¹

פרופ' דיואי, ידידי,

מן המוסכמות הוא כיום, שזמננו מאז החלה מלחמת העולם, הוא נקודת־מפנה בתולדות האנושות. רק דור עתיד ידע כמה תארך תקופה זאת. אך העובדה, שהנחה זו היא מן המפורסמות אינה עשויה לגרוע מערכה של התקופה הנוכחית למין האנושי. אדרבא, עובדה זו מטילה על כל המנסים לתפוס את משמעה של התקופה והמסייעים במדת־מה לנסוחן ולפתרונן של כמה מבעיותיה, חובה כפולה ומכופלת להפוך ולהפוך בה ביתר עיון וביתר רצינות.

ובמה שנוגע אלינו, הרי עלינו לשאול שאלה ישנה נושנה. היש ליהודים, וליהדות, דבר־מה שיוכלו להציעו במסבות היסטוריות חמורות אלו? כל מושגי האדם הושלכו אל כור מצרף ואתם כל מושגי היהדות. רגילים היינו לקבל מן המוכן, כנקודות קבועות במסרתנו, הנחות כגון זו של עם־עולם, זרע־עולם, נצח־ישראל, שלשלת יוחסין מזרע אברהם. אך מהו עם ומהו גזע? ודאי, הטירוף ההיטלראי מעלה לפנינו שאלה זו ביתר חריפות. וכן אנו מדברים על ארץ־ישראל ועל מפעל הבנין ההולך ומוקם בה. אך מהו התפקיד של קרקע האומה בכלכלה האנושית, ביחוד בזו של עם ישראל אשר נתן בטוי מופתי לנצחיותו גם בלי קרקע? וכן מדברים אנו על תורת ישראל, על נפש יהודית; ואנו מדברים על אלהי ישראל, על קדושת ישראל ודתו. מימרות אלו, ככל יתר המימרות, לא הצליחו לעצור בעד בולמוס מלחמה ופראות בעולמנו, ולכן שורת הדין והשכל נותנת שגם הן תועמדנה למבחן ותועברנה תחת שבט הבקרת, שיהא דינן כדין כל המושגים העליונים של האנושות.

בעיות אלו חשובות ביחוד כעת, כששנאת ישראל משתוללת בפראות שלא היתה עוד כמותה.

ההנחה הפשוטה להערותי הערב היא, שבתוך תהליך זה של חקירה מחדש, חדוש־ימים ובסוס מחודש ליהדות, מהוה א"י כבר כיום הזה אבן בוחן ראשית ושדה התאבקות ראשי לעם ישראל.

אילו נשאלתי מהי הסגולה העיקרית של החיים היהודיים החדשים בא“י, הייתי אומר – האינטנסיביות של חיים יהודיים ומחשבה יהודית. מרכז הולך ונבנה ומרכז פירושו ריכוז. היהדות כאילו מוצגת ומובלטת היא תחת זכוכית מגדלת, כל תוספת־חוץ תסולק ותופק התמצית. לחיים ומחשבה אינטנסיביים יש גם צדדים חיוביים וגם צדדים שליליים. להיות יהודי כל היום על כ”ד שעותיו, לחיות עם יהודים אינטנסיביים אחרים בארץ קטנה – הרי יש בזה מן הנסיון וממתיחות העצבים, אך יש בזה גם מן ההתעוררות והרומנטיקה. אינטנסיפיקציה וגידול עלולים בנקל להפוך לסירוס ולניוון ונשקפת תמיד הסכנה של איבוד הפרספקטיבה.

Nah bei einander liegen die Gedanken, doch hart in Raume stossen sich die Sachen.

