א 🔗
באחד הכפרים שבמדינת פּולין ישבו להם שני אחים במסבאה שהיתה חכורה בידיהם בחזקת הדורות. אותם האחים יצאו מכלל חוכרים סתם, והיו לומדים מופלגים וצדיקים גמורים. היה הבכור גדול בנגלה והצעיר בנסתר – אחד מגדולי המקובלים. נשאו להם נשים בנות חיל ויראות אלהים, עוסקות בסחורה ומכלכלות את בעליהן, ומספקות בידיהם לישב על התורה ועל העבודה יומם ולילה.
והשם סגר את רחמה של אשת הבכור, ולאח הצעיר נתן רק בנות. היתה העקרה מטפלת בבנותיה של גיסתה, שהיתה כאחות לה, מחנכתן ומגדלתן למצוות ומעשים טובים, ואוהבת אותן כאילו ילדתן.
הפרנסה היתה בצימצום, אבל הנשים היו נשי־חיל ומסתפקות במועט, ולא נתנו לנבל שר של עניות לשלוט בביתן. כל זמן שהיו הבנות קטנות התפרנסו בדוחק וכיסו על מחסורן, כדי שלא לגרום צער לבעליהן ולהביא אותם לידי ביטול־תורה. כיוון שגדלו והצטרכו להלבישן ולהנעילן ולדאוג לתכליתן – התחיל יתוש מנקר במוחן. סחה אשת הבכור את מר־לבה וצערה לפני בעלה, על שהם גוזלים וקובעים את הנערות שחונכו על ברכיהם. פעם אתה פתחה האשה ואמרה לבעלה:
– בעלי עטרת ראשי! לא זכיתי והקב“ה מנע ממני פרי־בטן, אבל לאחינו נתן ברוב חסדו בנות מרהיבות עין ומשמחות לב. לפיכך אנחנו חייבים לקבל את הכל באהבה, ולדאוג להן כאילו ילדנו אותן ממש. עוד מעט ותגיענה לפרקן ונדוניא אין. שמא נעזוב את אחינו ונחפש את מזלנו בעולם? הרי שנים אנו, וכל מה שיזמין לנו הקב”ה ברחמיו – יספיק לנו. מי יודע, שמא תזדמן לך כיסא־רבנות או אפילו מעמד־מלמדות – ונתפרנס, ואפשר שנוכל עוד לחשוך משהו בשבילן.
שמע הבעל את דברי אשתו וענה ואמר:
– אשתי, עקרת־ביתי! דבריך טובים ונכוחים, אבל מה אעשה – ומימי לא נשתמשתי בכתרה של תורה, ולא עשיתיה קרדום לחפור בה?
ענתה האשה אף היא ואמרה:
– וכי לא אמרו חז"ל, שחייב אדם למכור ספר־תורה ולהשיא את בתו? כלום עלי – אשה – להזכיר לך את דבריהם הקדושים?
שמע הצדיק את דבריה וניענע בראשו. נאנח ושתק. קימט את מצחו ונשתקע במחשבה. נשא עיניו למרום ועמד ושתק. פתאום התמודד והתיישר ואמר:
– מסתמא כך הוא רצונו של מקום, ונתן בינה בלבך, אשתי, לייעץ עצה טובה זו. הריני מוכן ומזומן לקיים את עצתך.
למחר קרא לאחיו שיצא עמו לשוח בשדה, ותוך כדי טיול אמר לו:
– אחי, הבנות מגיעות לפרקן, עוד מעט ותגיע עת־כלולות, וצריך לדאוג להן. אמנם הקב“ה משגיח על בריותיו ומכלכל אותן, אלא שאסור להטריחו, כביכול, לעשות נסים. על־פי דרך־הטבע איני רואה שום אפשרות שכולנו נתפרנס מן המסבאה ויהא עוד סיפק בידינו לחשוך לנדוניא ולצורכי נישואים, לפיכך מוכרחים אנו להיפרד. אתה תשאר במסבאה, ואני אצא לי עם זוגתי שתחיה, ואתור לי מקום מנוחה. אפשר שיזמין לי הקב”ה ראשות־ישיבה, או כיסא־רבנות, או לכל הפחות – מעמד־מלמדות, ובעזרת־השם אמצא את לחמי. אתה תשאר על כנך, ותעסוק בתורה מתוך הרחבת הדעת, וכשיגיע הזמן תשיא את בנותיך, בעזרת־השם. אתה מטופל ואינך יכול לזוז מכאן, ובתורתך אי־אתה רשאי להשתמש.
שמע הצדיק את דבריו של אחיו הבכור, וראה שנכונים הם, אלא שהיתה הפרידה קשה עליו מאד, וענה ואמר:
– אחי ומורי, דבריך נכונים ונכוחים, אלא שעדיין הדבר צריך עיון. שמא ימציא לנו המקום ברחמיו דרך אחרת ולא ניפרד.
כך עברו עליהם ימים אחדים, עד שנתגברו דבריו של הבכור על געגועיו של הצעיר, ואשתו אף היא יכלה לגיסתה בדבריה היוצאים מן הלב.
התחילו מכינים לנסיעה. טרחו ועשו עגלת־מכסה. אף סוס דל וצנום קנו להם. היו כולם טרודים בהכנת כלי־גולה וצידה לדרך, עד שהיה הכל מוכן לנסיעה ויציאה לדרך רחוקה.
הגיע זמן פרידה, והיה אותו היום קשה להם. ליוו אותם אחיו וכל בני־ביתו, והיו הולכים אחרי עגלתם ובוכים בקול. היו יורדים מן העגלה ומחבקים ומנשקים אלו את אלו, עולים וחוזרים ויורדים – ושוב חיבוקים ונשיקות, בכיות ודמעות. קשתה עליהם פרידתם. אף סוסם העלוב השתתף בצערם ולא משך בעגלה. סוף סוף ניתקה העגלה ממקומה. הפריד עמוד של אבק ביניהם והיה למחיצה בין הנוסעים והמלווים. נשארו אלה עומדים על מקומם, מביטים בעינים דומעות ובלב מלא געגועים, עד שנתעלמה העגלה מן העין.
נסעו הצדיק ואשתו זמן רב וסבבו בערים, וביקשו להם מצב פרנסה – ולא מצאו. כל מקום שבאו ראו שאין עיר בלי רב. וראשי־ישיבה הולכים ומזקינים ודעתם מתיישבת עליהם, והמלמדים מרובים מן התלמידים. היו נוסעים מעיר לעיר, ומכפר לכפר, לחפש את מזלם – ולא מצאוהו. כל זמן שהצידה היתה מצויה בשקם והפרוטה לא כלתה מכיסם לא דאגו, והוסיפו לנסוע ולחפש. כיוון שאזלה הצידה והפרוטה נתמעטה, התחילו לבותיהם הומים. הגיע לידי כך עד שכמעט שאמרו: נתנה ראש ונשובה, אלא שלשוב אי־אפשר היה, לפי שהיו רחוקים מכפרם מרחק רב. פתחה האשה ואמרה:
בעלי, השלך על השם יהבך! הבה וניסע הלאה. בכל עיר ועיר נלין בביתו של הפרנס. אתה תעמוד ותדרוש בבתי־כנסיות, ונתפרנס כדרך הדרשנים הסובבים בערים, עד שיזמין לנו הקב"ה מקור פרנסה. שמא תעמוד לך זכות תורתך ותחזיר למוטב אנשים מישראל בדרשותיך – ותיחשב לנו לצדקה.
ואף־על־פי שקשה היה לו לרדת עד מדרגה שכזו, שמע לעצת אשתו והיה סובב בערים ודורש בבתי־כנסיות, ומקבץ פרוטות למחייתם. במשך הזמן בלו בגדיהם ונקרעו, העניות המנוולת החפירה אותם והתחילו מקבלים את פניהם כעניים פשוטים – וחכמת המסכן בזויה. ולא נתנו לו לדרוש בבתי־כנסיות ובתי־מדרשות. באין ברירה התחילו חוזרים על הפתחים כיתר העניים.
כך הוסיפו להתרחק מביתם ומארצם, מכפר לכפר, מעיר לעיר, וממדינה למדינה – עד שהיו רחוקים מהלך ת“ק פרסה מכפר מולדתם, בארץ נכריה, מקום שלא נודע שמם ויחוסם. השלימו עם העניות והדחקות, וכמעט שנתיאשו למצוא איזה מעמד או לשוב לביתם. קיבלו את יסוריהם באהבה והצדיקו על עצמם את הדין ואמרו: מסתמא כך רצונו, יתברך, וכל מה שעושה הקב”ה הוא לטובה.
ב 🔗
פעם אחת נסעו מעיר לעיר במדינה רחוקה, ותעו בדרכם ובאו לתוך יער־קדומים עבות שיחים ומלא עצי־אל. שבילים ונתיבות עברו לכאן ולכאן בין עצים שגיאים ועבים ששיאם עולה לשמים. נשאו עיניהם לראות את צמרות העצים וכמעט שנקעה מפרקתם. עמדו להם בקומה זקופה ענקי יער, ישרי גזע וחשופי ענף עד מחציתם, ומחציים ומעלה התרוממו תלתלי־ענפים כידים אמונות פרושות לשמים. סגרו עליהם שיחי־שרך גבוהים ועבותים והתייצבו לשטן בדרכם, ופרחי אילנות, שובבי יער, אחזו באופני עגלתם. הפילה עליהם אפלולית יער־קדומים אימה גדולה וחשכה, אימת לסטים וחיות.
ניצנץ להם מרחוק אור זרוע, וברוב עמל הגיעו לקרחת יער. עמדו עצובים נחשלי יער ואילנות חולים, חשופי עלים ושבורי ענף, ובראשם ענקי בראשית נבובים וחלולים, נטולי צמרת, שרופי קליפה והלומי רעם. תהומות פתוחים וחללי רפאים נופלים עליהם ומגשרים אותם. כל היום תעו בעבי היער. לפנות ערב מצאו עץ שגיא, נבוב וניחר ופתוח מצד אחד. נכנסו לתוכו הם וסוסם ועגלתם, מפחד הלילה, ולנו בו.
שלושה ימים תעו באותו יער עד שכלה לחמם וכוחם עזבם. סוסם אף הוא התענה עמהם, אזל כוחו ולא יכול למשוך בעגלה. לא שבעו עוד די עמל ותלאה, ונבקעו השמים וירדו גשמי זעף. רעמים הפילו חרדת אלהים על היער, וברקים הצליפו את עציו בשבטי אש, ורעש ושריקה מילאו את חללו ופגעו באילנות והיו להדים ובנות־קול איומים. נשמעה נהמת חיות־רעות, קול כעס ואימה. חגרו שארית כוחם וחזרו ונכנסו לתוך אותו ענק־אילנות, להסתתר מפחד הסערה ומוראיה, וברכיהם כשלו ושיניהם נקשו וכל גופם נמלא חרדה. היו עומדים וזורקים מבטי אימה ואי־ישע לשמים שנפתחו ונסגרו חליפות, ולבם מלא תפילה אילמת. והשם שמע את תחינתם האילמת והוציאם מכלאם הנידח והנעזב, הורה להם את הדרך והביאם לישוב. בשארית כוחם נמשכו ובאו עַד נהר קטן שפיכה לו בין עשבים גבוהים וריחניים. שתו מן המים הזכים והשיבו את נפשם. הסוס נפל על העשב ואכל מתוך צהלה. אף הם מצאו גרגירי יער ותותי־בר, כמהים ופטריות – וסעדו את לבם שנתעטף בקרבם, והודו להשם על חסדו.
