיוטית הרכה הזאת בעצם לכתה אל פתרונה, עמדה לפניה כנד וירטה לה את הדרך. בל נתפלא, אפוא, אם וילדרק מסתער עליה בשארית כחותיו; אם הוא עושה מעשים שהם למעלה מכּחותיו ואם ידבר בשפה שאינה שפתו ויביא את כל מהותו הפיוטית לידי רסוק וקרעים. הוא אשר ידע רק לדבר, רק לשוחח, יצעק עכשו מרה:

הנה הפצע הרחב אשר לא יאוחה על נקלה. וילדרק, שידע את קשי החיים וששונם, מעורר עכשו רחמים רבים. לשוא יְשַׁנס מתניו כמתעַתד לצאת לקרב. מלחמתו הפעם אינה מקוָה עוד לנצחונות. וילדרק ראוי לחמלה, כגבעול־פרח ששתה בצמא אור־שמש ורסיסי טל והיה מתכונן להרהיב עיני־כל בשפעת גוניו הפשוטים והעדינים, והנה פתאום רמסתהו רגל גאוה והפכתהו לדֹמן־חוצות. המלחמה עשתה לוילדרק עול, שאין דוגמתו. היא גזלה ממנו את משען־חייו – את האדם. אִילו היה משורר הטס בערפלים, וַדאי שהיה עולה בידו למצוא בחרף־נפש למולדת, בעוז הקרב, בקרבן – אותו זיק אהבה, אשר רדף אחריו כל ימיו וגם הדביקהו. אפס וילדרק ראה תמיד נכוחה. ומעיניו לא נעלמה יד התגר הטורפת, המניסה ביורה זו, אשר יקראו לה ברהב בשם אהבת־המולדת. נפגם האֵמון באדם. הוא נתפלג. ובחברה זו אין להתהלך עוד סתם ולשוחח עם כל עובר ושב. יש שני מחנות. האדם הפשוט והחביב איננו!

ישנם, אפוא, הלוקחים, הם הלוקחים, והנלקחים, אנחנו הנלקחים. ואשר חובתנו היא להמלט מפניהם. ואי־אפשר עוד לגשת אל כל אדם. לשבת אליו פנים אל פנים ולדלות ממעמקיו החבויים והטמורים את ודויו הטהור. אי־אפשר עוד להיות ראשית־כל אדם. אדם עוד טרם היותך משורר. כי ישנו “עוז־כזב, כבוד כוזב”. יש דבר־מה אשר חובתך היא להמיתו באנקת שירתך. צריך אולי גם לשנוא. מי יודע, שמא גם לשנאה תעודה משלה? מכיון שפסק מעופה של הצפור הלבנה והטהורה ואת מקומה לקחו “נתורי הצפרים השחורות והפצועות”. ומכיון שאינך יכול עוד לחפוץ:

נולד, אפוא, קרע בין האהבה, שהיא כולה חיים, ובין המות, שהוא כולו שנאה. נולד גם וילדרק משונה, אומלל מאד, הנושא בקרבו את סתירתו הגדולה כ“כוכב כבד מאד”, שאינו מנפץ עוגבו טהר־הלב והעדין, אלא ממשיך מזמורו מתוך ערבוב אהבה ומות.

… אף־על־פי־כן, –

 

ג. הָאָמָן    🔗

כל המטוה הנפשי הזה, שירה הנובעת מתוך המגע ומשא התמידי באנשים והפונה בדבריה אל האדם, מחיבת את ההתרחקות מן הרדיפה אחרי הקו המסמא, התנועה המפליאה, מן זריקת־האבק הפיוטי. שירה זו צריכה להיות פשוטה, מובנת, קרובה וטבעית, לא רק על נושאה, אלא גם במבטאיה, בבנינה. עליה להיות שיחה רגילה, שיחת בני־אדם. הלא המשורר אינו פורש מן הצבור ועומד עליו. הוא הלא משתמש בלשונו. הישנו דבר זה? הוא ישנו במלואו, עד כדי שלֵמות רבה. ואפשר פניו הרגילים הם הגורמים למפח־הנפש התוקף אותך עם קריאת שיריו ברגע הראשון. הפשטות הגדולה עד שהיא נתפסת, נדמה, שהיא עושה את שירתו לנבובה ולחסרת כובד. ביחוד נראה זה לנו כיום אחרי תקופת הסימבוליסטים ויוצאי חלציהם, שהרגילו אותנו אל ההפתעה המרעישה, אל היוצא מן הכלל, אל המוזר, אל המשחק המלולי ואל ההטעמה הצעקנית. וילדרק עושה, אפוא, ברגע הראשון רושם של משורר חוור וחסר־דם. אפס עד מהרה אתה עומד על טעותך ואתה מכיר, כי כאן שולטת בכל אות ואות יד אמן עֵרה, דקה אשר אמצעי בטוייה הם הכרחיים ובהתאמה שלמה לרעד נפשה. ויתר על כן. פשטותו היא שהוליכתהו אל דרכי הבעה חדשים, אל השחרור מן בנין השיר המקובל. היא שהכריחתהו גם לצאת בעקבות הטור הטבעי והחפשי, המוחק את יסודות־החובה בשירה, שמסורת בת מאות שנים של סדרי החרוז וצרופיו, קביעות מספר התנועות, איכותן, חוקי־ההפסקה הפכוה לכבלי ברזל כבדים מאד, הנגררים אחרי האלכסנדרוני. וילדרק היה לוֶרְלִיבְּריסט לא מתוך פזור־נפש וחוסר־אחיזה, אלא מתוך צווי־פנימי של רגשותיו, רעיונותיו והשקפת עולמו.

