פָּרָשַׁת קְדֹשִׁים היא פרשת השבוע השביעית בספר ויקרא. לפי החלוקה לפרקים, היא מתחילה בפרק י“ט, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ', פסוק כ”ז.

בפרשה זו נכללות מצוות רבות ומגוונות המלמדות אותנו על האידיאל המוסרי האלוהי, המציב תביעות נוקבות ומקיפות לאדם בכל מרחבי המציאות, הן זו הגלויה לעין, הדנה בכל מה שבין האדם לחברו, בעולם המעשה, הן זו המתרחשת במסתרים, בלבבות ובגופים, בחיק המשפחה. על מטרתן של מצוות אלה ועל האידיאל העקרוני המקיף המציג תביעות למציאות המפורטת, מעיד הפסוק הפותח את הפרשה: ”וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם“. כלומר אידיאל הקדושה המציב תביעות לאדם, הוא תמיד מהלך אינסופי הכרוך בהטמעת מארג מושגי במהלך תהליך הולך ומתמשך, של קבלת עול תרי״ג מצוות ותשתיתן המוסרית המייצגת את אידיאל הקדושה האלוהית, וקבלה יומיומית מתחדשת של התחייבות לכינון תודעה מסוימת של חיובים ואיסורים בגוף ובנפש. הקדושה איננה בשום פנים מַהוּת מוּלֶדֶת, מובנת מאליה, של אדם, של קהילה או של עם, של מקום או של זמן, היא אף פעם איננה מצב סטטי תלוי ישות קבועה, להפך, הקדושה היא תמיד בגדר אידיאל מנחה ואופק מוסרי המציג תביעה למציאות האנושית, המחייבת מענה בתודעה ובמעשה, היא תמיד חלק מתהליך השתלמות הכרוך בהגבלות ואיסורים רבים ובחיובים מפורטים, עליו מצווה אדם מישראל, המקבל על עצמו נאמנות לברית המקודשת, כדי להידמות לקונו וללכת בדרכיו, דרכי דעת, אמת וצדק, אחוה, שלום ורעות, חסד, חמלה, חכמה, שוויון וחירות. רק האל קדוש ממהותו, האדם יכול רק לחתור לאמץ לעצמו ממדים מקודשים הכרוכים בערכים המוסריים הנזכרים לעיל, המקרבים אותו לקדושה האלוהית, המוצבת כדגם על אידיאלי. כל המצוות הנדונות בפרשה זו המעצבת את תשתית המוסר ביחסי האדם ומשפחתו, האדם וקהילתו, האדם ושכניו הזרים והקרובים, האדם ועבודתו והאדם ואלוהיו, תכליתן לקרב את האדם לקדושה על ידי הבהרת החיובים והאיסורים המכוננים אותה ומתנים אותה.

המדרש אומר על הפסוק הפותח ־ ”וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם“ ־ שפרשה זאת נאמרה במעמד הקהל, בנוכחות כל עם ישראל, מאחר שבפרשה זו העוסקת בהצבת גבולות ובפריצת גבולות, נמנים סוגים שונים של מצוות הדנות בחובות האדם לאלוהיו, מכאן, באיסורים החלים על האדם ביחס לקרובי משפחתו, מכאן, ובחובות המוטלות עליו ביחס לחברי קהילתו, מכאן, וביחס למשאו ומתנו, מלאכתו ועבודתו, מכאן. כל החובות והאיסורים והציוויים הנוגעים לגופו של אדם ולמשפחתו מכוונים להבדלה חמורה בין תועבה לקדושה, בין טומאה לטהרה, בין עוול לצדק, בין רשעות לחסד, בין שנאה וקנאה ואכזריות, לבין אהבה, יראה ואחוה, בין כרת לברית, או בין נצחיות החיים והברכה לבין כיליון המוות והקללה, וכולן מכוונות להשגת מעלת הקדושה והגדרת היסודות המתנים אותה, בחברה המבוססת על אחריות מלשון אחר, ועל חובת היחיד למען זכות הרבים.

בפרשה נידונים בפירוט איסורי העריות הקשורים בתועבה וקדושה, בטומאה וטהרה, בקללה וברכה, במוות או חיים, בכרת או בברית, שנזכרו בפרשה הקודמת ‘אחרי מות’. ככלל התועבה והקדושה או הטומאה והטהרה, המתקיימות בתקבולת ובהנגדה במיתוס, בחוק, במצוות ובפולחן, בעולם המקראי, קשורות תמיד בהרחקה מפריצת הגבולות הכרוכה בטומאה ותועבה, ובהתבדלות מהמוות הנראה, המחולל תמיד טומאה, ובקרבה לכינון הגבולות או להתקדשות והיטהרות מחזורית, הקשורות לסוד החיים הבלתי נראה, המתנה את הקדושה, הנשמע והנודע בספר, סיפור ומספר. הקדושה, המצווה, המחזור, הברית והחוק, המכוננים את האחדות האלוהית המקודשת, הבלתי נראית, הסמויה מן העין, שכלליה נשמעו משמים ונכתבו בספר הברית (חוק, ומועד, שבת וברית, טהרה וקדושה, שביתה ומחזור, צדק וחסד). ולעומתה, הטומאה, הכרוכה במוות הנראה לעין, קשורה תמיד בסכנת הכיליון, בכריתה וקטיעה, הנובעת מפריצת הגבולות, או מהתועבה וגילוי ערווה.