לאחר שנחו והחליפו כוח המשיכו את דרכם בין שדות קמה. נתרחבה הדרך לפניהם ורחב אף לבם. נסעו עד שהגיעו לבית גדול ויפה, ושערו פתוח לרווחה. יצא לקראתם זקן לבוש בגדים פשוטים ונקיים ופניו קורנים, עיניו האירו וזוהר יצא מהן ונשתפך על זקן־כספו, כזהרה של חמה שיורד ונופל על קמטי בריכה זכה. שמח עליהם הזקן מאד והכניס את סוסם לאורווה מליאה מספוא, הפציר בהם שיכנסו עמו לביתו, ואמר להם:
– ביתי פתוח והרבה חדרים בו. הכנסו, אורחים טובים, ובחרו לכם איזה שתרצו. גשמי־זעף ירדו בימים האחרונים וטישטשו את הדרכים, ואין יוצא ואין בא. ריק הוא הבית ועצבות שוכנת בו. המיטות מוצעות, השלחנות ערוכים – ואורח אין. ברוך המקום שהביאכם לכאן!
הכניסם להרבה חדרים והראם שלחנות ערוכים בכל מיני מטעמים וכלים נאים. הכניסם לחדר יפה ומיטות מוצעות בו ואמר להם:
– הקב"ה נתן לי ברוב חסדו כל טוב, ואני בניתי לי פלטין זו רחוק קצת מן הישוב, כדי לגמול חסד עם אנשים עייפים ורצוצים מעמל דרך. לאחר שתסעדו את לבכם תנוחו כאן ותחליפו כוח.
הביאם לחדר אחד וראו כלי פליז מליאים מים ונטלות של נחושת קלל תלויות על הקיר בסמוך להם, וקערות גדולות של פליז ממורט לרחיצה. רחצו ונכנסו לחדר־האוכל וישבו אצל שלחן ערוך, והוא עצמו עמד עליהם ושימשם. ראה שהם אוכלים לתיאבון והצהילו פניו. לאחר שאכלו ושתו אמר להם:
– היכנסו לחדרכם ותנוחו. הרי עייפים אתם מטורח הדרך.
לאחר שקמו משינה של צהרים, נכנס אליהם אותו זקן ואמר להם:
– ובכן, אחי וריעי, ישנתם והחלפתם כוח. כי לא יעזוב השם! פתח את עולמו והוציא שמחה, והביא יהודים. בואו ונתפלל בציבור.
לאחר תפילת ערבית ישבו האורחים לסעודה, והזקן עמד עליהם ושימשם. ישבו ושחו זמן רב. נודע להם שזקן זה עשיר מופלג הוא וחשוך־בנים, והוא בחר לו מצוות הכנסת־אורחים שהוא מדקדק בה לכל פרטיה ודיקדוקיה.
בבוקר ראו ששוב באו אורחים והזקן שש ורץ לקראתם, ומכניסם לביתו. התפללו בציבור. היו הזקן ואשתו עומדים ומשמשים אותם והם אוכלים ושותים.
ראו שבעלי־הבית מפצירים באורחים, שלא ימהרו לעזוב את ביתם, ואלה שאצו לדרכם היו הזקן ואשתו מלווים אותם ומביטים נוגים אחריהם. נסתכלו וראו שבעלי־הבית עצמם אוכלים ביחידות, ומאכליהם ומלבושיהם פשוטים – שלא כדרך העשירים – ונתפעלו מאד. הודו להשם על שהצילם מן הסכנה והביאם לביתו של אותו זקן.
ביום השלישי התחילו מכינים את עצמם לדרך. הפציר בהם הזקן ואמר:
– למה תמהרו, יהודים חביבים? הרי מדרך רחוקה באתם, ואתם עייפים ורצוצים. שבו לכם פה בביתי ומצאו מנוחה. כלום דבר חסר כאן?
נשארו בביתו עד אחר השבת.
עבר השבת ורצו לנסוע לדרכם ובעלי־הבית לא הניחום. הפצירו בהם, שישארו בביתם לכל הפחות לחודש ימים – עד שהסכימו.
עבר החודש ושוב הפצירו בהם שיישארו, והם סירבו ואמרו:
– ישלם לכם הקב"ה בעד כל הטובה והחסד שעשיתם עמנו. עונג רב היה לנו להסתופף בצל קורתכם – אבל מה תכלית ישיבה זו?
מה עשה אותו זקן? הלך והביא בגדים חדשים ויפים, ואדרות חמות, אף צידה לדרך וצרור כסף נתן בידם, ועזר להם להכין את עצמם לדרך.
וכשיצאו מן הבית עטופי אדרות, ראו סוס אביר שרתום לעגלת־מכסה חדשה ויפה, והכל מוכן לנסיעה. באותה שעה ראו כמה גדולים מעשיו של הזקן.
לא נתנו להם בעלי־הבית להרבות בתודה ויצאו עמם לקיים מצוות לוויה. בשעת פרידתם אמר הצדיק להזקן:
– ראיתי שמחת מצווה בביתך, רבי אברהם! ראיתי את ביתך שעומד נוגה בשעה שאין אורחים בו: נסתכלתי בפניך ובפני אשתך העצובים בשעה שהבית ריק. הכי קרא שמך אברהם – וכמוהו אתה מכניס אורחים. ראוי אתה שייעשה לך נס שנעשה לו לאברהם אבינו, וראויה היא נוות־ביתך לנס שנעשה לשרה אמנו. אם יש לי איזו זכות בשמים – הריני מברך אתכם בברכת אורחיו של אברהם אבינו.
ג 🔗
ניתקה העגלה ממקומה והזקן מכניס־האורחים עמד שעה קלה וליווה אותם במבטי עיניו עד שנתעלמו מן העין. נשא את עיניו למרום והיה מביט ושותק, כמצפה לאות. אחר כך התאושש ואמר:
– רבונו־של־עולם, מסתמא שלחת אלי אחד מצדיקיך הנסתרים. אתה אומר לעשות עמי כשם שעשית עם אברהם אבינו, אף על פי שאיני כדאי והגון לכך. יהי שמך הגדול מבורך מעתה ועד עולם!
ושקוע בהרהורים חזר לביתו.
לא עברו ימים מועטים וברכתו של אותו צדיק התחילה מתקיימת.
שמחתם של הזקן ואשתו וכל מיודעיהם ומכיריהם אין לשער ואין לספר, בכל יום ויום היו מודים לשמו יתברך על חסדו הגדול.
ומכל הערים והעירות והכפרים באו לסעודת ברית. ישבו להם ביחד עניים ועשירים סמוכים על שלחנות מליאים כל טוב, ושמחים בשמחתם. ואחד הרבנים שהיה מיסב עמהם לסעודה אמר בדרשתו:
– צאו וראו כמה גדולה מצוות הכנסת־אורחים, שהרי שינה הקב"ה שוב סדרי בראשית, ועשה נס ליהודי זה, כשם שעשה לאברהם אבינו בשעתו.
ואת הרך הנימול קראו בשם יוסף: ואביו קרא לו יוסילי.
והילד יוסילי לא גדל כראוי לו. לא עברו ירחים מועטים והתחילו מכירים בו סימנים של תינוק מגושם. צעקני ופרא היה ולא ידע שבעה. הרבה פעמים היה בועט בלבה של אמו. הלך וגדל שלא כדרך התינוקות. התחילו ללמדו כדרך ילדי ישראל שמתחילים לדבר: “תורה ציווה”, וכדומה, ומוחו לא קלט כלום. הכירו בו שהוא הולך וגדל כפרא־אדם. שבעו הוריו הזקנים הרבה צער ורוגז. לא מלאו לו עדיין חמש שנים והיה גדול ואלים – נער ממש. היה קורע את בגדיו, ולא נתן להנעילו נעלים כל עיקר. ערום ויחף, וציפרניו מגודלות כחיה דורסת, היה רץ כל הימים ביערות ולא פחד מפני שום בריה. עגמה נפשו של אביו הזקן, והיה בוכה בלילות. הביאו לו מלמדים ללמדו תורה ויראת־שמים, ואף אחד מהם לא האריך זמן. הנער הפרוע היה ממרט את זקניהם ותולש פיאותיהם, מעפר בעפר וזורק בהם אבנים. לא יכול האב הזקן לעמוד בו. מה עשה? הלך והביא מלמד אחד שהיה ידוע ומפורסם בתור גבר־אלים, שהיה מפיל חתיתו ומוראו על כל איכרי הכפר, מסר את יוסילי בידו ואמר לו:
– רבי דן, הקב“ה הענישני בבן־יחיד שכזה. מסתמא איני כדאי והגון. מוסר אני אותו בידיך, ואתה תכניסהו ליהדות. עשה עמו מה שתוכל, ואל תירא. הכתוב אומר: “חושך שבטו שונא בנו” – ואני זקן. יאמץ הקב”ה את ידיך!
עשה המלמד את מלאכתו באמונה ולא חשך שבטו. ניסה כל מיני תחבולות, ולא עלה בידו. הרבה פעמים היה אוסרו בחבלים עבים, סוגרו בחדר ומכהו מכות־רצח, והנער לא הוציא אף אנחה קלה מפיו. כמאליהם נותקו החבלים ויוסילי ניפץ את השמשות קפץ דרך החלון וברח ליער ונעלם לימים אחדים. לא עברו ימים מועטים ואף אותו המלמד עזבו כשהוא גונח וכוחה דם.
כך גדל לו יוסילי פרא־אדם, ריק אין בו תורה חכמה ודרך־ארץ. לא הועיל כל עמלם של הוריו ומלמדיו, ואפילו אלף־בית לא למד. אביו ואמו הביטו עליו בלב נשבר. אחרים היו נאנחים ואומרים:
– צאו וראו ברכת השם שנהפכה לקללה! מי יבין דרכי עליון.
ויוסילי גדל ופראותו גדלה עמו. לא נתן לגוז את שערו או ליטול את ציפורניו. היה מכה ומקלל ובורח ורץ ליער. פעמים שהיה נעלם לימים או שבוע, עד שחדלו לחפשו – כמעט שהיה לאחר יאוש.
האב – גבר, היה כובש את צערו ושותק; האם היתה בוכה ימים ולילות. צר היה ללבה ומר לרוחה. לא הועילו כל התנחומין והפיוסים, ונפלה למיטה ומתה, ובעלה הזקן הוזקק לאמר קדיש.
נהפך הגלגל והתחיל יורד מטה, מטה. ירדה אש ושרפה את הבתים והיערות; בא שיטפון ושטף את השדות. בשארית כספו יצא לגור בעיר. לא עברו ימים מועטים – ומת הזקן מכניס האורחים.
באו כל בני העיר והסביבה להלוויתו. הזכירו את רב חסדו ובכו לרוע מזלו. הרב אמר קדיש והספידו כראוי. דרש את הכתוב: “את אשר יאהב ה' יוכיח”, ואמר שבכלל אי־אפשר להבין את דרכיו, יתברך.
