רקע
רחל אליאור
פרשת אֱמֹר

פרשת אֱמֹר


פָּרָשַׁת אֱמֹר היא פרשת השבוע השמינית בספר ויקרא. הפרשה מתחילה בפרק כ“א, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ”ד, פסוק כ"ג. הפרשה עוסקת בנצחי ובחולף, בחיים ובמוות, בטהרה ובטומאה, במחזורי, הנצחי, המקודש והנעלם, הקשור בסוד החיים, בפריון, בהמשכיות ובנצחיות, במחזוריות, בקדושה ובטהרה, מזה, ובקטיעתו של מחזור החיים המבורך, בטומאת המת, בטומאת הגוף ובפגעי הגוף, במחלות ומומים, פגמים ונזקים, הגורמים לטומאה, למוות, לכיליון ולחידלון, מזה.

חלקה הראשון של הפרשה עוסק בטהרה וטומאה של הכוהנים במקום המקודש, וחלקה השני עוסק בזיקתם למחזורי הזמן המקודש, כלומר הדיון מתחיל בכוהנים הקרובים למקודש ולנצחי, לנעלם ולמחזורי, בקודש הקודשים במקדש, או במשכן, מקום הכרובים, הקשור לגן עדן מעבר לגבולות הזמן והמקום, (המקום המקודש המאחד את הזמני והעל זמני). הדיון ממשיך במחזורים הנצחיים של מועדי ה', מקראי קודש מועדי דרור, הקשורים ללוח השנה, ללוח החודשים וללוח המזלות, בארץ ובשמים (הזמן המקודש המופקד בידי כוהנים ומלאכים).

חלקה הראשון של הפרשה, בספר ויקרא בפרק כא, עוסק בטהרה וטומאה של הכוהנים, בעולם שיש בו שני קטבים מנוגדים והכרחיים: חיים ומוות. הכהנים מנהלים כל העת מאבק עקבי של החיים נגד המוות, של הבריאה נגד התוהו, של הפריון נגד הכיליון, ושל הסדר האלוהי נגד ההשחתה האנושית. עוד הם מנהלים מאבק נחוש של הזיכרון והדיבור, של השיר והסיפור, הספר והמספר, העדות והמועד, הברית והשבועה, סימני החיים והנצחיות והקדושה, נגד השכחה, הדממה, השתיקה והנשייה שבארץ מאפליה, המסמנות כולן את המוות והכיליון, את האפלה ובור השחת והטמיון של המוות, הדומיה והחידלון.

טומאה בעולם הכוהני משמעה קרבה אל המוות הדומם הנגלה לעין, שאין לו קצבה, קץ, מידה, מחזור או שיעור, שכן הוא מציין סופיות מוחלטת, כיליון, שממה ונשייה או מחלה, מוות, נכות, מום, פגם, אפלה ומאפליה וכל היבט של הפגיעות האנושית המובילה למוות ולחידלון, לשכחה ונשייה ולסופיות האנושית בת החלוף, בתחום התוהו, הצלמוות, השחת, הדממה, האפלה והטמיון, המוות והכיליון ותהום הנשייה.

עולם הטומאה, הקשור כאמור בצלמוות, באפלה, בשחת, בנשייה, בחידלון ובמוות, בעולם החשוך והדומם שמתחת לאדמה, הוא עולמם של הדוממים הטמאים והמתים בעולם התוהו, שאין להם זיכרון, דיבור או שפה, ספר או מספר, סדר, מחזור תיחום, תחייה ותקומה, ואין להם סיכוי פריון, לידה, אור והמשכיות, ואילו הטהרה הכוהנית תמיד קשורה לסוד החיים, לזריחת האור, לנצחיות, לקדושה ולסוד הפריון, ולמחזוריות החיים הנראית והנשמעת במחזורי האור והחושך, הזריחה והשקיעה, הכוכבים והמזלות, הימים, השבועות והחודשים ועונות השנה, הקשורים כולם במספרים, מחזורים ומניינים. הטהרה והקדושה הקשורות לחיים, כרוכות תמיד בעולמו של האדם גם לקול ולצליל, לשפה וללשון, לספירה, מניין ולדיבור, ולהיווצרותם הנעלמת של החיים ולהמשכיותם הפורה והמקודשת, הקשורה בְּסֵפֶר, מִסְפָּר וְסִפּוּר, במחזורים, בגבולות, בתחומים, בהגדרות וסדרים.

כל אלה, הנודעים בראייה ושמיעה, בחכמה בינה ודעת, בקריאה וכתיבה, בספירה וחישוב, בעדות ותיעוד, קשורים תמיד בדבר מה סמוי מן העין, קדוש, נצחי וטהור, מצד אחד, ובדיבור מקודש הקשור בְּסֵפֶר, מִסְפָּר וְסִפּוּר, בשבועה, בשבע, בברית ועדות, בתיעוד מנציח ובזיכרון קהילתי שמצוּוים עליו בלשון ‘זכור ושמור’, זיכרון המדבר בעל פה ובכתב, הנאבק נגד הנשייה, מצד שני.

הטהרה קשורה בקודש, בנצחיות ובסוד החיים, הקשורים כולם בספירה, מניין ומחזור, בספר מספר וסיפור, בזיכרון ועדות, של חי שומע, רואה ומדבר, וקשורה בהבחנות, גבולות, מחיצות, איסורים והגדרות, ובשמירת מחזורים קבועים ידועים ומחושבים מראש, המעידים על נצחיות, ובטבילה במים חיים.

הטהרה, הקשורה בסוד החיים הנעלם, או בקדושת הפריון, הנצחיות וההמשכיות, קשורה גם בשמירת שלמות הגוף הנולד, הנברא, החי והצומח, הגדל והמתפתח, המוכן לפרות ולרבות ולקחת חלק במחזורי הבריאה והחיים, שיש לטבול אותו במים חיים ושאסור לפגוע בו בקירוח קרחת בשיער הצומח, בגילוח הזקן, בקעקוע או בשריטה בעור.

הקדושה הנתבעת מהכוהנים שומרי משמרת הקודש, המצווים לבדם על חובת ההוראה, הקריאה והכתיבה: “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל” (דברים לג י), בכל עת שאינם משרתים במשכן או במקדש, קשורה בקרבתם אל הקודש ואל אלוהים הנצחי, הקדוש, הנודע במחזורי ‘מרכבות השמים’ או מחזורי עונות השנה ותקופותיה, ובמחזורי הפולחן הקשורים לשבועת השביעיות הנצחית המשביתה והמקודשת, ולמקור הקדושה הנצחית או מקור החיים.

הכהן הגדול אשר רשאי רק הוא לבדו להיכנס אל הקודש, טובל במים חיים, נמשח בשמן הקודש, ולובש שבעה בגדי כהונה ומצנפת כהונה עם ציץ הקודש ונזר הקודש, איננו רשאי לצאת מן המקדש ואיננו רשאי להתקרב שום קרבה לתחום המוות והטומאה, או למקום החללים, המתים, הגוויות והפגרים, המטמאים טומאת מת, אפילו אם מדובר באביו ואמו.

הכוהנים שהתקדשו בעולם המקראי בבחירה שמימית של ‘זרע אהרון קודש קדשים’, ורק בניו של אהרון ובני בניו רשאים לכהן בקודש, ולשמור את מחזורי הקדושה השביעוניים בעבודת הקודש, רשאים להינשא רק לנשים בתולות שלא היו נשואות לאיש קודם לכן.