בוכוח הגדול על ענין השירה המודרנית וצורותיה, שאנו מוצאים בספרות הצרפתית של סוף המאה התשע־עשרה וראש המאה העשרים, היה גם וילדרק בין ראשי־המדברים. הוא היה ממצדדי הטור החפשי. וכבר אמרתי למעלה, שהוא מוחק את יסודות־החובה בשירה. אלא מחיקה זו אינה פרי של קלות־דעת, אדרבה, חופש זה עצמו נהפך לאט־לאט לחובה ידועה. ראשית כל, הוא מכיר בריתמוס הקשור אל האידיאה; כלומר, הנכנע אל אחת ההרגשות התמונות או המחשבות, שהשיר מביע אותן. הריתמוס אינו דרך כבושה, שיש לקחתו ולהשתמש בו. הוא תלוי ומחובר אל הפואימה ונובע מתוכה. הוא יהיה אורגאני, אחד ושלם, כמו שהשיר הוא אחד ושלם. ואין כל ערך, כל גבול לאמצעים אשר האמן משתמש בהם למען הגיע אל האחדות שבין הרִיתמוס ובין האידיאה. האמצעים אינם חוקים, אלא יכלתו של האמן. כי אין חוק גדול ומכריע בשירה, מאשר התאמת הזרמה המלולית אל הרעיון הפיוטי. ההתמדה הצורתית, ויהא זה חרוז או סכום קבוע של הברות, אינה הדרך המובילה אל המטרה הזאת. כי השיר אינו לעולם מוצק, דומם, הוא פרי של רגש או מחשבה המתגלה, המתפתחת, המשתנה, ומן ההכרח שגם הריתמוס יכנע לכל תנודתה. השיר הוא, אפוא, חפשי, אלא שחופש זה עצמו אינו פרא, הוא חובה.

הטור יהיה חפשי, לא נצרף בסופו מלים המתקרבות בהדי קולן אחת לחברתה. זהו עוֹל, כלוב צר, חובה מעיקה. “החרוז יהיה גורם אשר השמוש בו ימָנה על סוג הגורמים המכונים בחזיון בשם מועילים”. החרוז מועיל, אפוא, כשיש צוֹרך בו. כחובה הוא מזיק. כי אין דבר יותר מעושה ומעכב מאותן המלים המצטלבות בקביעות מתמדת בין הדלתות והסוגרים כאילנות־שדרה בני מרחק מדוד ובני צל קדוש. כי התאמת הצלצול הזאת אינה מתאימה אל האמת שבשירה, המשתרעת בהויתה מלאת תנועה ואשר כל שאיפתה היא לחדול היות בכל רגע מה שהיתה עד הנה. לאמת זו יכִָּנע גם החרוז, ורק אחרי הכנעו יהָפך ליסוד מועיל. אין ביכלתו לקבוע לו את מקומו בטור. לפקודת השיר הוא עומד, ברצותו ישימו בסוף ויהָפך לרגע של נעילה, של צפִיָה, של הַפתעָה. וברצותו יפזרהו בכל מקום שיש צורך להטעמתו, לחבורו ולפרישותו. אין, אפוא, שירה המשרכת דרכה, למען ספק את צרכי החרוז, אלא הוא נגרר לאורך הטור ולרחבו ועומד הכן למלא את צרכי השירה.