צרוף מיוחד במינו כאן – ארץ חמודות רומנטית זו והקשיות שבה, גבעותיה ומדבריותיה החרבות, בעיותיה המסובכות, תולדותיה הסוערות מראות על גורל נשגב וחמור. מתחת לרומנטיות ומסתורין יש מין מציאות קשה. בהשואה לכל אלה נראים החיים היהודים במקום אחר כאילו הם תלושים, מופשטים, בלתי ממשים. תהליך זה הוא בארץ־ישראל עצום יותר, ממשי יותר, כי הבעיות הקמות בתוכה אינן יהודיות בלבד, אלא שהן כעין העתקים של בעיות אנושיות המטרידות את האדם באשר הוא שם. להיות יהודי כ“ד שעה ביום משמעו, להיות אדם כ”ד שעות ביום. אלה התאים הנפרדים שבעל כרחנו נשכין בהם, בתחומי הגולה, את יהדותנו לחוד ואת אנושותנו לחוד, נתערערו ללא־רחם. בא"י שאלות היהדות, מבחינה מדינית, מדעית, דתית וכו' הופכות מדי יום ביומו לבעיות אנושיות הנוגעות לאדם־היהודי מכל ימות השנה.

מקוה אני, כי דברי יובנו לאמתם ולא יפורשו כאילו אמרתי שרק בא“י תוכל היהדות לחיות באינטנסיביות, שרק בה יתכן דיון ממשי ומקיף לבעיות יהודיות. להיפך, אני סובר שבימים ריאליסטיים אלה הגיעה השעה לשים קץ לתפיסה שהציונות, ארץ ישראל, היא ה”פתרון" היחיד לשאלת היהודים. תופעה מורכבת כל־כך, בעלת היסטוריה ארוכה ומגוונת כל־כך, מסובכת על ידי גורמים מדיניים, נפשיים, כלכליים, לאומיים ודתיים רבים כל־כך, אין לה פתרון אחד בלבד, אם אמנם יתכן בכלל פתרונה השלם. יתר על כן, דעתי אני בדבר היהדות היא, שהמרכז היהודי בא“י בלעדי העם היהודי המפוזר בעולם הוא כעין טורסו, ובאותה מדה יהא זה סירוס של ההיסטוריה הישראלית, כמו העם היהודי המפוזר בעולם בלעדי המרכז שלנו בא”י. כמה מיוחד במינו הוא האורגניזם שאנו קוראים לו העם היהודי. לאומי ובין־לאומי, עם שיש לו מרכז ובכל־זאת הוא מפוזר לכל הרוחות, קדש וחול, מרדן ומהפכן מזה ונאמן לתורה מסיני מזה – אין לך עם שמבנהו מורכב ובלתי הגיוני כל־כך, שהוא כל־כך מסוגל למלוי שרותים נעלים למין האנושי. מכל בית בישראל שבו נמשכת שלשלת היוחסין לזרע אברהם, מכל חדר שבו מורים ההורים או המורה לילד, כי בן הוא לעם הנצח, משם יצמחו חיים יהודיים ולמוד היהדות במלוא המרץ וההיקף. הנחתי העקרית היא רק זו, שהחיים כבר הראו לדעת, כי אמנם נכונה הדעה, שבשביל עם ישראל בתור כלל הרי א"י הוא המקום בו תתכן האינטנסיפיקציה של חיים ומחשבה יהודיים ביתר עומק וביתר ממשיות.

הבה אסביר את כונתי בדוגמה אחת או שתים.

מלחמת העולם הניעה, על־ידי הסיסמה של הגדרה עצמית ללאומים, כוחות רבים אשר רק כיום אנו מתחילים לחוש במלוא תקפם. הנה תורה נציונליסטית סוערת באין מפריע בגרמניה הנאצית. האומה, שנזדהתה שם עם המדינה עד שהיו לשמות נרדפים, היא הכל, היא עומדת מעל לכל. זכות הבכורה של האומה פירושה, שהיא קודמת בשעת הדחק לצרכים בין־לאומיים, למצפון האישי, למוסר, לדת. לפי תפיסה זו אפשר כמעט להגיד, שהאומה היא האלהים. תפיסה כזו של האומה עלולה להוליך שולל ואף תוליך, כפי שנדמה לי, את האנושות לקראת טבח שלא היה כמותו, לקראת הרס עולם.

