א    🔗

במרחקי מדינת תימן. לפני שנים רבות, גר לו איש יהודי גדול בתורה, בחכמה וביראה, ושמו רבי פינחס בן אלעזר הכוהן. זכה אותו יהודי לשני שלחנות, ויצא לו מוניטין בעולם על חכמתו, עשרו ונדיבות לבו. בן גדולים ועשירים היה ונפלו לו בירושה הרבה נכסים, בתים וארמונות, עבדים ושפחות – חוץ מכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, ומעות הרבה במזומנים. לא היה זקוק כלל לעסוק בסחורה, והקדיש כל ימיו לתורה, לעבודה ולגמילת־חסדים מתוך הרחבת־הדעת. אף אשה טובה, מתת אלהים, היתה לו, מושלמת בכל המעלות: יפת־תואר ומראה, חכמה, נבונה ומלומדת, אשת־חיל ויראת אלהים, ועל כולם טובת לב ובת נדיבים.

אולם לגמור את ההלל על רחל אשתו של רבי פינחס אי־אפשר לפי שאין בשר־ודם קונה שלימות גמורה, אף היא הקב"ה סגר את רחמה ומנע ממנה פרי־בטן. קיבלה רחל את גזר־דינה באהבה, לא באה בטרוניה ולא הירהרה אחרי מידותיו של מקום. ורבי פינחס בעלה היה טוב לה מהרבה בנים. אף הוא הכיר את טוהר לבה ואהב אותה אהבת נפש.

וכשעברו עשר שנים ולא ילדה, הזמין רבי פינחס לביתו שני סופרי־סת"ם, מן המפורסמים¹ לשבח, וביקש מהם שיכתבו לו שני ספרי־תורה, לשמו ולשם אשתו מרת רחל שתחיה. עשה עצי־חיים של הבנים ושן, וכתרי־תורה וידות של זהב טהור ואבנים־טובות. עשתה רחל אשתו חגורות ומעילים של שיראים, וחופה של משי, רקמה אותם בטוב־טעמה ובתבונות כפיה, ושיבצה אותם בזהב וכסף ואבנים טובות ומאירות. עשה רבי פינחס משתה גדול – חתונה ממש ושבעת־ימי־המשתה כראוי לו.

לא עברו ימים מועטים ונמלך רבי פינחס באשתו ומצא שלא די להם בתורה שמונחת בהיכל, אלא בתורת השם חיה ומשיבת נפש שיוצאת מפי לומדיה. הלך ובנה הרחק מן העיר, בין הרים וגבעות, ישיבה גדולה ומפוארה. בנה בתים נאים לראש־הישיבה ועוזריו, בתים לתלמידים – לאכילה וללינה. הקים בית־כנסת מפואר בתוך גנים של עצי־חמד ועצי־פרי, להשיב נפש ולסעוד לב. היו שם יערות וכל מיני אילנות וצמחים ופרחים; ובריכות זכות בהרים מסביב, ופלגים מפכים ומשמחים נפש. הכין רבי פינחס הכל בעין יפה, כדי שירחב לבם ויעסקו בתורה ועבודה מתוך שמחה. אף הוא עצמו קבע שם את דירתו לכל ימות החול, ורק לשבתות, ראשי־חדשים וימים־טובים היה חוזר לעירו ולביתו.

כך היה רבי פינחס מידבק בקונו בדומיית הרים ועוסק בתורה ומצוות ומעשים־טובים כל הימים, ועלה ממדרגה למדרגה, עד שהיה לאחד מצדיקי דורו. לא עברו ימים מועטים עד שהגיע לביטול־היש. שכח את עצמו לגמרה, והיה עומד ומתפלל על אחרים, דואג להם ועוזרם עד כדי מסירת נפש.

הגיעה צדקתו עד למרומי שחקים, ועשתה רושם בפמליה של מעלה.

פעם אחת ניגלה אליו אליהו הנביא, זכור לטוב, ואמר לו:

– הגיעה צדקתך עד לפני כיסא־הכבוד, וביטול־ישותך היה לריח־ניחוח לפני המקום. בשביל שביטלת את רצונך מפני רצונו, ומסרת את נפשך על אחרים, ותפילתך זכה ואין בה שום פניה שאתה תיענה על ידיהם – עשו אותך לצדיק־גוזר, ואת באי־עולם מסרו בידיך. אתה תבין ללבם ותמלא את מחסורם, את אשר תברך יהיה מבורך, וכל אשר תגזור יקום.

לא עברו ימים מועטים ונתפרסם רבי פינחס בתפוצות ישראל, והתחילו נוהים אחריו מקרוב ומרחוק, כל אחד עם נגעי לבו – צרות הכלל וצרות הפרט – לבקש ממנו ברכה ותפילה. באו אליו נשים עקרות, קשות־רוח ומרות־נפש, לשפוך לפניו שיחן ולבקש פקודה. היה הוא מנחם אותן ומתפלל עליהן ומברכן – והקב"ה היה מקבל את תפילתו ומקיים את ברכתו.

אולם על עצמו לא היה מתפלל, ועל ביתו לא ביקש, הרבה עקרות נפקדו בזכות תפילתו – ורחל אשתו נשארה עקרה.

היתה רחל יושבת בעיר ומשגחת על בית הכנסת־אורחים שבנה בעלה ודואגת לכל מר־נפש, קשה־יום, יורד ואומלל. היו נשים צדקניות שבעיר באות ומסייעות לה, ומשיחות עמה בחדשות ונצורות, מזכירות, דרך־אגב, נפלאותיו של רבי פינחס בעלה – מעשה בעקרה פלונית ובחשוכת־בנים אלמונית. היתה רחל שומעת ואינה משיבה כלום.

פעם אחרת התחילו נשים צדקניות מספרות באזניה בשבחו של בעלה, מתלחשות ורומזות – השיאה אותן רחל לדברים אחרים.

ראו שאין רמיזותיהן עושות רושם והתחילו מדברות על לבה ומשיאות לה עצה, שתפציר באותו צדיק, שיתפלל עליה ותיפקד אף היא כשאר בנות ישראל. כלום גרועה היא מכולן ואינה ראויה לברכה? וכי בשביל שאשתו היא הפסידה?

נתכרכמו פניה של רחל ושתקה.

היו הנשים מזכירות לה מעשה רחל וחנה, ומזהירות בה שלא תשב ותחכה עד שתבלה.

נכנסו דבריהן בלבה כארס של עכנאי, והתחילו מחלחלים ומפעפעים עד שנגזלה מנוחתה. נתלקחה תשוקה עזה בלב, והיתה הומה ונכספת לילד. נתגברו געגועיה וכיסופיה עד שצמחה קינאה בלבה. כל פעם שראתה אם שמיניקה את בנה – היתה נפשה יוצאת; ראתה אם שמוליכה את בנה לבית רבו – גדל צערה מנשוא, עינו אותה לילי־נדוד ואזלה מנוחתה.

הרגישה בעצמה שהיא חוטאת, והיו כל ימיה מלאים חרטה. ראתה שאין דרך אחרת לפניה אלא להתוודות לפני בעלה הצדיק, ולגלות לו כל נגעי לבה. הרבה פעמים חגרה עוז וסידרה את טענותיה: הרי באמת אינה גרועה משאר עקרות שבישראל. מי לנו גדולה מרחל אמנו, ואף היא קינאה באחותה ואמרה ליעקב אבינו: “הבה לי בנים!” אלא שבשעה שהיה רבי פינחס בעלה בא לביתו ושואל לשלומה, מיד היו טענותיה מסתתמות, ולא היתה יכולה לפצות פה ולבקש על עצמה. היתה משדלתו ומבקשתו להתפלל על אחרים ולברכם, ולא הזכירה את עצמה אפילו ברמז כלשהו. היו עיניה מזהירות ופניה מאירות – והיא כולה אושר, נחת ורצון.

ראתה שאי־אפשר לה לדבר אל אישה ולבקש על עצמה כלל, והתחילה בוכה במסתרים. היתה נכנסת בכל יום לחדרה ויושבת ובוכה.

 

ב.    🔗

פעם אחת טעה רבי פינחס בלוח והקדים לבוא לביתו שני ימים קודם ראש־חודש. לא חיכתה לו רחל אשתו ולא ציפתה לבואו, והיתה יושבת בסתר חדרה ובוכה. נכנס רבי פינחס ומצא אותה בבכייה. כיוון שראתה אותו אורו עיניה ונתלהבו פניה, ופנינים של דמעה היו עומדות על לחייה ומתנוצצות. נסתכל בה רבי פינחס ושאל:

– מה לך אשתי שאת יושבת ובוכה – שמא אירע משהו?

ניסתה רחל לצאת ממבוכתה וענתה אף היא בשאלה:

– מה לך בעלי שהקדמת לבוא הפעם – לא חודש היום ולא שבת?

נתעורר רבי פינחס וענה:

– כנראה טעיתי בלוח – אבל הגידי לי, אשתי, בכיה זו למה?

חגרה רחל עוז ואמרה:

– מן השמים סיבבו שתטעה, כדי שתמצאני בבכיי ותראני בצערי.

אנחות ויבבות טרופות הפסיקוה בדיבורה.

אמר לה רבי פינחס:

– שנו חז"ל: “המתפלל בעד חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה”, ואני התפללתי על הרבה עקרות – הן נענו ואנו לא נענינו – מסתמא צריך לשנות סידרי בראשית ואסור להטריחו, כביכול, לצורך עצמנו.

כבשה רחל את אנחותיה ואמרה:

– כלום לא שנו, שהקב“ה מתאווה לתפילתם של צדיקים? והרי אף אברהם אבינו אמר: מה תתן לי, אף רחל אמנו תבעה בנים והקב”ה שמע בקולה ופתח את רחמה, אף חנה שפכה את שיחה ומר־נפשה לפני המקום ונענתה.

אמר לה רבי פינחס:

– אלה אוהביו של מקום ובחיריו היו, ואני – הדיוט. על שכמותי אמרו: “אין חבוש מתיר עצמו מבית־האסורים”.

נתנה בו רחל עינים מליאות צער אילם ועמדה ושתקה.

לא יכול רבי פינחס לעמוד בפני אלם־צערה, ניענע בראשו ואמר:

– בתי, אף את אחזי מעשי רחל וחנה – עמדי והתפללי.

ענתה רחל ואמרה:

– אף אתה אחוז מעשי אבות, כמה שנאמר: “ויעתר יצחק לנוכח אשתו”.

מיד עמדו זה בזווית זו, וזו בזווית אחרת – והתפללו.

עלתה תפילתם לשמים והרעישה עולמות. נפתחו שערי גוף, אוצר הנשמות שמתחת לכיסא־הכבוד, ונשמות זכות וטהורות התחילו רצות הנה ושוב, והיו כולן מבקשות לזכות ולירד לתוך ביתם של אותם צדיקים. מיד בא השטן ועמד לפני בית־דין של מעלה והתחיל מקטרג עליהם ואומר:

– חס ושלום! הנשמע כזה? מסרו את עולמו של הקב“ה בידי ילוד־אשה – עכשיו הוא משעבד פמליה של מעלה לקינאתה של אשתו, ולד רוצה היא, להשתעשע עמו, להשתבח ולהתפאר בו. חסל סדר צדקה והכנסת אורחים! וכי כך עובדים את הבורא מאהבה ובלי פניות? הרי הקב”ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. חייב מיתה הוא! “ודאשתמש בתגא חלף”.