זכרו בני העיר את צדקתו ומעשיו הטובים של הנפטר, ורצו לגמול חסד עמו ולהשגיח על יוסילי פרא־אדם. היו סובלים מעשי פראות שלו בשתיקה ומספקים לו מזון, בלויי בגדים ומקום ללון. ניסו ללמדו אומנות, ולא עלתה בידם. במשך הזמן משכו את ידיהם ממנו לגמרה.
יצא יוסילי לעיר אחרת שבאותה סביבה, ואנשי העיר ההיא אף הם זכרו חסדי אביו ומעשי צדקתו, והתחילו דואגים לבנו יחידו זה. דאב לבם לראות את מעשיו והילוכו. ניסו ללמדו משהו, שידע לכל הפחות מה אסור ומה מותר – ולא עלתה בידם. נתייאשו ממנו בני העיר וכמעט שעזבוהו לנפשו, אלא שזיכרו של אותו צדיק לא נתן להם מנוחה. נמלכו בדעתם ונטפלו לחבורה של קבצנים נודדים, והפצירו בהם שיקחוהו עמהם. אף העניים לא שכחו את חסדי אביו הצדיק, וזכותו עמדה לו וספחוהו אליהם, והתחילו מלמדים אותו פרק בהלכות קבצנות וחזרה על הפתחים.
אותה תורה למד יוסילי במהירות רבה על בוריה, ולא עברו ימים מועטים עד שנעשה קבצן גמור לכל פרטיו ודקדוקיו. היה מחבב לנוד מעיר לעיר ולחזור על הפתחים, לא שמו הקבצנים עליו שום עול, ואף אחד מהם לא אמר לו דבר, ולא היתה השגחתם עליו. באו לעיר היה יוסילי יוצא וסובב מבית לבית, ומביא להם מכל טוב. היה לוקח בין ברצון ובין באונס. כל מקום שנכנס חרדו בני הבית מפניו וברחו על נפשם, והוא לקח מן המובחר והביא להקבצנים. שארית הדינים והמנהגים שדבקו בו על כרחו, בימי ילדותו, כבר שכח, והיה חוזר על הפתחים ואוכל בשר־בחלב. ציצית לא היה לובש; את ידיו לא היה נוטל. הקבצנים לא שמו לב לכל אלה – הם לימדוהו קבצנות, אותה תורה למד על בוריה, יותר לא דרשו ממנו.
וכך היה יוסילי סובב מעיר לעיר וממדינה למדינה עם להקת הקבצנים. היה משכים בבוקר ושם על שכמו שני תרמילים גדולים. כעין שקיים, וחוזר מבית לבית ומפתח לפתח, ליקח ברצון ובאונס ולהביא להקבצנים לבית ההקדש. בכל עיר ועיר שבא היה כמין פגע־רע, כעונש מן השמים. הוא היה נהנה מזה, והיה עושה כל מה שהטילה עליו להקת הקבצנים, ואף הם שבעו רצון ממנו.
ד 🔗
שחק לו מזלו לאותו תלמיד־חכם, לאחר שיצא מביתו של מכניס־האורחים, וכשהגיע לעיר הראשונה מיד קיבלוהו בסבר־פנים־יפות. עשה שם שבוע ודרש בכל בתי־כנסיות, והחזיר בתשובה הרבה קלי־דעת וחוטאים. התחיל שמו הולך לפניו, ונתפרסם בהרבה ערים ומדינות. לא עברו ימים מועטים עד שנתמנה לראש־ישיבה בהקהילה הקדושה שבמדינת אנגליה, בלונדריש רבתי. כיוון שתהו על קנקנו ומצאוהו גדול בתורה, וצלא בינה ועצה, מינוהו לרב הכולל של מדינת אנגליה. הרב הזקן עצמו הפציר בו ואמר לו:
– רבי ומורי! כשם שזכיתי להשכינך כבוד בעירי, בכדי שתרביץ בה תורה, כך רוצה אני לחסות בצלך. אשרי וטוב חלקי, שזכיתי לחשוף מרגלית יקרה שכמוך. נכספה וגם כלתה נפשי להשקיט את צמאונה ביין הטוב הנוטף משפתיך. להורות הלכה בפני רבי איני רשאי, ואי־אפשי בכך. שים נא, רבי ומורי, כתר־תורה בראשך, כי לך יאתה. ואני – זכות יתירה לי להסתופף בצלך, ולהיות אחד מתלמידיך.
ואחר הרבה הפצרות של הרב והקהילה הקדושה, הסכים אותו צדיק וקיבל עליו עול רבנות. היה לו הרב הזקן לדיין ומורה־הוראה. לא עברו ימים מועטים עד שהתחילו שליחים באים מכל המדינה, להפציר בו, שיקבל עליו עולו של רב־הכולל של מדינת אנגליה.
ואותו צדיק היטיב לנהוג ברבנות מכל אלה שקדמו לו, הרב הזקן היה לו לעזר, והוא הקדיש רוב עתו להישיבה, והיה קורא לה: כרם־חמדי ונטע־שעשועי.
באו בחורים מכל המדינה, והיו יושבים ועוסקים בתורה יומם ולילה. דאג להם הרב שלא יתבזו ויאכלו לחם־חסד, ולא יהיו זקוקים לישון על הארץ ולחיות חיי צער, אלא שילמדו תורה מתוך הרחבת־הדעת. בנה בית גדול ומפואר, והרבה חדרים מרווחים בו לבית־הישיבה, וחצר מליאה בתים לתלמידים. הכל בנוי בטוב־טעם ומרוהט יפה כדרך העשירים. ואולם רחב־ידים בנה, הוא חדר־האוכל, ושם היו בני־הישיבה יושבים ואוכלים ביחד, ואף הרב ובני ביתו היו סועדים עמם. הכל נעשה ביד־רחבה, לא חסר שום דבר, לפי שכל יהודי המדינה היו תורמים בעין יפה לצורכי הישיבה. את ההשגחה על הישיבה לא מסר הרב בידי אחרים, אלא הוא עצמו היה מפקח עליה, והרבנית היתה משגיחה על המבשלות והמשרתות, לראות שהכל יהיה מן המובחר, משופרי דשופרי ממש.
וכך היה עושה: את הנהגת הרבנות מסר בידי אנשים נאמנים, שונאי־בצע, יראי־שמים ולומדי תורה, וראש עליהם הרב הזקן, שהיה חותמה של האמת. את הדבר הקטן שפטו הם וכל הדבר הקשה יביאון אליו, ככתוב. עינו היתה פקוחה ולא נסתר ממנו דבר. והיה סיפק בידו להקדיש רוב זמנו להישיבה ולכל צרכיה. הוא עצמו היה מלמד שיעור בכל יום, אחר כך היה יושב בחדרו המיוחד ועינו משגחת על הכל. היו כל בני הישיבה אוהבים אותו כאב רחמן, ומגלים לפניו כל צפונותיהם ופצעי־לבם והוא היה מאזין ומקשיב, אומר דברי־תוכחה ודברי כבושין ותנחומין – הכל לפי הצורך.
לא עברו ימים מועטים עד שיצא מוניטין לישיבת לונדריש. באו לשם תלמידים מקרוב ומרחוק ללמוד תורה ויצא שמו של הרב כאחד מגדולי הדור.
פעם אחת היה הרב יושב ומסביר את שיעורו כדרכו בכל יום. פתאום נשמע קול צווחה והמולה. שלח הרב שני תלמידים לראות בשלמה הרעש. הקולות הלכו וחזקו, ומן המטבח יצא קול שאון וריב, קול פחד ומורא. לא חיכה הרב עד ששבו שליחיו, הניח את מטפחתו על גבי הגמרא והפסיק את שיעורו, ויצא בעצמו לראות מה אירע.
כיוון שנכנס למטבח נשתתקה ההמולה, ונשמע רק קול אחד, יניק וצעקני, קול חירוף וגידוף צועק: הבו אוכל. רעב אנוכי! ראה הרב בחור גבה־קומה ורחב־כתפים, לבוש סמרטוטים ויחף־רגל; שערותיו ארוכות ופרועות וכובע מעוך וקטנטן נשקף מתוכן; הוא עומד ומרים ידים מסואבות וצפרנים ארוכות ושחורות באצבעותיהן, מוכן ומזומן לדריסה ולבליעה, וכולם עומדים סביבו אחוזי פחד ורעדה. ניגש אליו הרב ונתן בו את עיניו, ומיד נשתתק הבחור. אמר לו הרב:
– שלום עליכם, רבי יהודי – בשלמה הרעש?
פקח הבחור את עיניו לרווחה, הביט בפני הרב ושתק.
הציץ הרב לתוך עיניו וראה בהן משהו ניכר וידוע לו. אימתי ראה עינים אלה? הן מביטות אליו – מתוך סחי וחלאה הן יוצאות ומאירות! מהיכן עינים שכאלה למזוהם זה?
והתחיל לחקרו ולדרשו: מה שמך, בחור?
מילמל הבחור וענה: יוסילי.
– ומאין בחור בא?
– ממקום רחוק, מאד רחוק.
שוב חקר הרב: ומה שם עירך, יוסילי?
נתן יוסילי את אצבעו בזווית שפתיו, עמד נבוך ושתק, ומבטו תעה בין גרגרי החול הצהוב שעל גבי הריצפה.
והרב הוסיף לשאול:
– אם כן, יוסילי, אינך זוכר אפילו את שמה של עיר־מולדתך?
התחיל יוסילי מגמגם:
– עיר… כפר… לא עיר, לא כפר… בית גדול תמיד מלא אנשים…
וראה זה פלא: נשתנה הקול ונתרכך ואין בו לא חוצפה, ולא עזות, ולא פראות – אבל יש בו נועם, תום וצניעות. הרב שומע ומאזין. איפה שמע קול כזה ומתי? ניכר לו הקול, הרבה פעמים עלה צליל זה באזנו, קימט הרב את מצחו כייגע להזכיר נשכחות. התעמק בזכרונותיו, ולא העלה כלום.
ושוב שאל: היש לך אב ואם, יוסילי?
ענה יוסילי בקור־רוח: מתו.
נאנח הרב וחזר ושאל:
ודאי זוכר אתה שמו של אביך?
התחיל יוסילי מנענע בראשו ומגמגם:
– אברהם… כן, כן. אברהם הזקן… מת.
והרב צנח על הכיסא דומם, כאילו פקע משהו במוחו, ופניו חוורו: אף הרבנית פניה הלבינו כשיד, אלא שתיכף נתאוששו שניהם ושתקו. עצם הרב את עיניו ונשתקע במחשבות. בינתים התחיל אחד מן הבחורים לדבר אל יוסילי. נהם עליו יוסילי פרא בקולו:
– אוכל תן! רעב אני! אוכל תן, ואם לאו אקרעך כדג!
קפץ את אגרופיו, חרק בשיניו ועיניו נמלאו דם.
התנער הרב מהרהוריו תיכף כששמע נהמת־פרא זו וחרד. מיד נתן בו עיניו ביוסילי, והלה נשתתק כרגע. הוריד יוסילי את עיניו לארץ, נתן שוב את אצבעו לתוך פיו ושתק.
