רקע
ישראל אוסמן
הילולה

ישב לו הבעש“ט פעם אחת מיסב לשלוש־סעודות, וסביבו ישבו תלמידיו, חבריא קדישא, ועשו אזנם כאפרכסת, נכונים לקלוט דברי תורתו ושלא לאבד מהם טיפה. ישב הבעש”ט תפוש ברעיוניותיו, ושתק זמן רב. אחר כך נתעורר והתחיל לדבר בענין “נשמתין דאזלין ערטילאין”, והתעמק והתלהב, ודיבר בקול חוצב להבות אש. סיפר סיפורי מעשיות על חסידי־אומות־העולם, שזכו לישב בגן־עדן התחתון, וגודל תשוקתם וגעגועיהם לזכות ולעלות לגן־עדן העליון

שתק שוב רגעים אחדים ועמד וזקף את קומתו וקרא בקול:

– ונולד מהול שאני!

ועמד כך רגעים אחדים ושתק והביט כלפי שמים

ישבו התלמידים כמוכי תימהון, ולא יכלו למוש ממקומם.

ופתאום קרא הבעש"ט:

– איני מסכים! אין השם גורם, ואין זה מקומו.

לא הספיקו תלמידיו לצאת מתמהונם עד ששמעו את קולו:

– רבי דוד פורקס, צא וראה, אם יצאו הכוכבים!

יצא ונכנס ואמר: הן.

מיד בירכו ברכת המזון, ותיכף לברכה הבדלה על הכוס.

ודרכו בקודש היה שלא להבדיל על הכוס קודם תפילת ערבית.

היה הדבר קשה לתלמידים, מדרש פליאה; חידוש שבחידוש.

פתאום ציווה הבעש“ט לרתום את הסוסים וליקח עמם יי”ש ורקיקים, ובחר במנין של ותיקי־תלמידיו, ויצאו לדרך.

כמובן נסעו על פי דרכם, בקפיצת־הדרך. עפו וחלפו שדות ויערים, כפרים ועיירות, ונראה להם כאילו הם יושבים על מקומם, והארץ מתקפלת ומתגלגלת תחתם, במהירות רבה מסנוורת עין.

והלילה היה ליל קיץ, והלבנה – במילואה.

והלבבות דופקים ופועמים; עוד מעט, עוד מעט…

ופתאום עמדו הסוסים ביער עתיק ימים. עומדים עצים רעננים שקורעים עבים בצמרותיהם. הלבנה מתגנבת לבין הצמרות וקושרת לראשיהם כתרים של כסף. רוח חרישית מרשרשת עליהם הסמיכים של האילנות בלחש ומלטפתם, והם עומדים להם בקומה זקופה ומעמיקים סוד.

ירד הבעש“ט מעל המרכבה וירדו תלמידיו אחריו. טיילו להם ביער עד שהגיעו לבריכה זכה אחת ורחצו בה את ידיהם. הלכו והלכו עד שהגיעו לאילן הלום רעם. עמד הבעש”ט אצלו, טפח עליו בכפו והכריז:

– הגיע זמן תפילת ערבית! יעמוד ר' דוד ויעבור לפני התיבה!

התפללו תפילת ערבית מלאה דביקות. נתלהב הבעש"ט והלהיב את לבותיהם של תלמידיו, ונתמלאו אף הם נעימות ושמחת יום־טוב.

לאחר שסיים ר' דוד, עמד הבעש"ט עצמו ואמר קדיש־יתום.

לא הספיקו תלמידיו להיתמה על כך עד שעמד וקרא בקול רם:

– ויקרא שמו בישראל: אברהם בן אברהם!

ותיכף לכך – מזל־טוב, מזל־טוב! הקול מתפוצץ בין ענפי העצים וכל היער אף הוא עונה וקורא: מזל־טוב, מזל־טוב!

מיד הוציא הבעש“ט בקבוק יי”ש ומפה מליאה רקיקים, והוא עצמו היה עומד ומחלק לתלמידיו.

אחר שגמר לחלק לתלמידיו והיו עומדים אצלו וכוסותיהם המליאות בידיהם ומחכים לו שיברך על הכוס, מזג לעצמו כוס יי"ש, חפר במטהו גומה סמוך לאותו אילן, הכניס את ידו לתוכה וקרא:

– לחיי עולם, רבי אברהם בן אברהם! עלה בכוחך זה!

הפך את פניו כלפי התלמידים ושתה את כוסו וקרא בשמחה:

– לחיים, לחיים! מזל־טוב, מזל־טוב!