מיד ניצנצה ועלתה למקום מקהלת קודש, עדת פירחי מלאכים, ושירה בפיה – כולה זכה וצחורה, כולה תמימה וטהורה – כולה נבראה ממצוותיהם של רבי פינחס ורחל אשתו.

לרגע נבהל המקטרג ונשתתק. נסתתמו טענותיו. פתח בקיטרוג על רחל הצדקת ושוב השתיקוהו פירחי המלאכים. בין כך עלתה תפילתם לפני כיסא־הכבוד. קיבלה הקב"ה ברחמים וברצון, והוציא נשמה גדולה וקדושה מאוצר הנשמות, גוף, והורידה לעולם השפל.

עשה השטן את שלו ולא פסק מלקטרג. תבע שיקחו מהם את הילד, תיכף ללידתו, לפי שלא בא לעולם אלא על־ידי קינאה וחטא.

נמנו וגמרו לשלוח את המקטרג לעולם השפל, לנסות את רבי פינחס בנסיון קשה, ואם לא יעמוד, חלילה, בנסיונו יקחו ממנו את הילד, ואם יעמוד – יצא בצער גידול בנים. וגדול יהא הצער, ואף טיפה של נחת לא תהא בו עד שיסורו כל הפגמים. הילד יימסר לידיו של מלאך טוב, לשמרו כבבת עינו, והצער יכפר על עוון אבותיו וקינאתם.

ומינו את אליהו הנביא, זכור לטוב, לשמור על הילד.

_______________

לא עברו ימים מועטים עד שנפקדה רחל בפרי־בטן. קמה והודתה ושיבחה להקב"ה על שקיבל את תפילת בעלה ומילא את בקשתה. חילקה הרבה מעות לעניים ומתן־בסתר ליורדים, ונדרה נדר ואמרה:

– רבונו־של־עולם, אלהי האבות והאמהות! אתה ראית ללבי ושמעת בקול עבדך, ותתן לאמתך הריון. גלוי וידוע לפני, שלא אני ולא בעלי כדאים לכך, אלא אתה, ברחמיך הרבים, ראית בעניינו ועשית עמנו חסד. אתה השאלתנו ילד שיאיר את חשכת חיינו. הנני מוכנה ומזומנת לשמור את פקדונך באהבה, כשם שעשתה חנה הצדקת בשעתה – גם הוא יהא שאול לשמך כל הימים. בכל כוחי אשמרנו. בתורתך יהגה, ואת פקודיך ישמור.

כשבא רבי פינחס לביתו סיפרה לו הכל. אורו פניו ואמר לה:

– רחל אשתי, את השאלת את בנינו שייוולד לנו, במזל טוב, להקב"ה ולתורתו הקדושה. לא יעברו ימים רבים ויימלאו ימי הריונך, ותלדי אותו בשלום, בעזרת השם. לפיכך אנחנו חייבים להכניסו לאווירה של תורה. עכשיו נר דולק על ראשו ומלאך מלמדו כל התורה כולה – עוד מעט ויגיע זמנו לצאת לאוויר העולם השפל. מוטב שייכנס למקום שנצטרף ונזדכך על־ידי קול תורה שאינו פוסק. בשעה שישכב בעריסה צריך הוא להתנמנם מתוך ניגונים של תורה ותפילה. לפיכך הריני מבקש ממך, רחל אשתי, שתבואי עמי אל הישיבה, לבית שבניתי שם בשבילך – ושם תלדי את הילד בעזרת השם.

ענתה רחל בשמחה רבה ואמרה:

– פינחס בעלי, יפה דיברת, והריני שמחה לקיים דבריך!

שלחה וקראה לשבע נשים צדקניות, מסרה להן את המפתחות ואמרה:

– הריני מוסרת בידיכן את ההשגחה על האורחים. הזהרתי את עבדי ושפחותי לשמור ולקיים כל אמרי פיכן. כל אחת תשגיח ביומה על הבית, שלא יחסר להם כלום, ושיתקבלו בסבר פנים יפות. אתן תשמורנה על טהרת הבית ונקיונו עד אשר אשוב בשלום.

בירכו אותה הנשים, והבטיחו לה למלא את בקשתה בשמחה.

 

ג.    🔗

לקחה רחל עמה שפחות ומשרתות, והלכה והתיישבה בבית שבנה לה בעלה סמוך לבית־הישיבה. היו החלונות יוצאים לגן וקול תורה נמשך והולך דרך ענפים ועלים ונכנס לבית.

כשהגיעו חבלי־לידה הושיבו באותו בית מניין של יריאים ולומדי־תורה, והם ישבו ולמדו בהתלהבות ודביקות. נתגברו קולות אדירים של תורה על קולי־קולות של חבלי־לידה – וילדה רחל את בנה בשלום.

כשיצא הילד לאוויר העולם הבהיק זיוו ונתמלא כל הבית אורה. מיהרו וכיסו אותו בטלית לבנה, לשמרו מעין־הרע.

שלח רבי פינחס שליחים לבשר בכל הסביבה, שנולד לו בן במזל טוב, ולהזמין את הכל לברית. היו כולם טרודים ומכינים סעודה רבה כידו הטובה של רבי פינחס.

באו רבנים, פרנסים, לומדי־תורה, נכבדים ועשירים, פשוטי־יהודים, עניים ואביונים, מערים קרובות ורחוקות. קיבלו את כולם בסבר פנים יפות ואיכסנו אותם כיאות. מינה רבי פינחס את ראש־הישיבה ותלמידיו על הגדולים והחשובים, לשמשם ולשרתם לפי כבודם ומעלתם, והוא עצמו בחר לו את העניים והאביונים ויהודים סתם. היה עומד ומשגיח על משרתיו הנאמנים ומזרזם לעשות את רצונם של אורחיו של הקב"ה אלה, ולמלא כל משאלות לבם בעין יפה וביד רחבה.

הכניסו את הילד בבריתו של אברהם אבינו, ואף בכיבודי מצוות לא קיפחו את חלקם של הנחותים והפחותים. היה ראש־הישיבה סנדק ויהודי פּשוט, מוהל מומחה. הכניס את הילד בבריתו של אברהם אבינו, וקרא את שמו בישראל אלעזר ברבי פינחס הכוהן.

ישבו לסעודת־מצווה בין האילנות, תחת כיפת השמים. היה ראש־הישיבה משגיח על הרבנים והנכבדים, ותלמידיו משמשים אותם ומגישים להם אוכלים ומשקים, ורבי פינחס היה עומד על הפחותים והנחותים, מזרזם לאכילה ולשתיה, ומדקדק שיביאו לפניהם ממבחר מאכליו ומיטב ייניו.

היה בין העניים אחד שהיה מכוער ביותר, בגדיו סמרטוטים ושער ראשו וזקנו קיליקין, קיליקין, פניו וידיו מכוסות אבעבועות ומכות טריות, וריח רע נודף ממנו. נתרחקו כל העניים ממנו ולא רצו ליסב עמו. היה אותו עני עומד ובוכה ומקלל קללות נמרצות. כיוון שראהו רבי פינחס אחזו בידו והושיבו אצל שלחן מיוחד, ישב אצלו ופייסו ושידלו בדברים. ציווה והגישו לו כל מיני אוכלים ומשקים, והלה חטף ואכל, חטף ושתה עד שלא נשאר כלום. רמז רבי פינחס והביאו לפניו שוב מנות יפות. זלל וסבא, זרק ושפך לתוך מיעיו עד שהתחיל להקיא. נשמטו השמשים אחד אחד. ורבי פינחס לא געלה ולא בחלה נפשו בו, הקימו וסעדו ואחזו בראשו עד שפסק. ניקה אותו ורחצו, הוליכו לחדר והשכיבו, ועמד עליו עד שנפל וישן.

טיהר רבי פינחס את עצמו והחליף בגדיו וחזר אל העניים. חילק להם מנות, בגדים, ומעות, בעין יפה, וליווה אותם לדרכם.

לאחר שניפטר מן העניים בשלום וברכה ביקש ליגש לשלחנם של תלמידי־חכמים, לשמוע חידושי־תורה. ראה שוב אותו עני בעל קיליקין שעומד ובוכה. שאלו רבי פינחס על בכיו, והלה השיב, שהוא רעב וצמא. מיד נתן לו רבי פינחס תרנגולת צלויה, בגדים וכסף ונפטר ממנו.

לא עברו רגעים מועטים ושוב הפסיקו קולו של אותו עני. רץ אליו רבי פינחס ושאל אותו לסיבה, והלה התייפח וענה:

– התנפלו עלי הקבצנים המנוולים, ימח שמם, וגזלו כל מה שהיה בידי – ונשארתי ערום ורעב ומחוסר כל.

ניחמו רבי פינחס ושידלו בדברים וחזר ונתן לו תרנגולת מפוטמת, הירבה בבגדים והעדיף במעות, ליווהו וחזר לשלחנה של תורה.

היה רבי פינחס עומד ומתענג מדברי תורה שיצאו מפיותיהם של תלמידי־חכמים. פתאום נראה לו אותו עני שעומד וידיו ריקות, והוא מלא רתיחה וזועף ומקלל. פייסו רבי פינחס עד ששככה חמתו ונשתתק, נתן לו בר־אווז שמן וצלוי, בגדים נאים וכסף משנה.

ארבע פעמים נפטר ממנו אותו עני עמוס כל־טוב, וחזר אליו בידים ריקות. בפעם החמישית אמר לו רבי פינחס:

– רואה, אני סבא, שרעב אתה ועייף. רצונך – שב אל השלחן ותאכל ותשתה ותנוח, ואני אמלא את חסרונך. עד שאתה נח ילכו להם.

ענה העני בעל הקיליקין ואמר:

– רואה אני שצדיק גמור אתה וענוותן. פשוט את בגדיך והלבישיני, ותנוח עלי דעתי.

מיד מילא רבי פינחס את בקשתו.

אכל העני ושתה כדרכו ורבי פינחס עמד עליו ושימשו. לאחר שאכל נתן לו אווז מפוטם, בגדים ומעות, ורצה ללוותו. אמר לו העני:

– אל תלך עמי, ענוותן, ואל תלווני. יברכך השם וישמור את נפשך.

ותוך כדי דיבור נעלם העני בעל הקיליקין.

נשאר רבי פינחס עומד כפות למקומו משתאה ומשתומם.

עד שלא יצא מתמהונו ראה ישיש אחד, שיבה, שפניו מאירות ועיניו מזהירות, עומד על הדלת ומחכה לו. מיהר וניגש אליו ושאל אותו, מפני־מה הוא עומד ואינו משמח את לבו בסעודה של מצווה. ענה לו הישיש:

– כוהן אני ובן כוהנים, וצוואה לי מאבותי, שלא אהנה מסעודת־מצווה עד שאברך את מי שהסעודה משלו ולכבודו. עומד אני כאן ומחכה לאבי הילד, שיבוא ויכניסיני לביתו, ויניח את הרך־הנימול על כפי, עטוף בטלית לבנה, כדי שאברכנו.