הקדושה, הנודעת למשמע אוזן ממקור אלוהי ומתועדת בחוק כתוב, מכונן גבולות, מאוימת תמיד מחטאים ארציים הכרוכים בהשחתה, בתועבה, בגילוי ערווה, בטומאה ופריעת החוק המקודש, בשרירות לב, באלימות וכוחנות, בעוול וחמס, הכרוכים כולם באופן בלתי נמנע בעונש משמים. הקדושה הבלתי נראית, הנשמעת והכתובה, שעניינה הבטחת נצחיות החיים, וברכת הפריון, הברכה, השפע והשגשוג, השלום והשלווה, החמלה, החסד, האחריות, האחוה והצדק, מותנית תמיד בהבחנה והבדלה, בכינון גבול ומחזור, בסדר משבית, בהגדרה וגדר והפרדה, או בשמירת הברית המקודשת המוגדרת בגבולות טהרה לעומת טומאה; קדושה לעומת תועבה; חסד לעומת עוול, יראת כבוד לעומת זלזול וביזוי, ברית נצחית הקשורה בהתקדשות והתבדלות, בהשבתה וספירה מחזורית, המיוסדת על מחזור מועדי קודש, מצוות ומשפטים, תורות וחוקים משמים, המתועדים בספרים מקודשים, וקשורה בכפרה והבטחה אלוהית, מכאן, ובעונש כרת, אבדן, גלות וכיליון, מכאן.

*

חלק מהפרשה עוסק בעונשים על חטאי גילוי עריות, בהמשך לאיסורים המפורטים בפרשה הקודמת, פרשת “אחרי מות”.

איסורי העריות או גילוי ערווה עוסקים בהצבת גבולות ברורים בין האסור והמותר ביחסי קרבה אינטימיים בין אדם לרעהו, בין יחסים מקודשים ליחסי זנות, כשהראשונים קשורים בברית קודש והאחרונים בחילול קודש, ובמעבר מטבע שבו אין איסור והיתר לתרבות המבוססת על גבולות ואיסורים. ראשית איסורי העריות עניינם בראייה אסורה או בגילוי ערווה: אדם אינו רשאי לראות את ערוות קרוביו הראשונים אביו ואמו, בנו ובתו, אחיו ואחותו. מסיפור נוח ובניו אנו למדים כי חטא הראייה הוא חמור ביותר: מעשה חם הרואה את ערוות אביו או מגלה את ערוותו מתפרש בין השאר כגילוי עריות פשוטו כמשמעו, אירוע שהוביל את הסב המושפל, נח, לקלל קללת עולם חמורה על בנו של חם החוטא, כנען, ולשעבוד נכדו שלא חטא לעבדות עולם ־ וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. (בראשית ט כה). קל וחומר שאדם אינו רשאי לקיים יחסי אישות עם קרוביו הישירים שדמם ודמו מאותה משפחה, דהיינו עם אביו ואמו, אחותו ובתו, אחיו ובנו, סבו או דודו וכל קרוביו המיידיים הנוספים, דווקא כי הם אלה הזמינים לו ביותר. בטבע חלק מבעלי חיים מזדווגים עם קרוביהם הישירים, אין חלים עליהם איסורים, הרחקות והבדלות. לעומת זאת, האדם שנברא בצלם אלוהים מתקדש על ידי מה שנאסר עליו ונמנע ממנו, בלי להתחשב ברצונו, ביצרו בהזדמנויותיו, בתשוקותיו ובהעדפותיו. כל אלה טעונים ריסון, והרסן הוא ההתקדשות בגבולות המותר והאסור במסגרת הברית, הכרה בדבר מה הנעלה מרצונותיך ותשוקותיך והזדמנויותיך.

הטאבו על גילוי עריות משותף לכל התרבויות אם כי יש לו היתרים יוצאי דופן ביחס למי שנמצא מעל לחוק או מתחתיו. למלכים הותרו נישואי עריות בתרבויות שונות בעולם העתיק ובשלהי העת העתיקה בשם הטענה ש“עריות הם שרביטו של מלך”, ובין עבדים ושפחות נטולי ריבונות שנאסרה עליהם הגישה לחוק, הותרו יחסים כאלה ביוזמת אדוניהם במקומות שונים ובתרבויות שונות. [בספרי 'סבתא לא ידעה קרוא וכתוב מצוי דיון מפורט בנושא]

תרבות מתחילה ברגע שנאסר על אדם ממין זכר לשכב עם אחותו, בתו, אמו, נכדתו, אשת אביו, דודתו מצד אביו ומצד אמו, אשת דודו וכלתו, אשת אחיו, סבתו, אישה ובתה, עם אחות אשתו וקרובות מידיות נוספות ונאסר עליו כל משכב זכר ומשכב בהמה. כל גילוי עריות מסוג זה המושתת על פריצת גבולות מחולל טומאה הגורמת מוות וכיליון ושיבוש סדרי הבריאה, ואסור בתכלית האיסור.