שוב התחיל הרב חוקר ודורש:
– שמא זוכר אתה, יוסילי, את ביתו של אביך?
ענה יוסילי חרישית:
– בית גדול, גדול. הרבה חדרים, הרבה מאד. תמיד מלא אנשים.
ניענע הרב בראשו וצער עמוק כיסה את פניו. זרק מבט חודר אל הרבנית, ואמר לה:
– ומפני־מה לא נתנו לו אוכל?
התנצלה הרבנית ואמרה:
– צא וחשוב! אמרתי לו: לך וטול ידיך ושב אל השלחן ואכול. לא רצה ליטול את ידיו. לא עברו רגעים מועטים ועמד אצל הכירה, חטף מן הקדרות ואכל. רץ אל המזנון והתחיל זורק לתוך שקיו מאכלי בשר ומאכלי חלב, הכל ביחד. היה פורס ולוגם תוך כדי זריקה. ניסו לעצור בו והתחיל נוהם ומקלל, והיה מוכן ומזומן להכות ולדרוס. נסים מן השמים שנכנסת. כלום אפשר שיעלה על הדעת דבר שכזה?
מיד קרא הרב ואמר:
– הוציאו כל איש מעלי! שמש!
יצאו כולם מן החדר ונכנס השמש. אמר לו הרב:
– ערוך את השלחן. הבא מים ואלונטית.
מיהר השמש והביא נטלה מליאה מים, קערה ואלונטית, וערך את השלחן בכל מיני אוכלין. רמז לו הרב ותיכף יצא השמש.
לקח הרב את הנטלה בידו ויצק מים על ידיו המסואבות של יוסילי, ניגב אותן באלונטית, ויוסילי לא מיחה בידו. הושיבו הרב אל השלחן, בירך עמו על הפת וציווהו לאכול. והוא עצמו ישב ממולו והביט אליו ברוב צער. ישב יוסילי ואכל כזולל־וסובא, חטף ובלע, חטף ולגם; עירב תבשיל בתבשיל – ובין רגע נבלע הכל.
בינתים ניגש הרב אל הדלת ולחש להרבנית:
– כך – בן שכזה לאותו צדיק! אסור להרהר אחרי מידותיו של הקב"ה.
הורידה הרבנית את עיניה לארץ ומחתה דימעה מעיניה.
ה 🔗
והרב היה יושב ומביט על יוסילי במבט של צער מעורב ברחמים. ראה את אכילתו הגסה של הבן, וניגלה לפניו אותו מזבח טהור – שלחנו של האב הצדיק – ועיניו התחילו זולגות דמעות. מיד נתגבר וכבש את רגשותיו ועצר את מקור דמעתו.
בין כך וכך גמר יוסילי את סעודתו החטופה, וקם נחפז לצאת ולברוח. נתן בו הרב את עיניו, ונשאר יוסילי עומד צמוד לשלחן. שאל הרב:
– וברכת־המזון, יוסילי.
נעץ בו יוסילי עיני תם ושתק.
הבין הרב לרוחו, נאנח אנחה שוברת ואמר:
– אל תמהר ללכת, יוסילי, שב נא פה עמדי.
ענה יוסילי: אין פנאי; צריך לחזור על הפתחים.
אמר לו הרב:
– שב בביתי היום ואנוכי אתן לך יומר ממה שאפשר לך לקבץ בשלושה ימים.
סירב יוסילי. נתן הרב בו עיניו וגזר עליו לישב. ישב יוסילי.
פתח הרב שוב בחקירה ודרישה:
– אימתי מת אבא, זה כבר או לפני זמן רב?
– רב, רב מאד.
– ואמא?
– מתה. הקדימה למות.
– והבית? והנכסים?
– נשרף. אינם.
ואמר את דבריו בשוויון־נפש גמור.
קדרו פניו של הרב ודמעות עמדו בעיניו.
הביט אליו יוסילי בעינים בולטות ופה פעור. פתאום התחיל נוהם.
נתגבר הרב והוסיף לשאול:
– מה לך יוסילי? כלום אינך מתגעגע כלל על אביך ואמך, ואין לבך נוהה אחרי כל אותה הטובה שאבדת?
התקומם יוסילי וענה עזות:
– לא, טוב לי עכשיו מאז! תמיד היה מכה, מכריח להתלבש, להתרחץ, דרך־ארץ, לימוד, תפילה. טובים הקבצנים, הם אינם אומרים כלום. עושה אני כל מה שלבי חפץ ואוכל כאוות נפשי. טוב לחזור על הפתחים. כל פעם עיר אחרת. אני בא אל ההקדש ותרמילי מליאים כל טוב. כולם באים אלי, מבקשים אוכל. אני נותן להם. טוב לי מאד!
שמע הרב את דבריו ולבו דאב. ניענע בראשו, נאנח ואמר:
– מי בא בסודו, יתברך שמו. זו מצווה וזה שכרה?!
קפץ יוסילי ממקומו והתחיל פוסע בחדר בפראות משונה. ראה הרב שהוא נמשך לחיי הפקר ונתן בו עיניו ואמר בקול מצווה:
– שב על מקומך, בחור! בביתי תשב היום, לא תצא!
מיד נתכווץ יוסילי וישב. ניענע בראשו לצדדים ושתק. אמר לו הרב:
– יוסילי, למה לך לחזור על הפתחים? הישאר בביתי וכל מחסורך עלי.
ניענע יוסילי בראשו לסירוב.
שידלו הרב בדברים, ויוסילי סירב. שאלו הרב:
– אדרבא, יוסילי, הבינני ואדע, מפני־מה אתה מסרב?
גימגם יוסילי וענה:
– איני רוצה. פה אי־אפשר לעשות כל מה שהלב חפץ. צריך לישב אל השלחן. שנואה עלי הסיבה לשלחן! תפילה, ברכת־המזון, קריאת־שמע – איני יודע, איני יכול! הנח לי, רבי! ללכת אל ההקדש אני צריך. הקבצנים מחכים. רעבים הם!
הכאיבו דברים אלה את הרב מאד, אלא שהחליט, שלא לתת לו לצאת מביתו ולשוב לחיי הפקר. הוא ינסה, ישתדל בכל כוחו, אפשר שיעלה בידו להכניס ניצוץ של יהדות בלבו. שמא תעמוד לו זכות־אבות. ובקול רם ומצווה אמר:
– פה תשאר, יוסילי, לא תצא מביתי! אנוכי אצווה שלא ימחו בידיך ולא יחוו לך דיעה. אני בעצמי אשגיח עליך. אשלח את השמש ויביא להקבצנים הרבה אוכל, גם כסף אשלח להם ויעזבו את העיר. לא יחסר לך כלום בביתי. אם תרצה משהו תבוא אלי, ואני אמלא את בקשתך, יוסילי!
ויוסילי נשאר בביתו של הרב.
הזהיר הרב את תלמידיו, שלא יפגעו ביוסילי, ולא ידברו אתו מטוב ועד רע; ציווה לבני־ביתו, שיתנו ליוסילי לעשות כל מה שלבו חפץ, והוא עצמו ישגיח עליו, וישמרהו ממעשים רעים. והרב השגיח עליו השגחה מעולה, ושמר אותו מכל רע ועוון. דיבר אליו תמיד רכות וקירבו, עד ששמע בקולו ולא עשה שום דבר קודם ששאל את פיו. לפעמים רחוקות, בשעה שהיה פרא־האדם שבו מתפרץ, היה הרב נותן בו את עיניו המאירות – ונעלמה הפראות.
ויוסילי אהב את הרב מאד. מוכן ומזומן היה לבוא באש ובמים על דבריו, אבל עם יתר בני־הבית לא התנהג כך. תמיד היה מוכן ומזומן לריב ולקטטה, לא שמע בקולם והיה משתדל לקנטר אותם – ואוי לו למי שפגע בו יוסילי.
כיוון שראה הרב שיוסילי משתדל בכל כוחו להשביעו רצון, התחיל מלמדו אלף־בית – ולא עלתה בידו. ראה הרב שמוחו מטומטם ולשוא כל עמלו, ומשך את ידו מזה. היה מלמדו בכל יום ברכות ותפילה־קצרה, ויוסילי היה חוזר עליהן בשגיאות גסות.
ומיום ליום גברו אהבתו ומסירותו להרב, והיה משתדל לגרום לו קצת נחת־רוח. ראה הרב שאינו עמל לשוא ושמח מאד. ברבות הימים עשהו סגן־שמש, והלה היה עושה בשמחה כל עבודה קשה והולך בכל מיני שליחות בשמחה ובזריזות רבה.
כיוון שראה הרב כך, עשהו סגן שמש בית־דין ומסר בידו כל בעלי־דין קשים.
היה יוסילי מצליח בכל דרכיו. הרבה פעמים שלחו הרב להביא אילו תקיפים שאימתם מוטלת על הציבור ואינם מצייתים, ויוסילי היה מביאם ברצון או באונס. פעמים שהיה נכנס אל הרב כשהוא טוען בעל־דין תקיף על כתיפו ממש, והלה עייף וייגע מרוב פירפור וצעקה, ויוסילי מטילו לפני הרב כרחל נאלמה. פעמים שהיה הרב שולח אותו לערים רחוקות, ותיכף כשיצא משער העיר מצא את בעל־הדין שהולך לקראתו, והביאו לפני הרב. ולא אירע אף פעם שלא עלתה שליחותו יפה. ראה הרב בעליל שהוא מוציא יקר מזולל, וזכות אביו הצדיק מסייעתו, ויש תיקווה לו – ושמח מאד.
ו 🔗
לא עברו ימים מועטים ויוסילי היה לבן־בית ממש בחצרו של הרב. נכנסה בו רוח של מתינות ביוסילי, שהתחילה דוחקת את רגליו של פרא־האדם שבו. היה זולל וסובא כמקודם, אף לא משך ידו מריב וקטטה, אלא שאהבתו ומסירותו אל הרב הלכה וגדלה, והיה מציית אותו בשמחה. אפילו בשעת כעס ורתיחה די היה למבט־עין אחד של הרב להשתיקו ולהרגיעו. היה הרב משגיח עליו ושומרו שלא יעבור על דברי־תורה ויאכל מאכלות־אסורות, ויעשה את האסור. אלא, כלום יש שמירה לשור־מועד? דיו בהסרת־עין ליום או ליומים ושוב קולות, קטטות ומריבות. ויוסילי – כוחו רב מאוד, כל אבריו כמטילי ברזל, שריריו כחבלים וציפרנים ושינים של חיה טורפת לו. פעם אחת חברו עליו בחורי הישיבה. לאחר פגיעה רעה שפגע בהם למתחו על השלחן ולהספיגו “משכנתא” – והוא חבל בהם והזיקם עד שברחו מפניו. נס נתרחש להם שנכנס הרב פתאום. ויקוצו הבחורים מפני יוסילי, ככתוב. אף הרבנית כמעט שפקעה סבלנותה וקצה בחייה. פעם אחת סחה את צערה לפני הרב, אבל הוא הוכיחה ואמר:
– אל תחטאי בלשונך, אשה! זכרי את אביו הצדיק וחסדיו שעשה עמנו בשעת דוחקנו. הוא לא קבל, לא ביקש מאומה, אלא אני בעצמי ברכתיו בבן־זכר. מסתמא לא הייתי כדאי והטרחתי את בוראי, כביכול, ונהפכה ברכתי לקללה. כך היה רצונו של מקום שבן־יחיד זה לא יהא הגון, ויגרום להוריו הרבה צער. ועונגם יהפך לנגע. אותם צדיקים, קיבלו את הכל באהבה. מובטחני שלא באו בטרוניה לפני המקום. עכשיו הם בעולם־האמת, והקב“ה סיבב והביא את יוסילי לביתנו – ומי יסבול חוץ ממנו? הרי פרי־תפילתנו הוא! אולם רואה אני בעליל שהשם יתברך לא יקצוף לעד ולא יעזוב את חסידיו. הנה הנער משביח והולך – ואת, אשה, חוטאת בשפתיך! הסירי מלבך הרהורים רעים אלה, דומי וסבלי עד אשר יזכור הקב”ה חסדי אביו ואמו הצדיקים, ויסיר ערלת לבו של בנם היחיד; כביכול, ברוב חסדיו, יפקח את עיניו העיוורות, יפתח את אזניו הכבידות, ונזכה לשבוע נחת ממנו, והוריו הצדיקים לא יבושו בו בגן־עדן.