הכוהנים המקודשים בקדושת החיים, אלה המייצגים את הנצחי והקדוש, ושומרים את שבועת מחזורי עבודת הקודש, המחולקים לשביעיות, של מועדי קודש מועדי דרור, ומופקדים על הוראת התורה בשבתות ובשבעת מועדי הקודש בשבעת החודשים הראשונים של השנה, בין ניסן לתשרי, ועל שמירת מחזורי עבודת הקודש הנצחית, הנשמרים בקורבנות עולה וקטורת ושירות קודש, רשאים לשרת בקודש ולהתקרב למזבח ולפרוכת ולהשלים את חלקיה השונים של עבודת הקודש, רק אם הם שלמים בגופם ואין בהם מום. כלומר, רק כאשר כל מחזורי החיים הנסתרים בגופם והנראים בו, שלמים ותקינים וצומחים ובריאים.

החומרות החלות על הכוהנים המשרתים במשכן ועובדים בעבודת הקודש, אינן חלות על זולתם, והם לבדם, החייבים בשירות מחזורי של משמרת הקודש בעבודת קודש, או בשמירת משמרת הקודש במחזורי השבתות, המועדים, השמיטות והיובלים, ובהוראת התורה והמשפט, הזיכרון והעדות והברית לבני ישראל, בכל ‘מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אתם במועדם' – פטורים מעבודת אדמה או מעבודה לצורך פרנסה, שכן לא ניתנה להם נחלה בארץ המובטחת, כפי שנזכר בחומש ויקרא:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־אַהֲרֹן:

בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם:

אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

[במדבר יח, כא]

ונשנה בחומש דברים:

"לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְהוָה וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן.

וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ."

[דברים, יח א–ב]

ונאמר בהפטרת פרשת אמור בפי הכהן יחזקאל בן בוזי מבני צדוק הכהנים, הנודע כנביא יחזקאל:

“הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי, הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה….וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם”.

[יחזקאל מד, א, טו]

הקודש מגלם את האלוהי, הנצחי, הנעלם והמחזורי, הגלום במחזורי החיים הנצחיים, את הכפוף לחישוב וספירה, מניין, תבנית ומחזור, ספר, מספר וסיפור, דיבור ותורה, חוק ומצווה, ברית ועדות, זיכרון ותעודה ומועד, את הטהור, התמים, השלם והמושלם.

הכוהנים והלויים המשרתים בקודש, שלהם ורק להם נאמר: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. [דברים לג י], חייבים להיות בסדר האידיאלי המקראי, קדושים תמימים, טהורים, מושלמים ושלמים, ככל שאדם רק יכול להתקדש ולהיטהר בשלמות הגוף והנפש, ולהתרחק, ככל שרק אפשר, מהטומאה, המוות, הנשייה, הדממה, השכחה, המחלה, הנכות, המגבלה, הפגיעה, המום והפגם.

*

פרק כב דן בפרטי טומאה והיטמאות האסורים על הכוהנים המשרתים בקודש, שכן, כאמור, הטומאה שאין לה סדר ותבנית, מספר ומחזור, הקשורה במוות על גילוייו השונים, כרוכה בחילול הקודש, או בסיכון המרחב המקודש הנצחי, מקור החיים.

צרעת [פגיעה בעור המעידה על היטמאות בתחום המוות], זיבה [הפיכת הנסתר המקודש החבוי בגוף, דם או זרע, לגלוי לעין, המעיד על החמצת הריון, ולכן מטמא], שפיכת זרע הנראה לעין [הפיכת הנסתר מכונן החיים, לגלוי המעיד על החמצת החיים], או מגע בשרץ מטמא, או אכילת נבלות וטרפות או מגע בטמא נפש או במת, מכוננים כולם טומאה אסורה המשבשת את מחזורי החיים, המחייבת הרחקה מוחלטת מהקודש ואיסור מוחלט על קרבה אל הקודש הנצחי, מקור החיים.

היחס לנכות או למחלה, למום או לשבר, לזיבה או צרעת, כפוסלים את האדם מלשרת בקודש ולהתקרב אל הקודש, הנזכר בפרוט במצוות התורה בפרשת אמור, ביחס לכוהנים הקרבים לשרת בקודש, עלול לקומם קוראים בני ימינו האמונים על כבוד האדם וחירותו ועל זכויות האדם השוות ללא הפרש גיל, מין, דת, לאום, בריאות, חולי, זקנה, מגבלה, נכות, פגיעה או מעמד, באופן אידיאלי, אבל יש להדגיש שהדברים הנידונים כאן, שנכתבו לפני שלושת אלפים שנה ומעלה, מתייחסים אך ורק לכוהנים המשרתים בקודש, במשכן או במקדש, ולא לאדם מן השורה, יחס הנובע מתפישת עולם שלמה קיצונית ועקבית אשר קשורה כולה במאבק העקבי של החיים במוות, של הבריאות בחולי, של הזיכרון בנשייה ושל מחזורי הבריאה וסדריה המקודשים, המבורכים, הפוריים, המתחדשים, המחזוריים והנצחיים, בכאוס של התוהו ובוהו, המוות והכיליון, החמס, הדממה, השחת ושרירות הלב.

מצד אחד, הכוהנים רואים בשלמות הגוף החי, הנולד, הבריא, הפורה, השלם ונטול המומים והפגמים, של המשרת בקודש, ערך המסמל את הקדושה והטהרה, או את פוטנציאל המשכיות החיים, ההולדה והפריון, הנצחיות וההמשכיות. ואילו היפוכם של כל אלה מתגלם ומשתקף בטומאה ובשיבוש הסדרים, הקשורים במוות ובהחמצת החיים, בתוהו ובוהו של הנשייה והשכחה, בור שחת דומם, גיא צלמוות וארץ מאפליה. הכוהנים רואים בכל מום גופני, כמו בנכות, מגבלה או מחלה, טומאה המאיימת על הקודש, מקור החיים הנצחי האלוהי, וסכנה התובעת הרחקה מהקודש. המדובר אך ורק ביחס לקודש ולמרחב המקודש מקור החיים, הקשור לגן עדן, ולעבודת הקודש, הקשורה בכרובים ומלאכים, המחייבת גבולות טהרה, וקדושה, הפרדה וחציצה מחמירים, ולא למרחב חיי היום יום.

מצד שני, כמפורט בפרשות הקודמות בספר ויקרא, היו אלה אך ורק הכוהנים שהיו מחויבים לטפל במצורעים, בחולי הספחת או הזיבה וכל נגעי העור, בזבים ובטמאים, מחוץ למרחב המקודש! הם לבדם היו אלה שנצטווו להתקרב לחולים, לעיין בנגעים, לבחון ולהגדיר את המחלה מכוננת הטומאה, המחייבת נידוי והיטהרות וקרבן, כפי שנזכר בפרשות הקודמות בספר ויקרא.

הפרשה עוברת לדיון בהקרבת קרבנות בעלי חיים, החייבים להיות בריאים ומושלמים ללא פגם, לפני הבאתם להעלאה לקרבן עולה כצאן קדשים. הפרק מפרט את כל סוגי הפגמים, המומים והמחלות, הפוסלים את החיה מלהיות מוקרבת. כל מה שאוסר על כהן לשרת בקודש הנוגע לגופו, מחלותיו, פגעיו ומומיו, אוסר על החיה החולה בו או הפגומה בו, להיות מוקרבת לקרבן.