לדברי המקרא, איסורים אלה לא חלו בארץ מצרים ובארץ כנען שם יחסי עריות נוהגים ומותרים. אין לדעת אם אכן הייתה זו מציאות חברתית־תרבותית־דתית נוהגת בעולם העתיק או האשמת שווא שמטרתן ליצור דחייה תרבותית, תיעוב, הגבהת מחיצות ובידול, מכל מקום מיניות אסורה בתכלית בין קרובי דם ושוני מין הנקראת גילוי עריות, אסורה על בני ישראל בתכלית האיסור, גם אם היא מותרת לבני ובנות העמים השכנים.

פרשת קדושים תובעת מבני ישראל להיות קדושים כי קדוש ה' אלוהיהם. שורה של מצוות המבארות את תביעת ההתקדשות, אלה המתנות את הקדושה שלעולם איננה מהותית או מולדת, אלא להפך, לעולם היא חלק מתהליך הולך ונמשך של הטלת גבולות ואיסורים כדי לעבור מהטומאה אל הקדושה, ומהתקרבות הולכת ונמשכת לאופק של ערכים מקודשים, מפורטות בפרשה.

בין עשרות המצוות הנזכרות בפרשה נמצא מצוות שבין אדם למקום: כגון איסור עבודת אלילים; שמירת השבת; איסור שבועת שקר; איסורי כלאיים ושעטנז.

לצדן נמצא מצוות שבין אדם לחברו: הציווי “ואהבת לרעך כמוך”; מצוות מורא אב ואם, איסורי גנבה, שקר ורכילות; איסור שנאה, מצוות תוכחה ואיסור נקימה ונטירה; “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן”, איסור קללה, איסור קללת אב ואם.

לידן מצוות המזכירות את זכויות העובדים והזרים הקשורות בצדק חברתי: איסור הלנת שכר; איסור נתינת מכשול לפני עיוור; איסור על לקיחת שוחד; מצוות אהבת הגר; ציווי שלא לרמות במידות ומשקלות (“מאזני צדק”).

ומצוות הקשורות לכהונה ולמקדש: דיני מורא מקדש והקורבנות: זמני אכילת הקורבן; איסור פיגול.

מצוות התלויות בארץ או מצוות ההופכות את הארץ מחול לקודש כגון מצוות עורלה; מצוות נטע רבעי, ומצוות הקשורות באחריות האדם מישראל, כל אדם, למי שלא שפר עליו גורלו ומצוות הקשורות בצדק חברתי ובהגבלת בעלות לטובת מתנות עניים (לקט, שכחה ופאה).

מצוות היבדלות מחמירה ממנהג עמי הארץ: איסור לנהוג כחוקות הגויים: איסור אכילה על הדם, איסור ניחוש ועוננות, הקפת הראש והשחתת הזקן, כתובת קעקע, פנייה לאוב ולידעוני; איסור על עבודת המולך ופירוט עונשי מוות וכרת על איסורי גילוי העריות, שנכתבו בפרשת אחרי מות.

אביא להלן את כל הפרשה בנוסח מנוקד ואעיר מספר הערות אחרי כוכבית

פרשת קדושים

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר

דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

* הקודש הוא מושג ערטילאי ונגזר ממהותו המקודשת של אלוהים אשר תוארה בפי הנביא ישעיהו:

וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל.

שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד

בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף.

וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר

קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.

כלומר מהותו המקודשת של האל נודעת לנו מפי האל בפרשת קדושים בתורת כהנים ונודעת מפי שהשרפים, דרי עליון, בעולם המרכבה האלוהי שנגלה בחזונו של הנביא ישעיהו במאה השמינית לפני הספירה:

*

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

יראה היא רגש כבוד וכל אדם מצווה על כיבוד הוריו ויפה קבע הכתוב שהקדים את יראת האם ליראת האב, כי האדם מטבעו מתקשה לנהוג בכבוד למי שמצוי על ידו כל הזמן בילדותו ובנעוריו. בעשרת הדברות בספר שמות פרק כ פסוק יא כתוב כידוע: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. למצווה זו המצויה בתשתית התרבות האנושית אין תנאי ואין סייג ואין פקיעת תוקף. זו אחת המצוות היחידות שבה מבואר הגמול המובטח לשומר עליה, אריכות ימים.

אדם הרוצה להמנות על קהילת הברית חייב כל ימיו בכבוד אביו ואמו וביראת אמו ואביו, גם אם אין בכוחו לאהוב אותם וגם אם דרכיו שונות מדרכי חייהם. כמובן, הוריו חייבים בכל המצוות שיפורטו להלן הנוגעות ביחסי משפחה.

אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

במציאות תרבותית של העולם האלילי ההבדלות מהעולם האלילי המרהיב ביופיו והמושך בחגיגותיו וביתרונותיו החומריים והגופניים היתה אתגר קשה. מדברי הנביאים אנו יודעים על הקושי הרב של העם לעמוד בו.

*

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ.

בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה.

וְאֹכְלָיו עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ יְהוָה חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

*

פרטי הזבח אינם כאן מענייננו אבל עונש הכרת על חילול קודש הוא בעל חשיבות רבה. אנו למדים מכך שיש מערכת צדק ומשפט אלוהית המשגיחה על מעשי האדם הגלויים והנסתרים וגומלת לו כגמולו.

*

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.

וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

מצוות אלה, שראשיתן הגבלת הבעלות האנושית של בעלי האחוזות והנחלות על האדמה השייכת כולה רק לאלוהים (“כי לי הארץ”), הן בעלות חשיבות רבה, שכן הן יוצרות תודעת אחריות משותפת האומרת שעל בעל הרכוש ובעל האחוזה והנחלה שהוא או אבותיו זכו בה בגורל ובהשאלה, להותיר ביד רחבה ממה שזכה לו בחסד אלוהים ממטיר הגשם ומשיב הרוח, בקציר ובבציר, במסיק, בגדיד ובקטיף, לאלה שלא זכו להיות בעלי נחלה או בעלי רכוש או בעלי שדות וכרמים. אחרי שסיים בעל הנחלה את הקציר והבציר, הגדיד, הקטיף והמסיק עליו מוטלת החובה להותיר ביד רחבה גם לאלה שאין בידם לבצור מכרמיהם לקצור בשדותיהם, לגדוד תמרים בבוסתניהם או לקטוף בגניהם, לעני ולגר, כלומר לאלה שאין להם נחלה ואחוזה משלהם. הבעלות האלוהית המוחלטת על הארץ והגבלת הבעלות האנושית הנגזרת ממנה, מעגנת את חובת הוויתור על חלק מהיבול לטובת אלה שלא זכו בשל נסיבות שונות לאחוזה ונחלה בין בני ישראל. בין אם מדובר בעני ובגר ובין אם מדובר בלוי חסר הנחלה, ביתום מאב שנחלתו הועברה לאחר או באלמנה ענייה חסרת רכוש. חובת בעלי הרכוש הנגזר מבעלות על האדמה, כלפי אלה שהם נטולי בעלות על אחוזה בשל מוצאם, יעודם או גורלם היא חובה מוחלטת ומצוות עשה. מכלול זה יוצר סולידריות של שיתוף, חסד ואחריות המותנים בהגבלת זכויות הבעלות לטובת נטולי האחוזה, הנחלה או האדמה.

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.

*

היטב יודע המחוקק האלוהי עד כמה נוטה האדם מטבעו לגנוב ולכחש ולשקר כדי לקדם את מטרותיו על חשבון פגיעה בזולתו במילים ובמעשים בשל קנאה ושנאה וחמדנות ורוע לב והוא מתריע על כך מראש. מי שרוצה להיות חבר בקהילת הברית ולהתקדש בקרבה לאל הקדוש נאסר עליו בתכלית האיסור לשקר, לכחש ולגנוב. עד כמה רבים אלה שאינם יכולים לעמוד באיסורים אלה בכל החוגים יעידו בתי המשפט מאז ועד היום.

*

וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

*

שם אלוהים קדוש ומקודש ואסור לאדם להשבע שבועת שקר בשם האל. גם כאן כמו במצוות אחרות בפרק זה מצוי ברקע הדבר מעשרת הדברות:

"לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא

כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא."

*

לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.

*

מצוות האחריות החברתית והצדק החברתי במקרא הן מהקדומות בעולם ומהיפות שבו. הן מלמדות בבהירות עד כמה אין שום שינוי במין האנושי. כאז כן היום הנטיה של המעבידים מכל הסוגים לנצל את עובדיהם ולעשוק אותם בדרכים שונות, החל בהלנת שכר, בשכר מינימוום, בשעות לא אנושיות ובתנאי עבודה משפילים, ידועה לנו היטב.

*

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

*

* מצוות אלה מזכירות לנו את הנטיה האנושית להתעללות ולאכזריות שתמיד יש להציב בפניה איסור מפורש ועונש ולהטמיע את ההכרה שיש עין רואה ואוזן שומעת המעידה והקשובה לכל מעשה רשעות, התאכזרות ועוול.

*

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.

*

גם כאן מעיד הכתוב עד כמה לא חל שום שינוי בנטייה האנושית לעשות עוול במשפט, ועד כמה נדרשת מידת הצדק שאין לפניה מורא או משוא פנים משום סוג.

*

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה.

