א    🔗

כשמתו אביו ואמו של האר“י ז”ל, השאירו בת־זקונים יחידה. אסף אותה האר"י לביתו, חינכה וגידלה כבת ואהב אותה מאד. כשהגיעה לפרקה השיאה לתלמיד־חכם, ופסק לו חמש שנים מזונות על שלחנו. אף לאחר שעברו ימי מזונותיהם ויצאו לגור בעיר אחרת, ועסקו שם בפרקמטיה והצליחו, לא גירע את עיניו מהם.

והשם עצר את רחמה והיתה עקרה. עברה שנה אחר שנה, ועדיין לא נפקדה בפרי־בטן. מפרק לפרק היתה באה אל אחיה הקדוש ושחה לפניו את צערה וקשי־רוחה. היתה מבקשת ממנו שיתפלל עבורה, והוא היה דוחה אותה ומסיח את דעתה לעניינים אחרים.

כך עברו להן תשע שנים. בשנה העשירית התחיל בעלה לדבר אליה ולהציק לה בענין זה. לא נתקררה דעתו עד שעמד וגזר עליה, שתיסע אל אחיה הצדיק ותפציר בו, ולא תרפה ממנו עד שיגזור אומר.

באה במר־נפשה לפני האר"י שפכה לפניו כל מרי־שיחה ובכתה מאין הפוגות.

לא יכול האר"י הקדוש לראות בצערה ואמר לה:

– קומי אחותי וסעי לך לביתך! העבודה, דואג אני לך יותר משאת יכולה לשער. דומי, אחותי, וקווי להשם, והוא ימלא את שאלתך.

כיוון ששמעה דברים אלה יוצאים מפי אחיה הצדיק, קמה ומחתה דמעותיה, ולבשה שמחה, לפי שידעה שקרוב יום עזרה. נפרדה מהאר"י ובני־ביתו ושבה לעירה מנוחמה.

עברה כל אותה השנה והיא לא נפקדה בפרי־בטן. קפץ רוגזו של בעלה עליה והתחיל להשמיע על הגירושין. הוסיפו דבריו אלה צער על יסוריה. ראתה שאי־אפשר לה לחכות, ונסעה שוב אל האר"י והחליטה שלא לצאת מביתו עד שיבטיח לה מפורש.

באה ובכתה לפניו וסיפרה לו כל דברי בעלה, ואמרה לו, שאינה יכולה לחזור לביתה.

שמע האר"י ונאנח ואמר:

– אחותי, אל תדחקי את השעה!

כיוון ששמעה כך קפצה ונשבעה, שלא תצא עד שירחם עליה.

לא ענה לה האר"י דבר.

נשארה בביתו שלושה ימים, וכל אותו זמן לא טעמה כלום, אף לא שכבה לישון, אלא היתה יושבת בוכה ומתנמנמת. בדמי הלילה, בשעה שישב האר“י מתבודד ועוסק בסיתרי־תורה, היתה משמיעה קול יללה, בוכה ומבכה. הפסיקוהו יללותיה ובילבלוהו. לא יכול האר”י לעמוד בפניה, והלך וקרא אותה לחדרו המיוחד ואמר לה:

– שובי, אחותי, לביתך וכעת חיה יפקדך השם, ברחמיו, בבן שיאיר עיני ישראל בתורה. דעי לך, שהטרחתי בשבילך פמליה־של־מעלה, להוציא נשמה גדולה וקדושה מאוצר הנשמות, גוף, קודם שהגיע זמנה. אבל הווי יודעת, שבנך עתיד להיות צדיק גדול ונסתר, ועליך להסתיר את דרכיו. הזהרי והשמרי, שלא לדבר על מעלותיו ושאר־רוחו, פן תגרמי לו הרבה נזק. ראי, הזהרתיך, אם לא תשמעי בקולי תתחרטי, ואני לא אוכל להושיע לך.

מחתה את דמעותיה והודתה להקב"ה מתוך גילת רעדה ואמרה:

– אחי ומורי, הרבה חסד עשית עמי, וחסדך זה עולה על הכל. כל מה שתצווני אעשה.

ובאותה שנה נפקדה בבן־זכר, ופניו האירו מזיו השכינה.

מסרה לבעלה את כל דברי אחיה הקדוש, והזהירתו שלא לספר בשבחו של הילד, ושלא ישיח עליו עם הבריות כלל.

והשם היה עם הנער וגדל, ומעלותיו הלכו וגדלו עמו.

לא עברו עליו שלוש שנים עד שמסרוהו לחדר. היה קטן בשנים מכל הילדים וגדול מכולם בחכמה ובינה. ועוד קודם שהיה הנער שמואל בן חמש למקרא, כבר ידע חומש ורש"י. אף פרק בתלמוד התחילו לשנן לו. היללו אותו כל מלמדיו ויצא שמו לתהילה בכל העיר.

והוריו נזהרו בו מאוד ולא הזכירו את שמו לטובה; אף סעודה לא עשו לכבודו, לא להתחלת חומש ולא להתחלת גמרא. היו נמנעים מלהביאו בין הבריות, אדרבא, עוד הראו פנים זעומות, בשעה ששמעו את שבחו יוצא מפי אחרים; היו מוכיחים אותו בפני שכנים על הרשלנות, וכיוצא בה. וכשהיו מכריהם ושכיניהם שואלים אותם לסיבת הדבר, ומתחילים לדבר על לבם, להעמידם על טעותם ולברך את בניהם בו, היו הם משיאים אותם לדברים אחרים ומשתמטים מלענות.

פעם אחת היה אביו מסב לסעודת מצווה אצל אחד ממכריו. נתגלגלו הדברים והתחילו לספר בשבחם של בניהם ולמנות את מעלותיהם. היה כל אחד מספר בחכמת בניו ובינתם – והוא היה יושב ושותק. והתחילו משדלים אותו בדברים ואומרים:

– דומה שאין אדם זה שבע רצון מברכת השם. בבן חכם חננו הקדוש־ברוך־הוא לאחר שכבר נתייאש מן הוולדות – והוא יושב ושותק, ומעולם לא ענה אמן על מעלותיו של בנו, אדרבא, הוא מרבה לבוא בטרוניא עליו. ראו נא כמה צרה עינו של אדם זה בבנו יחידו. יהי רצון שיהיו בנינו כמותו!