ניחמה הרבנית על דבריה ונתחרטה, וכך ענתה:
– מחל לי, בעלי עטרת ראשי, סלח ומחל על דברי שטות שדיברתי לפניך. הן רק אשה אני – ומה דעתי?
הביט הרב אליה בחן־וחסד, חייך בחיבה ואמר לה:
– אל תיראי, אשתי, השם ראה ללבך הנדכה והנשבר, הוא קיבל את תשובתך וסלח לך.
ומאז השגיח הרב בהשגחה מעולה על יוסילי, העמיס עליו עבודה רבה, הירבה לשלוח אותו בכל מיני־שליחות – כדי שלא יבוא לידי בטלה ושיעמום שמביאים לידי קטטה. היה יוסילי ממלא אחרי דבריו באמונה ומסירת־נפש. והוכיח הרב את בני־הישיבה והזהירם שלא יגעו ביוסילי, ולא יכנסו לתוך דלד אמותיו. סיפר להם על אביו הצדיק ועל מצוות הכנסת־אורחים שקיים בכל נפשו ומאודו. אז חדלו מריבות וקטטות, ובית הרב ובית־הישיבה שקטו.
––––––––––––––––
פעם אחת בא משולח אל הרב מארצו, ואיגרת בידו מאחיו, כתובה בזו הלשון:
"אחי יקירי, מורי ורבי ועטרת ראשי:
“מרחוק שמעה אזני ויגל לבי, על כל החסד שעשה הקב”ה עמך. ברוב חסדו לא עזב גם אותי, ושלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידי, ובירכני ברוב עושר וכבוד. את בנותי, תחיינה, שגדלו ופרחו במשך הזמן, בלי עין־הרע, כבר השיאתי, ב“ה, לאברכים תלמידי־חכמים ויראי־שמים, לפי כבודן ומעלותיהן. עכשיו נשארה בביתי רק בת־זקוני, מרת פיגלה שתחי' שנולדה לי, במזל־טוב, לאחר שנפרדנו. הקב”ה בירך אותה בכל המעלות, ועכשיו כבר הגיעה לפרקה. השדכנים דופקים על דלתות ביתי ומציעים לפני נכבדות. ואני איני יכול לענות להם הן או לאו, לפי שגילו לי מן השמים, שזיווגה נמצא אתך, בביתך. ואני שמעתי עליך ועל גן־אלקים שנטעת בארץ ציה, ועל פרי־קודש הילולים – בחורים מופלגי־תורה ויראי־שמים, שצומחים וגדלים בו, לכן אבקש מלפניך, אחי, מורי ורבי, שתבוא אלי, אתה וביתך, ובחורי הישיבה, ואני אמצא לי, בעז"הש, את בן־זוגה.
“והנני שולח לך בזה עם המוכ”ז, התורני והנאמן, הרבה כסף וזהב להוצאות הדרך, בשבילך ובשביל בחורי הישיבה, כדי שתוכלו לבוא לכאן כדרך הגבירים. ומבקש אני ממך, אחי ומורי, שלא תחמיץ את הענין, ותבקש רשות מן הקהילה הקדושה, ותחיש לדרך פעמיך, כי לבי ולבב כל בני־ביתי נכספים ומשתוקקים לראות את פניך, והענין גם הוא נחוץ. יתברך שמו שזיכני לכך.
“והנני דורש לשלום גיסתי, מנשים באוהל תבורך”.
ותיכף לאחר שקרא הרב את המכתב באזני הרבנית הזמין לביתו את הרב הזקן וראש הפרנסים. קרא לפניהם את המכתב, וישבו וטיכסו עצה. קראו לאסיפה את כל הפרנסים וראשי־הקהילות, שבמדינת אנגליה, והרב ביקש רשות מהם, לנסוע אל אחיו עם כל בני הישיבה לשנה שלימה. הבטיח להם שלא ישמע לכל הבקשות וההפצרות שבעולם, וישוב אליהם, בעזרת השם, בסוף השנה.
הסכימה האספה ונתנה לו רשות להרב, והתחילו בהכנה לנסיעה רחוקה זו, כיאות לרב־הכולל של מדינת אנגליה. הגבילו את יום הנסיעה ליום השלישי בשבת, שלושה ימים אחר חג השבועות. הזמינו את כל הרבנים, הפרנסים והחשובים לסעודה רבתי לכבוד הרב והנוסעים.
אותה שעה שעת חירום היתה והדרכים היו משובשות בגייסות. לא רצו לשלחם דרך היבשה אלא דרך הים, בספינה עד דנציג, לפי שאנגליה לא נטלה חלק במלחמה, והים לא היה בחזקת סכנה.
נדב ראש הפרנסים של לונדריש אחת ממבחר ספינותיו, צבעה וכיירה וריהטה לכבוד הרב והישיבה. פינה חדר מרווח ומילאו ארונות ספרים ויתר תשמישי קדושה, כדי שיהא סיפק בידם להתנהג בספינה כדרכם, ולא יבואו לידי ביטול תורה ותפילה.
פינו בית גדול בעיר והושיבו בו חייטים וסנדלרים, להלביש ולהנעיל את הכל ולהתקינם לארחות ימים כדרך העשירים.
והכל היו טרודים, מתקינים ומכינים לנסיעה: הרב בסידור ענייני הקהילות ומסירתם בידי ראשי הפרנסים, ועליהם הרב הזקן: המנהיגים והעשירים בהתקנה לנסיעה כיאות; אומנים ובעלי־מלאכה – שלא להתבייש בפני העשירים; בני הישיבה – בכתיבת מכתבים ונטילת־רשות מהוריהם – בקיצור, רבה התכונה מאוד.
אחד היה ביניהם – יוסילי – שלא היה טרוד כלל, והיה מתנהג לו על־פי דרכו, לא ידע ולא הבין בשלמה הטירדה והטורח.
ז 🔗
התחילו ימי הנסיעה ממשמשים ובאים, וחכמים ואנשי־מעשה היו יוצאים ונכנסים בביתו של הרב, מכלכלים אותו בעצותיהם איך להתנהג באניה. לשמור על עצמו ועל תלמידי הישיבה בארחות ימים. כולם בעצה אחת היו, שלא יקח עמו את יוסילי. אין מכניסים פרא־אדם שכמותו לספינה מפני הסכנה – אמרו כולם, ואף הרב הזקן וראש הפרנסים הסכימו לכך. שניהם הבטיחו להרב, שישגיחו על יוסילי השגחה מעולה, ויקבלו על עצמם באהבה כל צרה שיגרום להם. ידע הרב שיוסילי פרא זה אינו מתריס בפניו של הרב הזקן – ואחרי הרבה הפצרות ושידולים נשמע לדעתם.
הוחלט להעלים את יום־המוגבל מיוסילי, וימים אחדים קודם לכן ישלחהו הרב בשליחות רחוקה, והם ירדו לספינה ויפליגו ביום.
באיסרו־חג של שבועות שלח אותו הרב בשליחות מהלך שלושה ימים לרב אחד. מיהר יוסילי והלך לשם. כיוון שיצא לדרכו התחילו אורזים את החפצים. לא עברו שעות מועטות וראו עגלה שהולכת ומתקרבת לבית, ורבה של אותה קהילה בתוכה, ויוסילי יושב על ידו. עוד קודם החג יצא מביתו, וקדש עליו היום – ושבת בעיירה מהלך שעות מלונדריש.
אמרו כולם, שאין זה אלא מקרה – והרב שמר את הדבר.
עד שהיה ליוסילי פנאי להסתכל ולהתבונן בכל התכונה, מיהר הרב ושלח אותו בשליחות יותר רחוקה – להביא בעל־דין קשה. לא עבר חצי היום עד שפגע באותו נתבע. כתפו והביאו לבית הרב.
ראו כולם ונשתוממו – אף־על־פי־כן הפצירו בהרב, שישלחהו עוד פעם בשעה שהכל יהא מוכן לנסיעה, ותיכף כשיצא לדרכו יפליגו בים. שידלו את רבם בדברים והירבו בהפצרות עד שיכלו לו.
כשיצא יוסילי לדרכו ירדו לאניה. מיהר רב־החובל וציווה להעלות את העוגן ולהפליג בים. התחילו המלחים מושכים בעוגן, ולא יכלו להוציאו מן המים. משכו בכל כוחם עד שוורידי ידיהם השזופות התכילו מדם וכמעט שפקעו – והעוגן לא עלה.
עד שהיו עומדים ומושכים בשארית כוחם ורב־החובל עומד עליהם ומזרזם, קפץ יוסילי לתוך הספינה, עיניו מליאות דם ופניו – רתיחה. ראו כולם וחרדו. התנפל על הבחורים בזילזולים וקללות, קפץ אגרוף והיה מוכן לרסק את עצמותיהם. נזדרז הרב והשתיקו וציווה עליו שימהר ויעזור להמלחים להוציא את העוגן.
ותיכף כשניגש והתחיל מושך עמהם עלה מן הים עוגן מדובלל בצמחי מים, אחוז צפדים וכוכבי־ים. ראו ונפלה עליהם אימה.
ענה הרב ואמר להם:
– בני, מן השמים סייעו ליוסילי שיהא עמנו בספינה.
רוח קלה נשבה על הים. מילאה את המפרשים ונשאה את הספינה על קמטי מים שוקטים כל היום. החמה חייכה להם, יצקה מזהבה על הים ועשתו ראי מלוטש. עמוק ותכול היה הרקיע, מחייך ומשתקף בים: תכלכל־ירקרק היה הים, מצופה כסף וזהב, ואי־שם פקח עינים גדולות והביט לתוך עומק תכלתו של רקיע. מפעם לפעם רחף דג־מעופף, התרומם מן המים כקשת של כסף, ירד וטבל והשאיר אחריו קו של קצף לבן וטהור.