מיד תקפה חדווה את כולם וחלפה הפליאה.

ציווה הבעש"ט ועלו וישבו במרכבה, ושוב – קפיצת־הדרך.

עוברים לפני עיניהם שוב כפרים וערים והם מנצנצים באורותיהם הפורחות, ומלמעלם מחנות כוכבים מרקדים מסביב ללבנה. התאחדו אורות שמים וארץ ויצאו במחול של אור רועד.

והחבריא אף היא יושבת ורוקדת בלבה, מלאה התפעלות והתלהבות.

לא עברו רגעים מועטים עד שחזרו לביתו של הבעש"ט. נכנס לחדרו המיוחד להכין את עצמו לסעודתא דדוד מלכא. היו כל־התלמידים עומדים ותוהים, כמי שהקיץ מתוך חלום.

ואין פנאי לתהות ולהתפלא – הבעש"ט קורא אל השלחן.

הוא בעצמו יושב בראש השלחן בזופיצה לבנה כשלג, שטריימל של צבל בראשו, שער פיאותיו וזקנו כצמר נקי, עיניו מאירות כשני גלגלי חמה, ואור שבעת הימים נסוך על פניו. כולם יושבים מסביב לשלחן ועיניהם נשואות אליו.

אורות הולכים ונדלקים בעיניהם וחדווה יורדת וממלאה את הלבבות. הבית כולו מתמלא אורה. רואים ממש מעין גן־עדן – צדיקים יושבים…

קם הבעש"ט ואמר ברוב התלהבות ודביקות:

– זכאין אנן וזכאה חולקנא! אשרינו וטוב חלקנו שזכינו לחדות בשמחת עליונים. הילולה רבה שם, ואף אנו חלק גדול לנו בה.

וישב והתחיל לספר מעשה נורא:

– מעשה באיש צדיק ותלמיד־חכם שגר בעיר אחת מתפוצות הגולה. היה אותו תלמיד־חכם מושלם בכל המעלות: בקי בשבע חכמות ויודע שבעים לשון, ויפה־תואר כיוסף הצדיק. ונשמה קדושה היתה בו, מנשמות יחידי סגולה, והקליפות היו אורבות לה לצודה בחרמן. היה הוא שוקד על התורה ועל העבודה יומם ולילה, והן הן שעמדו לו והגינו עליו כתריס בפני הקליפות. ואשת־חיל היתה לו, וחנות גדולה של מיני ארג לה, והיא היתה מפרנסתו בעושר ובכבוד. הוא לא ידע כלום בהילכות משא־ומתן, ומעולם לא שם לבו לדרכי המסחר, ולא חקר ולא דרש מה עמה בחנותה. חלתה או שהיתה נוסעת לקנות סחורה, לא היתה החנות פתוחה כל עיקר. ניבא לו לבו ולא נתנו להיבטל מדברי תורה. והשם בירך את אשתו בכל משלח ידיה.

וכל ימיו של אותו תלמיד־חכם היה מצטער על מצוות צדקה שלא היה יכול לקיים בעצמו, מפני שלא היה יורד לחנותו ולא היתה הפרוטה מצויה בכיסו, ולא היו באים אליו לתבעו, כדי שלא לבטלו מתלמודו.

“והאורב יושב לו בחדר” – ארב לו הסיטרא־אחרא ושמר כל צעדיו, אלא שהתורה הגינה עליו ואי־אפשר היה לצודו.

חרה אפן של הקליפות, וס“ם הרשע קרא עצרה, והתחיל לדון ב”הבה נתחכמה", וקרא:

– מי ילך לפתות אותו, ובמה נוכל לו?

זה אומר בכה וזה אומר בכה, וכל תחבולותיהם הבל.

יצאה לילית הרשעה עצמה ואמרה:

– אני אלך ואפתנו!

והלכה ובאה לפני אשתו בדמותה של אחת מקרובותיה, מעיר רחוקה, וישבה עמה כחודש ימים, מתארחת אצלה ונטפלת לה בחנותה.

ראתה אותה “קרובה” שהאשה יושבת בחנות לבדה ואין עוזר לה, והתחילה לדבר אליה ולהקיפה בשאלות, עד שענתה לה, שאין היא רוצה לבטל את בעלה מתורתו. התחילה היא מלגלגת עליה ואומרת:

– בפירוש כתוב בפרק הקדוש:

“כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון”.

