פרשת השבוע היא פרשת וַיִּקְרָא, שהיא פרשת השבוע הראשונה בספר ויקרא. הפרשה מתחילה בפרק א‘, פסוק א’, ומסתיימת בפרק ה', פסוק כ"ו.

ספר ויקרא מכונה בשם ‘תורת כוהנים’ או בתרגומים Leviticus [של הלוויים] ועוסק בראשיתו פרשת הקורבנות, המשמשת למרבה ההפתעה כראשית לימוד הקריאה וראשית לימוד המקרא. לדברי חז"ל לימוד המקרא לילדים מתחיל בפרשת ויקרא מהטעם הקשור בטהרה: “יבואו טהורים (ילדים) ויעסקו בטהורים (קרבנות)”. אולם זה איננו הטעם האמיתי. הטעם האמיתי קשור בזהותם של המורים הראשונים שהיו הכוהנים והלוויים, שרק להם אמר משה בן עמרם בן קהת בן לוי: “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ” (דברים לג י).

רק בני קהת הם כוהנים העוסקים בעבודת הקודש באוהל מועד, בין הקדש לקדש הקדשים, הכוללת גם את עבודת הקורבנות על מזבח הנחושת, עליה מרחיבה להלן פרשת ויקרא. כל שאר בני לוי, גרשון ומררי, וילדיהם, הם רק לויים, הכפופים לכוהנים, ועוזרים לכוהנים במלאכתם. אבל מחוץ למקדש הן בני קהת, הן בני גרשון והן בני מררי היו חייבים בשווה במצווה המוטלת על כל הזכרים מביניהם: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל.

הוראת התורה, המשפט, החוק והזיכרון לכל הילדים ממין זכר היתה תפקידם המרכזי במשך חמישים שבועות בכל שנה. ההוראה הנזכרת בפועל יורו או להורות היא עיקר תפקידם כמפורט בדברי האל לאהרון:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־אַהֲרֹן לֵאמֹר. יַיִן וְשֵׁכָר אַל־תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד – וְלֹא תָמֻתוּ: חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם. וּלְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא, וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת, אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיהֶם בְּיַד־מֹשֶׁה. (ויקרא י, ח–יא).

לימוד, הכרוך תמיד בראשיתו בהוראה של יודעי קרוא וכתוב, ברוב תרבויות העולם בעת העתיקה היה פריבילגיה מוגבלת שנשמרה רק לאנשים ממעמד מסוים, ממוצא מסוים, ממגדר מסוים, מדת מסוימת, מתרבות ושפה מוגדרים או מגזע מסוים, ובשום אופן לא היה נחלת כלל הציבור.

גם היום, כשהושם קץ לשעבוד בהכרזת האו“ם על זכויות האדם במחצית המאה העשרים, וכשנאסרה מלחמה על הבורות בידי אונסק”ו, שיעורי האנאלפביתיות בארצות וביבשות שונות מעוררים תדהמה. דבריו של וולטר בחוברת ‘על אודות הסכנה הנוראה של הקריאה’, מבארים את הרקע לגורמיה של עובדה זו: “ספרים מפיגים את הבורות, המשמשת ערובה לשמירתן של מדינות ממושטרות היטב”. על דבריו אפשר להוסיף בפראפרזה: ‘קריאה בספרים קוראת תיגר על הצייתנות, התלות והבורות, המשמשות ערובה לשמירתן של חברות פטריארכליות ממוגדרות היטב, שבהן לימוד, סמכות, שיפוט והנהגה שמורה רק לבני מין נבחר אחד’.

לעומת ההכרה הרחבה באנאלפביתיות כמציאות רווחת שיש בה תועלת רבה לחברות מדכאות ומפלות ולמשטרים שנוהג בהם שעבוד, וכנגד ההסכמה הכללית להגבלת הנגישות ללימוד בכל התרבויות מהעת העתיקה ועד לעידן המודרני על יסוד מעמד, גזע, דת, שפה, צבע ומגדר, הרי שעל פי המסורת היהודית המפורטת באלף הראשון לפני הספירה במקרא, במגילות הגנוזות, בספר חנוך, בצוואות השבטים ובספר היובלים – הקריאה, הכתיבה, החישוב והלימוד, הדעת והשינון, חלים בשווה על כלל ציבור הגברים היהודי, מילדותו ונעוריו לאורך כל חייו.

פילון האלכסנדרוני מעיד בשליש הראשון של המאה הראשונה לספירה, שהיהודים לומדים את חוקי התורה “מראשית ילדותם” (‘המלאכות אל קאיוס’, 31). הכוהן יוסף בן מתתיהו מעיד בשליש האחרון של המאה הראשונה על שיעור האוריינות בחברה היהודית:

“ומכל חמדה יקר בעינינו לגדל את בנינו לתורה ולמצוות… ובקרבנו אין אף איש אחד אשר לא יקל לו לספר את כל החוקים [בעל פה] מלפרש את שמו, כי כה הסכנו להגות בחוקי התורה מראשית הגיענו לבינה, עד אשר נעשו חרותים בלבבנו. ועל כן יקר [נדיר] למצוא בינינו את העובר על החוקים”. (“נגד אפיון” ב', יח).

יתכן שדבריו של בן מתתיהו – שנכתבו ברומא כסנגוריה על היהודים בשלהי המאה הראשונה לספירה, המציירים דיוקן אידיאלי של קהילה משכילה עד מאד, שמעטים בה החוטאים – עשויים לעורר תהיה לגבי מידת ממשותם במציאות ההיסטורית, אבל אין ספק ששיעורי האוריינות בקהילה היהודית בעולם המסורתי, מהעת העתיקה ועד לראשית העת החדשה, היו גבוהים במידה ניכרת מזו של כל קהילה אחרת.

על ההוראה של כלל בני העדה ממין זכר מילדותם, היו אחראים רק בני שבט לוי, והם החלו את הוראת הקריאה והלימוד בזיכרון הקהילתי מתורת כוהנים בספר ויקרא.

ספר ויקרא, תורת כוהנים, העוסק באל המדבר בפתיחתו, ובְּקָרְבְּנוֹת נְדָבָה וקורבנות אשם וקורבנות חטאת בהמשכו, בקורבנות הבאים מן החי, הנקראים “זבחים”, ובקורבנות הבאים מן הצומח, הנקראים “מנחות” – מכונן עולם תודעתי, ערכי, מוסרי מובחן ובלתי נראה, שיש בו חוק אלוהי מפורט בדבר האסור והמותר, שיש לצדו מרחב אנושי גדול של טעות וכישלון ושגגה אנושיים, המוגדרים כחטא בפני האל ואשם ושוגג לפניו, ויש לכפר על חטא ואשם ושוגג אלה בתחומי החיים השונים, בקורבנות.

הכוהנים והלוויים הם אלה המלמדים את החוק והתורה והמשפט, שמקורם בדבר האל, אותו מביא אחיהם, משה בן עמרם בן קהת בן לוי, לכל שבטי ישראל כמצווה עליהם: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, והם לבדם מופקדים על הנחלת עולם הערכים האלוהי ועל ההוראה המפורטת של החוק והסיפור, המצווה וההיסטוריה ומחנכים מילדות את כל הילדים הזכרים לקרוא בזיכרון הקהילתי הכתוב. הם אלה המנחילים את עולם הערכים האלוהי הכתוב בתורה והם אלה הקובעים בהוראתם את גבולות השגגה, החטא בשוגג, האשמה והטעות שאפשר לכפר עליהם בקורבנות.

הם אלה המכוננים בהוראתם את התודעה של קהילת הזיכרון היהודית הזוכרת בלשון הקודש, קהילה שהאל הנעלם הקורא אל משה מאוהל מועד ומדבר אליו כמקור הסמכות הבלעדי, ומוסר לו בכתב דברים המיועדים לכלל ישראל, הוא מקור החוק והמשפט, התורה והשירה. האל לבדו הוא הדובר מקודש הקודשים הנעלם הוא מקור הסמכות ומקור התורה והמשפט הנצחיים, החלים בשווה על כל בני ישראל, אבל רק הכוהנים והלויים הם המוציאים לפועל של החובה האנושית ביחס הפרת החוק המכונה חטא בשוגג – חובה הקשורה בקרבנות.

לקורבנות מן החי הנודעים כזבחים, קבעה התורה את בעלי החיים הביתיים: בקר וצאן, עזים וכבשים פרים ואילים, וכן עופות מצויים בארץ: תורים ויונים. הקורבנות מן הצומח באים בעיקר מן החיטה, ולעיתים גם מן השעורה.

ספר ‘תורת כוהנים’ הוא ספר ויקרא, העוסק בפירוט באשמה וחטא ושגגה אנושיים ובכפרה וסליחה אלוהיות, בטומאה, בעולה בקרבן ובשחיטה, בהזאה וטבילת האצבע בדם הקרבן ובהזאתו, הוא הספר האחרון בעולם ההולם לכאורה הוראה לילדים קטנים, מהטעם הפשוט שלאף מילה בו אין ייצוג מוחשי המוכר לאיזשהו ילד, ואין שום קורלטיב אוביקטיבי –שהוא מערך של חפצים, אירועים ומצבים שמתחברים על־מנת ליצור תודעה מסוימת או רגש מסוים אצל הקורא – המוכר מעולמם של ילדים משחקים, או ממציאות שגורה של חיי משפחה בבית שיש בו הורים וילדים, בכל מקום ובכל תקופה.

אין בספר הלימוד הראשון לילדים, ספר ויקרא, שום התיחסות לילד, לאב או לאם, לבית או למשפחה, לחיות הבית, לעבודות הבית, או לתינוקות שבהם מוקף עולמם של הילדים.

נהפוך הוא, הכוהנים והלוויים מלמדים את הילדים הקטנים בני שלוש, ארבע או חמש, לקרוא בספר שאין להם מושג על מה מדובר בו, (מושגים כגון חטא, אשם, כפרה, זבח, מנחה, מזבח, אוהל מועד, הזאת דם, שחיטה, מיצוי דם, סמיכה, ביכורים) ביחס לעולם לא נודע ולא מוכר, שרק אלוהים שאין לו גוף ולא דמות הגוף, ויש לו רק קול מדבר, מדבר בו, אבל כל מילה בספר ויקרא הופכת להיות תשתית לשונם ויסוד עולם המושגים של כל ילד יהודי ממין זכר, הלומד לקרוא מהשליש השני של העשור הראשון לחייו, כשהוא נגמל מהיניקה ומהחיתולים, בסביבות גיל 3–4.

הכוהנים והלוויים, שנאמר להם ורק להם שלא תהיה להם נחלה ארצית בין שבטי ישראל כי ה' הוא נחלתם – “וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַהֲרֹן: בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר יח כ), ונאמר להם חזור ושנה:“וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ” (דברים יח ב) – היו אלה שהיו חייבים להקדיש את כל זמנם כדי ללמד את הילדים לקרוא ולהנחיל להם את הזיכרון המקודש בלשון הקודש, במשך חמישים שבועות בכל שנה בכל קהילות שבטי ישראל, וכדי לעבוד שבועיים או שלושה בשנה במשמרת הקודש באוהל מועד ולאחר מכן במקדש בירושלים, על פי סדר כ"ד המשמרות, בתוקף חובתם כפטורים מעבודת אדמה ומבעלות על נחלות.

הם היו פטורים מעבודת השדה ומעבודת המרעה כדי שיוכלו להקדיש את כל זמנם לשמירת המקום המקודש, להנחלת הזמן המקודש, לביצוע הפולחן המקודש ולהנחלת הזיכרון המקודש בנוסחו הכתוב.

המורים הכוהנים והלוויים הם אלה שהעמידו את הילד הקורא לראשונה אל מול הקול הנעלם האלוהי המצווה ופרשו בפניו מציאות לא נודעת הקיימת בשפה בלבד, הנוגעת לעבודת הקודש במקום מקודש, לשמירת מועדי קודש של מחזורי הזמן המקודש, בזיקה לעבודת משמרת הקודש בין שבת לשבת, ולהנחלת הזיכרון מקודש במקראי קודש.

הכוהנים והלוויים, המורים של כל הילדים הקטנים מכל שבטי ישראל ממין זכר, מניחים את המובן מאליו הכוהני של עבודת הקודש הכרוכה בחטא ובאשם, בסליחה ובכפרה, בקרבן אשם וקרבן חטאת, בטהרה וטומאה, בטבילת האצבע בדם הקרבן ובהזאת דם על המזבח, בהקטרת ושרפת הקרבן כאשה כליל לה' המעלה ריח ניחוח כמושכלות ראשונים בשורה של פעולות שאיש לא ראה ואיש לא שמע במשך אלפי שנים, ובשורה של מושגים שיש להם מובן רק בהקשר כוהני פולחני. הם עשו זאת בזיקה לארבעה ממדים:

בזיקה למקום מקודש, שבנייתו תוארה במפורט בפרקים החותמים את ספר שמות, מקום מקודש הנבנה על פי תבנית אלוהית מפורטת שנגלתה למשה לבדו על הר סיני [‘ככל אשר הוראית בהר’!] הנודע בשם אוהל מועד, משכן העדות, מקום לוחות הברית בארון העדות; מקום הקשור בקודש הקדשים, מקור החיים, שנמצאים בו הכרובים המכונפים על הכפורת המכסה את ארון העדות, הכרובים הקשורים לגן עדן ולקודש הקדשים ולנצחיות החיים, מקום החורג מגבולות הזמן והמקום הרגילים ומוגבל בגבולות טהרה חמורים, שבמרחב הסמוך לו, מעבר למחיצות ולפרוכת, רק בו מותר להקריב קרבנות.

בזיקה לזמן מקודש, המבוסס על ספירה מחזורית של שבתות, חודשים ושנים, מועדים שמיטות ויובלים, שתשתיתו מחזור מקודש של שבתות או מחזור שביעוני נצחי משבית של מועדי ה' מועדי קודש, מקראי קודש ומועדי דרור, הקשור בשבועה [שבע] ובברית, שתשתיתו הונחה בספר שמות בשבעת נרות המנורה ובמחזור השביעוני המקודש, ופירוטו יובא בספר ויקרא.

בזיקה לפולחן מקודש, הנשמר במחזורי קרבנות־העולה הקבועים הנצחיים והידועים מראש, המכונים ‘עולת התמיד’, ‘עולת השבת’ ו’עולת המוספים' השומרים את מחזורי הזמן הנצחיים של זריחה ושקיעה [עולת התמיד]; שבת [עולת השבת] ושבעת מועדי ה' ותריסר ראשי החודשים [עולת המוספים]. דהיינו תכליתה של עבודת הקרבנות במקום המקודש, היא שמירת מחזורי הזמן המקודש. עוֹלָה הוא קורבן שכל בשרו מועלה על גבי המזבח, שם הוא נשרף כליל ועולה כריח ניחוח אישה לה', ואין בו חלקים שנאכלים בידי הכהנים או בידי בעלי הקורבן. לצד קרבנות העולה שהם קרבנות חובה יומיומיים המציינים את ההבדל בין החול לקודש, ובין אור לחושך, ואת מחזורי הספירה השביעוניים הנצחיים, נזכרים קרבנות הנדבה בהם עוסקת הפרשה הנוכחית המתחילה את דיני הקרבנות

בזיקה לזיכרון מקודש, של קהילת זיכרון ההדוקה בברית קודש ובעדות על זיכרון משותף, זיכרון הנרשם בספר בראשית ובספר שמות על ראשית העולם וראשית העם בזיקה לברית עולם וברית קודש וברית כהונת עולם, לוחות העדות ולוחות הברית. זיכרון זה נקרא בקול רם לכל העדה במחזור ‘מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם‘, מחזור המונה שבעים ימים בשנה הכוללת 52 שבועות או 52 שבתות ושמונה עשר ימי שבעת מועדי ה’, בניכוי שבתות – פסח 1, חג המצות 7, הנף העומר 1, שבועות 1, יום זיכרון תרועה 1, יום הכיפורים 1 וסוכות 7.

ספר ויקרא מתחיל מקרבנות נדבה, שהם החלק הלא קבוע של הקרבנות, המוטל על הכוהנים כשירות לעדה כולה, בנוסף על הפולחן המקודש של עבודת הקודש, הנשמרת בידי משמרת הקודש של הכוהנים והלוויים, עבודת קודש הנערכת רק במקום מקודש – במזבח הנחושת, באוהל מועד, ובמזבח הקטורת הוא מזבח הזהב ליד קדש הקדשים, במועדים קצובים לפי הלוח המקודש שראשיתו נזכרת בספר שמות יב ב ובדיני השבת שנזכרו בו.

ספר ויקרא עוסק בפירוט בכל הצד המוחשי של עבודת הקרבנות, המתחלקת לסוגים שונים של קרבנות מהחי ומהצומח ולסוגים שונים של מקריבי קרבנות, ולהוראות מפורטות של טומאה וטהרה מותר ואסור. הקרבנות קשורים בחלקם למושגים חטא, שגגה, כפרה וסליחה. השניים הראשונים עלולים להיות נחלתו של כל אדם, השלישי יכול להעשות אך ורק בידי הכוהנים והרביעי הוא נחלתו של אלוהים בלבד. השורש ס.ל.ח וכל הטיותיו שמורות במקרא לאל לבדו. רק האל יכול לסלוח אחרי שהחוטא מביא קרבן מן החי, העולה כקרבן עולה בידי הכהן.

הפרשה הראשונה בספר מתחילה בדיאלוג בין האל הקורא למשה ומדבר אליו מבעד ליריעות אוהל מועד, ובין משה השומע מה עליו לומר לבני ישראל ממה שנשמע לו מבעד לפרוכת:

אביא להלן את כל הפרשה בנוסח מנוקד ברצף, ואת ביאורי עליה בדפוס רגיל ואבקש מהקוראים לזכור כל העת שזו היתה ראשית הלימוד של כל ילדי ישראל ממין זכר מגיל 3–4 ואילך במשך עשר שנים רצופות, בעולם היהודי שומר המצוות לאורך אלפי שנים, מהעת העתיקה ועד היום בעולם החרדי. הנחת היסוד הייתה שחשיבות, משמעות וערך, בעולם היהודי, קיימים בראש ובראשונה רק ביחס למה שכתוב בספר המקודש, אותו מלמדים הכוהנים, שאין מציאות שיש לה משמעות בעולם המוחשי שאיננה תלויה במערכת הערכים הכוהניים בספר ויקרא ובספרי החומש האחרים, לימוד שבני שבט לוי היו מופקדים עליו ועלה בידם, באמצעות הנחלתו לילדים בעשור הראשון והשני לחייהם, לשמור על רציפות קיומו של העם היהודי כעם החי בזיקה מחייבת לספר מקודש, כנגד כל הסיכויים. משימה זו עלתה בידי העם היהודי ומוריו הכוהנים הלוויים, משום שפטרו את עצמם מגבולות שרירותיים, סתמיים, אקראיים ומקריים של העולם המוחשי, ובחרו ללמד את כל בניו של העם היהודי לקרוא בספר שכונן עולם ערכים חד וברור המובנה לתוך מערכת ערכים עמוקה, עולם ערכים המכיר בעומק המצב האנושי דרך הציווי האלוהי, מכיר בזהות האנושית כמועדת לחטא ופשע, מכיר בתודעת האשמה ובצורך העמוק של בני חלוף בבקשת כפרה וסליחה מהנצחי, עולם ערכים חד וברור ממקור אלוהי המבחין ביחס למצב האנושי בין שוגג למזיד, מציע מנגנון פיצוי וקרבן ביחס לחוק אלוהי נצחי, הכרוך בוויתור אנושי של בני חלוף על ערך חומרי [קרבן המועלה לעולה מרכוש פרטי רב ערך כגון בקר, עליו מוותר החוטא לטובת בקשת כפרה על החטא] לטובת ערך מופשט [כפרה, מחילה וסליחה], ומותנה בהודאה, הודעה פומבית ועונש חומרי ופיצוי, המתנה כפרה וסליחה אלוהית. מנגנון מורכב זה תבע כינון עולם ערכים המושתת על חוק כתוב המושתת על עולם ערכים המעוגן בהמשגה מופשטת, דמיון ופענוח, תרגום ושאר רוח, שהיה בהם ממד על –זמני ועל מקומי, דווקא משום שעסקו בזמן מקודש ובמקום מקודש, בזיכרון מקודש ופולחן מקודש, הפטורים כולם מגבולות החולין בהבנת תשתיתם המושגית ומעניקים זווית ראייה מרתקת על כל מעשי האדם החוטא והשוגה מעצם היותו בן חלוף, ותקוותיו בזיקה לנצחי ולמקודש.

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

שם הספר נגזר מהמילה הפותחת, ויקרא. הקריאה הן בעל פה, הן בכתב מתייחסת לדבר ה'. ויקרא היא המילה המכוננת את מקראי הקודש בכל מובניהם, הן כמועד השבתה מקודש שבו קוראים במקראי קודש, הן כקריאה אלוהית לאדם הן כקריאה להתייצבות. הזיקה בין האל למשה ראשיתה בקריאה המחייבת התייצבות, קשב ומענה.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.

משה נקרא לדבר אל בני ישראל. האדם מדבר בדרך כלל אל חבריו ואל בני משפחתו בענייני דיומא. אולם נושא הקריאה האלוהית למשה בספר ויקרא, הוא הקרבת קרבנות במקום המקודש, אחרי שבפרק הקודם, החותם את ספר שמות, הוקם אוהל מועד, משכן העדות, באחד בחודש הראשון. הקרבן מקרב בין האדם לאל ובין הארץ לשמים, ועניינו הוא ויתור מרצון של המקריב על רכושו ונכסיו המובאים כקרבן, כדי לבקש סליחה על חטא שחטא בשוגג, וכדי לקבל כפרה על חטאיו. כאן מדובר על קרבן מרצונו של המקריב, לא מחובתו. ונאמר למקריב הקרבן, מסוג קרבן עולה, שמותר להקריב קרבן רק מהבהמות, מהצאן ומהבקר, דהיינו ממשפחת היונקים, וכל הקרבן כולו נשרף כליל.

אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי יְהוָה.

הקרבן שהוא קרבן עולה נשרף כליל לה' ומעלה ריח ניחוח, מותנה בכמה תנאים, עליו להיות תמים שלם, ללא מום, עליו להיות מובא לפתח אוהל מועד ועליו להחשב כקרבן מרצונו של המקריב המוותר על רכושו.

וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו.

על מביא הקרבן לסמוך את ידיו על ראש החיה המועלית לעולה כדי לכפר עליו.

כלומר הוויתור על הרכוש הגשמי של המקריב מעניק לו כפרה אלוהית.

וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

המקריב צריך להיות מוכן לשחוט את בן הבקר לפני ה' ולבקש מהכוהנים בני אהרון לנהל את טקס העלאת הקרבנות, שראשיתו בזריקת הדם הניגר מהחיה הנשחטת על המזבח שהובאה מרצון בידי בעל הבקר

וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ.

המקריב מפשיט את עור הקרבן מן הבקר שהיה מעדר הצאן והבקר שלו, ומבתר אותו לנתחים

וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ.

הכוהנים מדליקים את האש על המזבח עליו מסודרים עצי העולה

וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ.

הכוהנים הם אלה העורכים את הנתחים של בן הבקר על העצים אשר על האש על המזבח על פי סדר קבוע

וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיהוָה.

חלק מחלקי הבקר טעונים הדחה ורחיצה לפני העלאתם על המזבח, אולם כל מה שמועלה לעולה על אש המזבח, נשרף כליל לה' ועולה כ־אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיהוָה. כלומר הגשמי נשרף והופך לריח ניחוח מופשט.

וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ.

גם אם הקרבן מן הצאן עליו להיות ממין זכר, שלם ללא מום, ורכושו של המקריב, עליו הוא מוותר מרצונו.

וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְהוָה

וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

גם כאן מקריב הקרבן הוא השוחט את הצאן, אולם הכהן הוא זה הזורק ומזה את הדם על המזבח

וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו וְאֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת פִּדְרוֹ וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ.

וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

הפירוט הנזכר לעיל ביחס לבקר בענין רחיצת הקרב והכרעיים חוזר ונשנה ביחס לקרבן מן הצאן

וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לַיהוָה וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ.

הדיון עובר לקרבן מן העופות. כאן מותרים רק תורים ובני יונה שהם מקנת כספו של המקריב, להיות מוקרבים לקרבן.

וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ.

הכהן הוא המקריב אל המזבח ומולק את ראש הצפור ומזה את דמה.

וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן.

הוא מסיר את הזפק והמעיים ומשליך אותם אל מקום הדשן

וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ עֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

אחרי מליקת ראש העוף יש לשסע את גופו מכנפיו ורק אז להעלותו על המזבח, על העצים והאש, כשהוא נשרף והופך לעשן אישה ריח ניחוח לה'

הדיון עובר לסוג חדש של קרבנות –קרבן מנחה מן הצומח

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה.

המנחה כוללת סולת מהחיטה, שמן ולבונה, כולם מרכיבים מעולם הצומח, וכשהמנחה מוקטרת על המזבח היא מעלה ריח ניחוח אשה לה'.

וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהוָה.

מהסולת, השמן והלבונה, שמביא מקריב המנחה, לוקחים הכוהנים רק קומץ כדי להקטיר על המזבח, והנותר שייך לבני אהרון הכוהנים לאכלה כ־קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהוָה.

הדיון עובר למנחה שהיא ממני מאפה הנבללים בשמן

וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה מַאֲפֵה תַנּוּר סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן.

וְאִם מִנְחָה עַל הַמַּחֲבַת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן מַצָּה תִהְיֶה.

פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים וְיָצַקְתָּ עָלֶיהָ שָׁמֶן מִנְחָה הִוא.

וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה.

* מרחשת היא כלי דומה למחבת, מעט יותר עמוק כדי שהשמן ירחש ויבעבע בו

וְהֵבֵאתָ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מֵאֵלֶּה לַיהוָה וְהִקְרִיבָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ.

וְהֵרִים הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

אזכרתה היא הקומץ אותו מקטיר הכהן

וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי יְהוָה.

גם כאן הכהן מקטיר חלק קטן מהמנחה מהצומח לה' את הַקֹּמֶץ, ומקבל חלק אחר מהמנחה כמזונו השמור לו כקדש קדשים

כאן מתחיל המיון לראוי ופסול:

סולת מהחיטה מותרת אולם חמץ אסור, כשם ששמן זית מותר, אולם שאור ודבש אסורים

כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה.

דבש הוא כל מתק או סוכר מהפירות כמו מהתמרים והתאנים ולא רק דבש דבורים

קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַיהוָה וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ.

וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח.

ברית הכהונה נקראת גם ברית מלח. המלח הוא מינרל ומחצב טהור שאיננו מתקלקל או מבאיש כי איננו חומר אורגני, ועל כן מיוחסת לו איכות נצחית ומקודשת. הוא נכרה ממכרות מלח או מים המלח או בריכות מלח, הוא נדיר, הוא טהור ורב ערך כחומר יחיד שהיה גם משמר מזון, גם מרכיב הכרחי בעבודת הקודש וגם נחשב כחומר נותן טעם וערכו היה כה רב שהיו משלמים לחיילי הצבא הרומי בשק מלח salarium (מלשון Sal – “מלח” וזה מקור המילה משכורת salary. על חיוניותו בעבודת הקודש ועל מקומו בברית הכהונה נאמר לאהרון הכהן: “כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לה‘, נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק־עוֹלָם: בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה’, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ” (במדבר י“ח, פסוק י”ט)

* סוג חדש של מנחה הוא מנחת ביכורים שהיא מנחת חובה, אותה היה מביא החקלאי ששדהו הניב שעורה וחיטה או דגן תירוש ויצהר. [המילה ואם כאן היא בהוראת כי]

וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ.

מדובר כאן במנחת השעורים שהיא מנחת העומר, מנחת חובה, שהיא קציר השעורים הראשון ביום ראשון ממחרת השבת האחרונה של חג המצות, בכ"ו בניסן, שכן אביב היא שעורה “כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב” (שמות ט,לא)

וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה מִנְחָה הִוא.

וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ מִגִּרְשָׂהּ וּמִשַּׁמְנָהּ עַל כָּל לְבֹנָתָהּ אִשֶּׁה לַיהוָה.

גרש מלשון לגרוס לפורר

סוג נוסף של קרבן הוא זבח השלמים שבו מותרים קרבנות הן ממין זכר הן ממין נקבה, וכמו כל הקרבנות עליהם להיות שלמים ותמימים ללא פגם ולהיות מובאים על פי רצון המקריבים. הפסוקים להלן מפרטים את חובת המקריב ואת חובת הכהן, את מקום הקרבן ואת הטיפול בסוגי הקרבנות.

וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה.

וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהוָה אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב.

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה.

וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה אֲשֶׁר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה זָכָר אוֹ נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ.

אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה.

וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַיהוָה חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב.

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה.

וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לַיהוָה.

וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה.

וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַיהוָה אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב.

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה.

וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַיהוָה.

פירוט הקרבנות והקטרתם מסתיים במצוות איסור אכילת חלב ודם, השייכים רק לעבודת הקרבנות

חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ.

מכאן ואילך נידונות ההזדמנויות והנסיבות אשר בגינן אדם עלול להיות חייב להביא קרבן חטאת אם חטא בשגגה, הקרבן מתנה את תהליך הכפרה והסליחה המתנהל בידי הכהן כנציג האל המכפר והסולח. הסליחה היא מושג השמור לאל לבדו והכפרה היא הפעולה הכוהנית המאפשרת את הסליחה לחוטא בשוגג. הדיון מתחיל בקרבן החטאת של הכהן המשיח, מלשון משוח בשמן המשחה, אם חטא בשגגה. יש לזכור שחַטָּאת הוא קורבן לכפרה על חטא. קורבן זה אינו בא על פי נדבת לבו של האדם, אלא רק בתנאים ובזמנים שבהם התורה חייבה את הבאתו. מי שעובר בשוגג על חטא חמור, כזה שהעושה אותו במזיד חייב מיתת בית דין או עונש כרת (כמו חילול שבת או גילוי עריות) – חייב להביא קורבן חטאת. דם קורבן החטאת ניתן על קרנות המזבח

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה.

אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַיהוָה לְחַטָּאת.

וְהֵבִיא אֶת הַפָּר אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַפָּר וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה.

וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד.

וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ.

וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַדָּם עַל קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וְאֶת כָּל חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב.

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה.

כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן עַל מִזְבַּח הָעֹלָה.

וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ.

וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר אֶל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן וְשָׂרַף אֹתוֹ עַל עֵצִים בָּאֵשׁ עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף.