טייל הרב עם הבחורים על מכסה הספינה, פתח ובירך ברכת־הים, והתחיל מתפלל עמם תפילת עוברי־ימים. היו הולכים ומסתכלים ברוב התפעלות בגדולתו של הבורא ומעשי־ידיו. פתאום נזדקרו ועמדו לפניהם דברי המשנה והתייראו שלא יתחייבו בנפשם. מיד ירדו לתוך האולם הגדול שבספינה. עטרו את השלחנות והרב פתח ואמר לפניהם את שיעורו כדרכו. אותה שעה התעמק יותר בלימודו. שני ימים הימרו זה את זה, וים־התלמוד נתגבר ורצה להציף את ים־אוקיינוס. התרוממו גלי פילפול, רעשו, געשו, העלו קצף חי וחוצב להבות אש.
נשאר יוסילי על המכסה והיה רץ אילך ואילך, מביט לים, מסתכל בגליו, בדכיו, ובקצפו, ומפליט קולות משונים וזרים.
בערב, כשעלו הרב ותלמידיו על המכסה לשאוף רוח צח קודם שנתם, הביט וראו צעיף דק של ערפל שמגיח מתוך הים, מתרומם ומתפשט, ועושה גדר לים. ניגשו לירכתי הספינה להסתכל במים ולחדור לתוך הערפל, ראו פס של רקיע ששקע בים והספינה צפה בין עבים וכוכבים. ונתיב הים הולך וצר, והערפל הולך ומתעבה. כבר גדר את הספינה, והשאיר סביבה רק נתיב צר זרוע כוכבים.
נפל פחדו של ים על הבחורים, וחרדו מפני האימה החשכה שנפלה עליו. התפללו בלחש תפילת־הים. יגש אליהם הרב ואמר:
– בני, טחוב אווירו של ים עכשיו ומעורפל, ואתם עוד לא הורגלתם בו. רדו ושכבו במיטותיכם, שלא תאחזכם הצינה.
נשאר הרב על המכסה ויוסילי עמו – שניהם עומדים ומסתכלים בכוכבים שמתנועעים ומתנוצצים בים מסביב לספינה. זה מתמלא התלהבות ודביקות, ומתעמק במחשבה על הדר כבוד קונו – אל מסתתר, שענן לבושו וערפל חתולתו – וזה הומה ונוהם נהימות משונות, ונפשו אף היא יוצאת על־פי דרכה מרוב התפעלות.
אמר לו הרב ליוסילי:
– מה לך יוסילי, שאתה נוהם והומה ומשמיע קולות משונים?
הביט אליו יוסילי בעינים דולקות ומזהירות וקרא ואמר:
– רבי. טוב לי, יפה לי! הבט, ראה, נפלו כוכבים לתוך הים!
נאנח הרב אנחה כבושה. נחה עליו דעתו ולחש ואמר: מה רבו מעשיך השם! כל בריה ובריה מסתכלת בהם ורואה לה על־פי דרכה. קרא ליוסילי לירד עמו לישון. קרא עמו קריאת־שמע, ויצא וסגר עליו את הדלת. נכנס אף הוא לתוך תאו, ועלה על משכבו.
שליווה צפה לה הספינה על פני הים, טילטלה ונידנדה את יורדיה. לאט, לאט, התחילה נושבת רוח קלילה. המתה לה הרוח ניגון חרישי שהיה הולך ונפסק על־ידי משרוקית הערפל, שהיתה תוקעת לסרוגין – להזהיר את שאר הספינות שבים. בחצות הלילה נתגבר הרוח ונתרוממו הגלים, והאניה התחילה עולה, ויורדת, ומתנועעת יותר ויותר. נתעוררו הרבה בחורים משנתם המתוקה, אחוזי פחד ורעדה.
כשקמו בבוקר ורצו ליצא ולעלות על המכסה, הרגישו סחרחורת בראשיהם וכבידות בכל אבריהם, ובחילה תקפתם. חגרו כוח ועלו על המכסה וחגו ונעו, כשיכורים. הביטו לים וראו שהוא נגרש וזועף, זורק את גליו ומשבריו בזעם ובחוצפה כלפי שמים. גובל הרים ובקעות של זכוכית ירקרקת שניתכת בקצף. נסתלק הערפל ושוב ים פתוח. מי אין־סוף נגרשים, ובני־דכי לבנים ועזים קופצים ועולים בראש משברים אדירים. השמים אפורים וזועפים. החמה כובשת פניה ומסתתרת בין עבים שחורים שרק הרוח ברוגז, נתגבר וקרע את המפרשים, הניע וטילטל את האניה בחרי־אף. תקפה אותם מחלת־הים וירדו ונפלו על משכבותם נסערים וזועפים.
נתגבר הרוח וצבט את הגלים ותלש שער שיבתם, והם התרוממו וזרקו מים לעומתו. התנשאו הרי מים, נבקעו בקעות־ים, ורצו לבלוע את האניה. רב־החובל ומלחיו עבדו בכל כוחם והגו את הספינה לכאן ולכאן. רצופות התנפלו הרי־המים, השתפכו והציפו כל מה שמצאו בדרכם.
נפלה חרדת־תמהון על יורדי האניה, ורק שנים נשארו שקטים ושלווים – הרב ויוסילי. הרב היה הולך ועיניו נשואות לשמים, בוטח בחסדי עליון ומצפה לישועתו, ויוסילי – מבט־פרא בעיניו הפקוחות לרווחה, וקולות משונים נפלטים מפיו.
שלושה ימים ולילות רגזה הסערה, ולא ההינו לעלות על המכסה. האניה התנועעה והתנודדה במהירות נוראה. הרב ויוסילי היו הולכים ומשמשים ומעודדים את כולם. בלילה הרביעי, בחצות, שקטה הסערה והאניה עמדה ונחה. נחה אף דעתם של יורדיה, ותרדמה נפלה עליהם.
בבוקר הקיצו וחשו שהספינה עומדת בלי שום תנועה, כאילו היתה שקועה ודבוקה במים. עלו על המכסה לראות מה עלתה להם.
ראו שהים עטוף צעיף ערפל. נסתכלו במים וראו שהם קפואים, ומראיהם כקרישת מרק־דגים. מבעד הערפל נראו צללי אניות.
אז ידעו שהוטלה ספינתם לתוך ים־הקרוש, צעקו במר־רוחם אל רב־החובל – ואין קול ואין עונה. מיד נשאו את קולם ובכו.
ודיממת מוות קפואה וקרושה רבצה מסביב, ובכייתם אף היא קפאה ונקרשה, נצטנפו לבותיהם בתוכם, ובעפעפיהם נקרשו הדמעות.
ח 🔗
התחילו בני־הישיבה רצים מתא אל תא וממפרש למפרש, לחפש את רב־החובל ומלחיו, היו הולכים ומחפשים בכל הספינה, ולא מצאו אותם. הבינו מה עלתה להם ומררו בבכי. היו תולשים שער ראשם ואוררים את היום שירדו בו לים.
זולתי שנים לא בכו ולא תלשו שער ראשם – הרב ויוסילי. עננה של צער כיסתה את פניו של הרב, אבל פניו של יוסילי היו צוהלים ושמחים.
מיד אסף הרב את כל יורדי הספינה, והתחיל משדלם בדברי־כבושים, לחזקם, לנחמם, לעודדם ולדבר על לבם. ופתח ואמר:
– מחלו לי, בני, על שהביאותי אתכם לידי כך! כוונתי היתה לטובה, אלא שלא כך היה רצונו של מקום – ומי יעמוד בפני רצונו! שנינו: “רגלוהי דבר־נש, אינון ערבין ביה, לאתר דמתבעי תמן אינון מובילין יתיה”. אולם לא בכל פעם מובילות רגליו של אדם אל הרעה והעונש, אדרבא, הרבה פעמים מובילות הן את האדם לאשרו וטובתו, ואפילו בדרכים עקלקלות. פעמים שאדם צריך לתקן במקום ידוע משהו ששייך לשורש נשמתו, ומסבבים מן השמים ומביאים אותו לשם בעל־כרחו ולטובתו. שנו חכמינו זכרונם לברכה: “חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה”. חייב אדם מישראל לקבל באהבה כל מה שבא עליו, לפי שהכל בא מידו, יתברך, והוא אבינו שבשמים, וכרחם אב על בנים, וגומר, הוא, יתברך שמו, דיין אמת, לא יעשה עוול, ואין משוא־פנים לפניו; הוא מקור הטובה ולא תצא ממנו הרעה. בכלל, אין רעה בלי טובה, כשם שאין חושך בלי אור, ואין שקר בלי אמת. ניצוצי קדושה נתפזרו ונפלו לתוך כל המקומות והדברים שבעולם, הם, הם, מקור חיותו של כל העולם כולו. פעמים שהקדוש־ברוך־הוא מעניש את האדם, כביכול, כאב שמייסר את בנו ומצפה לתשובתו. לפיכך חייב אדם לקבל באהבה כל מה שבא עליו, ולידע שהקב“ה, כביכול, הוא מקור האמת, החכמה, והצדק. והכל גלוי וידוע לפניו, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ואין להרהר אחרי מידותיו. בשעה שכזאת חייב אדם למסור את עצמו לגמרי בידיו, להיות סמוך ובטוח שהכל יהא לטובתו, שהרי לא יחפוץ במות המת. פעמים שמנסים את אדם בנסיון, להראות לו, שלא יתגאה ולא יבטח בעצמו יותר מדאי, וידע, שעני הוא באמונה ובטחון. מי שהוא בר־דעת מתגבר במידת הבטחון, והקדוש־ברוך־הוא שולח לו את עזרתו אפילו בשעה שכל העולם כולו כבר התייאש ממנו לגמרי, וחז”ל אמרו: אפילו בשעה שחרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע את עצמו מן הרחמים. לפיכך חייבים אנחנו לחזור בתשובה שלימה, ולהתגבר במידת הבטחון, והקדוש־ברוך־הוא יוציאנו מכאן ברוב חסדו. ומבשרי אחזה זאת, כמה פעמים ראו עיני זאת בימי עניי ומרודי, בשעה שהייתי תועה ביערות־עד, במדבריות, בין חיות רעות, נחשים ועקרבים, הייתי עוצם את עיני ומתפלל אליו, יתברך, מעומקא דלבא, והוא, יתברך שמו, שמע את תפילתי, סינוור את עיניהם, סגר את פיהם והם עברו עלי ולא נגעו בי לרעה. הילכך, בני, ריעי ואהובי, חייבים אנו להתפלל לשמו הגדול והקדוש, עינינו למטה ולבנו למעלה. שנו רבותינו: אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות־ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצווה. שמחה של מצווה מהי? הווה אומר: אהבת השם. “ואהבת את השם אלקיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך”. ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך. וחסידים הראשונים היו מתפללים כל ימיהם ונכספים לאותה שעה של ובכל נפשך, שיזכו לשמחה של מצווה. אם כן, בני, “חיזקו ונתחזקה והשם הטוב בעיניו יעשה”.
נסתלק הענן מעל מצחו של הרב, לאחר שדיבר דברים אלה לפני כל יורדי הספינה, אורו עיניו וקרנו פניו, וזקנו הלבן ופיאותיו טבלו באורה. נתחממו לבותיהם של כל אלה שהיו עמו בספינה באש קודש, חיתה נפשם. הודלק בהם ניצוץ של תקווה ונתלבה והאיר את פניהם הזועפים.