מטעם זה עצמו. מכיון ששאיפת השירה היא לחדול היות מה שהיתה עד הנה, גם על הריתמוס להשמע לו. גם חובה זו, הקושרת את המשורר אל מספר תנועות קבוע, יטיל וילדרק מעל שכמו. אלא שיסוד זה אין להעריכו כדבר־רשות בהחלט. הריתמוס הוא חובה, במדה ידועה, כי בלעדיו נשמת השירה פורחת לה והיא תלויה על בלימה. הקונסטאנטה הריתמית מתוה את הגבול בין הפרוזה ובין השירה. כי הצורה הטיפּוֹגרפית זו המחלקת את השורות ואת הבתים וגם את המלים עצמן מתוך הפקרות גמורה חסרת כל עקר, אינה מטעמו של וילדרק. צורה זו אפשר מועילה היתה בשעתה, ביד מהרסת, שפררה את הטור האלכסנדרוני, אבל אין זאת מהות בת זכות־קיום. אדרבה, אנרכיה צורתית זו פותחת את הדרך לרוָחה לאנשים, שלבם אינו מרגיש וראשם אינו חושב ושכל יכלתם היא להרבות להג ולסרס את המשפט מתוך אכזריות של ואנדלים. השירה זקוקה לקונסטאנטה. אך אין לראותה כדבר המצר את צעדי המשורר. גם הִיא תמָסר כלה לרשותו, כי אין כל הכרח שתמלא את כל הטור. היא יכולה להמצא במחציתה הראשונה או השניה. מקומה אינו קבוע. היא נתונה כולה בידי תנועת הטור או הבית. היא עוברת ממקום למקום. היא, אפוא, לא תקועה במסמרים. היא חפשית. העיקר שתשעשע את האוזן בהוויתה ותתנגד במשקלה ובמנינה כלב דופק וחי בין בתי השיר כולו⁶.

וילדרק מכניס בשירתו עוד יסוד אחד, המגוון את צורתה, אם גם אינו קובעו כחובה. הוא קורא לו השווי המשקל הריתמי. ונשתמש בלשוני למען באר מושג זה: “לעתים קרובות, הוא אומר, יש ששני טורים היוצרים בית, ההפסקה בהם היא כזאת: מחצית הטור הראשונה הנה לחברתה כמו שתי המחציות האחרות של שני הטורים הנן אחת לחברתה. ושתי המחציות של הטור האחד הן בינן לבין עצמן כמו שתי המחציות של הטור השני. יחס מספרי זה מוליד בשיר את שווי־המשקל הריתמי”. המשל הבא יבאר על נקלה את האמור:

היחס יהיה:

טור א': 1. 2. 3. 4. 5. – 1. 2. 3. 4.

טור ב: 1. 2. 3. 4. 5. 6. – 1. 2. 3. 4. 5.

שווי־המשקל הריתמי מזכיר בעצם את ההקבלה, אולם הוא פחות מוחש ממנה וגמיש יותר. הדו רועד תמיד כבא ממרחקים.

אין ביכלתי הפעם להמשיך את דברי בענין זה. המטריקה הצרפתית המודרנית כדאית היא להערכה מיוחדת, אך מתוך כל האמור כאן, ברור הוא, כי אם וילדרק הטיל מעליו את כל המשא הכבד של מסורת בת מאות שנים, אשר לחצה על הטור הצרפתי (והלא מצרפת יצאה השפעה זו על ספרות העולם כולו), יחד עם זה הוא אסף מתוך שירת־ימינו, ברר קו שם קו כאן מתוך הערבוביה הגדולה וצרפם לכללים מספר, שאמנם אין הוא קובעם כחוקה מתה ומאובנת, בכל זאת הוא משתמש בהם ברצון ובאמנות רבה. ושלא מדעת סלל שביל חדש גם לשירת זולתו. את השאיפה הזאת אפשר לסכם, כחופש המחייב את תנאיו; כלומר, הוא אינו צריך להיות חסר־קרקע, החופש הזה. נפשה של השירה תחייבו ולא הקאפריזה או המשובה המלולית. ואם נכון הדבר, כי הטור אינו נשקל בהיותו בודד, אחד, והוא מקבל את כל ערכו וכבדו רק בהשתתפו עם חבריו הבאים אחריו, שהם כמותו בני מדה וקצב אחד, אף־על־פי־כן אמת אחת המכריעה על חוק זה, העושה גם את הטור עצמו בלתי תלוי באחרים, והיא – תנועתו הטבעית של הטור. צורך־תנועה זה יגזור תמיד את דינו. כי אף לרגע אין לשכוח, שהשיר, כמו כל בטויי־חיים, שאיפתו לא להיות בקפאונו, אלא לחדול היות בכל רגע את אשר היה עד הנה.