הירבו להוכיחו על כך, והשתדלו לפקוח את עיניו ולהעמידו על טעותו. לא יכול הלה להתאפק ונכשל בלשונו ואמר:

– ובכן, בשלמה הרעש? יודע אני שבני, ברוך השם, חכם מבניכם. ומה בכך! וכי בשביל שחכם הוא מן השוטים אתפאר בו?

באותה שעה היה שמואל יושב לפני רבו ולומד תורה. כיוון שיצאו דברים אלה מפי אביו נתחרש פתאום. הכיר בזה רבו ונבהל מאוד. מיד יצא הקול בעיר ובאה אמו מבוהלה ולקחתו לביתה. וישבה ובכתה עליו. בא אביו וראה והתחיל תולש שערו ומטיח את ראשו בכותל בוכה וצועק:

– אוי לי, שהחרשתי את בני יחידי!

היו שניהם צועקים ובוכים ולבם מר להם.

עברו עליהם שלושה ימים בבכיה וחרטה, עד שגמרו בדעתם לנסוע אל האר"י.

כשבאו אליו עם בנם, התחילה בוכה מייללת ומרעישה עולמות – והאר"י ישב ושתק.

כיוון שראו כך, עמד לו האב בפינה אחת בבית־המדרש, והיה בוכה וצועק וממרט שער ראשו וזקנו, והאם ישבה לה בפינה אחרת, ובנה בין ברכיה, ובכתה בקול מלב נשבר. נתגברה הבכיה בדומית ליל עד שהיתה מבכה את כל שומעיה. נשברו לבותיהם של השומעים, ואף הם פרצו ביללה. לא נתקררה דעתם עד שנכנסו לחדרו של האר"י והיו מתחננים לפניו ואומרים:

– מורינו ורבינו הקדוש! מחל לנו על שבילבלנו אותך! עלתה צעקתם של עלובים ומרי־נפש אלה בדמי הלילה ועוררה אותנו. רחם עליהם והמצא מזור לבנם יחידם. מקרא מפורש: ומבשרך אל תתעלם!

נתעורר האר"י ויצא ולקח את הבן מעל ברכיה¹ של אמו, הכניסו עמו לחדרו וסגר את הדלת. עשה מה שעשה ונפתחו אזניו של הנער. קרא לאחותו ובעלה ונכנסו אליו. התחיל מדבר אליהם דברי כבושים, ואמר להם:

בני, ראו כבר הבריא הנער. הפעם עלה בידי. היו זהירים שלא תכשלו עוד בלשונכם, לפי שאם לא תעמדו בנסיון אי־אפשר יהא לי לפעול כלום. יודע אני שנסיון קשה הוטל עליכם, אבל מה אעשה ואתם דחקתם את השעה! בכדי להקל עליכם קצת יחדלו בני־העיר להתברך בנער. בשעה שתשובו לביתכם יהפך הנער ויהא לפרא־אדם בעיני הבריות. ואתם אל תשימו לב לזה, לפי שאין זה אלא כסות־עינים לו, לשמרו מעין־הרעה ולהמתיק את נסיונכם הקשה. פראותו תהיה לעזר לכם, בשבילה יוציאוהו כל המלמדים מחדריהם, ויחדלו להתפאר בו. לא תשלוט בו קנאת בני אדם, ולא יביאו אתכם לידי סיפור בשבחו. עשו כל מה שהזהרתיכם והשם יהיה בעזרכם.

ותיכף כששבו לביתם נהפך הנער והיה לפרא־אדם, שובב ומזיק. לא עברו ימים מועטים ויצא לו שם רע בכל העיר. רבו מעשי שובבות אלה מיום ליום, עד שעמד המלמד והוציאו מחדרו מאימת הוריהם של שאר התלמידים.

עשו הוריו את עצמם כאילו היו מצטערים על כך מאוד, ובסתר לבם נהנו מזה.

והנער שמואל היה הולך ומתפרא מיום ליום עד שכשל כוח הסבל. יצא לו שם של פרא־אדם בכל הסביבה. מתחילה היו נזהרים מלדבר בו בפני אביו ואמו, כדי שלא לגרום להם צער, כיוון שנתגברו מעשי פראות אלה התחילו הבריות מוכיחות אותם על שאינם עוצרים בו. היו הניזוקים באים ותובעים מהם את נזקם, והם היו פורעים ושותקים. התחילו בני העיר אף להפרע ממנו על מעשיו.

בלילה היה יושב והוגה בתורה, ועמל בכל כוחו. סרה מעליו אותה רוח רעה וחזר למה שהיה. היה יושב ובוכה על הצער שהוא גורם לאבותיו ועל החרפה שהוא ממיט עליהם. כיוון שהאיר היום היתה רוח שובבות זו חוזרת ונחה עליו.

כך עברו שנים אחדות. גדל שמואל ופראותו גדלה עמו. היה מביא הפסד מרובה להוריו, והם לא נשתמטו מלשלם. נשתכחו מעלותיו ויחוסו, והיו מבזים ומכים אותו על מעשיו הרעים. התחילו לזלזל אף בכבודם של אבותיו, מגנים ומחרפים אותו בפניהם, והם היו שומעים את חרפתם ואינם משיבים. אף את בנם לא הוכיחו, ונתנו לו להתנהג על־פי דרכו זו. קיבלו את יסוריהם באהבה, ועמדו בניסיונם.

פעם אחת הלך ותקע מסמרות בכסא־מושבו של ראש־הקהל שבבית הכנסת, כדי שלא יוכל הלה לישב על מקום כבודו. תפסוהו השמשים והתנפלו עליו והתנקמו בו על הרבה צער ונזק שגרם להם. לא נתקררה דעתם עד שהביאוהו לפני מנהיגי הקהילה ואלה דנוהו לשלילה בשלשלת הברזל שבפרוזדור לשלושה ימים. כיוון שהתחילו לשלול אותו בשלשלת התחיל לפרפר ולצעוק בקולי־קולות עד שנשמעה צעקתו בכל העיר. נאספו הכל ובאו והצדיקו עליו את הדין. גברו צעקותיו עד שבאה אמו לקולו. כיוון שראתה אותו עומד קרוע ופצוע וקשור בשלשלת, והכל עומדים ולועגים לו ושמחים לאידו, גברו עליה המון רגשות אם ובקעה לה דרך כחית יער שכולה, ונהמה וצעקה:

– הניחו לבני, גזלנים, רוצחים!