נסתלק הערפל והשמים היטהרו. יצאה החמה ושפכה אור חדש על הים, ומראה התכלת היה למי הים הקרושים ולאניות הנידחות שנערמו מסביב.
היו הכל עומדים ושותקים, לבם מלא ועיניהם ניזונות באורה.
פתאום נשמע קול תרנגול שקורה מלמעלם, וחרדה גדולה נפלה עליהם, ועד שלא פג עוד פחדם נשמעה קריאת־הגבר שניה ושלישית.
ידעו שאין בספינה בעל־חי זולתם והניעו בראשיהם והביטו לצדדים. ושוב נשמעה קריאת־גבר וקול צחוק גדול וחזק הריע אחריו.
הביטו וראו את יוסילי שיושב בראש־תורן, קורא כתרנגול וצוחק בקול. עברה סמרמורת את בשרם, וכל אחד ביטלו בלבו ושפך עליו כל חלומותיו הרעים בשפתיו, אולם לבו לא היה עמו, וחיוך של רצון התפרץ ויצא ושכן על שפתיו.
ענה הרב ואמר:
– ראו, בני, שהקדוש־ברוך־הוא מקדים רפואה למכה! וכי מה אפשר לנו לעשות, וידינו לא לומדו בעבודה קשה ולטפס בראש תורן אין אנו יכולים. והרי ראינו בעליל שמן השמים לא נתנו לנו להפליג בים בלי הנער, ושלחו אותו עמנו לעזר ולסעד.
שמעו כולם את דבריו של הרב והסכימו מתוך שתיקה.
––––––––––––––
קיבל הרב על עצמו את הנהלת הספינה וחילק את האוכל שהיה שמור בה למנות קטנות, בכדי שיספיק להם לימים מרובים להחיות את נפשם. חשב ונמצא בידו כדי פרנסת שלושה חדשים. קרא הרב לכל יורדי האניה והתחיל שונה להם הלכות הסתפקות במועט. סידר להם תעניות, והזכירם דרכה של תורה: פת במלח ומים במשורה. המפתחות היו בידו ולא מסר אותם לשום בריה, לפי שנסיון גדול הוא הרעב וקשה לעמוד בו, ויורדי האניה כולם רעבים, ובלבם קוססת תולעת היאוש.
התחילו מתענים תעניות־יחיד ותעניות־ציבור, ובימים שלא התענו בם היו מסתפקים באותן המנות הקטנות שהיה הרב מחלק להם בעצמו. היו הולכים רעבים ושותקים.
פעם אחת נכנס הרב לאוצר־האוכל וראה שהופחת הרבה, ועוד מעט ויכלה. אז הבין ידו של מי היתה בכך, ונתעצב אל לבו. מה עשה? – הירבה בתעניות והפחית במנות.
היו כולם הולכים ומתלוננים; כצללים מרוגזים היו הולכים. רגליהם כושלות ועיניהם כבויות; חפץ־החיים גסס בלבם, וכמעט שהתחילו הולכים בשמחה לקראת המוות.
יום אחד יצאה החמה באור בהיר יותר מבשאר הימים, והשמים היו תכולים ועמוקים ביותר. רוח קרירה ומשיבת־נפש באה מן המערב והתחילה נושבת. ליטפה הרוח את כולם, החליקה את פניהם הזועפים, ופקחה את עיניהם הסגורות למחצה. מיד זלף ריח טוב של בשמים ופירות ונכנס לתוך נחיריהם ואורו עיניהם.
נשאו את עיניהם וראו, והנה כל הים מסביב זרוע אניות נידחות, והן מוטלות זו בצד זו, כאילו נתכווץ הים וקרבן אחת אל אחת. רק פסיעות אחדות בין אניה לאניה, משעול צר של מים קרושים ותכולים מפסיק ביניהן, ומן המערב עולה ומתרומם כעין כותל תכלכל עם נקודות זהב.
היו כולם עומדים ומסתכלים ולא יכלו להמיש את עיניהם מן המראה.
מיד קרא הרב ליוסילי ואמר לו:
– יוסילי בני, עלה לראשו של התורן והסתכל בצד זה שאני מראה לך באצבע; הסתכל יפה, יפה, אחר כך תרד ותספר לי מה שתראה.
מיהר יוסילי וקיים את מצוותו של הרב, טיפס ועלה, והביט ונסתכל, וירד וצווח:
– הרים, הרים! הרבה הרים, גבוהים, גבוהים, ועליהם עצים, אילנות!
עברה חרדת־גיל את כולם. אורו עיניהם והתחילו אף הם רואים הרים מכוסים טל כחלחל, שפורצים להם דרך בשמי תכלת עמוקים והולכים ואובדים בתוכם.
מיד קרא הרב ליוסילי ואמר לו:
– יוסילי בני, קח לך הרבה חבלים ולווחים קטנים. גשר לך מהם גשרים ועבור מספינה לספינה, עד שתגיע להר. אחר כך תטפס על ההר ותתור אותו, ותראה אם יש בו משהו להשיב נפש.
מיהר יוסילי ועשה כדברי הרב.
ט 🔗
מספינה לספינה זחל יוסילי, קפץ וטיפס בידיו וברגליו, ולא החטיא כחוט השערה. לא הביט לצדדים, ולא ראה אפילו את התהום הקרוש שהיה הולך ונפתח תחתיו, עד שכבש לו דרך והגיע לספינה האחרונה שהיתה רובצת על צוקי סלעים למרגלותיו של ההר.
וההר היה גבוה ונישא, כולו מכוסה אילנות וצמחים, ופרחים ריחניים, ועצי־אל. והרבה רכסים להר שחילקוהו להרים רבים, וכל אחד מהם ראשו זקוף כלפי שמים. היה ההר זקוף ככותל מאוזן, וחטוטרות של אבן־שיד יוצאות לו מגבו. חריצים עמוקים פילחוהו לאורכו ולרוחבו, ומתוכם התנשאו ארזים גבוהים ועבותים. אי־שם נפגשו שני רכסים ועמדו זה לעומת זה, אחד בסלעיו התלויים לו בנס, והשני בחריציו שנראים כפיות פעורים נכונים לבלוע את טרפם שנמלט מלועם.
חתר יוסילי בהר בציפרנים ושינים של חית־אדם, נתקע לתוך חריציו ונתלה באילנות ובענפים; רכב על־גבי חטוטרות סלעיו וטיפס כחתול־הבר עד שעלה לראש ההר.
ניגלה לפניו מישור רחב, כולו נטוע עצי־פרי, רפוד עשב ירקרק־בהיר, ומעוטר עטרות פרחים מרובי גוון וריחם נודף. בין העצים עברו להם פלגי־בדולח של מים חיים, ונהרו אפיקי־ענבר של שמן זית זך. על ענפי אילנות, בין עלים וטרפים משוני דמות וצבע, ישבו להן כנפי־רננים, צבעוניות – וריננו. פירות יפים וריחניים היו תלויים ויורדים מתחת לענפים עמוסים, נוטים לארץ תחת כובד משאם.
תלש יוסילי תפוחים גדולים ואדומים, ושאר פירות שלא ראה מימיו, ואכל יותר מכדי שבעו. רץ אל הפלגים המפכים, לגם מן המים החיים ונשתטח לו על העשב הרך, והביט בדגי הכסף והזהב ששחו במי התכלת. היה שוכב ומביט עד שנפלה עליו תרדמה וישן.
כשהקיץ חזר ואכל מן הפירות המשובחים, לגם שוב מן המים הזכים והשמנים הטובים, והתגלגל לו על הדשא הרך והירוק. ירד וטבל באחת הבריכות השקופות. חזר וקטף מן הפירות ומילא את כיסיו הגדולים ושב לו אל הספינה.
כשעלה על הספינה סבוהו הרב ותלמידיו וחרדו לקראתו. מיד עלה באפם ריח־ניחוח, כריח שדה אשר בירכו אדוני, אמר לו הרב:
– יוסילי, בני, אמור לי, היכן היית ומה ראית שם?
סח לו יוסילי בקול עליז ופרא, לקק בשפתיו וסיפר, שאכל שם פירות נאים, ושתה מים מתוקים ושמנים טובים, אף רחץ וטבל בהם.
שמעו כולם ותמהו.
כשגמר לספר הוציא מכיסיו תפוחים נפלאים ושאר פירות משונים ומסרם להרב.
מיד נשא הרב את כפיו לשמים והודה לשמו יתברך על רוב חסדו. אחר־כך חילק את הפירות. בירכו על הפירות, אכלו ואורו עיניהם.
פתח הרב ואמר:
– בני! בואו ונודה לשמו הגדול, שהביאנו לכאן וזיכנו לאכול מפירותיו של גן־עדן התחתון. ברוך הוא וברוך שמו, ששלח אתנו את יוסילי, ושמר את צעדיו, שלא ייכשל ולא יימעד בדרכו המסוכנת.
שמעו כולם ושתקו. אמרו בלבם: זכותו של הרב עמדה לו בדרכו הקשה.
והרב ראה בעליל שזכות אביו מכניס־האורחים עומדת לבנו הפרא.
ציווה הרב ותפרו ליוסילי שקיים כמידתו, ובית צוואר באמצעם, ושני נאדות בצידי השקיים. קרא ליוסילי ואמר לו:
– בכל יום ויום תשכים ותחגור את השקיים והנאדות הללו, ותעלה על ראש ההר. שם תאכל מפירותיו ותשבע, תשתה ממימיו ושמניו ותרווה. אחר־כך תמלא אותם פירות, תביא נאד מים ונאד שמן – ונאכל ונשתה ולא נמות.
קיים יוסילי את מצוות הרב בשמחה.
בכל יום היה יוסילי עולה לראש ההר, מביא פירות, מים, ושמן, ומכלכל אותם, חוץ מערבי שבתות שהיה עולה פעמיים ושובת ביום השבת. היה הולך מספינה לספינה ומוצא כסף וזהב וחפצים יקרים, מוציאם ומביאם לספינה ומוסרם בידיו של הרב.
היו כולם אוכלים ושותים ושבעים, ולומדים כדרכם, מודים לשמו יתברך ומתפללים אליו שיוציאם ממאסרם וינחם למחוז חפצם.
פעם אחת קרא הרב ליוסילי וציווהו לעלות בהר שלושה ימים רצופים, שלוש עליות בכל יום, להביא פירות, מים ושמן שיספיקו למזונות של שבוע.
עשה יוסילי כדברי הרב.
ביום הרביעי ציווהו הרב, לילך בהרים ולתור אותם לאורכם ולרוחבם, לגובהם ולעומקם, להביט ולהסתכל, לחפש ולסייר ולשוב ולספר לו כל מה שיראה.