הקרבה אל הקודש, מקור החיים הנעלם, הן של המשרתים בקודש, הן של קרבנות הקודש, צאן קדשים, הנשרפים על המזבח כעולה כליל לה', בעבודת הקודש של מחזורי משמרת הקודש, מותנית בשלמות גופנית נטולת מומים ופגמים של האדם והבהמה כאחד, שלמות המייצגת את המשכיות החיים, המכוננת לבדה את הטהרה והקדושה, המתנים את החיים, והנדרשים בקרבה אל הקודש.

*

*

אלוהים, המדבר אל משה, תובע מהעם לא לחלל את שם קדשו ולקדש את שמו ומהותו בתוך בני ישראל, כי הוא לבדו, בנצחיותו וקדושתו, הוא זה המקדש אותם בקדושתו, קדושת חיי הנצח ומחזור הזמנים הרבעוני־תריסרי של העונות, החודשים, ומחזור הזמנים השביעוני של השבתות החגים והמועדים, השמיטות והיובלים, המתחדש כל יום מחדש, והוא זה שהוציאם מטומאת גלות מצרים, מבית עבדים, ומשלטון דת אלילים, שלעבדים לא היה בה מקום מקודש משלהם או זמן מקודש משלהם, מכל סוג, שכן לעבדים אין זמן, חודש, שבת ומועד, עונה או שנה, מחזור או שביתה, כי הריבונות על הזמן שמורה רק למשעבד ולא למשועבד. לעבדים גם לא שמורה החירות לצאת ולבוא כרצונם ולעבור מהחול אל הקודש על פי מועדיהם, שכן הם משועבדים למקום שעבודם ולזמן של אדונם המשעבד, המונע מהם כל ריבונות על זמנם ומקומם, על צאתם ובואם.

אלוהים, הגואל מבית עבדים נטול הזמן והלוח, נטול מרחב מקודש של עדות ומועד, ונטול ברית, הוציא את המשועבדים לעריצות זולתם השרירותית, המוחקת את ריבונותם על זמנם ועל צאתם ובואם, כדי להיות להם לאלוהים במרחב מקודש של חירות המעוגן בברית קודש, בעדות ומועד, בשבועות על מחזורי שביתה מקודשים שביעוניים, בחוקים ומצוות של תורת קודש, הקשורים בקרבה למקום מקודש, המותרת או אסורה בזיקה לטומאה וטהרה, וקשורים בשמירה דקדקנית של מחזור זמן מקודש של שבתות קודש ומועדי קודש, המבטיחים את נצחיות החירות המקודשת, הקשורה בסוד המחזור והספירה, הסיפור והברית, העדות והשבועה, החיים והברכה.

*

בפרק כ"ג בספר ויקרא, מתחילה ‘פרשת המועדות’ שעליה מושתתת הברית הנצחית המקודשת בין האל לעמו. המדובר במחזורי השבתה שביעונים מקודשים ונצחיים של חירות מכל מלאכה ושעבוד, הנודעים כמועדי ה', מקראי קודש ומועדי דרור, המכוננים את הקודש בנצחיותם המחזורית או במחזוריותם הנצחית. ספירתם ומניינם, שמירתם וזכירתם של מועדי קודש שביעוניים אלה, המכוננים את הברית הנצחית המקודשת בין האל לעמו, ברית ההשבתה השביעונית הנצחית של החירות, ברית מקראי קודש מועדי דרור, מוטלת על קהילת הזיכרון של העם היהודי. בלעדיה אין להם קיום.

ספירת מחזור המועדים השביעוני, לוח מועדי דרור ‘מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם’ המצוי בתשתית הברית המקודשת, הוא זה המופקד בידי הכוהנים והלוויים שומרי משמרת הקודש, והוא זה המהווה את נושא ה’זכור ושמור' של קהילה הקוראת במקראי קודש במועדי דרור, והוא המאגד את כל בני ישראל לדורותיהם, לקהילת זיכרון אחת שומרת הברית והשבועה והעדות, החירות והדרור, העוברת מהעבר אל העתיד במחזוריות שביעונית נצחית, משביתה ומקודשת, קבועה וידועה מראש, של ‘ספר, מספר וסיפור’.

ההפטרה של פרשת אמור היא דברי הנביא הכהן יחזקאל בן בוזי, על כוהני בית צדוק, אלה שמגילותיהם, שכולן כתבי קודש, נמצאו במערות קומראן, במדבר יהודה:

“טו. וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. טז הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי. יז וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה. יח פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע. יט וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם. כ וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם. כא וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כָּל כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. כב וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ. כג וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם. כד וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט [לְמִשְׁפָּט] בְּמִשְׁפָּטַי ושפטהו [יִשְׁפְּטוּהוּ] וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ. כה וְאֶל מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ. כו וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ לוֹ. כז וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. כח וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם. כט הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יֹאכְלוּם וְכָל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה. ל וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ. לא כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים.”

[יחזקאל מד, טו–לא]

*

*

לדברי ‘כוהני בית צדוק ואנשי בריתם’, שחיברו את רוב מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, וקידשו את המחזורים השביעוניים של שבעת מועדי ה‘, השבתות, השמיטות והיובלים, מחזורי ההשבתה השביעונית החירות והדרור, אשר עליהם הושתתה הברית בין האל לעמו, במקדש נהג לוח שבתות שמשי קבוע, מחושב וידוע מראש בן 364 ימים, לוח מקודש ונצחי שנודע מפי המלאכים לחנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, (בראשית ה, כא–כד; היובלים ד, טז–כה; ספר חנוך א, פרקים עב–פב ) ונקשר במאורעות שונים במסורת ספר בראשית וספר היובלים ובמצוות הקשורות בהם, הנוגעות לבריתות ומועדי קודש, שבתות ומועדים. בלוח שבתות שמשי זה, לכל יום בשנה, לכל שבת בשנה, ולכל אחד משבעת מועדי ה’, נודע תאריך קבוע מחושב מראש, ומועד ידוע מראש.

לוח זה, המבוסס על חמישים ושתים שבתות בעלות תאריך קבוע, המחולק לארבע עונות חופפות בנות 91 ימים כל אחת, שבכל אחת מהן שלוש־עשרה שבתות חופפות, שמועדן קבוע וידוע מראש, התחיל ביום הראשון בחודש הראשון (שמות יב, ב), אשר חל תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות, החל באחד בניסן, יום השוויון של האביב.

השנה החלה תמיד ביום בריאת המאורות, יום רביעי, בחודש הראשון, חודש היציאה מעבדות לחירות, חודש ניסן, הוא חודש האביב והדרור, ממנו מתחילים למנות את הזמן היהודי המחזורי הנצחי, המציין מחזורי שביתה מעבודה ומשעבוד, מחזורי זמן מקודשים נצחיים, המכונים בלשון המקרא “מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם”, ומכונים במגילות קומראן בשם ׳מועדי דרור׳, הקשורים כולם בספירה נצחית במחזורים שביעוניים קבועים מקודשים וידועים מראש של שבתות, שבעה מועדים, שמיטות ויובלים, המכוננים ברית עולם.