קפצו עליה עזי־פנים שבעיר ונתנו עליה בקולם:

– ראו כמה מחפה זו על בן־יקיר שלה! מי גרם לזה שיהא בן סורר ומורה? – אמו!

לא יכלה למשול ברוחה יותר והתפרצו דברים אלה מפיה:

– דומו, עזי־פנים! אינכם כדאים להזכיר את שמו!

בו ברגע הרגיש הנער שפקע משהו במוחו, ומיד חשכו עיניו וצעק:

– אוי לי אמי! חשך עולמי ואיני רואה כלום!

ונסתמא.

נתעוו פניה של אמו ונתפרצה יללה מפיה ונפלה ונתעלפה.

כששבה אליה בינתה ראתה את עצמה שוכבת במיטה ובנה הסומא מוטל אצלה ובוכה.

ידעה שלא עמדה בנסיון וסימאה את עיניו של בנה יחידה.

נפלה עליו והתחילה מחבקתו ומנשקתו, בוכה ומייללת ואומרת:

– אוי לה לאם שכיבתה מאור עיניו של בנה!

 

ב    🔗

ישבה האם האומללה ימים אחדים בוכה ומייללת, עד שאזרה כוח ולקחה את בנה יחידה עמה ונסעה אל אחיה הצדיק.

והוא, האר“י ז”ל, הקשיח את לבו ודיבר אליה קשות ואמר:

– הלא הזהרתיך והתריתי בך כמה פעמים, ואת עברת על מצוותי. ואני לא אוכל להושיע לך הפעם. שובי בשלום לביתך!

כיוון ששמעה דברים אלה נתמרמרה בבכי ואמרה:

– אחי ומורי, עפר אני תחת כפות רגליך! אל הילד הזה התפללת ובזכות תפילתך פתח אלהים את רחמי. דומני שלא הייתי כדאית לכך, ולא עמדתי בנסיון. אני אשוב אל ביתי במר־רוחי, לבכות את ימי ולתנות בלילות על שברי. הנער הזה ישאר בביתך, ואתה – מאור הגולה – הפוקח עיני כל ישראל ומאיר את חשכתם, תהיה לעינים אף לבני־יחידי העלוב, פרי תפילתך, שנסתמא בעוון אמו.

מיד נכמרו רחמיו של האר“י ז”ל וענה ואמר:

– סעי לך לשלום לביתך, אחותי העלובה! קווי להשם, והוא יראה ללבך. אם ירצה את דרכי עוד תזכי ותשבעי ממנו רוב נחת.

הרגיעו הדברים את לבה ונתנחמה ונסעה לביתה.

בחצות הלילה, בשעה שכל העולם היה שקוע בשינה, אפילה ודומיה, ירד האר“י ז”ל וטבל, ועלה ונסתפג, וישב וכתב קמיע. תלה את הקמיע בצווארו של הנער שמואל, שם תרמיל על שכמו, ואמר לו:

– לך לשלום, בני, עלובי, אל אשר ישאוך רגליך!

אחז בידו ויצא עמו מביתו, נתן את מטהו בידו, נפרד ממנו מתוך צער, חיבה ורחמים, וחזר ונכנס לתוך ביתו.

חשכת אפילה עטתה את הלילה, וחשכת עלטה שכנה בעיני הנער, ואחת נבלעה בחברתה. לא ידע שמואל להיכן ללכת ומה לעשות, נשאר עומד רגעים אחדים נבוך ואובד. פתאום הרגיש במטה שהתחיל זז ומתנועע בתוך כף ידו, והוא הולך ונמשך לצד אחד. מיד קפץ את ידו ונאחז במטה והתחיל להימשך אחריו ולילך. לא עברו רגעים מועטים והפכה ההליכה והיתה לריצה. כיד נעלמה וחזקה משכו המטה אחריו, והוא רץ בכל כוחו. פתאום נשמע קול רעם נורא, וגשם זועף ירד אחריו. שרקה הרוח סביבו בזעם, וחרדה אחזה אותו. לחץ את המטה בידו אחת ובשניה תפס את הקמיע. לא נגעו בו הגשם והרעם. כולו נגוב רץ בין טיפות גשם שירדו בזעף ודקרו את האדמה, ובין ברקים ורעמים ורוחות־סערה שרקו סביבו ושיברו אילנות והרקידו יערות. פתאום תפסו הרוח והגביהו מעלה, מעלה ונשאו באוויר. מתחתיו רעם, גשם, וסערה, וממעל לו דומית־שקט, והוא נישא ברוח ומרחיק לעוף. שקטה אף נפשו בקירבו, והיה מתעופף לו במנוחה על כנפי הרוח. לאט, לאט, התחיל יורד לארץ, ואזניו הקשיבו רחש עלים וענפים. נשבה רוח־צפונית חרישית, ונימי כינור ערבות פתחו בשיר, זלפו ריחות נעימים באוויר, ובשמים נטפו סביבו. טל של תחיה רחץ את פניו וידיו, ועידן את בשרו. נשמע קול שיר סמוך לו, ורחף כנפים ממעלו. אז ידע שהוא שומע שירת עולמות עליונים, ולבו רחב, ונשמתו אף היא פצחה רינה. פסקה השירה וקולות של תורה ערבים נשמעו. חזקו הקולות וליטפו אותו והוא נמשך אחריהם והגיע אל השלחן. בו ברגע נשתתקו הקולות, ויד חמה ומליאה חיבה נגעה בו, ליטפה אותו והחליקה לו על פניו. שמע קולו של ישיש שמדבר אליו ברחמים רבים ואומר לו:

– מי אתה בני, ומה לך פה?

ענה הנער, ואמר:

– אני הוא הבן שהלבין את פניהם של אביו ואמו, ומירר את חייהם. אוי לי, שגרמתי לאמי שתכבה את מאור־עיניו של בנה!

נאנח ונאנק, והתפרץ בבכי.

המתין הישיש עד שפסק לבכות, ושוב שאלו בחמלה רבה:

– מי הביאך לכאן, בני?