מיד הכניסו רבי פינחס לביתה של אשתו. בירך אותה הישיש. עטף רבי פינחס את הילד בטלית לבנה ומצוייצת והניחו על כפיו של הישיש.

מיהר הישיש ועקר את רגליו, קפץ ויצא מן הבית וברח.

נבהלו ונדהמו רבי פינחס ואשתו, וניטל מהם הדיבור. נתעורר רבי פינחס ורץ אחריו וצעק. נטפלו לו בני־ביתו ואורחיו, והתחילו אף הם רצים ורודפים אחרי אותו ישיש. אלה ברגל ואלה בסוסים קלים – ולא השיגוהו. כעל כנפי רוח נישא ורחף והילד על כפיו, רדפו אחריו עד שהגיע להר. ראו אבן גדולה שנעתקה ממקומה, והישיש נכנס לתוך ההר ונעלם.

הגיעו להר וראו את האבן הגדולה שסתמה את פי המערה. ניסו להעתיקה ממקומה – ולא יכלו. נשארו עומדים בין הסלעים הקשים, תולשים שער ראשם וממרטים זקנם, בוכים ומייללים במר־רוחם.

 

ד.    🔗

חזר רבי פינחס לביתו, והיה יושב ודומם ועוצר את דמעותיו. היתה רחל אשתו מטיחה ראשה בכותל, בוכה ומתעלפת. כבשו הכל את עיניהם בקרקע והיו נאנקים ונאנחים. היו ראש־הישיבה ואורחיו, הרבנים והחשובים, הולכים כנזופים. היה צער אילם ונורא מרחף בחללו של הבית, ולא קמה רוח בהם להפסיק את דומיית האבל.

נתעורר רבי פינחס וקם, הצדיק את הדין ובירך על הרעה.

ניגש אל רחל אשתו נזוף ושותק, והיה מביט אליה ודומם.

ורחל לא פסקה לבכות עד שנתעלפה וכמעט שיצאה נשמתה. כשהשיבו את רוחה והשכיבוה על מיטתה שכבה דוממה, לא הכירה ולא ידעה כלום. היתה מוטלת כאבן שאין לה הופכים, נותנת עיניה בתקרה כל אותו היום.

ביום השני ניסה רבי פינחס לדבר אליה, ולא רצתה לשמוע דבר. כבשה פניה בכר ובכתה חרישית עד שנתעלפה. לא אכלה ולא שתתה ולא טעמה כלום, חוץ ממה שיצקו לתוך גרונה בשעה שהיו משיבים את רוחה. ביום הרביעי פסקה ההתעלפות, ולא היה בה כוח לבכות יותר. התחילו מלגימים ומאכילים אותה, והיא לא מיחתה בידם. היתה שוכבת דוממה על מיטתה.

חלפו עוד ימים אחדים, וכפול היה צערו של רבי פינחס. היה יושב אצלה, משדלה בדברי־כבושים ומזכיר לה שבת־ישראל אסור לה להתנהג כך, ודין מפורש הוא בגמרא, שתינוק שלא מלאו לו שלושים יום אין סופדים ואין מתאבלים עליו. הרי אלעזר בנם לא מת. סיפר לה כל מה שעבר עליו עם אותו עני בעל הקיליקין. ברי לו שלא היה זה אלא נסיון – והוא עמד בו. אף אותו ישיש אינו אלא שליחו של מקום, ומאור עיניו וזוהר פניו מעידים בו שאינו גונב־נפשות, ולא עוד אלא שביקש ממנו שיעטוף את הילד בטלית לבנה ומצוייצת. לאט לאט התחילה לענות, אלא שלא היתה תשובתה כדרכה. עברו ימים אחדים וירדה מעל מיטתה והתלבשה. לא רצתה לקבל פני קרובים, ואפילו רבי פינחס בעלה היה עליה לטורח, והיתה מתרחקת ממנו. אף הוא עצמו נשתנה קצת, והיה מתרחק מאנשים ומתבודד, ומבקש לו תנחומים בתורה הקדושה ובסודותיה.

לא עברו ימים מועטים עד שמסר רבי פינחס את הישיבה ובית הכנסת־האורחים בידיהם של אנשים נאמנים, והשאיר הון רב לקרן עולמית עבורם. לקח את רחל אשתו ונאמני־ביתו ומשרתיו המסורים לו, ויתר הונו ונסע למדינה רחוקה – מקום שלא הגיע שמעו לשם.

באותה מדינה רחוקה, ביער עבות, בנה בית בשבילו ובית מיוחד בשביל אשתו. בנה על פרשת־דרכים בית גדול ויפה לאורחים, וחדרים רבים בו לאכילה, שתיה ולינה. תלה שלטים על ארבע רוחותיו, בהרבה לשונות: כל דכפין יתי וייכול וכל דצריך ייתי וילון. היה הבית פתוח לכל עובר, והיו מקבלים כל אדם בסבר פנים יפות וממלאים משאלות לבו של כל עובר ושב. הזהירם רבי פינחס שלא יגלו לשום בריה את שמו. העמיד עליהם ממונה לכלכל את הבית – איש כרוחו.

התיישבו רבי פינחס ורחל אשתו בבתיהם שביער, מובדלים ומופרשים מן הבריות. היה הוא יושב ומתבודד, מתבונן במעשיו של הבורא ומתעמק בסודות התורה, ורחל אשתו היתה יושבת בסתר ביתה, בוכה ומתגעגעת על בנה יחידה שנחטף ממנה ואיננו.

וכשהיתה מתעוררת בלבו של רבי פינחס תשוקה להתערב עם הבריות, היה נכנס לביתו שעל פרשת דרכים ויושב לו כאחד מעוברי־אורח, או שהיה עובד כאחד המשרתים והשמשים. היו אנשיו הנאמנים מעלימים עין ומכסים סוד ועושים עצמם כלא־יודעים, ונותנים לו לשרת ולשמש ולעשות כל מלאכה – ולא נתגלה סודו לשום בריה.

ורחל היתה יושבת בביתה שביער, בדילה מן הבריות, וסופרת ימיו של אלעזר בנה, ומונה מניין שבועות, חדשים וימים – בן כמה היה עכשיו אילו לא קרה אותו אסון, ומה היה לומד. שפויה היתה בדעתה, אלא שכל מעייניה היו באלעזר בנה שנחטף. דלל מקור דמעתה ולא היתה בוכה, אלא יושבת וזורקת מבט אילם כלפי מעלה, בעפעפים שנשרו ריסיהן מרוב בכיה.

כך עברו כשלוש־עשרה שנה. רבי פינחס היה מפיג צערו בתלמוד תורה ובאהבת הבריות, ורחל – פצע עמוק בלב, מגליד וחוזר ונפתח.

פעם אחת היה רבי פינחס יושב ועוסק בתורה, מתעמק בסודותיה וכולו נתון בה. פתאום הגיעו לאזניו צווחות ויללות, שיצאו מביתה של רחל אשתו. הפסיק משנתו ורץ ונכנס לביתה, ומצא אותה ממרמרת בבכי. התחיל מדבר על לבה ושואל:

– רחל אשתי, בכיית פתאום זו מה היא? כלום אירע משהו?

ענתה רחל ואמרה:

– פינחס בעלי, בוכה ומבכה אני סעודת בר־מצווה של אלעזר בננו, שמלאו לו היום שלוש־עשרה שנה…

זלגו עיניו של רבי פינחס דמעות.

מחה את דמעותיו והתאפק, ישב אצלה ומחה את דמעותיה, ואמר לה:

– רחל אשתי, אף רחל אמנו בן היה לה ואבד והיא יצאה מקברה והיתה בוכה ומבכה, והקב"ה אמר לה: “מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה”…

אמרה לו רחל:

– פינחס בעלי, איני יכולה לקבל תנחומין.

לחש לה רבי פינחס:

– רחל אשתי, אף אני איני יכול לקבל תנחומין. סוד כמוס מסרו לנו חכמים: “מקבלים תנחומין על המת, ואין מקבלין תנחומין על החי.” יעקב אבינו, עליו השלום, מיאן להתנחם, רחל אמנו מיאנה להינחם. אף אני – לבי אומר לי: עוד אלעזר בננו חי. יש תקווה לאחריתו, והוא עוד ישוב אלינו בשלום.

ניצנץ שביב אור בעיניה של רחל. הביטה אליו בחן וחסד ולחשה לו:

– כל אותם הימים לא הייתי סופדת ומתאבלת על מת, אלא הומה ומתגעגעת לחי.

 

ה.    🔗

בה בשעה שהיה רבי פינחס יושב ומשיח עם רחל אשתו בא זקן אחד, עייף ורעב, ועמד ונשען על כותלו של בית־הכנסת־האורחים, סמוך לדלת. יצאו השמשים ומצאו אותו כשהוא עומד ונאנח. שאלו אותו, למה הוא נאנח, וענה להם, שהוא עייף, ורעב, וצמא, ואין בידו כלום; הרבה ימים תעה ביער, ולא טעם שום דבר. ביקשוהו, שיכנס לתוך הבית, ויאכל וישתה, ויישן וינוח. ענה להם הזקן:

– עני אני, ואין לי במה לשלם.

הרגיעוהו השמשים ואמרו לו, שלא נבנה בית זה אלא בשביל אנשים שכמותו, והוא פתוח לכל עובר־אורח, ככתוב מפורש על השלטים.

ענה אותו זקן ואמר:

– לא אכנס עד שיבוא בעל־הבית עצמו ויכניסני!

נכנסו השמשים אל הממונה וסחו לו את דברי הזקן. מיד יצא אליו הממונה להכניסו לתוך הבית. נסתכל בו הזקן ואמר לו:

– זקן ורגיל אני, ויודעני להבחין בין נאמן־בית לבעל־הבית. קונם אם אכנס עד שיבוא בעל־הבית עצמו ויכניסני לתוך ביתו!

הפציר בו הממונה, והזקן סירב. מה עשה הממונה? ציווה והוציאו כיסא ושלחן, והעמידו אותם סמוך למקומו של אותו זקן. היה השלחן מלא אוכלין ומשקין. ישב לו הזקן על הכיסא ונח, ולא נגע באוכלין ומשקין. שוב הפציר בו הממונה, והזקן סירב לטעום ושאל אותו:

– מה שמו של בעל־הבית והיכן מקומו?

שתק הממונה ולא השיב.

שינה ושילש הזקן את שאלתו עד שענה לו הממונה ואמר:

– למאי נפקא מינה? אכול ושתה, סבא, וייטב לבך.

ענה הזקן ואמר:

– גדול בשנים אני, ובכל העולם כולו עברתי, ולא מצאתי עוד בית כזה – ואני תאב לידע, מי הוא רב־חסד זה שבנה את הבית ומי מכלכלו.

ענה לו הממונה:

– ישיש נכבד, אל תשאל לשמו. סוד כמוס הוא, ואסור לגלות.

הקפיד הזקן וצווח:

– הילכך, איני יכול לטעום כאן כלום! מי יודע…

לא הועילו כל בקשותיו והפצרותיו של הממונה, הזקן ישב ולא טעם כלום.