כשאני נשאל, אם כך אני מרגיש, למה, איפוא, אני כה מסור בלב ונפש לרעיון ריכוז היהודים בא"י, יש והנני עומד נבוך. דברים יסודיים אלה אינם תמיד כה פשוטים. ככלות הכל אפשר לסכם את תשובתי בשתי שאלות: כלום אין האומות קיימות וכלום יש לך חיי אדם ללא אומה? והשנית – וזו אולי נוקבת יותר – כיצד משתמשים בלאומיות, בקיום הלאומי? הקיום הלאומי אינו טוב לפי עצם טבעו ואינו רע לפי עצם טבעו. אך גם אם נניח, שהוא רע, הרי גם המין האנושי כך, אם נאמין בחטא הקדמון. וכאן תתיצב הבעיה היסודית העמוקה יותר: היש בלבנו אמון בכשרון האדם להשלמה ולתקון, אף לגאולה? רוב כוחות החיים בעולם מסוכנים הם. הסמים – חיים ומות יביאו. והוא הדין בעמים. הכל תלוי באפי העם, צרכיו, אמונתו.

אך אין בכונתי לדון בשאלה זו על כל הצפון בה. הריני מתלבט בה. ברצוני היה להטעים, כי בלא א“י נשאר לגבי היהדות הדיון בשאלה זו פחות או יותר בבחינת שאלה מופשטת ואקדימית, בעוד אשר עם א”י זוהי שאלה יהודית־אנושית ואנושית־יהודית כאחת, בעלת חיוניות יתירה בכל שעה ובכל רגע. היחס אל שאלת הבכורה של הלאומיות משמש מכמה בחינות אבן־בוחן בחיים היהודיים בא“י. הוא כרוך וקשור ביחסי אדם לחברו, בתפקידי האוניברסיטה שלנו ורשת החנוך העברי, בכוון שלנו ביחסים שבין מעביד לעובד, ביחסנו אל שכנינו הערביים ואל ממשלת המנדט. האנטישמיות מאשימה את היהודים כי אצלם מכריעה טובת עם־עליון, שכן אין אנו ממש בשר מבשרה ועצם מעצמה של איזו אומה. טענה זו יש בה מדת־מה של טעם, אעפ”י שעוול הוא להשתמש בה, בכדי לעורר ספק בנאמנות היהודים לארצות אזרחותם. אך יהא משקל טענה זו לגבי יהודי הגולה מה שיהא, הנה בא"י אנו מוצאים ערב רב של דעות מדעות שונות בשאלת הלאומיות ובכורת הלאום. יש המעמידים את תביעות העם היהודי וזכויותיו, כפי שהם מבינים אותן, מעל לכל ענין אחר, ויש אומרים כי ליהדות ערכים נעלים יותר. השקפות אלה מתבטאות על כל ההבדלים שבהן לא בדרשות לשבתות, אלא במפלגות וקבוצות. שלומה של המולדת בסכנה, שלומם של הכרמים אשר ידינו נטעו והבתים אשר ידינו הקימו. ויש סוברים – אין אני מסכים לדעתם – שאם הנסיון הארצישראלי יכשל יקוץ הקץ על היהדות. מכאן חרדתם העמוקה ורגישותם.

יהודי מחצית העולם מתענים וגולים ותחומי א"י מצומצמים; מכאן התשוקה להרחיב. זהו הנגוד בין האנוכיות הקדושה ואידיאלים אחרים, וההתאבקות נטושה לא על גבי נייר דוקא, ולא בעולם המופשט, אלא בחיי יום יום, במציאות יהודית.