ענה שמואל ואמר:

– בדמי הליל הוציאני דודי מביתו, את מטהו נתן בידי וקמיע תלה לי בצווארי, וציווני ללכת למקום שיובילוני רגלי. בסערת־גשם הלכתי, בין יללת רוחות ורעמים. המטה הזה היה לי לעינים, והקמיע שמרני מכל רע. אחר כך בא הרוח והרימני ונשאני על כנפיו עד שהביאני לכאן.

מיד הושיבו הישיש בין ברכיו, החליק לו על לחייו באהבה, ומחה את דמעותיו הרותחות שירדו מתוך עינים כבות, ואמר לו:

– ומה בקשתך, בני עלובי?

ענה ואמר:

– אני כיביתי את מאור עיני, בעוונותי הרבים, וחשך עלי עולמי עד ששמעתי את הניגון הלוהט, שבא מן השלחן הזה, והדליק לי נר על ראשי, והאיר את חשכת האפילה. ועתה, הנה דבריך מדליקים נרות בנשמתי ואני רואה אותך, אבל לא בעיני בשר. זקן עוטה שיבה אתה, וראשך זקוף ועיניך נוצצות. ארוך הוא זקנך ולבן כשלג שעל ראש החרמון. מתחת לעטרה של שער כסף טהור נשקף מצחך הרחב, וקימטי ייסורים של אהבה, וקווי חמלה חרותים בו לאורכו ולרוחבו. נא, סבא, תנני לשבת בפינת שלחנך, להקשיב לקול המאיר את חשכת נשמתי.

– חיבקו הישיש ונשקו ואמר לו:

–הרבה זמן חיכיתי לך, בני, עד ששלחך אלי דודך, פאר נכדי שבעולם השפל. בידיו של רועי־הנאמן אמסרך, והוא ינהלך אחרי צאנו. בצל הסנה הבוער באש ואיננו אוכל, לאורה של האש הדולקת ואינה עשנה, ישב עמך וילמדך תורה שכתובה באש שחורה על־גבי אש לבנה. בכל שבת ויום־טוב תשב בסתר אהלי. לאט, לאט, יפקח הרועה־הנאמן את עיניך, ואתה תשב עד מלאות לך שלוש־עשרה שנה. בתורתו תהגה כל הימים, ותזכה להאיר את עיני ישראל.

תשעה חדשים ישב עמו הרועה־הנאמן ולימדו תורה, עד שמלאו לו לשמואל שלוש־עשרה שנה. בו ביום הביאו הרועה־הנאמן אל הישיש. מצאו שם הרבה זקנים וישישים, ורבה השמחה.

פתח הבחור שמואל ודרש בדברים שלא שמעתם אוזן, ואש ליהטה סביבו:

לאחר שגמר את הדרשה ניגש אליו הישיש, נשקו על ראשו ואמר:

– אשרי שיצא זה מחלצי! בואו בני, אחי וריעי. ונשמח בשמחתנו. ניגשו כולם אליו וחיבקוהו ונשקוהו. הושיבו הישיש אצלו ואמר לו:

– יפה דרשת, בני! יברכך אדוני ויאיר את עיניך!

מיד אורו עיניו וראה שהוא יושב באולם של שיש טהור, רגליו עומדות על ריצפה של בדולח, וממעל לראשו חופה של לבנת־הספיר. ראה שלחן שהוא משובץ באבנים־טובות ומרגליות, וכסאות של פּז סביבו, והם נוצצים ומתנוססים ושופכים זוהרם על האולם. יושבים להם ישישים ועטרות של כתם־אופיר ממולאות באבני חושן ואיפוד בראשיהם, וזקנות שיבה טובלות באורן של העטרות ומפיקות נוגהן על השלחן. כמעט שהסתנוורו עיניו של שמואל מרוב אורה פתאומית.

והישיש הוסיף לדבר אליו בחיבה:

– שמואל בני, היום מלאו לך שלוש־עשרה שנה, והרי אתה בר־מצווה, בן זכויות וחובות. עמנו תשב ותעסוק בתורה עד שתמלאינה לך שבע־עשרה שנה. אז תשוב אל אחיך, למצוא את בת־זוגך.

ביום השבת הכניסוהו לבית עשוי עצי אלמוגים ומואר באור שבעת הימים. העלוהו לבימה של שיש טהור. שם עמד הרועה־הנאמן, עטור קרני הודו, וקרא בתורה שכתובה באש שחורה על־גבי אש לבנה. כל שבעת הרועים עלו לתורה, ושמואל הפטיר בנביאים.

ישב שם עד שמלאו לו שבע־עשרה שנה והיה עוסק בנגלה ובנסתר. ובמלואות הימים הכניסו הישיש לחדר מיוחד ואמר לו:

– שמואל בני, כבר גדלת והישגת מה שאפשר להשיג פה. תוקנו כל פגמיך והגיע זמנך לשוב אל אחיך שבעולם השפל. הסר את מדיך ולבש בגדי־גולה ורד אליהם. לך לך עד שתבוא לכפר אחד עד טחנת־הרוח. היכנס לטחנה ותמצא את בעליה שרוי בצער על שעזבו הפועל ואינו יכול לעשות את מלאכתו בעצמו. ואתה תשב ותנוח ותיכנס עמו בשיחה ותאמר לו, שאתה טוחן מומחה מוכן ומזומן לעבודה. הוא ישמח עליך ויאסוף אותך לביתו. ואתה תעבוד בטחנה ותשכיל. אז יבוא אליך רב עם בתו היחידה ויקחך לביתו, ואת בתו יתן לך לאשה. הווה זהיר, בני, שלא תתגלה לאיש. עשה עצמך כעם־הארץ גמור. היזהר שלא תראה אותך עין בשר־ודם בשעה שתהגה בתורה או בשעת תפילתך. אל תפשוט בגדי־גלותך עד שנבוא ונסירם מעליך. אל תשמע להפצרות, ולא תיכשל.

מיד נכנס הרועה־הנאמן ובגדי־גולה בידו, הלבישו ואמר לו:

– ביום חתונתך אבוא אליך ואורך את הדרך. שבעת הרועים יהיו שושביניך, ודוד מלך ישראל הוא ינגן בכינורו. זכור את אזהרתו של אברהם אבינו ואל תתגלה לשום בן־אדם, ואל תפשוט בגדי־גולה אלה – כי בנפשך הוא.