רמז הממונה לשמשיו ונכנסו לתוך הבית. נכנס אחריהם ואמר:

– הניחו לו לזקן זה. ירעב ויאכל!

עברו שעות והזקן לא נגע באוכלים ומשקים שהיו עומדים לפניו. נסתכלו בו וראו שפניו הולכים ומחווירים, ועיניו יוצאות ובולטות. נבהל הממונה וניגש אליו, והתחנן לפניו, שיחוס על עצמו ויטעם משהו להשיב את נפשו, והזקן סירב. ראה הממונה שסכנה בדבר, וגילה לו על־כורחו שמו של בעל־הבית.

כיוון ששמע הזקן שמו של רבי פינחס, קפץ ואמר:

– לבי ניבא לי. קונם, אם אטעם משהו עד שיבוא ויטעימני!

ראה הממונה שישיש זה עומד על דעתו, ויש בזה משום פיקוח־נפש, ומיהר ורץ לביתו של רבי פינחס, וסיפר לו כל המעשה.

מיהר רבי פינחס ורץ עמו לבית־הכנסת־האורחים. ניגש אל הזקן ושאל בשלומו, הקימו והכניסו לבית והושיבו אצל שלחן מלא כל טוב. ישב אצלו וביקשו, שיאכל וישתה כטוב בעיניו, ויסעד את לבו. ענה לו הזקן, שלא יטעם כלום עד שיגלה לו מפני־מה שינה את טעמו, ואינו מקבל את אורחיו בסבר־פנים־יפות.

אמר לו רבי פינחס:

– בבקשה ממך, סבא, אל תזכיר לי את צערי ויגוני, ואל תעצרני.

עמד הזקן בדיבורו, עד שסיפר לו רבי פינחס מה שקרה לו.

שמע הזקן את דבריו בשים־לב ונאנח ואמר:

– הואיל וכך, לא אוכל ולא אטעם על שתלך ותביא את אשתך!

התחיל רבי פינחס בוכה ומבקש רחמים מלפניו ואומר:

– כלום לא נתמלאה סאתי עדיין? חוס וחמול עלי, סבא! יושבת היא בביתה, בוכה על שברה ומתעלפת ביגונה – – –

הפסיקו אותו זקן ואמר:

– נשבע אני בשמו הקדוש, שאיני אוכל ואיני טועם, עד שתבוא אשתך ותשרת לפני! רוצה אתה שאגווע כאן, בביתך זה, מרעב? הנני מוכן ומזומן למלא את רצונו של בעל־הבית, וקולר יהא תלוי בצווארך!

ראה רבי פינחס שאין ברירה, ורץ אל אשתו, ובכה והתחנן לה, שתלך עמו אל הזקן. סירבה רחל, ולא רצתה לילך. נשאר הוא יושב אצלה, מפייסה, מדבר על לבה ואומר:

– הרי רואה את, אשתי, בעליל, ששוב אנו מתנסים בנסיון – בואי, ולא נכשל!

והיא עמדה בסירובה, עד שבאו רצים דחופים, ואמרו להם, שהזקן הולך וגווע מרעב.

כיוון שנכנסה וראתה את הזקן ומראהו, מיד נכמרו רחמיה, ומיהרה ונטפלה לאותו זקן, יצקה מים לתוך פיו, הגישה בשמים לאפו, עד שנפקחו עיניו ופניו התחילו מתאדמים, ושבה אליו רוחו.

נראתה בת־צחוק ראשונה על פניה באותן שלוש־עשרה שנה.

ראה רבי פינחס ושיבח והודה להקב"ה על חסדו.

ענה הזקן ואמר:

– הקב"ה הביאני לכאן, וזיכני לראות את פניכם עוד פעם. איספו לי מניין, ועשו לי סעודה, ונאכל ונשתה, שכוהן אני, ורוצה לברך בשם.

כיוון ששמעו רבי פינחס ואשתו כך, פעם וחרד לבם. מיהרו ומילאו את בקשתו של אותו זקן.

הושיבו אותו בראש השלחן, והיו כולם מסובים אתו בסעודה.

היתה רחל מגישה להם אוכלים ומשקים, משמשת ומשרתת אותם, כדרכה לפנים, ולבה פחד ורחב מחרדת־גיל סתומה.

 

ו.    🔗

לאחר שגמרו את הסעודה בירכו ברכת־המזון בעשרה. היה הזקן מברך והם עונים אחריו. כיוון שהגיעו להרחמן הוא קרא הזקן בקול:

“הרחמן הוא יברך את הרב בעל הבית הזה, ואת אשתו בעלת הבית הזה, אותם ואת בנם, ואת כל אשר להם.”

ושינה ושילש: ואת בנם.

שמעו כולם והשתוממו, ורבי פינחס ורחל אשתו שמרו את הדבר.

ותיכף לאחר שגמר לברך נכנס הזקן עמהם לחדר מיוחד. ראו שנשתנו פניו של הזקן, והם דומים לפניו של אותו ישיש שחטף את בנם.

פתח הישיש ואמר:

– אל תפחדו, בני, ואל תרעדו – אני הוא פלוני וכוהן. לא רעה עשיתי אז עמכם, כי אם טובה. אנוכי הצלתי את בנכם ושמרתיו שלוש־עשרה שנה; כאישון עיני נצרתיו, ואומן הייתי לו. זה היום באתי להשיב לכם את אלעזר בנכם היחיד. אשריך רבי פינחס שעמדת בנסיונך עם מלאך־המוות. אתה הראית לו את אורך־רוחך ואת גודל חסדך – ותשם לאל את כל תהפוכותיו, ותסתום פי שטן ומקטרג, ואנוכי עמדתי עליך ואשמרך, ולבי לב־אנוש חרד מתחת כנפי־מלאכי. ובעמדך בנסיונך ופתחון־פה לא היה למקטרג, באתי לפני פמליה של מעלה ואמליץ עליך – וימתיקו את דינך ויענישו אותך בצער גידול בנים, לצרף את נשמתך ולהסיר ממנה כל כתם ופגם. אשריך שהצדקת את הדין ואת יסוריך קיבלת באהבה. ואת אשה – בקינאה חוללת את בנך ובחמדה ייחמת אותו – עמדה לך זכות בעלך הצדיק וזכות מעשיך הטובים ויצאת בצערך הגדול מנשוא. ועל אשר לא קיבלת את יסוריך באהבה, לא תזכי לראות את בנך בהיכלו, וארבעים יום וארבעים לילה יהיה עמך – בביתך – ואת לא תראינו; נפשך תצא אליו – ולא תעיפי עין עליו. את אישך אקח עמדי, הוא יזכה לראות את כל ההיכלות, והוא ישיב לך את בנך שנענש בגללך. זאת עשי, הכיני לו חדר אפל, וסתמת כל סדק, וחמרת כל חור בחימר, וכל קו אור לא יחדור לתוכו. שמה ישב הנער ארבעים יום – ואת לא תיראיהו. וחיטטת בכל יום את החימר בציפרניך, וחדר אור עולם השפל לתוך החדר לאטו, והתרגל הנער בו ועיניו לא תכהינה. ואת היזהרי ואל תציצי דרך הסדקים הנפתחים – כי בנפש בנך הוא. וביום הארבעים ואחד תפתחי את דלת החדר ותוציאי את בנך. עשי כאשר ציוויתיך, אל תפילי דבר.

כשגמר הישיש לדבר את דבריו נעלמו בגדי־עניו ונראו במקומם אדרת שיער ואיזור עור, ועליהם שתי כנפים גדולות וצחורות. אחז אליהו הנביא בידיו של רבי פינחס ונעלם עמו.

מיהרה רחל ועשתה כל מה שציווה אותה אליהו הנביא. עשתה תשובה וקיבלה את עונשה באהבה, ונתנה שבח והודיה להקב"ה.

לקח אליהו את רבי פינחס ועבר עמו בכל העולם כולו. טבל אותו בשבעה ימים וטיהרו בשבעה נהרות; נשאו על כנפיו והעבירו גבעות עולם והררי־עד, ואוצרות ברד ושלג. ביום השלישי לפנות ערב בא עמו עד נהר צר שמתפתל כנחש ומשתלשל ועולה בשאון בין קירות סלע נישאים וזקופים. הורידו שם עם הרעב־שמש וציווהו לכבס את בגדיו ולהיטבל שבע טבילות באותו נהר איתן. לאחר שעלה ונסתפג אמר לו אליהו הנביא:

– פינחס בני! ראה הטבלתיך היום וקידשתיך, והביאותך עד היכל האגוז. שם יושב אלעזר בנך ולומד תורה. אחד הוא שם – בשר־ודם בסוד קדושים רבה. מחר יקראוהו לעלות לתורה ביום מלאות לו שלוש־עשרה שנה. אנוכי לא טבלתי בנהר־די־נור, להיטהר מטומאת העולם השפל, ואין לי רשות להיכנס שמה. אתה תזכה לראותו עומד ודורש, עטוף בטלית של אורה ואש לוהטת סביבו. באשמורת הבוקר אפתח את דלת השער ואתה תיכנס בו. בחשכת עלטה תגשש ותלך עד שתראה אור גדול בוקע ועולה מן המזרח, והלכת לאורו עד גן־האלהים. והלכת ובאת עד ארמון של גביש וסביבו נהר אפרסמון. ועברת את הנהר ברגליך ונפתחו לפניך שערי הארמון, ותראה את אלעזר בנך יושב ודורש. וניגשת אליו ועטפת אותו בטלית הלבנה אשר אני נותן בידך, ולקחת אותו בין זרועותיך והבאת אותו אלי אל פתח השער.

הוליכו אליהו עד לקיר של חלמיש וישב עמו שם כל אותו הלילה.

באשמורת הבוקר נגע אליהו בצור ונפתח בו שער ונכנס רבי פינחס. הלך ועשה כמו שנצטווה והביאו עמו. גילה אליהו את פני הנער ואמר לו:

"אלעזר בני! דע לך שאתה יורד לעולמך השפל, ושם תהיה עד שיגיע זמנך לשוב כדרך כל האדם. כל ימיך ישבת בין דרי־מעלה שאין יצר־הרע שולט בהם, ואין להם לא עונש ולא שכר – מעתה תשב בין דרי־מטה. יצר־הרע יארוב לך ויפרוש את רשתו לצודך בחרמו. ואם תיכשל עתיד אתה ליתן את הדין. תורת אמת למדת וברדתך לעולם השקר שמור את נפשך מהבלי שוא. נער אתה ותמים, בר־לבב ומלא אמון וטוהר נפש; ערמה לא ידעת ונכליה לא תבין, ויצר־הרע ערום מן הנחש וסרסורים רבים לו – ואיך תדע להיזהר? הנה זה אביך, הוא ישמרך והוא יורך את הדרך. אנוכי שומרך מבטן ואומנך מוסר אותך בידיו אמונות. שמע בקולו – ולא תיכשל. ואנוכי מזהיר בך שלוש אזהרות ואם תשמרם ישמרך אלהים:

"כבד את אביך ואת אמך ואל תסתור את דבריהם ואפילו בטוח אתה שצדקת. שאל בעצתם ולא תשגה, כי מפיהם תלמד ארחות חיים.