*

הנטיה האנושית הרווחת להפיץ דברי דיבה משוללי יסוד ולרכל על הזולת כדי להלבין פניו או לשמוח במפלתו, קשורה פעמים רבות בקנאה וברוע לב. הפרשה מזכירה בבהירות שהחפץ לאמץ מידות קדושה ולהתקרב לאידיאל האלוהי של הקדושה חייב לאסור על עצמו או על עצמה להפיץ רכילות.

מצוות לא תעמוד על דם רעך, עיקרה עזרה לזולת, בעיקר כאשר הוא נתון בסכנת חיים. התלמוד מבאר את משמעותה של מצווה זו: "מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר ־ לא תעמוד על דם רעך.

[תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ג, עמוד א']

הרמב"ם קובע כי האיסור “לא תעמוד על דם רעך” הוא מן הלאווים החמורים, משום “שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים כל העולם כולו”.

*

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.

*

מעניינת מאוד העובדה שאיסור השנאה קודם לציווי על אהבה. השנאה קשורה בקנאה באח, בין אח ביולוגי, בין אח לקהילה. כזכור ספר בראשית גדוש בשנאת אחים בני משפחה אחת מראשית משפחת האדם, מימי קין והבל, יעקב ועשיו, ויוסף ואחיו. שנאת אחים תמיד קשורה בקנאה וקשורה בדרך כלל ביחס מועדף של אחד ההורים לאחד מהילדים, והיא זו שגורמת לכמה וכמה מהגרועים שבחטאים. השנאה אסורה הן בלב והן בעולם המעשה ודומה שזו היא אחת ממהמצוות שאדם מתקשה ביותר לעמוד בה, ככל שעינינו רואות מסביב.

* מצוות הוכח תוכיח עומדת ביסוד החינוך, עניינה האומץ להתוות את הפער בין המצוי לרצוי. רבים מאוד מתקשים לעמוד בה. היא היפוכה של שנאה וקנאה שמקומן בלב, היא קשורה לעולם הדיבור ועולם המעשה ולעולם האחריות המשותפת. המוכיח את עמיתו על הפער בין התנהגותו לרגשותיו או בין הראוי לפסול או בין המצוי לרצוי לוקח על עצמו אחריות מלשון אחר.

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה.

*

נטירת איבה או שימור רגשות שנאה ונקמה אסורות על בני ישראל ביחס לבני עמם. כנגד רגשות עזים אלה שמתעוררים בבני האדם לעתים קרובות, אנו מצווים על רגש שבדרך כלל נעדר. האהבה מופנית לרע ומידתה היא כמידת האהבה שאדם אוהב את עצמו. אין צריך לומר שהקנאה והשנאה נפוצות הרבה יותר מאשר האהבה, וכאן מדובר באהבה שאינה תלויה בדבר, כלומר זו שאיננה אהבה ארוטית ואיננה אהבה לילדים.

אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ.

*

כלאיים משמעם תערובת וערבוב מינים שונים בהקשרים שונים. הבריאה מחולקת מראשיתה למינים וסוגים, משפחות ומדורים שונים הנבדלים אלה מאלה, והחוק המקראי אוסר כל תערובת בשל סכנת ההכלאה הגוזרת עקרות ואבדן.

וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה.

וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם.

וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי יְהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.

*

המדובר כאן באישה המשועבדת לאדונה, אישה שלא התקדשה לנישואין ולא זכתה להפדות משביה או משעבודה. כנראה שמציאות זו הייתה רווחת והיא נתפסת כחטא המחייב קרבן אשם.

וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל.

וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהוָה.

וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

פירות האילן הצומחים בארץ ישראל אסורים באכילה בשלוש־השנים הראשונות לנטיעתו והם נקראים ערלה. כאשר מסתיימות שלוש־השנים, עדיין אין הפירות מותרים באכילה; הם נחשבים לקדושים, ויש להתייחס אליהם כדרך שמתייחסים למעשר שני, כלומר, להעלות אותם לירושלים בין החומות ולאכול אותם שם בטהרה. אם לא ניתן לעלות לירושלים מיד, מותר להמיר את הפירות בכסף בשווי הפירות, ולאחר מכן לעלות לירושלים, לרכוש מוצרי מזון במעות אלו, ולאכול אותם שם בטהרה. מצוה זו נקראת בהלכה נטע רבעי שהוא כינוי לפירות שגדלו בשנתו הרביעית של האילן, לאחר שלוש שנות ערלה. כאמור, פירות אלו קדושים ומצווה לאכלם בטהרה בירושלים או לפדותם בכסף שבאמצעותו חובה לקנות אוכל שיאכל בקדושה במקום הפירות. כיוון שפירות אלו קדושים, הם נפטרים ממצוות השארת לקט שכחה ופאה לעניים, ואין מצווה להפריש מהם תרומות ומעשרות. מצוות נטע רבעי נוהגת גם בימינו.

*

לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ.