אכן, מענין וגם מעורר תמיהה מראה התמורות החלות באנשים ובקבוצים המתיצבים מול המציאות של הלאומיות בא“י. כנראה אין זו תופעה בודדת, שיהיה אדם פציפיסט בניו־יורק ומיליטריסט בא”י. סיעת הפועלים היהודית, המקבילה בערך לסיעות הפועלים הבין־לאומיות באמריקה, עם כל האידיאלים החברתיים הנעלים שלה, חדורה שוביניות, בעוד אשר פרדסנים שמרנים שאינם ליברליים ביותר בתפיסתם הכללית מוצאים שעניניהם הכלכליים דורשים יחס ליברלי לגבי עבודה ערבית.

אין אני מתאר זאת כלל וכלל כמצב אידיאלי. נוסף על הקסם והחן שבארץ ובכמה דברים שבחייה, יש בה גם סכסוכים חמורים. אלה הם החיים, כפי שמוצאים אותם בכל מקום אחר, אלא שחיים יהודיים הם, שעולים ויורדים כאן בסולם הרגשות על כל מדרגותיו. אין ספק, חיים אינטנסיביים הם, מין חיים היוצרים ספרות ואמנות, לעיתים מביאים שלום ולעתים מלחמה. החיים יש בהם תכונות מכוערות – מלחמת מפלגות, חלוקי דעות, בליל כונות ושפות, התמרמרות ושפלות. מחוקקי ישראל, נביאיו ומשוררי התהלים נתקלו בחיים כאלה. והשאלה היא: מה אתה ואני, כל עמנו, מנהיגינו, עומדים לעשות נוכח מציאות זו? מהו כח תפיסתנו, אם כנות כונותינו, אם נקיות כפינו? עם הרוצה לגאול את עצמו ואת הזולת זקוק לתורה. אולם הוא זקוק לא לתורה בלבד, כי אם גם למציאות החיים הקשה, לאנשים ונשים לוחמים, חייבים וזכאים.

ישוב הדעת וצפיה למרחקים – כבודם במקומו מונח. אך אלה דוקא אינם עולים יפה עם אינטנסיביות ורכוז.

הבה נקח את האוניברסיטה העברית כדוגמה שניה לסגולות א"י להכניס אינטנסיביות לכל בעיה יהודית ולהפכה לאנושית, וכן להפוך בעיות אנושיות ליהודיות.

אין שום יסוד המונע בעד יסודה של אוניברסיטה עברית במקום אחר, לא בירושלים. אך עובדה קיימת היא, האוניברסיטה נוסדה בירושלים ועד אשר תשמש Alma Mater לפחות לדור אחד של תלמידים, יהא זה בזבוז להרפות מהאוניברסיטה בירושלים. נדמה לעולם היהודי והלא יהודי, כי טבעי יותר, הגיוני יותר שהאוניברסיטה הראשונה של עם ישראל תוקם בעיר עולם של עם עולם, בערש תרבותו ודתו, במקדש של שלש דתות עולם.

אם יש את נפשנו להבין את היהדות, את עצמנו, הרי אין דבר טבעי יותר מאשר ללמוד בחשק את הדוקומנטים של עברנו החל מן התנ"ך ואילך, וכן לחקור את ארץ־מוצאנו מכל הבחינות, את מקומה במזרח השמי הגדול אשר ממנו יצאנו ואשר אליו שבים רבים מאתנו. אם יש ערך ללמודי העברית והלשונות השמיות, ודאי ירושלים יפה להם. בירושלים למודים אלה הם ממשיים. עברית היתה לשפה חיה. ערבית היא לשון של תחום נרחב מסביב; מצרים, ארם נהרים ופרס הן שכנותינו. הטכניקה של למודים אלה – למודי אלפא־ביתות ולשונות – קלה ונוחה יותר בארץ. אם המסורת היהודית המיוחדת של תלמוד־תורה עלולה להמשך, ודאי מציון תצא תורה זו. אין זאת אומרת, שלא תתכן במקום אחר. אך עובדה היא, שבירושלים יעשה הדבר ביתר אינטנסיביות. זהו אחד מתפקידיה של ירושלים.