"כבד את התורה ואל תתגאה בה. דע לך כי לא בשמים היא ולא ניתנה למלאכים. כבד את לומדיה והוגי־בה, כי מפיהם תצא תורה. אל תקל ראשך בהם ואל תתכבד בקלונם, כי מי חכם וידע הכל.

"אל תעבור ארחות ימים ובאניה לא תרד.

“ואתה דע לך כי יצר הרע אורב לנשמתך והשטן עומד על ימינך לשטנך. אנכי שמרתיך מיום צאתך מבטן עד היום הזה. וידעת היום כי נהיית לבן־ישראל גמור. הנני מוסר אותך לרשות אביך ואמך, לשמור אותך ולהורות לך את דרך החיים עלי אדמות.”

וכשגמר אליהו הנביא, זכור לטוב, את דבריו כיסה את פניו של אלעזר בטליתו הלבנה. לקח את רבי פינחס ואלעזר בנו על כנפיו, טס ארבע טיסות ועבר את כל העולם כולו והביאם לביתם ונעלם.

 

ז.    🔗

ארבעים יום ישב אלעזר בחדר האפל, ובכל יום היתה רחל אמו משכימה ומחטטת באצבעותיה, ומנקרת בציפרניה בטיט שבסדקי הכתלים, ומכניסה את האור לתוך החדר קימעה, קימעה. היו אצבעותיה זבות דם מחיטוט, לבה פועם מחרדת־גיל, ונפשה יוצאת לראות את בנה יחידה, לזרוק בו מבט כלשהו – אבל היא עמדה בנסיונה הקשה. התחיל אורו של עולם השפל שופע וחודר לתוך הבית, דוקר בעיניו של אלעזר, ומסנוורו. מתחילה היה מרגיש כאב בצדעותיו, וכל גל וגל של אור שחדר גרם לו דקירה חדה, והיה ממצמץ ומפלבל בעיניו כאילו נזרק חול לתוכן. היה עוצם את עיניו ומביט באורה זכה שנשארה חבויה בתוכו. לאט, לאט התחילה אותה אורה מתקפלת ונגנזת בעמקי נשמתו, ועיניו נתרגלו באור לוהט ומעושן של עולם־הזה. חדלו העפעפים להסגר, והוא עמד והביט בעינים פקוחות.

עברו ארבעים יום ונפתחה הדלת ונראתה לו דמות יציר שלא ראה דוגמתה. רצה אליו בזרועות פשוטות, חיבקתו ונשקה לו וקראה:

– אלעזר בני, אלעזר יחידי!

פרצה בבכיה ולא הוסיפה לדבר, אף אלעזר נבעת ופרץ בבכיה.

היה רבי פינחס עומד ופניו מזהירות, משקיטם ומרגיעם ואומר:

– מנעי קולך מבכי, אמא רחל, ואל יציפו מעייני הצער את שמחתה של האם שמצאה את בנה יחידה, ואל יפחד הבן האובד שהושב ליולדתו, שהביאתו לעולם והרוותה ימיה דמעות ויגון לאחר שנחטף. אל תירא בני, הרי בין זרועותיה של אמך אתה נתון!

נשתתקה רחל ועמדה והציצה לתוך עיניו המאירות של בנה, ואלעזר אף הוא נרגע והציץ לתוך עיניה של אמו שהיו רכות מבכיה. היה רבי פינחס עומד עליהם ולבו מתמלא הלל ותודה.

הוציאו את אלעזר לחוץ והיה מטייל בחצר ורואה בריות משונות ודברים זרים שלא ראה מעולם, והיה מסתכל ותמיה. היה הולך ורואה ומתפלא. ליווהו מבטי עיניה של אמו, שהודלקו והזהירו, וקול תורה של אביו שנתמלא חדווה, והיה צף ועולה על קולותיהם של לומדי תורה שבבית.

פעם אחת אמר רבי פינחס לרחל אשתו:

– רחל אשתי, עד מתי נשב במרחקים? בואי ונחזור לעירנו!

הסכימה רחל לדבריו, וחזרו.

חזרה רחל לעבודתה והתחילה מטפלת בבני־הישיבה, מאכילתם ומשקתם ומשגחת על מלבושיהם – והיתה להם כאם. לא נתקררה דעתה עד שהתחילה מביטה עליהם בחיבה, וחולקת להם מרחמי־אם, ומאהבתה שהיתה מונעת מבנה יחידה. היתה דואגת להם לאותם בנים שגלו מעל שלחן אביהם ואמם, ברצונם, למקום תורה. שהיתה רחל אומרת בלבה: חטאתי, ועוויתי שהייתי דואגת רק לעצמי, ולא נתתי את לבי לעלובים ואומללים; קינאתי באחרות שנענו בזכות תפילתו של בעלי, נענשתי ונתמרקו עוונותי על־ידי צער ויסורים, אלא שנשארו פגמים בנשמתי, ואני רוצה להעבירם על ידי תשובת־המשקל. לפיכך חייבת אני למנוע טובה מעצמי ולכבוש את רחמי מבני ולחלקם לאלה שזקוקים להם יותר.

לא הכניס רבי פינחס את אלעזר בנו לישיבה, והיה יושב לו בחדרו ולומד תורה ביחידות, לפי שהיה רבי פינחס חושש שלא יתפרסם בנו יותר מדאי ויבוא לידי גאווה. אבל כשם שאי־אפשר להאפיל מאורה של חמה, כך לא יכלו להסתיר את תורתו של אלעזר. לא קמה עצתו של רבי פינחס ולא הועילו לו כל תחבולותיו, והיו רבים משכימים לפתחו של אלעזר בנו, לשמוע תורה מפיו. תאבים היו הכל לשתות בצמא את דבריו, ויש שהיו אומרים לרבי פינחס, שישנו בכלל “אל תמנע טוב מבעליו”, שאין טוב אלא תורה. אף אלעזר עצמו קשה היה לו לישב יחידי בחדרו וללמוד. והיה מתחנן לפני אביו, שיעשה לו רב, שיקנה לו חבר, או שיכניסו לתוך הישיבה. הרבה דחיות דחה אותו רבי פינחס, עד שהוכרח ליתן לו רשות. נכנס אלעזר להישיבה, והיה לומד תורה מתוך שמחה. היה רבי פינחס משגיח, שלא יתערב עם שונים, וירבה ללמוד ביחידות, כדי שלא יבוא לידי נסיון. אף אלעזר עצמו זכר את דבריו של אליהו הנביא, ונשמר מן הוויכוחים, ונתרחק מן הפרסום, וברח מן הכבוד. ראה רבי פינחס וערב לו.

פעם אחת נכנס להישיבה תלמיד אחד שיצא לו שם טוב של עילוי, וכל בני־הישיבה קיבלוהו בכבוד גדול. היו בידו איגרות מגדולי ישראל וכתבי־סמיכה מרבנים מפורסמים, שהעידו עליו, שעלול הוא להיות אחד מגאוני־עולם, ופה לו מפיק מרגליות. והוא עוקר הרים וטוחנם בסברא. לא עברו ימים מועטים עד שהראה את כוחו בפילפול, והיה מקשה, ומתבר, מפרך ומפרק, סותר ומבטל, כורך ש"ס ופוסקים, בבלי וירושלמי, ואומרם ביחד ומראה נפלאות.

קינאו בו התלמידים וביקשו לעשות כמעשיו, ולא עלה בידם. התחילו מחדדים את מוחותיהם ומתפלפלים כל הימים. ראה רבי פינחס ואמר: “קינאת סופרים תרבה חכמה”. יתר על כך, יקנאו להם באותו עילוי ויניחו את אלעזר בנו. אף אלעזר עצמו, עילוי זה יהא לו כתריס בפני הגאווה, שהרי אין כוחו בפילפול, אלא בעמקות, בבקיאות ובסברא, ובסודות התורה. לא הקפיד רבי פינחס אף בשעה שמצא את אלעזר בנו הולך ומטייל עם העילוי ומתחבר אליו.

ואותו עילוי התחיל לקנטר את תלמידי הישיבה בפילפוליו החריפים, ולא היה מהדר אף פני זקנים ותלמידי־חכמים. שמע מי שאומר חידושי־תורה ונכנס לתוך דבריו וסתרם; הירבה עליו בפירכות וקושיות, עד שנתבלבל ולא ידע מה להשיב – ונתבייש. היו הכל משבחים ומפארים אותו, וקוראים לו: סיני ועוקר הרים.

ראה רבי פינחס וחלשה דעתו.

קיבל אלעזר תורת־שוא זו מפיהו של אותו עילוי, והתחיל אף הוא מקשה ומפרך, סותר ומבטל. פעם אחת בשעה שתלמיד וותיק אחד היה עומד ודורש, קפץ אלעזר וסתר את דבריו, וביישו והלבין את פניו ברבים.

שמעו בני־הישיבה וקילסו את אלעזר, ושיבחו את חריפותו.

כשראה רבי פינחס כך, קרא לאלעזר בנו ונכנס עמו לחדר מיוחד. והתחיל מוכיחו ומעיר את אזנו למוסר. לא נתן לו אלעזר לגמור את דבריו, והתחיל להביא ראיות ולטהר את השרץ בק"ן טעמים. נאנח רבי פינחס ואמר לו:

– בני, כלום קינאה יש כאן? וכי אדם מתקנא בבנו? ודאי שהייתי נהנה הנאה מרובה מזה שלמדת תורה יותר משלמדתיה אני, אבל לבי יוצא על אזהרותיו של אליהו הנביא שביטלת. רואה אני שצמח בלבך שורש פורה ראש ולענה. אף אני אשם בכך, שלא השגחתי בדברי חכמים שאמרו: כבדהו וחשדהו. הרבה היה לי להתבונן בדרכיו של אותו עילוי, קודם שנתתי לך רשות להתחבר אליו. עכשיו רואה אני בעליל, שזוהי דרך רעה שיתרחק האדם ממנה – ואתה הולך בדרכיו. חלום רע חלמתי אמש: הזהירו בי, שצריך להישמר מפניו, ושלא לעמוד בדלד אמותיו. זכור, בני! שלוש אזהרות הזהיר בך אליהו הנביא, זכור לטוב, שתים מהם עברת! אני מחלתי לך למפרע, ואתה מהר ולך אל אותו תלמיד שביישתו ברבים, ובקש ממנו מחילה וסליחה, ואחר כך נעמוד שנינו בתפילה ונבקש רחמים, שמא תעמוד לך זכות ויתרצה לנו הקב"ה.

נשאר אלעזר עומד תוהה ובוהה ושותק.

בין כך וכך הגיע זמן סעודה. ישבו כולם אל השלחן לאכול. ראו שנפקד מקומו של העילוי. הלכו לחפשו ולא מצאוהו…

לאחר ברכת המזון נכנס רבי פינחס עמו לחדרו, ואמר לו:

– אכן נראה הדבר בעליל! בוא ונשוב בתשובה שלימה. ואתה, בני, עמוד ועקור משורש את כל הרעה שזרע השטן בלבבך!

נשא אלעזר את קולו ובכה מלב נשבר ונדכה, ורבי פינחס אביו בכה עמו.

מיד הלך אלעזר לפייס את התלמיד שבייש ברבים.