עד כאן פירוט קרבנו של הכהן המשיח הכולל את השלבים הבאים: הבאת הפר, סמיכת הידיים על ראש בן הבקר, שחיטת הקרבן, הזאת הדם שבע פעמים על הפרוכת והזאת הדם על קרנות מזבח הקטורת, הוא מזבח הזהב, שפיכת מותר הדם על יסוד מזבח העולה, הוא מזבח הנחושת, הקטרת החלב על מזבח העולה ושריפת כל שאר חלקי הפר עורו ובשרו מחוץ למחנה במקום שפך הדשן.

חטא בשגגה של העדה מחייב תהליך דומה לחטא של הכהן המשיח ובסופו מובטחת כפרה וסליחה:

וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ.

וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד.

וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה וְשָׁחַט אֶת הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה.

וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל אֹהֶל מוֹעֵד.

וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי יְהוָה אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת.

וּמִן הַדָּם יִתֵּן עַל קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה.

וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם.

וְהוֹצִיא אֶת הַפָּר אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרַף אֹתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׂרַף אֵת הַפָּר הָרִאשׁוֹן חַטַּאת הַקָּהָל הוּא.

חטאת העדה בשגגה מחייבת קרבן פר, הבאתו לפני אוהל מועד, סמיכת ידים על ראש הפר, שחיטת הפר, טבילת אצבעו של הכהן בדם, הזאת דם הפר בידי הכהן המשיח שבע פעמים על פני הפרוכת, ועל קרנות מזבח הקטורת אשר באוהל מועד, שפיכת הדם ביסוד מזבח העולה בפתח אוהל מועד, הקטרת החלב על המזבח, והוצאת הפר על עורו בשרו וכרעיו החוצה לשם שריפה שלמה אל מחוץ למחנה. השלמת התהליך משלימה את הכפרה והסליחה

הדיון עובר לחטא הנשיאים בשגגה ולתהליך הבאת קרבן החטאת, המתנה את הכפרה על חטאם, שראשיתו הודאה והודעה על החטא, המשכו הבאת קרבן שעיר עזים ממין זכר, סמיכה, שחיטה, הזאת דם קרבן החטאת בידי הכהן על קרנות מזבח העולה, ושפיכת הדם הנותר ביסוד מזבח העולה, הקטרת החלב על המזבח וקבלת הכפרה מהכהן

אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם.

אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים.

וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשָׁחַט אֹתוֹ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה לִפְנֵי יְהוָה חַטָּאת הוּא.

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה.

וְאֶת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ.

הדיון ממשיך בחטא פרטי של אדם אחד שאינו כהן או נשיא ומציין שהפעם מדובר בקרבן עז ממין נקבה, בעשרה שלבים [א] הודעה על החטא, [ב] הבאת הקרבן, [ג] סמיכת ידי המקריב על ראש הקרבן ו[ד] בשחיטתו, בהשלמת ההליך על ידי הכהן, [ה] טבילת אצבעו בדם העז, [ו] משיחת הדם על קרנות מזבח העולה, ו[ז] שפיכת דמה ליסוד המזבח, [ח] הסרת החלב ו[ט] הקטרתו בידי הכהן על המזבח כריח ניחוח לה' [י] כפרה וסליחה לחוטא בשוגג מידי הכהן.

וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם.

אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא קָרְבָּנוֹ שְׂעִירַת עִזִּים תְּמִימָה נְקֵבָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.

וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעֹלָה.

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.

וְאֶת כָּל חֶלְבָּהּ יָסִיר כַּאֲשֶׁר הוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ.

וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת נְקֵבָה תְמִימָה יְבִיאֶנָּה.

וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַחַטָּאת וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה.

וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הַחַטָּאת בְּאֶצְבָּעוֹ וְנָתַן עַל קַרְנֹת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ.

וְאֶת כָּל חֶלְבָּה יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב הַכֶּשֶׂב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהוָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ.

הדיון ממשיך בעולם ערוך ומובנה שיש בו סדר של שגגה ותקנה, אשם וכפרה, חטא וכפרה, קרבן חטאת וידוי וכפרה, כלומר, הבחנה בין חטא בשוגג לסוגיו השונים, שהוא חטא אנושי כלפי האל וחוקיו, מצוותיו ואיסוריו, ובין תיקון החטא בידי האדם, המתוודה על חטאו, מביא קרבן כדי לכפר בקרבנו על חטאו, וזוכה לכפרה מהכהן ולסליחה מהאל. המדובר בחטאים מסוימים המחייבים קרבן חטאת ובהבחנת המפתח בין טומאה לטהרה: הטומאה עניינה במגע אסור עם המוות, מגע אסור עם נבלה של חיה או בהמה או שרץ השייכים לתחום המוות המטמא, שכן למוות כמו לטומאה אין זמן, גבול, מידה ומחזור, ואילו הטהרה תמיד קשורה בחיים, במחזור, בגבול ומידה. המוות והטומאה הם פורעי הסדר והחיים והטהרה מושתתים על סדר ומחזור, גבול, דין, חוק ומידה.

וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ.

אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם.

אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכֹל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם.

אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה.

וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ.

אשמה בחטאים אלה, העלולים לקרות לכל אדם מחייבת וידוי על חטא והבאת קרבן אשם או קרבן חטאת כדי לזכות בכפרה מהכהן. אָשָׁם הוא קורבן לכפרה על אשמה.

וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא, נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ.

וְאִם לֹא תַגִּיע יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַיהוָה אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה.

כאן ניתנת אפשרות לבחור בדבר בעל ערך מבחינת מחירו או בדבר פחות ערך לומר בין כבש, עז או שה מזה ובין תורים ובני יונה מזה.

וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל.

הקרבן מובא לכהן וזה עורך את ההזאה ושפיכת דם קרבן החטאת

וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא.

וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ.

אם מובא צמד ציפורים אחד לחטאת ואחד לעולה.

וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִיא.

מתוך התחשבות במצוקת החוטאים שידם אינה משגת קרבן מן החי, ניתנת אפשרות גם לבחור בקרבן חטאת מהצומח: בעשירית האיפה סולת.

וֶהֱבִיאָהּ אֶל הַכֹּהֵן וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִמֶּנָּה מְלוֹא קֻמְצוֹ אֶת אַזְכָּרָתָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהוָה חַטָּאת הִוא.

כבאזכור קודם של מנחת סולת, רק קומץ ממנה מועלה על המזבח כמנחת חטאת, והנותר ממנה שייך לכהן כמנחת כהן.

וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה.

השלמת הטקס היא בכפרה וסליחה שמקבל החוטא מביא הקרבן, מנחת סולת, מן הכהן, הזוכה בחלק ממנחתו.

הדיון מסתיים בפרשת ויקרא בחטאים הקשורים בשגגה בענייני כספים בין אדם לחברו, המכונים בשם מעילה, גזל עושק ודומיהם, המחייבים קרבן אשם של איל, אולם לא בקרבן מן החי אלא בשווה ערכו בכסף.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יְהוָה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם.

וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ.

חטא זה מחייב את החזרת ערך המעילה בתוספת חמישית הניתנת לכהן והכהן מכפר עליו.

וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ.

וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ.

אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַיהוָה.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ.

אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה.

וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא.

אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ.

וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן.

וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ.

גם על סוגי החטאים הכלכליים השונים שבין אדם לחברו, הכרוכים במעילה באמון הנוגעת לענייני כספים ורכוש, החל בכחש בדבר פיקדון, עבור בגנבה או בגזל, במרמה או בעושק, וכלה בשבועת שקר ובמרמה הנוגעת למציאת אבדה – אחרי הודאה בחטא והחזרת הפיקדון או האבדה או הגנבה ותשלום ערכו המלא בתוספת חמישית מערכו כפיצוי, עליו להביא לכהן את ערכו המלא של איל מהצאן בכסף כקרבן אשם ורק אז יזכה לכפרה ולסליחה.

142 מצוות במקרא עוסקות בדיני הקורבנות מכלל תרי"ג 613 מצוות. רובן נמצאות בספר ויקרא וחלקן נזכרות בספר הנביא הכהן יחזקאל בן בוזי הכהן, שהרבה להזכיר לשבח את בני צדוק הכהנים. בכל הקורבנות מחויבת עבודת הכהנים שרק הם משרתים ליד המזבח ומופקדים על טבילת אצבע בדם הקורבן, הזאתו ואיסופו, וקישורו לסליחה וכפרה, גם אם זהותם של מביאי הקורבנות משתנה ונסיבות הבאת הקרבן משתנות.

לבני זמננו עבודת הקורבנות, שנגזרת מלשון קרבה או לקרב בין האדם לאל ובין הארץ לשמים, נראית שריד מעולם שחלף ואבד עליו הכלח, ובודאי שאיננה מתקבלת על הדעת בנקל, להלכה או למעשה, גם בחוגים שומרי מצוות מטעמים שונים, החל מצער בעלי חיים, עבור בשינוי מוחלט של מושגי החטא והעונש, העבירה והקורבן, שכן הפיצוי שאנו מכירים בו הוא פיצוי כספי ולא שריפת בעלי חיים והפשעים והחטאים שאנו מכירים בהם הם כלפי הזולת ולא כלפי האל, המשך באי סבירות של שריפת בעלי חיים בהקשר בלתי מובן, ובאי ההיתכנות של בניית המקדש על הר הבית, עליו עומדת כיפת הסלע מזה אלף וארבע מאות שנה, וכלה בשינוי תפישת הכפרה והסליחה עם החלפת הקורבנות בתפילות.

כידוע כל התפילות הקבועות נתקנו כנגד מועדי העלאת הקורבנות, משעה שבטל קרבן התמיד ובטלה עולת השבת ונשתכחה עולת המוספים, עם חורבן המקדש. אבל ראוי לזכור שבכל העולם העתיק היתה מקובלת עבודת הקרבנות כחובת האדם לאלים או כתשתית הסדר החברתי של הסדר הראוי ומחיר הפגיעה בו, או כמערכת שכר ועונש, חטא, אשם, כפרה וסליחה, כמפורט באיליאדה ובאודיסיאה ובתעודות ממצרים מאשור ומבבל, אך בעולם המונותאיסטי עם עליית הנצרות והאסלם חדלה עבודת הקרבנות.

ראוי לזכור שבמסורת המקראית קרבנות ליוו את ראשית המין האנושי מדורותיו הראשונים. אחרי פרשת קין והבל שהקריבו ביוזמתם קרבנות מתנובת השדה (קין) ומן הצאן והבקר (הבל), שהסתיימה ברצח בשל זעמו של קין על שאלוהים שעה למנחתו של הבל ולא לשלו, נזכר נח כראשון מקריבי הקרבנות על המזבח, עליו נאמר בתום המבול: “וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה'; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ” (בראשית ח כ), כלומר סיפורו של נח קשור במסורת הכוהנית, שעסקה תמיד בבניית מזבחות ובהקרבת בהמות טהורות ועופות טהורים כקרבן עולה, הנשרף כליל כניחוח אשה לה' על המזבח, בהקשר לביטוי תודה וכריתת ברית מזה, או בהקשר למערכת איסורים וחטאים, עונשים כפרה וסליחה, מזה, ובקשר ההדוק שבין מחזורי הקרבנות הנצחיים של עולת התמיד ועולת השבת, לבין מעגל מחזורי הזמן הנצחיים המקודשים. הזמן המקודש והמקום המקודש קשורים זה בזה: סיפור המבול במסורת הכוהנית הוא סיפור חישוב לוח השנה בן 364 הימים ו52 השבתות, שכן נוח ישב בתיבה שנה תמימה במשך 364 ימים לדברי ספר היובלים. גם אברהם, יצחק ויעקב בנו מזבחות כזכור והקריבו קרבנות לאלוהים, כמפורט בספר בראשית ובספר היובלים, והסיבה שבני ישראל ביקשו מפרעה לצאת למדבר, לפני יציאת מצרים, היה רצונם להקריב קרבנות, כמסופר בראשית ספר שמות.

רוב רובו של העם היהודי ויתר על עבודת הקרבנות במקדש אחרי חורבן בית שני ומרד בר כוכבא, והסתפק בתפילות במקום קורבנות, מזה אלפיים שנה, אולם, כידוע, ביובל השנים האחרון חוגי נאמני המקדש ונאמני הר הבית והמחתרת היהודית, רוצים מאוד לחדש את בניין המקדש על הר הבית עליו עומדת כיפת הסלע, ולחדש את הקרבת הקורבנות לפרטיה, מעמתים את כולנו עם שאלת יחסו של העבר אל ההווה, או עם שאלת עברנו המקדשי־כוהני בעולם המקראי הכתוב בלשון הקודש, ביחס לזהותו הציונית הלאומית החילונית בעולם המודרני שהחזירה לשפת החולין את לשון הקודש.

היחס בין הספרות לחיים ובין העבר להווה, או היחס בין לשון הקודש של הגלות והגאולה של העבר, לבין שפת החולין של העברית ימינו הטעונה במטען הדורות של העולם המקראי, והיחס בין אמונה במשיחיות מקדשית וכהונה מקודשת מהעבר, לבין היתכנותה של עבודת הקרבנות במקדש בהווה, במציאות שבה החזון המשיחי מקדשי כוהני יליד העבר המקודש, נשען על מפלגות הנבחרות במדינה יהודית חילונית דמוקרטית ריבונית ציונית, הנושאת פניה לעתיד בעולם המודרני, מדינה הנשענת על ריבונות אנושית, על תושייה חילונית ומדע מודרני, על דמוקרטיה מערבית ליברלית וצבא חולין גשמי לחלוטין, מעורר מחשבות רבות על היחס בין הדת למדינה.

לפני תשעים שנה צפה גרשם שלום (1897–1982) את הסכנה הרבה הצפויה מהפיכת השפה העברית מלשון קודש ללשון חול. תופעות כמו גוש אמונים, אתחלתא דגאולה, משיחיות כחלק משיח פוליטי, בניית המקדש או תנועת ההתנחלות או ‘תורת המלך’, ומפלגות כמו ימינה, תקומה, נועם או הבית היהודי לא היו יכולות לקרום עור וגידים בלעדי התהליך המתואר במכתב זה לפרנץ רוזנצוויג.

“הצהרת אמונים לשפה שלנו”

מכתב של גרשום שלום לפרנץ רוזנצוייג ב־26.12.1926

הארץ היא הר געש. היא מאכסנת את השפה. מרבים לדבר פה על הרבה דברים העשויים להכשיל אותנו. מרבים במיוחד לדבר כיום על הערבים. אבל סכנה אחרת, חמורה יותר מהעם הערבי, מאיימת עלינו, סכנה שהמשימה הציונית בהכרח העלתה אותה. מה תהיה התוצאה של “עכשוו” העברית?

האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו? אכן, האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת. חילון של שפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד.

אי אפשר, למעשה, לרוקן את המלים המלאות עד להתפוצץ, אלא במחיר הפקרת השפה עצמה. אכן ה“וולאפיק” הזה, שפת הרפאים שאנו דוברים בה פה ברחוב, מייצגת בדיוק את אותו עולם לשוני נעדר ההבעות שרק הוא ניתן אולי ל“חילון” אבל אם נמסור לילדינו את השפה שנמסרה לנו, אם אנחנו דור המעבר נחייה בקרבם את שפת הסתרים הישנה על מנת שתתגלה להם מחדש – האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה, נגד דובריה?

ומה דמות תהיה לדור שכלפיו תופנה ההתבטאות שלה? הרי בשפה הזאת אנו חיים כמו על פני תהום, וכמעט כולנו מהלכים בביטחון כמו עיוורים. האם לא קיים החשש, שאנחנו או הבאים אחרינו נתדרדר לתוכה, כאשר תיפקחנה העיניים? ואין יודע אם קרבנם של הבודדים שימצאו את אבדנם באותה תהום יספיק כדי לכסות עליה.

יוצרי תנועת השפה החדשה, לאושרם, האמינו אמונה עיוורת, עד לעיקשות, בכוח הקסמים של השפה. אדם גלוי עיניים לא היה מוצא בנפשו את האומץ הדמוני להחיות שפה בסביבה שיכול היה להיווצר בה רק מעין אספרנטו. ואילו הם הילכו – ועדיין מהלכים – כמרותקים על פי תהום. והתהום הייתה אילמת. הם מסרו את השמות הישנים ואת החותמות גם לאחרים, מסרו אותם לידי הנוער.

לפעמים נחרדים אנו עכשיו למשמע מילה אחת מתחום האמונה בנאום חסר חשיבות של פלוני נואם, גם כשמלה זו נועדה אולי לנחם אותנו. העברית הזאת היא הרת פורענות. היא אינה יכולה להישאר במצבה הנוכחי. וגם לא תישאר בו. ילדינו שוב אין להם שפה אחרת. והאמת חייבת להיאמר: הם, והם בלבד, ישלמו את מחיר המפגש הזה שכפינו עליהם מבלי לשאול אותם, מבלי לשאול את עצמנו.

כאשר השפה תפנה את נשקה נגד דובריה – ולרגעים נוהגת היא כך כבר עכשיו; ואלה הם רגעים שקשה לשכוח אותם, המותירים פצעים שבהם מתגלה כל היומרנות של משימתנו – האם יהיה לנו נוער שיחזיק מעמד במרד של השפה הקדושה? שפה מורכבת משמות, עוצמת השפה צרורה בשם, והתהום שלה חתומה בו. לאחר שהשבענו את השמות העתיקים יום אחר יום, שוב אין אנו יכולים להרחיק את כוחותיהם. עוררנו אותם, והם יופיעו, שהרי השבענו אותם בעוצמה רבה מאד.

אמנם, אנחנו מדברים כעילגי לשון, בשפת רפאים. שמות מהלכים כרוחות במשפטינו. פלוני או אלמוני משחק אתם בכתבים או בעיתונים, ומשקר לעצמו ולאלוהים, שאין לכך כל משמעות. אבל לפעמים מזנקת הקדושה מתוך קלון הרפאים של שפתנו. שהרי – לשמות שמורים החיים משלהם. אלמלא כך – אויה לילדינו, שיהיו מופקרים לריקנות.

כל מלה שלא נוצרה ככה סתם מחדש, אלא נלקחה מן האוצר ה“ישן והטוב”, מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת. ברגע שבו תתגלה העוצמה המונחת בשפה, שבה “המודבר”, כלומר תכולת השפה, שוב תלבש צורה – אז תתייצב לפני עמנו מחדש מסורת הקדושה כמופת מכריע. והעם חייב יהיה לבחור באחת מן השתיים: להיכנע לה, או להתדרדר לאובדנו.

אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו. המהפכה בשפה שקולו נשמע בתוכה, שאין למנוע אותה – הרי זה הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאובדננו. (ירושלים, ז' טבת תרפ"ז).

(מכתב גרשם שלום לפראנץ רוזנצוייג, “הצהרת אמונים לשפה שלנו”, מתוך הספר “עוד דבר”, ת"א: עם־עובד, 1989. עמ' 59–60)

[12 למרץ 2022]

פרשת צַו היא פרשת השבוע השנייה בספר ויקרא. הפרשה מתחילה בפרק ו‘, פסוק א’ ומסתיימת בפרק ח', פסוק ל"ו. חלקה הראשון עוסק בפרטי תורת העולה ופרטי תורת המנחה, השמורות ומסורות בידי הכוהנים בני לוי.

הדיון ממשיך בדיני הקרבנות מהפרשה הקודמת, פרשת ויקרא, שהיו קרבנות נדבה שאותם הביאו בני העם בנסיבות שונות מרצונם והכוהנים סייעו בידיהם להשלים את עבודת הקרבנות, כמפורט בפרשה הפותחת את ספר ויקרא, תורת כוהנים. פרשת צו עוסקת בקרבנות החובה שהעלאתם המחזורית, הקבועה על המזבח מוטלת על הכוהנים ודנה בפירוט בקרבנות העולה ובקרבנות המנחה, החטאת והאשם, המילואים וזבח השלמים אשר צווה ה' את משה בהר סיני.

החלק השני של הפרשה עוסק במשיחת אהרון בן עמרם, הכהן הגדול משבט לוי, ובשלבי הכשרתו לכניסה אל הקודש, כלומר, בהתקדשותו, רחיצתו וטהרתו, הלבשתו ומשיחתו, המתנים את המעבר מהחול אל הקודש, שלבים טקסיים מדויקים המסתיימים בשבעת ימי המילואים. כל אלה הם טקסי הקדשת המשכן, הקודמים לחנוכת המשכן, שעליהם נצטווה משה בפרשת תצווה.

במסגרת זו הוקדשו אהרן ובניו לכהונה, נרחצו, הולבשו בבגדים המיוחדים להם, נמשחו בשמן המשחה ונמשחו בהזאת דם קרבן איל המילואים על קצוות גופם, תהליכים מורכבים ומפורטים הכרוכים במים, שמן צמחי מור וקינמון ודם, שיוזכרו להלן, שהסתיימו בישיבה בפתח המשכן במשך שבעה ימים.

הפרשה כולה עוסקת בדינים הנוגעים לכוהנים, הן בעבודת הקרבנות הן בהקדשת אהרון ובניו לכהונה, על פי המפורט בפרשת תצווה. שם ניתנו ההנחיות המפורטות, וכאן מתואר מימושן הלכה למעשה של הנחיות אלה.

משה בן עמרם, הנביא, איש האלוהים, מלביש את אהרון הכהן, אחיו הבכור, בעשרה שלבים הכוללים רחיצה וטהרה במים, לבישת בגדי הכהונה: כתונת, אבנט, מעיל, אפוד, חשב האפוד, חושן, אורים ותומים, מצנפת, וציץ הזהב. שלבים אלה עניינם תהליך המעבר מהחול אל הקודש, ממרחב הכפוף למוות הנגזר על כל בני חלוף, למרחב הפטור ממנו, השמור לזכאים לחיי נצח, תהליך שעניינו הכשרת אדם בשר ודם, בן חלוף, להתקדש ולעבור מטמורפוזה מקודשת המכשירה אותו להתקרב אל הקודש, מחוז החיים הנצחיים המסומל בכרובי גן עדן, הסוככים ופורשים כנפיהם על הכפורת, מעל ארון העדות או ארון הברית המצופה זהב. בארון המקודש שמורים לוחות הברית או לוחות העדות שעליהם נחרת דבר האל הנצחי. כל אלה נמצאים מאחורי הפרוכת הארוגה משער עזים צבוע בתכלת וארגמן ורקומה כרובים, ומאחורי יריעות המשכן בחצרות משכן העדות, הוא אוהל מועד.

זיכרון כתוב ועדות כתובה, ברית נצחית ושבועה כתובה בלשון הקודש, מחזוריות שביעונית נצחית שעליה נכרתה הברית והבטחה נצחית הקשורה בשבועה ובברית, כרובים וקדושה, מועדי ה' מקראי קודש ועבודת הקודש של משמרת הקודש, היא עבודת הקרבנות על המזבח ושירת הקודש הנלווית לה השומרת את מועדי ה' מקראי קודש, מועדי דרור, הם עניינו של המקום המקודש, הקשור במחזורי הזמן המקודש והפולחן המקודש הנערך כולו בלשון הקודש, שלפתחו מתקיים טקס ההקדשה הכוהני. בעולם הכוהני אין הבחנה בין עולם נצחי שנברא כולו בספר, מספר וסיפור בלשון הקודש, לבין מציאות היסטורית הכפופה לגבולות הזמן והמקום.

משה בן עמרם יוצק את שמן המשחה על משכן העדות ועל כל כליו, כלי הזהב, ועל הכהן המשיח - משיח מלשון משוח בשמן המשחה, כדי לקדשו. שמן המשחה שהוא קודש קדשים השמור רק בידי הכהונה משבט לוי, הוא שמן שנעשה מתערובת שמן זית, מור, קינמון, קידה וקנה בושם, אשר בו היו מושחים כוהנים גדולים ובו משחו את כלי המשכן הראשונים, כדי שאלה יוכלו להתקדש ולכהן בתפקידם ואלה יוכלו לשמש ככלי קודש.

שמן המשחה הוכן רק פעם אחת, בתקופת משה בן עמרם, במדבר סיני. אהרון הכהן, אחיו הבכור, נמשח בשמן אשר נוצק על ראשו. המשיחה מסמלת התקדשות החוצה את גבולות הזמן והמקום, המכשירה מעבר מתחומם של בני חלוף הכפופים לזמן ולמקום, לתחום הנצחי החורג מחוקי הזמן הארצי והמקום הארצי, ומסמלת האצלה מרוח ה' וחסדו. המשיחה בשמן המשחה, מור וקינמון, קידה וקנה בושם, נעשתה לראשונה בידי משה כנביא המביא את החוק הכתוב משמים ואת הזיכרון המקודש הכתוב על ספר, ביחס לאחיו אהרון הכוהן, המופקד על שמירת מחזורי הפולחן המקודש, במקום המקודש ובזמן המקודש הנשמרים בעבודתם של בני שבט לוי.

ההתקדשות רבת השלבים, מלווה בשחיטת קרבן ובהזאת דמו על הכוהנים ובישיבה של המתקדשים והנמשחים בשמן ובדם, במשך שבעה ימים בפתח אוהל מועד. שבעה ימים בתורת כוהנים הם מספר ימי הבריאה ומספר ימי הטהרה ומספר ימי המעבר מאבל על האמת הפטור מחובות הזמן, לחיים הכפופים למחזורי הזמן, הנודעים כימי השבעה, כלומר, מספר הימים הנדרש ממעבר בין המוות, התוהו, הדממה והטומאה המופקעים ממחזורי הזריחה והשקיעה, לתחום חיי הנצח, הקדושה, הדיבור והבריאה הכפופים למחזורי הזמן הנראה הרצוף, הנמדד בימים ולילות או במחזורי זריחה ושקיעה לאורך ארבע עונות השנה, הנודעים בחושים, ולמחזורי הזמן הנשמע, הנקבעים רק בספירה שביעונית משביתה.

אשוב ואזכיר את העובדה המרתקת שציינתי בפרשה הקודמת, פרשת ויקרא. ספר ויקרא, ששמו תורת כוהנים, היה ספר ראשית לימוד הקריאה של ילדי הגן הזכרים, שהלכו ללמוד לקרוא בגיל שלוש־ארבע בכל קהילות ישראל בעולם המסורתי. ראשית הקריאה בלשון הקודש עסקה בתורת כוהנים, בשחיטת קרבנות, בהזאת דם, בהיטהרות ורחיצה במים, בהתקדשות ומשיחה במשחת הקודש, באוהל מועד ובברית כהונת עולם, בבגדי הכוהן הגדול, באפוד ובחושן ובציץ הזהב ובהכנת שמן המשחה, ושוב בשחיטה, בקרבנות ובהזאת דם, בזבחים, מנחות ושלמים, כלומר בעולם שלם שאין לאף ילד בעולם שום מושג מוחשי אודותיו, עולם הקיים רק בספר וסיפור.

הדמיון היוצר של הילד, הקורא או המאזין לקריאת המלמד או מורה התינוקות, המספר על עולם שלם בלתי נראה, שכולו נברא בספר, מספר וסיפור, היה יוצר עולם מושגים מופשט, התלוי בלשון, לצד תודעה מוחשית דמיונית של מה שאין לגביו שום ייצוג מוחשי או דוגמה בת השגה במציאות המקיפה את הילד.

הלימוד בתורת כוהנים שאין לה שום ייצוג מוחשי בעולמם של התלמידים בתקופת ראשית הקריאה, מעבר לייצוג הנשמע, לפני התפתחות התפישה הרציונלית, הספקנית או הביקורתית, הבטיחה את הטבעת לשון המושגים הכוהנית בתשתית התודעה של דוברי לשון הקודש. הייתה זו לשון האבות הכוהנית, לשון הסמכות האלוהית הנצחית והמסמכים האלוהיים של תורה משמים, הקובעת קביעות נחרצות בשם האל, בפרקים שאין בהם שום שיחה, אלא רק פקודות, לשון קודש גברית כוהנית הקשורה למשכן או למקדש שרק כוהנים ולוויים שירתו בו בעבודת הקודש, אשר לאימהות לא היה בה כל חלק לבד מחלקן באריגת יריעות המשכן ובשזירת מטווי הצמר.

אביא להלן את כל הפרשה ברצף, בנוסח מנוקד, ואעיר במקומות מעטים אחרי כוכבית.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ.

עולה היא קורבן מבעלי החיים המועלה כזבח לה', שכל בשרו מועלה על גבי המזבח, שם הוא נשרף כליל ומעלה עשן וריח ניחוח. נח היה ראשון בוני המזבחות, כאשר הקריב עולה כהודאה על הצלתו ממי המבול:

“וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה'. וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת מִּזְבֵּחַ” (בראשית ח, כ)

המלים עולה, זבח וקורבן הן מילים נרדפות. אולם לכל אחת מהן יש משמעויות שונות אם מצרפים אליהן מילה נוספת, למשל עולת התמיד הוקרבה מדי יום ביומו במקדש, בזריחה ובשקיעה, במשך כל ימות השנה. כידוע, הדלקת אש בשבת אסורה מכל וכל על כלל ישראל, אבל במקדש לבדו היה מותר להדליק אש בשבת משום שהוא מרחב הטרונומי ששליט בו חוק אחר השונה מהחוקים החלים על הכלל בכל מרחב אחר. עולת השבת היא הקרבן הנוסף הנשרף על המזבח כעולה כליל לה' המעלה ריח ניחוח, מעבר לעולת התמיד הקבועה, אותה מקריבים במקדש מדי שבת בשבתו. התורה מפרשת את סוגי בעלי החיים המתאימים לעולת התמיד ולעולת השבת. עולת המוספים היא העולה הנוספת על עולת התמיד אותה מקריבים על המזבח בראשי חודשים ובשבעת מועדי ה'.

לדברי מגילת תהילים מקומראן, הנודעת גם כמגילת המזמורים, דוד בן ישי, נעים זמירות ישראל, משבט יהודה, חיבר 364 שירים בהשראה אלוהית, ששרו הכוהנים בעת העלאת עולת התמיד על מזבח, מדי יום ביומו בזריחה ובשקיעה או בשחרית וערבית. עוד חיבר נעים זמירות ישראל 52 שירי קודש מיוחדים שהושרו בפי הכוהנים בעת העלאת עולת השבת. שירים אלה נמצאו בין מגילות מדבר יהודה במערות קומראן, שכולן כתבי קודש, שחיברו ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, לצד כל ספרי התורה, הנביאים והכתובים שנאספו בידיהם בעותקים רבים, מלבד מגילת אסתר. [מגילת אסתר המספרת על תושייה אנושית של אישה, בחיבור ששם האל לא נזכר בו, ועל חטאים אסורים שעשתה אישה לשם הצלת עמה, לא נמצאה בין מגילות מדבר יהודה, שכולן כאמור כתבי קודש].