*

מצוות אלה באות ליצור בידול בין בני ישראל לבין הערלים. איסור אכילה על הדם הוא בסיס חוקי הכשרות ומונע משומרי מצוות מלאכול עם מי שאינו מקפיד על איסור זה. ניחוש ועוננות (ידיעת העתיד להתרחש על פי העננים) היו פרקטיקות שנהגו במקדשים אליליים ונאסרו על בני ישראל.

*

לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ.

*

מצוות אלה נחשבות כסימנים, השומרים עליהן נראים אחרת מאלה שאינם שומרים עליהן, ועל כן הן מסמנות את יהדותם. הפיאות נקראות סימנים.

*

וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהוָה.

*

כל פגיעה בעור הגוף אסורה והיא נחשבת השחתה.

אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה.

*

בחוק המקראי לאב שמורה ריבונות על בתו נטולת הריבונות עד גיל שצים עשרה ומחצה. הוא רשאי לעשות בה כטוב בעיניו למכור אותה או למסור אותה ללא קידושין לאחד ממכריו או מקרוביו. כאן החוק המקראי מתרה באב שלא יעז לחלל את קדושתה של בתו ולמסור אותה ללא ארוסין וקידושין לגבר אחר משום טעם. בעילת זנות היא כל בעילה ללא חופה וקידושין.

*

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה.

*

הזמן המקודש והמקום המקודש שייכים לאלוהים והעם נדרש לנהוג בהם יראת כבוד ולשמור את החוקיות המחזורית של ההשבתה השביעונית המצויה בתשתית הברית בין העם לאלוהיו, השבתה נצחית מחזורית הקשורה במחזורי הזמן המקודש המתחלקים לשביעיות ־ שבתות, שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה, שמיטות ויובלים, ולהקפיד על טהרה המתנה את הקרבה למקום המקודש.

*

*

אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

האזהרה מלפנות לכל מקור דעת אלילי ־מנחשים, מעוננים, אובות וידעונים־ חוזרת ונשנית. כל סוג של ידע שאדם נזקק לו נמצא ברשות הכהנים והלוויים, או ברשות השופטים וזקני העם. הראשונים נבחרו בבחירה אלוהית כזרע אהרון קדש קדשים והאחרונים נבחרים בידי העם על פי מידותיהם וחכמתם, יושרם ותעוזתם.

*

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

*

למצווה זו נודעת חשיבות רבה שכן הזקנים שבחברה מאבדים פעמים רבות את כוחם הגופני, את עצמאותם ואת שליטתם החלקית או המלאה על גופם ורוחם, אשר על כן הם טעונים הגנה. הגנה זו ראשיתה בציווי המוטל על האדם הצעיר, הבריא והעצמאי לקום ולפנות מקום ישיבה לזה המבוגר ממנו, החולה ממנו והתלוי בזולתו. יתר על כן הצעיר נתבע להדר את פני המבוגר ממנו כלומר לחלוק לו כבוד. תוקפה של התביעה מעוגן ביראת אלוהים. המבקש להתקדש בקדושת אלוהים ולהתקרב לדרכיו בתוקף מצוות קדושים תהיו, חייב בכבודם של הוריו ושל זקנים קרובים ורחוקים, כמו בהגנה על דלים, נכים, חלשים, עניים, מוגבלים ופגיעים.

בקהילה המבקשת להתקדש אין שום משמעות לכוח כבוד וכסף, אבל יש משמעות מכרעת לכבוד הבריות, כבוד הורים וכבוד זקנים, להגנת החלשים ולאחריות על כל מי שגורלו לא היטיב עמו, ויש חשיבות מכרעת להשבתה שביעונית מחזורית למען מתן חירות ושוויון לכל אדם מדי שבוע ובמשך שבעים ימים מדי שנה [52 שבתות +18 ימי המועדות [שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים בשנה] בניכוי שבתות] ־כלומר העבד והשפחה, העני והעשיר, הבעלים וחסר הנחלה, הגר, היתום האלמנה והלוי כולם זכאים לשבעים ימי חירות ושוויון בהם אין משעבדים ומשועבדים.

*

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ.

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

היחס לגר, כלומר מי שאיננו בן העדה אלא הצטרף אליה ובא לגור במחיצתך [מכאן המילה גר] ושומר על נוכריותו כמו רות המואביה או צפורה בת כהן מדין, מי שאין לו נחלה ואחוזה, שכן אין לו משפחה באחד משבטי ישראל ואין לו מגורים מתוקף זכות ירושה או אחוזה מתוקף גורל השבטים, הוא יחס המכונן את תשתית המוסר וכבוד האדם של כל אדם. אסור להתנכל לגר חסר ההגנה וחסר הרכוש, אסור להונות אותו [כי אינו יודע את השפה ואינו מכיר את הכללים הנוהגים והנורמות המקובלות]. יש לנהוג בו בשוויון מוחלט ויש לאהוב אותו. יש המבארים את כל פרשת עבדות בני ישראל במצרים כניסיון בלתי נשכח של כפיפות לעריצות אנושית, שממנו יש ללמוד את היפוכה המוחלט ביחסים שבין אדם לרעהו. אהבה ואחוה ושלום ורעות, הגנה וחסות היא חובת הרוב למיעוט ולקח העבדות הוא העומד ברקע. כאמור, הפסוק הנפלא: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם ־ הוא התשתית לכל היחס למיעוטים, לגרים, לזרים ופליטים.