נכנסו כל הרועים ובירכוהו, ורוח נשאה אותו והורידתו לארץ.

 

ג    🔗

בו ביום, בצהרים, בא שמואל לאותו כפר. נכנס לטחנה ומצא את הטוחן כשהוא עומד נבוך ומצטער. משיח את צערו לאשתו ואומר:

– הרוח נושבת ומסובבת את כנפי הטחנה והכל מוכן לטחינה, ואני – מה כוחי! העבודה מרובה וסוחרי הקמח דוחקים – ואין עצה ואין חכמה! רציתי ליתן לו כמה שיפסוק הוא עצמו; רציתי לשלם לו יותר ממה שיבקש, והוא באחת – אינו רוצה להישאר.

ניחמה אותו אשתו ואמרה: אל תדאג, בעלי,הרבה פועלים למקום!

נכנס שמואל לתוך דבריהם ואמר:

– רבי יהודי, כבר הקדים המקום ושלח לך פועל אחר. סובבתי בערים ובכפרים וחיפשתי עבודת טוחן, ורגלי הובילוני לכאן.

נתמלא הטוחן שמחה ואמר:

– ברוך מכוון את השעה! לא יחסר לך, בעזרת השם, בביתי כלום.

נכנס שמואל לטחנה והתחיל מביט ומתבונן במה שלפניו. נתחוור לו הכל, והתחיל לעבוד כטוחן בין טוחנים. ראה בעל הטחנה וערב לו.

ושמואל כמעט קבע את דירתו בטחנה. היה משכים מבעוד לילה ונכנס לטחנה ועומד ומתפלל במסתרים, והיה מאחר בלילות ועוסק בנגלה ובנסתר. היתה הטחנה עושה את מלאכתה, והוא עוסק בתורה.

ראוהו הטוחן ואשתו עובד ואינו מפסיק אפילו לתפילה – והתפלאו.

התחילו מביטים אחריו, עד שהחליטו שאין הבחור מתפלל כלל.

פעם אחת ניגש אליו הטוחן ושאל:

– מה לך בחור, וכי אינך יהודי, חלילה, ואת האלהים אינך ירא?

נעץ בו שמואל עיני תם ושאל: מה?

התחיל הטוחן שוחרו מוסר ואומר:

– כיצד זה – יהודי ואינו מתפלל! מאז הבקר ועד שעה מאוחרת בלילה עובד ועובד, אי־אפשי בכך! “תן לו משלו” – ככתוב בפרק הקדוש.

היתמם שמואל וענה:

– מה אעשה, ריבוני, ואיני יודע להתפלל? למדתי להניח תפילין, להתפלל תפילות קצרות, ולומר פסוקי תהילים על פה.

תמה הטוחן על דבריו. הוסיף שמואל ואמר:

– בילדותי מתו עלי אבי ואמי. מוחי מטומטם ומבית תלמוד־תורה הוציאוני. היה עלי למצוא את לחמי בעצמי, ונשארתי עם־הארץ.

שמע הטוחן ונתגלגלו רחמיו נאנח וניענע בראשו ואמר:

– אם כן, יתום גמור ועלוב אתה – ואנוכי לא ידעתי. וי וי! לכשיעזרני השם אשכור לך מלמד. והוא ילמדך תפילה.

וארגזי הקמח שבטחנה התחילו מתמלאים והולכים. לא עבר זמן רב והרגיש הטוחן בכך ושמח. כשסיפר את הדברים לאשתו אמרה לו:

– הרי אמרתי לך – נער נאמן וישר־לב הזמין לנו הקב"ה. אלה שקדמו לו גנבים היו, וזה הריהו בחור כשר ונאמן. חבל שהוא אינו יודע אפילו להתפלל! יתום – השם ישמרנו.

והשם בירך את ביתו של הטוחן בגלל הבחור שמואל והיה עולה ומצליח. היה טרוד ועסוק עד שלא היה לו פנאי להשגיח על שמואל והילוכו; אף שכח את הבטחתו ולא שכר לו מלמד. התנהג שמואל כחפצו ועין זר לא ראתהו.

כך עברו עליו שבעה חדשים. הטוחן היה הולך ומצליח, מצא חן בעיני כל הפריצים, ויצא שם לקמחו בכל הסביבה.

­­­­­_______________

בעיר רחוקה אחת, מהלך חמישים מיל מאותו כפר, ישב לו רב צדיק תמים. היתה לו בת יחידה, מושלמת בכל המעלות, ושמה רחל. כבר הגיעה לפרקה והיתה כבת שבע־עשרה, ושידוך הגון לא נזדמן לה. הצטער הרב מאד. היו שדכנים דופקים על דלתיו; כבר עייפה הרבנית מלהכין כיבוד – וחתן לבתו של הרב אין.

פעם אחת ראה הרב בחלומו ישיש עומד מראשותיו ואומר לו:

– אל תירא ואל תצטער, מזלה של רחל בתך זורח כחמה. קח אותה וסע עמה לכפר פלוני, לביתו של הטוחן, ושם תמצאו את בן־זוגה.

התעורר הרב ורוחו נפעמה. התעודד ואמר: מפורש בגמרא, “אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו וכל החלומות הולכין אחרי הפה.”

בלילה נראה שוב אליו הישיש, דיבר אליו דברי־כבושים ואמר:

– הרי ציוויתיך לנסוע לכפר, הרחק חמישים מיל מכאן, לביתו של הטוחן! שמע בקולי וייטב לך ולבתך. נער טוחן תראה שם ועם־הארץ. אל תביט אל מראהו! אותו הוכיח אלהים לבתך.

אף הבת חלמה מעין אותו חלום; אליה נראה הישיש ואמר:

– לכי בת, והעירי את אביך. אמרי לו, שיסע אתך אל הכפר, לביתו של הטוחן. שם תמצאו בחור טוחן, והוא הוא זיווגך, בגדיו בלים ומקומחים, דיבורו כעם־הארץ – אל תשימי לב לאלה. בטחי בהשם ומזלך יזרח.

נתעוררו הרב ובתו משנתם מבוהלים ורוחם פעמה.