המילה ‘תמיד’ בהקשר של עולת התמיד המועלית בוקר וערב מדי 364 ימים בשנה, מבטאת את המחזור הנצחי של הזריחה והשקיעה, של היום והלילה, המתחלפים תדיר מדי שחרית וערבית, מחזור נצחי נראה לעין, המצוין במחזורי הקרבנות הקבועים, המכונים ‘עולת התמיד לדורותיכם’. קרבן התמיד כולל כבש אחד בבוקר וכבש אחד בערב, הנשרפים כליל על המזבח כעולה לה' ריח ניחוח. את העולה מקריבים הכוהנים, המחולקים לכ“ד משמרות הכהונה, על מזבח הנחושת לפני פתח אוהל מועד. כל משמר מכ”ד המשמרות שירת שבוע ברצף קבוע מראש. כל אחד מכ“ד המשמרות, המפורטים בספר דברי הימים א בפרק כ”ד, שירת פעמיים בשנה, בשנה שיש בה 52 שבועות ו364 ימים. ארבעה משמרות שרתו שלוש פעמים בשנה. כשכל מחזור 24 המשמרות שירת 13 פעמים הגיע מועד שנת שמיטה. כשכל מחזור 24 המשמרות שירת 91 פעמים ברצף, שבוע אחרי שבוע, הגיע מועד שנת היובל. במערות קומראן מצאנו מגילות משמרות המפרטות את מועדי שירות כל אחת מעשרים וארבע המשמרות לאורך מאות שנים.

במגילות מדבר יהודה שנמצאו במערות קומראן, שכולן כתבי קודש, למדנו במגילת המזמורים, היא מגילת תהילים, על השירים ששורר דויד בן ישי נעים זמירות ישראל, כדי שהכוהנים ישירו ליד המזבח 364 ימים בוקר וערב.

"שיר לשורר לפני המזבח על עולת התמיד לכול יום ויום

לכול ימי השנה ארבעה וששים ושלוש מאות".

הנה השיר החותם את מגילת תהילים, שנמצאה במערה ה־11 בקומראן:

"ויהי דויד בן ישי חכם ואור כאור השמש

וסופר ונבון ותמים בכול דרכיו לפני אל ואנשים

ויתן לו יהוה רוח נבונה ואורה

ויכתוב תהלים שלושת אלפים ושש מאות,

ושיר לשורר לפני המזבח על עולת התמיד לכול יום ויום

לכול ימי השנה ארבעה וששים ושלוש מאות,

ולקורבן השבתות שנים וחמשים שיר,

ולקורבן ראשי החודשים ולכול ימי המועדות

וליום הכפורים שלושים שיר,

ויהי כול השיר אשר דבר

ששה וארבעים וארבע מאות,

ושיר לנגן על הפגועים ארבעה.

ויהי הכול ארבעת אלפים וחמשים.

כול אלה דבר בנבואה אשר נתן לו מלפני העליון..

(מגילת המזמורים ממערה 11; QPsa, col.XXVII:2–11 DJD IV,(Oxford 1965) pp.91–93 מהדיר, ג’ורג' סנדרס, עריכה שירית שלי, ר.א.).

שירת הקודש המיוחסת לנעים זמירות ישראל, שכתב תהילים ושירי קודש עבור מחזורי עבודת הקודש במקום המקודש, השומר על מחזורי הזמן המקודש, שירים שמצאנו בין מגילות קומראן שכולן כתבי קודש, שבה ומעלה את השאלה: עד היכן ספרות ושירה ומהיכן וממתי היסטוריה ומציאות?

הפרשה מתחילה בבגדי הכוהנים המשרתים ליד המזבח, עליו הועלתה עולת התמיד ונשרפה כליל. בסופה של שריפת העולה על מזבח העולה, המכונה גם מזבח הנחושת, נותר דשן, שהוא אפר עצמות קרבן העולה הנשרף כליל לה', והכוהנים הם אלה המפנים את הדשן במדים מיוחדים. אין אף פרט בעבודת הקרבנות שהוא פחות מדי מכדי לתת עליו את הדעת. לכל פרט יש חשיבות הן כדבר אלוהים מדוקדק המתנה את קדושת עבודת הקודש במתחם המקודש בזמן המקודש, הן כספר הוראות מדויק על האידיאל של עבודת הקודש:

וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ

וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ.

וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר.

היה צריך לשמור מקום מיוחד, מקום טהור, כדי לשפוך את הדשן של המזבח, שהוא כאמור אפר השרפה המפויח והמלכלך שחייב החלפת בגדים. פינוי האפר מוטל רק על הכוהנים כשם שברכת כוהנים מוטלת רק עליהם. הם עוסקים בנגעי צרעת ובעיון בספחת ובצרעת הבית, בנשיאת המשכן בחלקי קודש הקדשים, ובפינוי אשפת האפר, דשן המזבח, כשם שהם עוסקים בנשיאת כפיים, בברכת כוהנים, בקרבן נדבה, בהבערת עצי המזבח ובבירור נגעים. שום דבר אנושי אינו זר להם, בין אם הוא נוגע באפר, בקורבנות, בדם, בטומאה ובמוות, בין אם הוא נוגע בברכה, בנצחיות, בקדושה ובחיים, אם הם מצווים עליו. הם פועלים כנפעלים ולא כיוזמים, כמחויבים בציות מוחלט שאין עליו ערעור או הרהור, למען מטרה נשגבה הקושרת בין הנצחי לעולם בני החלוף, בין הנעלם והמקודש, ההרמוני והאידיאלי למוחשי ולגשמי הרחוק מכל שלמות. הכוהנים הם המתווים את הפער בטקס והם המגשרים עליו בפולחן, בהוראה, בכתיבה ובקריאה, ואף פעם לא כנושאים ונותנים או כמפרשים, אלא אך ורק כממלאים חובה מקודשת אשר על מילויה הם לבדם נבחרו משמים. כזכור חלק לא מבוטל מהנביאים הם כוהנים, בדרך כלל כאלה המתריעים על הפער הנורא בין הרצוי למצוי.

וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה

וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר

וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים.

הכוהנים אחראים על הדלקת האש ועריכת העצים על המזבח ועל העלאת העולה שעליה מקטירים את חלב השלמים, כדי שהבערה תהיה שלמה ועמוד העשן יעלה כריח ניחוח לה', כשם שהם אחראים על פינוי הדשן.

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה.

אש תמיד תבער על המזבח אחרי העלאת קרבן העולה, אש המסמלת את רציפותם הנצחית של חסדי הבריאה.

סוג שונה של קרבנות הוא קרבן המנחה מן הצומח. קרבנות אלה מתחלקים בין הקרבן הנשרף באש לפני ה' על המזבח, עליו מקטירים שמן ולבונה שיעלו ריח ניחוח לה', לבין המזון הניתן לכוהנים שבו קמח הסולת הופך למצות המותרות באכילה רק באוהל מועד:

וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִפְנֵי יְהוָה אֶל פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ.

וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַיהוָה.

וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ.

לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם.

כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי יְהוָה כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ.

המנחה השמורה כמזון לבני אהרון היא קודש קדשים.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ

עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד, מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב.

עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַיהוָה כָּלִיל תָּקְטָר.

וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל.

הכהן המשיח, המשוח בשמן, ממונה על הקרבת מנחת הסולת המכונה מנחת תמיד בוקר וערב ביום הימשחו. המנחה מטוגנת בשמן וכולה מוקטרת לה' לריח ניחוח.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי יְהוָה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.

שחיטת הבהמות לקרבן העולה, נעשית במקום שבו נשחט קרבן החטאת. ההבדל הוא שקרבן העולה מוקרב כליל לה' על המזבח ומעלה ריח ניחוח, בעוד שקרבן החטאת שמור כאוכל לכוהנים בחצר אוהל מועד. קרבן החטאת הוא זה שמביאים בני ישראל אשר חטאו בשוגג כמפורט בפרשת ויקרא

הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכֲלֶנָּה בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד.

כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ.

וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם.

כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכַל אֹתָהּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.

וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.

קרבן חטאת שמביאים מדמו לאוהל מועד כדי לכפר בקודש, אסור באכילה וחייב בשריפה.

וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא.

בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם

וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְאֵת כָּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב.

וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה.

וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַיהוָה אָשָׁם הוּא.

כָּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא.

כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה.

דיני קרבן חטאת כמו קרבן אשם פורטו לעיל בפרשת ויקרא. בשר קורבנות אלה הוא מזון מותר לכוהנים, שכולם תמיד רק ממין זכר, רק בתחומי חצר אוהל מועד.

כאן מסכמת הפרשה את זכויות הכוהנים בעבודת הקרבנות. רק הכוהנים שוחטים, עורכים, שורפים ומקריבים את כל סוגי הקרבנות על המזבח, בין אלה שמביא הציבור כקרבן אשם או חטאת או מנחה או זבח שלמים ובין אלה שהם קרבן תמיד השומר את מחזורי הזמן - עולת התמיד, עולת השבת ועולת המוספים. מקרבנות העולה, המציינים את מחזורי הזמן בקרבן ובשיר, איש אינו נהנה על הארץ, אין בהם חלק נאכל, כולם נשרפים כליל לה' ומעלים עשן ריח ניחוח המיתמר לשמים. לעומת זאת קרבנות אחרים שמביאים אנשים כדי לכפר על חטא בשגגה או כקרבן תודה או כמנחת ביכורים, הנאה מחלקם שמורה לכוהנים כמפורט להלן:

וְהַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֶת עֹלַת אִישׁ עוֹר הָעֹלָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה.

וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה.

וְכָל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכָל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה אִישׁ כְּאָחִיו.

וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַיהוָה.

אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן.

עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו.

וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַיהוָה לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה.

וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר.

וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל.

וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲו‍ֹנָהּ תִּשָּׂא.

וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר.

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

דיני האיסור וההיתר באשר למקום המותר באכילה ולסוג הקרבן המותר באכילה ולזמן המותר באכילה, מפורטים בפרוט ניכר, שכן הדברים מתייחסים להבחנה בין חיים ומוות, בין קדושה לטומאה, דינים החלים בהקפדה יתרה באשר למתחם המקודש שבו נמצאים הכוהנים ומעלים את הקרבנות, כשמעבר לחצרות המשכן ומעבר למזבח הנחושת ומעבר לפרוכת, נמצא קודש הקדשים, מקור החיים.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ.

החֵלֶב, שהוא החלק השומני של הבהמה האסור באכילה, מותר רק בעבודת הקרבנות כחומר הבערה המעלה את עשן הקרבנות. האזכור הראשון לאיסור מופיע בפרשת ויקרא: “חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל־חֵלֶב וְכָל־דָּם לֹא תֹאכֵלוּ” (ספר ויקרא, פרק ג', פסוק י"ז). החלב האסור באכילה הוא רק זה הבא משלוש הבהמות: פרה, כבש ועז. התורה מפרטת את המקומות בהם נמצא השומן האסור באכילה, חֵלֶב שעל הקרב, ושעל הכליות, ושעל הכסלים, והסרתו מחיות טהורות המותרות באכילה, נקראת ניקור.

וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ.

חלב נבלה וטרפה מותר בשימוש במלאכות שונות, כגון הכנת נרות או משחות, אולם אסור בתכלית האיסור לאכילה.

כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהוָה

וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ.

להלן חוזרת פרשת צו על האיסור שנזכר לעיל בפרשת ויקרא בעניין איסור אכילת הדם, שהוא כמו איסור אכילת החלב, הבסיס לחוקי הכשרות המחייבים את כל העדה כולה.

וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה.

כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר

הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח שְׁלָמָיו לַיהוָה יָבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ לַיהוָה מִזֶּבַח שְׁלָמָיו.

יָדָיו תְּבִיאֶינָה אֵת אִשֵּׁי יְהוָה אֶת הַחֵלֶב עַל הֶחָזֶה יְבִיאֶנּוּ

אֵת הֶחָזֶה לְהָנִיף אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה.

וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו.

וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם.

הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה.

כִּי אֶת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה לָקַחְתִּי מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחָק עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

אלה חלקי הקרבן המותרים באכילה לאהרון ובניו הכוהנים המשרתים בקודש. ביום בו הם נמשחים לכהונה ומתחילים את שבעת ימי המילואים בפתח אוהל מועד, אחרי רחיצה במים, לבישת בגדי הקודש, משיחה בשמן והזאת דם עליהם, על בגדיהם ועל כלי הקודש באוהל מועד, הם מקבלים את ההנחיות בדבר חלקי הקרבנות השמורים להם לאכילה.

הם זוכים בחלקי הקרבנות כמזון השמור רק להם, תמורת עבודת הקודש שלהם, משום שלכוהנים אין נחלה או רכוש כפי שיש לשאר השבטים, היכולים להוות מקור מזון, שכן להם נאמר שה' הוא אחוזתם, ה' הוא נחלתם.

"ויאמר ה' אל אהרון בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם,

אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל" (במדבר י"ח, כ)

זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי יְהוָה בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַיהוָה.

אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לָתֵת לָהֶם בְּיוֹם מָשְׁחוֹ אֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם.

זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים.

אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַיהוָה בְּמִדְבַּר סִינָי.

עד כאן פירוט סוגי הקרבנות, שמותיהם, ייעודם וחלוקתם. כאמור מידע זה היה ראשית לימוד הקריאה לכל ילדי ישראל ממין זכר מהשנה הרביעית לחייהם ואילך.

מכאן ואילך עורך משה את טקס הקדשת אחיו אהרון לכהן המשוח.

משוח בשמן המשחה, ביוונית כְּרִיסטוּס, χριστός khristos "the anointed הוא שמו של יֵשׁוּ או יֵשׁוּעַ בן מרים במסורת הנוצרית שהפכה את בן האלוהים לכהן גדול משוח.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת.

אהרון ובניו, בגדי הכהונה שהוכנו להם, שמן המשחה שהוכן עבורם כמפורט בספר שמות, לצד פר החטאת המיועד להעלאה לקרבן אחרי שישתמשו בדמו להזאה על הכוהנים ועל אוהל מועד וכלי הקודש ושני האילים וסל המנחה, נלקחים לאוהל מועד.

וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

כל עדת ישראל נקראת להתקהל בפתח אוהל מועד

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעֵדָה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת.

משה מבאר לעדה שכל שורת הפעולות שהוא מתעתד לעשות לאחיו ולבניו לנגד עיניהם, שפורטו לעיל בפרשת תצווה, נעשות כולן במצוות ה'.

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם.

הרחיצה במים המטהרים, מים חיים מקור החיים, היא השלב הראשון במטמורפוזה ההופכת אדם מבן חלוף רגיל לאדם המשרת בקודש ויכול להתקרב אל הקודש ולא למות.

וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ.

בשלב השני משה מלביש את אחיו בלבוש של חמש שכבות: כתונת, אבנט, מעיל, אפוד, וחשב האפוד

וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים.

על חמש השכבות הראשונות נוספות שתיים: החושן והאורים ותומים. גופו הרחוץ של אהרון עטוי בשבע שכבות מגן, המתירות לו להתקרב אל הקודש אחרי שיושלמו שאר שלבי התהליך, הכרוכים בחבישה והכתרה, יציקה והזאה.

וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

על ראשו של אהרון נחבשת מצנפת וממנה משתלשל ציץ הזהב נזר הקודש כמפורט בפרשת תצווה.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם.

שמן המשחה העשוי משמן זית טהור, אחד משבעת המינים, המעורב בקינמון, קידה וקנה בושם, נמשח על כל המשכן וכל אשר בו.

וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם.

משה מזה על המזבח ועל כל כליו מן השמן המעלה ריח ניחוח, מור וקינמון, ריח הקושר לצמחי גן עדן ולמרחב הבלתי נראה, שבע פעמים, המספר המקודש הקשור בשבועה, בברית, בשבת, בקדושה ושביתה, במחזור שביעוני, בשבעת נרות המנורה, בשבעת ימי הבריאה, בשבעת בגדי הכוהן, ובשבעת ימי הטהרה.

וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ.

משה יוצק את שמן המשחה המדיף ריח ניחוח של קידה, קינמון וקנה בושם, על ראש אהרון החבוש מצנפת ונזר הקודש של ציץ הזהב.

כשמשה מסיים למשוח את אחיו לכהן המשיח הוא מלביש את בני אחיו בתלבושת הכוהנים הכוללת כתונת, אבנט ומגבעת

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

אחרי השלמת הרחיצה, ההלבשה הרב־שכבתית וחבישת המצנפת והמשיחה של אהרון בשמן משחת הקודש, והלבשת ארבעת בניו בכתונת אבנט ומגבעת מביא משה את פר החטאת כדי שאהרון ובניו שהתקדשו יסמכו את ידיהם עליו:

וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת וַיִּסְמֹךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת.

וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב בְּאֶצְבָּעוֹ וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ וַיְקַדְּשֵׁהוּ לְכַפֵּר עָלָיו.

מי שעבורו מוקרב קרבן החטאת חייב בסמיכת ידיו על ראשו. החי חייב לגעת בחיה המתה עבורו. לאחר מכן שוחט משה את הפר ולוקח את דמו ומושח באצבעותיו המשוחות בדם הפר, את קרנות המזבח, ואת שאר הדם יצק אל יסוד המזבח כדי לחטא אותו, לקדש אותו ולכפר עליו. הדם של השור הנשחט הנמשח והנוצק על המזבח, על קרנות המזבח ויסודותיו, הוא תנאי החיטוי, התקדשות והכפרה. דם המתים הוא המקדש את החיים.

וַיִּקַּח אֶת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה הַמִּזְבֵּחָה.

על המזבח המחוטא, המשוח, המכופר, והמקודש בדם שור החטאת, מקריב משה את החֵלֶב מגוף הפר, מהקרב, יותרת הכבד והכליות.

כלומר מהמזבח עולה עמוד עשן מהחלב השרוף

שאר חלקי בשר הפר השחוט, עורו ופרשו, נשרפו באש מחוץ למחנה:

וְאֶת הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת בְּשָׂרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה

כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

אחרי שמזבח העולה הוכשר בעשן חלב פר החטאת, מגיע שלב העלאת קרבן העולה. האיל הוא זה המוקרב כקרבן עולה אחרי שאהרון ובניו סומכים ידיהם על ראש האיל. והוא מוקרב כקרבן עולה אשה כליל ניחוח לה'

וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָעֹלָה וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל.

וַיִּשְׁחָט וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְאֶת הָאַיִל נִתַּח לִנְתָחָיו וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַנְּתָחִים וְאֶת הַפָּדֶר.

וְאֶת הַקֶּרֶב וְאֶת הַכְּרָעַיִם רָחַץ בַּמָּיִם

וַיַּקְטֵר מֹשֶׁה אֶת כָּל הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה

עֹלָה הוּא לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה

כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

וַיַּקְרֵב אֶת הָאַיִל הַשֵּׁנִי אֵיל הַמִּלֻּאִים וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל.

האיל השני נשחט לשם לקיחת דמו להזאה על אהרון ובניו בשלושת הקצוות של הגוף

וַיִּשְׁחָט וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִדָּמוֹ וַיִּתֵּן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית.

וַיַּקְרֵב אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיִּתֵּן מֹשֶׁה מִן הַדָּם עַל תְּנוּךְ אָזְנָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וַיִּזְרֹק מֹשֶׁה אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וַיִּקַּח אֶת הַחֵלֶב וְאֶת הָאַלְיָה וְאֶת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין.

וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד וַיָּשֶׂם עַל הַחֲלָבִים וְעַל שׁוֹק הַיָּמִין.

וַיִּתֵּן אֶת הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וַיָּנֶף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֹתָם מֵעַל כַּפֵּיהֶם וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה.

את כל החלקים הנזכרים שם משה על כפות ידיו של אהרון ובניו והעלה אותם כקרבן על המזבח לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ.

משה מסיים את הטקס הארוך והמורכב בהזאת שמן המשחה ודם המזבח על בגדי אהרון הכוהן ובגדי בניו הכוהנים והזאה זו של שמן ודם -נוזל מהחי הנשחט ונוזל מהצומח הנמסק, בנוסף למים שהיו ראשית הטקס שהם נוזל מהדומם - מקדשת אותם.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו בַּשְּׁלוּ אֶת הַבָּשָׂר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְשָׁם תֹּאכְלוּ אֹתוֹ וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בְּסַל הַמִּלֻּאִים כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי לֵאמֹר אַהֲרֹן וּבָנָיו יֹאכְלֻהוּ.

משה אומר לאחיו ובני אחיו לבשל את בשר איל המילואים בפתח אוהל מועד ולאכול אותו עם הלחם אשר בסל המילואים ואת אשר יוותר אחרי שסיימו לאכול מהבשר ומן הלחם עליהם לשרוף.

וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.

האב הכהן ובניו הכהנים שסעדו את לבם בבשר ולחם, הצטוו לשבת בפתח אוהל מועד עם בגדי הכהונה שלהם הרוויים בדם ובשמן, במשך שבעת ימים.

וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם.

תהליך מסובך ורב שלבי זה הקשור בטבילה (רחצה), בלבישת בגדי קודש מרובי שכבות, בסמיכת ידיים על החיה העומדת להישחט, בשחיטת החיה וחיטוי והזאת דם הנשחט ויציקת שמן והקרבת קרבנות מסוגים שונים ובישיבה של שבעה ימים בפתח המתחם המקודש, בא לכפר על אהרון הכהן ובניו, ולהגן עליהם מפני הקרבה המסוכנת, קרבת מוות, למקור החיים הנצחי הנמצא באוהל מועד, משכן העדות, הקשור בגן עדן, שם קול אלוהים מתהלך בגן ושם נשמר הנצחי בין הכרובים.

כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם.

וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי.

שבעת הימים עליהם מצווים הכוהנים לשבת כמשמרת ה' בפתח אוהל מועד, הם פרק הזמן הקבוע המותנה בספירה ומניין, הקשור בברית ושבועה, בספר, מספר וסיפור, המעביר את האדם בן החלוף, בן המוות והפגיע, מחול לקודש, מטומאה לטהרה וממוות לחיים. שבע, שבועה וברית עולם כמו שבועת השביעיות של מועדי דרור, ושובע כמקור חיים, קשורים לשבעת המינים הצומחים כדי הבשלה, קציר, בציר, מסיק, קטיף וגדיד רק בשבעת החודשים הראשונים של השנה המתחילה בניסן, ולשבועה האלוהית הקשורה בשבעת מועדי ה' ברית עולם ובמחזור השביעוני הנצחי של השבתות, השמיטות והיובלים, ושבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה, בין ניסן לתשרי.

וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה.

אהרון ובניו עשו ככל אשר הצטוו ביד משה אחיו ודודם, שאמר להם את אשר ציווה ה'.

היה זה ספר ראשית הקריאה של כל ילדי ישראל, שלמדו מה משמעות חיים בקהילה שיש בה אל נעלם מדבר, מְצַוֶּה ומחוקק, ויש בה אדם מְצֻוֶּה. הָאָדָם מְצֻוֶּה ועושה ללא הרהור או ערעור ככל אשר יצטווה בפי הָאֵל. אין כאן מקום למשא ומתן או שיג ושיח, יש מְצַוֶּה שמימי מוחלט ויש מְצֻוֶּה אנושי העושה ככל אשר הצטווה. עוד למדו על מקור הזמן המקודש הנמנה בשביעיות של מועדי ה' מקראי קודש מועדי דרור, על מקור המקום המקודש הקשור בעדות ובברית עולם - משכן העדות ואוהל מועד שבו היה ארון הברית או ארון העדות ולוחות הברית ולוחות העדות, שבו האל הנצחי הנעלם משכן את שמו ושוכן בין הכרובים הנודעים מסיפור גן עדן. הם למדו את תשתית הזיכרון של קהילת הזיכרון היהודית הקושר בין שמים וארץ, בין כרובי גן עדן לכרובי המשכן, קהילה שיש לה משמרת קודש, מועדי קודש וברית קודש וזיכרון מקודש המבוסס על ברית קודש וברית כהונת עולם.

עולם שלם נברא כאן בספר, מספר וסיפור, רב פרטים וכללים, שתכליתם להפנים את הקול המְצַוֶּה ואת חובת הָאָדָם המְצֻוֶּה ואת זיקתם אל הקודש, העדות והברית, את עבודת הקודש ואת יַחֲסֵי המְצַוֶּה וּהמְצֻוִּים ביחס לתרי"ג מצוות.

חלק גדול מתרי"ג המצוות, החלק העיקרי, חל רק על הכוהנים בני שבט לוי בזיקה לשמירת המקום המקודש, לשמירת מחזורי הזמן המקודשים, לשמירת עבודת הקודש של משמרת הקודש, היא עבודת הקרבנות, הקשורה בשירת הקודש ובמחזורי עבודת הקודש - עולת התמיד, עולת השבת ועולת המוספים, להם כתב כאמור נעים זמירות ישראל שירי קודש. הכוהנים כולם בני קהת בן לוי, ואחיהם הלוויים, בני גרשון ומררי בני לוי, מופקדים על הנחלת הזיכרון המקודש הקשור בספר מספר וסיפור, בשירה וקדושה.

בפרשה הבאה מוגדרת עבודת הכוהנים “וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר. וּלְהוֹרֹת אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד־מֹשֶׁה”. ההוראה היא התפקיד הקבוע שלהם בכל חמישים שבועות השנה אשר בהם אינם משרתים בקודש, הם מלמדים את כל ילדי ישראל הזכרים לקרוא בזיכרון הקהילתי המקודש, השמור בלשון הקודש, את תורת הקודש, המשפטים, המצוות, הסיפורים והחוקים. (“יורו משפטיך ליעקב תורתך לישראל”, כדברי משה לאחיו הלוויים בספר דברים לג)

עבודת הכוהנים המשרתים בקודש שבועיים או שלושה בשנה כוללת את שחיטת הקרבנות, זריקת דם הקרבנות על המזבח, העלאת בשר הקרבנות למזבח, הדלקת הנרות במנורה, תקיעה בחצוצרות, הקטרת קטורת ודישון המזבח. מלבד הקרבת הקורבנות, הכוהנים היו ממונים על הבחנה בין נגעים ובין דמים, על פדיון הבן ועל ברכת כוהנים. ספר במדבר מציין במפורש שרק לבני אהרון שמורה הזכות לכהן בקודש בעבודת הכהונה “ויאמר ה' אל אהרן… ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם, עבודת מתנה אתן את כהנתכם והזר הקרב יומת”.

כזכור ברית כהונת עולם הובטחה רק לאהרון ובניו בחומש וברית זו של המשרתים בכהונה הגדולה בכוחם של ספר, מספר וסיפור, ברית עולם ושבועת עולם, הארוגים במקום מקודש, זמן מקודש, חוק מקודש, זיכרון מקודש, פולחן מקודש ועבודת קודש של משמרת הקודש המשוררת את שירת הקודש בזיקה למחזורי קרבנות העולה הנצחיים, הנאבקת על מועדי ה' מקראי קודש מועדי דרור, נשמרה ברציפות מימי פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן ועד לימי חוניו בן שמעון, עד שנת 175 לפני הספירה, כשהודח כהן גדול אחרון זה מהכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם, בימי אנטיוכוס אפיפאנס, והוחלף בכוהנים מתייוונים (יאזון, מנלאוס ואלקימוס משנת 175 לפני הספירה ועד שנת 152 לפני הספירה) ואחר כך בכוהנים חשמונאים אוזורפטוריים שהתמנו בידי יורשי אנטיוכוס בניגוד לחוק המקראי (הראשונים שבהם משנת 152 לפני הספירה ואילך, היו יונתן החשמונאי, שמעון החשמונאי ויוחנן הורקנוס במחצית השנייה של המאה השנייה לפני הספירה ובמאה הראשונה לפני הספירה אלכסנדר ינאי, בניו הורקנוס ואריסטובולוס).

הכוהנים בני צדוק משושלתו הישירה של אהרון הכהן, שהיו מופקדים על הנחלת הזיכרון המקודש ועל הוראת המשפטים והתורות לעם כולו, היו אלה שסיפרו את שבועת החירות והדרור של מועדי קודש לקהל מאזינים קשוב, שהאזין לסיפור הבריאה וסיפורי האבות וסיפור השעבוד והחירות, סיפור ההתגלות בסיני וסיפור מתן החוק, מדי שבת בשבתו, ובמשך כל השבוע כשהורו לילדים את ראשית הקריאה מתורת כוהנים.

פרשת צו, ופרשת ויקרא הקודמת לה, עוסקות בקרבנות נדבה וקרבנות חובה, בעבודת הקודש של הכוהנים ליד מזבח העולה ובהקדשת אהרון ובניו לכהונה.

מספרי הסיפור המקראי לילדים החלו מקדושת הקרבנות וקדושת הכהונה, קדושת המזבח, והקדשת הכהן הגדול. אף ילד יהודי לא ראה כהן גדול עטור נזר קודש וציץ קודש, שמן משחה או ציץ כהונה, כשם שלא ראה מזבח, איל מילואים, שור חטאת או קורבן מנחת סולת מימיו, במשך אלפי שנים, אבל את סיפור הקדשת הכהונה ופרטי עבודת הקרבנות של הכוהנים, בעולם הירארכי שיש בו אל מְצַוֶּה מדבר, וּקהילת מְצֻוִּוים מצייתים, המתחלקת לכוהנים, לוויים וישראל, זכר גם זכר כתשתית תודעתו.

בשנה שאינה מעוברת פרשה זו נקראת סמוך לערב פסח. זכרו: מי שמספר את סיפור התשתית הנצחי על אהבת הצדק והדרור, השוויון והחופש, הברית ושבועת החירות ושנאת העבדות, השעבוד והעריצות, ידו על העליונה.

חג הפסח חג החירות והדרור, הוא סיפור התשתית של קהילת הזיכרון היהודית המספרת בליל הסדר בספר מספר וסיפור את סיפור יציאת מצרים וסיפור הראשון בשבעת מועדי הקודש של מחזור ההשבתה של מועדי ה' מקראי קודש מועדי דרור, שהקדים את מעמד סיני, את קבלת החוק ואת הקדשת הכהונה. אבל מי שלא מספר סיפורים מדור לדור על עברו המצוי בספרים וסיפורים ומי שלא מלמד את ילדיו לקרוא בלשון הקודש על מועדי דרור ומקראי קודש, נמחק מההיסטוריה ונשכח בתהום הנשייה.