*

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה.

מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה.

*

אזהרה זו על עשיית עול בזדון במשפט, במידה, במשקל ובמשורה היא אזהרה נחוצה תמיד בכל מקום ובכל זמן כנגד הונאה, גנבה ומרמה שאדם עלול בנקל להתמסר להם כאשר זה שהוא נושא ונותן עמו או מוכר לו או קונה ממנו בין מבמי מינו בין ממין אחר, בין מבני עמו, בין מעמים אחרים, נחות ממנו בהשכלתו או במעמדו, או איננו בקיא כמוהו, יודע קרוא וכתוב כמוהו, או או יודע לחשב, למדוד, לאמוד ולשקול, בכל הנוגע לממכר ומשא ומתן, כמוהו. המילה צדק חוזרת ונשנית בפסוקים אלה, מילה שהיפוכה הוא עוול, חמס, שרירות לב, הונאה ומרמה. תביעת האנושיות האוניברסלית בעולם המקראי המותנית ביושר מוחלט ובניקיון כפיים, בהגינות וביושרה, מופנית ביחס לחובה של אדם מישראל לכל אדם ביחסי מקח וממכר מכל סוג. יש לחזור ולהדגיש ־אדם מישראל איננו יכול להתקרב למושג הקדושה האלוהי אם הוא משקר או נוהג בעוולה, מרמה והונאה, חמס, גזל או נישול בכל הקשר. אלוהים מזהיר במיוחד על מצוות אלה ומזכיר את חובת בני ישראל שנגאלו מבית עבדים בידי אלוהים, לא לנהוג בעוול, בהונאה, במרמה גנבה או בשרירות לב, בשום אדם בכל הקשר, שכן לקח העבדות המרה הוא שחייב להיות טבוע בזכרונם, במקום שנהגו בהם בעריצות ומרמה, בהשפלה וכפייה, במקום שלא זכו לו בזכויות אדם משום סוג.

*

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן.

וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי.

וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ.

וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנוֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ.

וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.

*

פסוקים אלה מתריעים מפני נהיה אחרי עבודת אלילים בכלל ופולחן המולך בפרט. אלהים מזכיר את עונש הכרת שהוא עונש משמים על חטאי האדם ומזכיר את חשבון הצדק האלוהי על חטאים אנושיים, חשבון החורג מגבולות הזמן והמקום..

*

כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ.

*

איסור זה הכרוך בעונש מוות, קשור כמובן למצוות כיבוד אם ואב שנזכרה לעיל. והוא מפרש מה אסור לאדם לעשות בתכלית האיסור ־ לפגוע בהוריו בביזוי כבודם ובהטחת קללות נגדם. כאמור, אין מדובר כאן כלל ברגשות או בזכויות הבן, מדובר כאן אך ורק בחובותיו! מעשי ההורים ורגשות הילדים אינם מובאים בחשבון ־ האיסור הוא איסור גורף ־אדם חייב בכבוד הוריו בכל הנסיבות, ואסור עליו בתכלית האיסור לפגוע בהם בעלבונות וקללות.

*

*

מכאן עוברת הפרשה לחטא הניאוף ולסוגיית העריות או לחטאים הכרוכים ביחסי מין אסורים הנעשים בסתר בין קרובי משפחה וקרובי דם. המילה עריות מקורה במילה “ערווה” שפירושה מקום מוסתר וצנוע הקשור לחלקי גופו המוצנעים של האדם, הנחשפים רק בין אלה המותרים זה לזה בקידושין, ארוסין ונישואין. גילוי עריות הוא מהחטאים החמורים ביותר – הוא נמנה עם שלוש העברות שהן בגדר “ייהרג ואל יעבור” לצד שפיכות דמים ועבודה זרה. האזהרה האלוהית ביחס לאיסורי העריות היא שכל חטא הנסתר מעיני האדם, כגון חטאי העריות המתרחשים בחסות בית המשפחה או חצר המשפחה המורחבת, בין קרובים או בין שכנים, גלוי וידוע לפני שמים והעונש על פשעים אלה המתרחשים בחוג המשפחה, חמור ביותר ומתרחש בארץ ־מות יומת־ או בשמים ־עונש כרת..

*

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ.

וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם.

וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲו‍ֹנָם יִשָּׂאוּ.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ.