בספר שמות החודש הראשון ראש חודשים, הוא חודש המעבר מעבדות לחרות, ממנו מתחילים את מניין השבתות ושבעת מועדי ה‘, ובספר ויקרא בפרשת אמור, בפרק כג, נמנים שבעת מועדי ה’ החלים כולם בשבעת החודשים הראשונים של השנה, ובפרק כה של ספר ויקרא נמנים המחזורים השביעוניים של השמיטות והיובלים.

הזמן המחזורי המקודש, הקבוע מראש, הידוע והמשבית, מצוין בשבתות ובשבעה מועדים, בשבעת החודשים הראשונים של השנה, שבהם מבשילים שבעת המינים, ובמחזור השמיטות מדי שבע שנים ובמחזור היובלים, מדי שבע שביעיות שנים, המציינים את הברית והשבועה הנצחית – שבועת שביעיות ‘מועדי דרור מקראי קודש’ של השבתות, השמיטות, היובלים ושבעת ‘מועדי ה’ מקראי קודש' – אותם יש לקרוא במועדם הקבוע והידוע מראש, בשבעת החודשים הראשונים של השנה, בהם חלים שבעת מועדי ה', ובהם מבשילים שבעת המינים ומוכנים לקציר, בציר ומסיק, אסיף ארייה וקטיף. אותם יש לזכור, לספור, לשמור לספר את סיפורם ומועדם, ולחגוג במחזורים שביעוניים משביתים מקודשים של מועדי קודש מועדי דרור.

מחזור שביעוני זה מפורט בפרק כג של ספר ויקרא, הנודע כ’אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם' (ויקרא כג, ד). המחזור השביעוני מונה את השבת ושבעת מועדי ה‘, ומוסיף עליהם, כאמור, בפרק כה את מחזור השמיטות והיובלים, ונודע במגילות כ’מועדי דרור’.

המחזור השביעוני השנתי המושתת על שבועת שביעיות אלוהית, הנשמרת בידי האדם העובר בברית, מונה שבעים ימים: לחמישים ושתיים שבתות השנה, נוספים שבעה מועדי ה' המונים שמונה־עשר ימים, בניכוי השבתות, אלה הנודעים כאמור, כ“מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם”, בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, בהם מבשילים שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם – שעורה, חיטה, גפן, זית, תאנה תמר ורימון, שארבעת הראשונים מבניהם מובאים למקדש בידי עולי הרגל במרחקים של שבעה שבועות [כ“ו בניסן, עומר שעורים, ט”ו בסיון, ביכורי קציר חיטים, ג' באב ביכורי התירוש [גפן], וכ"ב באלול ביכורי היצהר [זית], ושלושת האחרונים, תאנים, תמרים ורימונים, נאספים בחודש השביעי, באמצע החודש ואילך, ומובאים למקדש בחג הסוכות, חג בן שבעה ימים.

לשבעת מועדי ה' ושבעת מחזורי האסיף של שבעת המינים,בשבעה החודשים הראשונים של השנה, נוספים מחזורי השמיטות והיובלים הכרוכים בהם, או מחזור מועדי דרור, במחזורים מקודשים של השבתה שביעונית, וויתור על ריבונות אנושית ועל קניין ובעלות אנושית, למען השבתה אלוהית, הקשורים כולם במצוות שנודעו בברית או בשבועה שנכרתה בחודש השלישי, בחג השבועות, במעמד סיני.

שבעת המועדים הם:

א. חג הפסח, ב־י"ד בניסן; 14/1 בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש, ביום שלישי בערב.

ב. חג המצות, בין ט“ו בניסן יום רביעי, לכ”ב בניסן 15/1–21/1 ‘ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות, שבעת ימים מצות תאכלו’.

ג. חג הנף העומר, בכ"ו בניסן 26/1 ביום ראשון ממחרת השבת שבתום חג הפסח. העומר הוא קציר השעורים.

ד. חג השבועות ב־ט"ו בסיון 15/3 ביום ראשון ממחרת השבת, שבע שבתות אחרי הנף העומר. זה הוא מועד קציר חיטים.

ה. יום זיכרון תרועה, ב־אחד בתשרי 1/7 בחודש השביעי באחד לחודש, חל תמיד ביום רביעי.

ו. יום הכיפורים, בעשור לחודש תשרי 10/7 או בעשור לחודש השביעי, חל ביום שישי. הצום מתחיל בתשעה לחודש.

ז. חג הסוכות, בין ט“ו בתשרי לכ”א בתשרי 15/7–21/7 בחמשה עשר יום לחודש השביעי, חג שבעת ימים. החג מתחיל ביום רביעי.


אביא להלן את כל הפרשה ברצף בנוסח מנוקד, ואעיר הערות ספורות אחרי כוכבית בדפוס רגיל

*

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.

*

טומאה כאמור לעיל עניינה קרבה אל המוות בגילוייו השונים, או אל האסור והמטמא בבעלי חיים, חיים או מתים.

*

כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו.

*

כהן רגיל שאיננו כהן גדול רשאי ללוות אל מותם רק את אמו ואביו, בנו בתו ואחיו ואחותו שטרם נשאה.

וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא.

לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ.

*

לֹא יקרחה [יִקְרְחוּ] קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת.

*

איסור פגיעה בשיער ובעור המבטאים צמיחה וחיים. למצווה זו יש הקשר היסטורי. במצרים הפרעונית העתיקה כל הגברים גילחו את שערם ובראשם המלכים, האצילים והכוהנים. כולם חבשו פאות נוכריות. הסיבה לאיסור מוחלט על השיער החי והצומח, הייתה אימת מכת הכינמת שבאקלים המצרי שגשגה ופרחה.

*

קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי יְהוָה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ.

*

הכוהנים מחויבים בקדושה כי הם מצויים במתחם מקודש בו הם מקריבים את קרבנות הקדשים.

*

אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו.

*

כהן רשאי לשאת רק אשה בתולה שלא ידעה איש, שלא נשאה קודם לכן ולא התגרשה ולא זנתה ולא הוגדרה כחללה.

האותיות הראשונות של המילים הראשונות בפסוק זה: אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ יוצרות את השם אזולאי שהיה שם קוד לכוהנים בצפון אפריקה, בעולם האסלאם, במקומות שנאסר עליהם להזדהות כיהודים בכלל וככוהנים בפרט.

*

וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.

וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.

*

חומרות הקדושה המיוחדות המוטלות על משפחות הכוהנים, כוללות את שריפת בתו של הכהן שזנתה שכן במעשיה היא מחללת את קדושתו של אביה.

*

*

מכאן עובר הדיון לכהן הגדול ששמן המשחה נוצק על ראשו ועל בגדיו, כשהוא לבוש בגדי קודש. נאסר עליו לפרוע או לגלות את ראשו ולפרום את בגדיו ולחשוף את גופו. הוא חייב להיות מכוסה.

*

וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲ‍שֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם.

וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא.

*

דרגת הקדושה הגבוהה ביותר בכל הנוגע לאדם, או דרגת ההפרדה וההבדלה החמורה ביותר מכלל הציבור, בכל הנוגע למוות, חלה על הכהן הגדול, שרק לו מותר להיכנס לקודש הקדשים פעם אחת בשנה ביום הכיפורים, ועליו נאסר להיטמא גם לקרוביו הישירים, כלומר נאסר עליו להשתתף בקבורתם של הוריו, ילדיו, אחיו ואחיותיו.

*

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְהוָה.