יש עניין היסטורי רב בעובדה הלשונית הבאה: אף אחד לא מדבר פריזית, חיוית, יבוסית, גרגשית כנענית או מצרית הירוגליפית וגם לא בבלית או אכדית. בני עמים אלה ודוברי שפות אלה היו תרבויות גדולות לאין ערוך מאתנו ובנו ערים בצורות, ארמונות, שערים, חומות והיכלות מפוארים לאין ערוך מאלה שלנו, אבל לא הקצו אחד חלקי שנים עשר של העם, שבט אחד מתריסר השבטים, להוראת הקריאה בכתבי הקודש בידי משמרת הקודש לכל ילדי העם ממין זכר, הוראה בלשון הקודש שהנחילה להם עולם שנברא כולו בספר מספר וסיפור.

במגילת המקדש שנמצאה במערות קומראן יש קטעים רבים מהחומש שבהם האל מדבר בגוף ראשון במקום שמשה מדבר בנוסח המסורה, ויש תוספות מעניינות מאד. אביא כאן כמה שורות על הכוהנים ועל קרבן הפסח מטורים ט“ו, ט”ז, י"ז של מגילת המקדש, מהנוסח המצוי במהדורת אלישע קימרון, בספר: “מגילות מדבר יהודה, החיבורים העבריים”, א, הוצאת יד בן צבי, עמ' 154 -156.

ואם הכהן הגדול יהיה עומד [לשרת לפני יהוה אשר ][ מלא

ידו ללבוש את הבגדים תחת אביה[ו ויקריב פרים ש]נים

אחד על כל העם ואחד על בני הכוהנים [ויקרב את אשר]

לכוהנים בריאש[ונה] וסמכו זקני הכוננ[ים את ידיהמה על]

[   ] ראשו ואחריהמה הכוהן הגדול וכל ה[כוהנים אחר ישחטו את]

הפר [לפני יהוה] ולקחו זקני הכוהנים מדם הפר ונת[נו על קרנות המזבח באצבעם]

מן הדם [ואת הדם] ישפוכו סביב על ארבע פנות עזרת ה[מזבח]

[   שמן המ]שוחה [

ונתנו מן הדם [על הבוהן לידו הימנית]

תנוך האוזן הימנית ויזו [ מן הדם ומן השמן עליו ועל]

[בגדיו ויק]דש ליהוה כול ימיו [על נפשות מת לוא יבוא]

[על] אב ואם לא יטמא כי קדו[ש הוא ליהוה ויקרב את]

העולה על המזבח והקטיר א[ת חלב הפר חטאת הראישון]

[את החלב אשר על הקרב וא[ת יותרת הכבד ואת שתי]

הכליות ואת החלב אשר עליה[מה ואת החלב אשר על]

הכסלים ואת מנחתו ואת נסכו כמשפטמה ויקטירו המזבח

עולה הוא אשה ריח ניחוח ל[יהוה  ואת בשר הפר]

ואת עורו עם פרשו ישרופו מחו[ץ למחנה הקודש ]

במקום מובדל לחטאות שמה ישר[ופוהו על ראושו וכרעיו]

עם כל קרביו ושרפו כולו שמה לבד מחלבו חט[את כהן]

הוא ויקח הפר השני אשר לעם ויכפר בו [על כל עם]

הקהל בדמו ובחלבו כאשר עשה לפר הראישו[ן כן יעשה]

לפר הקהל ויתן מדמו באצבעו על קרנות ה[מזבח ואת]

דמו יזרוק על ארבע פנות עזרת המזבח ואת [חלבו ואת]

מנחתו ואת נסכו יקטיר המזבח חטאת קהל הוא [  ]

טור טז

[חסרות שש שורות]

ה]כוהנים ויתנו עט[רות בראשיהמה]

וישמחו כי כופר עליהמה [    ]

והיה היום הזה להמה [לזכרון חוקת עולם]

[לדורותמה] בכל מושבותמה וישמחו ויש[ישו בו]

[ועשו בארב]עה עשר בחודש הראישון [בין הערבים]

[פסח ליהוה] וזבחו לפני מנחת הערב יזבחו[הו כל זכר]

מבן עשרים שנה ומעלה יעשו אותו ואכלוהו בלילה

בחצרות הקודש והשכימו והלכו אייש לאוהלו

ובחמשה עשר לחודש הזה מקרא קודש.

כול מלאכת עבודה לוא תעשו בו. חג מצות שבעת ימים

ליהוה והקרבתמה בכול יום ויום לשבעת הימים האלה

עולה ליהוה פרים שנים ואיל וכבשים בני שנה שבעה

תמימים ושעיר עזים אחד לחטאת ומנחתמה ונסכמה

כמשפט לפרים ולאלים ולכבשים ולשעיר. וביום השביעי

תעשו חג ליהוה. כל מלאכת עבודה לא תעשו בו.

פרשת צו עוסקת במרחב גברי מקודש, בעולם כוהני אידיאלי שלנשים אין בו דריסת רגל ולנשים אין בו שום מקום, משום שעבודת הקודש מוטלת רק על בני לוי ממין זכר ולא על בנות לוי. הכהונה, כידוע, מימי אהרון בן עמרם ועד ימינו עוברת אך ורק דרך האבות, מאב לבן מדור לדור. הרחקת הנשים מהקודש ושמירתו כמרחב גברי בלעדי השפיעה השפעה מכרעת על הרחקת נשים מעולם הלימוד, המסמכים והסמכות, שכן אחרי חורבן בית שני בשנת שבעים לספירה, המקדש התחלף ב’מקדש מעט', הלא הוא בית הכנסת, שם הגישה לספרי הקודש הכתובים בלשון הקודש ולעבודת הקודש שנערכה בלשון שירת הקודש, הייתה שמורה לגברים, לנערים ולילדים ממין זכר בלבד.

אלה האחרונים נקראו בשם “תינוקות של בית רבן, עליהם העולם עומד”. כל הבנים למדו לקרוא בלשון הקודש על חשבון הקהילה בבתי הכנסת שהיו בתי הספר שם לימדו הכוהנים והלוויים והמתורגמנים בשלב הראשון, בשל מצוות |“ושינתתם לבניך” שחכמים הוסיפו לה את הסיוג ‘אבל לא לבנותיך’! או למדו לקרוא בעברית בחדרים או מדרסות או בשול school או בסכולה, וכל הלומדים לקרוא ב’לשון הקודש‘, אם רק רצו בכך, היו עשויים להפוך לשותפים פעילים בירושת מורשת אבותיהם כקוראים או ככותבים, כסופרים ומתורגמנים, כמתורגמנים, פרשנים, דרשנים, משוררים או פייטנים. לא הייתה קהילה שלא לימדה את בניה הזכרים לקרוא על חשבון הקהילה. מאה אלף הספרים בספרייה הלאומית בירושלים, מראשית הדפוס העברי בשליש האחרון של המאה החמש עשרה, ועד שנת 1900, ושמונים אלף כתבי היד במקור או בתצלום השמורים במרתפי הספרייה הלאומית בירושלים, מיטיבים להעיד על אוריינות מקפת זו, שלא היה לה תקדים ולא היתה לה מקבילה בשום תרבות אחרת. ראשיתה של אוריינות ייחודית זו בהוראה של משה בן עמרם בן קהת בן לוי, לאחיו בני לוי: "יורו משפטיך ליעקב, תורתך לישראל’ ובמצוות ‘ושיננתם לבניך’.

אף ילדה, נערה או אישה בכל קהילות ישראל לא זכתה למצווה מקבילה, או למוסד לימוד מקביל עבורה, לפני המאה ה־19 או המאה ה־20. היו מעטות, יוצאות דופן, שזכו ללמוד באופן פרטי, בביתן, כבנות יחידות של חכמים שלא נולדו להם בנים זכרים, או כבנות מדפיסים או בקהילות שבהן היה עניין בהוראת הכתיבה לבנות מטעמים עסקיים ותרבותיים, כמו בין יהודי אשכנז ואיטליה, אבל ברוב קהילות ישראל הילדות נותרו אנאלפביתיות. כתבתי על משמעותן הדרמטית של עובדות אלה בעבר ובהווה, המתחילות בעולם כוהני שרק גברים משרתים, לומדים ומלמדים בו, בספרי “סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבורות, על השעבוד ועל החירות”, ירושלים: כרמל 2018.

פרשת צו בספר ויקרא העוסקת בקורבנות, מזכירה לנו שבשפה העברית למילה קורבן יש שתי משמעויות: הראשונה היא sacrifice קורבן המועלה לעולה על המזבח במשכן ובמקדש, והשנייה היא victim במובן של חלל שנפל בקרב או קרבן מלחמה. בתקופה שרבים בה קורבנות המלחמה, אולי כדאי לעצור לרגע, לחשוב על המילה קרבן ולזכור את הקורבן הראשון

חיים גורי (1928–2018), כתב שיר בלתי נשכח על האב שהעלה את בנו לקורבן, במצוות אלוהיו, או העלה אותו לעולה, ועל הבן הנעקד שהפך לקורבן אדם.

יְרֻשָּׁה / חיים גורי

הָאַיִל בָּא אַחֲרוֹן.

וְלֹא יָדַע אַבְרָהָם כִּי הוּא

מֵשִׁיב לִשְׁאֵלַת הַיֶּלֶד,

רֵאשִׁית־אוֹנוֹ בְּעֵת יוֹמוֹ עֶרֶב.

נָשָׂא רֹאשׁוֹ הַשָּׂב.

בִּרְאוֹתוֹ כִּי לֹא חָלַם חֲלוֹם

וְהַמַּלְאָךְ נִצָּב –

נָשְׁרָה הַמַּאֲכֶלֶת מִיָּדוֹ.

הַיֶּלֶד שֶׁהֻתַּר מֵאֲסוּרָיו

רָאָה אֶת גַּב אָבִיו.

יִצְחָק, כַּמְּסֻפָּר, לֹא הֹעֲלָה קָרְבָּן.

הוּא חַי יָמִים רַבִּים,

רָאָה בַּטּוֹב, עַד אוֹר עֵינָיו כָּהָה.

אֲבָל אֶת הַשָּׁעָה הַהִיא הוֹרִישׁ לְצֶאֱצָאָיו.

הֵם נוֹלָדִים

וּמַאֲכֶלֶת בְּלִבָּם

הפטרת פרשת צו היא נבואת חורבן קשה בפי הנביא הכהן ירמיהו מענתות שחזה את החורבן הצפוי לבוא מבבל בשל חטאי העם עובד האלילים ופורע החוק. מותר לפסוח עליה כי היא קשה מאוד ומשביתת שמחה והיום יום חג. ההפטרה נמצאת בפרקים ז־ח, הקוראים תיגר על כל תפיסת העולם של המקדש והקרבנות כאשר העם הולך בדרכי חמס, עוול ושרירות לב ועובד אלילים במקום לעבוד את אלוהים. ירמיהו הוא כהן, נביא וחכם מרחיק ראות, יוצר ומשורר הצופה באמת שמעבר לשקר. דבריו מלמדים על הפער בין האידיאל הכוהני בספר ויקרא של מרחב מקודש המבטא נצחיות, הרמוניה, מוסר, דעת, אמת, צדק ואמונה, סדר וגבולות ברורים, משך מחזורי, קדושה, חוק ומצוה, חסד ותורה הבאים לשמור על נצחיות החיים וקדושתם בעולם של ספר, מספר וסיפור, לבין המציאות המרה, מציאות של חמס, שרירות לב, שפיכות דמים ועבודה זרה, ערב חורבן בית ראשון

כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עֹלוֹתֵיכֶ֛ם סְפ֥וּ עַל־זִבְחֵיכֶ֖ם וְאִכְל֥וּ בָשָֽׂר׃

כִּ֠י לֹֽא־דִבַּ֤רְתִּי אֶת־אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ וְלֹ֣א צִוִּיתִ֔ים בְּי֛וֹם הוציא [הוֹצִיאִ֥י] אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־דִּבְרֵ֥י עוֹלָ֖ה וָזָֽבַח׃

כִּ֣י אִֽם־אֶת־הַדָּבָ֣ר הַ֠זֶּה צִוִּ֨יתִי אוֹתָ֤ם לֵאמֹר֙ שִׁמְע֣וּ בְקוֹלִ֔י וְהָיִ֤יתִי לָכֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ־לִ֣י לְעָ֑ם וַהֲלַכְתֶּ֗ם בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם לְמַ֖עַן יִיטַ֥ב לָכֶֽם׃

וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ וְלֹֽא־הִטּ֣וּ אֶת־אָזְנָ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ בְּמֹ֣עֵצ֔וֹת בִּשְׁרִר֖וּת לִבָּ֣ם הָרָ֑ע וַיִּהְי֥וּ לְאָח֖וֹר וְלֹ֥א לְפָנִֽים׃

לְמִן־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יָצְא֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶשְׁלַ֤ח אֲלֵיכֶם֙ אֶת־כָּל־עֲבָדַ֣י הַנְּבִיאִ֔ים י֖וֹם הַשְׁכֵּ֥ם וְשָׁלֹֽחַ׃

וְל֤וֹא שָׁמְעוּ֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת־אָזְנָ֑ם וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת־עָרְפָּ֔ם הֵרֵ֖עוּ מֵאֲבוֹתָֽם׃

וְדִבַּרְתָּ֤ אֲלֵיהֶם֙ אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ אֵלֶ֑יךָ וְקָרָ֥אתָ אֲלֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יַעֲנֽוּכָה׃

וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם זֶ֤ה הַגּוֹי֙ אֲשֶׁ֣ר לֽוֹא־שָׁמְע֗וּ בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו וְלֹ֥א לָקְח֖וּ מוּסָ֑ר

אָֽבְדָה֙ הָֽאֱמוּנָ֔ה וְנִכְרְתָ֖ה מִפִּיהֶֽם׃

גָּזִּ֤י נִזְרֵךְ֙ וְֽהַשְׁלִ֔יכִי וּשְׂאִ֥י עַל־שְׁפָיִ֖ם קִינָ֑ה כִּ֚י מָאַ֣ס יְהוָ֔ה וַיִּטֹּ֖שׁ אֶת־דּ֥וֹר עֶבְרָתֽוֹ׃

כִּֽי־עָשׂ֨וּ בְנֵי־יְהוּדָ֥ה הָרַ֛ע בְּעֵינַ֖יאֻום־יְהוָ֑ה שָׂ֣מוּ שִׁקּֽוּצֵיהֶ֗ם בַּבַּ֛יִת אֲשֶׁר־נִקְרָא־שְׁמִ֥י עָלָ֖יו לְטַמְּאֽוֹ׃

וּבָנ֞וּ בָּמ֣וֹת הַתֹּ֗פֶת אֲשֶׁר֙ בְּגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֔ם לִשְׂרֹ֛ף אֶת־בְּנֵיהֶ֥ם וְאֶת־בְּנֹתֵיהֶ֖ם בָּאֵ֑שׁ אֲשֶׁר֙ לֹ֣א צִוִּ֔יתִי וְלֹ֥א עָלְתָ֖ה עַל־לִבִּֽי׃

לָכֵ֞ן הִנֵּֽה־יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה לֹא־יֵאָמֵ֨ר ע֤וֹד הַתֹּ֙פֶת֙ וְגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֔ם כִּ֖י אִם־גֵּ֣יא הַהֲרֵגָ֑ה וְקָבְר֥וּ בְתֹ֖פֶת מֵאֵ֥ין מָקֽוֹם׃

וְֽהָ֨יְתָ֜ה נִבְלַ֨ת הָעָ֤ם הַזֶּה֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֣ת הָאָ֑רֶץ וְאֵ֖ין מַחֲרִֽיד׃

וְהִשְׁבַּתִּ֣י מֵעָרֵ֣י יְהוּדָ֗ה וּמֵֽחֻצוֹת֙ יְר֣וּשָׁלַ‍ִ֔ם ק֤וֹל שָׂשׂוֹן֙ וְק֣וֹל שִׂמְחָ֔ה ק֥וֹל חָתָ֖ן וְק֣וֹל כַּלָּ֑ה כִּ֥י לְחָרְבָּ֖ה תִּהְיֶ֥ה הָאָֽרֶץ׃

בָּעֵ֣ת הַהִ֣יא נְאֻם־יְהוָ֡ה ויציאו [יוֹצִ֣יאוּ] אֶת־עַצְמ֣וֹת מַלְכֵֽי־יְהוּדָ֣ה וְאֶת־עַצְמוֹת־שָׂרָיו֩ וְאֶת־עַצְמ֨וֹת הַכֹּהֲנִ֜ים וְאֵ֣ת׀ עַצְמ֣וֹת הַנְּבִיאִ֗ים וְאֵ֛ת עַצְמ֥וֹת יוֹשְׁבֵֽי־יְרוּשָׁלָ֖‍ִם מִקִּבְרֵיהֶֽם׃

וּשְׁטָחוּם֩ לַשֶּׁ֨מֶשׁ וְלַיָּרֵ֜חַ וּלְכֹ֣ל׀ צְבָ֣א הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר אֲהֵב֜וּם וַאֲשֶׁ֤ר עֲבָדוּם֙ וַֽאֲשֶׁר֙ הָלְכ֣וּ אַֽחֲרֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֣ר דְּרָשׁ֔וּם וַאֲשֶׁ֥ר הִֽשְׁתַּחֲו֖וּ לָהֶ֑ם לֹ֤א יֵאָֽסְפוּ֙ וְלֹ֣א יִקָּבֵ֔רוּ לְדֹ֛מֶן עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה יִֽהְיֽוּ׃

וְנִבְחַ֥ר מָ֙וֶת֙ מֵֽחַיִּ֔ים לְכֹ֗ל הַשְּׁאֵרִית֙ הַנִּשְׁאָרִ֔ים מִן־הַמִּשְׁפָּחָ֥ה הָֽרָעָ֖ה הַזֹּ֑את בְּכָל־הַמְּקֹמ֤וֹת הַנִּשְׁאָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר הִדַּחְתִּ֣ים שָׁ֔ם נְאֻ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃

כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הִנֵּ֛ה עַ֥ם בָּ֖א מֵאֶ֣רֶץ צָפ֑וֹן וְג֣וֹי גָּד֔וֹל יֵע֖וֹר מִיַּרְכְּתֵי־אָֽרֶץ׃

קֶ֣שֶׁת וְכִיד֞וֹן יַחֲזִ֗יקוּ אַכְזָרִ֥י הוּא֙ וְלֹ֣א יְרַחֵ֔מוּ

קוֹלָם֙ כַּיָּ֣ם יֶהֱמֶ֔ה וְעַל־סוּסִ֖ים יִרְכָּ֑בוּ

עָר֗וּךְ כְּאִישׁ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה עָלַ֖יִךְ בַּת־צִיּֽוֹן׃

שנזכה תמיד ללכת בדרכי הדעת, האמת והצדק, השלום, האחווה והחסד, החכמה, החירות והשוויון והרחבת הדעת וההשכלה והקדושה לכל אדם, איש או אישה, ילד או ילדה, צעיר או מבוגר, הרוצה בכך. ולא נביא חורבן על עצמנו בשל היפוכם.

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה.

אברהם אופק, אש

מתוך פייסבוק: הדף של רחל אליאור, 2023

פרשת אַחֲרֵי מוֹת היא פרשת השבוע השישית בספר ויקרא. הפרשה מתחילה בפרק ט“ז, פסוק א' ומסתיימת בפרק י”ח, פסוק ל'. המילים הפותחות את הפרשה מתייחסות למיתת נדב ואביהוא, שתוארה בפרשת שמיני:

“וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן…”

הפרשה עוסקת במצוות המוטלות על הכהן הגדול ביום הכיפורים, או בעבודת הקודש המורכבת ביום הכיפורים, הקשורה בשני שעירי עזים המיועדים לקרבן חטאת, ובאיל אחד המיועד לקרבן עולה. על שני השעירים מוטל גורל: שעיר אחד יוקרב לה' והשני לעזאזל. בפרק כג בספר ויקרא מבוארת תכליתו של יום הכיפורים: “כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם”,(ויקרא, כג, כח). אולם אין מבואר מדוע יש לכפר על הציבור. באסופה המקראית נזכר מועד כפרה זה לראשונה בספר שמות, בזיקה למזבח הזהב בקדש הקדשים, שם נזכרת הכפרה הנערכת פעם בשנה בידי הכהן הגדול, המוגדרת אף היא כקדש קדשים: “וכפר אהרון על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפרים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קדש קדשים הוא לה’” (שמות ל, י). פרטי עבודת היום, עבודת הקרבנות והכפרה והחיטוי הנערכת בידי הכוהן הגדול בקודש הקדשים במקדש, ובידי שליחו, “האיש העתי” המשלים את מצוות היום בארץ גזרה במדבר, מתוארים בהרחבה בפרק ט"ז של ספר ויקרא. כדי להבין במה דברים אמורים – מדוע עלינו לכפר? על איזה עוון ועל איזה חטא אנו מכפרים? ועד כמה הדברים עתיקים ונוקבים ויורדים עד השיתים (מלשון תשתית הארץ ותשתית הזיכרון), קראו בבקשה את מאמרי “כיפורים, כפרה, טומאה וטהרה – זיכרון ושכחה, ‘באר העבר’ ותהום הנשייה”

בחלקה השני של הפרשה נידונים איסורי העריות הקשורים בטומאה וטהרה.

ככלל הטומאה והטהרה, המתקיימות בתקבולת ובהנגדה במיתוס, בזיכרון השפה, בעדות, בחוק ובפולחן, קשורות בסכנת הכיליון, הנובעת מפריצת הגבולות המכוננים את האחדות המקודשת (חוק, ומועד, שבת וברית, טהרה וקדושה, זכור ושמור), מהשחתה, מטומאה ופריעת החוק המקודש ומעונש משמים, מכאן, ובהבטחת הנצחיות, המותנית בכינון גבול ומחזור, בשמירת הברית המקודשת והטהרה הקשורה בהתקדשות, המיוסדת על מועדי קודש וחוקים משמים, ובכפרה אלוהית, מכאן.

איסורי העריות או גילוי ערווה ככלל, דנים בהצבת גבולות ברורים בין האסור והמותר ביחסי קרבה אינטימיים בין קרובי דם ורחוקי מין ובתנאי המעבר מטבע לתרבות – אדם אינו רשאי לקיים יחסי אישות עם קרוביו הישירים שדמם ודמו מאותה משפחה, דהיינו עם אביו ואמו, אחותו ובתו, דודתו וסבתו, וכל קרוביו המידיים הנוספים, דווקא כי הם אלה הזמינים לו ביותר משום שהוא חי במחיצתם, בביתם או בחצרם. בטבע בעלי חיים עשויים להזדווג ומזדווגים עם קרוביהם הישירים, אין חלים עליהם שום גבולות ואיסורים. האדם שנברא בצלם אלוהים מתקדש על ידי מה שנאסר עליו ונמנע ממנו, בלי להתחשב ברצונו, בייצרו, בתשוקתו ובהעדפותיו. התרבות מתחילה ברגע שנאסר על אדם ממין זכר לשכב עם אחותו, בתו, אמו, נכדתו, אשת אביו, דודתו מצד אביו ומצד אמו, אשת דודו וכלתו, אשת אחיו, אישה ובתה, עם אחות אשתו וקרובות מידיות נוספות ונאסר עליו כל משכב זכר ומשכב בהמה. כל גילוי עריות מסוג זה נחשב לפריצת גבולות שאסור לעבור באיסור חמור, שכן הוא מחולל טומאה הכרוכה בחמס, בכיליון ובמוות, ואסור בתכלית האיסור.

לדברי המקרא איסורי עריות אלה לא חלו בארץ מצרים ובארץ כנען, שם יחסי עריות היו מקובלים, נוהגים ומותרים. אין לדעת אם זו מציאות חברתית נוהגת או האשמת שווא שמטרתן ליצור רתיעה ודחייה תרבותית, להגביה מחיצות חברתיות ובידול דתי תרבותי, מכל מקום מיניות אסורה בתכלית הנקראת גילוי עריות המונה שלושים ותשעה איסורים, אסורה על בני ישראל מכל וכל, גם אם היא מותרת לבני ובנות העמים השכנים.

בשנים פשוטות נוהגים לקרוא ברצף את פרשת קדושים אחרי פרשת אחרי מות. פרשת קדושים תובעת מבני ישראל להיות קדושים כי קדוש ה' אלוהיהם. שורה של מצוות המתנות את הקדושה מפורטות בפרשה.

אביא להלן את שתי הפרשיות ברצף ללא ביאור, שכן כאמור דנתי במאמר על יום הכיפורים הנזכר לעיל, בהקשריה הקדומים של הפרשה ובביאוריה העתיקים.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּמֻתוּ.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.

בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה.

כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם.

וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה.

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ.

וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל.

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת.

וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.

וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ.

וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי יְהוָה וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת.

וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי יְהוָה וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת.

וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ.

וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת.

וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם.

וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל.

וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי.

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה.

וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲו‍ֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר.

וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם.

וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם.

וְאֵת חֵלֶב הַחַטָּאת יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה.

וְהַמְשַׁלֵּחַ אֶת הַשָּׂעִיר לַעֲזָאזֵל יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה.

וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ יוֹצִיא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אֶת עֹרֹתָם וְאֶת בְּשָׂרָם וְאֶת פִּרְשָׁם.

וְהַשֹּׂרֵף אֹתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְאַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה.

וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ.

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.

וְכִפֶּר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ.

וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר.

וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר.

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיהוָה לִפְנֵי מִשְׁכַּן יְהוָה דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ.

לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַיהוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַיהוָה אוֹתָם.

וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם.

וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח.

וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיהוָה וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו.

וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ.

כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.

עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם. וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.

כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת.

וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה וּטְרֵפָה בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר.

וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.

אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָה. אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְהוָה. עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ. עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא. עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן. עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה. עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ. עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא. עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא. עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא. עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ. עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא. עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא

וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ.

וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ.

וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ.

וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא.

וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא.

אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם.

וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ.

וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם.

כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ.

וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.

כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

*

פרשת קדושים

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר

דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ.

בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה.

וְאֹכְלָיו עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ יְהוָה חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.

וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.

וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה.

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה.

אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ.

וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה.

וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם.

וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי יְהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.

וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל.

וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהוָה.

וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ.

לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ.

וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהוָה.

אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה.

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה.

אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ.

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה.

מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן.

וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי.

וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ.

וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנוֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ.

וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.

כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ.

וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם.

וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲו‍ֹנָם יִשָּׂאוּ.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ.

וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם.

וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים.

וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא.

וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.

וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם.

מתוך פייסבוק, הדף של רחל אליאור: 9 במאי 2024

פָּרָשַׁת קְדֹשִׁים היא פרשת השבוע השביעית בספר ויקרא. לפי החלוקה לפרקים, היא מתחילה בפרק י“ט, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ', פסוק כ”ז.

בפרשה זו נכללות מצוות רבות ומגוונות המלמדות אותנו על האידיאל המוסרי האלוהי, המציב תביעות נוקבות ומקיפות לאדם בכל מרחבי המציאות, הן זו הגלויה לעין, הדנה בכל מה שבין האדם לחברו, בעולם המעשה, הן זו המתרחשת במסתרים, בלבבות ובגופים, בחיק המשפחה. על מטרתן של מצוות אלה ועל האידיאל העקרוני המקיף המציג תביעות למציאות המפורטת, מעיד הפסוק הפותח את הפרשה: ”וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם“. כלומר אידיאל הקדושה המציב תביעות לאדם, הוא תמיד מהלך אינסופי הכרוך בהטמעת מארג מושגי במהלך תהליך הולך ומתמשך, של קבלת עול תרי״ג מצוות ותשתיתן המוסרית המייצגת את אידיאל הקדושה האלוהית, וקבלה יומיומית מתחדשת של התחייבות לכינון תודעה מסוימת של חיובים ואיסורים בגוף ובנפש. הקדושה איננה בשום פנים מַהוּת מוּלֶדֶת, מובנת מאליה, של אדם, של קהילה או של עם, של מקום או של זמן, היא אף פעם איננה מצב סטטי תלוי ישות קבועה, להפך, הקדושה היא תמיד בגדר אידיאל מנחה ואופק מוסרי המציג תביעה למציאות האנושית, המחייבת מענה בתודעה ובמעשה, היא תמיד חלק מתהליך השתלמות הכרוך בהגבלות ואיסורים רבים ובחיובים מפורטים, עליו מצווה אדם מישראל, המקבל על עצמו נאמנות לברית המקודשת, כדי להידמות לקונו וללכת בדרכיו, דרכי דעת, אמת וצדק, אחוה, שלום ורעות, חסד, חמלה, חכמה, שוויון וחירות. רק האל קדוש ממהותו, האדם יכול רק לחתור לאמץ לעצמו ממדים מקודשים הכרוכים בערכים המוסריים הנזכרים לעיל, המקרבים אותו לקדושה האלוהית, המוצבת כדגם על אידיאלי. כל המצוות הנדונות בפרשה זו המעצבת את תשתית המוסר ביחסי האדם ומשפחתו, האדם וקהילתו, האדם ושכניו הזרים והקרובים, האדם ועבודתו והאדם ואלוהיו, תכליתן לקרב את האדם לקדושה על ידי הבהרת החיובים והאיסורים המכוננים אותה ומתנים אותה.

המדרש אומר על הפסוק הפותח ־ ”וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם“ ־ שפרשה זאת נאמרה במעמד הקהל, בנוכחות כל עם ישראל, מאחר שבפרשה זו העוסקת בהצבת גבולות ובפריצת גבולות, נמנים סוגים שונים של מצוות הדנות בחובות האדם לאלוהיו, מכאן, באיסורים החלים על האדם ביחס לקרובי משפחתו, מכאן, ובחובות המוטלות עליו ביחס לחברי קהילתו, מכאן, וביחס למשאו ומתנו, מלאכתו ועבודתו, מכאן. כל החובות והאיסורים והציוויים הנוגעים לגופו של אדם ולמשפחתו מכוונים להבדלה חמורה בין תועבה לקדושה, בין טומאה לטהרה, בין עוול לצדק, בין רשעות לחסד, בין שנאה וקנאה ואכזריות, לבין אהבה, יראה ואחוה, בין כרת לברית, או בין נצחיות החיים והברכה לבין כיליון המוות והקללה, וכולן מכוונות להשגת מעלת הקדושה והגדרת היסודות המתנים אותה, בחברה המבוססת על אחריות מלשון אחר, ועל חובת היחיד למען זכות הרבים.