חייך אותו תלמיד ואמר לו:

– חס ושלום! לא היתה בלבי טינה עליך. הכל מחול למפרע!

קיבל אלעזר על עצמו תשובה חמורה.

 

ח.    🔗

בימים ההם קם מלך חדש במדינת תימן, והוא הלך בעצת רשעים, והתחיל גוזר גזירות רעות על ישראל. ראשון ליועציו היה ראש־הכמרים שבמדינה, והיה מסית את המלך ומגרה אותו בישראל, ומחדש גזירות רעות עליהם. ראו עד היכן הדברים מגיעים וגזרו תענית, ונתאספו בבתי־כנסיות ועמדו בתפילה, בבכי ותחנונים, לפני הקב"ה, שירחם על עמו ויפר עצת רשעים, ויתן בלב המלך ושריו מחשבות טובות על עמו. גברו העוונות וקיר של ברזל היה חוצץ בין ישראל ואביהם שבשמים, ולא יכלו תפילותיהם להגיע לכסא־הכבוד.

הוסיף אותו רשע להסית את המלך, שיציק לישראל, ולא נתקררה דעתו עד שביקש ממנו, שיעבירם על דתם. היסס המלך ולא נענה לו. מה עשה אותו רשע? ביקש מן המלך שיקרא את גדולי ישראל לוויכוח־של־פומבי, והוא יהא ראש המדברים. הסכים המלך וציווה לשלוח כתבים ואיגרות לכל עיר ועיר, מקום שבני ישראל גרים שם, שיהיו נכונים ליום־המיועד, לבוא לוויכוח. ניתנה להם רשות לענות ולהשיב כעולה על רוחם. אם ינצחו יבטל המלך את כל הגזירות הרעות, ואם לאו – עליהם להמיר את דתם, חס־ושלום, או למות.

שמעו ישראל גזירה קשה זו ובכו וצעקו לשמים. היו הולכים עטופי־ראש כאבלים. כלו כל התקוות והשליכו את יהבם על רבי פינחס וישיבתו.

כשהגיעה השמועה לישיבתו של רבי פינחס עמד וגזר תענית־ציבור. היו יושבים שלושה ימים בתענית, בשק ואפר, ומתפללים ובוכים במר־נפשם. עד שהיו יושבים בתענית באו אליהם שליחי קהילות ישראל ליטול עצה. באו רבנים, תלמידי־חכמים ופרנסים מכל המדינה. ישבו שלושה ימים, נשאו ונתנו, חיפשו עצות, חבלו תחבולות, איך לבטל אותו גזר־דין, ולא מצאו דרך. הסכימו שאין זאת אלא גזירה מן השמים, וקיבלו על עצמם לקדש את השם ולילך לוויכוח. לא היה ביניהם מי שיקבל על עצמו לסכן את הכלל. תלו עיניהם ברבי פינחס. שוב גזר רבי פינחס תענית, ועמדו בתפילה ותחנונים. עודדם רבי פינחס וחיזק את לבם, שלא יתייאשו ויבטחו באביהם שבשמים – והוא יושיע את עמו מיד צר.

ויום־המיועד היה ממשמש ובא, ולא היה מי שיעמוד לוויכוח – שהיו הכל מתייראים שלא יכשלו בלשונם.

שמו את עיניהם באלעזר ברבי פינחס, שהיה יפה־תואר וחכם, ויודע לדבר בשבעים לשון, בעל זכות אבות ומלומד בניסים. התחילו מדברים עם רבי פינחס, שילך אצל בנו ויאמר לו, שיקבל על עצמו להיות שליח־ציבורם של ישראל, ויעמוד לוויכוח. שתק רבי פינחס.

כיון שראו שרבי פינחס שותק, הלכו הם אצל אלעזר בנו. התחילו סחים עמו ומדברים על לבו שיקבל על עצמו להציל את עמו. אמר להם:

– מי אני ומה כוחי? איני כדאי והגון לכך!

אמרו לו:

– אין עניוות במקום סכנה. אסור להפקיר כלל ישראל! “במקום שאין אנשים, השתדל אתה להיות איש”.

והאיצו בו, שחובה היא לו לילך ולקדש את השם בחכמה שנתן הקב"ה בלבו, ולהציל את כלל ישראל – שאפשר שלא נעשו לו כל הניסים אלא בשביל כך. הירבו לדבר אליו עד שהלך אצל אביו לבקש רשות.

כשבא לפני רבי פינחס ליטול ממנו רשות, נסתכל אביו בפניו וראה שעיניו דולקות באש־קודש של אהבת ישראל ומסירת־נפש. הציץ לתוך מעמקי נשמתו וראה שנצטרפה מכל פגם של תאוות נצחון, ושמץ פניה של כבוד. עמדו ושתקו שעה קלה. פתח רבי פינחס ואמר:

– אלעזר בני, אמנם איני יודע מה תשובה אשיב לך. אוי לי אם אסכים, ואוי לי אם לא אסכים! בהרבה נסיונות נתנסיתי בחיי, ונסיון זה קשה מכולם. שלוש אזהרות הזהירך אליהו הנביא – על שתים עברת, ועכשיו עליך לעבור אף על השלישית, לפי שארמונו של מלך בנוי על אי שבים, ואי־אפשר להגיע לשם אלא בספינה. לבי נוקפיני, בני, לפי שאליהו הנביא הזהירך מפורש, שלא תרד לים, ולפניו ניגלו תעלומות. שלא ליתן לך רשות – אי־אפשר, שהרי עת צרה היא לישראל, ואפשר שתצמח להם תשועה על ידך. מוטב שתישמע לעצת לבך, בני, ויהי אלהים עמך.

חגר אלעזר עוז ואמר:

– הריני מוכן ומזומן לכך – ברשותך אבי מורי!

–נשק לו רבי פינחס על ראשו ואמר:

– נכון ובטוח לבך, בני, ואתה הולך למסור את נפשך על ישראל בשמחה! אתה אזרתני בגבורה, והנני מוכן לילך עמך ולהוליך אותך לעקידה, כאברהם אבינו בשעתו. ויהי רצון שירצה הקב"ה את קרבנך!

באו אצל רחל וסחו לה את המאורע.

–נתמלאה רחל שמחה ואמרה:

– אשרי שזכיתי לכך. אלמלא לא באתי לעולם אלא בשביל זה דיי!

_______________

הלכו רבי פינחס ואלעזר בנו עם שליחי ישראל לוויכוח. כשבאו אל הארמון הסבירו להם פנים. ראו שני כיסאות של זהב, של המלך ושל המלכה, שעומדים בראשו, ואצלם כיסאות ליועציו ושריו. לימינם עמוד של זהב ועל ידו ראש הכמרים, זקן וגבה קומה, וסביבו גדולי הכמרים שבמדינה; מצד שמאל עמוד של כסף בשביל ראש המדברים מצד היהודים, ומקומות לחביריו, מסביב קהל גדול שעומד ומחכה בקוצר־רוח.

נכנסו המלך והמלכה ברוב כבוד והדר וישבו על כסאותיהם.

מיד נתנו אות לפתוח בוויכוח. עלה אלעזר ועמד אצל העמוד של כסף, והלכו אחריו זקני תלמידי־חכמים. היה אלעזר הולך ברגל ישרה ובקומה זקופה. חילק כבוד למלכות, והיה עומד ומחכה.

כיוון שראהו ראש הכמרים מיד נתמלא חימה ואמר:

– אדוני המלך! שחקו בך היהודים, והעמידו כנגדי עול־ימים זה!

מיד ביקש אלעזר רשות מאת המלך וענה:

– אדוני המלך! מעשי אבות בידינו. אף הם שלחו את דוד הקטן לצאת על גלית הענק.

נראתה בת־צחוק על פני המלך והמלכה. ראו השרים וחייכו.

מיד חפו פניו של ראש הכמרים, והוריד את ראשו לארץ.

פירך אלעזר את כל שאלותיו וטענותיו של ראש הכמרים, סתרם וביטלם בטוב הגיון, והראה למלך ולשרים, שאין בדבריו ממש, וכל שאלותיו הבל; שהוא עם־הארץ, בתורתנו ובתורתם, ואינו אלא אוהב־בצע ושונא־ישראל.

היללו המלך והמלכה את אלעזר, וכל שרי המלך שהיו צהובים בלבם לראש־הכמרים חלקו לו כבוד, וראש־הכמרים יצא בפחי־נפש.

מיד ביטל המלך את כל הגזירות הרעות והקשות, ושלח את אלעזר ורבי פינחס אביו, וכל גדולי ישראל מלפניו בכבוד גדול.

יצאו שליחי ישראל שמחים וטובי־לב, והודו להשם על רוב חסדו. נשאו את אלעזר על כפים, שמרו אותו כבבת עינם – ושבו אל הספינה.

________________

באשמורה שניה, בשעה שהכל היו שקועים בשינה, בא אליהו ולקח את אלעזר מעל משכבו, ופרח עמו.

כשהקיצו בבוקר וראו שאלעזר איננו, נפלה עליהם חרדה. הלכו וחיפשו בכל הספינה ולא מצאוהו. מיד געו כולם בבכייה, ורבי פינחס היה יושב ושותק.

נהפכה להם שמחתם לתוגה וששונם לאבל, ושבו לביתם שרויים בצער. סיפרו כל מה שאירע. היו הכל מצטערים בצערם של רבי פינחס ורחל אשתו.

חזר רבי פינחס לביתו וקיבל גזר־דינו באהבה. אף רחל אשתו עשתה כך ולא שינתה ממנהגה יום יום בבית הישיבה.

 

ט.    🔗

לקח אליהו הנביא את אלעזר ברבי פינחס ופרח עמו על הים. אמר לו דברי תוכחה, על שעבר על שלוש אזהרותיו, וסיכן את נפשו, וגרם צער מרובה לאביו ולאמו. וכך אמר לו:

“בן נסיונות. עליות וירידות, נפילות ונסיגות, אתה! עד שלא נוצרת הכינו לך ולאבותיך עשרה נסיונות ואותי העמידו עליך לשמרך. כמה מצודות וחרמים פרש לך השטן לצודך! הוא השטן, הוא יצר־הרע, והוא מלאך־המוות – ועלי להסתירך מפני אלף עיניו. כמה פעמים פרס את כנפיו השחורות עליך, ואנוכי הוצאתי את טרפו מפיו. ואנוכי ציוויתיך שלושה דברים, להגן עליך, ואתה לא שמרת אותם, ולא נשמרת לנפשך – ותתן פתחון־פה לשטן, ותתר את ידי מלאך־המוות!”

ענה אלעזר בלב נשבר ואמר:

מורי ורבי, אליהו הנביא, שומרי ומצילי! יודע אני בעצמי, שגדול עווני ורב פשעי. שתי פעמים נכשלתי, ועברתי על דבריך. עשיתי תשובה ולא נתקבלה תשובתי, בפעם השלישית מסרתי את נפשי ולרצוני הבאתי את עצמי לקרבן בעד כלל־ישראל – ויצאה להם תשועה על ידי. נסיון זה לא נשלח עלי על־ידי־יצר־הרע, אלא על־ידי יצר־הטוב. מי יודע – שמא בעל־מום אני ופסול לקרבן. אף־על־פי־כן ברצוני עשיתי, ואיני מתחרט. הריני מקבל עלי רצון קוני באהבה!