*

על הכהן הגדול להישאר במתחם המקודש כל עוד הוא לבוש בבגדי קודש שנוצק עליהם שמן המשחה המקודש. וכל עוד הוא עוטה את נזר הקודש על הצניף והציץ, ששמן המשחה נוצק עליהם.

*

וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח.

אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה.

*

גם הכהן הגדול כשאר אחיו הכוהנים, רשאי להינשא רק לאישה בתולה. כל האחרות אסורות עליו. זרעו המקודש הממשיך את שושלת הכהונה הגדולה, קשור בעובדת נישואיו לאישה שלא ידעה איש או לאישה בבתוליה. אהרון הכהן הגדול הראשון, הוא אהרון בן עמרם בן קהת בן לוי, נכדו של לוי בן יעקב מצד אמו, יוכבד בת לוי, ונינו מצד אביו עמרם, נכדו של לוי מצד בנו קהת, אחיהם של משה ומרים, נשא לאישה את אלישבע בת עמינדב משבט יהודה. עמרם, אבי אהרון, נשא לאישה את יוכבד, דודתו, אחות אביו, נישואין אסורים על פי חוקי העריות. אולם אלה ניתנו רק במעמד סיני, בעוד שעמרם בן קהת ויוכבד בת לוי, דודתו, אחות אביו, נישאו במצרים והולידו שם את אהרון, מרים ומשה, ילדיהם.

*

וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשׁוֹ.

*

טהרת הקודש וחילול הקודש, אלה הם שני המושגים המנוגדים אשר לאורם מתנהל ספר ויקרא בכלל והסדר הכוהני בפרט.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו.

*

* הכהן המשרת בקודש חייב להיות שלם בגופו בחלקים הנגלים והנסתרים כאחד. היות והוא משרת בקודש, במרחב הנצחי הטהור והמקודש, הקשור בנצחיות החיים ובפריון, בטהרה וקדושה, בשלמות החיים שאין בהם פגם ובמחזוריות נצחית פורייה ומחייה, כל סימן הסותר טהרה וקדושה, פריון ושלמות, מחייב אותו בהרחקה מהקודש.

*

כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ.

אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד.

אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ.

כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְהוָה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב.

לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל.

*

* הכהן הנולד בעל מום, או זה ההופך למוגבל, לחולה או זה הפגום בגופו בכל סוג של נכות, מום או מגבלה, נראית או נסתרת, איננו רשאי לגשת אל הקודש להקריב את לחם אלוהיו, אולם הוא רשאי לאכול ממזון הכוהנים המקודש, כי אין לכוהנים מקור מזון אחר.

*

אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ

כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.

*

כאמור נאסרה על הכהן בעל המום קרבה אל הפרוכת ואל המזבח, דהיינו אל המקום המקודש הקשור בנצחיות ובטהרה.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

*

הפרשה עוברת ומזהירה מפני חילול השם בדרכים שונות הקשורות בטומאה ומפני כל פגימה בקרבנות המוקדשים לאל ולקדשיו

*

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי יְהוָה.

אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי יְהוָה.

*

קרבה אל הקודש מתוך מודעות להמצאות במצב של טומאה, אסורה באסור חמור, והעוברים על איסור חמור זה עונשם כרת

*

להלן מפורטים סוגי טומאה והטמאות הפוסלים את הכהן מקרבה אל הקודש:

*

אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע.

אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ.

נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם.

וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא.

נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי יְהוָה.

*

בין החומרות המוטלות על הכוהנים המרחיקות אותם מעבודת הקודש נזכרות: כל פליטה מהגוף בדמות צרעת או זיבה או זרע, מטמאת את הכהן ופוסלת אותו מהעבודה בקודש. כל מגע עם שרץ מטמא וכל אכילה של נבלה או טרפה. הנטמא חייב להמתין לשקיעת השמש ולטבול את בשרו במים.

*

וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.

וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ.

וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ.

וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל.

וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ.

וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ.

וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה.

וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲו‍ֹן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.

*

*

*

הדיון עובר לתנאי הקרבת הקרבנות. כל חיה המובאת לקרבן חייבת להיות בריאה תמימה ושלמה.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָה לְעֹלָה.

לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים.

כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם.

וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ.

עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהוָה וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיהוָה.

וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה.

וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ.

וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהוָה.

וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַיהוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ.

בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר אֲנִי יְהוָה.

וּשְׁמַרְתֶּם מִצְו‍ֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה.

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.

הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה.

*

*

עד כאן פרטי הקרבת הקרבנות ואיסוריהם.

מכאן ואילך דיון חשוב בשבתות השנה [52 במספר] ובשבעת מועדי ה':

בחומש לא נזכרת המילה זמן. כל זמן ראוי לציון הנזכר בפי האל הוא מועד, מילה הקרובה בשורשה לעדות, לשבועה ולברית ולעדה שומרת העדות, המעידה על המועדים. המועד מעיד על מצווה, על זיכרון, על אירוע שהיו לו עדים ועל דבר מה שחובה לזכור לעדי עד. לוח השבתות והמועדים הוא המסגרת של קהילת הזיכרון היהודית המצווה על זכור ושמור או על זיכרון העדות ושמירת הברית.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם [אלה] מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.

*

מועדי ה' הם מקראי קודש אותם קורא ה' במדבר סיני, מכונן אותם במחזוריות שביעונית נצחית משביתה, וקובע אותם מדי שבוע [שבת] ומדי שבעת חודשי השנה הראשונים, בהם חלים שבעת מועדי ה‘, אותם שבעה חודשים ראשונים בשנה, בין החודש הראשון ראש חודשים, הוא ניסן, ניצן בשפה האכדית, חודש החירות והדרור שבו נגאלו בני ישראל מבית עבדים, ובו חלים שלושה ממועדי ה’, ועד החודש השביעי תשרי, שבו חלים שלושה מועדי ה‘, חג השבועות בחודש השלישי מקבץ את שבעת מועדי ה’ במחזוריות שביעונית, שכן כולם קשורים במספר שבע ובמחזוריות שביעונית של שבועה, ברית ועדות, הקשורים בלוחות הברית ולוחות העדות, בארון הברית וארון העדות, בברית סיני ומעמד סיני בחג השבועות, מלשון שבע ומלשון שבועה. שבתות ומועדים אלה נשמרים במחזוריות שביעונית, אותה נקראים בני ישראל הבאים בברית, לשמור לנצח, בהיותם שומרי הברית והשבועה וזוכרי העדות הנצחית על הברית, קוראי העתים והמועדים, מקראי קודש, מועדי דרור, זוכרי השבתות והחגים המקודשים כמועדי ה', שבכולם מחויבת השבתה שביעונית מחזורית מקודשת.

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.

*

מדי שבעה ימים חלה שביתה ממלאכה. יום השבת הוא יום שבתון. יום אות הברית ואות העדות. הוא יום האסור במלאכה ועבודה של האדם עצמו ושל זולתו, והוא יום החייב בקריאה של מקראי קודש. את המקרא קוראים הכוהנים והלוויים לכל העדה כולה, שכן, כאמור לעיל, להם ורק להם נאמר בדברי משה אחיהם, בן יוכבד בת לוי, בברכה לשבט לוי: “יורו משפטיך ליעקב, תורתך לישראל”.