עלה יוסילי על ראש ההר והביט סביבו וראה, והנה השמים שוכנים על כתפיהם של ההרים הגבוהים, שעולים ורוכבים זה על־גבי זה. עטרות זהב לראשי גבעות, ועטרות כסף לראשי הרים נישאים, וראש ההרים מעוטר בעטרה של גביש, ולשונות של אש מפזזות בתוכה והן מאירות ומבריקות. הלך ותר בהרים, עלה לראשי רכסים וסייר, עד שהגיע לאוצרות של ברד, שלג, וקרח. היה מטפס ועולה בצוקי סלעים עד שהגיע לקיר של ברזל זקוף ומאונך שחסם את הדרך לפניו. התבונן בקיר וראה ששורות, שורות, של חריצים, קווים וגומות חרותות בו. ניסה יוסילי לחתור ולדקור בצפרניו הקשות והחדות בתוך החריצים והגומות ולטפס ולעלות לראש הכותל – ולא עלתה בידו. נסתכל בחריצים וראה שאין אלה אלא אותיות, אלפין, ביתין, כמראה האותיות שבסידור, שלימדוהו והוא לא רצה ללמדן. בפעם הראשונה בחייו הרגיש כעין צער ועלבון על שלא למד כלום.
חזר אל הרב וסיפר לו הכל.
מיד הבין הרב בחכמתו, שאין דברים אלה אלא דברי סגולה ועצה, האיך ליצא מן המאסר הקרוש. התחיל חושב מחשבות לידע מה כתוב וחרות על־גבי אותו קיר של ברזל, שאינו אלא שערו של גן־עדן התחתון. היה שקוע במחשבות שלושה ימים ושלושה לילות.
השכים ביום הרביעי בבוקר ונתן ליוסילי הרבה שעווה ואמר לו:
– קח שעווה זו, יוסילי בני, ועלה לאותו קיר של ברזל. גבל את השעווה היטב, היטב, הדבק אותה על האותיות, כל שורה ושורה בפני עצמה. הדבק והחלק, הדבק והחלק, עד שתתקשה קצת. אחר־כך קלוף לך בזהירות ובמתינות את השעווה מעל גבי הקיר; שורה שורה תקלוף לך, בזהירות יתירה, ותביא את השעווה אלי. היזהר והישמר, בני, שלא תנתק ותקלקל את השעווה הקלופה.
לקח יוסילי את השעווה ורץ בשמחה לקיים את מצוות הרב.
י 🔗
סידר הרב אותן שורות של שעווה והתבונן במה שכתוב בהן, לידע מה לעשות – אילו סדרי תענית, אילו תפילות, כוונות וצירופים. מצא שבשעה שיתוקן הכל תתחולל פתאום רוח־סערה ותעקור את הספינות ותוציאן מן הים־הקרוש, ותביאן בשלום למחוז חפצם.
מיד התחיל הרב לסדר את התעניות, לתקן את הפגמים, ככתוב על קיר הברזל. אסף את כל יורדי האניה ואמר להם:
– בני, הקב"ה ראה בעניינו ושלח לנו את ישועתו, אף־על־פי שאין אנו כדאים לכך, היכונו והתקדשו, אשרי המחכים לו!
ענו כולם בשמחה רבה: כל מה שתצוונו, נעשה ונשמע.
ישבו בתענית ובתפילה כמו שסידר להם הרב.
אחד היה יוסילי שלא עמד בתפילה ובתענית, ולא עוד אלא שלא פסק מלקנטר את בני־הישיבה ולבלבל אותם בתפילתם. היה רץ מספינה לספינה, עולה ומטפס בהרים ומרבה להביא פירות ומשקים.
אמר לו הרב:
– יפה אתה עושה, יוסילי, שאתה מרבה להביא אוכלים ומשקים. צריך להכין מים ומזון לימים רבים, עד שנבוא, בעזרת השם, לישוב.
שקד יוסילי על דברי הרב והירבה להכין. היה הולם ורוקד ועושה כל מיני העוויות. היה קופץ מספינה לספינה, ובשעה שירד היה קופץ אחורנית מן הסלע לתוך הספינה שעמדה למרגלותיו של ההר.
פתאום התחוללה רוח קדים עזה והוליכה את הים הקרוש, טילטלתו והרתיחתו ועשתו כמרקחה, עד שחמרו ונמסו מימיו הקרושים והיו לנוזלים. עקרה הסערה את ספינתו של הרב ויתר הספינות. וטילטלה אותן לים־הצלול, מסרתן בידי רוח־נושבת להביאן למחוז־חפצם.
ויורדי־האניה כמעט שפרחה נשמתם.
ראה הרב שיוסילי איננו, ובכה מרה, ולא רצה לקבל תנחומין.
בכו התלמידים על יוסילי פרא־אדם שעמד להם בעת צרתם.
–––––––––––––
ויוסילי לא ידע ולא הרגיש כלום מכל הנעשה. היה הולך וקופץ מצוק סלע למשנהו, שמח ורוקד. ירד כדרכו עד שהגיע לסלעים שלמרגלותיו של ההר וקפץ אחורנית.
פתאום הרגיש שהוא יורד ושוקע בתוך הקרישה הרוצצת, וחרד. התחיל לפרפר ולהאבק ולצעוק. הביט וראה שהים ריק, אין בו אניות – ולבו נשבר בקרבו. פרץ בבכיה וצווח: אוי, אבא, אבא הושענא!
בפעם הראשונה בחייו בכה וקרא את אביו לעזרה.
נגלתה לו על הים דמות זקן עוטה תכריכים וטלית לבנים כשלג. שתי כנפים צחורות חוברות אל טליתו. עטרה של אור בראשו ופניו קורנים. אחז ביוסילי הוציאו והניחו על כנפיו ואמר לו:
– הנני כי קראת לי, בני! אל תירא, יוסילי, אנוכי אושיעך ואצילך. על כנפי אשאך, בני יחידי. מצפה הייתי כל הימים לרגע זה, ריחפתי סביבך, רציתי לחדור לתוך לבך – ולא יכולתי. ערל וסגור היה לבך – עתה נשבר בקרבך וערלתו הוסרה. על כנפי אשאך, ואת כל התורה כולה אלמדך, ואת סודותיה לך אגלה. את עיניך אפקח ואת שפתיך אפתח, ואחר אביאך אל האניה. ביחד עמם תבוא אל בית הצדיק ושם תמצא את בת־זוגך. אל תגלה לשום איש את סודך עד אחר החופה. התנהג כמנהגך עד אחר החופה, ופראותיך תכסה על התמורה. עד עתה הייתי בגן־עדן התחתון, וביום חתונתך יעלוני לחופתי בגן־עדן העליון. אשרי שזכיתי לכך!
נשא אביו הנפטר את יוסילי על כנפיו והכניסו להיכל האגוז, ולימדוהו את כל התורה כולה וסודותיה.
בחצות הלילה בשעה ששכבו נרדמים, הביאו אביו הצדיק והורידו לספינה. הזהיר בו שוב שלא יגלה את סודו לשום בריה עד אחר החופה, בשעה שיקראנו הבדחן לדרשה. בירך אותו ונעלם.
ניעור הרב משנתו וראה את יוסילי ושמח עליו. נתן שבח והודיה להקב"ה. שאלו על מה שעבר עליו ואיך ניצול, ויוסילי השתמט ולא ענה, התנפל על הבחורים, חירפם וגידפם על שעזבוהו ושכחו, שאלמלא הוא שעמד להם היו גוועים ברעב ובצמא. היה עומד וצווח עד שפייסו הרב והשתיקו.
לא היו ימים מועטים עד שהגיעה האניה לדנציג – ויוסילי נהג בה.
עגנו את הספינה בנמלה של דנציג. הגיעו עגלות והוציאו כל מה שהיה בספינה – כל אותו עושר רב שהיה שמור באניות הנידחות – ונסעו למחוז־חפצם, לביתו של המקובל אחיו של הרב.
שמחו עליהם המקובל ובני־ביתו שמחה רבה; הודו להקב"ה על הנסים ועל הנפלאות שעשה להם.
נכנס עם אחיו הרב לחדר מיוחד ולחש לו:
– אחי ומורי, צופה אני ורואה שהבאת את בן־זוגה של בתי שתחיה ואתה מחשה – העבר־נא תלמידיך לפני.
מיד קרא הרב לבחיר תלמידיו והעבירו לפני אחיו. הציץ בו אותו צדיק והוריד את עיניו לארץ.
העביר הרב את השני והשלישי – עד שהעביר את כל תלמידיו לפניו, ולא מצא ביניהם אותו שחיפש. חלשה דעתו של הרב.
אמר לו אחיו המקובל:
– מובטחני שהוא כאן. שמא נשאר אחד ואני לא ראיתיו?
ניענע הרב בראשו וענה ברוב צער:
– אמנם נשאר אחד. בנם של צדיקים וחסידים. מן השמים שלחוהו עמנו. הרבה נסים נעשו לנו על ידו. זכות אבותיו מסייעתו. אלא שהוא עצמו בור, גס ופרא־אדם. אתמהה!
וסיפר לו הכל.
אמר לו אחיו המקובל: העבירהו לפני ואתהה על קנקנו.
נאנח הרב וקרא ליוסילי.
ותיכף כשנכנס הציץ בו המקובל וקרא בחדווה: נקרא לנערה!
כיוון שנכנסה הכלה ניגש אביה אליה בחיבה ואמר:
– מזל טוב לך בת־זקוני!
נבהלו ונשתוממו כולם, והרב נשאר על עמדו ועיניו אורו.
ענה המקובל ואמר:
– אל תירא, אחי ומורי, מזלה של בתי שתחיה מאיר כחמה.
מיהרו והחליפו את בגדיו של יוסילי והלבישוהו כיאות.
באותו ערב, באחד לחודש וראשון לשבוע, כתבו תנאים והגבילו את החתונה ליום הרביעי.
כל אותם הימים לא שינה יוסילי את טעמו והתנהג על־פי דרכו, ואפילו תחת החופה היה עומד כמנהגו.
בטחו כולם בהצדיק, אבי הכלה, וכבשו את צערם.
תיכף אחר החופה נכנס הצדיק עם יוסילי לחדר מיוחד, ושהה עמו שעה קלה. יצא יוסילי משם ולא הכירוהו – הוא נהפך והיה לאיש אחר.
הצדיק, אבי הכלה, ישב ופניו קרנו. אורו והאירו אף פניו של הרב, וחדווה עטפה את כל הקרואים.
ובשעה שקרא הבדחן: חתן פתח פיך ויאירו דבריך! קם יוסילי מאיר וקורן ומלא התלהבות ודביקות ואמר בקול חוצב להבות אש:
– כל המרגיש בלבו נידנוד חטא יחזור בתשובה קודם הדרשה!
חרדו הכל וחזרו בתשובה.
עמד יוסילי ודרש, וגילה רזים וסתרי תורה שלא שמעתן אוזן.
היה הקול ערב ומלטף, ונפשם יצאה בדברו.
והצדיק והרב ישבו אחוזי דביקות ושמרו כל מוצא שפתיו. ואור הבקיע ויצא מתחת ההינומה של הכלה.
וכשקראו לדורונות, מתנת־דרשה, וכנהוג קראו לצד החתן תחילה קם הרב וקרא בקול:
– הצדיק רבי אברהם ז"ל, אבי החתן, ואמו הצדקנית, נשמתה עדן, נותנים להחתן והכלה כל האוצרות של האניות הנידחות.
מיד פצחו המנגנים בזמר, ושירה וחדווה הציפו את חלל הבית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.