בפרשה נידונים בפירוט איסורי העריות הקשורים בתועבה וקדושה, בטומאה וטהרה, בקללה וברכה, במוות או חיים, בכרת או בברית, שנזכרו בפרשה הקודמת ‘אחרי מות’. ככלל התועבה והקדושה או הטומאה והטהרה, המתקיימות בתקבולת ובהנגדה במיתוס, בחוק, במצוות ובפולחן, בעולם המקראי, קשורות תמיד בהרחקה מפריצת הגבולות הכרוכה בטומאה ותועבה, ובהתבדלות מהמוות הנראה, המחולל תמיד טומאה, ובקרבה לכינון הגבולות או להתקדשות והיטהרות מחזורית, הקשורות לסוד החיים הבלתי נראה, המתנה את הקדושה, הנשמע והנודע בספר, סיפור ומספר. הקדושה, המצווה, המחזור, הברית והחוק, המכוננים את האחדות האלוהית המקודשת, הבלתי נראית, הסמויה מן העין, שכלליה נשמעו משמים ונכתבו בספר הברית (חוק, ומועד, שבת וברית, טהרה וקדושה, שביתה ומחזור, צדק וחסד). ולעומתה, הטומאה, הכרוכה במוות הנראה לעין, קשורה תמיד בסכנת הכיליון, בכריתה וקטיעה, הנובעת מפריצת הגבולות, או מהתועבה וגילוי ערווה.

הקדושה, הנודעת למשמע אוזן ממקור אלוהי ומתועדת בחוק כתוב, מכונן גבולות, מאוימת תמיד מחטאים ארציים הכרוכים בהשחתה, בתועבה, בגילוי ערווה, בטומאה ופריעת החוק המקודש, בשרירות לב, באלימות וכוחנות, בעוול וחמס, הכרוכים כולם באופן בלתי נמנע בעונש משמים. הקדושה הבלתי נראית, הנשמעת והכתובה, שעניינה הבטחת נצחיות החיים, וברכת הפריון, הברכה, השפע והשגשוג, השלום והשלווה, החמלה, החסד, האחריות, האחוה והצדק, מותנית תמיד בהבחנה והבדלה, בכינון גבול ומחזור, בסדר משבית, בהגדרה וגדר והפרדה, או בשמירת הברית המקודשת המוגדרת בגבולות טהרה לעומת טומאה; קדושה לעומת תועבה; חסד לעומת עוול, יראת כבוד לעומת זלזול וביזוי, ברית נצחית הקשורה בהתקדשות והתבדלות, בהשבתה וספירה מחזורית, המיוסדת על מחזור מועדי קודש, מצוות ומשפטים, תורות וחוקים משמים, המתועדים בספרים מקודשים, וקשורה בכפרה והבטחה אלוהית, מכאן, ובעונש כרת, אבדן, גלות וכיליון, מכאן.

*

חלק מהפרשה עוסק בעונשים על חטאי גילוי עריות, בהמשך לאיסורים המפורטים בפרשה הקודמת, פרשת “אחרי מות”.

איסורי העריות או גילוי ערווה עוסקים בהצבת גבולות ברורים בין האסור והמותר ביחסי קרבה אינטימיים בין אדם לרעהו, בין יחסים מקודשים ליחסי זנות, כשהראשונים קשורים בברית קודש והאחרונים בחילול קודש, ובמעבר מטבע שבו אין איסור והיתר לתרבות המבוססת על גבולות ואיסורים. ראשית איסורי העריות עניינם בראייה אסורה או בגילוי ערווה: אדם אינו רשאי לראות את ערוות קרוביו הראשונים אביו ואמו, בנו ובתו, אחיו ואחותו. מסיפור נוח ובניו אנו למדים כי חטא הראייה הוא חמור ביותר: מעשה חם הרואה את ערוות אביו או מגלה את ערוותו מתפרש בין השאר כגילוי עריות פשוטו כמשמעו, אירוע שהוביל את הסב המושפל, נח, לקלל קללת עולם חמורה על בנו של חם החוטא, כנען, ולשעבוד נכדו שלא חטא לעבדות עולם ־ וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. (בראשית ט כה). קל וחומר שאדם אינו רשאי לקיים יחסי אישות עם קרוביו הישירים שדמם ודמו מאותה משפחה, דהיינו עם אביו ואמו, אחותו ובתו, אחיו ובנו, סבו או דודו וכל קרוביו המיידיים הנוספים, דווקא כי הם אלה הזמינים לו ביותר. בטבע חלק מבעלי חיים מזדווגים עם קרוביהם הישירים, אין חלים עליהם איסורים, הרחקות והבדלות. לעומת זאת, האדם שנברא בצלם אלוהים מתקדש על ידי מה שנאסר עליו ונמנע ממנו, בלי להתחשב ברצונו, ביצרו בהזדמנויותיו, בתשוקותיו ובהעדפותיו. כל אלה טעונים ריסון, והרסן הוא ההתקדשות בגבולות המותר והאסור במסגרת הברית, הכרה בדבר מה הנעלה מרצונותיך ותשוקותיך והזדמנויותיך.

הטאבו על גילוי עריות משותף לכל התרבויות אם כי יש לו היתרים יוצאי דופן ביחס למי שנמצא מעל לחוק או מתחתיו. למלכים הותרו נישואי עריות בתרבויות שונות בעולם העתיק ובשלהי העת העתיקה בשם הטענה ש“עריות הם שרביטו של מלך”, ובין עבדים ושפחות נטולי ריבונות שנאסרה עליהם הגישה לחוק, הותרו יחסים כאלה ביוזמת אדוניהם במקומות שונים ובתרבויות שונות. [בספרי 'סבתא לא ידעה קרוא וכתוב מצוי דיון מפורט בנושא]

תרבות מתחילה ברגע שנאסר על אדם ממין זכר לשכב עם אחותו, בתו, אמו, נכדתו, אשת אביו, דודתו מצד אביו ומצד אמו, אשת דודו וכלתו, אשת אחיו, סבתו, אישה ובתה, עם אחות אשתו וקרובות מידיות נוספות ונאסר עליו כל משכב זכר ומשכב בהמה. כל גילוי עריות מסוג זה המושתת על פריצת גבולות מחולל טומאה הגורמת מוות וכיליון ושיבוש סדרי הבריאה, ואסור בתכלית האיסור.

לדברי המקרא, איסורים אלה לא חלו בארץ מצרים ובארץ כנען שם יחסי עריות נוהגים ומותרים. אין לדעת אם אכן הייתה זו מציאות חברתית־תרבותית־דתית נוהגת בעולם העתיק או האשמת שווא שמטרתן ליצור דחייה תרבותית, תיעוב, הגבהת מחיצות ובידול, מכל מקום מיניות אסורה בתכלית בין קרובי דם ושוני מין הנקראת גילוי עריות, אסורה על בני ישראל בתכלית האיסור, גם אם היא מותרת לבני ובנות העמים השכנים.

פרשת קדושים תובעת מבני ישראל להיות קדושים כי קדוש ה' אלוהיהם. שורה של מצוות המבארות את תביעת ההתקדשות, אלה המתנות את הקדושה שלעולם איננה מהותית או מולדת, אלא להפך, לעולם היא חלק מתהליך הולך ונמשך של הטלת גבולות ואיסורים כדי לעבור מהטומאה אל הקדושה, ומהתקרבות הולכת ונמשכת לאופק של ערכים מקודשים, מפורטות בפרשה.

בין עשרות המצוות הנזכרות בפרשה נמצא מצוות שבין אדם למקום: כגון איסור עבודת אלילים; שמירת השבת; איסור שבועת שקר; איסורי כלאיים ושעטנז.

לצדן נמצא מצוות שבין אדם לחברו: הציווי “ואהבת לרעך כמוך”; מצוות מורא אב ואם, איסורי גנבה, שקר ורכילות; איסור שנאה, מצוות תוכחה ואיסור נקימה ונטירה; “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן”, איסור קללה, איסור קללת אב ואם.

לידן מצוות המזכירות את זכויות העובדים והזרים הקשורות בצדק חברתי: איסור הלנת שכר; איסור נתינת מכשול לפני עיוור; איסור על לקיחת שוחד; מצוות אהבת הגר; ציווי שלא לרמות במידות ומשקלות (“מאזני צדק”).

ומצוות הקשורות לכהונה ולמקדש: דיני מורא מקדש והקורבנות: זמני אכילת הקורבן; איסור פיגול.

מצוות התלויות בארץ או מצוות ההופכות את הארץ מחול לקודש כגון מצוות עורלה; מצוות נטע רבעי, ומצוות הקשורות באחריות האדם מישראל, כל אדם, למי שלא שפר עליו גורלו ומצוות הקשורות בצדק חברתי ובהגבלת בעלות לטובת מתנות עניים (לקט, שכחה ופאה).

מצוות היבדלות מחמירה ממנהג עמי הארץ: איסור לנהוג כחוקות הגויים: איסור אכילה על הדם, איסור ניחוש ועוננות, הקפת הראש והשחתת הזקן, כתובת קעקע, פנייה לאוב ולידעוני; איסור על עבודת המולך ופירוט עונשי מוות וכרת על איסורי גילוי העריות, שנכתבו בפרשת אחרי מות.

אביא להלן את כל הפרשה בנוסח מנוקד ואעיר מספר הערות אחרי כוכבית

פרשת קדושים

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר

דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

* הקודש הוא מושג ערטילאי ונגזר ממהותו המקודשת של אלוהים אשר תוארה בפי הנביא ישעיהו:

וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל.

שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד

בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף.

וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר

קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.

כלומר מהותו המקודשת של האל נודעת לנו מפי האל בפרשת קדושים בתורת כהנים ונודעת מפי שהשרפים, דרי עליון, בעולם המרכבה האלוהי שנגלה בחזונו של הנביא ישעיהו במאה השמינית לפני הספירה:

*

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

יראה היא רגש כבוד וכל אדם מצווה על כיבוד הוריו ויפה קבע הכתוב שהקדים את יראת האם ליראת האב, כי האדם מטבעו מתקשה לנהוג בכבוד למי שמצוי על ידו כל הזמן בילדותו ובנעוריו. בעשרת הדברות בספר שמות פרק כ פסוק יא כתוב כידוע: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. למצווה זו המצויה בתשתית התרבות האנושית אין תנאי ואין סייג ואין פקיעת תוקף. זו אחת המצוות היחידות שבה מבואר הגמול המובטח לשומר עליה, אריכות ימים.

אדם הרוצה להמנות על קהילת הברית חייב כל ימיו בכבוד אביו ואמו וביראת אמו ואביו, גם אם אין בכוחו לאהוב אותם וגם אם דרכיו שונות מדרכי חייהם. כמובן, הוריו חייבים בכל המצוות שיפורטו להלן הנוגעות ביחסי משפחה.

אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

במציאות תרבותית של העולם האלילי ההבדלות מהעולם האלילי המרהיב ביופיו והמושך בחגיגותיו וביתרונותיו החומריים והגופניים היתה אתגר קשה. מדברי הנביאים אנו יודעים על הקושי הרב של העם לעמוד בו.

*

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ.

בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה.

וְאֹכְלָיו עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ יְהוָה חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

*

פרטי הזבח אינם כאן מענייננו אבל עונש הכרת על חילול קודש הוא בעל חשיבות רבה. אנו למדים מכך שיש מערכת צדק ומשפט אלוהית המשגיחה על מעשי האדם הגלויים והנסתרים וגומלת לו כגמולו.

*

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט.

וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

מצוות אלה, שראשיתן הגבלת הבעלות האנושית של בעלי האחוזות והנחלות על האדמה השייכת כולה רק לאלוהים (“כי לי הארץ”), הן בעלות חשיבות רבה, שכן הן יוצרות תודעת אחריות משותפת האומרת שעל בעל הרכוש ובעל האחוזה והנחלה שהוא או אבותיו זכו בה בגורל ובהשאלה, להותיר ביד רחבה ממה שזכה לו בחסד אלוהים ממטיר הגשם ומשיב הרוח, בקציר ובבציר, במסיק, בגדיד ובקטיף, לאלה שלא זכו להיות בעלי נחלה או בעלי רכוש או בעלי שדות וכרמים. אחרי שסיים בעל הנחלה את הקציר והבציר, הגדיד, הקטיף והמסיק עליו מוטלת החובה להותיר ביד רחבה גם לאלה שאין בידם לבצור מכרמיהם לקצור בשדותיהם, לגדוד תמרים בבוסתניהם או לקטוף בגניהם, לעני ולגר, כלומר לאלה שאין להם נחלה ואחוזה משלהם. הבעלות האלוהית המוחלטת על הארץ והגבלת הבעלות האנושית הנגזרת ממנה, מעגנת את חובת הוויתור על חלק מהיבול לטובת אלה שלא זכו בשל נסיבות שונות לאחוזה ונחלה בין בני ישראל. בין אם מדובר בעני ובגר ובין אם מדובר בלוי חסר הנחלה, ביתום מאב שנחלתו הועברה לאחר או באלמנה ענייה חסרת רכוש. חובת בעלי הרכוש הנגזר מבעלות על האדמה, כלפי אלה שהם נטולי בעלות על אחוזה בשל מוצאם, יעודם או גורלם היא חובה מוחלטת ומצוות עשה. מכלול זה יוצר סולידריות של שיתוף, חסד ואחריות המותנים בהגבלת זכויות הבעלות לטובת נטולי האחוזה, הנחלה או האדמה.

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.

*

היטב יודע המחוקק האלוהי עד כמה נוטה האדם מטבעו לגנוב ולכחש ולשקר כדי לקדם את מטרותיו על חשבון פגיעה בזולתו במילים ובמעשים בשל קנאה ושנאה וחמדנות ורוע לב והוא מתריע על כך מראש. מי שרוצה להיות חבר בקהילת הברית ולהתקדש בקרבה לאל הקדוש נאסר עליו בתכלית האיסור לשקר, לכחש ולגנוב. עד כמה רבים אלה שאינם יכולים לעמוד באיסורים אלה בכל החוגים יעידו בתי המשפט מאז ועד היום.

*

וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

*

שם אלוהים קדוש ומקודש ואסור לאדם להשבע שבועת שקר בשם האל. גם כאן כמו במצוות אחרות בפרק זה מצוי ברקע הדבר מעשרת הדברות:

"לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא

כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא."

*

לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.

*

מצוות האחריות החברתית והצדק החברתי במקרא הן מהקדומות בעולם ומהיפות שבו. הן מלמדות בבהירות עד כמה אין שום שינוי במין האנושי. כאז כן היום הנטיה של המעבידים מכל הסוגים לנצל את עובדיהם ולעשוק אותם בדרכים שונות, החל בהלנת שכר, בשכר מינימוום, בשעות לא אנושיות ובתנאי עבודה משפילים, ידועה לנו היטב.

*

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

*

* מצוות אלה מזכירות לנו את הנטיה האנושית להתעללות ולאכזריות שתמיד יש להציב בפניה איסור מפורש ועונש ולהטמיע את ההכרה שיש עין רואה ואוזן שומעת המעידה והקשובה לכל מעשה רשעות, התאכזרות ועוול.

*

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ.

*

גם כאן מעיד הכתוב עד כמה לא חל שום שינוי בנטייה האנושית לעשות עוול במשפט, ועד כמה נדרשת מידת הצדק שאין לפניה מורא או משוא פנים משום סוג.

*

לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה.

*

הנטיה האנושית הרווחת להפיץ דברי דיבה משוללי יסוד ולרכל על הזולת כדי להלבין פניו או לשמוח במפלתו, קשורה פעמים רבות בקנאה וברוע לב. הפרשה מזכירה בבהירות שהחפץ לאמץ מידות קדושה ולהתקרב לאידיאל האלוהי של הקדושה חייב לאסור על עצמו או על עצמה להפיץ רכילות.

מצוות לא תעמוד על דם רעך, עיקרה עזרה לזולת, בעיקר כאשר הוא נתון בסכנת חיים. התלמוד מבאר את משמעותה של מצווה זו: "מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר ־ לא תעמוד על דם רעך.

[תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ג, עמוד א']

הרמב"ם קובע כי האיסור “לא תעמוד על דם רעך” הוא מן הלאווים החמורים, משום “שכל המאבד נפש אחת כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים כל העולם כולו”.

*

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.

*

מעניינת מאוד העובדה שאיסור השנאה קודם לציווי על אהבה. השנאה קשורה בקנאה באח, בין אח ביולוגי, בין אח לקהילה. כזכור ספר בראשית גדוש בשנאת אחים בני משפחה אחת מראשית משפחת האדם, מימי קין והבל, יעקב ועשיו, ויוסף ואחיו. שנאת אחים תמיד קשורה בקנאה וקשורה בדרך כלל ביחס מועדף של אחד ההורים לאחד מהילדים, והיא זו שגורמת לכמה וכמה מהגרועים שבחטאים. השנאה אסורה הן בלב והן בעולם המעשה ודומה שזו היא אחת ממהמצוות שאדם מתקשה ביותר לעמוד בה, ככל שעינינו רואות מסביב.

* מצוות הוכח תוכיח עומדת ביסוד החינוך, עניינה האומץ להתוות את הפער בין המצוי לרצוי. רבים מאוד מתקשים לעמוד בה. היא היפוכה של שנאה וקנאה שמקומן בלב, היא קשורה לעולם הדיבור ועולם המעשה ולעולם האחריות המשותפת. המוכיח את עמיתו על הפער בין התנהגותו לרגשותיו או בין הראוי לפסול או בין המצוי לרצוי לוקח על עצמו אחריות מלשון אחר.

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה.

*

נטירת איבה או שימור רגשות שנאה ונקמה אסורות על בני ישראל ביחס לבני עמם. כנגד רגשות עזים אלה שמתעוררים בבני האדם לעתים קרובות, אנו מצווים על רגש שבדרך כלל נעדר. האהבה מופנית לרע ומידתה היא כמידת האהבה שאדם אוהב את עצמו. אין צריך לומר שהקנאה והשנאה נפוצות הרבה יותר מאשר האהבה, וכאן מדובר באהבה שאינה תלויה בדבר, כלומר זו שאיננה אהבה ארוטית ואיננה אהבה לילדים.

אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ.

*

כלאיים משמעם תערובת וערבוב מינים שונים בהקשרים שונים. הבריאה מחולקת מראשיתה למינים וסוגים, משפחות ומדורים שונים הנבדלים אלה מאלה, והחוק המקראי אוסר כל תערובת בשל סכנת ההכלאה הגוזרת עקרות ואבדן.

וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה.

וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם.

וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי יְהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.

*

המדובר כאן באישה המשועבדת לאדונה, אישה שלא התקדשה לנישואין ולא זכתה להפדות משביה או משעבודה. כנראה שמציאות זו הייתה רווחת והיא נתפסת כחטא המחייב קרבן אשם.

וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל.

וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיהוָה.

וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

פירות האילן הצומחים בארץ ישראל אסורים באכילה בשלוש־השנים הראשונות לנטיעתו והם נקראים ערלה. כאשר מסתיימות שלוש־השנים, עדיין אין הפירות מותרים באכילה; הם נחשבים לקדושים, ויש להתייחס אליהם כדרך שמתייחסים למעשר שני, כלומר, להעלות אותם לירושלים בין החומות ולאכול אותם שם בטהרה. אם לא ניתן לעלות לירושלים מיד, מותר להמיר את הפירות בכסף בשווי הפירות, ולאחר מכן לעלות לירושלים, לרכוש מוצרי מזון במעות אלו, ולאכול אותם שם בטהרה. מצוה זו נקראת בהלכה נטע רבעי שהוא כינוי לפירות שגדלו בשנתו הרביעית של האילן, לאחר שלוש שנות ערלה. כאמור, פירות אלו קדושים ומצווה לאכלם בטהרה בירושלים או לפדותם בכסף שבאמצעותו חובה לקנות אוכל שיאכל בקדושה במקום הפירות. כיוון שפירות אלו קדושים, הם נפטרים ממצוות השארת לקט שכחה ופאה לעניים, ואין מצווה להפריש מהם תרומות ומעשרות. מצוות נטע רבעי נוהגת גם בימינו.

*

לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ.

*

מצוות אלה באות ליצור בידול בין בני ישראל לבין הערלים. איסור אכילה על הדם הוא בסיס חוקי הכשרות ומונע משומרי מצוות מלאכול עם מי שאינו מקפיד על איסור זה. ניחוש ועוננות (ידיעת העתיד להתרחש על פי העננים) היו פרקטיקות שנהגו במקדשים אליליים ונאסרו על בני ישראל.

*

לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ.

*

מצוות אלה נחשבות כסימנים, השומרים עליהן נראים אחרת מאלה שאינם שומרים עליהן, ועל כן הן מסמנות את יהדותם. הפיאות נקראות סימנים.

*

וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי יְהוָה.

*

כל פגיעה בעור הגוף אסורה והיא נחשבת השחתה.

אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה.

*

בחוק המקראי לאב שמורה ריבונות על בתו נטולת הריבונות עד גיל שצים עשרה ומחצה. הוא רשאי לעשות בה כטוב בעיניו למכור אותה או למסור אותה ללא קידושין לאחד ממכריו או מקרוביו. כאן החוק המקראי מתרה באב שלא יעז לחלל את קדושתה של בתו ולמסור אותה ללא ארוסין וקידושין לגבר אחר משום טעם. בעילת זנות היא כל בעילה ללא חופה וקידושין.

*

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה.

*

הזמן המקודש והמקום המקודש שייכים לאלוהים והעם נדרש לנהוג בהם יראת כבוד ולשמור את החוקיות המחזורית של ההשבתה השביעונית המצויה בתשתית הברית בין העם לאלוהיו, השבתה נצחית מחזורית הקשורה במחזורי הזמן המקודש המתחלקים לשביעיות ־ שבתות, שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה, שמיטות ויובלים, ולהקפיד על טהרה המתנה את הקרבה למקום המקודש.

*

*

אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

האזהרה מלפנות לכל מקור דעת אלילי ־מנחשים, מעוננים, אובות וידעונים־ חוזרת ונשנית. כל סוג של ידע שאדם נזקק לו נמצא ברשות הכהנים והלוויים, או ברשות השופטים וזקני העם. הראשונים נבחרו בבחירה אלוהית כזרע אהרון קדש קדשים והאחרונים נבחרים בידי העם על פי מידותיהם וחכמתם, יושרם ותעוזתם.

*

מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה.

*

למצווה זו נודעת חשיבות רבה שכן הזקנים שבחברה מאבדים פעמים רבות את כוחם הגופני, את עצמאותם ואת שליטתם החלקית או המלאה על גופם ורוחם, אשר על כן הם טעונים הגנה. הגנה זו ראשיתה בציווי המוטל על האדם הצעיר, הבריא והעצמאי לקום ולפנות מקום ישיבה לזה המבוגר ממנו, החולה ממנו והתלוי בזולתו. יתר על כן הצעיר נתבע להדר את פני המבוגר ממנו כלומר לחלוק לו כבוד. תוקפה של התביעה מעוגן ביראת אלוהים. המבקש להתקדש בקדושת אלוהים ולהתקרב לדרכיו בתוקף מצוות קדושים תהיו, חייב בכבודם של הוריו ושל זקנים קרובים ורחוקים, כמו בהגנה על דלים, נכים, חלשים, עניים, מוגבלים ופגיעים.

בקהילה המבקשת להתקדש אין שום משמעות לכוח כבוד וכסף, אבל יש משמעות מכרעת לכבוד הבריות, כבוד הורים וכבוד זקנים, להגנת החלשים ולאחריות על כל מי שגורלו לא היטיב עמו, ויש חשיבות מכרעת להשבתה שביעונית מחזורית למען מתן חירות ושוויון לכל אדם מדי שבוע ובמשך שבעים ימים מדי שנה [52 שבתות +18 ימי המועדות [שבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים בשנה] בניכוי שבתות] ־כלומר העבד והשפחה, העני והעשיר, הבעלים וחסר הנחלה, הגר, היתום האלמנה והלוי כולם זכאים לשבעים ימי חירות ושוויון בהם אין משעבדים ומשועבדים.

*

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ.

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

היחס לגר, כלומר מי שאיננו בן העדה אלא הצטרף אליה ובא לגור במחיצתך [מכאן המילה גר] ושומר על נוכריותו כמו רות המואביה או צפורה בת כהן מדין, מי שאין לו נחלה ואחוזה, שכן אין לו משפחה באחד משבטי ישראל ואין לו מגורים מתוקף זכות ירושה או אחוזה מתוקף גורל השבטים, הוא יחס המכונן את תשתית המוסר וכבוד האדם של כל אדם. אסור להתנכל לגר חסר ההגנה וחסר הרכוש, אסור להונות אותו [כי אינו יודע את השפה ואינו מכיר את הכללים הנוהגים והנורמות המקובלות]. יש לנהוג בו בשוויון מוחלט ויש לאהוב אותו. יש המבארים את כל פרשת עבדות בני ישראל במצרים כניסיון בלתי נשכח של כפיפות לעריצות אנושית, שממנו יש ללמוד את היפוכה המוחלט ביחסים שבין אדם לרעהו. אהבה ואחוה ושלום ורעות, הגנה וחסות היא חובת הרוב למיעוט ולקח העבדות הוא העומד ברקע. כאמור, הפסוק הנפלא: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם ־ הוא התשתית לכל היחס למיעוטים, לגרים, לזרים ופליטים.

*

לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה.

מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה.

*

אזהרה זו על עשיית עול בזדון במשפט, במידה, במשקל ובמשורה היא אזהרה נחוצה תמיד בכל מקום ובכל זמן כנגד הונאה, גנבה ומרמה שאדם עלול בנקל להתמסר להם כאשר זה שהוא נושא ונותן עמו או מוכר לו או קונה ממנו בין מבמי מינו בין ממין אחר, בין מבני עמו, בין מעמים אחרים, נחות ממנו בהשכלתו או במעמדו, או איננו בקיא כמוהו, יודע קרוא וכתוב כמוהו, או או יודע לחשב, למדוד, לאמוד ולשקול, בכל הנוגע לממכר ומשא ומתן, כמוהו. המילה צדק חוזרת ונשנית בפסוקים אלה, מילה שהיפוכה הוא עוול, חמס, שרירות לב, הונאה ומרמה. תביעת האנושיות האוניברסלית בעולם המקראי המותנית ביושר מוחלט ובניקיון כפיים, בהגינות וביושרה, מופנית ביחס לחובה של אדם מישראל לכל אדם ביחסי מקח וממכר מכל סוג. יש לחזור ולהדגיש ־אדם מישראל איננו יכול להתקרב למושג הקדושה האלוהי אם הוא משקר או נוהג בעוולה, מרמה והונאה, חמס, גזל או נישול בכל הקשר. אלוהים מזהיר במיוחד על מצוות אלה ומזכיר את חובת בני ישראל שנגאלו מבית עבדים בידי אלוהים, לא לנהוג בעוול, בהונאה, במרמה גנבה או בשרירות לב, בשום אדם בכל הקשר, שכן לקח העבדות המרה הוא שחייב להיות טבוע בזכרונם, במקום שנהגו בהם בעריצות ומרמה, בהשפלה וכפייה, במקום שלא זכו לו בזכויות אדם משום סוג.

*

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן.

וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי.

וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ.

וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם.

וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּפְנֶה אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים לִזְנוֹת אַחֲרֵיהֶם וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בַּנֶּפֶשׁ הַהִוא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ.

וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.

*

פסוקים אלה מתריעים מפני נהיה אחרי עבודת אלילים בכלל ופולחן המולך בפרט. אלהים מזכיר את עונש הכרת שהוא עונש משמים על חטאי האדם ומזכיר את חשבון הצדק האלוהי על חטאים אנושיים, חשבון החורג מגבולות הזמן והמקום..

*

כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ.

*

איסור זה הכרוך בעונש מוות, קשור כמובן למצוות כיבוד אם ואב שנזכרה לעיל. והוא מפרש מה אסור לאדם לעשות בתכלית האיסור ־ לפגוע בהוריו בביזוי כבודם ובהטחת קללות נגדם. כאמור, אין מדובר כאן כלל ברגשות או בזכויות הבן, מדובר כאן אך ורק בחובותיו! מעשי ההורים ורגשות הילדים אינם מובאים בחשבון ־ האיסור הוא איסור גורף ־אדם חייב בכבוד הוריו בכל הנסיבות, ואסור עליו בתכלית האיסור לפגוע בהם בעלבונות וקללות.

*

*

מכאן עוברת הפרשה לחטא הניאוף ולסוגיית העריות או לחטאים הכרוכים ביחסי מין אסורים הנעשים בסתר בין קרובי משפחה וקרובי דם. המילה עריות מקורה במילה “ערווה” שפירושה מקום מוסתר וצנוע הקשור לחלקי גופו המוצנעים של האדם, הנחשפים רק בין אלה המותרים זה לזה בקידושין, ארוסין ונישואין. גילוי עריות הוא מהחטאים החמורים ביותר – הוא נמנה עם שלוש העברות שהן בגדר “ייהרג ואל יעבור” לצד שפיכות דמים ועבודה זרה. האזהרה האלוהית ביחס לאיסורי העריות היא שכל חטא הנסתר מעיני האדם, כגון חטאי העריות המתרחשים בחסות בית המשפחה או חצר המשפחה המורחבת, בין קרובים או בין שכנים, גלוי וידוע לפני שמים והעונש על פשעים אלה המתרחשים בחוג המשפחה, חמור ביותר ומתרחש בארץ ־מות יומת־ או בשמים ־עונש כרת..

*

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֲשֶׁר יִנְאַף אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ מוֹת יוּמַת הַנֹּאֵף וְהַנֹּאָפֶת.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אֵשֶׁת אָבִיו עֶרְוַת אָבִיו גִּלָּה מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת כַּלָּתוֹ מוֹת יוּמְתוּ שְׁנֵיהֶם תֶּבֶל עָשׂוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ.

וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם.

וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה עֲו‍ֹנָם יִשָּׂאוּ.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ.

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ.

*

שלושים ותשעה איסורי עריות נזכרו בפרשת “אחרי מות” הקודמת לפרשת “קדושים”, והיא הפרשה הנקראת בפני העדה כולה בבית הכנסת ביום הכיפורים במנחה. רבים מחטאים אלה מכונים בלשון תועבה, עובדה מעניינת היא שבין איסורי העריות הרבים והמפורטים לא נזכר איסור מפורש על יחסין מין בין אב ובתו. חטאי העריות רווחים בכל התקופות, למרות העובדה שבאיסורי עריות העונש הוא כרת, ובחלק מהמקרים אף מיתת בית דין, והחוטא בשוגג חייב להביא קרבן חטאת. כמו כן, אדם מישראל המקדש אישה שהיא ערוה לו ־ אין הקידושין תופסים, ואם נולד ולד מקשר כזה ־ הוא ממזר, שאינו יכול לשאת אלא ממזרת, או חסרת ייחוס אחרת.