*

את שבתות ה' קוראים מדי שבעה ימים בסדר מחזורי שביעוני קבוע מדי שנה בשנה. לשבתות השנה מדי שבעה ימים, מצטרפים שבעת מועדי ה' שהם מקראי קודש, ימים שקוראים בהם את הזיכרון המקודש בהיותם ימים שאסור לעבוד בהם וחייבים להתכנס בהם לשם קריאה במקרא קודש. לשבעת מועדי ה' יש מועד קבוע: שלושה בחודש הראשון, ב־14 בו, ב־15–22 בו וב־26 בו, שלושה בחודש השביעי, ב1/7 ב־10/7 בו ובשבוע שבין ה־14/7–21 בו, ואחד בחודש השלישי ב־15/3.

*

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם.

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָה.

*

חג הפסח ראשיתו תמיד ב14 בחודש

*

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ.

*

יום למחרת חג הפסח מתחיל חג המצות בן שבעת הימים

*

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

*

הראשון והשביעי של פסח הם מקראי קודש, אבל יש להקריב קרבן אישה לה' במשך שבעת ימי החג.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.

*

* חג הנף העומר הוא השלישי במועדי ה'. בתורה בנוסח המסורה מועדו אינו מפורט, אבל במגילת המקדש שנמצאה בין מגילות קומראן שכולן כתבי קודש, מועד קציר העומר הוא קבוע וידוע, ביום ראשון ממחרת השבת שבתום חג המצות, דהיינו ב26/1 בכ"ו בניסן.

*

וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.

וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהוָה.

וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ

וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין.

*

הנף העומר הוא הנפת יבול השעורים, המין הראשון משבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם, הראשון הצומח ומבשיל ומוכן לקציר. עומר השעורים הוא מזון הבהמות וצמיחתו והבשלתו מבטיחות שלא יהיה רעב בארץ, כי יהיה מספוא לבהמות הבית והן תוכלנה להניק את הטלאים והעגלים והגדיים.

אסור לאכול לחם, קלי וכרמל – הנעשים בידי אדם מיבול השיבולים של השעורה או החיטה, לפני שמעלים את קרבן השעורים, עולת כבש הנשרף כליל לה' ומנחת סולת בלולה בשמן.

*

וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה

עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

*

* התורה בנוסח המסורה נמנעת מלציין את התאריך המדויק של העומר, אבל כאמור מגילת המקדש ממגילות מדבר יהודה, מציינת בבהירות, יום ראשון ממחרת השבת ב־כ“ו בחודש הראשון. שבע שבתות ממחרת מועד זה, חל חג הביכורים, גם הוא תמיד ביום ראשון ממחרת השבת, חג השבועות, הוא חג מתן תורה וחג ביכורי קציר חיטים החל בט”ו בחודש השלישי.

*

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה.

*

*

מגילת המקדש כותבת כך:

“וספרתם לכם שבע שבתות תמימות מיום הביאכמה את העומר התנופה תספורו עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והביאותמה מנחה חדשה ליהוה ממושבותיכמה חלות לחם חמץ חדש בכורים ליהוה לחם חטים שתים חלות לחם שני עשרונים סולת תהיה החלה האחת והביאום ראשי המטות לשבטי ישראל ויקריבו אחר עולת הבוקר […] ברובע היום יקריבו את עולת הבכורים […] והניפו הכוהנים אותמה תנופה על לחם הבכורים לכוהנים יהיו ואכלום בחצר הפנימית עם לחם הבכורים ואחר יואכלו כול העם לחם חדש אביבות ומלילות והיה היום הזה להמה מקרא קודש חוקת עולם לדורותם כול מלאכת עבודה לוא יעשו בו חג שבועות הוא וחג בכורים לזכרון עולם”

(מגילת המקדש, טורים 18–19).1

*

* וחזרה לנוסח המסורה:

*

מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהוָה.

וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיהוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים.

וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה לַכֹּהֵן.

וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.

ההבדלים מעניינים בין שני הנוסחים זה הקדום ממגילת המקדש וזה המאוחר מנוסח המסורה.

*

*

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

מצוות לקט שכחה ופאה היא מצווה של אחריות חברתית, אחווה קהילתית ודאגה לזולת שלא זכה בנחלה, כי עוניו אילץ למכור את נחלתו או כי הוא גר תושב שאין לו נחלה בארץ.

* מכאן עוברת הפרשה לחגי החודש השביעי

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ.

כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה.

*

* יש לתת את הדעת על כך שמועד זה של מקרא קודש באחד לחודש השביעי מכונה שבתון זכרון תרועה – ולא ראש השנה!. ראש השנה הוא מושג מאוחר שהמציאו חכמים במשנה ראש השנה, בשעה ששינו את הלוח העברי העתיק, אחרי שנחרב המקדש בשנת שבעים לספירה, ונוצר צורך בסדר דתי חברתי חדש שלכוהנים אין בו מקום מכריע, שכן אין יותר מקדש, אין יותר משמרת הקודש המשרתת במחזורים שבועיים, אין יותר עבודת קודש או עלייה לרגל או קורבנות, ונוצר צורך בסדר זמנים חדש ובלוח חדש, בזיכרון חדש ובמקור סמכות חדש, שיהלמו את הנסיבות המשתנות.

הלוח הכוהני העתיק המקודש, הלוח השמשי הקבוע והמחושב מראש, בן 364 הימים ו־ 52 השבתות, ארבע העונות החופפות בנות 91 ימים כל אחת, שהתחיל תמיד בחודש האביב, בחודש הראשון ראש חודשים, הוא חודש ניסן [שמות יב, ב], שכל אחת מהעונות בו החלה ביום רביעי והסתיימה ביום שלישי כשחלפו 13 שבתות בין ה4/1 ל28/3, התחלף בלוח אנושי משתנה, ירחי, המבוסס על תצפית אנושית במולד הירח, שראשית החודש מוכרעת בו רק בידי בית דין, הקובע לפי שיקול דעת אנושי משתנה, את מועד עליית הירח, היה זה לוח חדש לגמרי, לוח משתנה, שונה, לא מחושב מראש, לא ידוע מראש ולא קבוע.

*

מכאן עובר הדיון ליום הכיפורים, השישי במועדי ה':

אין מובא טעם לעינוי הנדרש בחג זה או לכפרה המתבקשת בו. בשבוע שעבר בפרשת ‘אחרי מות־קדושים’ הבאתי את מאמרי על יום הכיפורים המצוי ברשת, כדי לבאר את מקורותיו של יום הכיפורים ואת הקשריו העתיקים הקשורים לחטא העירים מכאן ולחטא מכירת יוסף בידי אחיו מכאן.

*

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה.

*

וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ.

וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ.

כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם.

*

צום יום הכיפורים והעינוי הכרוך בו הוא חובה שהעובר עליה עונשו כרת. אין חיוב ממין זה או עונש ממין זה ביחס לאף אחד משבעת מועדי ה' האחרים. לחומרת החיוב וחומרת העונש אין ניתן כל הסבר אבל ספרות העת העתיקה מגלה את עינינו במה דברים אמורים ועל כך כתבתי כאמור במאמרי “כיפורים, כפרה, טומאה וטהרה – זיכרון ושכחה, ‘באר העבר’ ותהום הנשייה”, המצוי ברשת

*

הדיון עובר למועד השביעי משבעת מועדי ה':

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהֹוָה.

