¹

אדוני הנציב העליון, ידידי,

תורה, בינה דעת היא החברות החביבה ביותר על היהדות. כל אדם ואדם יוכל להיות חבר לספר. אין זו אחוה ורעות הנקנית בזכות אבות או בכסף, כי אם בעמל ובהגות יומם ולילה.

האדם נולד בתוך החברה של משפחה, עם ודת וכמעט בלי כל מאמץ הוא זוכה להשתייך להם, לקחת חלק במסורתם וליהנות מחסותם ועידודם.

אולם אחרת היא החברות לתורה. אין השביל אליה סלול. רגש־מסתורין זה של חברות לחכמה ולתלמידי־חכמים אי־אפשר להגיע אליו אלא ע"י תלמוד, התעמקות ועבודה ללא־ליאות.

אתם, היושבים היום במקום הזה, יצרתם לכם בעזרת רבותיכם מקומות, אם כי צנועים, בחברה זאת של חכמת ישראל. כמה מכם עודם צעירים לימים וכמה מכם השיבה זרקה בראשם מישיבה רבה באהלי־תורה. כמה מכם התחילו כבר לאסוף עוללות משדה־חקירתם והאחרים עודם מבקשים את דרכם. ביניכם יושבים אב ובנו, כמו־כן רואים ואחד אינו רואה, איש־דברים ונחבא אל הכלים. ידי כל אחד מכם אוחזות כיום בחוט־השני של הדעת אשר לארכו הלכו דורות של תלמידי־חכמים בימים אפלים ואיומים גם מימינו אלה. אשריכם, כי בסוד חכמים ונבונים אתם, בסוד יהודה הנשיא ורב אשי, בסוד שמואל הנגיד והרמב"ם וכל אנשי החכמה והתורה, חסידים ותלמידי חכמים, שעמלו באהבה ובמסירות ללמוד תורה וללכת בדרכיה.

על הרגש של החבירות למשפחה, לידידים, לאחים־לאזרחות ולדת, אנו מוסיפים טבעות, טבעת אחרי טבעת, וכך אנו מגדילים את משכננו הרוחני. ועל כל אלה עומד רגש החבירות לתורה – התשוקה לחיות ולשוחח ולהאבק עם ספרי־המופת של הראשונים ועם רעיונות נשגבים של האחרונים. דבר זה לא רק פותח מחזות ומראות יותר רחבים בחיי־המציאות, כי אם גם מגלה שבילין ושבילי־שבילין לנפש־אדם ולתכלית הבריאה.

הלב כואב, כשאנו רואים איך שוללים מאתנו בחוזק־יד – בגרמניה ובמקומות אחרים – את הרגש הזה של החבירות, שהיה פעם כלי־יקר לנו וחלק של שעור־קומתנו האינטלקטואלי והרוחני; אך שבעתים יגדל הצער כשאתה חושב, כי תחת הרחבה בא בדרך זו צמצום בחוג חברותנו עם אנשי מדע וחכמה, וכך הולך משכננו הרוחני הלוך ודל וצר. – כי לא למען הוציא אחרים מן הכלל אנו מרגישים חבירות לכל מה שהוא שלנו. השתייכותנו לעדה זו או אחרת בגוף, ברוח ובנפש, היא בכדי להורותנו את מהותה ואופן שמושה של האחוה והרעות המתרחבת והולכת, באופן שרגש מסתורין זה של איחוד יהיה לנו לא רק כלפי אלה שהם בשר מבשרנו ודם מדמנו, לא רק כלפי מסרתנו־אנו בדבר למוד־תורה, כי אם גם כלפי ההישגים הרחבים ביותר של רוח האדם כולו.

ואם בימי־שואה אלה לישראל אנו נדבקים ביתר הדוק וביתר לבביות לאלה שהם משלנו, עלינו בכל זאת לעמול יום יום למען יפתחו לרווחה לבנו ורוחנו, למען נהיה ראויים לחבירות זו לאמת לטוב וליפה, המשתרעים גם מעבר לגבולותינו. מה טובה ומה נעימה ההרגשה של קרבה לאחים, מה גדולה ההתגלות של מעמקי החבירות ביהדות בראותנו, איך פתוחות זרועותינו לקראת אחינו מגרמניה וזרועותיהם־הם לקראתנו, אם כי לא ראה האחד את פני רעהו מעולם ולא ידע אותו. מה מרעיד את הלב ומה מרענן הוא לשתות ממימי תורתנו־אנו, כשהכל מסביב בז להם. אולם דוקא בימים כאלה עלינו היהודים, עלינו מעל לכל העמים, לזכור את העיקר שלנו, כי בכל אדם ואדם יש משהו מצלמו של אלהים וכי אין נפש־אדם בלי ניצוץ של שאר־רוח משלה, אם גם רפה הוא. על חכמי ישראל, עליהם שומה להחדיר יותר ויותר הכרה זו וחסד זה לתוך הלבבות, כי רבים מאוד המקומות והאנשים, שהחכמה אינה מביאתם לאהבת־הבריות ולטוב־לבב, כי אם לשנאת־נפש ולרוע־לבב. הקשר שבינינו ובין המקורות והאוצרות הרוחנים של היהדות צריך שיעורר בנו את התשוקה להגדיל ולהרחיב את הקשר שבינינו ובין אוצרות האנושות.

בפרשת השבוע מסופר על משה העומד לפני הסנה הבוער באש ואיננו אכל. סנה בוער זה הוא התורה, החכמה. הוא לא יאכל, הוא לא יבער, כי אורו ואשו הם לעולם לקרבים אליו ביראת־כבוד, כאל אדמת־קודש. משה אשר עמד לפני הסנה הבוער באש הוא אשר קרא:“אלהי אבותיכם שלחני אליכם”.

אחי ורעי! צאו אל אחיכם כנושאי־בשורה, חדורי־ההכרה, כי אלהי אבותיכם שלחכם אליהם.