יון ורומא שמשו רקע ומוצא לראשה ורובה של ההשכלה המערבית. בא“י נוכחים לדעת באיזו מדה, היו יון – ובהרבה אף רומא – חלק של המזרח הקרוב, הן בהתחלותיהן והן בהתפשטותן ע”י צנורות ההלניסמוס, אך מבלי לבטל את ערכן של יון ורומא, הרי לפנינו רקע גדול אחר ונקודת־מוצא לתרבותנו: יהודה, ישראל. בטרם ילמד הנער שלנו לראות את העולם בעיני יון ורומא, הוא מתחיל לראותו בעיני התנ“ך. אין אני יודע מהו ההבדל שיבוא על ידי כך. אך אין לי כל ספק בדבר, שההבדל בוא יבוא. אולי יתגלה, שגישתנו מתוך נקודת־מוצא של היהדות אל כל המדעים ההומניסטיים הגדולים של האנושיות, תשמש בסיס להשקפה יהודית מיוחדת על החיים. כמובן, בלי תהליך אינטנסיבי של רציונליזציה והכנסת שיטתיות בכל מחשבה שאנו נושאים בקרבנו, אין לנו זכות לתבוע נאמנות מבני־אדם נבונים. כיום רק חלק קטן מן המזון השכלי והרוחני של יהודי משכיל קשור ביהדות באיזו מדה שהיא. ארחיק לכת ואגיד, שהבעיה הפילוסופית והדתית של היהדות החדישה עוד לא נוסחה כלל, ואני מכל מקום, אחכה לנסוח זה מתוך האינטנסיביות הפשטות והשפע של החיים היהודיים בא”י. ודאי, שיטות פילוסופיות ותיאולוגיות יתכן שתצמחנה ממחו של רוכל יהודי דל וצנוע באיזו פנה נדחת רחוקה מא"י. אם כי אין עדיין סימנים רבים לכך כיום הזה, סמוך לבי, כי הצורך בתפיסת ההיסטוריה, בפילוסופיה, הצורך באמונה, דת, במטפיסיקה, יורגש בארץ־ישראל בחריפות ותוקף, בגלל הממשות, הפשטות והאינטנסיביות של החיים היהודיים בתוכה.

מקומם של מדעי הטבע בירושלים ממשי הוא משתי בחינות. ראשית באים הם במדה רבה לשרותה של ארץ נחשלת בחקלאות, רפואה ותעשיה. אני מניח, שבאוניברסיטה יהודית בגולה היו משמשים מדעי הטבע קודם כל להכשרת יהודים צעירים לתפקידים מדעיים; טעם נעלה המכריע כמובן גם בירושלים. אך אינטנסיביות מיוחדת כרוכה בעבודה המדעית בירושלים בגלל הצרכים היהודים בארץ. תשוו־נא את הלך־רוחם של איש מדע יהודי צעיר המקיץ בשתים בלילה כדי להמשיך את נסיונות החליבה שלו, נניח בדאויס, קליפורניה (שבה רבים מצעירי א"י נתארחו שם לשם קנית תורה) ושל אותו האיש הצעיר המקיץ אותה שעה ברחובות. העבודה המדעית אחת היא. אלא שאני מתכון כרגע לצד היהודי שבה. העובדה, שבעיה אנושית זו יש בה צד יהודי זוהי הנקודה המענינת שברצוני להבליטה. צרכי הבית הלאומי בא"י מקרינים קרן־אור מיוחדת על אותו צעיר בהשכימו עם הנץ השחר העולה וזורח על הרי יהודה.

המלומדים, אנשי המדע, התלמידים – כל הבאים אלינו עכשו מתוך זוועות הגסיסה בגרמניה לא ימצאו לפניהם חיים קלים. אך יש דבר נעלה ופשוט כל־כך בחיי החלוציות הקשים ומעבר להם, שאם יאזרו סבלנות ויציבות של הגוף והרוח כדי להתגבר על האכזבות, יראו ברכה בעבודתם. למענם, למען האוניברסיטה, למענך ולמעני הריני עומד כרגע לפניכם ותובע מכם את מסירותכם וסעדכם.