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

*

גם כאן אין מובא טעם או הסבר לחג. “ספר היובלים”, ממגילות קומראן שכולן כתבי קודש, שהתחבר במאה השנייה לפני הספירה בחוגים כוהניים, מביא שלל טעמים מרנינים לחגיגת חג הסוכות. כשם שהוא מרחיב על הסיבות המעניינות והמאלפות לצום יום הכיפורים ולחגיגת חג השבועות.

*

הדיון בפרשת המועדות מסתיים בפרשת אמור בפסוק:

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.

מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְּהוָה וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיהוָה.

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן.

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.

וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ.

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת.

לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

*

ראשיתו של חג הסוכות והשמחה הרבה הכרוכה בו, מתוארת, כאמור, בחיבור כוהני מרתק שנמצא בין מגילות קומראן ושמו “ספר היובלים”. הספר הערוך כסיפור מחדש של סיפור בראשית המסופר למשה מפי מלאך הפנים על הר סיני בארבעים הימים ששהה בהר, מביא בפרק ט"ז מסורות שביעוניות מעניינות בעלות אופי כוהני [שביעיות קרבנות, שבע הקפות סביב המזבח, שבעת סממני הקטורת] על חג הסוכות, השביעי במועדי ה', חג בן שבעת ימים החל תמיד באמצע החודש השביעי.

המסורת קשורה לאברהם בבאר שבע (מקום הנזכר בשם זה בשל שבועה שנכרתה בו) הבונה מזבח באמצע החודש השביעי וחוגג חג של שבעה ימים הנחוג בשביעיות של קרבנות בזיקה לשמחה הרבה על הבשורה על הולדתו העתידה של יצחק, תשעה חודשים לאחר מכן, באמצע החודש השלישי, בחג השבועות. בקטע הפתיחה נזכרת המילה שבע, שבע פעמים, וגם נזכרים שבעת צמחי הקטורת שמקורם בגן עדן לפי המסורת הכוהנית, המספרת שהאדם הראשון נטל אותם עמו כשגורש מגן עדן :

"ויבן סוכות לו ולעבדיו בחג ההוא והוא ראשון עשה חג הסוכות בארץ.

ובשבעת הימים האלה יקריב אברהם מדי יום ביומו על המזבח עולה ליי פרים שנים, אילים שניים, שבעה כבשים ושעיר עזים אחד לחטאת, לכפר בו עליו ועל זרעו. ולזבח שלמים אילים שבעה, שעירים שבעה, כבשים שבעה, ושבע עזים, ומנחתם ונסכיהם על כל חלבם יקטיר על קרבן העולה לרצון ליי לריח ניחוח והקטיר בוקר וערב קטורת: לבונה וחלבנה ונטף ונרד ומור ושחלת וקושט. כל שבעה אלה יקריב ישחק [יכתוש] יחד בד בבד טהור.

ויעש כן חג שבעה ימים וישמח בכל לבו ובכל נפשו…ויברך את בוראו וישמח ויקרא את שם החג ההוא חג יי שמחה לרצון לאל עליון…על כן נחקק בלוחות השמים על ישראל כי יהיו עושים את חג הסוכות שבעה ימים בשמחה בחודש השביעי ויהי לרצון לפני יי חק עולם לדורותם בכל שנה ושנה. ואין לזה קץ הימים כי לעולם נחקק לישראל לעשותו וישבו בסוכות ויתנו זרים על ראשם ולקחו ענף עץ עבות וערבי נחל: וייקח אברהם כפות תמרים ופרי עץ הדר וסבב מדי יום ביומו את המזבח בענפים שבע ביום בבוקר, ויהלל ויודה לאלוהיו על הכול בשמחה".(ספר היובלים טז, כ–לא),

*

*

מכאן עובר הדיון ממחזורי הזמן המקודש לעבודת הקודש במקום המקודש, הקשורה בנר התמיד המסמל את נצחיות הבריאה ובשבעת הנרות של המנורה, המסמלים את המחזוריות השביעונית המקודשת של מקראי הקודש – שבת ושבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְהוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.

עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד.

*

הנר והמנורה במשכן מחוץ לפרוכת, או הנר האחד, נר התמיד, ושבעת הנרות על המנורה, קשורים באור החיים האלוהי, בקודש ובנצחיות של מחזורים נספרים חוזרים ונשנים, מחזורים נראים ומחזורים נשמעים. כל אדם המחונן ביכולת הראייה, רואה את הזריחה והשקיעה, את החודשים ועונות השנה התלויים באור השמש הנצחי, אור התמיד, שכנגדו נר התמיד, אור שנברא ביום רביעי בבריאה, היום הפותח כל שנה ושנה וכל עונה ועונה בלוח השמש הכוהני, הוא לוח השבתות בן ארבע העונות החופפות וחמישים ושתיים שבתות השנה העולה ל364 ימים.

המחזורים הנראים לעין מחזורי מאורות השמים, הזריחה והשקיעה, מחזורי הזמן האוניברסלי המסורים לצפייה ותצפית לכל אדם היכול להתבונן ולהבין, מכונים במסורת הכוהנית בשם “מרכבות השמים”, שכן השמש נדמית למרכבה הנכנסת ויוצאת בתריסר שערי השמים, המקבילים לי“ב החודשים ולי”ב המזלות. חלוקות תריסריות אלה קשורות הן לעבודת המקדש, הן לתריסר שבטי ישראל ותריסר אבני החושן. זה מקור התיאור של מרכבת השמש בגלגל המזלות בבית הכנסת, הכולל תמיד את ארבע העונות ותריסר המזלות וי"ב החודשים. בלוח של מגילות קומראן כל אחת מארבע התקופות מתחילה ביום זיכרון, ארבעת ימי הזיכרון הם התאריכים הנזכרים בסיפור המבול – האחד בחודש הראשון, האחד בחודש הרביעי, האחד בחודש השביעי והאחד בחודש העשירי. בין כל אחד מימי הזיכרון, החלים תמיד ביום רביעי, חולפים 91 ימים או 13 שבתות.

לעונה הראשונה המתחילה ביום התקופה, או יום הזיכרון באחד בניסן, הוא יום השוויון של האביב, קוראים מועד קציר [כי חלים בה קציר שעורים וקציר חיטים]. התקופה נפתחת תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות.

לעונה השנייה המתחילה ביום התקופה, ביום רביעי, או ביום הזיכרון באחד בתמוז, הוא היום הארוך בשנה, קוראים מועד קיץ. קיץ היא מילה נרדפת לפירות ולחום.

לעונה השלישית המתחילה ביום זיכרון תרועה, האחד בתשרי, יום רביעי, ביום השוויון הסתוי, קוראים מועד זרע, כי בה מתחילה עונת הזריעה בתום חג הסוכות.

לעונה הרביעית המתחילה ביום זיכרון, האחד בטבת, יום רביעי, ביום המפנה החורפי, היום הקצר בשנה, קוראים מועד דשא, כי כל הארץ מכוסה דשא עשב ירקרק, המבטיח מרעה לכבשים היולדות טלאים ולעזים היולדות גדיים, בניסן, ומניקות אותן. [לכן ניסן הוא מזל טלה].