מיד נשקו אליהו הנביא על ראשו ואמר לו:

אל תירא, אלעזר בני, ולא תפחד! נתקבלה תשובתך, וקרבנך היה לריח־ניחוח לפני כסא־הכבוד. מיום שחרב בית־המקדש לא היתה נחת־רוח כמוה בפמליה־של־מעלה. אולם עוד כתם קטן נשאר על נשמתך, ואתה תמחנו על־ידי יסורי־מוות וגלות, ותזכך את נשמתך. עוד תנוסה בשני נסיונות, ואם תעמוד בהם יעלה מיכאל המלאך הכוהן־הגדול של מעלה, את קרבנך על מזבח הנשמות הקדושות, ויהיה לריח־ניחוח לפני אדוני. ואתה דע לך, שנגזרה עליך מיתה על זילזול הורים, ועל ביוש תלמידי־חכמים, ואתה בתשובתך השלימה ומסירת־נפשך המתקת את הדין, ואנוכי פדיתיך, ואתה תצא ידי־חובתך בפחד המוות ויסוריו – ותחיה ולא תמות. אנוכי אטילך אל הים ומעמקיו לא ישטפוך. דג גדול מינו לך, וברגע שיבואו המים עד נפשך יבוא ויבלעך. הוא ישחה ויעביר אותך ארחות־ימים ויגיע עד איסטמבול העיר. שם ישלהו דייג ברשתו, והרב יקנהו לכבוד השבת. ואתה תשכב בבטן הדגה ותידום עד שתגיע הסכין סמוך לצווארך. אז תצרח מרה, והרב ישמע את קולך ויוציא אותך מבטן הדגה, והשיבו את נפשך, ואתה תחליף כוח. אז ישאלך הרב לשמך, ולשם אביך ועיר מולדתך, ואתה דע מה להשיב. את שמך ושם אביך תגלה לו, וכי ישאלך, אם למדת תורה, היה כאיש לא־בינות, ואם ילמדך תורה – יהי מוחך מטומטם. וישבת בביתו, וחטבת את עציו, ושאבת את מימיו, עד אשר אבוא אליך, ואורך את אשר תעשה.

וכשגמר אליהו הנביא לדבר אליו בירכו, והטילו לתוך הים.

מיד חטפוהו הגלים, והתחילו המשברים מכים אותו, וקולעים אותו מגל אל גל. עברו עליו כל המשברים והגלים, עד שסר כוחו ואבדה בינתו, והתחיל צולל במים עזים. נכנסו מי הים המלוחים לתוך פיו, לנחיריו ולאזניו, והתחיל עולה ויורד – והגיע עד שערי מוות. באותו רגע בא דג גדול ובלעו.

כשנתעורר ושבה אליו בינתו וראה היכן הוא, נזכר בדבריו של אליהו הנביא, זכור לטוב, ומיד נחה עליו דעתו.

צלל הדג ושחה בעמקי תהומות. שתי עיניו היו כשני חלונות, והיה אלעזר מסתכל ורואה כל מה שבמצולות ים, עד שהגיע סמוך לאיסטמבול.

________________

רבה של איסטמבול צדיק תמים היה, ומהדר במצוות. היה מקפיד לקנות דגים גדולים ויפים לכבוד השבת. היה מתנאה במצוות, וטורח ומכין בעצמו לכבוד השבת. ביחוד היה מתעסק בדגים של שבת ויום־טוב, ומנהג זה קיבל מאביו. רגיל היה לקנות דגים אצל דייג אחד, שהיה מביא לו בכל יום חמישי ממבחר דגיו. עבר עליו אותו יום חמישי בשבת, ולא הביא לו הדייג כלום. בערב שלח הרב את שמשו אל הדייג, והלה אמר לו, שהים הולך וסוער ואי־אפשר לצאת ולשלות דגים. חיכה הרב עד הבוקר, ולא מצא לו דגים לשבת. ביקשה הרבנית להכין לשבת זה מאכל אחר במקום דגים, אלא שהרב אמר לה, שזהו לו כמו נדר. יצא הרב עם שמשו והלך אצל הדייג שהיה גר סמוך לשפת הים. הסערה שקטה, אלא שהדייג לא רצה לירד לים לשלות, לפי שאין דגים נשלים אחרי סערה. הפציר בו הרב שירד וינסה את כוחו, והבטיח לשלם לו שכר טירחה בכל אופן. הסכים הדייג וירד לים ופרס את רשתו. לא עברו רגעים מועטים ורעדה הרשת והתחילה להיטלטל ולמשוך אחריה את הסירה ולהניעה בחזקה. הציץ הדייג לתוך הרשת וראה דג גדול ונורא שממלא את כל חללה של הרשת. מיד חתר אל היבשה. נתאספו חביריו והוציאו את הדג והניחוהו על־גבי עגלה. מיהר הדייג והביאו אל הרב לכבוד השבת.

ראתה הרבנית את הדג וחרדה. מיהר הרב ובדקו ואמר:

– זימן הקב"ה דגים לשבת, לנו ולכל הקהילה הקדושה. מהרי והכיני לכבוד השבת, ואני אזמין את הכל לדגים של שבת.

עמדו הרבנית ואסתר בתה והתחילו מגרדות את הדג ומשירות את קשקשותיו הגדולות. הרגיש אלעזר בגרידה ופעם לבו. כשבאה סכין עד צוואר, צווח:

– אנא, רחמו עלי ואל תשחטוני!

שמעו הרבנית ובתה קול צווחה יוצא מבטנו של הדג וחרדו ורעדו. נפלה הסכין מידן, והתחילו אף הן צווחות. מיהר הרב ונכנס אליהן למטבח, והתחיל מרגיע אותן ואומר להן, שאין זה אלא פרי־דמיון, ולא שמעו לו. לקח הרב את הסכין בידו והתחיל יורד לחדרי בטנו של הדג. מיד שמע אף הוא ציווחתו של אדם, שיוצאת מן הדג, והקול קול יעקב – יהודי צווח ומבקש על נפשו, שלא ישחטוהו. מיהר הרב ותיקן את איזורו, וציווה לנשים לחגור סינורות. לקח שוב את הסכין והשחיזה, והתחיל מנתח בזהירות יתירה, עד שפתח את בטנו של הדג ומצא בו בחור אחוז פחד.

נשארו כולם עומדים ומשתאים ומשתוממים, וניטל מהם הדיבור.

הפליט הבחור מלים מפיו, ואמר להם בשפה רפה:

– אל תפחדו, מבני היהודים אני! ירדתי לים ובאה סערה וטרפה את הספינה. אחזתי בנסר וצללתי, עד שבא דג זה ובלעני. ברוך השם, שיצאתי חי מתוך מיעיו, ונפלתי בידי יהודים.

מיד נתמלאו כולם שמחה, ומיהרו והוציאוהו מבטנו של הדג, רחצוהו וסכוהו, והחליפו את בגדיו. ראו שבחור נאה הוא ויפה־תואר. נזדרזה אסתר ונתנה לו משהו להשיב נפש. הציעה לו מיטה, כדי שישכב וינוח ויחליף כוח. מיד נפלה עליו תרדימה וישן.

כל אותו שבת היה אלעזר שוכב ומתנמנם, והרבנית ואסתר היו שומרות עליו חליפות. קודם מנחה הקיץ משנתו, הביט לכאן ולכאן – ונחה עליו דעתו ואמר:

– ישנתי והחלפתי כוח. איני עייף, אבל רעב אנוכי, רעב מאד.

מיהרה ונתנה לפניו אוכל ומשקה. התלבש וירד ואכל ושתה.

במוצאי־שבת, לאחר שהבדיל הרב על הכוס, התחיל לדבר אל הבחור ולשאול לשלומו. שאל אותו לשמו, ולשם אביו ועירו, וענה:

– אלעזר בן פינחס הכהן שמי, ומעיר רחוקה מעבר לים אני. והיכן אני עכשיו?

ענה לו הרב:

– באיסטמבול אתה, ובביתו של הרב. והיכן גר אביך?

התחיל אלעזר בוכה ומתאנח ואומר:

– איני יודע מה עלתה לו, שאף הוא היה עמי בספינה.

והתמרמר בבכיה.

השתיקו הרב ושידלו בדברים, ניחם אותו ואמר לו:

– אל תירא, בני, נס גדול נעשה לך. עוד תמצא את אביך, בעזרת השם. אתה תשב בביתי, אני אהיה לך לאב, ואשתי תהיה לך לאם.

ואף הרבנית ואסתר בתה ניחמו אותו ודיברו אליו דברי תנחומין ודברי כבושים. הפצירו בו שימחה את דמעותיו, ויודה להשם על רוב חסדו, שעשה לו נסים, כשם שעשה ליונה הנביא בשעתו.

 

י.    🔗

עברו ימים אחדים ואלעזר היה בביתו של הרב, מתפלל ואומר תהילים, אוכל ושותה, ומסייע בעבודת הבית. התחיל הרב לתהות על קנקנו, ושאל אותו, אם למד תורה. עשה אלעזר את עצמו כלא־הבין. התחיל הרב מלמדו תורה, ולא למד. התבונן הרב במנהגיו, וראה שהוא בחור תם וישר, ובעל דרך־ארץ, אלא שמוחו מטומטם קצת ושכלו לקוי – ונתן עליו עבודת־בית.

עשה אלעזר את עבודתו בשלימות, חטב עצים ושאב מים, כאילו לכך נוצר. לא עלתה על דעתן של בריות לחשוד בו כלום.

היה הרב טרוד בצרכי־ציבור ובתלמוד־תורה, ולא השגיח באלעזר, אבל הרבנית ואסתר בתה היו שמות עליו עין לטובה. דבק לבן באותו בחור תם וישר, ולא היו יודעות מפני־מה ולמה.

קיים אלעזר כל מה שציווהו אליהו הנביא. בשעות הפנויות היה נכנס לבית־המדרש והולך בין התלמידים כאיש תם, ושומע דברי תורה. היה שומע אותם מתקשים בסוגיא; פעמים שהם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה, בשוגג, פעמים שהם תועים ומתעים. ברוח פיו יכול היה לפשוט ולהסביר להם כל סוגיא חמורה, ליישר הדורים, ולהראות להם דרך ישרה בדרכי תורה. היתה מתעוררת בלבו תשוקה עזה, להעמידם על טעותם, אלא שמשל ברוחו ושתק. לא אמר כלום אפילו בשעה שטעה הרב בדין והכשיר את הטריפה. יודע היה שעליו לעמוד בנסיונותיו של יצרו־הרע, ואפילו בנסיונותיו של יצרו־הטוב ושקשים הם נסיונותיו של יצר־טוב יותר – אלא שעליו למשול ברוחו ולעמוד בהם.