– בכתה הנערה וסיפרה את חלומה לאביה. אמר לה הרב:

– אל תבכי, בתי, אין זה חלום שוא. גם אלי נראה הישיש פעמים, ודיבר אלי אותם דברים ממש. כנראה, גזרו כך בשמים – ומי יחקור את דרכיו? בואי ונספר את החלומות לאמך, ונשמע את דעתה.

הלכו וסיפרו את חלומותיהם להרבנית, ופרצה בבכיה ואמרה:

– אוי לי, ווי לי! איך אשיא את בתי, בבת עיני, לעם־הארץ!

עיכבה בהם ולא נתנה להם לנסוע.

בלילה חלמו שלושתם חלומות: נראה אליהם הישיש והזהירם, שלא יתמהמהו והרב ובתו ימהרו ויסעו, ואם לאו מרה תהיה אחריתם.

ראו שאי־אפשר לסרב ומיהרו ונסעו אל הכפר.

קיבלם הטוחן בסבר פנים יפות, שמח עליהם ועשה להם סעודה.

אחרי הסעודה היה הרב משיח עם הטוחן, ותוך כדי שיחה שאלו למצבו. סיפר לו הלה, שזימן לו הקב"ה בחור כשר ותמים, והוא הביא עמו את הברכה. הארגזים מלאים תמיד קמח, ברוך השם, וההצלחה מאירה לו פנים. אלה שקדמו לו גנבו וגזלו, והוא לא חשד בהם. עכשיו שלחו לו, מן השמים ממש, בחור כשר, וידיו – זהב טהור. מיום שבא לטחנה יצא שם לקמחו בכל הסביבה. חבל שאינו יודע אפילו תפילה! יתום גמור מילדותו, השם ישמרנו.

וביקש מהרב, שישלח לו מלמד או ריש־דוכנא, שילמדו תפילה.

שמע הרב את דבריו בכובד ראש, ואמר לו, שמצדו אין מניעה אלא שצריך הוא לדבר עם הבחור תחילה, ולראות אם מוחו תופס.

אמר לו הטוחן:

– ימחול, רבינו, וימתין קצת, ואכנס לטחנה ואשלחהו. קשה מאד להפסיקו בעבודה. הוא לא יצא מן הטחנה אם לא ישאר מישהו שם.

מיד יצא הטוחן מביתו ולא עברו רגעים מועטים ונכנס לבית בחור לבוש בגדים בלים ומקומחים. נתן להרב שלום בשפה רפה. מיהר ויצק מים על ידיו ונגבן בכנף בגדו, מילמל “שאו ידיכם” בשגיאות גסות, וישב אל השלחן לאכול. ראו הרב ובתו את הבחור והנהגתו וחרדו.

המתין הרב עד שגמר סעודתו, ונכנס עמו בשיחה – להיוודע אם עם־הארץ הוא או אחד הנסתרים – ולא הוציא משיחתו כלום.

שאל אותו הרב:

– הכיצד בחור שכמותך אינו יודע לבטא מלה עברית כהוגן?

ענה שמואל להרב אותה תשובה שענה להטוחן.

שוב שאל הרב:

– כלום אינך משתוקק כלל להתפלל כדרך כל בני־ישראל?

נאנח שמואל וענה:

– ודאי משתוקק ותאב אני לכך. כשאני בא לבית־הכנסת ורואה שהכל עומדים ומתפללים מן הסידורים, ואני לבד עומד כאילם – רוצה אני לקרוע את עצמי כדג. אבל מה אעשה ובילדותי היה עלי למצוא את לחמי? יתום ונעזב הייתי. ונותני־לחמי לא השגיחו עלי ולא לימדוני. הנה ריבוני זה הבטיח לי, להביא מלמד בשבילי, ועדיין לא קיים את הבטחתו. שמא יזכיר לו הרבי?

קימט הרב את מצחו ונאנח ואמר:

– שמע, בחור, אם תרצה לילך עמי לעירי, אני אלמדך תפילות.

נתמלא הבחור שמחה ואמר:

– רבי, כל עבודה קשה שתתן עלי אעשה, ובלבד שאזכה ללמוד מפיך תפילה. אף חומש רוצה אני ללמוד.

עמד הרב והירהר: גזירה היא מן השמים. מי לנו גדול מרבי עקיבא – ועד ארבעים שנה עם־הארץ גמור היה.

נכנס הרב אל בתו ואמר לה:

– בתי, חמדת לבי, רצונו של מקום הוא, ועלינו לקבלו באהבה.

ענתה הבת ואמרה לו:

– אבא, עטרת ראשי, כל ימי שמחה הייתי לעשות את רצונך, ועל אחת כמה וכמה רצונך ורצונו של הקב"ה.

כיוון ששמע הרב כך ניגש אל שמואל ואמר לו:

– הכנס אל החדר השני ותראה את בתי, ואם תמצא חן בעיניך אתננה לך לאשה.

עשה שמואל כמו שציווהו הרב, ויצא וניענע בראשו והסכים. הורידה רחל בתו של הרב את עיניה ושתקה. עשו קניין־סודר והתחילו מכינים את עצמם לדרך.

ראתה הטוחנת ורצה אל בעלה, וסיפרה לו הכל. נכנס הטוחן אל הרב כשהוא מתרעם. פייסו הרב ופיצה אותו, ונפרדו זה מזה בשלום.

נכנס שמואל לתוך הטחנה ושהה קצת. ישבו הרב ובתו בעגלה, דוממים וחיכו לו. נאנח הרב. הפסיקה בתו את הדומיה ואמרה:

– הרשני, אבי מורי, ואומר לפניך דברים אחדים.

ייבב הרב ואמר:

– דברי, בתי העלובה, ויקל ללבך.

נזדקפה הבת ואזרה גבורה ואמרה:

– אבא, רצונו של מקום נתקיים, ואתה נאנח ומייבב?!

הביט אליה הרב מתמיה ומתפלא ואמר לה:

– בתי, משוש נפשי, גבורה זו לך מניין?

ענתה הבת ואמרה לו:

– לימדתני, אבא, שחייב אדם לבטל את רצונו מפני רצון קונו. מה אנו ומה ידיעתנו?

אורו פניו והביט אל בתו בגאון אבהי, והיא הוסיפה ואמרה:

– כלום יש דבר טוב מרצונו של מקום? אשרי מי שזכה לכך!

ופניה קרנו בדברה.

הציץ הרב לתוך עיניה המאירות של בתו ואורו עיניו.