כאמור בכל אחת מארבע תקופות השנה נמנים 91 ימים ו־13 שבתות ושלושה חודשים בני 30, 30 ו־31 ימים. לכל יום ולכל שבת מועד קבוע, אם התקופה מתחילה ביום זיכרון, יום רביעי, ומסתימת ביום פגוע [מלשון פגע=פגש] יום שלישי, 91 ימים לאחר מכן.

לעומת זאת המחזורים הנשמעים באוזן, הלא הם המחזורים השביעוניים המקודשים של השבתות והמועדים, העולים ל־70 יום בשנה = 52 בשבתות ו18 ימי שבעת המועדים בניכוי השבתות, מסורים כ“מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם”, רק לשומרי הברית ולעדי הברית המעידים על מועדיה. מחזורים שביעוניים אלה מכונים “מועדי דרור” והם נמסרו לעם שנגאל מעבדות לחירות בחומש בידי משה בן עמרם משבט לוי.

מועדי דרור, הנשמעים כולם רק באוזן ואינם נראים בעין, שייכים לעולם של ספר מספר וסיפור, ברית ושבועה, עדות וזיכרון. מועדי דרור שרק בני ישראל שומרי הברית מחויבים בהם כוללים ארבע קבוצות:


שבתות מדי שבעה ימים;

שבעת מועדי ה' מדי שבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי הם צומחים שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם;

שמיטות מדי שבע שנים

יובלים מדי שבע שבתות שנים.

על שביעיות שביעוניות אלה שבהם האדם שובת ממלאכה ומוותר על ריבונותו, מקדיש חלק מזמנו למקראי קודש, כלומר לקריאת הזיכרון המקודש בידי שומרי משמרת הקודש, ביום שכולם שווים ובני חורין בו, ואיש אינו משועבד בו, כולם שובתים ושמחים בו, נכרתה הברית. השבת היא ברית עולם, אות ברית בין האל לעמו, שבעת מועדי ה' ‘מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם’ והשמיטות והיובלים הם כולם מועדי דרור, הכתובים על לוחות העדות וספר הברית, המעידים על שייכותו של האדם לקהילת ברית קודש המקדשת את מחזורי ההשבתה והחירות, המושבעת לשבות במחזורים שביעוניים נצחיים של חירות וויתור על ריבונות, לשם שמירת הברית, הדרור, העדות, הקודש, החירות, הדעת והזיכרון.

ראשית הברית ב’ברית הקשת בענן' בתום המבול, אחרי שנה תמימה בת 364 ימים וארבע עונות חופפות שבכל אחת מהן 13 שבועות או 13 שבתות, ו91 ימים, כמפורש בספר היובלים, שאז נודע הלוח בראשונה, המשכה ב’ברית בן הבתרים' עם אברהם, שבה הובטחה לו ולצאצאיו הארץ המובטחת, אם ישמרו את מועדי ה' חוקיו ומצוותיו, חוקי צדק ומועדי דרור, ושיאה ב’ברית סיני', בחג השבועות הוא חג הבריתות וחג המלאכים ומסורת המרכבה, עם כל עם ישראל שומר הברית, הכתובה על לוחות הברית ושמורה בארון הברית, הנמצאים באוהל מועד או באוהל העדות, משכן ברית קודש, הגדור בגבולות קדושה וטהרה.

*

*

הדיון חוזר לעבודת הכוהנים שעניינה שמירת מחזורי הזמן – חודשים, תקופות, שנים ושבתות, שמיטות ויובלים. הכוהנים שומרים מחזורים שונים אלה בשיטות שונות: במחזורי הקרבת הקרבנות כמו קרבן עולת השבת וקרבן עולת התמיד וקרבן מוסף ועולת החודש; במחזורי שירה לכל אחד מימי השנה לכל אחת מ52 השבתות, לתריסר ראשי החודשים ול־18 ימי המועדות, שחיבר נעים זמירות ישראל, דוד בן ישי, לעבודת הקודש של הכוהנים והלוויים, כמפורש בסוף מגילת המזמורים מקומראן; בהכנת מחזורי העלאת הקטורת המוכנה מראש ל־364 ימות השנה ולכמה קמצים נוספים ליום הכיפורים, ולצד כל אלה נוספת הדלקת שבעת נרות המנורה, המסמנים את חלוף השבוע בן שבעת הימים, ואפיית שתים עשרה חלות של לחם הפנים, המציינות את תריסר חודשי השנה, את תריסר שבטי ישראל ותריסר המזלות.

*

הכהן צריך לאפות שתים עשרה חלות כנגד שנים עשר שבטי ישראל ותריסר חודשי השנה וי"ב שערי המקדש ותריסר המזלות, המכונים כאמור לעיל בשם ‘מרכבות השמים’, ולהניח אותן על השלחן הטהור לפני ה':

*

וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת.

וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי יְהוָה.

וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַיהוָה.

בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם.

וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי יְהוָה חָק עוֹלָם.


* כאן מסתיים הדיון בחובות הכוהנים.

הפרשה עוברת לסיפור מעשה הקשור בקללה ובנשיאת שם ה' לשווא, האסורה, כידוע, מעשרת הדברות:

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.

וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.

וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהוָה.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה.

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ.

וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת.


בדרך כלל גברים במקרא נזכרים על פי שם אביהם ולא על פי שם אמם. כאן, כשנידון חטא חילול השם, לא נזכר המחלל בשם אביו, כנהוג בתורה, אולי משום שאביו הוא איש מצרי, אלא על פי שם אמו. ברמז אפשרי שבה תלויה האשמה. אמו, שלומית היא משבט דן, שבט שנזכר לשלילה כבר בבראשית מט “יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס”. חכמים במדרש ויקרא רבה על פרשת אמור, מפרשים את הרמז שבה תלויה האשמה ודורשים את שמה לגנאי: “שלא היה בהם (בבני ישראל) פרוץ ערווה, תדע לך שהוא כן, אחת הייתה, ופרסמה הכתוב: ‘ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן’. שלומית – רבי לוי אומר: שהייתה מפטפטת, ‘שלום לך, שלום לכם’. בת דברי – רבי יצחק אמר: שהביאה דבר על בנה”.

אמו של המקלל נאשמת בידי חכמים בחטאי עריות ובדיבור רב מדי, שהם כביכול גרמו לחטאו של בנה שנהרג בסקילה. על כך שחכמים, המבקשים לשמור את בלעדיות סמכות הדעת לגברים יהודים בלבד, ואינם מחמיצים שום הזדמנות לדבר סרה בנשים במקרא, הרחבתי בספרי: “סבתא לא ידעה קרוא וכתוב”, כרמל תשע"ח.

*

וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת.

וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.

וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ.

שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן

כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ.

וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת.

*

מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

לפסוק אחרון זה חשיבות מכרעת בהיסטוריה של המשפט, שכן הוא מתווה לראשונה את האידיאל הראוי בדבר מעמדם השווה של כל התושבים החיים תחת ריבונות אחת, על כברת ארץ אחת, בפני החוק. כאמור, הפרשה מסתיימת בעיקרון חשוב ביותר בדבר אחידות המשפט ותחולתו השווה על כל בני העדה החיה בצוותא, ללא קשר לזהותם ולרקעם, הנלמדת מצו אלוהי:

מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

*

*

*

בצילום תריסר המזלות וארבע העונות של גלגל המזלות המכונה מרכבות השמים של חלוקות הזמן הנראות בעין


פרשת אמר גלגל המזלות בית אלפא ב.jpg

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!