והתחילה מביאה ראיות לדבריה, כאשה מלומדת, מכמה תנאים ואמוראים שעסקו במלאכה, התקיפה אותה בדברי חכמה ובאמרי חז"ל.

נשים דעתן קלה, ונתגברה עליה אף יכלה לה.

לאחר שנסעה אותה “קרובה” מביתה, התחילה האישה מבקשת מבעלה ומדברת על לבו שירד לחנות לשעה אחת בכל יום ללמוד קצת הלכות דרך־ארץ, בכדי שלא תהא זקוקה לסגור את חנותה בשעה שאי־אפשר לה להיות שם בעצמה. דיברה ודיברה, והוא באחת – ביטול תורה! כיוון שראתה שאי־אפשר לה לפעול כלום, עמדה והבטיחה לו, שכל מה שיכניס באותה שעה יהא הקדש, והוא בעצמו יחלקו לצדקה. תקפו עליו דבריה והבטחתה והסכים.

וכך הוה, בכל יום היה יורד לשעה אחת לחנות, בין קונה לקונה היה יושב ומעיין בספר, וכסף כל הפדיון היה מחלק לעניים.

ראה ס"ם הרשע שקילקלה לילית ולא תיקנה כלום, וחרה אפו. מה עשה? ירד מכסאו והתחיל חורש מזימות לצודו בחרמו.

הלך ונתלבש בדמותו של יהודי תלמיד־חכם וסוחר. בא בכרכרה רתומה לששה סוסים, פונים ראש אל זנב, ועמד אצל חנותה.

ירד ושאל על אותו תלמיד־חכם. השיבה לו האישה, שדרכו להיות בחנות בכל יום בשלוש שעות. ואם דבר מסחר לו אליו, ימחל ויבא אז, כדי שלא לבטלו מדיברי תורה.

מיד לבש ס"ם הרשע פני ירא־שמים, והתחיל ליתן שבח והודיה לשמו הגדול, על שהינחה אותו בדרך אמת וזימן לו צדיק ותלמיד־חכם, שאפשר לו לסמוך עליו באותו ענין גדול, שיש בו פירות נאכלים בעולם הזה וקרן קיימת לעולם הבא. סיפר לה, שקבלן גדול הוא, והמלכות מסרה בידו קבלנות רבה של בגדי־צבא. ולפי שיש הרבה חיילים יהודים הוא חושש לשעטנז, והוא מחפש אחרי סוחר תלמיד־חכם וירא־שמים – והשם הצליח את דרכו. ועוד סיפר לה, ששמע את שמעו של בעלה וגדולת חכמתו וצדקתו במרחקים, ולפיכך בא אליו, לעשות עמו עסק זה, שעולה לרבבות.

בשלוש שעות בדיוק. כשירד בעלה לחנותו, חזר ובא ושאל בשלומו. התחיל לדבר עמו בדברי תורה ובדברי סחורה. חשבו ומצאו שסחורה שכזו אי־אפשר להם להשיג אלא אם יזמינו אותה במוסקבה עיר הקאצפים, מקום שיהודים אסורים בו בדריסת־הרגל.

אמר לו אותו האיש:

– אם כן, הרי צריך לעמוד על גבם ולהשגיח.

התחילו נושאים ונותנים: מי יסע? תיסע היא? – הרי היא אשה; יסע הוא? – הרי ביטול תורה ומלבושי הגויים. לא יסעו כלל – הרי מאבדים הם הון רב בידים ממש, ואף שעטנז מן התורה הוא.

עמדה וביקשה מן הקבלן שלושה ימים לישוב־הדעת.

עברה השמועה בעיר והכל דיברו באותו עסק. באו שכינים וקרובים והתחילו משיאים לה עצה, שלא תניח לו להיות חסיד־שוטה ולאבד מה שנותנים לו מן השמים.

אף אותו קבלן הקיפה בראיות מן התורה ומדברי חז"ל.

שמעה לעצתם והתחילה להציק לו ולאלצו, עד שנמלך בדעתו וחשב באותו ענין. בא אצלו הקבלן והוכיחו בדברים ובראיות, ואמר:

– “עת לעשות להשם הפרו תורתך” כתיב! כלום יש דבר גדול מן הצדקה? ואיסור שעטנז מילתא זוטרתא? ושלום־בית הרי חז“ל אמרו בו: “אמר הקב”ה: שמי שנכתב בקדושה ימחה עליו.”

נכנסו דבריו בלבו והסכים, על מנת שיקח עמו את ספריו, ויפרישו מיד כך וכך להכנסת־כלה ולפדיון־שבויים.