וילדרק הוא לא רק משורר המרגיש, האוהב, הוא גם אמן. כלומר, אדם המבטא את האידיאות שלו באמצעים המיוחדים לשירה. ואם שפתו היא כה פשוטה, רכה, גמישה, וחרוזיו, בתיו, תמונותיו, צלצוליו, הטעמותיו, כמעט שנבלעים בפשטות זו הווים בה רק כרמזי־אור כסף חוור ורועד, אין אלה פרי רפיון וכהות. זהו פרי יכולת רבה. כי גם כאן, באפני־הבטוי וצורותיו, ימשיך את הבעת רגשו היסודי המחיה את כל רחשי יצירתו. פשטותו היא נצחון. היא ה“אף־על־פי־כן” המוסרי שלו, המוצא את רוח התגשמותו. התגשמות שאינה מסיחה דעת לעולם, כי אינה באה לשם שעשוע, כי אין לה להתכחש למקור מחצבתה, לאדם! ועליה גם להכניע את אמצעי האמנות ולצוות עליהם לעמוד לפקודת האמת הגדולה בלב. אין לפנינו, אפוא פשטות סתם, מקרית. פשטות זו מתנת אלהים היא ומעטים הזוכים בה. ויש שהיא נוגעת בנשגב…

 

ד.    🔗

את וילדרק נמנה על אלה “הנמצאים מעבר לסימבוליסמוס, בלב אחת התנועות שהנן גם נסיגה־לאחור וגם צעד קדימה”. אתו ואת חבריו לעט בא הסימבוליסמוס אל קצו, “כי המשוררים התחילו כבר לחלום חלומות אחרים”… והחלום האחר הזה הוא בעיקר יחסו אל האדם. והענוה הגדולה שביחסו אליו. אותו חוסר העמדת־פנים, חוסר האפקטאציה והנטיה העמוקה להגיע אל המטרה הנשגבה בדרך הכי־ישרה והכי־גלויה. “אין כאן לא מודָה, לא אמצעי מוצלח ואפילו לא מאניירה”. יש כאן, כמו שאמר פעם הנרי נֵיאוֹן, משא כבד של אמונה באדם, אשר וילדרק לא רבץ לעולם תחתיו.

יאמרו: אין הוא מהגדולים. ודאי שאינו גדול, אבל אני אינני יודע ואינני משיג את הגַדלות כהערכה. וילדרק, כמדומני, אינו רוצה להיות גדול. ודאי הוא, כי לפנינו משורר. יש בו כל המדות שתואר זה מכיל בקרבו. יש לו רגש אחד, עמוק, מקיף, אמִתי, יפה מאד, נדיב־רוח, השופך שלטונו על כל כחות יצירתו; יש לו האומץ לנטות הצדה מן הדרך הכבושה ולהתאים את משעולו אל נפשו היוצרת; יש לו היכולת היקרה מפז להתחבב, לחדור אל לב האדם, להרעידו, ויש לו אמנות משלו. הקורא פעם את וילדרק יחפשנו כל הימים ויכירו במעוף עין הראשון. הוא אחד. זהו כתם בהיר מאד, שאינו מכה אותך בסנוֵרים בשפעת אורותיו המתעים, אבל אי אפשר שמבטך לא יצָמד אליו. ויש לו הסגולה העיקרית, העושה את הפיטן לפיטן – דרך הבעה אחת על כל העובר עליו: השירה!

עם וילדרק אנו נמצאים, אחרי ימי הרס ארוכים ואחרי התנוונותה של ספרות־הסמלים, בפִתחה של תקופת בנין בשירה. כל העקמומיות המניאקלית גורשה מכאן ביד אכזרית והיא מבשרת שוב ימי אורה, ימי זהב. ודאי עקמומיות זו עוד תעשן פה ושם כאודים אחרי התבערה ותאחר לבוא בספריות נמושות להטיל אימה בחדושיה ובכרכוריה על האנשים הרחוקים מן הישוב. אבל על פני דרכי המלך של ספרות־העולם כבר נשמעים הדי פסיעות אחרות. פסיעות הבאים. ואחד מאלה אשר הראה לדעת מה הן נטיותיה של השירה המודרנית ומה הן אפשרויותיה בעתיד – היה וילדרק: הוא אינו קלסי. ובשם זה אין לבטלו. הוא חדש, ואף־על־פי־כן אחר הוא מן החדש שקדמהו. אין זאת כי אתו גופו נתחדש דבר־מה.