*

שלושים ותשעה איסורי עריות נזכרו בפרשת “אחרי מות” הקודמת לפרשת “קדושים”, והיא הפרשה הנקראת בפני העדה כולה בבית הכנסת ביום הכיפורים במנחה. רבים מחטאים אלה מכונים בלשון תועבה, עובדה מעניינת היא שבין איסורי העריות הרבים והמפורטים לא נזכר איסור מפורש על יחסין מין בין אב ובתו. חטאי העריות רווחים בכל התקופות, למרות העובדה שבאיסורי עריות העונש הוא כרת, ובחלק מהמקרים אף מיתת בית דין, והחוטא בשוגג חייב להביא קרבן חטאת. כמו כן, אדם מישראל המקדש אישה שהיא ערוה לו ־ אין הקידושין תופסים, ואם נולד ולד מקשר כזה ־ הוא ממזר, שאינו יכול לשאת אלא ממזרת, או חסרת ייחוס אחרת.

הזמינות המינית של בני משפחה הגרים תחת קורת גג אחת, זה לזה, עלולה להיות גבוהה מאד ומסוכנת מאד, והיא כרוכה ביחסי מרות, כפייה, איום וניצול בין הורים לילדים, בין אחים בוגרים לאחיות ואחים צעירים, בין אחים חורגים והורים חורגים, בין סבים לנכדים ונכדות ובין קרובי משפחה מסוגים שונים. הנזק הנפשי והגופני לנפגעות ונפגעי גילוי עריות גדול מנשוא, כמפורט בספרות המוקדשת לנושא, ועל כן הפירוט הרב בפרשת קדושים וקודם לה בפרשת אחרי מות, המוקדש לאיסור מפורט של חטאים אלה.

כדי להבין עד כמה רווחים חטאי גילוי העריות בכל התקופות מהעת העתיקה ועד ימינו, כדאי לדעת שעל פי נתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל, בשנת 2014 הגיעו 40,000 פניות למרכזי הסיוע, מתוכן 24% דיווחו על פגיעה מינית על ידי בן־משפחה קרוב. מתוך 5,548 פניות שהתקבלו על פוגעים מסוימים, 26% דיווחו על הורה/ בן משפחה. כלומר, רבע מהתקיפות המיניות המדווחות קשורות בגילוי עריות.

*

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ.

וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם.

וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים.

וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא.

וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.

וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם.

הפרשה מסתיימת באזהרה מפני הליכה בחוקות הגויים ובחובת ההתבדלות ממנהגיהם. הבדלות זו נוגעת הן לפרקטיקות פולחניות אליליות מכל סוג, הן לדיני כשרות, הן ליחסים מותרים ואסורים בין קרובי משפחה ובין אדם לחברו.

*

*

ההפטרה לפרשת קדושים מצויה בפרק כ בספר יחזקאל, הנביא הכהן, והיא נבחרה בשל הפסוק המצוי בפרק כ: “וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם”.

(א) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ אֶת יְהוָה וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי.

(ב) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר.

(ג) בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.

(ד) הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם.

(ה) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

(ו) בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת.

(ז) וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

(ח) וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם.

(ט) וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(י) וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר.

(יא) וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם.

(יב) וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.

(יג) וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם.

(יד) וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם.

(טו) וְגַם אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת.

(טז) יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ.

(יז) וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם וְלֹא עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה בַּמִּדְבָּר.

(יח) וָאֹמַר אֶל בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל תִּטַּמָּאוּ.

(יט) אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם.

(כ) וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

*

*

יוסף עוזר

הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים

*

אַחֲרֵי שֶׁקִּדַּשְׁנוּ

נִכְנַסְנוּ לַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים.

אֲנִי נִכְנָס לַמְּקוֹמוֹת

הַקְּדוֹשִׁים שֶׁלָּךְ,

וְאַתְּ נִכְנֶסֶת

לַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁלִּי.

הִדְלַקְנוּ אֶת הַנֵּרוֹת

שֶׁאֵין אַחֲרוֹנִים מֵהֶם

עַל פְּנֵי תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ

וּמְהִירוּת הַחֹשֶׁךְ הִשִּׂיגָה

אֶת מְהִירוּת הָאוֹר,

שְׁמָשׁוֹת רְחוֹקוֹת בְּתוֹכִי, בְּתוֹכֵךְ,

בֵּין כּוֹכָבִים נוֹלָדִים,

הִקְלִיטוּ לַחְשׁוּשִׁים

רַכֵּי לַיְלָה וְצִנְעָה

וְנוֹלְדוּ וְלָדוֹת,

וּבַבֹּקֶר רָאִינוּ אוֹתָנוּ

בְּמַרְאַת יְהִי חֹשֶׁךְ, יְהִי אוֹר,

וְהַהֶעְדֵּר אָמַר לַיֵּשׁ לָבוֹא:

מְקוֹמוֹת קְדוֹשִׁים.

*

השיר מספרו של יוסף עוזר, “הסחה לאדום”, הקיבוץ המאוחד תשפ"ב

*

*

לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה.

הגירה: ילדה עם בובה בשדה התעופה לוד

עולה חדשה מגאורגיה ובוכרה דרך וינה, 1973

צילם נינו הרמן