 

ד    🔗

יצא שמואל מן הטחנה ושקיק על שכמו, ועלה וישב בעגלה אצל מחותנו הרב ובתו הכלה כשהוא לבוש בגדיו הבלים והמנוקים. כיוון שהגיעו לאכסניא ראשונה ירדו כולם מן העגלה. אמר לו הרב:

– בוא עמי ואקנה לך בגדים חדשים ויפים, כדי שתיכנס עמי לעירי מלובש כראוי.

ענה לו שמואל:

– מחותני ורבי, אי־אפשי בכך. לבוש אני בגדים ומשלי הם, מיגיע כפי.

השתומם הרב ושאל: הכיצד?

ענה שמואל:

– מימי לא לבשתי בגדים שלא קניתים בעמלי ובזיעת־אפי!

עמד הרב תוהה. התחיל משדלו בדברים ומבקשו, שיסיר מעליו את הבגדים הצואים, ולא יכלימו לעיני בני קהלתו. הביטה אליו הכלה ובקשת־אלם בעיניה, והוא באחת – אינו יכול ואינו רוצה! ראו שלשוא דבריהם, וחדלו לדבר אליו על הבגדים. היה הרב עגום ועצב מאוד. חישב את הזמן וכיוון להגיע לביתו בשעה מאוחרת בלילה, כדי שלא יראוהו אנשי עירו בקלקלתו.

הגיעו לביתם וראתה הרבנית את חתנה של רחל בתה היחידה, והתחילה בוכה ומייללת על מזלה הרע. ניסה הרב לנחמה, ולא קיבלה תנחומין. שידלתה רחל בתה בדברים עד שכבשה את צערה ונשתתקה.

התחילה הרבנית להפציר בו אף היא, שיסיר בגדיו מעליו וילבש נאים מהם, ולא יגרום להם צער וליבון־פנים – והוא לא ענה דבר.

נתגברו עליהם הלילה והעייפות, ונפלה עליהם תרדמה. ראתה רחל בחלומה איש ישיש עומד מראשותיה,כולו מאיר וקורן, ואומר לה:

– בזכות בטחונך, בתי, ובשכר ששמעת בקולי, תזכי ותראי את חתנך כשהוא לבוש בגדי כבוד. הווי יודעת, שאת עזרו ועליך לעמוד לימינו לעזור לו כל הימים. התחילי בזה מיד וסייעי לו לעמוד בניסיונו הקשה, שלא ייכשל ברגע האחרון. שמרי אותו מעיני זרים, מאזניהם הכבידות ומלשונם הרעה. זכרי בת, סוד כמוס מסרתי לך, ובנפשו הוא! שמרי אותו עד שתגיע השעה. עשי בחכמתך ולא ייגלה הסוד לשום בריה.

התעוררה רחל משנתה וראתה דרך סדק שבכותל, אור בהיר שמבקיע ויוצא מחדרו של חתנה. האזינה לקול נחרתם של בני־הבית וידעה שהם אחוזי תרדמה. ירדה על בהונות רגליה וניגשה והציצה לתוך הסדק. ראתה את חתנה שהוא לבוש בגדי־אור, ועטרה של נוגה בראשו והוא יושב ועוסק בתורה. שבה ושכבה על מיטתה, כולה לוהטת בשלהבתיה. הסתירה את שמחתה בלבה וחשבה מחשבות, איך לסייע לחתנה לעמוד בנסיונו הקשה. בשעה שקמו אביה ואמה משנתם עגומים ועצבים, ניגשה אליהם בפנים מאירות ואמרה:

– השם יתברך, זימן לבתכם היחידה את בן־זוגה, ואתם עצובים? שמחו עמי ביום שמחתי!

ייבבה האם ואמרה:

– אוי לי, וי לי, על מזלה של בתי, בבת עיני! איכה אשא את חרפתי וכאבי? מה יאמרו הבריות כשייוודע להם הכל! אלמלי הסיר, לכל הפחות, את הבגדים הצואים – – –

נזדקפה הבת ואמרה בקול בוטח:

– אל תבכיני, אמא, כך הוא רצונו של מקום, ולטובה! בידו המזל, וברצונו הוא מאיר כחמה. חתני יעמד בביתנו וישרת אותנו, לפי שעה, ולא ישגיחו הבריות בו ובמלבושיו. לכשתגיע השעה ילבש בגדי־חתונה יפים, שיקנה בעמלו ובזיעת־אפו, ואיש לא יכירנו.

שמע הרב דבריה של בתו, ובינתה, וקולה, קול אמונה ובטחון – ובטח לבו אף הוא. מיד חזר בתשובה על שהירהר אחרי מידותיו של הקב"ה. ואמר לאשתו:

– תהי בתנו, שתחיה, לנו למופת, וכמוה נשליך יהבנו על השם, שכל דרכיו צדק וחסד, ולא יעשה עוולה. ראינו בעליל שזהו רצונו – וייקום. נסיון קשה שלח עלינו, יתברך שמו – ואנו נתחזק ונעמוד בו!

מיד קרא לחתן ושאל אותו:

– בן כמה שנים אתה, שמואל בני?

ענה שמואל: בן שבע־עשרה שנה ושמונה חדשים.

ראו הרב והרבנית שהחתן והכלה בני־גיל הם – והתפלאו. קבעו את יום החתונה בו ביום שתמלאנה להם שמונה־עשרה שנה.

היה החתן משרת בביתו של הרב ועושה כל עבודה קשה, ולא השגיחו בו הבריות. נשאר סודו כמוס, ולא נודע לשום בן־אדם.

התחיל הרב ללמדו דברי יהדות, והחתן עשה את עצמו כאילו מוחו מטומטם וקשה לו להבין וללמוד משהו.

ורחל שמרה את חתנה בחכמתה, וסייעה לו לעמוד בנסיונו.

הגיע השבת שלפני החתונה, ושוב התחילה הרבנית להפציר בו, שיחליף את בגדיו וילך עמם לבית־הכנסת, לעלות למפטיר ול“בא־שיטנס” – ולא עלה בידה. שידלו אותה הרב והכלה בדברים עד שהרפתה ממנו.