________________

פעם אחת בא לאיסטמבול דרשן מפורסם, וביקש רשות מהרב לדרוש בבית־המדרש הגדול. נתן לו הרב רשות, ולא עוד אלא שהוא עצמו טרח ופירסם את הדבר, והזמין כל גדולי העיר. הכניס את הדרשן לבית־המדרש והעמידו על הבימה, וירד וישב בסמוך לו. מה עשה אותו דרשן? התחיל מתקיף את הרב בקושיות, מפרק ומפרך את תירוציו. וסותר את סברותיו. היה ממטיר עליו גפרית ומלח בפיו; מרבה בפילפולים חריפים עד שנתבלבל הרב ונתבייש, ולא ידע מה להשיב.

קפצו בני־קורח, אלה מחרחרי־ריב ובעלי־מחלוקת שבכל עיר ועיר, על המציאה, והתחילו צועקים, שכדאית היא עיר ואם בישראל באיסטמבול, לרב הגון ותלמיד־חכם.

היה אלעזר עומד בפינה ושומע הכל ומצטער. הוא הכיר מיד את קולו של הדרשן, הוא, הוא אותו עילוי, שביקש לטורדו מן העולם, והיה הקול שורט ומנסר במוחו. הם, הם, פילפולי הבל ותורת שקר שהתחיל נוטע בלבו! עולמות הוא מחריב. ואוי להן לבריות מעלבונה של תורה! ברי לו שדרשות של דופי אלו סם־המוות הן לשומעיהן, שורש פורה ראש ולענה. יודע הוא בעצמו שברוח פיו הוא יכול לבטל את כל דבריו; לגעור בשטן, ולהראות לכל, שהוא שקר, ותורתו שקר, ואסור לעמוד בארבע אמותיו – אלא שעליו לעמוד בנסיון. נסתכל בפניו של הרב וראה שהן מחווירות, ומסמיקות, ומכסיפות; ראה כבודה של תורה שמתחלל, והיה לבו נוקפו – אף על פי כן עמד בנסיון.

כל אותו הערב היו מקהילים קהילות ומאספים אסיפות בעיר, ובני־קורח שבה היו מחרחרים ריב ומרבים בצעקה, ותקיפים ועשירים שהכבוד בורח מהם צועקים:

– הבו לנו רב! ניתנה ראש ונושיב את הדרשן על כסא הרבנות!

ואותם כלבים חצופים, ועדת חנפים, לעומתם מגנים ואומרים:

– עם־הארץ, עם־הארץ, עם־הארץ! אוי לה לעיר שזהו רבה!

חזר הרב לביתו נעלב ומבוייש, ומצא את אשתו ואסתר בתו שעומדות ובוכות. באו אליו ישרי־לב ואנשי־אמת לנחמו ולעודדו, וסיפרו לו עד היכן הדברים מגיעים.

כל אותו הלילה היה אלעזר מתהפך מצד אל צד, ושנתו נדדה. היה מיצר בצערם של הרב ובני־ביתו, ומתאבל על עלבונה של תורה. הגיעו לאזניו אנחותיהם הטרופות של הנעלבים, ואף הוא בכה במסתרים. באשמורת הבוקר נתנמנם. ראה בחלומו תורה שחוגרת שק ומתפלשת באפר, בוכה ואומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי! אף הוא בכה והתמוגג בצערה. ניגלה אליו אליהו הנביא, זכור לטוב, ואמר:

– אלעזר בני, אשריך שעמדת בנסיונך! עתה, פתח פיך ויאירו דבריך. בבוקר תקום ותמצא את אסתר בת הרב עומדת ובוכה. וניגשת אליה, וניחמת אותה, ודיברת על לבה, וכה תאמר אליה:

– “לכי אל אביך הצדיק, ובקשי רשות ממנו לענות לדרשן השקר, ואני אעלה על הבימה ואענה לו, והסירותי עלבון מעל אביך וביתו, וסכרתי פי דוברי שקר. אנוכי אפקח את עיני האנשים, וידעו כי השטן היה בתוכם.”

– והיא תלך ותפציר באביה עד אשר ישמע בקולה, ויקרא לך, לנסותך. אז תסיר את המסווה מעל פניך, ותפתח את פיך, והוא ישמע וישתומם. והוא יקהיל את כל הקהל ויעלה אותך על הבימה לענות לטמא, ואתה תגער בשטן ותבטל את כל דבריו, ותסתום פי דוברי שקר, ותעקור ותשרש מלבם שורש פורה ראש ולענה אשר נטע השטן. אז יהיו בעלי־מחלוקת ככלבים אלמים, אשר לא יוכלו לנבוח, ויבושו ויחפרו רודפי־כבוד, והשטן יעלם. אז יצא שמך לתהילה בכל העיר, וכל אב נשוא־פנים ועשיר, אשר בת לו, ישלח את שדכניו לדבר בך נכבדות, ולקחת אותך אחרי כבוד. ואתה תשמע לקולם, ולא תענה אותם דבר. ובאת אל בית הרב וראית את אשתו ואסתר בתה יושבות, והן עלובות ומליאות צער, וניגשת אל הרב ובקשתיו לבוא עמך בחדר מיוחד. אז תגלה לו את לבך, ואמרת אליו:

– “לא במוהר ולא במתן חשקה נפשי, כי אם באשת־חיל, יראת אלהים, ובת נדיבים. ועתה, תנה לי את אסתר בתך לאשה.”

– והרב ישמע בקולך, וימלא את משאלת לבך בשמחה וברצון. ואתה תגביל את יום חופתך ליום השישי הבא עלינו לטובה.

– וביום החופּה, בצהרים, תצא עם הרב אל הים וטבלתם בו, ואנוכי אביא שמה את אביך ואמך ליום חתונתך. אתה תראם והם לא יראוך, והרב לא יראה ולא ידע מאומה עד אחר הקידושין. ושבת עם הרב אל ביתו, ועטית את טליתך הלבנה, והתעטפת בה, וכיסית את פניך, ואמרת אל הרב:

“איש ואשתו יבואו אל הבית, וישיש ילך לפניהם. אל תשאל אותם לשמם, ואל תרבה שיחה עמם. האיש והאשה יהיו שושביני, והישיש יסדר את הקידושין, וגם את הכתובה יקרא. אנוכי אעמוד מעוטף בטליתי ומכוסה פנים, עד אחר קריאת הכתובה. כבואם אכנס לחופה, ואתה אל נא תאחר אותי.”

– ואתה, בני, זכור ועשה כאשר ציוויתיך, אל תפל דבר. ואביך ואמך ישארו עמך, ולא יפרידו עוד ביניכם, ולא יוסיפו עוד לנסותכם.

________________

וכך הווה: בבוקר מצא את אסתר שעומדת ובוכה. ניגש ודיבר אליה כמו שציווהו אליהו הנביא. מיד מחתה את דמעותיה והביטה אליו בחן וחסד. הסמיקו פניה ומילמלה אליו נבוכה:

– ידעתי שכך הוא. לבי ניבא לי תיכף כשראיתיך ושמעתי את קולך…

לא גמרה את דבריה ורצה אל אביה.

וכל דבריו של אליהו הנביא נתקיימו במילואם. אלעזר דרש וביטל את תורת השקר כעפר הארץ. השטן נעלם פתאום, ואנשי ריב ומדון נאלמו ורודפי־כבוד חפרו ובושו.

התחילו שדכנים באים ודופקים על פתחו של הרב ומציעים שידוכים של כבוד ועושר לאלעזר, והוא היה שומע ואינו משיב כלום. עשה כמו שניצטווה מפיו של אליהו הנביא. מיהר הרב וכתב תנאים, והגביל את החתונה ליום השישי, כחפץ לבו של החתן.

וביום החופה אחרי הצהרים, ביקש אלעזר מהרב, שילך עמו לטבול בים קודם החופה. עשה הרב כדבריו, לא הירבה לשאול, והלך עמו מיד.

________________

באותה שעה בא אליהו הנביא בדמותו של אדם זקן לבוש בגדי שבת לפני רבי פינחס. מצאו כשהוא יוצא מבית־המרחץ, ותפסו בידו ואמר לו:

– רבי פינחס, בן יחיד יש לי, שנולד לעת זקנתי. הרבה צרות והרפתקאות עברו עלי עד שזכיתי לגדלו לחופה. עכשיו הגיעה עת כלולות, ועלי להכניסו לחופה. באתי להזמין אותך ואשתך שתבואו עמי, ותהיו שושביניו של בני – מפני שאשתי נדרה נדר, שאם ירצנו הקב"ה ויזכנו להכניסו לחופה, לא נהיה בעצמנו שושבינים לו, אלא אלה שסבלו צער גידול בנים ולא זכו לכך – לפיכך באתי אליך, להזמין אותך ואת אשתך. והווה יודע שהכל מוכן לחופה, ומחכים אנחנו לכם – והיום ערב שבת.

התחיל רבי פינחס מבקש ממנו, שיניחנו ולא יזכיר לאשתו את צערה. לא הניחו הזקן ואמר לו:

– איני יכול להכניסו לחופה עד שתבואו, אתה ואשתך עמי, ותהיו שושביניו. אם רוצה אתה לבייש בני־ישראל כשרים ביום חופתם, הרשות בידך!

מיד הלך עם הזקן אל רחל אשתו.

הירצה הזקן לפניה את דבריו – והפציר בה, שלא תבייש את החתן והכלה ביום חופתם, ולא תשבית את שמחתם. כיוון שלא ענתה לו מיד, צווח ואמר:

– ערב שבת היום, והזמן קצר! הווי זהירה בי, אשה, שפלוני וכוהן אני!

כיוון ששמעה רחל כך, מיהרה ואמרה:

– פינחס בעלי, בוא ונלך!

הלכו אחריו עד שהגיעו לנהר ונכנסו עמו לסירה.

_________________

ירד אלעזר עם הרב לים, טבלו ועלו ונסתפגו. ראה אלעזר מרחוק את הסירה. רמז לו אליהו הנביא, שימהר וילך.

מיד אמר לו אלעזר להרב:

– רבי ומורי, בוא ונמהר לחופה, שערב שבת היום! אני אתעטף בטלית שלי, ואכסה את פני עד אחר החופה. מנהג אבותי בידי, ויש טעם בדבר. בבקשה ממך, המתן עד שיכנסו לבית שלושה, איש ואשה, וישיש נוהג בהם. אל תשאל אותם לשמם, ואל תרבה שיחה עמהם. האיש והאשה יהיו שושביני, והישיש יסדר קידושין ויקרא את הכתובה.

ענה הרב ואמר:

– חתן אתה היום, בני, ודומה למלך, וכל מה שתגזור יקום.

וכך היה: רבי פינחס ורחל אשתו היו השושבינים, והזקן סידר את הקידושין. לא ראו את פניו של החתן, שהיה מעוטף כולו בטלית לבנה. לא שמעו את קולו, ולא ידעו כלום עד שהתחיל עונה אחרי הזקן “הרי את מקודשת לי”. אז פעם לבם.

כשהתחיל הזקן קורא את הכתובה ושמעו מפורש: אלעזר ברבי פינחס הכוהן חתן דנן, כמעט שפרחה נשמתם.

מיהר הזקן והסיר את הטלית, וגילה את פניו של החתן.

ראוהו אביו ואמו, ונפלו על צווארו ונשקוהו, ורבה השמחה.

ואליהו הנביא, זכור לטוב, בירך אותם, ופרח לו איש האמת.