מיד הלבישו הקבלן וקישטו במלבושי־הגויים; נתן לו את מרכבתו וששת סוסיו, אף עגלון שכר לו. הביא לו ספריו וצידה לדרך, וליווהו.

היה יושב במרכבה ועוסק בתורה, עד שבא לאותה עיר.

וכשבא לביתו של הקאצאפ ודיבר עמו, תמה הלה על יפי־שפתו וחכמתו. גמרו את העסק והגבילו זמן לעבודה: שלושה ירחים, ארבע שעות ליום, פרט לשבתות וימים־טובים וימי חגא, להבדיל.

נתן לו הקאצאפ בית מיוחד בחצרו, סמוך לבית־חרושתו. היה יושב לו שם הוגה בתורה ומכין ומבשל את מאכליו.

בכל יום היה נכנס ובא לבית־החרושת, עומד על גבם ארבע שעות, ומשגיח על המלאכה, כמדובר, ובוטל מדברי־תורה.

וחבל! כבר נלכד ברשתו של ס"ם, והוא לא ידע.

פעמים שהיה הקאצאפ נכנס ומרבה שיחה עמו, מתפעל מדברי חכמתו ומיושר לבו, ומתקשר אליו בקשרי חיבה וידידות.

התחיל לספר בשבחו בפני בני־ביתו ולא גילה להם סודו.

ואף הלמדן נתרגל בו ונקשרה נפשו בהקאצאפ, שהיה איש ישר ובעל מזג־טוב, כמעט מחסידי־אומות־העולם. כשהזמינו הלה לביתו לכוס של תה, לא סירב לאחר שאמר לו, שקנה מיחם חדש וכלי־זכוכית יקרה לכבודו.

ולהקאצאפ בת־יחידה, יפהפיה, וחכמה ומושלמת בכל המעלות. היא סיימה כל אסכולות שלהם וידעה הרבה חכמה ולשון, ולב טוב היה לה ומוח חד. אף היא נסתכלה באותו למדן. התחילה לדבר עמו ומצאה אותו מלא וגדוש, ושמחה עליו מאד.

נכנס אותו למדן בלבה, והצית אש מתלקחת.

היתה מתגנבת ועוברת על פתחו של אותו למדן ומזינה את אזניה בנועם קול תורתו בלילות; היתה מחפשת אמתלאות לבוא לבית־החרושת, בשעה שהיה עומד על המלאכה, ומזינה את עיניה ביפי־תארו, ומרבה עמו שיחה; אף היתה מבקשת מאביה, שיזמינו לביתם לעתים קרובות.

ואף הוא נגזלה מנוחתו תיכף לאחר שראה אותה. נכנסה אותה ריבה בלבו כארס של עכנאי, והיתה מפעפעת ומחלחלת בו ומציתה אש של גהינום. היה רוצה להשתחרר ממנה ולא יכול. בלילה היתה ניצבת לנגד עיניו וגוזלת שנתו, היתה מבלבלת תורתו וטורפת תפילתו. עיין בספרים הקדושים וחיפש סגולות לגרש את המחשבות הרעות, צייר שם הויה במחשבתו, אמר "שיויתי, “אש תמיד” – ולשוא! נתגבר עליו יצרו, והשאור שבעיסה אף הוא סייע לכך. נתלבתה אש־זרה בלבו, רחמנא ליצלן, וכמעט שנשרף על מוקדה, וכל הימים והלילות לא סרה מנגד עיניו, וכל מעיינו היה רק בה.

לא עברו ימים מועטים ונמשך אחריה וביקש קירבתה, והירבה עמה שיחה, והגיע עד לידי יחוד. נתלקחה אש זרה זו ונשתלהבה, עד שנעשה כרוך אחריה, והיה מטייל עמה ימים ולילות.

ראו הקאצאפ ואשתו ונהנו הנאה מרובה, לפי שידעו שנפשה של בתם היחידה קשורה בנפשו, והיא מתגעגעת עליו ובוכה בלילות. עשו נשף־חשק לכבודו והזמינו הרבה מידידיהם ומכריהם.

ו“עבירה גוררת עבירה”, הגיע הדבר לידי כך, עד שיצא עם בתו של הקאצאפ במחול…

באותה שעה קרא ס“ם את הקליפות וסטרא־אחרא לנשף־חשק ברקיעין־של־שוא. יצא ס”מ עם לילית במחול סוער. התפרצה סערת־סופה מתחת רגליהם ונתפזרה בכל העולם כולו.