ביום החופה, בצהרים, בא אדם אחד שהיה לבוש בגדי שומר ומקל־יער בידו. נכנס לביתו של הרב ושאל על חבירו החתן. שאלוהו לחפצו, והלה ענה:

– יחד עבדנו בביתו של אדון אחד, ובאתי לחתונתו, כמדובר.

שמע החתן ורץ לקראתו. התחילו מתנשקים וטופחים על הכתפים ושמחים.

ראתה הכלה את השומר ושמחה בלבה. נשא הרב עיניו למרום, כמבקש פתרונים, והרבנית בלעה את דמעתה ונאנחה.

לחשה הכלה משהו באזני אמה, ומיהרה הרבנית וכיבדה את השומר ביי"ש ורקיקים. האכילתו סעודה יפה וביקשה ממנו, להשתדל שיחליף החתן את בגדיו.

חייך השומר ואמר:

– אל תיראי, הוא יציית לי. הבי לי תחתונים, פוזמקאות ונעלים.

מיהרה הרבנית ונתנה לו מה שביקש.

לקח השומר את חבילת הבגדים בידו אחת, ובשניה אחז בידו של החתן, והוליכו אל הנהר לטבילה.

כששבו מן הנהר ליווהו השומר לחדרו, ויצא אל בני־הבית.

התחילו מבקשים שילבישנו את הקפטן והשטריימיל, והוא ענה:

– אל תחפזו בלבישה! עד כאן הוא ברשותי, וכאן ואילך הוא ברשותם של השושבינים. יבואו הם וילבישו את החתן כראוי לו.

ועזב אותם ונכנס אל החתן.

בינתים העריב היום, והתחילו הקרואים מתאספים לקבלת־פנים. ישבה מקהלת המנגנים וחיכתה, כל אחד ואחד וכלי נגינתו בידו, מושך באזני־כינורו לכוון את המיתרים. נשמעה מעין תלונת־לחש: רבותינו, כבר הגיע זמן של קבלת־פנים! עד מתי?

נכנס השומר ודפק בשלחן ואמר:

– ובשלמה הבהלה? כלום יצא החתן מן הסלע? חייבים אתם לחכות עד שיבואו המחותנים! דורות ועולמות היו עומדים ומצפים להם, ואתם – אין לכם פנאי? כל הרוצה לזכות ולהיות עמם לקבלת־פנים ירד ויטבול!

היה הקול נפלא, קול נגיד ומצווה. הביטו אל השומר וראו שהוא טובל כולו באורה. מיהרו ועשו כדבריו.­

_________________

בו בלילה גילו להאר“י את הכל בחלום, וציוו לו ליקח את אחותו עמו ולנסוע אל החתונה. אלמנה היתה, לא עלינו, ושוב היתה יושבת בביתו של אחיה. נכנס אליה האר”י בברכת מזל־טוב ואמר לה:

– רואה את אחותי, כמה מרובים רחמיו של מקום, שזיכה אותך לשמוח בחתונתו של שמואל בנך. בואי וניסע, לפי שהכל יושבים ומחכים לנו.

בכתה האם מרוב שמחה ושאלה:

– ואותן העינים המזהירות שכיביתי, בעוונותי הרבים, השב אליהן אורן?

ענה לה האר"י:

– לא ראיתיו מיום שהלך ממני, אבל מובטחני שאורו מאיר בכל העולמות.

רצתה לשאול עוד מה, והאר"י הפסיקה ואמר לה:

– לא עת שאלות עכשיו, אחותי. הכל מוכן לחופה והמחותנים עומדים ומחכים.

מיהרו וישבו בעגלה. קפצה להם הדרך הדרך ובין רגע הגיעו לשם.

­________________

ובביתו של הרב היו הכל יושבים ומצפים ולבם פועם. דומיה חרישית היתה נסוכה על כולם ומבין ריסי עיניהם הפתוחות לרווחה נשקפה ציפיית פלאים.

בחצות הלילה התחילה רוח צפונית נושבת. נשמעה ממרחקים נגינת כינור ערבה ונפלאה. נמשכה להקת המנגנים אחריה, וניגון פלאי התפרץ מכינורותיהם, ניגון ערב שלא שמעתו אוזן. מיד נשמעו דהרות סוסים ופעמי מרכבות. עלה השומר וקרא:

– ברוך הבא, רבי אברהם! ברוך הבא, רבי יצחק! ברוך הבא רבי יעקב! ישמחו האבות ביוצאי חלציהם, שישו ושמחו קדושי עליון בשמחת נכדכם. רבי דוד ינצח בנגינות, ורבי שלמה ישמח את החתן והכלה ואת כל הקרואים בשיר ומשל. פנו דרך לדודו של החתן רבי יצחק לוריא! תשמח ותגל האם בפרי בטנה!

שמעו הכל וכמעט שפרחה נשמתם.

והשומר הוסיף והכריז:

– המחותן רבי אברהם ילביש את החתן בז’ופיצה. המחותן רבי יצחק יחגרהו באבנט. המחותן רבי יעקב יצנפהו שטריימיל. דוד החתן, האר"י, ילבישנו את הקיטל. כל שבעת הרועים יברכו את החתן והכלה קודם החופה!

נתמלאו כל הלבבות חדווה עד כדי כלות הנפש.

מיד עמד לפניהם החתן עטוף בגדי־כבוד ופאר, ואש ליהטה סביבו.

ושוב נשמעה נגינת כינור עריבה ונפלאה, וטל של תחיה התחיל רועף. נתעוררו הכל ופניהם אורו וצהלו.

עמדו שבעת־הרועים עם החתן והכלה תחת החופה, וכל אחד ואחד בירך ברכה אחת משבע ברכות. נשמעו קולות וברקים כבשעת מתן־תורה. היה דוד מלך ישראל עומד ומנצח בנגינות, ושלמה המלך משמח את החתן והכלה וכל הקרואים בדברי חכמה, משל ומליצה, וכל המסובים כמעט שיצאה נפשם בשמעם.

פתח החתן ודרש במעשי־בראשית ומעשה־מרכבה, ובדברים שלא שמעתם אוזן.

והסעודה – מעין עולם־הבא, וסבלונות – עין לא ראתה.

ופתאום נעלמו כל השושבינים ונשארו רק האר“י ז”ל ואחותו.

האר“י ז”ל נשאר עד אחר שבעת ימי המשתה. ואם החתן נשארה עם הזוג לכל ימי חייה.