הזמינות המינית של בני משפחה הגרים תחת קורת גג אחת, זה לזה, עלולה להיות גבוהה מאד ומסוכנת מאד, והיא כרוכה ביחסי מרות, כפייה, איום וניצול בין הורים לילדים, בין אחים בוגרים לאחיות ואחים צעירים, בין אחים חורגים והורים חורגים, בין סבים לנכדים ונכדות ובין קרובי משפחה מסוגים שונים. הנזק הנפשי והגופני לנפגעות ונפגעי גילוי עריות גדול מנשוא, כמפורט בספרות המוקדשת לנושא, ועל כן הפירוט הרב בפרשת קדושים וקודם לה בפרשת אחרי מות, המוקדש לאיסור מפורט של חטאים אלה.

כדי להבין עד כמה רווחים חטאי גילוי העריות בכל התקופות מהעת העתיקה ועד ימינו, כדאי לדעת שעל פי נתוני איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בישראל, בשנת 2014 הגיעו 40,000 פניות למרכזי הסיוע, מתוכן 24% דיווחו על פגיעה מינית על ידי בן־משפחה קרוב. מתוך 5,548 פניות שהתקבלו על פוגעים מסוימים, 26% דיווחו על הורה/ בן משפחה. כלומר, רבע מהתקיפות המיניות המדווחות קשורות בגילוי עריות.

*

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ.

וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם.

וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים.

וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא.

וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.

וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם.

הפרשה מסתיימת באזהרה מפני הליכה בחוקות הגויים ובחובת ההתבדלות ממנהגיהם. הבדלות זו נוגעת הן לפרקטיקות פולחניות אליליות מכל סוג, הן לדיני כשרות, הן ליחסים מותרים ואסורים בין קרובי משפחה ובין אדם לחברו.

*

*

ההפטרה לפרשת קדושים מצויה בפרק כ בספר יחזקאל, הנביא הכהן, והיא נבחרה בשל הפסוק המצוי בפרק כ: “וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם”.

(א) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ אֶת יְהוָה וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי.

(ב) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר.

(ג) בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.

(ד) הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם.

(ה) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

(ו) בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת.

(ז) וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

(ח) וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם.

(ט) וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

(י) וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר.

(יא) וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם.

(יב) וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.

(יג) וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם.

(יד) וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם.

(טו) וְגַם אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת.

(טז) יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ.

(יז) וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם וְלֹא עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה בַּמִּדְבָּר.

(יח) וָאֹמַר אֶל בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל תִּטַּמָּאוּ.

(יט) אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם.

(כ) וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

*

*

יוסף עוזר

הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים

*

אַחֲרֵי שֶׁקִּדַּשְׁנוּ

נִכְנַסְנוּ לַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים.

אֲנִי נִכְנָס לַמְּקוֹמוֹת

הַקְּדוֹשִׁים שֶׁלָּךְ,

וְאַתְּ נִכְנֶסֶת

לַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁלִּי.

הִדְלַקְנוּ אֶת הַנֵּרוֹת

שֶׁאֵין אַחֲרוֹנִים מֵהֶם

עַל פְּנֵי תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ

וּמְהִירוּת הַחֹשֶׁךְ הִשִּׂיגָה

אֶת מְהִירוּת הָאוֹר,

שְׁמָשׁוֹת רְחוֹקוֹת בְּתוֹכִי, בְּתוֹכֵךְ,

בֵּין כּוֹכָבִים נוֹלָדִים,

הִקְלִיטוּ לַחְשׁוּשִׁים

רַכֵּי לַיְלָה וְצִנְעָה

וְנוֹלְדוּ וְלָדוֹת,

וּבַבֹּקֶר רָאִינוּ אוֹתָנוּ

בְּמַרְאַת יְהִי חֹשֶׁךְ, יְהִי אוֹר,

וְהַהֶעְדֵּר אָמַר לַיֵּשׁ לָבוֹא:

מְקוֹמוֹת קְדוֹשִׁים.

*

השיר מספרו של יוסף עוזר, “הסחה לאדום”, הקיבוץ המאוחד תשפ"ב

*

*

לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה.

הגירה: ילדה עם בובה בשדה התעופה לוד

עולה חדשה מגאורגיה ובוכרה דרך וינה, 1973

צילם נינו הרמן

מתוך : פייסבוק: הדף של רחל אליאור, 2023

פָּרָשַׁת אֱמֹר היא פרשת השבוע השמינית בספר ויקרא. הפרשה מתחילה בפרק כ“א, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ”ד, פסוק כ"ג. הפרשה עוסקת בנצחי ובחולף, בחיים ובמוות, בטהרה ובטומאה, במחזורי, הנצחי, המקודש והנעלם, הקשור בסוד החיים, בפריון, בהמשכיות ובנצחיות, במחזוריות, בקדושה ובטהרה, מזה, ובקטיעתו של מחזור החיים המבורך, בטומאת המת, בטומאת הגוף ובפגעי הגוף, במחלות ומומים, פגמים ונזקים, הגורמים לטומאה, למוות, לכיליון ולחידלון, מזה.

חלקה הראשון של הפרשה עוסק בטהרה וטומאה של הכוהנים במקום המקודש, וחלקה השני עוסק בזיקתם למחזורי הזמן המקודש, כלומר הדיון מתחיל בכוהנים הקרובים למקודש ולנצחי, לנעלם ולמחזורי, בקודש הקודשים במקדש, או במשכן, מקום הכרובים, הקשור לגן עדן מעבר לגבולות הזמן והמקום, (המקום המקודש המאחד את הזמני והעל זמני). הדיון ממשיך במחזורים הנצחיים של מועדי ה', מקראי קודש מועדי דרור, הקשורים ללוח השנה, ללוח החודשים וללוח המזלות, בארץ ובשמים (הזמן המקודש המופקד בידי כוהנים ומלאכים).

חלקה הראשון של הפרשה, בספר ויקרא בפרק כא, עוסק בטהרה וטומאה של הכוהנים, בעולם שיש בו שני קטבים מנוגדים והכרחיים: חיים ומוות. הכהנים מנהלים כל העת מאבק עקבי של החיים נגד המוות, של הבריאה נגד התוהו, של הפריון נגד הכיליון, ושל הסדר האלוהי נגד ההשחתה האנושית. עוד הם מנהלים מאבק נחוש של הזיכרון והדיבור, של השיר והסיפור, הספר והמספר, העדות והמועד, הברית והשבועה, סימני החיים והנצחיות והקדושה, נגד השכחה, הדממה, השתיקה והנשייה שבארץ מאפליה, המסמנות כולן את המוות והכיליון, את האפלה ובור השחת והטמיון של המוות, הדומיה והחידלון.

טומאה בעולם הכוהני משמעה קרבה אל המוות הדומם הנגלה לעין, שאין לו קצבה, קץ, מידה, מחזור או שיעור, שכן הוא מציין סופיות מוחלטת, כיליון, שממה ונשייה או מחלה, מוות, נכות, מום, פגם, אפלה ומאפליה וכל היבט של הפגיעות האנושית המובילה למוות ולחידלון, לשכחה ונשייה ולסופיות האנושית בת החלוף, בתחום התוהו, הצלמוות, השחת, הדממה, האפלה והטמיון, המוות והכיליון ותהום הנשייה.

עולם הטומאה, הקשור כאמור בצלמוות, באפלה, בשחת, בנשייה, בחידלון ובמוות, בעולם החשוך והדומם שמתחת לאדמה, הוא עולמם של הדוממים הטמאים והמתים בעולם התוהו, שאין להם זיכרון, דיבור או שפה, ספר או מספר, סדר, מחזור תיחום, תחייה ותקומה, ואין להם סיכוי פריון, לידה, אור והמשכיות, ואילו הטהרה הכוהנית תמיד קשורה לסוד החיים, לזריחת האור, לנצחיות, לקדושה ולסוד הפריון, ולמחזוריות החיים הנראית והנשמעת במחזורי האור והחושך, הזריחה והשקיעה, הכוכבים והמזלות, הימים, השבועות והחודשים ועונות השנה, הקשורים כולם במספרים, מחזורים ומניינים. הטהרה והקדושה הקשורות לחיים, כרוכות תמיד בעולמו של האדם גם לקול ולצליל, לשפה וללשון, לספירה, מניין ולדיבור, ולהיווצרותם הנעלמת של החיים ולהמשכיותם הפורה והמקודשת, הקשורה בְּסֵפֶר, מִסְפָּר וְסִפּוּר, במחזורים, בגבולות, בתחומים, בהגדרות וסדרים.

כל אלה, הנודעים בראייה ושמיעה, בחכמה בינה ודעת, בקריאה וכתיבה, בספירה וחישוב, בעדות ותיעוד, קשורים תמיד בדבר מה סמוי מן העין, קדוש, נצחי וטהור, מצד אחד, ובדיבור מקודש הקשור בְּסֵפֶר, מִסְפָּר וְסִפּוּר, בשבועה, בשבע, בברית ועדות, בתיעוד מנציח ובזיכרון קהילתי שמצוּוים עליו בלשון ‘זכור ושמור’, זיכרון המדבר בעל פה ובכתב, הנאבק נגד הנשייה, מצד שני.

הטהרה קשורה בקודש, בנצחיות ובסוד החיים, הקשורים כולם בספירה, מניין ומחזור, בספר מספר וסיפור, בזיכרון ועדות, של חי שומע, רואה ומדבר, וקשורה בהבחנות, גבולות, מחיצות, איסורים והגדרות, ובשמירת מחזורים קבועים ידועים ומחושבים מראש, המעידים על נצחיות, ובטבילה במים חיים.

הטהרה, הקשורה בסוד החיים הנעלם, או בקדושת הפריון, הנצחיות וההמשכיות, קשורה גם בשמירת שלמות הגוף הנולד, הנברא, החי והצומח, הגדל והמתפתח, המוכן לפרות ולרבות ולקחת חלק במחזורי הבריאה והחיים, שיש לטבול אותו במים חיים ושאסור לפגוע בו בקירוח קרחת בשיער הצומח, בגילוח הזקן, בקעקוע או בשריטה בעור.

הקדושה הנתבעת מהכוהנים שומרי משמרת הקודש, המצווים לבדם על חובת ההוראה, הקריאה והכתיבה: “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל” (דברים לג י), בכל עת שאינם משרתים במשכן או במקדש, קשורה בקרבתם אל הקודש ואל אלוהים הנצחי, הקדוש, הנודע במחזורי ‘מרכבות השמים’ או מחזורי עונות השנה ותקופותיה, ובמחזורי הפולחן הקשורים לשבועת השביעיות הנצחית המשביתה והמקודשת, ולמקור הקדושה הנצחית או מקור החיים.

הכהן הגדול אשר רשאי רק הוא לבדו להיכנס אל הקודש, טובל במים חיים, נמשח בשמן הקודש, ולובש שבעה בגדי כהונה ומצנפת כהונה עם ציץ הקודש ונזר הקודש, איננו רשאי לצאת מן המקדש ואיננו רשאי להתקרב שום קרבה לתחום המוות והטומאה, או למקום החללים, המתים, הגוויות והפגרים, המטמאים טומאת מת, אפילו אם מדובר באביו ואמו.

הכוהנים שהתקדשו בעולם המקראי בבחירה שמימית של ‘זרע אהרון קודש קדשים’, ורק בניו של אהרון ובני בניו רשאים לכהן בקודש, ולשמור את מחזורי הקדושה השביעוניים בעבודת הקודש, רשאים להינשא רק לנשים בתולות שלא היו נשואות לאיש קודם לכן.

הכוהנים המקודשים בקדושת החיים, אלה המייצגים את הנצחי והקדוש, ושומרים את שבועת מחזורי עבודת הקודש, המחולקים לשביעיות, של מועדי קודש מועדי דרור, ומופקדים על הוראת התורה בשבתות ובשבעת מועדי הקודש בשבעת החודשים הראשונים של השנה, בין ניסן לתשרי, ועל שמירת מחזורי עבודת הקודש הנצחית, הנשמרים בקורבנות עולה וקטורת ושירות קודש, רשאים לשרת בקודש ולהתקרב למזבח ולפרוכת ולהשלים את חלקיה השונים של עבודת הקודש, רק אם הם שלמים בגופם ואין בהם מום. כלומר, רק כאשר כל מחזורי החיים הנסתרים בגופם והנראים בו, שלמים ותקינים וצומחים ובריאים.

החומרות החלות על הכוהנים המשרתים במשכן ועובדים בעבודת הקודש, אינן חלות על זולתם, והם לבדם, החייבים בשירות מחזורי של משמרת הקודש בעבודת קודש, או בשמירת משמרת הקודש במחזורי השבתות, המועדים, השמיטות והיובלים, ובהוראת התורה והמשפט, הזיכרון והעדות והברית לבני ישראל, בכל ‘מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אתם במועדם' – פטורים מעבודת אדמה או מעבודה לצורך פרנסה, שכן לא ניתנה להם נחלה בארץ המובטחת, כפי שנזכר בחומש ויקרא:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־אַהֲרֹן:

בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם:

אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

[במדבר יח, כא]

ונשנה בחומש דברים:

"לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי יְהוָה וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן.

וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו יְהוָה הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ."

[דברים, יח א–ב]

ונאמר בהפטרת פרשת אמור בפי הכהן יחזקאל בן בוזי מבני צדוק הכהנים, הנודע כנביא יחזקאל:

“הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי, הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה….וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם”.

[יחזקאל מד, א, טו]

הקודש מגלם את האלוהי, הנצחי, הנעלם והמחזורי, הגלום במחזורי החיים הנצחיים, את הכפוף לחישוב וספירה, מניין, תבנית ומחזור, ספר, מספר וסיפור, דיבור ותורה, חוק ומצווה, ברית ועדות, זיכרון ותעודה ומועד, את הטהור, התמים, השלם והמושלם.

הכוהנים והלויים המשרתים בקודש, שלהם ורק להם נאמר: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ. [דברים לג י], חייבים להיות בסדר האידיאלי המקראי, קדושים תמימים, טהורים, מושלמים ושלמים, ככל שאדם רק יכול להתקדש ולהיטהר בשלמות הגוף והנפש, ולהתרחק, ככל שרק אפשר, מהטומאה, המוות, הנשייה, הדממה, השכחה, המחלה, הנכות, המגבלה, הפגיעה, המום והפגם.

*

פרק כב דן בפרטי טומאה והיטמאות האסורים על הכוהנים המשרתים בקודש, שכן, כאמור, הטומאה שאין לה סדר ותבנית, מספר ומחזור, הקשורה במוות על גילוייו השונים, כרוכה בחילול הקודש, או בסיכון המרחב המקודש הנצחי, מקור החיים.

צרעת [פגיעה בעור המעידה על היטמאות בתחום המוות], זיבה [הפיכת הנסתר המקודש החבוי בגוף, דם או זרע, לגלוי לעין, המעיד על החמצת הריון, ולכן מטמא], שפיכת זרע הנראה לעין [הפיכת הנסתר מכונן החיים, לגלוי המעיד על החמצת החיים], או מגע בשרץ מטמא, או אכילת נבלות וטרפות או מגע בטמא נפש או במת, מכוננים כולם טומאה אסורה המשבשת את מחזורי החיים, המחייבת הרחקה מוחלטת מהקודש ואיסור מוחלט על קרבה אל הקודש הנצחי, מקור החיים.

היחס לנכות או למחלה, למום או לשבר, לזיבה או צרעת, כפוסלים את האדם מלשרת בקודש ולהתקרב אל הקודש, הנזכר בפרוט במצוות התורה בפרשת אמור, ביחס לכוהנים הקרבים לשרת בקודש, עלול לקומם קוראים בני ימינו האמונים על כבוד האדם וחירותו ועל זכויות האדם השוות ללא הפרש גיל, מין, דת, לאום, בריאות, חולי, זקנה, מגבלה, נכות, פגיעה או מעמד, באופן אידיאלי, אבל יש להדגיש שהדברים הנידונים כאן, שנכתבו לפני שלושת אלפים שנה ומעלה, מתייחסים אך ורק לכוהנים המשרתים בקודש, במשכן או במקדש, ולא לאדם מן השורה, יחס הנובע מתפישת עולם שלמה קיצונית ועקבית אשר קשורה כולה במאבק העקבי של החיים במוות, של הבריאות בחולי, של הזיכרון בנשייה ושל מחזורי הבריאה וסדריה המקודשים, המבורכים, הפוריים, המתחדשים, המחזוריים והנצחיים, בכאוס של התוהו ובוהו, המוות והכיליון, החמס, הדממה, השחת ושרירות הלב.

מצד אחד, הכוהנים רואים בשלמות הגוף החי, הנולד, הבריא, הפורה, השלם ונטול המומים והפגמים, של המשרת בקודש, ערך המסמל את הקדושה והטהרה, או את פוטנציאל המשכיות החיים, ההולדה והפריון, הנצחיות וההמשכיות. ואילו היפוכם של כל אלה מתגלם ומשתקף בטומאה ובשיבוש הסדרים, הקשורים במוות ובהחמצת החיים, בתוהו ובוהו של הנשייה והשכחה, בור שחת דומם, גיא צלמוות וארץ מאפליה. הכוהנים רואים בכל מום גופני, כמו בנכות, מגבלה או מחלה, טומאה המאיימת על הקודש, מקור החיים הנצחי האלוהי, וסכנה התובעת הרחקה מהקודש. המדובר אך ורק ביחס לקודש ולמרחב המקודש מקור החיים, הקשור לגן עדן, ולעבודת הקודש, הקשורה בכרובים ומלאכים, המחייבת גבולות טהרה, וקדושה, הפרדה וחציצה מחמירים, ולא למרחב חיי היום יום.

מצד שני, כמפורט בפרשות הקודמות בספר ויקרא, היו אלה אך ורק הכוהנים שהיו מחויבים לטפל במצורעים, בחולי הספחת או הזיבה וכל נגעי העור, בזבים ובטמאים, מחוץ למרחב המקודש! הם לבדם היו אלה שנצטווו להתקרב לחולים, לעיין בנגעים, לבחון ולהגדיר את המחלה מכוננת הטומאה, המחייבת נידוי והיטהרות וקרבן, כפי שנזכר בפרשות הקודמות בספר ויקרא.

הפרשה עוברת לדיון בהקרבת קרבנות בעלי חיים, החייבים להיות בריאים ומושלמים ללא פגם, לפני הבאתם להעלאה לקרבן עולה כצאן קדשים. הפרק מפרט את כל סוגי הפגמים, המומים והמחלות, הפוסלים את החיה מלהיות מוקרבת. כל מה שאוסר על כהן לשרת בקודש הנוגע לגופו, מחלותיו, פגעיו ומומיו, אוסר על החיה החולה בו או הפגומה בו, להיות מוקרבת לקרבן.

הקרבה אל הקודש, מקור החיים הנעלם, הן של המשרתים בקודש, הן של קרבנות הקודש, צאן קדשים, הנשרפים על המזבח כעולה כליל לה', בעבודת הקודש של מחזורי משמרת הקודש, מותנית בשלמות גופנית נטולת מומים ופגמים של האדם והבהמה כאחד, שלמות המייצגת את המשכיות החיים, המכוננת לבדה את הטהרה והקדושה, המתנים את החיים, והנדרשים בקרבה אל הקודש.

*

*

אלוהים, המדבר אל משה, תובע מהעם לא לחלל את שם קדשו ולקדש את שמו ומהותו בתוך בני ישראל, כי הוא לבדו, בנצחיותו וקדושתו, הוא זה המקדש אותם בקדושתו, קדושת חיי הנצח ומחזור הזמנים הרבעוני־תריסרי של העונות, החודשים, ומחזור הזמנים השביעוני של השבתות החגים והמועדים, השמיטות והיובלים, המתחדש כל יום מחדש, והוא זה שהוציאם מטומאת גלות מצרים, מבית עבדים, ומשלטון דת אלילים, שלעבדים לא היה בה מקום מקודש משלהם או זמן מקודש משלהם, מכל סוג, שכן לעבדים אין זמן, חודש, שבת ומועד, עונה או שנה, מחזור או שביתה, כי הריבונות על הזמן שמורה רק למשעבד ולא למשועבד. לעבדים גם לא שמורה החירות לצאת ולבוא כרצונם ולעבור מהחול אל הקודש על פי מועדיהם, שכן הם משועבדים למקום שעבודם ולזמן של אדונם המשעבד, המונע מהם כל ריבונות על זמנם ומקומם, על צאתם ובואם.

אלוהים, הגואל מבית עבדים נטול הזמן והלוח, נטול מרחב מקודש של עדות ומועד, ונטול ברית, הוציא את המשועבדים לעריצות זולתם השרירותית, המוחקת את ריבונותם על זמנם ועל צאתם ובואם, כדי להיות להם לאלוהים במרחב מקודש של חירות המעוגן בברית קודש, בעדות ומועד, בשבועות על מחזורי שביתה מקודשים שביעוניים, בחוקים ומצוות של תורת קודש, הקשורים בקרבה למקום מקודש, המותרת או אסורה בזיקה לטומאה וטהרה, וקשורים בשמירה דקדקנית של מחזור זמן מקודש של שבתות קודש ומועדי קודש, המבטיחים את נצחיות החירות המקודשת, הקשורה בסוד המחזור והספירה, הסיפור והברית, העדות והשבועה, החיים והברכה.

*

בפרק כ"ג בספר ויקרא, מתחילה ‘פרשת המועדות’ שעליה מושתתת הברית הנצחית המקודשת בין האל לעמו. המדובר במחזורי השבתה שביעונים מקודשים ונצחיים של חירות מכל מלאכה ושעבוד, הנודעים כמועדי ה', מקראי קודש ומועדי דרור, המכוננים את הקודש בנצחיותם המחזורית או במחזוריותם הנצחית. ספירתם ומניינם, שמירתם וזכירתם של מועדי קודש שביעוניים אלה, המכוננים את הברית הנצחית המקודשת בין האל לעמו, ברית ההשבתה השביעונית הנצחית של החירות, ברית מקראי קודש מועדי דרור, מוטלת על קהילת הזיכרון של העם היהודי. בלעדיה אין להם קיום.

ספירת מחזור המועדים השביעוני, לוח מועדי דרור ‘מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם’ המצוי בתשתית הברית המקודשת, הוא זה המופקד בידי הכוהנים והלוויים שומרי משמרת הקודש, והוא זה המהווה את נושא ה’זכור ושמור' של קהילה הקוראת במקראי קודש במועדי דרור, והוא המאגד את כל בני ישראל לדורותיהם, לקהילת זיכרון אחת שומרת הברית והשבועה והעדות, החירות והדרור, העוברת מהעבר אל העתיד במחזוריות שביעונית נצחית, משביתה ומקודשת, קבועה וידועה מראש, של ‘ספר, מספר וסיפור’.

ההפטרה של פרשת אמור היא דברי הנביא הכהן יחזקאל בן בוזי, על כוהני בית צדוק, אלה שמגילותיהם, שכולן כתבי קודש, נמצאו במערות קומראן, במדבר יהודה:

“טו. וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. טז הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי. יז וְהָיָה בְּבוֹאָם אֶל שַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית בִּגְדֵי פִשְׁתִּים יִלְבָּשׁוּ וְלֹא יַעֲלֶה עֲלֵיהֶם צֶמֶר בְּשָׁרְתָם בְּשַׁעֲרֵי הֶחָצֵר הַפְּנִימִית וָבָיְתָה. יח פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע. יט וּבְצֵאתָם אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה אֶל הָעָם יִפְשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם אֲשֶׁר הֵמָּה מְשָׁרְתִם בָּם וְהִנִּיחוּ אוֹתָם בְּלִשְׁכֹת הַקֹּדֶשׁ וְלָבְשׁוּ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְלֹא יְקַדְּשׁוּ אֶת הָעָם בְּבִגְדֵיהֶם. כ וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם. כא וְיַיִן לֹא יִשְׁתּוּ כָּל כֹּהֵן בְּבוֹאָם אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית. כב וְאַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה לֹא יִקְחוּ לָהֶם לְנָשִׁים כִּי אִם בְּתוּלֹת מִזֶּרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר תִּהְיֶה אַלְמָנָה מִכֹּהֵן יִקָּחוּ. כג וְאֶת עַמִּי יוֹרוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל וּבֵין טָמֵא לְטָהוֹר יוֹדִעֻם. כד וְעַל רִיב הֵמָּה יַעַמְדוּ לשפט [לְמִשְׁפָּט] בְּמִשְׁפָּטַי ושפטהו [יִשְׁפְּטוּהוּ] וְאֶת תּוֹרֹתַי וְאֶת חֻקֹּתַי בְּכָל מוֹעֲדַי יִשְׁמֹרוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי יְקַדֵּשׁוּ. כה וְאֶל מֵת אָדָם לֹא יָבוֹא לְטָמְאָה כִּי אִם לְאָב וּלְאֵם וּלְבֵן וּלְבַת לְאָח וּלְאָחוֹת אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ יִטַּמָּאוּ. כו וְאַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ לוֹ. כז וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב חַטָּאתוֹ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. כח וְהָיְתָה לָהֶם לְנַחֲלָה אֲנִי נַחֲלָתָם וַאֲחֻזָּה לֹא תִתְּנוּ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל אֲנִי אֲחֻזָּתָם. כט הַמִּנְחָה וְהַחַטָּאת וְהָאָשָׁם הֵמָּה יֹאכְלוּם וְכָל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לָהֶם יִהְיֶה. ל וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ. לא כָּל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים.”

[יחזקאל מד, טו–לא]

*

*

לדברי ‘כוהני בית צדוק ואנשי בריתם’, שחיברו את רוב מגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, וקידשו את המחזורים השביעוניים של שבעת מועדי ה‘, השבתות, השמיטות והיובלים, מחזורי ההשבתה השביעונית החירות והדרור, אשר עליהם הושתתה הברית בין האל לעמו, במקדש נהג לוח שבתות שמשי קבוע, מחושב וידוע מראש בן 364 ימים, לוח מקודש ונצחי שנודע מפי המלאכים לחנוך בן ירד, השביעי בדורות האדם, (בראשית ה, כא–כד; היובלים ד, טז–כה; ספר חנוך א, פרקים עב–פב ) ונקשר במאורעות שונים במסורת ספר בראשית וספר היובלים ובמצוות הקשורות בהם, הנוגעות לבריתות ומועדי קודש, שבתות ומועדים. בלוח שבתות שמשי זה, לכל יום בשנה, לכל שבת בשנה, ולכל אחד משבעת מועדי ה’, נודע תאריך קבוע מחושב מראש, ומועד ידוע מראש.

לוח זה, המבוסס על חמישים ושתים שבתות בעלות תאריך קבוע, המחולק לארבע עונות חופפות בנות 91 ימים כל אחת, שבכל אחת מהן שלוש־עשרה שבתות חופפות, שמועדן קבוע וידוע מראש, התחיל ביום הראשון בחודש הראשון (שמות יב, ב), אשר חל תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות, החל באחד בניסן, יום השוויון של האביב.

השנה החלה תמיד ביום בריאת המאורות, יום רביעי, בחודש הראשון, חודש היציאה מעבדות לחירות, חודש ניסן, הוא חודש האביב והדרור, ממנו מתחילים למנות את הזמן היהודי המחזורי הנצחי, המציין מחזורי שביתה מעבודה ומשעבוד, מחזורי זמן מקודשים נצחיים, המכונים בלשון המקרא “מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם”, ומכונים במגילות קומראן בשם ׳מועדי דרור׳, הקשורים כולם בספירה נצחית במחזורים שביעוניים קבועים מקודשים וידועים מראש של שבתות, שבעה מועדים, שמיטות ויובלים, המכוננים ברית עולם.

בספר שמות החודש הראשון ראש חודשים, הוא חודש המעבר מעבדות לחרות, ממנו מתחילים את מניין השבתות ושבעת מועדי ה‘, ובספר ויקרא בפרשת אמור, בפרק כג, נמנים שבעת מועדי ה’ החלים כולם בשבעת החודשים הראשונים של השנה, ובפרק כה של ספר ויקרא נמנים המחזורים השביעוניים של השמיטות והיובלים.

הזמן המחזורי המקודש, הקבוע מראש, הידוע והמשבית, מצוין בשבתות ובשבעה מועדים, בשבעת החודשים הראשונים של השנה, שבהם מבשילים שבעת המינים, ובמחזור השמיטות מדי שבע שנים ובמחזור היובלים, מדי שבע שביעיות שנים, המציינים את הברית והשבועה הנצחית – שבועת שביעיות ‘מועדי דרור מקראי קודש’ של השבתות, השמיטות, היובלים ושבעת ‘מועדי ה’ מקראי קודש' – אותם יש לקרוא במועדם הקבוע והידוע מראש, בשבעת החודשים הראשונים של השנה, בהם חלים שבעת מועדי ה', ובהם מבשילים שבעת המינים ומוכנים לקציר, בציר ומסיק, אסיף ארייה וקטיף. אותם יש לזכור, לספור, לשמור לספר את סיפורם ומועדם, ולחגוג במחזורים שביעוניים משביתים מקודשים של מועדי קודש מועדי דרור.

מחזור שביעוני זה מפורט בפרק כג של ספר ויקרא, הנודע כ’אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם' (ויקרא כג, ד). המחזור השביעוני מונה את השבת ושבעת מועדי ה‘, ומוסיף עליהם, כאמור, בפרק כה את מחזור השמיטות והיובלים, ונודע במגילות כ’מועדי דרור’.

המחזור השביעוני השנתי המושתת על שבועת שביעיות אלוהית, הנשמרת בידי האדם העובר בברית, מונה שבעים ימים: לחמישים ושתיים שבתות השנה, נוספים שבעה מועדי ה' המונים שמונה־עשר ימים, בניכוי השבתות, אלה הנודעים כאמור, כ“מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם”, בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי, בהם מבשילים שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם – שעורה, חיטה, גפן, זית, תאנה תמר ורימון, שארבעת הראשונים מבניהם מובאים למקדש בידי עולי הרגל במרחקים של שבעה שבועות [כ“ו בניסן, עומר שעורים, ט”ו בסיון, ביכורי קציר חיטים, ג' באב ביכורי התירוש [גפן], וכ"ב באלול ביכורי היצהר [זית], ושלושת האחרונים, תאנים, תמרים ורימונים, נאספים בחודש השביעי, באמצע החודש ואילך, ומובאים למקדש בחג הסוכות, חג בן שבעה ימים.