עד שהלמדן מרקד עם בתו של הקאצאפ נשמטה אחת מציציותיו ויצאה. ראה אותה ונתחלחל וחוורו פניו, ראתה היא ונתעלפה.

מצא לו הקאצאפ אמתלה ולא ניגלה סודו לקרואים.

ומאותו היום ואילך סרו הציציות מעל בגדיו.

ו“כך דרכו של יצר־הרע” – מאכלות־אסורות, חילול־שבת – ולא היו ימים מועטים עד שהמיר את דתו ר"ל, ודבק בבת־אל־נכר…

ונשתקע במ"ט שערי טומאה ולא מצא פנאי לחשבון־הנפש.

עברו ימים רבים והאהבה הזרה התגברה מיום ליום, והיו הולכים ודבקים זה בזו עד שלא יכלו לחיות אפילו שעה אחת לבדם. דבקו נפשות הקאצאפ ואשתו אף הם בחתנם ומסרו לו את כל עסקיהם, והם התמכרו לעבודת הבית, לאמן ולחנך ששת בני־אל־נכר.

________________


וברקיעין של שוא, הילולה וחינגה – חג ניצחון לסטרא אחרא…

________________

פּעם אחת נזדמנה לו עבודה מרובה בסידור הפינקסאות והיה טרוד מאוד. נכנס וביקש רשות מאשתו להתבודד כל היום. רתם חותנו את מרכבתו וסוסיו, לקח את כל בני־הבית ויצאו לטיול של צהרים. נשאר הוא לבדו יושב ומסדר את החשבונות. אותו היום יום־כיפורים שחל להיות בשבת היה, והוא כבר שכח חשבון מועדי ישראל, ולא ידע. ישב לו טרוד בעבודתו ושוקד על מלאכתו. פתאום התחיל יתוש של מחשבה לנקר במוחו ובילבלו בעבודתו. הניח את עטו מידו והתעמק במחשבה. התחילו ניגוני־סיני ונעימות־נוסח מצלצלים באזניו, ונדמה לו כאילו הוא שומע מרחוק תפילות של יום־כיפור. ביקש להשתיק אותו יתוש ולא יכול. אינגיד ואיתנח ונשאר יושב נבוך. תקף עליו כוח־הדמיון והרקיעו לשחקים, והעלהו עד לפני בית־דין־של־מעלה. ראה שם ספר־הזכרונות מונח על השלחן, וחותם יד כל אדם בו, ודפו פתוח לפניו, הכיר חותם ידו וחשכו עיניו. פתאום ראה, והנה אביו ואבות אבותיו עומדים לפניו עטופים טליות שחורות שניטלו ציציותיהן ותכריכים קרועים ומגואלים; אפר על ראשיהם ועיניהם כבושות בקרקע, עומדים כנזופים ותולשים שער ראשם וזקנם. התורה הקדושה אף היא עומדת חגורת שק ובוכה ואומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי! נתמלא בושה וכלימה, וכבש פניו בקרקע. ראה שאול־תחתית פתוחה לפניו, וחפץ לקפוץ לתוך תוכה, שלא ייראה בקלקלתו. עד שהוא עומד לקפוץ עלה באזניו קולו של חזן שקורא: “כי לא תחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה. ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו”. מיד נכנס בלבו הרהור תשובה. ראה את עצמו נלכד ברשתו של השטן, והתחיל לפרפר.

גדלו ועמקו יסוריו, ופילחו את לבו, וחדרו לתוך נשמתו, והתחילו לנקר ולקסוס בה עד כדי שיגעון. זלגו עיניו דמעות וצווח:

– אוי לי, ווי לי! מי יפתח לי פתח של תשובה!

וכיוון שפתח הוא פתח כחודו של מחט, פתחו לפניו פתח של אולם, ונמלט מרשת שטמן לו ס"ם הרשע. יצאה אתערותא־דלעילא לקדם פני אתערותא־דלתתא, ומן השמים סייעו לו, “הבא ליטהר”…

___________________


באותה שעה דבקה בו מרה־שחורה, ורוחו היה הוגה נכאים. התחיל מונע את עצמו מאכילה ושתיה. נשבר לבו בקרבו ונשמתו נקרעה, וכמעט שנשתגע מעוצר צער ויגון.

ואהבתו לאשתו, בת־אל־נכר, לא רפתה; אדרבא, עוד נתגברה ונתלקחה.

והלב מתפקע מעוצר יסורים ויגון, ולהשיח את הדאגה אי־אפשר.

לא עברו ימים מועטים והתחילו פניו מעידות בו. הפציר בו חותנו שילך וישאל בעצתו של ידידו, זקן הרופאים שבעיר, ואף־על־פי שידע, שאי־אפשר לרופא למצוא לו מזור, הלך אצלו – שהיה מתיירא שלא ייגלו צפוני לבו.

אותו רופא אחד מחסידי־אומות־העולם היה, איש חכם ונבון. כיוון שראהו, צפה בחכמתו וראה, שאין מחלה זו אלא עגמת־נפש עצורה ודאגה כבושה, מין תולעת קוססת בלב. התחיל משדלו בדברים ומדבר אליו כאב רחמן, ומבקש ממנו, שיגלה לפניו כל צפונות לבו. הבטיח לו להסתיר סוד, ובלבד שלא יעלים ממנו כלום.

ראה אותו למדן, שאין אלה אלא דברים היוצאים מן הלב, וגעה בבכיה וגילה לו את לבו וסיפר לו הכל.

ישב הרופא שעה קלה קמוט־מצח ושקוע במחשבות עד שניצנץ רעיון במוחו. קם וטפח לו על כתפו ואמר:

– אל תצטער, אברך, יש עצה!

והלך עמו לבית הקאצאפ, אסר אכילת בשר על החולה, והזהירם שישלחוהו לחדשים אחדים לבדו, לחמי חוץ־לארץ, ושלא תיסע עמו אף אשתו, לפי שטעון הוא פרישות והתבודדות, לאיזה זמן, ועליו להיות בין זרים.

הירבה לדבר על לבם של האשה והוריה, עד שהסכימו לדבריו.

ואף־על־פי שקשה היתה עליהם פרידתו האיצו בו לנסוע מפני אזהרותיו החמורות של הרופא. נתנו לו הרבה כסף ושלחוהו לחמי חוץ־לארץ.

נפטר מן הרופא מתוך בכיה והודיה, בלב נשבר וכואב על אשתו ובני־ביתו, שהוא אשם בצרתם, והבטיח לכתוב אליו ולהודיעהו משלומו.

נסע לעירו לראות מה עלה לאשתו וביתו, ולא מצא שם ושארית.

ברח למדינת הולנדיה ושב בתשובה שלימה.

ובבית הקאצאפ צרה ויגון: אין שומע ממנו ואין יודע מה עלתה לו. רוצים לכתוב ואין יודעים להיכן. והאשה כמעט שיצאה מדעתה.

לא יכול אותו רופא לראות בצערה וגילה לה הכל, בסודי־סודות.

אורו פניה ואמרה:

– בלעדיו אין לי חיים, אלך אצלו ואתגייר.

חיזק הרופא את לבה וסייע לה בדבר.

התגנבה מביתה ונסעה אליו, נתגיירה ונישאה לו כדת משה וישראל.

והקאצאפ ואשתו ונכדיו נשארו שכולים ורצוצים וכמעט שיצאו מדעתם.

לא יכול אותו רופא לראות בצערם, ועמד וגילה להם הכל.

אף הם נסעו בעצתו ונתגיירו.

לא היו ימים מועטים ונמלך אותו רופא בדעתו ואמר:

– עשר נפשות הכנסתי תחת כנפי השכינה, ואני עצמי אמות בגוייותי!

הלך ומכר כל מה שהיה לו ונסע אליהם על מנת להתגייר. קפץ עליו רוגזו של ס"ם הרשע, ונשבע להתנקם בו.

בדרך נפלו עליו ליסטים והרגוהו וקברוהו תחת אותו אילן.

כיוון שבא לפני בית־דין של מעלה נעשה רעש גדול בשמים. לא ידעה פמליה של מעלה מה לעשות בו – יתנו לו חלקו בגן־עדן התחתון – הרי חסידי אומות־העולם סתם יש להם חלק בו, וזה הרי הכניס עשר נפשות תחת כנפי השכינה, ואף הוא הלך להתגייר, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה? ולגן־עדן העליון אי־אפשר להכניסו מפני אות־ברית קודש שלא נחתם בבשרו ושם ישראל שלא נקרא עליו. שקלו וטרו זמן רב עד שגילו לנו מן השמים.

עשינו מה שעשינו – ונתעלה.

__________________


שמעו המסובים, חבריא קדישא, ונתמלאו חדווה ודיצה, ועבר עליהם כל אותו הלילה בשמחה של מצווה וריקודים.














מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2720 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20979 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!