לשבעת מועדי ה' ושבעת מחזורי האסיף של שבעת המינים,בשבעה החודשים הראשונים של השנה, נוספים מחזורי השמיטות והיובלים הכרוכים בהם, או מחזור מועדי דרור, במחזורים מקודשים של השבתה שביעונית, וויתור על ריבונות אנושית ועל קניין ובעלות אנושית, למען השבתה אלוהית, הקשורים כולם במצוות שנודעו בברית או בשבועה שנכרתה בחודש השלישי, בחג השבועות, במעמד סיני.

שבעת המועדים הם:

א. חג הפסח, ב־י"ד בניסן; 14/1 בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש, ביום שלישי בערב.

ב. חג המצות, בין ט“ו בניסן יום רביעי, לכ”ב בניסן 15/1–21/1 ‘ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות, שבעת ימים מצות תאכלו’.

ג. חג הנף העומר, בכ"ו בניסן 26/1 ביום ראשון ממחרת השבת שבתום חג הפסח. העומר הוא קציר השעורים.

ד. חג השבועות ב־ט"ו בסיון 15/3 ביום ראשון ממחרת השבת, שבע שבתות אחרי הנף העומר. זה הוא מועד קציר חיטים.

ה. יום זיכרון תרועה, ב־אחד בתשרי 1/7 בחודש השביעי באחד לחודש, חל תמיד ביום רביעי.

ו. יום הכיפורים, בעשור לחודש תשרי 10/7 או בעשור לחודש השביעי, חל ביום שישי. הצום מתחיל בתשעה לחודש.

ז. חג הסוכות, בין ט“ו בתשרי לכ”א בתשרי 15/7–21/7 בחמשה עשר יום לחודש השביעי, חג שבעת ימים. החג מתחיל ביום רביעי.

אביא להלן את כל הפרשה ברצף בנוסח מנוקד, ואעיר הערות ספורות אחרי כוכבית בדפוס רגיל

*

*

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.

*

טומאה כאמור לעיל עניינה קרבה אל המוות בגילוייו השונים, או אל האסור והמטמא בבעלי חיים, חיים או מתים.

*

כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו.

*

כהן רגיל שאיננו כהן גדול רשאי ללוות אל מותם רק את אמו ואביו, בנו בתו ואחיו ואחותו שטרם נשאה.

וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא.

לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ.

*

לֹא יקרחה [יִקְרְחוּ] קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת.

*

איסור פגיעה בשיער ובעור המבטאים צמיחה וחיים. למצווה זו יש הקשר היסטורי. במצרים הפרעונית העתיקה כל הגברים גילחו את שערם ובראשם המלכים, האצילים והכוהנים. כולם חבשו פאות נוכריות. הסיבה לאיסור מוחלט על השיער החי והצומח, הייתה אימת מכת הכינמת שבאקלים המצרי שגשגה ופרחה.

*

קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי יְהוָה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ.

*

הכוהנים מחויבים בקדושה כי הם מצויים במתחם מקודש בו הם מקריבים את קרבנות הקדשים.

*

אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו.

*

כהן רשאי לשאת רק אשה בתולה שלא ידעה איש, שלא נשאה קודם לכן ולא התגרשה ולא זנתה ולא הוגדרה כחללה.

האותיות הראשונות של המילים הראשונות בפסוק זה: אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ יוצרות את השם אזולאי שהיה שם קוד לכוהנים בצפון אפריקה, בעולם האסלאם, במקומות שנאסר עליהם להזדהות כיהודים בכלל וככוהנים בפרט.

*

וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.

וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף.

*

חומרות הקדושה המיוחדות המוטלות על משפחות הכוהנים, כוללות את שריפת בתו של הכהן שזנתה שכן במעשיה היא מחללת את קדושתו של אביה.

*

*

מכאן עובר הדיון לכהן הגדול ששמן המשחה נוצק על ראשו ועל בגדיו, כשהוא לבוש בגדי קודש. נאסר עליו לפרוע או לגלות את ראשו ולפרום את בגדיו ולחשוף את גופו. הוא חייב להיות מכוסה.

*

וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲ‍שֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם.

וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא.

*

דרגת הקדושה הגבוהה ביותר בכל הנוגע לאדם, או דרגת ההפרדה וההבדלה החמורה ביותר מכלל הציבור, בכל הנוגע למוות, חלה על הכהן הגדול, שרק לו מותר להיכנס לקודש הקדשים פעם אחת בשנה ביום הכיפורים, ועליו נאסר להיטמא גם לקרוביו הישירים, כלומר נאסר עליו להשתתף בקבורתם של הוריו, ילדיו, אחיו ואחיותיו.

*

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְהוָה.

*

על הכהן הגדול להישאר במתחם המקודש כל עוד הוא לבוש בבגדי קודש שנוצק עליהם שמן המשחה המקודש. וכל עוד הוא עוטה את נזר הקודש על הצניף והציץ, ששמן המשחה נוצק עליהם.

*

וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח.

אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה.

*

גם הכהן הגדול כשאר אחיו הכוהנים, רשאי להינשא רק לאישה בתולה. כל האחרות אסורות עליו. זרעו המקודש הממשיך את שושלת הכהונה הגדולה, קשור בעובדת נישואיו לאישה שלא ידעה איש או לאישה בבתוליה. אהרון הכהן הגדול הראשון, הוא אהרון בן עמרם בן קהת בן לוי, נכדו של לוי בן יעקב מצד אמו, יוכבד בת לוי, ונינו מצד אביו עמרם, נכדו של לוי מצד בנו קהת, אחיהם של משה ומרים, נשא לאישה את אלישבע בת עמינדב משבט יהודה. עמרם, אבי אהרון, נשא לאישה את יוכבד, דודתו, אחות אביו, נישואין אסורים על פי חוקי העריות. אולם אלה ניתנו רק במעמד סיני, בעוד שעמרם בן קהת ויוכבד בת לוי, דודתו, אחות אביו, נישאו במצרים והולידו שם את אהרון, מרים ומשה, ילדיהם.

*

וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשׁוֹ.

*

טהרת הקודש וחילול הקודש, אלה הם שני המושגים המנוגדים אשר לאורם מתנהל ספר ויקרא בכלל והסדר הכוהני בפרט.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו.

*

* הכהן המשרת בקודש חייב להיות שלם בגופו בחלקים הנגלים והנסתרים כאחד. היות והוא משרת בקודש, במרחב הנצחי הטהור והמקודש, הקשור בנצחיות החיים ובפריון, בטהרה וקדושה, בשלמות החיים שאין בהם פגם ובמחזוריות נצחית פורייה ומחייה, כל סימן הסותר טהרה וקדושה, פריון ושלמות, מחייב אותו בהרחקה מהקודש.

*

כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ.

אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד.

אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ.

כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְהוָה מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב.

לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל.

*

* הכהן הנולד בעל מום, או זה ההופך למוגבל, לחולה או זה הפגום בגופו בכל סוג של נכות, מום או מגבלה, נראית או נסתרת, איננו רשאי לגשת אל הקודש להקריב את לחם אלוהיו, אולם הוא רשאי לאכול ממזון הכוהנים המקודש, כי אין לכוהנים מקור מזון אחר.

*

אַךְ אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ

כִּי מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.

*

כאמור נאסרה על הכהן בעל המום קרבה אל הפרוכת ואל המזבח, דהיינו אל המקום המקודש הקשור בנצחיות ובטהרה.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

*

הפרשה עוברת ומזהירה מפני חילול השם בדרכים שונות הקשורות בטומאה ומפני כל פגימה בקרבנות המוקדשים לאל ולקדשיו

*

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי יְהוָה.

אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי יְהוָה.

*

קרבה אל הקודש מתוך מודעות להמצאות במצב של טומאה, אסורה באסור חמור, והעוברים על איסור חמור זה עונשם כרת

*

להלן מפורטים סוגי טומאה והטמאות הפוסלים את הכהן מקרבה אל הקודש:

*

אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע.

אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ.

נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם.

וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא.

נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ אֲנִי יְהוָה.

*

בין החומרות המוטלות על הכוהנים המרחיקות אותם מעבודת הקודש נזכרות: כל פליטה מהגוף בדמות צרעת או זיבה או זרע, מטמאת את הכהן ופוסלת אותו מהעבודה בקודש. כל מגע עם שרץ מטמא וכל אכילה של נבלה או טרפה. הנטמא חייב להמתין לשקיעת השמש ולטבול את בשרו במים.

*

וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.

וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ.

וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ.

וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל.

וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ.

וְאִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ.

וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה.

וְהִשִּׂיאוּ אוֹתָם עֲו‍ֹן אַשְׁמָה בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.

*

*

*

הדיון עובר לתנאי הקרבת הקרבנות. כל חיה המובאת לקרבן חייבת להיות בריאה תמימה ושלמה.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם וּלְכָל נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָה לְעֹלָה.

לִרְצֹנְכֶם תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים.

כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם.

וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַיהוָה לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ.

עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהוָה וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַיהוָה.

וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה.

וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ.

וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַיהוָה.

וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.

וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַיהוָה לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ.

בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר אֲנִי יְהוָה.

וּשְׁמַרְתֶּם מִצְו‍ֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה.

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.

הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה.

*

*

עד כאן פרטי הקרבת הקרבנות ואיסוריהם.

מכאן ואילך דיון חשוב בשבתות השנה [52 במספר] ובשבעת מועדי ה':

בחומש לא נזכרת המילה זמן. כל זמן ראוי לציון הנזכר בפי האל הוא מועד, מילה הקרובה בשורשה לעדות, לשבועה ולברית ולעדה שומרת העדות, המעידה על המועדים. המועד מעיד על מצווה, על זיכרון, על אירוע שהיו לו עדים ועל דבר מה שחובה לזכור לעדי עד. לוח השבתות והמועדים הוא המסגרת של קהילת הזיכרון היהודית המצווה על זכור ושמור או על זיכרון העדות ושמירת הברית.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם [אלה] מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.

*

מועדי ה' הם מקראי קודש אותם קורא ה' במדבר סיני, מכונן אותם במחזוריות שביעונית נצחית משביתה, וקובע אותם מדי שבוע [שבת] ומדי שבעת חודשי השנה הראשונים, בהם חלים שבעת מועדי ה‘, אותם שבעה חודשים ראשונים בשנה, בין החודש הראשון ראש חודשים, הוא ניסן, ניצן בשפה האכדית, חודש החירות והדרור שבו נגאלו בני ישראל מבית עבדים, ובו חלים שלושה ממועדי ה’, ועד החודש השביעי תשרי, שבו חלים שלושה מועדי ה‘, חג השבועות בחודש השלישי מקבץ את שבעת מועדי ה’ במחזוריות שביעונית, שכן כולם קשורים במספר שבע ובמחזוריות שביעונית של שבועה, ברית ועדות, הקשורים בלוחות הברית ולוחות העדות, בארון הברית וארון העדות, בברית סיני ומעמד סיני בחג השבועות, מלשון שבע ומלשון שבועה. שבתות ומועדים אלה נשמרים במחזוריות שביעונית, אותה נקראים בני ישראל הבאים בברית, לשמור לנצח, בהיותם שומרי הברית והשבועה וזוכרי העדות הנצחית על הברית, קוראי העתים והמועדים, מקראי קודש, מועדי דרור, זוכרי השבתות והחגים המקודשים כמועדי ה', שבכולם מחויבת השבתה שביעונית מחזורית מקודשת.

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.

*

מדי שבעה ימים חלה שביתה ממלאכה. יום השבת הוא יום שבתון. יום אות הברית ואות העדות. הוא יום האסור במלאכה ועבודה של האדם עצמו ושל זולתו, והוא יום החייב בקריאה של מקראי קודש. את המקרא קוראים הכוהנים והלוויים לכל העדה כולה, שכן, כאמור לעיל, להם ורק להם נאמר בדברי משה אחיהם, בן יוכבד בת לוי, בברכה לשבט לוי: “יורו משפטיך ליעקב, תורתך לישראל”.

*

את שבתות ה' קוראים מדי שבעה ימים בסדר מחזורי שביעוני קבוע מדי שנה בשנה. לשבתות השנה מדי שבעה ימים, מצטרפים שבעת מועדי ה' שהם מקראי קודש, ימים שקוראים בהם את הזיכרון המקודש בהיותם ימים שאסור לעבוד בהם וחייבים להתכנס בהם לשם קריאה במקרא קודש. לשבעת מועדי ה' יש מועד קבוע: שלושה בחודש הראשון, ב־14 בו, ב־15–22 בו וב־26 בו, שלושה בחודש השביעי, ב1/7 ב־10/7 בו ובשבוע שבין ה־14/7–21 בו, ואחד בחודש השלישי ב־15/3.

*

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם.

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָה.

*

חג הפסח ראשיתו תמיד ב14 בחודש

*

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ.

*

יום למחרת חג הפסח מתחיל חג המצות בן שבעת הימים

*

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

*

הראשון והשביעי של פסח הם מקראי קודש, אבל יש להקריב קרבן אישה לה' במשך שבעת ימי החג.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן.

*

* חג הנף העומר הוא השלישי במועדי ה'. בתורה בנוסח המסורה מועדו אינו מפורט, אבל במגילת המקדש שנמצאה בין מגילות קומראן שכולן כתבי קודש, מועד קציר העומר הוא קבוע וידוע, ביום ראשון ממחרת השבת שבתום חג המצות, דהיינו ב26/1 בכ"ו בניסן.

*

וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.

וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַיהוָה.

וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַיהוָה רֵיחַ נִיחֹחַ

וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין.

*

הנף העומר הוא הנפת יבול השעורים, המין הראשון משבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם, הראשון הצומח ומבשיל ומוכן לקציר. עומר השעורים הוא מזון הבהמות וצמיחתו והבשלתו מבטיחות שלא יהיה רעב בארץ, כי יהיה מספוא לבהמות הבית והן תוכלנה להניק את הטלאים והעגלים והגדיים.

אסור לאכול לחם, קלי וכרמל – הנעשים בידי אדם מיבול השיבולים של השעורה או החיטה, לפני שמעלים את קרבן השעורים, עולת כבש הנשרף כליל לה' ומנחת סולת בלולה בשמן.

*

וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה

עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

*

* התורה בנוסח המסורה נמנעת מלציין את התאריך המדויק של העומר, אבל כאמור מגילת המקדש ממגילות מדבר יהודה, מציינת בבהירות, יום ראשון ממחרת השבת ב־כ“ו בחודש הראשון. שבע שבתות ממחרת מועד זה, חל חג הביכורים, גם הוא תמיד ביום ראשון ממחרת השבת, חג השבועות, הוא חג מתן תורה וחג ביכורי קציר חיטים החל בט”ו בחודש השלישי.

*

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה.

*

*

מגילת המקדש כותבת כך:

“וספרתם לכם שבע שבתות תמימות מיום הביאכמה את העומר התנופה תספורו עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והביאותמה מנחה חדשה ליהוה ממושבותיכמה חלות לחם חמץ חדש בכורים ליהוה לחם חטים שתים חלות לחם שני עשרונים סולת תהיה החלה האחת והביאום ראשי המטות לשבטי ישראל ויקריבו אחר עולת הבוקר […] ברובע היום יקריבו את עולת הבכורים […] והניפו הכוהנים אותמה תנופה על לחם הבכורים לכוהנים יהיו ואכלום בחצר הפנימית עם לחם הבכורים ואחר יואכלו כול העם לחם חדש אביבות ומלילות והיה היום הזה להמה מקרא קודש חוקת עולם לדורותם כול מלאכת עבודה לוא יעשו בו חג שבועות הוא וחג בכורים לזכרון עולם”

(מגילת המקדש, טורים 18–19).1

*

* וחזרה לנוסח המסורה:

*

מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהוָה.

וְהִקְרַבְתֶּם עַל הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיהוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה.

וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים.

וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה לַכֹּהֵן.

וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.

ההבדלים מעניינים בין שני הנוסחים זה הקדום ממגילת המקדש וזה המאוחר מנוסח המסורה.

*

*

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

מצוות לקט שכחה ופאה היא מצווה של אחריות חברתית, אחווה קהילתית ודאגה לזולת שלא זכה בנחלה, כי עוניו אילץ למכור את נחלתו או כי הוא גר תושב שאין לו נחלה בארץ.

* מכאן עוברת הפרשה לחגי החודש השביעי

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ.

כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה.

*

* יש לתת את הדעת על כך שמועד זה של מקרא קודש באחד לחודש השביעי מכונה שבתון זכרון תרועה – ולא ראש השנה!. ראש השנה הוא מושג מאוחר שהמציאו חכמים במשנה ראש השנה, בשעה ששינו את הלוח העברי העתיק, אחרי שנחרב המקדש בשנת שבעים לספירה, ונוצר צורך בסדר דתי חברתי חדש שלכוהנים אין בו מקום מכריע, שכן אין יותר מקדש, אין יותר משמרת הקודש המשרתת במחזורים שבועיים, אין יותר עבודת קודש או עלייה לרגל או קורבנות, ונוצר צורך בסדר זמנים חדש ובלוח חדש, בזיכרון חדש ובמקור סמכות חדש, שיהלמו את הנסיבות המשתנות.

הלוח הכוהני העתיק המקודש, הלוח השמשי הקבוע והמחושב מראש, בן 364 הימים ו־ 52 השבתות, ארבע העונות החופפות בנות 91 ימים כל אחת, שהתחיל תמיד בחודש האביב, בחודש הראשון ראש חודשים, הוא חודש ניסן [שמות יב, ב], שכל אחת מהעונות בו החלה ביום רביעי והסתיימה ביום שלישי כשחלפו 13 שבתות בין ה4/1 ל28/3, התחלף בלוח אנושי משתנה, ירחי, המבוסס על תצפית אנושית במולד הירח, שראשית החודש מוכרעת בו רק בידי בית דין, הקובע לפי שיקול דעת אנושי משתנה, את מועד עליית הירח, היה זה לוח חדש לגמרי, לוח משתנה, שונה, לא מחושב מראש, לא ידוע מראש ולא קבוע.

*

מכאן עובר הדיון ליום הכיפורים, השישי במועדי ה':

אין מובא טעם לעינוי הנדרש בחג זה או לכפרה המתבקשת בו. בשבוע שעבר בפרשת ‘אחרי מות־קדושים’ הבאתי את מאמרי על יום הכיפורים המצוי ברשת, כדי לבאר את מקורותיו של יום הכיפורים ואת הקשריו העתיקים הקשורים לחטא העירים מכאן ולחטא מכירת יוסף בידי אחיו מכאן.

*

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה.

*

וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ.

וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ.

כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם.

*

צום יום הכיפורים והעינוי הכרוך בו הוא חובה שהעובר עליה עונשו כרת. אין חיוב ממין זה או עונש ממין זה ביחס לאף אחד משבעת מועדי ה' האחרים. לחומרת החיוב וחומרת העונש אין ניתן כל הסבר אבל ספרות העת העתיקה מגלה את עינינו במה דברים אמורים ועל כך כתבתי כאמור במאמרי “כיפורים, כפרה, טומאה וטהרה – זיכרון ושכחה, ‘באר העבר’ ותהום הנשייה”, המצוי ברשת

*

הדיון עובר למועד השביעי משבעת מועדי ה':

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהֹוָה.

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

*

גם כאן אין מובא טעם או הסבר לחג. “ספר היובלים”, ממגילות קומראן שכולן כתבי קודש, שהתחבר במאה השנייה לפני הספירה בחוגים כוהניים, מביא שלל טעמים מרנינים לחגיגת חג הסוכות. כשם שהוא מרחיב על הסיבות המעניינות והמאלפות לצום יום הכיפורים ולחגיגת חג השבועות.

*

הדיון בפרשת המועדות מסתיים בפרשת אמור בפסוק:

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ.

מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְּהוָה וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיהוָה.

אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן.

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.

וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ.

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת.

לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

*

ראשיתו של חג הסוכות והשמחה הרבה הכרוכה בו, מתוארת, כאמור, בחיבור כוהני מרתק שנמצא בין מגילות קומראן ושמו “ספר היובלים”. הספר הערוך כסיפור מחדש של סיפור בראשית המסופר למשה מפי מלאך הפנים על הר סיני בארבעים הימים ששהה בהר, מביא בפרק ט"ז מסורות שביעוניות מעניינות בעלות אופי כוהני [שביעיות קרבנות, שבע הקפות סביב המזבח, שבעת סממני הקטורת] על חג הסוכות, השביעי במועדי ה', חג בן שבעת ימים החל תמיד באמצע החודש השביעי.

המסורת קשורה לאברהם בבאר שבע (מקום הנזכר בשם זה בשל שבועה שנכרתה בו) הבונה מזבח באמצע החודש השביעי וחוגג חג של שבעה ימים הנחוג בשביעיות של קרבנות בזיקה לשמחה הרבה על הבשורה על הולדתו העתידה של יצחק, תשעה חודשים לאחר מכן, באמצע החודש השלישי, בחג השבועות. בקטע הפתיחה נזכרת המילה שבע, שבע פעמים, וגם נזכרים שבעת צמחי הקטורת שמקורם בגן עדן לפי המסורת הכוהנית, המספרת שהאדם הראשון נטל אותם עמו כשגורש מגן עדן :

"ויבן סוכות לו ולעבדיו בחג ההוא והוא ראשון עשה חג הסוכות בארץ.

ובשבעת הימים האלה יקריב אברהם מדי יום ביומו על המזבח עולה ליי פרים שנים, אילים שניים, שבעה כבשים ושעיר עזים אחד לחטאת, לכפר בו עליו ועל זרעו. ולזבח שלמים אילים שבעה, שעירים שבעה, כבשים שבעה, ושבע עזים, ומנחתם ונסכיהם על כל חלבם יקטיר על קרבן העולה לרצון ליי לריח ניחוח והקטיר בוקר וערב קטורת: לבונה וחלבנה ונטף ונרד ומור ושחלת וקושט. כל שבעה אלה יקריב ישחק [יכתוש] יחד בד בבד טהור.

ויעש כן חג שבעה ימים וישמח בכל לבו ובכל נפשו…ויברך את בוראו וישמח ויקרא את שם החג ההוא חג יי שמחה לרצון לאל עליון…על כן נחקק בלוחות השמים על ישראל כי יהיו עושים את חג הסוכות שבעה ימים בשמחה בחודש השביעי ויהי לרצון לפני יי חק עולם לדורותם בכל שנה ושנה. ואין לזה קץ הימים כי לעולם נחקק לישראל לעשותו וישבו בסוכות ויתנו זרים על ראשם ולקחו ענף עץ עבות וערבי נחל: וייקח אברהם כפות תמרים ופרי עץ הדר וסבב מדי יום ביומו את המזבח בענפים שבע ביום בבוקר, ויהלל ויודה לאלוהיו על הכול בשמחה".(ספר היובלים טז, כ–לא),

*

*

מכאן עובר הדיון ממחזורי הזמן המקודש לעבודת הקודש במקום המקודש, הקשורה בנר התמיד המסמל את נצחיות הבריאה ובשבעת הנרות של המנורה, המסמלים את המחזוריות השביעונית המקודשת של מקראי הקודש – שבת ושבעת מועדי ה' בשבעת החודשים הראשונים של השנה.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְהוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.

עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד.

*

הנר והמנורה במשכן מחוץ לפרוכת, או הנר האחד, נר התמיד, ושבעת הנרות על המנורה, קשורים באור החיים האלוהי, בקודש ובנצחיות של מחזורים נספרים חוזרים ונשנים, מחזורים נראים ומחזורים נשמעים. כל אדם המחונן ביכולת הראייה, רואה את הזריחה והשקיעה, את החודשים ועונות השנה התלויים באור השמש הנצחי, אור התמיד, שכנגדו נר התמיד, אור שנברא ביום רביעי בבריאה, היום הפותח כל שנה ושנה וכל עונה ועונה בלוח השמש הכוהני, הוא לוח השבתות בן ארבע העונות החופפות וחמישים ושתיים שבתות השנה העולה ל364 ימים.

המחזורים הנראים לעין מחזורי מאורות השמים, הזריחה והשקיעה, מחזורי הזמן האוניברסלי המסורים לצפייה ותצפית לכל אדם היכול להתבונן ולהבין, מכונים במסורת הכוהנית בשם “מרכבות השמים”, שכן השמש נדמית למרכבה הנכנסת ויוצאת בתריסר שערי השמים, המקבילים לי“ב החודשים ולי”ב המזלות. חלוקות תריסריות אלה קשורות הן לעבודת המקדש, הן לתריסר שבטי ישראל ותריסר אבני החושן. זה מקור התיאור של מרכבת השמש בגלגל המזלות בבית הכנסת, הכולל תמיד את ארבע העונות ותריסר המזלות וי"ב החודשים. בלוח של מגילות קומראן כל אחת מארבע התקופות מתחילה ביום זיכרון, ארבעת ימי הזיכרון הם התאריכים הנזכרים בסיפור המבול – האחד בחודש הראשון, האחד בחודש הרביעי, האחד בחודש השביעי והאחד בחודש העשירי. בין כל אחד מימי הזיכרון, החלים תמיד ביום רביעי, חולפים 91 ימים או 13 שבתות.

לעונה הראשונה המתחילה ביום התקופה, או יום הזיכרון באחד בניסן, הוא יום השוויון של האביב, קוראים מועד קציר [כי חלים בה קציר שעורים וקציר חיטים]. התקופה נפתחת תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות.

לעונה השנייה המתחילה ביום התקופה, ביום רביעי, או ביום הזיכרון באחד בתמוז, הוא היום הארוך בשנה, קוראים מועד קיץ. קיץ היא מילה נרדפת לפירות ולחום.

לעונה השלישית המתחילה ביום זיכרון תרועה, האחד בתשרי, יום רביעי, ביום השוויון הסתוי, קוראים מועד זרע, כי בה מתחילה עונת הזריעה בתום חג הסוכות.

לעונה הרביעית המתחילה ביום זיכרון, האחד בטבת, יום רביעי, ביום המפנה החורפי, היום הקצר בשנה, קוראים מועד דשא, כי כל הארץ מכוסה דשא עשב ירקרק, המבטיח מרעה לכבשים היולדות טלאים ולעזים היולדות גדיים, בניסן, ומניקות אותן. [לכן ניסן הוא מזל טלה].

כאמור בכל אחת מארבע תקופות השנה נמנים 91 ימים ו־13 שבתות ושלושה חודשים בני 30, 30 ו־31 ימים. לכל יום ולכל שבת מועד קבוע, אם התקופה מתחילה ביום זיכרון, יום רביעי, ומסתימת ביום פגוע [מלשון פגע=פגש] יום שלישי, 91 ימים לאחר מכן.

לעומת זאת המחזורים הנשמעים באוזן, הלא הם המחזורים השביעוניים המקודשים של השבתות והמועדים, העולים ל־70 יום בשנה = 52 בשבתות ו18 ימי שבעת המועדים בניכוי השבתות, מסורים כ“מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם”, רק לשומרי הברית ולעדי הברית המעידים על מועדיה. מחזורים שביעוניים אלה מכונים “מועדי דרור” והם נמסרו לעם שנגאל מעבדות לחירות בחומש בידי משה בן עמרם משבט לוי.

מועדי דרור, הנשמעים כולם רק באוזן ואינם נראים בעין, שייכים לעולם של ספר מספר וסיפור, ברית ושבועה, עדות וזיכרון. מועדי דרור שרק בני ישראל שומרי הברית מחויבים בהם כוללים ארבע קבוצות:

שבתות מדי שבעה ימים;

שבעת מועדי ה' מדי שבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי הם צומחים שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם;

שמיטות מדי שבע שנים

יובלים מדי שבע שבתות שנים.

על שביעיות שביעוניות אלה שבהם האדם שובת ממלאכה ומוותר על ריבונותו, מקדיש חלק מזמנו למקראי קודש, כלומר לקריאת הזיכרון המקודש בידי שומרי משמרת הקודש, ביום שכולם שווים ובני חורין בו, ואיש אינו משועבד בו, כולם שובתים ושמחים בו, נכרתה הברית. השבת היא ברית עולם, אות ברית בין האל לעמו, שבעת מועדי ה' ‘מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם’ והשמיטות והיובלים הם כולם מועדי דרור, הכתובים על לוחות העדות וספר הברית, המעידים על שייכותו של האדם לקהילת ברית קודש המקדשת את מחזורי ההשבתה והחירות, המושבעת לשבות במחזורים שביעוניים נצחיים של חירות וויתור על ריבונות, לשם שמירת הברית, הדרור, העדות, הקודש, החירות, הדעת והזיכרון.

ראשית הברית ב’ברית הקשת בענן' בתום המבול, אחרי שנה תמימה בת 364 ימים וארבע עונות חופפות שבכל אחת מהן 13 שבועות או 13 שבתות, ו91 ימים, כמפורש בספר היובלים, שאז נודע הלוח בראשונה, המשכה ב’ברית בן הבתרים' עם אברהם, שבה הובטחה לו ולצאצאיו הארץ המובטחת, אם ישמרו את מועדי ה' חוקיו ומצוותיו, חוקי צדק ומועדי דרור, ושיאה ב’ברית סיני', בחג השבועות הוא חג הבריתות וחג המלאכים ומסורת המרכבה, עם כל עם ישראל שומר הברית, הכתובה על לוחות הברית ושמורה בארון הברית, הנמצאים באוהל מועד או באוהל העדות, משכן ברית קודש, הגדור בגבולות קדושה וטהרה.

*

*

הדיון חוזר לעבודת הכוהנים שעניינה שמירת מחזורי הזמן – חודשים, תקופות, שנים ושבתות, שמיטות ויובלים. הכוהנים שומרים מחזורים שונים אלה בשיטות שונות: במחזורי הקרבת הקרבנות כמו קרבן עולת השבת וקרבן עולת התמיד וקרבן מוסף ועולת החודש; במחזורי שירה לכל אחד מימי השנה לכל אחת מ52 השבתות, לתריסר ראשי החודשים ול־18 ימי המועדות, שחיבר נעים זמירות ישראל, דוד בן ישי, לעבודת הקודש של הכוהנים והלוויים, כמפורש בסוף מגילת המזמורים מקומראן; בהכנת מחזורי העלאת הקטורת המוכנה מראש ל־364 ימות השנה ולכמה קמצים נוספים ליום הכיפורים, ולצד כל אלה נוספת הדלקת שבעת נרות המנורה, המסמנים את חלוף השבוע בן שבעת הימים, ואפיית שתים עשרה חלות של לחם הפנים, המציינות את תריסר חודשי השנה, את תריסר שבטי ישראל ותריסר המזלות.

*

הכהן צריך לאפות שתים עשרה חלות כנגד שנים עשר שבטי ישראל ותריסר חודשי השנה וי"ב שערי המקדש ותריסר המזלות, המכונים כאמור לעיל בשם ‘מרכבות השמים’, ולהניח אותן על השלחן הטהור לפני ה':

*

וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת.

וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי יְהוָה.

וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַיהוָה.

בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם.

וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לוֹ מֵאִשֵּׁי יְהוָה חָק עוֹלָם.

* כאן מסתיים הדיון בחובות הכוהנים.

הפרשה עוברת לסיפור מעשה הקשור בקללה ובנשיאת שם ה' לשווא, האסורה, כידוע, מעשרת הדברות:

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.

וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.

וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהוָה.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה.

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ.

וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת.

בדרך כלל גברים במקרא נזכרים על פי שם אביהם ולא על פי שם אמם. כאן, כשנידון חטא חילול השם, לא נזכר המחלל בשם אביו, כנהוג בתורה, אולי משום שאביו הוא איש מצרי, אלא על פי שם אמו. ברמז אפשרי שבה תלויה האשמה. אמו, שלומית היא משבט דן, שבט שנזכר לשלילה כבר בבראשית מט “יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס”. חכמים במדרש ויקרא רבה על פרשת אמור, מפרשים את הרמז שבה תלויה האשמה ודורשים את שמה לגנאי: “שלא היה בהם (בבני ישראל) פרוץ ערווה, תדע לך שהוא כן, אחת הייתה, ופרסמה הכתוב: ‘ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן’. שלומית – רבי לוי אומר: שהייתה מפטפטת, ‘שלום לך, שלום לכם’. בת דברי – רבי יצחק אמר: שהביאה דבר על בנה”.

אמו של המקלל נאשמת בידי חכמים בחטאי עריות ובדיבור רב מדי, שהם כביכול גרמו לחטאו של בנה שנהרג בסקילה. על כך שחכמים, המבקשים לשמור את בלעדיות סמכות הדעת לגברים יהודים בלבד, ואינם מחמיצים שום הזדמנות לדבר סרה בנשים במקרא, הרחבתי בספרי: “סבתא לא ידעה קרוא וכתוב”, כרמל תשע"ח.

*

וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת.

וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.

וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ.

שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן

כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ.

וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת.

*

מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

לפסוק אחרון זה חשיבות מכרעת בהיסטוריה של המשפט, שכן הוא מתווה לראשונה את האידיאל הראוי בדבר מעמדם השווה של כל התושבים החיים תחת ריבונות אחת, על כברת ארץ אחת, בפני החוק. כאמור, הפרשה מסתיימת בעיקרון חשוב ביותר בדבר אחידות המשפט ותחולתו השווה על כל בני העדה החיה בצוותא, ללא קשר לזהותם ולרקעם, הנלמדת מצו אלוהי:

מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה.

*

*

*

בצילום תריסר המזלות וארבע העונות של גלגל המזלות המכונה מרכבות השמים של חלוקות הזמן הנראות בעין

פרשת השבוע היא פרשת בְּהַר, ששמה נגזר מהצירוף בְּהַר סִינַי הפותח את הפרשה. זו פרשת השבוע התשיעית בספר ויקרא. הפרשה מתחילה בפרק כ“ה, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ”ו, פסוק ב'.

פרשת בְּחֻקֹּתַי היא הפרשה העשירית והאחרונה בספר ויקרא היא חותמת את המצוות, החוקים, התורות והמשפטים, שהתגלו למשה בהר סיני. הפרשה מתחילה בפרק כ“ו, פסוק ג' ומסתיימת בסוף הספר, פרק כ”ז, פסוק ל"ד.

פרשת בהר והפרשה העוקבת פרשת בחוקותי, הנקראות ברצף בשנה שאיננה מעוברת, הן אלה החותמות את המצוות שניתנו למשה בהר סיני, הן בעלות חשיבות מרכזית בכל הנוגע למהות הברית, לשמירת הברית ולהפרת הברית, ולהבנת תנאי הברכה והקללה, הקשורים בשמירה מחזורית, נצחית ומקודשת של מעגלי החירות, ההשבתה, השמיטה, השוויון והדרור.

עוד קשורים תנאי הברכה והקללה, המקבילים לחירות ושעבוד, לניסוח תפישת עולם דיאלקטית, הקושרת בין העולם המוחשי, הנראה בעין, לעולם המושגי המופשט, הנשמע באוזן.

תפישת עולם דיאלקטית זו מבטיחה את נצחיות מחזורי הבריאה המשתנים, הנראים בעין, המופקדים בידי הבורא, מחזורי הזריחה והשקיעה, עונות השנה, החורף והקיץ, האביב והסתיו, החודשים והמזלות, המתנים במחזוריותם הנצחית את הברכה, השובע, הפריון, השגשוג ונצחיות החיים - בשמירת מחזוריות נצחית של השבתה שביעונית מקודשת, הנשמעת ממקור נשמע ובלתי נראה, המופקדת בידי האדם הנקרא לוותר על ריבונותו ועל בעלותו במחזורים שביעוניים, ובלעדיו אינה יכולה להתקיים.

למחזור הרבעוני־תריסרי הנצחי של עונות השנה הנראה בעין, שארבע תקופותיו החופפות נקראות במגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, בשם מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא, וברכתו ניתנת בשווה לכל ברואי עולם, קוראת הספרות העתיקה בשם ‘מרכבות השמים’, כי תמורותיו הנצחיות תלויות בבורא ובבריאה מאז ברית הקשת בענן עם נח, וניכרות לכל עין במחזורי זריחה ושקיעה ועונות השנה, שאין לאדם שום שליטה עליהם.

למחזור השביעוני המשבית, הנשמע והבלתי נראה, מחזור שביעוני נצחי משבית ומקודש, המופקד בידי שומרי הברית לבדם, קוראת הספרות הכוהנית העתיקה בשם ‘מועדי דרור.’

אפשר לדמות שני מחזורים נצחיים אלה לשני שעונים גדולים, האחד גדול ממשנהו, והשני בתוך הראשון, השעון הגדול הראשון מחולק ל־364 ימים ולארבע תקופות השנה החופפות, כל אחת מונה 91 ימים, ואילו השעון השני מחולק ל52 שבתות, 13 בכל רבעון, או בכל עונה או בכל תקופה. השעון הראשון מסתובב ללא הרף יום ביומו וחודש בחודשו כשעון הבריאה הנצחי, שאיננו תלוי בנבראים אלא רק בבורא, בעוד שהשעון השני בן 52 השבתות / שבועות, עוצר מדי שבעה ימים, והוא תלוי לחלוטין באדם השובת.

שעון זה גם עוצר בשבעת מועדי ה׳ מקראי קודש, החלים כולם בשבעת החודשים הראשונים בשנה, בין ניסן לתשרי: אלה הם שבעת החודשים בשנה אשר רק בהם מבשילים כל שבעת המינים ובהם חלים מועדי הקציר, הבציר, המסיק, הקטיף, האסיף הארייה, והגדיד.

בעברית, ורק בעברית, המילים שֶׁבַע, שָׁבוּעַ, שְׁבוּעָה, שְׁמִטָּה, שַׁבָּת, שַׁבָּתוֹן, שבעת מועדי ה' ושֹׂבַע, והמילים שבועה וברית, הן מילים נרדפות.

השובע, שֹׂבַע, בכתיב המקראי, או הברכה המחזורית המובטחת משמים בצמיחת שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם, המבשילים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, ומוכנים לקציר שעורים בסוף ניסן, כ“ו בניסן, ולקציר חיטים בט”ו בסיון, לבציר ענבי התירוש בראשית חודש אב, השלושה באב, למסיק היצהר מהזיתים בכ"ב באלול, ולקטיף, ארייה וגדיד של הרימונים והתאנים והתמרים, באמצע חודש תשרי, הוא החודש השביעי, בחג השביעי ממועדי ה׳, מותנים במחזורי השבתה שביעוניים נצחיים קבועים וידועים מראש, הכתובים בחומש ומפורטים במגילת המקדש, המופקדים בידי האדם שומר הברית.

המילים, שביתה, מלשון שבת והשבתת כל מלאכה וכל שעבוד, והמילה שמיטה, שהיא ההפך של אחיזה, דהיינו שמיטת בעלות וויתור על רווח, הן מילים נרדפות. המילים שבת ומועד שמיטה ויובל, מכוננות את המחזור השביעוני של מועדי דרור, מקראי קודש, הנשמר בידי שומרי הברית, המעידים בשביתתם שהם זוכרים את דבר אלוהים ‘כי לי הארץ’ ואת המשתמע מהפסוק: “שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור” (ויקרא כ"ה , ג, ד).

הדרור והחירות, השביתה והשמיטה, היובל והגאולה, או הוויתור על הבעלות ועל האחיזה באדמה וברכוש כמקור הכנסה, שבהם עוסקות פרשת בהר ובחוקותי בדרכים שונות, הם היפוכם של השעבוד והבעלות, העריצות והעבדות, הצמיתות, הדיכוי, ההכנעה ושרירות הלב.

כאחד מלקחי השעבוד במצרים האלילית, המדכאת ומשעבדת, וקידוש החירות בהר סיני, בהתגלות האלוהית במעמד סיני בחג השבועות והבריתות, חג מתן תורה וספר הברית, מקבל העם על עצמו לשבות מן החולין והשעבוד במחזוריות שביעונית נצחית וּלְזַכּוֹת בשבת ובשבתון, בשמיטה, ביובל ובגאולה, את הגֵר, היתום, האלמנה, העבד ושכיר היום, או להעניק את החירות המקודשת לכלל יושבי ארצו, בני חורין ומשועבדים כאחד.

הקדושה קשורה בוויתור מחזורי קבוע וידוע מראש, על הכנסה ועל עבודה ועל שעבוד האדם והאדמה. הקדושה קשורה בשמיטת בעלות ובהשבתת עו.לם המעשה שבו האדם מנצל את העולם לצרכיו ומשעבד בני אדם לתועלתו ולרווחיו, במחזור שביעוני קבוע וידוע מראש, התוחם את השעבוד לתחום החולין, שהוא המרחב הנשלט בידי אדם.

השבתה זו נערכת באמצעות מחויבות לוויתור מחזורי ידוע וקבוע מראש על ריבונות אנושית ועל כוחה המשעבד, שכן הקדוש הוא הזמן והמרחב, הרעיון או הישות שאי אפשר לשלוט בהם, ואין לאדם קניין קבוע ואחיזה קבועה בהם.

הקדושה עניינה השעיית האינטרס הארצי של החולין המסומן בעבודה, עבדות ושעבוד, הנגזרים משורש משותף, או הפסקת הפעילות האנושית המשנה, המעבדת והמשעבדת, המנצלת, הרוכשת, הבועלת, הכובשת ומשתלטת של האדם בתחום הנשלט, הקשור לבעלות ושליטה, כיבוש ודיכוי, ואחיזה וקניין, והבטחת מרחב קצוב מחזורי וקבוע של שביתה, קדושה, חופש ודרור, הפטור את כלל הציבור מעול החולין המשעבד ומשרירותו, באמצעות משמרת קודש של מחזורים שביעוניים מקודשים של חירות, שביתה והשבתה.

תכלית מחזורי ההשבתה והשמיטה, השבתון והיובל היא לזכור מדי שבת ומדי שבעת מועדי ה' ומדי שמיטה ומדי יובל, את המעבר מעבדות לחירות, או את המעבר משעבוד ודיכוי לריבונות על הזמן המאפשרת להקדיש זמן לשביתה מעבודה, המבטיחה שוויון, דרור וחירות במחזוריות שביעונית קבועה.

אלוהים איננו נלאה מלהזכיר ולחזור ולציין שהוא זה שגאל את העם מעבדות והוציאו לחירות, ועל כן הוא תובע שהעם ישמור את שבועת השבת בברית עולם, את שבועת שבתות הארץ בשמיטה ויובל, ואת שבעים ימי החירות ‘מועדי דרור’ , שהם ‘מועדי אדוני מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם’ - חמישים ושתיים השבתות החלות בחמישים ושניים שבועות השנה [52X7=364] ושמונה עשר הימים של שבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים בניכוי השבתות [52+18=70].

למחזוריות ההשבתה השנתית, המופקדת בידי העם שומר השבתות ושבעת מועדי ה', שעליה מושתת הברית, נוספת בפרשת בהר המחזוריות הרב שנתית של שבתות הארץ הנודעות בשם שמיטות ויובלים.

כשם שהעם נקרא לשבות מדי שבעה ימים מכל מלאכה, כיום של חירות, שוויון, דרור וקודש, המציין ברית עולם שביעונית נצחית של מנוחה ועדות, שביתה וקריאת מקראי קודש בציבור, כך בדיוק הוא חייב לשבות מדי שבע שנים מכל מלאכה, כדי להבטיח שנת שביתה ושמיטה מכל אחיזה מנצלת לאדמה, מנוחה לאדם ושחרור העבדים העבריים, וגאולת הנחלות ושחרור העבדים, מדי שבע שביעיות שנים, כשהוא מצווה לשבות בשנת היובל, היא שנת החמישים, המתחילה בחודש השביעי.

למחזור ההשבתה השבע־שנתי קוראים שמיטה שהיא היפוכה של האחיזה. שמיטה עניינה וויתור על בעלות וריבונות וקניין והפקרת השדה וכל אשר בו לכל אדם או חיה.

השמיטה והיובל כרוכים בוויתור על ריבונות ואחיזה באחוזה ובהפקרת בעלות על קרקעות, עבדים, נחלות, יבולים ורווחים.

הברית בין האל לעמו מושתתת על מחזוריות נצחית מקודשת זו של שבתות ומועדים, שמיטה/שביתה/שבתון ויובל, וויתור/חירות וגאולה.

חשבו על אחיזה כ־ holdingושמיטה כ־ un-holding. כמו יד קמוצה המחזיקה רכוש או אגרוף קפוץ האוחז בבעלות וקניין וממון ועבדים ונכסים, ואילו יד פתוחה היא זו השומטת והמפזרת, הנותנת, המנדבת, החומלת והמוותרת, המפקירה, המשחררת, המחלקת והמעניקה.

השביתה והשמיטה, ההפקרה והוויתור על אחיזה באחוזת האדמה, או הוויתור על ריבונות ובעלות, ונכסים ורווחים וקניינים ורכוש וקרקעות, יבולים ועבדים בשנת היובל, הן מהות הקדושה ועליהן הושתתה הברית, כי הן מנוגדות לבעלות ולרכושנות לאחיזה ותפיסה שבטבע האדם, הרוצה לעבוד ולשעבד, לכנוס ולצבור, לערום ולאגור, לחסוך ולתפוס, לקפוץ את ידו, לקמץ ולאחוז באחוזות ושדות וקרקעות ועבדים ונחלות וקניינים מכל סוג, המשקפים בעלות ורכושנות.

פרשת בהר תובעת את ההשבתה מעבודה וריבונות, מבעלות ורכושנות, במחזוריות שנתית נצחית מקודשת מדי שבע שנים, כתנאי לברית עולם, ותובעת את הוויתור והשמיטה וההפקרה והשחרור מכל בעלות, רכוש וקניין, המהווים כולם ביטוי לברית החירות כנגד העבדות, לקודש כנגד החולין, לשביתה כנגד העבודה לנדיבות נגד הרכושנות, לחמלה ולחסד נגד ההתאכזרות והניצול, ולברית מקראי קודש מועדי דרור, כנגד השעבוד שאין לו קץ וקצבה, השעבוד שבעבודת הפרך והעריצות האנושית המשעבדת את הזולת, לשם צבירת אדמות ונחלות, בתים וקניינים, רכוש וממון, עבדים ושפחות, אסמים, מחסנים, מאגרים, שדות וכרמים.

אין בתורה שום עונש לאדם שאינו עובד ואין ציווי מפורש המחייב אדם לעבוד. ההנחה היא שהאדם חייב לעבוד ששת ימים מדי שבוע כדי לאכול ולפרנס את משפחתו, להקים לו מחסה מקור וחום, לבנות לו בית ולספק את כל מחסורו ומחסורם של בני ביתו ומשפחתו, אבל העבודה היא עונש וקללה (‘בזעת אפיך תאכל לחם’) או כורח בל יגונה, ולא לחינם בעברית עבדות ושעבוד נגזרים מאותו שורש.

השביתה המחזורית השביעונית היא המקודשת, השמיטה, ההפקרה, הנדיבות, הנתינה, החסד והוויתור בשבת הארץ ובשנת היובל הם המקודשים, ועליהם נכרתה הברית בין שמים וארץ ובין האל לעמו, כי המחזורים השביעוניים הנצחיים המקודשים של ההשבתה השמיטה, המועד והיובל, הם המבטאים את החירות האלוהית שניתנה במתנה לאדם, ואת קדושת ברית מועדי דרור, מקראי קודש, הנשמרת במחזורים שביעוניים נצחיים מקודשים.

עם ישראל נולד בסימן חוויית העבדות וכיסופי החירות: המעבר ממשפחה בת חורין שקורותיה מתוארות בספר בראשית, לעם עבדים, שראשית התגבשותו הציבורית הכרוכה בסבל משותף, מתוארת בספר שמות, הוא המעבר מחירות לעבדות ומעבדות לחירות.

ראשיתו של עם ישראל בבית עבדים במצרים (שמות א: ט–יד) והגדרתו כעם ראשיתה בקריאת החירות “שלח את עמי ויעבדוני”, הנשנית שבע פעמים בסיפור יציאת מצרים, ומחליפה את השעבוד הכפוי לאדם העריץ והמשעבד, בשעבוד מרצון לאל הגואל משעבוד ומבטיח שבעים ימי שביתה מכל עמל מדי שנה, ושנת שביתה / שמיטה מדי שבע שנים ושנת יובל מדי שבע שבתות שנים.

זכר השעבוד המר והיציאה לחירות הנכספת, חוזר ונשנה לאורך המקרא ומכונן את יחסי־הגומלין בין העם לאלוהיו, כיחס בין משועבד חסר אונים הנאבק תחת שרירות לב המשעבד, לבין משחרר רב חסד ועוצמה, המבקש להשתית חוק של צדק, חירות, דרור, חסד, נדיבות, אחריות הדדית וקדושה.

זיכרון סבל השעבוד הכפוי לעריצות אנושית במשטר העבדות, וקדושת החירות המותנית בשעבוד מרצון לאל, מצויים ביסודו של לוח השביעיות העתיק הבא להנציח את מקצב הקדושה, החירות והצדק במחזור שביעוני קבוע הקושר בין חוקות שמים וארץ.

המלה שבע קשורה למלה שבועה המתייחסת לברית בין אל ואדם ולספירה קצובה של שבעה ימים, שבעה שבועות, שבעה חודשים, ולמניין של שביעיות שנים המכוננות שמיטות ויובלים במחזור קבוע. מחזור זה מיוסד על ציווי אלוהי בדבר השעיית השעבוד לחולין ולגילוייה השונים של שרירות הלב מעשה ידי אדם, לשם יצירת מרחב של קדושה, צדק, חסד, וויתור, שמיטת בעלות לשם שוויון וחירות.

מחזור שביעוני זה, מבוסס על ויתורו של הפרט על הריבונות האנושית ועל כוחו המשעבד, למען ציווי אלוהי משחרר ומשבית הנערך לטובת הכלל, ומכונן את מקצב הקדושה או את מחזור מועדי הדרור. מחזור זה קשור לשביתה ממלאכה וללוח השביעיות המחזורי הנשמע משמים, שעיצב את ייחודו של עם ישראל כחברה שוחרת משפט, חירות, שוויון בין כל השובתים וצדק לכל המשוחררים מעבדות.

כינונו של העם היהודי כיישות דתית־לאומית מובחנת, נעוץ בדיאלקטיקה של חירות, התלויה בקול אלוהי ובמחזור זמנים שביעוני, מול הניסיון המוחשי של שעבוד, התלוי בעריצות אנושית נטולת מספר, קצבה ומחזור השוללת את ריבונותו של המשועבד ואת חירותו.

השעבוד לכוח אנושי שרירותי מוחש, על עריצותו וכוחניותו האכזרית שאין להם גבול וקצבה, שכמותו חוו בני ישראל במצרים, נהפך לנקודת מוצא דתית־מוסרית, המציבה את החירות, הדרור, הוויתור, הנדיבות והצדק בראש מעייניה, ומבטיחה אותם באמצעות שעבוד מרצון לכוח אלוהי מופשט, הגלום בספר, מספר וסיפור, בברית של השבתה שביעונית מחזורית, בצדק, שוויון ומשפט, בנבואה, בחוק ובחזון, במחזור, מקצב ומניין, התלויים כולם אלה באלה.

הגמרא מבארת את מצוות שנת השמיטה כתזכורת להבנת הבעלות האמתית על הארץ השייכת רק לאלוהים ולא לאדם: “אמר הקדוש ברוך הוא לישראל זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא” (סנהדרין ל“ט ע”א),

פרשת בהר דנה בשני מחזורים שביעוניים במצוות השמיטה ובמצוות היובל.

ופרשת בחוקותי מבארת את תנאי הברית המבטיחים את החיים והברכה, השפע השגשוג והנצחיות לשומרי ברית ההשבתה המחזורית השביעונית הנצחית והמקודשת, הנמנית בשביעיות מקודשות במחזור השבתות השנתי, במחזור שבעת המועדים בשבעת חודשי השנה הראשונים שבהם מבשילים שבעת המינים, נקצרים נבצרים נמסקים ונקטפים, ובמחזור המקודש של השמיטות והיובלים שבהם מוותר האדם בסדר עולה על ריבונותו ועל רכושו וקניינו למען החירות, הדרור והצדק החברתי.

פרשת בחוקותיי מבארת את הצפוי לשומרי הברית השובתים במחזוריות שביעונית -ברכה ושגשוג, פריון, שפע שובע וחיים- ומספרת על מר גורלם של מפרי הברית שלא ישמרו את מחזור השמיטות והיובלים. הם יענשו פי שבע בקללה וכיליון, חידלון וישמון. בשתי הפרשות הן של הברכה הן של הקללה חוזרת ונזכרת המילה שבע ושובע הן לברכה הן לקללה.

מזווית ראייה של בני זמננו (שנוסחה לראשונה בדברי הרמב“ם בספר מורה נבוכים ג' ל”ט, במאה השתים עשרה) נודעת חשיבות רבה לתודעה המביאה בחשבון את הצורך של האדמה לנוח מעיבוד אינטנסיבי פעם בשבע שנים, להתחדש ולחדש את פניה. חשיבות עקרונית נודעת גם לשיקול הדעת האקולוגי -חברתי המפקיר את השדות ואת היבולים פעם בשבע שנים לטובתם של אלה שידם אינה משגת לרכוש מזונות ופירות יקרים, המוצעים לכלל הציבור בחינם בשנת השמיטה. המחשבה על כדור הארץ ומשאביו ועל הזהירות והאחריות שיש לנהוג בהם ראשיתה ברעיון השמיטה כשבת לה'. והמחשבה על חירות העבדים המובטחת בשנת השמיטה ובשנת היובל, היא ראשית התודעה על צדק חברתי ועל זכויות האדם.

מכאן ואילך אביא את נוסח שתי הפרשות בטקסט מנוקד ברצף ואוסיף הערות שלי אחרי כוכבית בכתב רגיל. שימו לב למילים שבע, שבת, שבתה ושבתון, גאולה וברית השבות ונשנות בזיקה לשבועה הנצחית שבין האל לעמו.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם

וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה.

המצווה הראשונה הקשורה בכניסה לארץ היא מצוות השמיטה המוגדרת כשבת הארץ השובתת לפי מצוות האל.

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.

השנה השביעית, כמו היום השביעי, הם שבת לה' שכל מלאכה אסורה בהם.

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ

וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

הצדק החברתי, האחווה והאחריות הקהילתית ביחס לכל אלה שאין להם נחלה ואחוזה, מודגשים בשנת השמיטה, שבה תנובת השדה הופכת נחלת הכלל.

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.

שנת היובל היא שנת החמישים אחרי שבע שבתות שנים.

וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם.

וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.

אחרי ספירת שבע שבתות שנים, או ארבעים ותשע שנים, מגיעה שנת היובל המקודשת, שכן היא שנת הדרור והחירות והגאולה מכל שעבוד.

יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם

לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ.

כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.

בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ.

כל מכירה וקנייה של אדם ואדמה מתבטלת והאדם חוזר לאחוזתו והאחוזה חוזרת לבעליה המקוריים. שנת היובל היא השלמת מחזור שביעוני שלם וראשיתה של התחלה חדשה.

ספר היובלים המונה את כל ההיסטוריה ביובלים בני 49 שנה משבוע בראשית ועד הכניסה לארץ המובטחת, טוען שעם ישראל נכנס לארץ ביובל הגדול בתום חמישים יובלים והוא חוזר לנחלתו המובטחת וכל בעלות קודמת מתבטלת.

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו.

בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ.

לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ.

וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם.

ההונאה שבין אדם לרעהו נקשרת במצוות היובל שכן כל מכירה של אדם או אדמה צריכה להיערך בזיקה למידע שהעסקה בטלה בהגיע שנת היובל, ועל כן ערך המכירה קשור במישרין לקרבה או לריחוק מהיובל המבטל כל ממכר נחלה וכל שעבוד אדם.

וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח.

וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ.

שמירת חוקי האל המפורטים במצוות התורה בכלל וביחס למועדי ה' מקראי קודש, בפרט, מבטיחה את הישיבה השלווה והבטוחה בארץ המובטחת.

וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ.

וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים.

וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת

עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן.

אלוהים, הצופה מראש את הדאגה האנושית הנוגעת להפקרת רכוש ולשמיטת בעלות, ומבין ללבם של החקלאים הרואים בעיניים כלות את שדותיהם כרמיהם ומטעיהם המופקרים לכלל הציבור והדואגים למחייתם בשנים שבהן לא יוכלו לעבוד, מבטיח לשומרי השמיטות והיובלים שלא יחסר מזונם. הוא מבאר שהברכה של יבול משולש בשנה השישית תספיק לשנת השמיטה ולשנת היובל ולשנה הבאה אחריה שרק בה מותר לזרוע.

הסיבה ששנת היובל מתחילה בחודש השביעי ולא בחודש הראשון כמקובל בכל שנה מקראית אחרת, היא קרבתה למועד סיום איסוף שבעת המינים בחודש השביעי, וקרבתה לעונת הזריעה בסוף שנת היובל.

אלוהים מבאר כאן את עקרון הבעלות והממכר. הארץ שייכת לאל לבדו ולאדם אין שום בעלות צמיתה עליה. האדם רק חוכר מהאל את הארץ לארבעים ותשע שנה וחייב להחזיר אותה מדי חמישים שנה ולהשבית אותה מדי שנה שביעית.

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.

וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ.

שחרור מכל טענת בעלות היא גאולה הן ביחס לאדם הן ביחס לאדמה.

כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.

המילה ימוך מלשון מך עני ודל מתארת התרוששות ועוני כתוצאה מחובות המחייבים את האדם למכור מאחוזתו. החוק מחייב שקרוב משפחתו יקבל זכות קניין ראשונה כדי שהנחלה המשפחתית והשבטית תישאר בידי בן המשפחה או בן השב, כמבואר במגילת רות.

וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ.

וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.

וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל

וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.

פרטי חישוב החוב והגאולה, הן ביחס לאדם המשתעבד או לנחלה הנמכרת כדי לכסות חובות, מפורטים ביחס לאפשרויות שונות:

וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ.

וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לא [לוֹ] חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל.

וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא.

וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם.

וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם.

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.

מצווה נוספת ביחס למתרושש מוטלת על בני ישראל שעליהם לנהוג באחיהם העני והדל כבגר ותושב. הגר והתושב, היתום, האלמנה והלוי היושב בשער העיר, מקום המשפט, ובקשת העזרה, הם אלה שאין להם נחלה, ועל כן אין איש דואג להם ולרווחתם, ואלה מוטלים על העדה כולה.

המך הוא זה שהיה בעל נחלה ונאלץ למכור את נחלתו בשל חובות או מכל טעם אחר, והפך לחסר נחלה, כאלה שהתורה מצווה לנהוג בהם באחווה, בעזרה ובנדיבות.

אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.

המלווה כסף למך ולדל אסור לו לקחת נשך וריבית.

אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ.

אלוהים שב ומזכיר את זהותו כמשחררו של העם המשועבד מבית עבדים במצרים, עובדת תשתית המקנה לו זכות לתבוע מהעבדים המשוחררים המקבלים את ארץ כנען לנחלה, המותנית בשמירת מצוות, לא להתעמר במשועבדים שהמר גורלם ונמכרו לעבדים לאחיהם כדי לסלק את חובותיהם. אסור לאדם מישראל לשעבד אדם מישראל אחר, עליו לנהוג בו, גם אם מעמדו המשפטי הוא של עבד עברי, כשכיר או כתושב והוא זכאי להשתחרר בשנת היובל ולשוב לאחוזתו המקורית.

אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן

לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.

כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ.

וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב.

כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד.

אלוהים שב ומזכיר ש’לי הארץ' ולי בני ישראל עבדים', דהיינו כל תביעת שעבוד אדם או תביעת בעלות על האדמה לצמיתות, היא מופרכת מלכתחילה, שכן הריבון היחיד על האדם והבעלים היחיד על האדמה הוא האל, ורק לו שמורה הזכות כמשחרר וגואל, לראות בבני ישראל עבדים ובארצם את ארצו ונחלתו.

לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ.

וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה.

וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה.

וְהִתְנַחֲלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ.

וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר.

אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ.

אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל.

וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ.

אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ.

וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ.

כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ.

וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ.

אלוהים מנמק את כל החוקים ביחס לעבדים שבהם הוא אוסר על אדם מישראל לשעבד את רעהו לצמיתות, בפסוק:

כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

אלוהים, האל היחיד, בורא שמים וארץ, המחוקק הכותב ומכונן ההיסטוריה, האל הבלתי נראה, הקורא, הכותב, המדבר והשומע, הזוכר ומעיד ומשביע, משחרר העבדים ומעניק החירות, שב ומזכיר את איסור האמונה באלוהים אחרים נראים לעין ואת איסור פסל ומצבה, אבן משכית או תמונה, המנוגדים לרעיון האל המופשט, הנשמע והבלתי נראה, ומתייחסים לאלוהים אחרים כמפורש בעשרת הדברות, שכן המאבק באלילות המפתה ביופייה ובהדרה, בטקסיה בחגיה ובמקדשיה המרהיבים, היה בעיצומו במשך כל ימי המסע במדבר וכל ימי ההתנחלות וכיבוש הארץ, וכל ימי בית ראשון,

ובסיום חוזרת מצוות שמירת המחזור השביעוני המשבית המקודש:

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה.

יתכן שהיה כתוב כאן את שבתותי תשמורו ומועדי קדשי (‘אלה מועדי ה׳ מקראי קודש’) תיראו.

• מיה קיסרי